נפץ אותי 4 זכור אותי

ג’ולייט פרארס חשבה שניצחה, שהעולם מונח בכף ידה.
היא השתלטה על סקטור 45, נבחרה למפקדת העליונה החדשה של צפון אמריקה, וכעת וורנר לצידה.
אבל כשדברים משתבשים, היא חייבת להתמודד עם החושך השוכן סביבה ובתוכה.
האם המשבר ישנה אותה?
האם היא תוכל לשלוט בכוח שהיא מפעילה ולהשתמש בו לתמיד?

סדרת רבי המכר של הסופרת טהרה מאפי, מציגה בשפה עשירה אקשן מרגש ללא הפסקה, רומנטיקה עוצרת נשימה ועולם שסוע מלחמה שבו מרד הוא הדרך היחידה לחופש.
שם: נפץ אותי 4 זכור אותי
מחבר/ת: טהרה מאפי
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי/צעירים פלוס
מק״ט: 011251568

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<p class="paragraph-no-hazaha" lang="en-US">אני כבר לא מתעוררת בצרחות. אני לא מרגישה בחילה למראה דם. אני לא נרתעת לפני שאני יורה<span class="no-break"> באקדח.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">לעולם לא אתנצל על כך שאני<span class="no-break"> שורדת.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">ולמרות<span class="no-break"> זאת—</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני מזנקת מעורי לשמע הדלת שנפתחת בחבטה. מחניקה קריאת בהלה, מסתובבת, ואז, מכורח ההרגל, מניחה יד על קת האקדח החצי-אוטומטי שתלוי בנרתיק לצידי<span class="no-break"> גופי.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"גֵ'יי, יש לנו בעיה<span class="no-break"> רצינית."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">קֵנְג'י מביט בי בעיניים מצומצמות, ידיו על ירכיו, חולצת הטריקו שלו מתוחה על חזהו. זה קנג'י הכועס. קנג'י המודאג. עברו שישה עשר ימים מאז שהשתלטנו על סקטור 45 — מאז שהכתרתי את עצמי למפקדת העליונה של הממסד החדש — והכול היה שקט מאז. שקט מורט עצבים. כל יום אני קמה, חצי מלאה בתחושת אימה וחצי ברגשות אושר עילאי, ממתינה בחרדה למכתביהן של האומות היריבות, שבוודאי יגיעו, שבוודאי יקראו תיגר על סמכותי, שבוודאי יכריזו עלינו מלחמה — ועכשיו, סוף-סוף, נראה שהרגע הזה הגיע. אז אני לוקחת נשימה עמוקה, מותחת את צווארי ימינה ושמאלה, ומביטה לקנג'י<span class="no-break"> בעיניים.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"דבֵּר."</p>
			<p class="textindent" lang="en-US">הוא מצמיד את שפתיו יחד. מביט אל התקרה. "אז, אוקיי — דבר ראשון שאת צריכה לדעת הוא שכל זה לא באשמתי, בסדר? אני בסך הכול ניסיתי<span class="no-break"> לעזור."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">פי נפתח ונסגר. מצחי קמוט.<span class="no-break"> "מה?"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"כאילו, אני יודע שהוד עליבותו תמיד היה דרמה קווין לא מהעולם הזה, אבל זה באמת מגוחך ברמות לא<span class="no-break"> הגיוניות—"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"רגע אחד — מה?" אני מורידה את היד מקת האקדח; מרגישה את המתח מתפוגג מגופי. "קנג'י, על מה אתה מדבר? זה לא משהו שקשור<span class="no-break"> למלחמה?"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"המלחמה? מה? ג'יי, את לא שמה לב מה קורה? החבר שלך עובר עכשיו התפרצות זעם ואת צריכה ללכת להתמודד עם האפס הזה לפני שאני אעשה את<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני נושפת בעצבנות. "אתה רציני עכשיו? <span class="bold _idGenCharOverride-3">שוב פעם</span> השטויות האלה? למען השם, קנג'י." אני מתירה את האבזם של כותפות נרתיק האקדח מגבי וזורקת אותו על המיטה שלידי. "מה עשית<span class="no-break"> הפעם?"