בחירה 1 אהבה בדוגווד ליין 1
נילי עזבה את דוגווד ליין אחרי שליבה נשבר. היא ניסתה להתגבר עליו, אבל עמוק בלב ידעה שהוא כל מה שהיא אי פעם רצתה. דיין לא יכל להיות זה שעומד בדרכה של נילי, ולכן הוא נפרד ממנה. הוא חשב שזה לטובתה, אבל ריסק את ליבה, וגם את ליבו.

רומן עכשווי שנון ושובה לב על אהבה ראשונה שנגדעת בטרם עת, אבל מפגש מחודש מצית אותה כמו אש בשדה קוצים. זה הספר הראשון בסדרת אהבה בדוגווד ליין.
שם: בחירה 1 אהבה בדוגווד ליין 1
מחבר/ת: אדריאנה לוק
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 012010372
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-4">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-4"> 1</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-4"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">נילי</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">"אתה בטח צוחק<span class="no-break"> עליי."</span></p>
			<p class="textindent">אני לוחצת על הבלמים, והמכונית השכורה הקטנה שלי, שלא גדולה בהרבה מקופסת קרקרים, מאטה לכדי עצירה מוחלטת. באמצע הכביש, בדיוק במקום שבו היו אמורים להיות פסים צהובים, אם הייתה זו עיירה שבה מתגוררים יותר מאלף איש, שוכב כלב המרים את ראשו. אני צופרת לו, והוא מניח את ראשו בחזרה<span class="no-break"> ומפהק.</span></p>
			<p class="textindent">"חכי רגע, גרייס." אני נאנחת ומרחיקה את הטלפון מהאוזן. כשהחלון גולש מטה והשמש שוטפת את פניי אני תוהה במעורפל מתי בפעם האחרונה ראיתי בוקר כה בהיר. השמש לא זורחת ככה בניו<span class="no-break"> יורק.</span></p>
			<p class="textindent">אני מוציאה את ראשי מהחלון. "קדימה, בלו.<span class="no-break"> זוז!"</span></p>
			<p class="textindent">הוא לא זז. הוא אפילו לא טורח<span class="no-break"> למצמץ.</span></p>
			<p class="textindent">"מי זה בלו?" שואלת גרייס. "בלו כמו הצבע?<span class="no-break"> כחול?"</span></p>
			<p class="textindent">"הוא<span class="no-break"> כלב."</span></p>
			<p class="textindent">"חשבתי שאת במכונית<span class="no-break"> שלך."</span></p>
			<p class="textindent">"אני במכונית," אני רוטנת. "בלו, בחייך, כלב. זוז מהדרך.<span class="no-break"> בבקשה?"</span></p>
			<p class="textindent">"למה את מנהלת משא ומתן עם<span class="no-break"> כלב?"</span></p>
			<p class="textindent">אני מתעלמת ממנה, מתבוננת בבלו המפהק בעצלתיים ואז עוצם את עיניו בלי לחשוב עוד על בקשתי. פרוותו זרועה אפור, עיניו שמוטות יותר מאשר בתקופה שהיינו מרימים אותו אל חלקו האחורי של הטנדר ונוסעים איתו למשך כל סוף השבוע. זה די<span class="no-break"> עצוב</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"בסדר," אני אומרת, מזעיפה פנים, "איך שאתה רוצה." אני מנווטת את הרכב סביבו<span class="no-break"> ומתקדמת.</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא מאמינה שדיברת הרגע עם כלב," אומרת גרייס. "את בטנסי שתים־עשרה שעות בערך, וכבר את מאבדת את<span class="no-break"> השפיות."</span></p>
			<p class="textindent">"כמה מתוק מצידך לרמוז שעדיין יש לי<span class="no-break"> שכל."</span></p>
