שרון חיון גינת, מחברת הסדרות האגדיות "היהלום הכחול" ו"הלביאה הלוחמת" בשיחה על כתיבה, אמת והשראה.
חוגגים 100 שנה לסטימצקי - רשת הספרים הוותיקה והגדולה בישראל חוגגת מאה שנים לקיומה, ואנו מציינים זאת בסדרה של פרקים מיוחדים על התפתחות הספרות והתרבות בישראל. אם אתם אוהבים את הפרקים שלנו, אל תשכחו לדרג ולעקוב אחרינו בכל פלטפורמות האזנה.
ראיון עם הסופרת שרון גינת
מיה: שלום, שרון גינת!
שרון: שלום! איזה כיף לנו שוב.
מיה: ממש נכון. נפגשנו לפני כמה שבועות בכנס של סטימצקי, נכון?
שרון: נכון, נכון, נכון. ישר אמרנו אנחנו חייבות להקליט עוד פרק.
מיה: איזה כיף שבאת, ממש תודה שהזמנת.
שרון: מה, ברור!
מיה: את יודעת, קודם כל נתחיל בזה שקיבלת פרס זהב על הטרילוגיה החדשה, נכון? שזה היה מאוד מרגש.
שרון: ממש נכון. גם לא ציפיתי לזה. כאילו, לא ציפיתי שזה יקרה בכנס, נכון? אבל זה קרה מהר, תוך חמישה חודשים מאז שהספרים יצאו להגיע לשלוש תעודות זהב. זה ממש... זה יפה, זה מדהים.
מיה: תשמעי, הייתי לפני כמה שבועות, אולי אפילו כבר חודש, עם הילדים בטיול בצפון. ואז ברחתי רגע לשתות קפה באיזה ביג בשדה ציון. ואני יושבת בארומה ושותה קפה, ופתאום אני רואה, אני מסתכלת שמאלה ורואה איזה בחור חייל במדים יושב וקורא את הספר "עמנואל".
שרון: מה את אומרת!
מיה: כן! וזה מאוד עניין אותי כי אמרתי, אני לא זוכרת שבזמנו כשהלבייה יצאה, לא זכרתי שראיתי הרבה גברים קוראים את הספרים שלך.
שרון: נכון. אז יש יותר ויותר. אני אפילו יש לי תמונות של מילואימניקים בעריסות של עזה קוראים את הלבייה, קוראים את סטילר. יש לי איזה תמונה של כמה מילואימניקים בלבנון עם הטרילוגיה החדשה. ואני רואה יותר ויותר בהרצאות שאני עושה בספריות, יותר ויותר גברים מגיעים.
מיה: איך את מסבירה את זה?
שרון: אני לא יודעת. אולי כי יש הרבה דיבור סביב הספרים בלי קשר לז'אנר, אז אנשים מסתקרנים ורוצים להבין על מה מדובר.
מיה: כן, בדיוק. ואנשים של אנשים קוראים.
שרון: אז יכול להיות שבגלל זה. נראה לי. אותי זה ממש מדהים כי לא ציפיתי לזה.
מיה: טוב, תראי, בואי. יש לנו מלא מלא נושאים לדבר עליהם. כל הספרים שלך עוסקים בנושאים - ועוד אמרנו את זה גם בפרק הקודם - זה לא ספרים חמודים, זה לא ספרים רומנטיים קלאסיים. הספרים שלך נוגעים בפצעים עמוקים באנושות. בין אם זה פגיעות מיניות בלבייה הלוחמת, ואם זה בטרילוגיה החדשה שיש פה אפילו סחר בילדים ופדופיליה. נושאים שהם לא טריוויאליים לכתוב עליהם.
את כותבת את כל ספר שלך במשך שנים, נכון? את הלבייה כתבת במשך חמש שנים ואת הטרילוגיה הזאת גם לא מעט שנים.
שרון: חמש שנים גם, עם מלחמה באמצע וקורונה והריון והמון דברים שקרו לי במקביל.
מיה: ואני יודעת עד כמה את חיה ונושמת הספרים האלה בדמך, וכמה הם נמצאים בוורידייך וחשובים לך. אז כשנפגשנו פעם ראשונה לא יכולתי לדבר איתך על הטרילוגיה כי היא לא יצאה עדיין. ועכשיו אני מרגישה קצת יותר בנוח לדבר עליה - בלי ספוילרים לטובת מי שעדיין לא קרא, נכון?
