נפץ אותי 3 תראה אותי

נקודת אומגה נהרסה עד היסוד.
ג’ולייט לא יודעת אם המורדים, החברים שלה, או אדם, נשארו בחיים.
זה לא ימנע ממנה להמשיך לנסות לעצור את שלטון הממסד החדש.

היא חייבת עכשיו לסמוך על וורנר:
האדם היחיד שחשבה שלא תוכל להאמין לו.
האדם שהציל את חייה.
הוא מבטיח לעזור לג’ולייט לשלוט בכוחות שלה ולהציל יחד את עולמם הגווע.
אלא שזה לא הדבר היחיד שהוא רוצה ממנה...
שם: נפץ אותי 3 תראה אותי
מחבר/ת: טהרה מאפי
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי/צעירים פלוס
מק״ט: 011251532

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">אחת.</h1>
			<p class="paragraph-no-hazaha" lang="en-US">אני שעון<span class="no-break"> חול.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">חול של שבע עשרה השנים שלי שנפל וקבר אותי מבפנים. התחושה ברגליי היא שהן מלאות בחול ותפורות יחד, המחשבות שלי עטויות גרגרי אבק של חוסר החלטיות, של בחירות שלא בחרתי, והן מאבדות סבלנות בשעה שהזמן דולף החוצה מגופי. הזרוע הקצרה של השעון נוגעת בי באחת ובשתיים, בשלוש ובארבע, לוחשת שלום, קומי, עמדי על הרגליים, הגיע<span class="no-break"> הזמן</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">שתתעוררי</p>
			<p class="textindent" lang="en-US">שתתעוררי</p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"תתעוררי," הוא<span class="no-break"> לוחש.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">שאיפה עמוקה של אוויר ואני ערה אבל עדיין לא קמה, מופתעת אבל לא מבוהלת, מביטה בעיניים הירוקות והנואשות ביותר שראיתי, שנדמה שיודעות יותר מדי, טוב מדי. ארון וורנר אנדרסון רוכן מעליי והעיניים המודאגות שלו בוחנות אותי. היד שלו קפואה באוויר כאילו בעוד רגע היה נוגע<span class="no-break"> בי.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">הוא נרתע<span class="no-break"> לאחור.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">מביט בי מבלי למצמץ, החזה שלו עולה<span class="no-break"> ויורד.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"בוקר טוב," אני מניחה. לא בטוחה בנוגע לקול שלי, בנוגע לשעה הנוכחית, בנוגע למילים האלה שנופלות לי מהשפתיים ולגוף הזה שמכיל<span class="no-break"> אותי.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני שמה לב שהוא לובש חולצה מכופתרת לבנה, חלק ממנה משוך ברישול החוצה ממכנסיו השחורים והמגוהצים למשעי. השרוולים שלו מקופלים עד מעל<span class="no-break"> למרפקים.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">החיוך שלו נראה כאילו הוא מסב לו<span class="no-break"> כאב.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני מושכת את עצמי כדי להגיע לתנוחת ישיבה, ו-וורנר מנסה לעזור לי. אני חייבת לעצום עיניים כדי לעצור את הסחרחורת הפתאומית שתוקפת אותי, אבל מכריחה את עצמי להישאר במקום עד שהתחושה<span class="no-break"> תחלוף.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני עייפה וחלושה מרעב, אבל מלבד כמה מכאובים כלליים נראה שאני בסדר. אני בחיים. אני נושמת וממצמצת ומרגישה אנושית ואני יודעת טוב מאוד מדוע זה<span class="no-break"> כך.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני פוגשת את עיניו במבט. "הצלת את<span class="no-break"> חיי."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">ירו בי<span class="no-break"> בחזה.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אבא של וורנר ירה כדור לתוך הגוף שלי ואני עדיין מרגישה את הפגיעה ההיא מהדהדת. אם אתרכז ממש, אוכל לחיות מחדש את הרגע שבו זה קרה; את הכאב: כל כך חזק, כל כך מצמית; לעולם לא אוכל לשכוח<span class="no-break"> אותו.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני יונקת לריאותיי שאיפה<span class="no-break"> מבוהלת</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">סוף-סוף אני שמה לב לזרוּת המוכרת של החדר הזה, ועד מהרה אני נתקפת פאניקה אימתנית מכיוון שאני מגלה שלא התעוררתי באותו המקום שבו נרדמתי. הלב שלי דופק בטירוף ואני מנסה להתרחק ממנו, מצמידה את הגב לראש המיטה, תופסת בסדינים, מנסה שלא להסתכל על הנברשת שזכורה לי כל כך<span class="no-break"> בבירור—</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"זה בסדר—" וורנר אומר. "זה<span class="no-break"> בסדר—"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"מה אני עושה פה?" פאניקה, פאניקה; ענני אימה מִתעבּים בתודעתי. "למה הבאת אותי הנה<span class="no-break"> שוב—?"