			<p class="textindent">שתיקה ארוכה משתררת בינינו כשאני עוצרת בתמרור<span class="no-break"> 'עצור'.</span></p>
			<p class="textindent">כשגרייס הורידה אותי בשדה התעופה אתמול בלילה כדי שאתפוס את טיסת הלילה לטנסי, דמעותיי הכתימו במריחות מסקרה את הז'קט החדש שלה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה אותי בוכה בכל השנים שאנו חברות. בכי הוא משהו שאני לא טובה בו. שנים של תחרויות התעמלות חישלו אותי מלבכות<span class="no-break"> בקלות.</span></p>
			<p class="textindent">"אני יודעת שעדיין יש לך שכל," מלגלגת גרייס. "ואני יודעת שאת בסדר, אפילו כשאת לא, מפני שאת אחת הנשים החזקות ביותר שאני מכירה, אם כי אני מודה שהדמעות שלך אתמול בלילה די בלבלו<span class="no-break"> אותי."</span></p>
			<p class="textindent">"אה, בטח. ברור שמדובר בך." אני מנידה בראשי. הלוואי שהיינו מנהלות את הדיון הזה כשאנחנו יושבות ושותות קפה ולא<span class="no-break"> בטלפון.</span></p>
			<p class="textindent">"לא התכוונתי לזה<span class="no-break"> ככה."</span></p>
			<p class="textindent">"אל תדאגי בקשר לזה. יותר מכול דבר אחר, זה היה בכי של כעס." אני מורידה את מגן השמש, משתמשת בקצת יותר כוח מכפי שצריך ומאיצה בעודי חוצה את הצומת. "הדמעות<span class="no-break"> נגמרו."</span></p>
			<p class="textindent">"הן לא חייבות להיגמר, ומותר לך להתעצבן. רק תבטיחי לי שאת<span class="no-break"> בסדר."</span></p>
			<p class="textindent">אני שוקלת את העניין. יהיה קל כל‏־כך להיות לא בסדר כרגע; אני מובטלת, שכר הדירה שלי בניו יורק נוראי והתפטרתי מהעבודה בלי לחשוב על זה ואפילו אין לי תוכנית<span class="no-break"> גיבוי.</span></p>
			<p class="textindent">ואני כאן, במקום היחיד שממנו נמנעתי מהיום<span class="no-break"> שעזבתי.</span></p>
			<p class="textindent">אני חולפת על פני עצי האורן ואין חמיצות בבטני על כך שחזרתי לדוגווד ליין. גם אין בי חרטה על שרכשתי כרטיס טיסה אתמול בלילה וקפצתי על מטוס כדי לחזור הביתה וזאת תוך כדי שהחלטתי לא לספר לאימא שלי עד שאנחת. ציפיתי לפחות לאחת מהן, וזה<span class="no-break"> מבלבל.</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא בסדר בשום אופן, אבל הבוקר המצב טוב יותר." אני מושכת בכתפי, מנסה למצוא דרך לנמק זאת. "את יודעת מה אומרים, אור השמש מביא איתו<span class="no-break"> הזדמנויות</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"אממ... אף אחד לא אומר את<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">"אז הם<span class="no-break"> צריכים</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"אם השמש הדרומית מרפאת בעיות מהר כל־כך, אני<span class="no-break"> בדרך."</span></p>
			<p class="textindent">אני מאיטה כדי לפנות. "הבעיות שלי לא נפתרו, אבל יש משהו באוויר כאן. הוא מטהר את הנשמה או משהו<span class="no-break"> כזה."</span></p>
			<p class="textindent">היא צוחקת. "אני אקח את הקרדיט על הטיהור הזה שלך מפני שלטוס הביתה היה הרעיון שלי. אני זו שיש לה רעיונות<span class="no-break"> טובים."</span></p>
			<p class="textindent">"בקושי. בגלל העצה האחרונה שלך קיבלתי אזהרה מאבטחת המלון היוקרתי שבמרכז<span class="no-break"> העיר."</span></p>