אבל בוא נתחיל שנייה, ואותי ממש מעניין ההשראה, כי היא מאוד שונה מהלבייה.
שרון: תראי, בלבייה הרבה פעמים אני... יש הרבה פרקים שאני כותבת שאני יודעת מראש שהם לא ייכנסו לתוך הספרים, אבל אני כותבת אותם לעצמי כדי שלי זה יהיה הגיוני איך אני מובילה את העלילה בלי לספר לקורא, כי אני רוצה להפתיע את הקורא.
שרון: בלבייה היה איזה פרק - אנחנו לא עושים ספוילרים לספר שיצא לפני כל כך הרבה זמן - הקטע הזה שאנטוני משיג את הטבעת שלה. אז אני לא רציתי שהקורא ידע שאנטוני מחזיק את הטבעת שלה, אבל הייתי צריכה הסבר איך הוא השיג את הטבעת הזאת, איך הוא הצליח לשים עליה יד.
ובפרק בצד גרמתי מפגש בין אנטוני ושני גנבים. קראתי להם "גנב אחד" ו"גנב שתיים", והם מדברים. הפרק הזה מסופר מתוך נקודת מבט של אנטוני מן הסתם, ופתאום תוך כדי שיש אינטראקציה ביניהם, האצבעות מקלידות ואנטוני נותן להם את השם סטילר וג'וקר. כאילו זה פשוט ככה יצא, ככה במקום "גנב אחד" ו"גנב שתיים" - סטילר וג'וקר.
אז שם זה התחיל בכלל. זה עשה לי טילט כששמע, כאילו הסטילר וג'וקר הזה עשה לי איזה מין טילט, ותוך שנייה הדמיון שלי הולך ואני אומרת לעצמי "שרון, תתמקדי, תסיימי, תסיימי, תסיימי". ואני באמת מסיימת, וסטילר וג'וקר איכשהו קיימים, איזה קטע.
ואז "האריה הגדי" יורד לעריכה ונורא משעמם לי כי הוא בעריכה. אז התחלתי להשתעשע עם סטילר וג'וקר. התחלתי לכתוב כל מיני שודים. זאת אומרת, אין אישה עדיין בתמונה, אין כלום כלום כלום, רק שתי הדמויות האלה.
מיה: כן.
שרון: התחלתי לכתוב כל מיני שודים, ואז עוד דמות מגיעה, ועוד דמות מגיעה. דרייבר וסנייפר, הם פשוט מגיעים. רד פתאום מופיע, ומג'יק מופיעה. בכלל, מג'יק זה היה כאילו... כאילו אני חושבת שכשהיא הופיעה ישר ראיתי את הספר שלה. איזה קטע! כאילו הם פשוט הגיעו. וכתבתי פה שוט קטן ופה שוט קטן, ואז הלבייה... האריה הגדי, סליחה, חזר מעריכה. שמתי הכל בצד, זה היה באמת כאילו להשתעשע עם עצמי.
התחלתי לעבוד על הספרים והם יוצאים, וכשהאריה הגדי יצא - כשהאריה יצא עוד הייתי עמוק בעבודה של האריה הגדי, בעריכות והכל. וכשהאריה הגדי יצא...
מיה: אז יצא ברעש גדול.
שרון: יצא ברעש גדול, הייתה השקה מאוד גדולה. זה היה גם תחילת הז'אנר, וכאילו... לא יודעת, אולי 200 אנשים הגיעו להשקה, שזה היה המון אז בזמנו.
ואנחנו יוצאים, אני ושתי חברות, חוזרות לנתניה, ופתאום באמצע הדרך התחלתי לבכות. לבכות. חברות שלי היו בהלם. אמרו לי "מה קרה? מה יש לך? תראי איזה אירוע היה לך וכמה אנשים באו לראות אותך".
ואני: "זהו, זה נגמר. זה נגמר. אלה ואנטוני נגמר, זהו, הם לא שלי."
מיה: כאילו לא... זה לא רק את בכית, אני חושבת שכל הקוראות שלך שבו בבית...
