מעבר לתפריט ראשי מעבר לתפריט תחתון

פודקסטימצקי

הפרק עם שורדת השבי שושן הרן, מחברת הספר "שבויה במשימה", בשיחה על השבי ועל המשימה שלקחה על עצמה

יש סיפורים שקשה לשמוע – ועוד יותר קשה לא לשמוע. שושן הרן, שורדת השבי ואמא לשני ילדים קטנים, מגיעה לפרק 123 של פודקאסטימצקי ומספרת לראשונה בפירוט את שחוותה בחודשים שבהם החיים נעצרו.

איך מסבירים לילד קטן שהוא בשבי? איך שומרים על שגרה, על ביטחון, על תקווה – כשאתה לא יודע מתי ואם תשוב? אלה לא שאלות רטוריות. שושן הרן חיה אותן.

בשיחה עם מאיה דיין, שושן חושפת את הצד שנותר בצל: כיצד ניהלה את התקשורת עם בני משפחתה מבעד לחומות עזה, אילו מנגנוני הישרדות נפשיים עזרו לה לעבור את הימים, ומהי המשימה שגיבשה בתוך השבי עצמו – עוד לפני שידעה שתשוב.

הספר "שבויה במשימה" הוא לא רק עדות – הוא מסר. שושן מסבירה מה חשוב לה שהקוראים יקחו מהדפים, ומדוע ההחלטה לכתוב את הספר לא הייתה ברורה מאליה.

פרק 123 של פודקאסטימצקי הוא שיחה מטלטלת על כוח אנושי, על אמהות תחת לחץ בלתי נסבל, ועל הבחירה לצאת מהחושך עם אור – גם כשהמחיר היה כה גבוה. 28 דקות שיעצבו אתכם.


.

תמלול הפודקאסט נעשה אוטמטית על ידי יוטיוב

מדברים על ספרים הפודקאסט של סטימצקי עם
מאיה דיין לגנות להתמק לפתח לדמיין לצחוק
להתרגש לסמוצי
ששן הרן שלום
שלום שלום של הזמן תודה שבאת לכבודו לי
שהגעת לפני שהתחלנו את ההקלטה אז אמרנו
רגע מה על מה נדבר ואיך נעשה את זה ואיזה
מסגרת נעשה א כי זה כל כך דין לדבר עם
שורדת שבי אה היה פה אלי שרבי והיה פה
אליה כהן אמ ותמיד אני א' אני מתרגשת לפני
רעיונות כאלה אני משתדלת להיות אני אדם
עדין תמיד אבל אקסטר עדינה אמ
ואתמול ככה לפני שהלכתי לישון חשבתי שאני
הולכת לפגוש אותך היום אמרתי איך איך נעשה
את זה על מה נדבר א ואני גם אני רוצה גם
להגיד שאני מרגישה שיצאו המון ספרים
שמדברים על השבי. אני יודעת שלהרבה אנשים
לא פשוט לקרוא את הידויות האלה. וכששאלתי
אותך על מה נדבר ואיך נדבר אז את אמרת לי
משפט אחד. אמרת לי חשוב לי שיקראו את הספר
אז אנחנו ניקח את השיחה לשם. בסדר?
בטח.
א אז עוצאת ספר שנקרא שבויה במשימה. אני
רוצה להתחיל קודם כל בלמה קראת לו ככה.
אז אני אתחיל מזה שאח שלי אביב אברון הוא
עורך הספר, הוא עורך המוסף ה של ידיעות,
מוסף שבת
א
והמקצוע שלו הוא עורך וכש
בעל כורחי
אה החלטתי לכתוב את הספר הזה אז הוא באמת
אה באופן טבעי
כן העורך
שלי אורך מאוד מקצועי.
הוא התנדב או שאת ביקשת?
זה היה נורא טבעי, אני אפילו לא זוכרת,
אבל אה כשהוא עורך הוא עורך.