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"את רואה?" קנג'י אומר בתוכחה. "את רואה — למה את תמיד קופצת למסקנות, הא, נסיכה? למה את מניחה <span class="italic _idGenCharOverride-3">ש</span><span class="bold _idGenCharOverride-3">אני</span> עשיתי משהו רע? למה אני?" הוא משלב את זרועותיו כנגד חזהו ומנמיך את קולו. "ואת יודעת, רציתי לדבר איתך על זה כבר זמן-מה בעצם, כי אני ממש מרגיש, כלומר, שבתור המפקדת העליונה שלנו והכול, אסור לך לתת יחס מיוחד לאנשים מסוימים, אבל ברור כשמש<span class="no-break"> ש—"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">קנג'י משתתק<span class="no-break"> בפתאומיות.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">חריקת הדלת הקלה גורמת לגבות של קנג'י להמריא; קול נקישה רך גורם לאישוניו להתרחב; רשרוש קלוש שמרמז על תנועה ופתאום קנה של אקדח מוצמד לחלק האחורי של ראשו. קנג'י בוהה בי, שפתיו אינן מוציאות קול אבל מתווֹת את המילה <span class="bold _idGenCharOverride-3">פסיכופת</span> שוב<span class="no-break"> ושוב.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">הפסיכופת המדובר קורץ אליי ממקום עומדו ומחייך כאילו הוא לא מצמיד עכשיו אקדח לראשו של חברנו המשותף. אני מצליחה להחניק<span class="no-break"> גיחוך.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"תמשיך," וורנר אומר ועדיין מחייך. "בבקשה תגיד לי בדיוק איך היא אכזבה אותך בתפקידה<span class="no-break"> כמנהיגתנו."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"<span class="bold _idGenCharOverride-3">היי</span>—" הזרועות של קנג'י מתרוממות בכניעה מעושה. "מעולם לא אמרתי שהיא אכזבה מישהו, בסדר? ואתה בלי שום ספק<span class="no-break"> מגזים."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">וורנר חובט ברקתו של קנג'י עם הנשק.<span class="no-break"> "אידיוט."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">קנג'י מסתובב. שולף את האקדח מידו של וורנר. "מה, לכל הרוחות, לא בסדר איתך, גבר? חשבתי שאנחנו<span class="no-break"> סבבה."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"היינו סבבה," וורנר אומר בקור. "עד שנגעת לי<span class="no-break"> ב</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3">שיער</span></span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"ביקשת שאספר<span class="no-break"> אותך—"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"לא ביקשתי שום דבר כזה! ביקשתי שתגזור לי<span class="no-break"> קצוות!"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"וזה מה<span class="no-break"> שעשיתי."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"<span class="bold _idGenCharOverride-3">זה</span>," וורנר אומר ומסתובב כדי שגם אני אוכל לראות מה הנזק, "לא נקרא לגזור קצוות, חתיכת דביל חסר<span class="no-break"> תועלת—"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">האוויר נתקע בריאותיי. אחורי ראשו של וורנר נראה כמו שדה גזוז למחצה של שיער לא אחיד; חלקות שלמות גולחו לחלוטין עד<span class="no-break"> הקרקפת.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">קנג'י מעווה את פניו כשהוא מביט על פאר יצירתו. הוא מכחכח בגרונו. "טוב," הוא אומר ותוקע את ידיו בכיסיו, "כלומר — מה שתגיד, בן אדם, היופי הוא בעיני<span class="no-break"> המתבונן—"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">וורנר מכוון אקדח נוסף<span class="no-break"> לעברו.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"הֵיי!" קנג'י צועק. "אני לא בקטע של מערכת היחסים המתעללת הזאת, בסדר?" הוא מצביע על וורנר. "אני לא הסכמתי לכל החרא<span class="no-break"> הזה!"