שרון: אבל לא קלטתי. אבל הקוראות מבלות איתם שבוע, חודש. אני ביליתי איתם חמש שנים. זה חמש שנים שאני שומעת אותם במקלחת, אני מתעוררת, הם מעירים אותי בלילה, אני בפקקים... הם בראש שלי, הם רבים, הם... אני חיה אותם. ופתאום זהו, נגמר. זה היה... אני הרגשתי שאני... אני נפרדת. ריקנות כזאת, כמו אחרי פרידה.
מיה: כן.
שרון: ובזמנו, בדיוק כשהם יצאו, היה המון המון המון סביב אלה אברמוביץ'. "היא מושלמת מדי", "היא חכמה מדי". ויש כאלה שאהבו ויש כאלה שסנטו. אבל בקבוצה של הלבייה הלוחמת כל שנייה מישהי מעלה פוסט "זאת אלה אברמוביץ' שלי", "וזאת אלה אברמוביץ' שלי". וזה חסם אותי. לא שמתי לב שזה חוסם אותי.
מיה: מאיזה בחינה?
שרון: אז אני אסביר. אני הייתי בדאון בגלל שהאריה הגדי יצא, הרגשתי את זה. באמת אני נפרדת מדמויות. קהות חושים כזאתי. אני רואה פוסטים וזה ופה ושם, וזה כמעט ולא עושה לי כלום. אני נרגשת, אבל לא כמו שהייתי רוצה להתרגש.
ואז יום אחד בעלי מגיע ואומר לי "תקשיבי, ראיתי כך וכך במחשב, שוד פה". הוא קרא אחד השודים, הוא קרא את הדמות. הוא אומר לי "זה מעניין, זה נראה מעניב. למה את לא כותבת על זה?"
ואמרתי לו, ופתאום ככה, פתאום קלטתי ואמרתי לו "מי אני אביא להם אחרי אלה אברמוביץ'?"
מיה: כן, זה נורא קשה.
שרון: כאילו הוא אומר לי "מה זאת אומרת? יפה מדי, חכמה מדי, שונאים אותה, מתים עליה. כל יום, כל יום עולה איזה תמונה של איזשהי דוגמנית - זאת אלה שלי, זאת אלה שלי, רבים."
מיה: כן, מישהי בסופר אמרה למישהי "את יפה כמו אלה אברמוביץ'", את זוכרת? היה כזה.
שרון: כן, כן. אז כאילו רבים ביניהם. מי, מי אני אביא אחרי גיבורה כזאת? ופה הבנתי שהיא באמת, היא, זאת היא... היא חוסמת אותי לכתוב דמות נשית חדשה, כי עשיתי אותה הכי בהכל, הכי בהכל, בקטע שזה עצבן אנשים.
אבל אני, אני, כאילו, אם הייתי יכולה לכתוב אותה שוב, הייתי עושה את זה עוד יותר מוקצן, נראה לי. ועדי אמר לי "תכל'ס". וכשהוא אמר לי "תכל'ס", זה עוד יותר הוריד אותי, כי בדרך כלל הוא מרים אותי. עדי אומר לי "מה, את אלופה, את זה, את תמצאי". וכשהוא אמר לי "תכל'ס", זה הוריד אותי עוד יותר. זה היה תחילת שנה, הספר האריה הגדי יצא בספטמבר, הילדים נכנסו לגנים חדשים, והקטנה שלי הייתה בת שלוש-ארבע. נכנסה לגן חדש, גם טרום חובה או אולי חובה, משהו כזה.
היא הייתה מטולטלת קטנה עדיין. היא מטולטלת...
מיה: גם כתבת בספר שאת הקדשת את הטלטלים לבת שלך, נכון?
שרון: והטלטלים שלה צמחו כזה לגובה. הם לא צמחו ככה, הם לא נפלו ככה, הם צמחו לגובה. היה לה כמו מנפרו.
ויום אחד אני באה, אני אוספת אותה מהגן, ואני רואה אותה נורא מדורדכת. כל הדרך הביתה עם פרצוף. והיא ילדה תמיד תמיד תמיד מלאת שמחת חיים, והיא מתה על הגן, היא אוהבת, היא הולכת לגן בשמחה, היא חוזרת מהגן בהיי, ולא הבנתי. אף פעם לא ראיתי אותה ככה.
ואמרתי לה "אור, מה קרה?" אז היא אומרת לי "כל הבנות בגן יש להן שיער חלק ויש להן קוקיות ויש להן צמות, ורק אני מטולטלים. וגם אני רוצה שיער חלק". ואני מנסה להסביר לה שהתלתלים שלה מהממים וזה כל כך יפה, והיא לא יכולה... לא להיות מטולטלת...