כן. אז הוא בא בכובע בכובע.
בכובע מאוד מקצועי, תמיד אח, אבל עורך.
ובעצם הוא הציע את השם הזה
כי
גם בשבעי וגם עכשיו אני שבויה במשימה.
בשבוי הייתי כמו שאת יודעת עם הבת שלי אדי
עם שני הנכדים המתוקים א נבולה. הוא בן
שמונה והיא בת שלוש.
גיסתי שרון אביגדורי והבת שלה נועם בת 12
ומרגע שחטפו אותנו ו
והבנתי שהחיים התהפחו
הבנתי שהמשימה שלי להחזיר את כולם בשלום
הביתה וכל ההתנהלות שלי במהלך השבי הייתה
מכוונת משימה להגן על המשפחה שלי ולהחזיר
א את כולנו הביתה בשלום בביתך
אה
ו
בספר למה חשוב לי שיקראו את הספר כי
כל אחד חווה משהו אחר בשבי אני אה בעצם
מתוקף זה שהייתי ה כולם באו להתארח אצלי
אז הייתי אחראית
ראש השבט
ראש השבט והייתי צריכה להיות אה מין חוצץ
בין המשפחה, בין הבת שלי, גיסתי והילדים
לבין השובים ופשוט העמדתי את עצמי בתווח.
וכל ניואנס של ההתנהלות של השובים
וגם ההתנהלות שלנו
החתופים
הייתי צריכה לנתח ולעשות המקסימום כדי
לצאת מזה בשלום והמשימתיות הזו היא מאוד א
הייתה ברורה לי מה מהרגע הראשון שהם דחפו
אותנו לרכב
שלקח אותנו
א לאזה שאני אני בתפקיד
אה ונשארתי שהוא היה במשימה ולכן אני
חושבת שהשם של שאביב
אמ
אביב הציע אותו
אביב הציע אותו והוא מאוד אה
בעצם מצליח לתאר את כל הספר זה שהיום אני
שבויה במשימה מעבר להתמודדות עם החיים ועם
האסון ועם כל מה שקרה לנו
הנשואיה במשימה לספר את הסיפור שאנשים
יבינו אותו
על המורכבות שלו אבל גם א מי שיקרא את
הספר יש שם בעצם מעבר מהחווית
מיקרו החוויה מאוד מאוד אישית של להיות עם
עם
הילדה שלי ועם הנכדים שלי גיסתי והבת שלה
בלתי נדפס
זה באמת בלתי נדפס מדברת וזה באמת זה בלתי
נדפס. זה בלתי נדפס ו ואני חושבת שזה מאוד
מייחד את ה
את מה שקרה לנו הרב דוריות
והאינטראקציות עם ה עם השובים עם המחבלים
שמצד אחד להם היה ברור א שאנחנו קלפי מכוח
ולכן הם צריכים
לשמור
להחזיק אותנו לשמור עלינו ובאמת כלפי
הילדים ילדים הביטוי שהשתמשנו מהרגע
הראשון זה שהם שומרים עלינו
איזה רגישות זה
כן הסמנטיקה פה פה לא רק בספר אלא בחיים
עצמם
בעצם הצלחנו לייצר לילדים מין בואה כזאת
אתם מוגנים שומרים עלינו
אז מוגנים לא היו הפצצות כל הזמן היו הכל
יחסים מה
מהרחוב
אבל בתוך ה הדירה הזאת הסגורה שאני דמיתי
אותה לחללית
שתסה בחלל
להם לילדים
להם לילדים וזה
הכל סביבנו אויין והם ידעו א כולם גם יולה
בת 3 וחצי הבין אותו מאוד
שהחללית שומרת עליהם באיזשהו אופן
בדיוק החללית שומרת אבל בתוך החללית יש גם
שומרים
כן
אז אנחנו כמובן ידענו שהם שווים
ושם ה
א שהם מחמס אבל מבחינת הילדים איזה רגישות
הגשנו להם את זה כעולם שבו אנחנו באיזשהו
מקום סגור הם שומרים עלינו והמטרה שלהם
ושלנו זה לחזור הביתה בשלום אז נתת להם
איזשהו נרטיב שייצר תקווה וביטחון מסוים
עד כמה שניתן אמ כ כ כתפקיד של ראש השבט
בתוך המציאות הבלתי נדפסת הזאת.