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">וורנר מביט בו במבט מצמית וקנג'י נסוג לעבר דלת היציאה לפני שוורנר זוכה להזדמנות נוספת להגיב; ואז, בדיוק כשאני פולטת אנחת רווחה, ראשו של קנג'י מציץ מהדלת<span class="no-break"> ואומר</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"אני חושב שהתספורת ממש חמודה עליך,<span class="no-break"> האמת."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">ו-וורנר טורק את הדלת<span class="no-break"> בפניו.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">ברוכים הבאים לחיי החדשים בתור מפקדת עליונה בממסד<span class="no-break"> החדש.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">וורנר עדיין מביט בדלת הסגורה ואז משחרר את האוויר הכלוא בריאותיו. חלק מהמתח הנח בין כתפיו מתפוגג איתו ואני זוכה למבט ברור יותר בבלגן שקנג'י עשה הפעם. השיער העבות, המהמם והזהוב של וורנר — הבולט מבין מאפייני יופיו — קוצץ ונגזז בידיים<span class="no-break"> רשלניות.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">איזה<span class="no-break"> אסון.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"ארון," אני אומרת<span class="no-break"> ברכות.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">ראשו צונח<span class="no-break"> מושפל.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"בוא<span class="no-break"> הנה."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">הוא מסתובב ומביט בי מזווית עינו כאילו עשה משהו שעליו להתבייש בו. אני מזיזה את האקדחים מהמיטה ומפנה לו מקום לידי. הוא צונח למזרן באנחה<span class="no-break"> עצובה.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"אני נראה זוועה," הוא אומר<span class="no-break"> בשקט.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני מנידה בראשי, מחייכת ונוגעת בלחיו. "למה נתת לו לספר<span class="no-break"> אותך?"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">באותו הרגע, מרים וורנר את מבטו אליי; עיניו עגולות וירוקות ומבולבלות. "אמרת לי לבלות יותר זמן<span class="no-break"> איתו."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני צוחקת בקול. "אז החלטת לתת לקנג'י לספר<span class="no-break"> אותך?"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"לא החלטתי לתת לו <span class="bold _idGenCharOverride-3">לספר</span> אותי," הוא אומר בפנים זועפות. "זאת הייתה" — הוא מהסס — "זאת הייתה מחווה של רעוּת. זה היה מעשה של הבעת אמון שנתקלתי בו בין חייליי. בכל אופן," הוא אומר ופונה ממני, "זה לא שיש לי ניסיון כלשהו באיך רוכשים<span class="no-break"> חברים."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"אבל," אני אומרת, "אנחנו חברים,<span class="no-break"> לא?"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">הוא<span class="no-break"> מחייך</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"נו?" אני מעודדת אותו. "זה לא נחמד? אתה לומד להיות נחמד יותר<span class="no-break"> לאנשים."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"כן, טוב, אני לא רוצה להיות נחמד לאנשים. זה לא מתאים<span class="no-break"> לי."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"אני חושבת שזה יושב עליך בול," אני אומרת בחיוך קורן. "אני אוהבת את זה שאתה<span class="no-break"> נחמד."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"מתאים לך להגיד את זה." הוא כמעט צוחק. "אבל להיות נחמד לא בא לי בטבעיות, אהובה. תצטרכי להיות יותר סבלנית לגבי ההתקדמות<span class="no-break"> שלי."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני תופסת את ידו בידי. "אין לי מושג על מה אתה מדבר. אתה אך ורק נחמד<span class="no-break"> אליי."