			<p class="textindent">"כדאי שתקשיבי לי יותר. אני מבטיחה שיהיו לך חיוכים רבים יותר, אור שמש, ואולי הרבה יותר סקס. סקס<span class="no-break"> מעולה."</span></p>
			<p class="textindent">"אלוהים יודע שאני צריכה יותר מכל אלה, אבל לא היה לי זמן אליהם לפני שהחלטתי להיכנס למשרד של הבוס שלי ולהתפטר כמו איזו נסיכה שלא צריכה כסף, ועכשיו בכלל אין לי זמן<span class="no-break"> אליהם."</span></p>
			<p class="textindent">"יש לך זמן למה שאת מפנה זמן. עלינו לזכור שיש עשרים וארבע שעות ביממה, ואם נהיה בוסיות בניו יורק, יהיה עלינו לנצל את כל עשרים וארבע<span class="no-break"> השעות."</span></p>
			<p class="textindent">רק מלשמוע את הדברים שלה אני מרגישה כאילו משקל רב מכביד על כתפיי. "אני יודעת. את צודקת. אני חייבת לוותר על ארבע שעות השינה שאני ישנה בלילה ולהתנהל לפי לוח שנה חברתי." אני בוכה לנוכח הרעיון. "אני מבינה עכשיו למה יש נשים רודפות בצע. אם הייתי יוצאת עם הברוקר מהמעדנייה, לא הייתי<span class="no-break"> מודאגת."</span></p>
			<p class="textindent">"לא. בלי ברוקרים." הקו מתעמעם לפתע. "חכי רגע,<span class="no-break"> נילי."</span></p>
			<p class="textindent">קולה מתערבב עם אחר, מתגבר ואז מתרכך לפני שהיא שבה אליי. "מצטערת. הם מנסים להימנע מלפרסם את המאמר שלי בנוגע לטניס נשים ואילו אני עומדת על שלי. זה המאמר הכי טוב שכתבתי אי<span class="no-break"> פעם."</span></p>
			<p class="textindent">הקו מתעמעם שוב ומחשבותיי נודדות ליצירה האחרונה שכתבתי עבור מגזין הספורט שאני עובדת בו. בעצם שעבדתי בו. המאמר עקב אחר שחקן כדורגל בקולג' שהגיע מכלום וזכה בעמדת שוער ראשון בבית ספר מובחר. סיפור על עבודה קשה ועל התגברות על מכשולים, מסוג הסיפורים שנשמתי השתוקקה<span class="no-break"> להם.</span></p>
			<p class="textindent">הכתבה הזאת היא מהסוג שכדי לכתוב אותו נעשיתי עיתונאית<span class="no-break"> ספורט.</span></p>
			<p class="textindent">זה היה סיפור מושלם לפתוח איתו את החטיבה החדשה<span class="no-break"> במגזין.</span></p>
			<p class="textindent">אני מכריחה את עצמי לבלוע רוק בניסיון להקהות את הטעם המר שבפי ומפנה את תשומת ליבי לחברה<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">"את עדיין כאן?" גרייס<span class="no-break"> שואלת.</span></p>
			<p class="textindent">"כן."</p>
			<p class="textindent">"בסדר. הייתי צריכה להעלות בפני הבנים מופע קטן של 'הביצים שלי גדולות משלך'. את יודעת איך זה." היא נאנחת. "אני אוהבת שהם חושבים שהם יכולים להחליט החלטות בלי לכלול אותי.<span class="no-break"> מטומטמים."</span></p>
			<p class="textindent">זה פוגע בנקודה רגישה. אני מכריחה את עצמי לבלוע שוב.<span class="no-break"> "לגמרי."</span></p>
			<p class="textindent">גרייס כנראה שומעת את הרעד הקל בקולי כי הטון שלה יורד. "את יודעת מה? בואי נשנה את נושא השיחה<span class="no-break"> הזאת."</span></p>
			<p class="textindent">"זה בסדר," אני מבטיחה. "מותר לך לדבר על העבודה<span class="no-break"> שלך."</span></p>
			<p class="textindent">היא מתעלמת ממני. "אני תקועה בעבודה, מתעסקת בפוליטיקה משרדית וחולמת על חופשה ואילו את, חברתי, את חופשייה. את צריכה לגמרי ליהנות מזה למשך כמה<span class="no-break"> ימים."</span></p>