נכון? ואחד הדברים שקרו בשבי מבחינת
התודעה דווקא לא של הילדים אלא ש שלנו זה
שבאחת השיחות עם ה עם המחבלים
א אניזתי להגיד שהיות הם טיפלו בנו כן הם
שמרו עלינו
זתי להגיד ש מה שראיתי בבערי שהאנשי החמס
עשו היה מזעזע אותנו הוציאו מהמעמד
ואז ראינו שהם רצחו חברים שלנו ממש על
ידינו והילדים ראו את זה גם
ואמרתי
את זה בביקורת
מאוד ברורה כי תחת איומי כלי נשק את לא
אומרת ביקורת כמו בשיחה בין שווים אבל
אמרתי את זה ואז הוא אמר לי זה שדיברתי
איתו כולם קראו להם לכאורה מוחמד
א הוא אומר לי we are the טעים וואי מה זה
אומר
ומה שהוא התכוון זה שאנחנו השווים
כן
זה כמו התוקפים והרוצחים
אה אנחנו פשוט קיבלנו תפקיד א להחזיק
אותכם כדי
זאת אומרת בקלות רבה הוא היה רוצח אותכם
גם בלי שום בעיה
כן זה היה ברור לגמרי
אה וזה היה ברור שאם
אם א ינסו לחלץ אותנו או עם אנשים ברחוב
יחספו את מקום המסתור שלנו אז הם לא יעססו
ולצער לרצוח אותנו
ומה שהדהים אותי אני ברגע האמת כשהוא אמר
לי את זה הבנתי בדיוק מה הוא אומר לי
כן
אבל א
הדחקתי את זה כי זה קשה מאוד לחיות עם
פחד נוראי
בן אדם שאומר
ברש גלי
אנחנו כמו הרוצחים זאת אומרת אם צריך נרצח
ובעצם אומר אתם רק א קלפי מכוח בדרישות
שלנו מול ישראל
ורק אחרי ששוחרנו
יכולתי בעצם לפתוח את המשפט הזה שאני
הדחקתי אותו בזמן השבי והבנתי שהוא בעצם
אומר לי עוד דבר הם כל הזמן היו על אזרחי
עם נשקים על אזרחי
עם נשקים אבל על אזרחי ואת הנשקים הם
הסתירו רוב הזמן אנחנו ראינו אותם אבל
הילדים לא ראו
היה איזה רגע שנועם
א הבת של שרון אה
הם לא הקפידו באיזה שלב לסגור את הדלת
והיא ראתה את כמות הנשקים המטורפת שהתהם
ואז היא רצה אליי והיא אמרה אבל יש להם
נשק נורא נבלה אז אמרתי לה ודאי הם שומרים
עלינו כמו שומרים בקניונים בארץ יש להם
נשק
זאת אומרת, בלי נשק הם לא יכלו לשמור
עלינו.