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">וורנר מניד בראשו. "אני יודע שהבטחתי שאנסה להיות נחמד יותר לחברייך — ואני מתכוון להמשיך להתאמץ כדי שזה יקרה — אבל אני מקווה שלא גרמתי לך לחשוב שאני יכול לעשות את<span class="no-break"> הבלתי-אפשרי."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"למה אתה<span class="no-break"> מתכוון?"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"אני פשוט מקווה שלא אאכזב אותך. אני עשוי, אם יכריחו אותי, להיות מסוגל להפיק מקרבי מידה מסוימת של חום וחיבה, אבל אני חושב שאת יודעת שאין לי שום כוונה להתייחס לאף אחד כמו שאני מתייחס אלייך. <span class="bold _idGenCharOverride-3">זה</span>," הוא אומר, ומחווה על החלל שבינינו, "יוצא הדופן שמעיד על כלל מאוד נוקשה." העיניים שלו נחות על שפתיי עכשיו; היד שלו נעה לעבר צווארי. "זה," הוא אומר ברכות, "בהחלט מקרה<span class="no-break"> חריג."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני<span class="no-break"> מפסיקה</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">מפסיקה לנשום, לדבר,<span class="no-break"> לחשוב—</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">הוא בקושי נוגע בי וליבי כבר דוהר; זיכרונות מתרסקים עליי, מטביעים אותי בגלים: המשקל של גופו כנגד גופי; טעם עורו; החוֹם של מגעו ונשימותיו המהירות והדברים שהוא אומר לי רק<span class="no-break"> בחשיכה.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">פרפרים חודרים לעורקיי ואני מכריחה אותם לצאת<span class="no-break"> משם.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">זה עדיין כל כך חדש, המגע שלו, העור שלו, הריח שלו, כל כך חדש, כל כך חדש וכל כך<span class="no-break"> נפלא—</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">הוא מחייך, מטה את ראשו; אני מחקה את התנועה ובשאיפה אחת רכה השפתיים שלו נפרדות ואני קפואה ודוממת, ריאותיי כאילו ניטחות ברצפה, אצבעותיי מגששות אחר החולצה שלו ואחר מה שעתיד לבוא ואז הוא<span class="no-break"> אומר:</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"אני חייב לגלח את כל הראש, זה ברור<span class="no-break"> לך."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">ומתרחק<span class="no-break"> ממני.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני ממצמצת בתדהמה והוא עדיין לא מנשק<span class="no-break"> אותי.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"ואני מכריז בזאת, בכנות מוחלטת, שאני ממש-ממש מקווה," הוא אומר, "שעדיין תאהבי אותי<span class="no-break"> כשאחזור."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">ואז הוא קם ויוצא ואני סופרת על אצבעותיי את כמות הגברים שהרגתי ונדהמת לגלות שהמספר הזה עומד ביחס הפוך לחוסר יכולתי לשמור על איזון ושליטה עצמית בנוכחותו של<span class="no-break"> וורנר.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני מנידה בראשי פעם אחת כשהוא מנופף לי לשלום, אוספת את ההיגיון הבריא שלי שהתפזר לכל עבר, וצונחת לאחור על המיטה בראש מסוחרר, כשכל המורכבויות של מלחמה ושל שלום מעיקים על<span class="no-break"> נפשי.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">לא חשבתי שיהיה <span class="bold _idGenCharOverride-3">קל</span> להיות מנהיגה, ממש לא, אבל אני מאמינה שחשבתי שזה יהיה קל מכפי שזה<span class="no-break"> באמת:</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני כל הזמן אכולת ספקות בנוגע לכל החלטה שקיבלתי אי-פעם. אני מופתעת — להכעיס! — מכל חייל או חיילת שמחליטים להצטרף לשורותיי. ואני חרדה יותר ויותר מכך שאנחנו — ש<span class="bold _idGenCharOverride-3">אני</span> — אצטרך להרוג הרבה, הרבה מאוד אנשים לפני שהעולם הזה יחזור לשלוותו. אף על פי שאני חושבת שדווקא השקט, יותר מכל דבר אחר, הוא שמערער אותי יותר<span class="no-break"> מכול.