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"ג'ולייט, בבקשה, אני לא עומד לפגוע<span class="no-break"> בך—"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"אז למה הבאתי אותי לכאן?" הקול שלי מתחיל להישבר ואני נאבקת לשמור על יציבותו. "למה הבאת אותי ל<span class="bold _idGenCharOverride-2">גיהינום</span><span class="no-break"> הזה—"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"הייתי חייב להחביא אותך." הוא נושף ומרים מבט אל<span class="no-break"> הקיר.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"מה?<span class="no-break"> למה?"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"אף אחד לא יודע שאת בחיים." הוא מסתובב ומביט בי. "הייתי חייב לחזור לבסיס. הייתי צריך להעמיד פנים שהכול כשורה ופשוט נגמר לי<span class="no-break"> הזמן."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני מכריחה את עצמי להדחיק את<span class="no-break"> הפחד.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני חוקרת את פניו ומנסה לנתח את הטון הכן והסבלני שלו. אני זוכרת אותו אתמול בלילה – אני מניחה שזה היה אתמול בלילה – אני זוכרת את הפנים שלו, זוכרת אותו שוכב לידי בחשיכה. הוא היה עדין ואדיב ונעים והוא הציל אותי, הציל את חיי. אולי נשא אותי למיטה. כיסה אותי בשמיכה לידו. זה בטח היה<span class="no-break"> הוא.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אבל כשאני מביטה מטה על גופי אני מבינה שאני לובשת בגדים נקיים ואין עליי שום סימן לדם או לחור קליע או לכל דבר בשום מקום ואני תוהה מי רחץ אותי, תוהה מי החליף את בגדיי, חוששת שגם את זה וורנר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עשה.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"אתה..." אני מהססת ונוגעת בקצה החולצה שעליי. "האם – כלומר – הבגדים<span class="no-break"> שלי—"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">הוא מחייך. מסתכל עליי במבט כל כך נוקב עד שאני מסמיקה ומחליטה שאני שונאת אותו קצת ואז הוא מניד בראשו. מביט בכפות ידיו. "לא," הוא אומר. "הבנות טיפלו בזה. אני רק סחבתי אותך<span class="no-break"> למיטה."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"הבנות," אני לוחשת,<span class="no-break"> המומה.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US"><span class="bold _idGenCharOverride-2">הבנות</span>.</p>
			<p class="textindent" lang="en-US">סוניה ושרה. גם הן היו פה, התאומות המרפאות, והן עזרו לוורנר. הן עזרו לו להציל אותי כי עכשיו הוא האדם היחיד שיכול לגעת בי, האדם היחיד בעולם שהיה מסוגל להעביר את הכוח המרפא שלהן בבטחה לתוך הגוף<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">המחשבות שלי עולות<span class="no-break"> באש.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US"><span class="bold _idGenCharOverride-2">איפה הבנות? מה קרה לבנות ואיפה אנדרסון </span><span class="bold _idGenCharOverride-2">והמלחמה? הו, אלוהים, מה קרה לאדם ולקנג'י ולקאסל? </span>ואני חייבת לקום חייבת לקום חייבת לקום ולצאת מהמיטה ולהתחיל<span class="no-break"> ללכת</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אבל</p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני מנסה לזוז ו-וורנר תופס אותי. אני לא מאוזנת, אני לא יציבה; עדיין מרגישה כאילו הרגליים שלי הן עוגן שכובל אותי למיטה ופתאום אני לא יכולה לנשום, אני רואה כתמים ומרגישה שאני עומדת להתעלף. צריכה לקום. צריכה<span class="no-break"> לצאת.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">לא<span class="no-break"> יכולה.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"וורנר?" העיניים שלי מביטות בו בתחינה חסרת אונים. "מה קרה? ומה קורה עם<span class="no-break"> הקרב—?"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"בבקשה," הוא אומר ותופס אותי בכתפיי. "את צריכה להתקדם לאט-לאט; את צריכה לאכול משהו<span class="no-break"> קודם—"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"<span class="bold _idGenCharOverride-2">תגיד</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> לי</span></span><span class="no-break">—"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"את לא רוצה לאכול קודם? אולי<span class="no-break"> להתקלח?"