אבל אם אני חוזרת למשפט המכונן שהבנתי
בזמן אמת שהוא משפט מכונן אבל לא ידעתי
איך לטפל בו, בעצם הוא אפילו אמר לי עוד
דבר בתוך המשפט הזה. אמנם אנחנו לבושים על
אזרחי ואולי ואמנם אנחנו שומרים על משפחה
עם ילדים קטנים
אבל בעצם אנחנו גם לוחמים אנחנו כמו
הלוחמים לתפיסתוכ
ובאמת ביום של השחרור אם התלבשו עם המדים
שלהם והסרטים הירוקים והסכות וכולי ופתאום
ראית שהם איזה מין הריזון דטרה המטרת
הוויה שלהם
וואו זה זאת
ובעצם ה are the same היה לא רק שאנחנו
כמו הרוצחים
אלא אל תתבללי זה שאני על אזרחי פה וזה
שאני אה במחות שומר בצורה משעממת על משפחה
עם ילדים אבל אני חלק מה
מאותו
מאותו דבר we are the same אז יש המון
מורכבות
ב שהיה בשבי היו לנו שעות של שיחות איתם
היינו בבית של רופא
כשזה שיחות באנגלית מתנהלות אז אחד השווים
ידעה אנגלית טוב
באמת טוב
ורוב השיחות היותר מורכבות היו איתו למרות
שהיו גם שיחות
איתו בסיסיות עם השובים האחרים
ומה שאני עושה בעצם בספר ספר
אולי אני אתחיל את זה אחרת. אני בן אדם
שכל החיים שלו קר וקורא ספרים.
והרבה מהלקחים מספרות השואה איך שהתנהלו
שורדי שואה במצבי קיצון אני נעזרתי בהם ב
בשבי. לא להראות חולשה א לנסות לאכול כשיש
אוכל. להאכיל קודם את הילדים אבל גם
לאכול. עשיתי התעמלות כמו שלא עשיתי בחיים
שלי באמת כי שם אי אפשר לזוז
כן אבל זה הגוף מתנוון
בדיוק אז לשמור על על המוח יותר
זה חד משמית על המוח הספורט הוא קודם כל
הנשמה כן אז א הרבה מאוד לקחים השתמשתי שם
זאת אומרת ידעת שאת צריכה לשרוד והיית ממש
במצב הישרדות טפעולי
מצב משימתי
משימתי תפעולי בדיוק ו
ואני אני חושבת שרק לפחות מבחינתי רק בספר
את מצליחה להיכנס לעולם שלם של מישהו אחר
שמתאר לכם מציאות אחרת ומחשבות ורגשות
ומורכבויות
ולכן היה מאוד חשוב לי לכתוב אותו והדבר
השני זה שאני בעצם אחרי שחזרתי
התחלתי תוך כדי הכתיבה לקח לי שנה שנה רק
להתחיל
לכתוב שנה שלמה מה הייתי ממש
אילמת אה
בשקט
לא הייתי מסוגלת להוציא שום דבר
עד עכשיו לא התראיינת בעצם
נכון א
כי אני מאמינה בספר ולא הרעיון הוא פתח
למשהו אחר
ובעצם
אני רוצה שיקראו את הספר כי מעבר לחוויה
המאוד מורכבת של יחסי אנוש
גם עם מפלצות אדם יש יכסי אנוש בשביל
לשרוד אתה חייב לייצר איתם אינטראקציות
וצריך שתהיה אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה
ואנושית כדי לדעת גם לייצר אינטראקציה עם
אדם כאלה.
נכון, נכון. אבל אני חושבת שרק אם אתה
קורא ספר אתה יכול להיכנס למורכבות הזאת
שכל מילה קובעת וכל אה כל צנועה, כל שפת
הגוף ולאחריות שהייתה לך שם, שהיא לא רק
על עצמך, את לא היית שם לבד, היית שם כראש
שבט
שאמרת קודם שכולם התערכו אצלך בבית.
נכון, נכון, נכון. הייתה לי
א הבנה מיידית שזה התפקיד שלי.
א והשבויה במשימה בהמשך זה המשימה שלי
לספר
לאנשים באמצעות הספר מה באמת קרה כי היום
יש כל כך מאבק על נרטיבים ועל כל מיני
דימויים אז אני רוצה להכניס את האנשים
באמצעות הקריאה לעולם הזה למורכבות שלו
וגם
לדברים
שהבנתי אחרי שחזרתי.
מה הבנת אחרי שחזרת?
אז מעבר לגודל האסון שלנו לא היה מושג.