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">עברו כבר שישה עשר<span class="no-break"> ימים.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">נאמתי נאומים שתיארו את מה שעומד לקרות, ששטחו את התוכניות שלנו לעתיד; קיימנו טקסי אשכבה לאלו שאיבדו את חייהם בקרב ואנחנו עומדים בהבטחות שלנו לחולל שינוי. קאסל נאמן למילתו וכבר שקוע עמוק בניסיונות לטפל בעניינים הנוגעים לחקלאות, להשקיה, ולדבר החשוב מכול — איך להעביר בדרך הטובה ביותר את האוכלוסייה האזרחית, לנייד אותם אל מחוץ למתחמים. אבל העבודה הזאת תיעשה בשלבים; היא תהיה איטית ומדורגת ותדרוש בנייה קפדנית ומאורגנת — זוהי המלחמה על העולם שלנו והיא עשויה לקחת גם מאה שנה. אני חושבת שכולנו מבינים זאת. ואם הייתי צריכה לדאוג רק לאוכלוסייה האזרחית, לא באמת הייתי מודאגת כל כך; אבל אני דואגת כי אני יודעת היטב — טוב מדי — ששום מאמץ לא יצליח לתקן את העולם הזה אם נבלה את העשורים הבאים במלחמה על פני השטח<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">ולמרות זאת, אני מוכנה<span class="no-break"> לקרב.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">זה לא מה שאני רוצה, אבל בשמחה אצא למלחמה אם זה מה שדרוש לנו כדי לחולל שינוי. אני פשוט מקווה שהמציאות הייתה פשוטה יותר. נכון לעכשיו, הבעיה הכי גדולה שלי היא גם המבלבלת<span class="no-break"> ביותר</span><span class="no-break">:</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">מלחמות דורשות אויבים, ונראה שאינני מצליחה למצוא<span class="no-break"> כאלה.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">בשישה עשר הימים שעברו מאז שֶיָּריתי<span class="annotation-reference"> </span>לאנדרסון בין העיניים, נתקלתי באפס התנגדות. אף אחד לא ניסה לעצור אותי. אף מפקד עליון אחר לא קרא עליי תיגר. מבין 554 הסקטורים האחרים ביבשת זו לבדה, אף אחד לא ערק, לא הכריז מלחמה, לא דיבר בגנותי. אף אחד לא מחה, הציבור לא התמרד. מסיבה כלשהי, הממסד החדש משתף<span class="no-break"> פעולה.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">בכאילו.</p>
			<p class="textindent" lang="en-US">וזה ממש, ממש מטריד<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אותי.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אנחנו שבויים במבוי סתום מוזר, תקועים על הילוך נייטרלי, בעוד אני רוצה נואשות לעשות יותר. יותר עבור האנשים של סקטור 45, יותר עבור צפון אמריקה ויותר עבור העולם בכללותו. אבל השקט המוזר הזה מוציא את כולנו מאיזון. היינו כל כך בטוחים שאחרי מותו של אנדרסון המפקדים העליונים האחרים ירימו את הראש — שהם ייפקדו על הצבאות שלהם להשמיד אותנו — להשמיד <span class="bold _idGenCharOverride-3">אותי</span>. במקום זה, המפקדים של העולם הבהירו היטב כמה חסרי משמעות אנחנו עבורם: הם מתעלמים מאיתנו בדיוק כפי שהיו מתעלמים מזבוב טורדני, כולאים אותנו תחת כוס, שם נהיה חופשיים לזמזם כרצוננו, להכות בכנפינו השבורות על הדפנות, כל עוד יש לנו מספיק חמצן במתחם הסגור. לסקטור 45 ניתנה החירות לעשות כרצונו; ניתנה לנו אוטונומיה וניתנה לנו הסמכות לחדש את התשתיות של הסקטור שלנו באין מפריע. כל מקום אחר — וכל אחד אחר — מעמידים פנים כאילו שום דבר בעולם לא השתנה. המהפכה שלנו קרתה ברִיק. הניצחון שנבע ממנה צומצם למשהו כל כך קטן, שבאותה מידה היה יכול לא להתקיים<span class="no-break"> כלל.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US"><span class="bold _idGenCharOverride-3">משחקים</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> פסיכולוגיים</span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-3">.