			<p class="textindent">"ליהנות מזה בדוגווד ליין הישנה והטובה," אני אומרת וצוחקת בעודי חולפת על פני בניין קטן הצבוע צהוב, גגו מטולא. "אולי אני אכנס לחנות הפיתיונות ואספור<span class="no-break"> תולעים</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"תולעים? דוחה. אבל אם חושבים על זה, אני בטוחה שיש שם גברים כפריים נחמדים, כנראה אפילו כאלה שלובשים חולצות<span class="no-break"> פלנל</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"פלנל?" אני צוחקת. "זה<span class="no-break"> מקורי."</span></p>
			<p class="textindent">"כן, פלנל. התפקיד שלך הוא למצוא גבר כפרי ולוהט שלובש פלנל ולהתגלגל איתו באיזו ערמת חציר. לשתות קצת לימונדה. לנסוע בטנדר ישן. תעשי את הדברים שעושים שם ותשכחי מהכול למשך כמה ימים. בינתיים אני אעבוד כאן על כמה<span class="no-break"> עניינים."</span></p>
			<p class="textindent">רוחי שוקעת, ממש כמו שהשמש שוקעת מאחורי העננים. חיי בניו יורק עיגנו את תפקידי במגזין. כל השגרה שלי סבבה סביב העבודה שלי. הסיפורים.<span class="no-break"> האנשים.</span></p>
			<p class="textindent">אני מתכווצת לנוכח המצב החדש. להתחיל מחדש, מאפס, ולדבוק באנרגיה ובהרגשה הטובה שמקורה באוויר ובניחוח האורנים. "תזכירי לי שוב שלא סתם דפקתי את החיים<span class="no-break"> שלי."</span></p>
			<p class="textindent">"תפסיקי עם זה," מזהירה גרייס. "לא דפקת כלום, והכול יסתדר על הצד הטוב ביותר. אני יודעת את<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">"אני מקווה, אבל להיות עם גבר דווקא עכשיו, כשהאדרנלין התפוגג..." אני מנסה לצחוק, להתייחס למצב כאל בדיחה, אבל שום קול לא יוצא<span class="no-break"> מפי.</span></p>
			<p class="textindent">"תראי, יש לי חברים בעלי מעמד. להשיג לך עבודה יהיה קשה כמו המוזיקאי ששכבתי איתו אתמול, ותאמיני לי, זה דבר טוב<span class="no-break"> עבורך."</span></p>
			<p class="textindent">"אני מבינה שהוא לא היה מדהים מאחר שאת מכנה אותו במקצוע שבו הוא עוסק ולא<span class="no-break"> בשמו."</span></p>
			<p class="textindent">"הוא אמר לי ששמו גבריאל, אבל מאחר שאמרתי לו ששמי לידיה, מי יודע אם זה נכון? ועכשיו את מסיחה את דעתי." היא צועקת על מישהו לפני שהיא חוזרת לטלפון. "יש לי רשימה של אנשים שאתקשר אליהם השבוע כדי לראות אם מישהו מחפש עיתונאית ספורט<span class="no-break"> מבריקה."</span></p>
			<p class="textindent">אצבעותיי אוחזות בהגה. גרייס היא כמו כלב ציד. ברגע שהיא מכוונת מטרה, אין דרך חזרה. נפגשנו לפני כמה שנים בכנס והבנו ששתינו גרות בניו יורק, וממש קרוב זו לזו. התחברנו בזכות קופסאות דגנים, סרטים המוקרנים בשעות אחר הצהריים ונקניקיות. גרייס החליטה שאנחנו חברות, וזהו. אני אוהבת אותה בזכות<span class="no-break"> זה.</span></p>
			<p class="textindent">"אני יודעת שאת רוצה לעזור," אני אומרת, "אבל אני אמצא משהו. הבוקר כבר שלחתי קורות חיים לכמה מקומות. אני מטפלת<span class="no-break"> בזה."</span></p>
			<p class="textindent">"בסדר, אבל לא תוכלי להאשים אותי אם משהו פשוט ייפול לחיקי בזמן שאת<span class="no-break"> בחופשה."</span></p>