אנחנו ידענו שהם כבשו את בארי. זה היה
ברור לנו. כשהוציא אותנו מהמד
ראינו עשרות מחבלים עם המון נשק מסתובבים
כבעלי בית. זה היה ברור ש שהם כבשו את
מרי. אה
אז זה כמובן
לא אלינו אף פעם על דעתנו שזה יכול לקרות
אבל א רק אחרי ששוחרנו נודע לי שבעלי נרצח
עוד באותו יום א לילך ותרי לילך קיפניס
אחותי הקטנה
א כשהובילו אותנו אל הרכב שהם הביאו מאזה
הם מזקו את הידיים שלי ודוחפו אותנו
לכיוון הרכב אז ראיתי שהבית של העוף קצת
ולפי מה שראיתי הבנתי שהסיכוי שהם ניצלו
קטן מאוד. כמובן לא ידעתי אבל
נתתי לאיזה סיכוי קטן שהם יצליחו להנצל
בממד. אבל אה
אבל כשאחרי שחזרתי והתחלתי אה גם לשמוע
וגם לקרוא
אה מה קרה פה ומה קרה בעולם
ופתאום נודע לי
באמת חודשים אחרי שהיה קמפיין א ברשתות
החברתיות במימון בעיקר של קטר אה
על זה שישראל עושה ג'נוסי בעז חזק אבל הוא
התחיל ב7 באוקטובר ב6:33 בבוקר. זאת אומרת
ארבע דקות אחרי הצבע האדום אצלנו הם כבר
יצאו בקמפיין מסודר ממומן היטב
בכל העולם
ומזה אני הייתי בהלם
ואחר כך התחלתי ללמוד על
איך הטרור מתממן מי מי מממן את הטרור
וקיבלתי נתונים שכטר ממש כונה
אוניברסיטאות בארצות הברית כן
אז התחלתי לנתח את הנתונים קיבלתי את זה
מאיזשהי חברה
שזאת המשימה השנייה שלך בעצם
בדיוק אז פתאום הבנתי ואז שאלתי אתמי למה
דווקא ארבע אוניברסיטאות בארצות הברית
מקבלות מימון מקטר יש שם הרבה מאוד
אוניברסיטאות ואז אתה מתחיל
להבין את את השיטתיות
ואז אתה נתקל בתוכנית אסטרטגית 100 שנה
להשתלטות הג'יהד העולמי על ידי האחים
המוסלמים כן
וניתוח של ה של 50 שנה מיום השקת התוכנית
ואתה רואה שיש פה משהו הרבה יותר רחב
ועמוק
מ מהשבעה באוקטובר זאת אומרת
אה אנחנו כמובן הופטענו ואנחנו היינו
עיברים למה שמתרחש
ולכוונות שלהם ולמשימה מה שלהם אגב שלהם
היא מאוד ברורה
שקודם כל להשמיד את מדינת ישראל ואחרי זה
להתקדם לג'יאדומי
אבל העומק של התופעה הזאת
הימם אותי ואמרתי אני חייבת גם על זה
לכתוב כאנשים זה כתוב בספר
כן ו
א רוציפרתי לך שאני קוראת הרבה ספרים אחד
הספרים שמאוד השפיעו עליי
אה זה ספר שנקרא רקם גרמני
של המוסילון
והוא בעצם מתאר את היהודים באירופה מ-1740
עד השואה זאת אומרת הוא לא נכנס
כן
השואה ואת רואה שהאנטישמיות היא דבר עמוק
בסיסי רחב
אה ואחד הדברים שהבנתי אחרי השבעה
באוקטובר
זה שבעצם בעצם יש פה התלקדות של שני כוחות
שהם לכאורה לא קשורים. אחד זה האנטישמיות
הוותיקה שאמנם אחרי מלחמת העולם השנייה
יצרו איזשהו מעטפת דקה שמונעת או בולמת
התבטעויות אנטישמיות ויש חוקים ויש כל