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"לא," אני שומעת את עצמי אומרת. "אני צריכה לדעת<span class="no-break"> עכשיו."</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">רגע אחד. שניים<span class="no-break"> ושלושה.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">וורנר לוקח נשימה עמוקה. ואז עוד מיליון נשימות. ידו הימנית נחה מעל השמאלית ומסובבת את טבעת הירקן שעל הזרת שלו עוד ועוד ועוד ועוד, במעגל שלא נגמר. "זה נגמר," הוא<span class="no-break"> אומר.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"מה נגמר?" אני הוגה את המילים אבל השפתיים שלי מסרבות להשמיע כל צליל. אני לא מרגישה כלום, משום מה. ממצמצת ולא רואה<span class="no-break"> דבר.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"זה נגמר," הוא אומר<span class="no-break"> שוב.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"לא."</p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני נושפת את המילה, פולטת מריאותיי את אי-ההיתכנות<span class="no-break"> שלה.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">הוא מניד בראשו. הוא לא מסכים<span class="no-break"> איתי.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"לא."</p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"ג'ולייט."</p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"לא," אני אומרת. "לא. לא. אל תהיה טיפש," אני אומרת לו. "אל תהיה מגוחך," אני אומרת לו. "<span class="bold _idGenCharOverride-2">אל תשקר לי, לעזאזל איתך</span>," אבל עכשיו הקול שלי כבר גבוה ושבור ורועד ו"לא", אני מתייפחת, "לא, לא,<span class="no-break"> </span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2">לא</span></span><span class="no-break">—"</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">הפעם אני ממש מצליחה לעמוד. העיניים שלי מתמלאות בדמעות במהירות ואני ממצמצת וממצמצת, אבל העולם עדיין בבלגן ואני רוצה לצחוק, כי הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא כמה נורא ויפהפה, שהעיניים שלנו מסוות מאיתנו את האמת כשאיננו יכולים לשאת את המראה<span class="no-break"> שלה.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">הקרקע<span class="no-break"> קשה.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">אני יודעת שזו עובדה כי היא לפתע לוחצת על הפנים שלי ו-וורנר מנסה לגעת בי אבל אני חושבת שאני צורחת וסוטרת לידיים שלו שיתרחקו ממני, כי אני כבר יודעת את התשובה. בטח שאני יודעת כבר את התשובה, כי אני יכולה להרגיש את הבחילה מבעבעת במעלה גרוני ומקוממת את קרביי אבל אני ממשיכה לשאול בכל מקרה. אני שוכבת אופקית אבל גם מכופפת בו-זמנית, איכשהו. החורים בפניי נפקחים לרווחה ואני בוהה בנקודה מסוימת על השטיח, בקושי שלושה מטרים ממני. אני לא בטוחה אפילו שאני עדיין בחיים אבל אני חייבת לשמוע אותו אומר את<span class="no-break"> זה.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"למה?" אני<span class="no-break"> שואלת.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">זאת בסך הכול מילה, מילה מטופשת<span class="no-break"> ופשוטה.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"למה הקרב נגמר?" אני שואלת. אני כבר לא נושמת יותר, אפילו לא ממש מדברת בכלל; פשוט פולטת אותיות מבין<span class="no-break"> שפתיי.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">וורנר לא מביט<span class="no-break"> בי.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">הוא מביט בקיר וברצפה ובמצעי המיטה ובמפרקי האצבעות שלו ואיך הם נראים כשהוא קופץ את אגרופיו אבל הוא לא מניף אותם כלפיי. הוא אפילו לא מסתכל עליי והמילים הבאות שלו נאמרות כל כך, כל כך<span class="no-break"> ברכוּת.</span></p>
			<p class="textindent" lang="en-US">"כי הם מתים, אהובה. הם כולם<span class="no-break"> מתים</span><span class="no-break">."</span></p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

מיריבים לאוהבים דיסטופיה נוער בוגר פנטזיה רומנטית דיסטופיה לנוער פנטזיה רומנטית לנוער פנטזיה לנוער

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!