			<p class="textindent">"לא הייתי קוראת לזה חופשה," אני מציינת. "יותר כמו הזדמנות לראות את אימא<span class="no-break"> שלי."</span></p>
			<p class="textindent">"טוב, אני עדיין חושבת שאת צריכה להפיק מזה את המיטב. רק אל תתאהבי יותר מדי בעיירה שבה נולדת כי את לא עוזבת<span class="no-break"> אותי."</span></p>
			<p class="textindent">אני נוסעת במרכז העיירה, סופגת את מראות הבניינים הישנים והילדים הרוכבים על אופניהם על המדרכות. אין בתי קפה, אין שורות של מסעדות. הניקוי היבש הקרוב ביותר נמצא במרחק שתי עיירות מכאן, ואם את רוצה נייר טואלט איכותי יותר מהנייר הזול שנמכר כאן, אין לך מזל. שום דבר לא השתנה בעשור שלא הייתי פה. לא באופן פיזי, בכל מקרה. הבטן שלי שוקעת כשאני חושבת על האנשים ועל הדברים שנמנעתי מהם כל חיי הבוגרים, ורוחי נופלת כשאני מהרהרת בנושאים שאסרתי על אימי אפילו להזכיר לאורך<span class="no-break"> השנים.</span></p>
			<p class="textindent">אני מנערת אותם מראשי ונאנחת. "תסמכי עליי. אני לא אתאהב במקום הזה. אני אהיה בבית לפני<span class="no-break"> שתרגישי."</span></p>
			<p class="textindent">"למה? מה רע בדוגווד ליין, טנסי?" היא שואלת במבטא הדרומי הטוב ביותר<span class="no-break"> שלה.</span></p>
			<p class="textindent">"בתור בחורה מניו יורק, הניסיון שלך לדבר במבטא דרומי הוא<span class="no-break"> פתטי."</span></p>
			<p class="textindent">"אני אעבוד על זה. עכשיו ספרי לי מה את רואה. אני רוצה להצליח לדמיין ככה שתהיה לי תמונה מלאה, ואם הסיפור הזה יכלול פלנל, זה יהיה<span class="no-break"> בונוס</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">אני מביטה אל הבניין הראשון מימיני. "הבניין שבו הדואר נבנה לפני מאה שנה, והוא זקוק לשכבת צבע חדשה כבר עשרים שנים לפחות." אני מאותתת. "מעבר לרחוב נמצאת כנסייה שכדורי רובי 'מוסקט' הותירו חורים בצריח מגדל הפעמון שלה עוד בימי מלחמת<span class="no-break"> האזרחים."</span></p>
			<p class="textindent">"את<span class="no-break"> צוחקת."</span></p>
			<p class="textindent">"אני חוששת שלא," אני אומרת לה. "חביות הוויסקי שהושכבו בצד הרחוב הראשי מלאות פרחי אמנון ותמר, וזאת מפני שבשנה ששתלו אותם קבוצת הכדורגל של התיכון עלתה לגמר המדינה. זה מעולם לא נשמע לי הגיוני כי הם הפסידו, אבל נראה שזה קרוב מספיק ואף אחד לא רצה לנדנד את הסירה. אמונות טפלות וכל<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">גרייס נושאת מונולוג רק כדי לשמוע את המבטא החדש שלה בזמן שאני חולפת על פני דוגווד ליין. כוסות קלקר עם כיתוב 'מזל טוב לקבוצת הכדורסל' תלויות על שרשרת המוצמדת לגדר שמקיפה את בית הספר<span class="no-break"> התיכון.</span></p>
			<p class="textindent">"בסדר. אני עוצרת עכשיו ב'קפה דוגווד'. זה המקום היחיד בעיירה שבו את יכולה להשיג כוס קפה, מלבד תחנת הדלק, אבל אפילו אני לא נואשת עד כדי<span class="no-break"> כך."</span></p>
			<p class="textindent">"אין לאימא שלך מכונת<span class="no-break"> קפה?"</span></p>
			<p class="textindent">"אימא שלי התחילה לשתות קפה נטול קפאין." אני מתכווצת ומדוממת את המנוע. "אני מרגישה כאילו אני אפילו לא מכירה<span class="no-break"> אותה."</span></p>