מיני אה
ניסיונות א
למתן את האנטישמיות אבל ברגע
שהשבעה באוקטובר עם כל הקמפיין שישראל
לכאורה עושה ג'וסי בזה
אז פתאום האנטישמ האנטישמים מתעוררים ואי
אפשר לבלום אותם זאת אומרת יש פה התמזגות
שני כוחות אחד של האנטישמית הוותיקה
והרחבה והמבוססת
ומצד שני
ג'דסלאמי
שמבין
את ה את הכוח של בשילוב הכוחות האלה ואז
אז
סוף של הספר אמנם זה רק בסוף אבל באמת אני
מתארת את הדברים כי אני חושבת ש מעבר
למורכבות של ה
להיות בשבול להיות נטול חופש ברמה הכי
בסיסית
זה אנחנו אני והדייל מדברות אז אנחנו
אמרות אחת לשנייה זה בלתי נדפס זאת אומרת
למרות שהיינו שם
אתם לא מבינים
וחבינו את
אתה פשוט לא מאמין שזה שזה באמת קרה
מרוב שזה
כי זה כל כך קיצון
אז באמת רוב הספר זה על החוויה המורכבת
שלהיות שלושה דורות בשביעי בהתנהלות
תחת איום חיים
שאין לתאר אותו זאת אומרת אני מנסה לטאר
אותו אבל
אה לבין ה
התמודדות עם מה שמצאנו אחרי
עם כמות השחול המטורפת
האצלי מבחינתי האישית אז גם הם רצחו את
האבשל ואני מדברת על הנליות של השורש
ראש צח ש
אחרי שחזרנו אחד הדברים ששמתי לב את הולכת
ל
לבנק או לדואר או או למפגשים עם אנשים סתם
והמילה רצח היא היא
בשיגר
עובר לסוחר היא כמעט כמו הלכתי נסעתי רצחו
נרצחו
אתה אומר הרי לפני זה כל ניסיון לרצח
במדינה וחס וחלילה הרצח האמיתי היה תופס
כותרות את זוכרת גם חזרת אחרי 50 ימים ו
האותר לפרסום ה הצמד המילים האלה פשוט גמר
מדינה שלמה כל בוקר שהיינו קמים ורואים את
האותר לפרסום הזה היינו נגמרים נכון
פשוט נגמרים
נכון והקרבה
של א כל החיילים באמת שיצאו להילחם עלינו
ועל החתופים האחורים האחרים אנחנו יצאנו
להילחם
במובן הכל כל אחת כל אחת מאיתנו
אה בחרה או בכלל בתוך המשפחה כל אחד היה
לו את התפקיד שלו לפי היכולות וכושרו
בדיוק
אם את זוכרת עזבי אמרתי שהוא עורך המוסף
אז הוא יום אחד שבוע אחד שם על הקריחה של
המוסף את התמונה של יולה עם הטלטלים
הבלונדינים חתופה בעזה זה גם בלתי נתס את
את לא רואה אותי אבל אני אני מצומררת
לגמרי מרגע שהתחלנו
אני רוצה לשאול אותך א אם יש תקווה בספר
אז אני אגיד לך יש
קודם כל המסקנה שלי זה שצריך להסתכל נחה
אנחנו
א
בעצם הרי הכל היה כתוב הם אמרו אני מדברת
עכשיו על החמס ולג'יד הם יודעים מה המשימה
שלהם הם כותבים אותה, הם אומרים אותה, הם
מתארגנים אליה
ואנחנו
ראינו ושרבנו
לראות. זאת אומרת ואני אומרת אנחנו במובן
הכי
רחב של המילה כי
מאוד קשה בן אדם שמאמין באומניות
קשה לו להאמין שמישהו יכול לעמוד מולו
ווולדבר
על השמדה שלו.