ואנחנו מגיעים מתחת לבניין, והיא מתיישבת על המדרגות והיא אומרת לי ככה - באמת, זה אלה היו המילים שלה: "את עכשיו מגיעה לבית, את מגלחת לי את הזוועה הזאת מהראש!" ככה ככה היא מושכת. שלוש, שלוש וחצי, ארבע, היא דיברה מאוד מהר, מאוד יפה, היא גם הייתה מדברת בשייכות.
מיה: וואלה, כן.
שרון: "את מגלחת לי את הזוועה הזאת מהראש, ואז צומח לי שיער חלק." ובאותו רגע - יש איזה קלישאה שאנחנו משתמשות בה כשאנחנו כותבות: "שמעתי את הלב שלי מתנפץ". באותו רגע שמעתי את הלב שלי מתנפץ, רסיסים ממש.
והבטחתי לעצמי, לא משנה איזה ספר אני כותבת - סטילר, ג'וקר, משהו אחר - הגיבורה הבאה תהיה מטולטלת. ואני זוכרת שאמרתי, אם שנאו אותי עד כמה שהגזמתי עם אלה אברמוביץ', הולכים לשנוא אותי עם הטלטלים האלה.
מיה: הם נוכחים מאוד, הטלטלים בספר, מאוד. הוא גם קורא לה "מטולטלת", זה בכוונה - "ילדונת מטולטלת".
שרון: כן, נכון. ובאותו רגע הופיעה לי הדמות של עמנואל, פשוט. היא הופיעה, ראיתי אותה. ואז אלה הלכה, זזה הצידה, עמנואל הופיעה לי.
אנחנו עולות במעלית ואני אומרת לה "תני לי שם של בת שאת אוהבת". אז היא אומרת לי "עמנואל".
מיה: לא "עמנואלה"? לא.
שרון: "עמנואל, עמנואלה, אני יכולה שני שמות?" אמרתי לה "תביאי שני שמות". אז היא ממש השפיעה פה על הספר.
מיה: אין צורך, סיבה למה יש לה שני שמות?
שרון: חכי, את עוד לא הגעת לזה.
מיה: יש לי ניחוש. יש לי ניחוש.
שרון: ואז, מן הסתם אני תמיד צריכה שתהיה סיבה לכל דבר. גם לשם אני צריכה סיבה. אני בונה דמות לפי משמעות השם שלו. לא אכפת לי שהשם יפה, השם שלה. לא אכפת לי שהשם יפה. אני צריכה שתהיה לו משמעות, שהוא ישרטט לך את הדמות.
מיה: בדיוק.
שרון: הסתכלתי בגוגל, התחלתי לראות פירוש השם, עמנואל, מאיפה זה בא וזה. וברגע שהבנתי מה פירוש השם, תדמייני מסך שחור ואז כיתוב כזה יורד, יורד, יורד, יורד. אל איתנו, עמנו אל.
מיה: נכון, זה הפירוש שלו. כן.
שרון: זה בדיוק. וה... פה בהתחלה היא בכתיב הלטיני, אבל אחרי זה בטח תגיעי לניחוש שלי, שהוא...
מיה: לא, את לא... את לא שם עדיין.
שרון: וזה כאילו כל העלילה התגבשה לי בראש. זה נורא נורא התחבר עם מי שאני, עם עצמי. ידעתי בדיוק למה אני הולכת לכתוב את הספר, ואמרתי "אוקיי, אני הולכת על זה", ופשוט העלילה טאק, וזה. מאותו רגע זה פתח לי את הצ'קראות והתחלתי ממש להתחיל לבנות את השלד של הסיפור, עשיתי סינופסיס.
מיה: אני זוכרת שאמרת פעם שאת כותבת להם תעודות זהות, צבע אהוב, ממש את מייצרת להם פרופיל. הכל? הכל, מה הפוביות שלהם ואיזה צבע אהוב עליהם וכמה קפה הם שמים בסוכר והכל?
שרון: הכל הכל הכל הכל הכל הכל. לכל דמות יש פרופיל, לכל דמות יש צורת דיבור, לכל דמות יש... אני ממש כאילו... בקטע שכאילו גם אם אני לא מדגישה עכשיו מי הדמות שמדברת, אני רוצה שהקורא יזהה מי הדמות שמדברת.