</span></span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">קאסל תמיד מבקר, מייעץ. הוא זה שהמליץ לי ליזום משהו — לנצל את המומנטום כל עוד ידי על העליונה. במקום לחכות להם, חרדתית ומתגוננת, אני צריכה לפנות אליהם, הוא אמר. אני צריכה להכריז על נוכחותי. לתבוע את מעמדי, הוא אמר. לתפוס את מקומי בשולחן. לנסות ליצור בריתות לפני שאני שולחת מתקפות. להתחבר עם חמשת המפקדים העליונים האחרים מרחבי<span class="no-break"> העולם.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">כי אולי אני הדוברת של צפון אמריקה — אבל מה בנוגע לשאר העולם? מה בנוגע לדרום אמריקה? לאירופה? לאסיה? לאפריקה?<span class="no-break"> לאוֹקְיַ</span><span class="no-break">נְיָה?</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">תארחי אסיפה בין-לאומית של המנהיגים, הוא<span class="no-break"> אמר.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">תדברי.</p>
			<p class="textindent" lang="en-US">תפני פנייך לשלום תחילה, הוא<span class="no-break"> אמר.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"הם בטח מתים מסקרנות," קאסל אמר לי. "ילדה בת שבע עשרה שמשתלטת על צפון אמריקה? בת עשרה שהורגת את אנדרסון ומכריזה על עצמה כשליטת היבשת? גברת פרארס — את בטח מבינה שיש לך יתרון משמעותי עכשיו! נצלי אותו<span class="no-break"> לטובתך!"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"לי?" אמרתי, המומה. "מנין יש לי<span class="no-break"> יתרון?"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">קאסל נאנח. "אין ספק שאת אמיצה לגילך, גברת פרארס, אבל אני מצטער לגלות שנעורייך קשורים באופן סבוך כל כך לחוסר הניסיון שלך. אנסה לנסח זאת בפשטות: יש לך חוזק-על, עור כמעט בלתי-חדיר, מגע ממית, את רק בת שבע עשרה וכבר הצלחת להפיל במו ידייך את הרודן של האומה הזאת. ולמרות כל זה את מפקפקת בכך שאת עלולה לעורר פחד<span class="no-break"> בעולם?"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני מעווה<span class="no-break"> פנים.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"זה כוחו של הרגל, קאסל," אמרתי בשקט. "הרגל מגונה. אתה צודק, כמובן. ברור שאתה<span class="no-break"> צודק."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">הוא התכופף ונעץ בי מבט נוקב. "את חייבת להבין שהשתיקה הגורפת, האחידה הזאת מאויבייך, היא לא צירוף מקרים. אין ספק שהם נועצו אחד בשני — ברור הרי שהם סיכמו על הגישה הזאת שלהם — כי הם מחכים לראות מה הצעד הבא שלך." הוא הניד בראשו. "הם מחכים למהלך הבא שלך, גברת פרארס. אני מפציר בך שתדאגי שהוא יהיה שווה את<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אז אני מקשיבה<span class="no-break"> ומפנימה.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">עשיתי כפי שהציע ולפני שלושה ימים שלחתי עם דלאלו את הבשורה ויצרתי קשר עם חמשת המפקדים העליונים האחרים של הממסד החדש. הזמנתי אותם להצטרף אליי כאן, בסקטור 45, לאסיפת מנהיגים בין-לאומית שתיערך בחודש<span class="no-break"> הבא.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">חמש עשרה דקות לפני שקנג'י התפרץ לחדרי קיבלתי את מכתב התשובה הראשון<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אוקיניה אישרה את<span class="no-break"> השתתפותה.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">ואני לא יודעת מה זה<span class="no-break"> אומר.</span></p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

מיריבים לאוהבים דיסטופיה נוער בוגר פנטזיה רומנטית דיסטופיה לנוער פנטזיה רומנטית לנוער פנטזיה לנוער

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!