אין שמות אין שם אומניות. זה אפילו לא זה
אפילו לא חיו אני חושבת שאין הגדרה לרוע
הזה זה רוע שלא ניתן להגדיר אותו במילים
נכון ואחד אחד הדברים שאני בשיחות איתם
למדתי
שאצלנו ערך החיים הוא מאוד מקודש אנחנו
כאילו ו
אתה רוצה לחיות טוב אתה רוצה שהילדים שלך
והנכדים שלך שיהיה להם טוב ושם הם חדורי
משימה של ג'ד
והם הם באמת באמת מאמינים שהרורד שלהם,
שהתמורה תהיה בעולם הבא. ואני שאלתי אותו,
אתה לא מפחד, אותו אחד שידעה אנגלית,
אתה לא מפחד למות? אז הוא אומר לי, אנחנו
כמו זומבים, יום אחד חיים, יום אחד מתים,
אבל את התמורה אנחנו נקבל עם ה-72 בתולות
שלהם בגן עדן. כן זה את יודעת זה גם אני
אומרת
הבורות
גם הדימוי הזה
כן
תחשבי עליו רואה אנחנו בעולם הנאור
כן
מה בדיוק אתה אמור לעשות מה למה הבתולות
יחכו לך כאילו
ברורברים פשוט ברברים
ואז נשים את זה בצד את שאלת אותי אם יש
תקווה
אה אני מאמינה שכן אבל זה לא פשוט להגיע
אליה זאת אומרת
קודם כל אתה צריך צריך להסתכל למציאות
בעיניים ולפעול לפי מה שאתה רואה. קודם
כל,
אגב, העיוון שלנו היה מאוד ברור. לא האמנו
שזה יקרה ולכן
זה קרה כמו שזה קרה. אבל האיורון שלהם זה
הבנתי רק שם מה שקורה. הם בעצם הם לא
יודעים למה היהודים נמצאים בארץ ישראל.
מבחינתם אנחנו כמו הצרפתים באלג'יר.
ואם הם יציקו לנו אנחנו נלך מפה. לא
מלמדים אותם על השואה. הם לא יודעים
שהייתה שואה. זה לא מכחישי שואה במובן של
אבומזן
או או סינוואר. הם לא מכירים את הדבר הזה.
לא, זה לא במערכת החינוך. הם לא יודעים.
ולכן הם לא העריחו את הצומ שלנו. אנחנו
תמיד משתמשים במילה צומות כלפיהם, אבל הם
לא הריחו את הצומות שלנו
והם לא הריחו את התגובה שלנו.
כן?
אז היה פה עיורון דוד צדדי ובעניין התקווה
אני מזהה את שתי בעיות השורש שבהם צריך
לטפל. זה לא קל לטפל בהם. אחד זה המימון
לטרור.
אם אנחנו נצליח בכוחות משותפים, גם
ישראלים וגם בינלאומים, לעצור את המימון
לטרור, הוא ירד לרמה של טרור בודדים שאיתו
אפשר להתמודד. זה אחד. ודבר שני זה לשנות
מהיסוד את מערכות החינוך שם, גם ברשות
הפלסטינית וגם ברצועת עזה, כי כרגע הם
מסלילות ילדים מגיל מכיתה א'כ
לג'יהד.
כן. וזה קל להסליל ילדים אם עם אם אין
תקווה אבל גם אני באמת חושבת ש
אז אם רק לסכם התקווה היא שאנחנו נזהה את
הבעיה ונתמודד עם השורשים שלה
שזה מניעת מימון לטרור ושינוי מה הייסוד
של מערכות החינוך שם
כי ביסוד כולנו נולדים בני אדם והשאלה היא
איך אנחנו גדלים לאיזה ערכים לאיזה תפיס
תפיסת עולם ואלה איזה משימה
כמו שהם הספר
א שושן הרן אני רוצה להודות לך שהגעת
אלינו את אישה מדהימה וחזקה ומרתקת ואני
מאחרת לך שהספר הזה יגיע לכמה שיותר אנשים
ושתצליחי במשימה השנייה שלך גם תודה
תודה רבה
סגור
Loading
Go back to %1