מיה: וזה את עושה מצוין. ואמרתי לך קודם שהיינו רגע למטה, שבאמת יש לך יכולת כתיבה פנומנלית.
שרון: תודה רבה, באמת. אמרת לי את זה עוד אז, ואני אגיד לך את זה עכשיו - אני ממש חושבת שאת כותבת מאוד מאוד מאוד מיוחד.
מיה: תודה רבה. עכשיו, כשאמרת לי על אור, אז זה קצת לוקח אותי לזה שהגיבורה פה, עמנואל, עמנואלה, היא צעירה אפילו יותר מאלה, נכון? היא בת 17, נכון? שזה ממש ילדה, נכון? ויש ביניהם פער גילאים. תראי, הוא לא כזה גדול, אבל ביחס לעובדה שהיא מאוד צעירה, אז יש שם פ... נכון? למה בחרת שהיא תהיה באמת כל כך צעירה?
שרון: זה ספוילר. זה ספוילר, אז לא ניגע בזה. אני לא רוצה לתת לך... אז זה ספוילר. תביני, היא לא הייתה יכולה להיות בת 20. היא לא הייתה יכולה להיות בת... אם היא הייתה בת 20, הוא לא היה אפילו מסתכל לכיוון שלה.
מיה: ואני חושבת שאני מבינה מה את מתכוונת.
שרון: לא נגיד את זה.
מיה: כן, בסדר. אוקיי, זה ספוילר. אבל זה לא קשור קצת באור באיזשהו אופן?
שרון: לא, זה לא קשור באור, כי יש לעמנואל ואור הרבה מאפיינים דומים. הן שתיהן מאוד פטפטניות ושובבות ופלפליות, ממש מטולטלות. אבל הן לא באמת דומות. זה לא עניין של... גם התנתקתי קצת מאור, נקשרתי לעמנואל.
בגלל אור אני חושבת שזאת הדמות שהכי נקשרתי אליה, ברמה של כשלא כתבתי אותה התגעגעתי אליה. אני לא כותבת פרק פרק - סטילר, עמנואל, אל, אנטוני... אל, אנטוני...
אני כותבת אלה, אני כותבת אנטוני, אני כותבת סטילר, אני כותבת עמנואל. אני אף פעם לא... זה לא... זה לא מתנגש. אין יום אחד סטילר, יום אחד עמנואל, זה לא קורה.
מיה: כן.
שרון: אם אני עובדת על עמנואל, אני עובדת רק על עמנואל. על כל הספר אני אעבור בפרקים שבהם סטילר הוא המספר, אבל אני לא אגע בסטילר, אני אגע רק בעמנואל - לאיך שהיא הולכת ולאיך שהיא מדברת. ואני עושה את זה גם לגבי הדמויות המשניות.
גם עם אלה, אני זוכרת שהרבה פעמים ישוו אותך אליה ואמרו "כן, גם את אלית מצרפת כמו אלה, וגם את גבוהה עם רגליים ארוכות כמו אלה, וגם את עם עיניים כחולות כמו אלה". זאת אומרת, היה המון השוואות.
מיה: אני לא חושבת בכלל שאני דומה לאלה... לא.
שרון: אבל היה דיבור על זה ששתיכן מאוד מזכירות לראות אחת את השנייה.
מיה: אה, אני לא יודעת. אני, כשאני רואה למשל את התמונה בכריכה, היא נורא מזכירה לי את אחותי. עכשיו, אחותי ואני נורא דומות, אבל היא מזכירה לי את אחותי, לא אותי.
שרון: אלה ואני בכלל לא דומות. היא הייתה אחת הדמויות הקשות, אגב, לכתוב. אנטוני הוא זרם לי. להפך, אני דומה הרבה יותר לאנטוני מאשר לאלה. אלה, היא חושבת שונה ממני. הרגשתי ממש פיצול אישיות כשאני כותבת אותה. זה היה ממש להיכנס לתוך הדמות שלה ולצאת ממנה, מרוב שהיא לא דומה לי.
מיה: כדי שזה לא ישפיע עלייך בכתיבה, בעצם?
שרון: כן. אבל בגלל שהיא לא דומה לי, היא לא חושבת כמוני. היא בן אדם מאוד שקול, היא גאון, היא הכל... עם הכל מבחינתה הוא נוסח