			<p class="textindent">"אה. בסדר. תתקשרי אליי מאוחר<span class="no-break"> יותר</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"להתראות,<span class="no-break"> חברה."</span></p>
			<p class="textindent">שערי הבלונדיני אסוף על ראשי ופניי נטולות איפור, למעט מעט מסקרה, כשאני מתקדמת לעבר דלת הכניסה לבית הקפה. אני עולה אל המרפסת וכמעט נתקלת<span class="no-break"> במשהו.</span></p>
			<p class="textindent">"וואו," אני אומרת וזזה מהדרך כשילדה קטנה מסיימת את תרגיל ההתעמלות שלה. "זה די<span class="no-break"> טוב."</span></p>
			<p class="textindent">היא מסתובבת להביט בי, שערה שצבעו בלונד־תות והנמשים הפזורים על גשר אפה מזכירים לי גרסה צעירה יותר של עצמי. חיוך מרים את<span class="no-break"> לחייה.</span></p>
			<p class="textindent">"זה כל מה שמותר לי לעשות כאן בחוץ," היא אומרת ומיישרת את החולצה בצבע לבנדר שלגופה, שבחזיתה כתוב באותיות זהב 'אריאל'. "המטפלת שלי אומרת שאני אפתח את הראש והיא תצטרך לקחת אותי כדי שיתפרו את הפצע. היו לך פעם<span class="no-break"> תפרים?"</span></p>
			<p class="textindent">"לא," אני אומרת וצוחקת על האופן שבו האף הקטן שלה מתרומם כמו זה של ארנב.<span class="no-break"> "ולך?"</span></p>
			<p class="textindent">"פעם. נפלתי מהטרמפולינה ופתחתי את צד הרגל. יכולתי לראות את העצמות שלי," היא אומרת וקולה הופך חורש מזימות, "זה היה מגעיל<span class="no-break"> כל־כך."</span></p>
			<p class="textindent">"זה<span class="no-break"> מגעיל."</span></p>
			<p class="textindent">היא מביטה בי, עיניה הכחולות והבוהקות נוצצות. יש בה קלילות שמושכת אותי, מעין קסם, אלמנט כריזמטי שבמשך כל חיי הרגשתי רק אצל קומץ אנשים. לרוב האנשים אין את זה, אבל לה<span class="no-break"> יש.</span></p>
			<p class="textindent">היא מושכת בכתפה ומסיטה ממנו את שערה. "קיבלתי הרבה גלידה לארוחת הערב, אז זה לא היה דבר רע<span class="no-break"> לגמרי."</span></p>
			<p class="textindent">"גלידה מרפאת<span class="no-break"> הכול."</span></p>
			<p class="textindent">"כן. והרגל שלי חזקה מתמיד. אני כמעט יכולה לעשות גשר לאחור ללא<span class="no-break"> עזרה."</span></p>
			<p class="textindent">עכשיו היא מדברת בשפה<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">אני מגחכת. "זה מגניב. גם לי נדרש הרבה מאוד זמן כדי להצליח לעשות גשר לאחור. אני חושבת שהייתי כמעט בת<span class="no-break"> שתים־עשרה."</span></p>
			<p class="textindent">"טוב, אני כמעט בת עשר. לא היית גדולה ממני בהרבה, אבל אני עושה את זה מגיל<span class="no-break"> שלוש."</span></p>
			<p class="textindent">אני מחניקה צחקוק ומהנהנת. "את מתאמנת<span class="no-break"> ב'אריאל'?"</span></p>
			<p class="textindent">"כן. מופע הקיץ מתקרב. הוא עומד להיות מדהים. מיס אריאל אומרת שהוא הטוב ביותר אי<span class="no-break"> פעם!"</span></p>
			<p class="textindent">הגאווה בקולה פוגעת בליבי. מופע הקיץ הוא הדבר הגדול ביותר שיש לעיירה הזאת להציע. כשהייתי ילדה קטנה זה התחיל בתור מופע ריקודים. כעת המופע מתרחש במשך סוף שבוע שלם ויש בו מופעי התעמלות, ריקודים ומצעד. אנשים מגיעים מכל רחבי המדינה כדי לתמוך בעמותות הצדקה לילדים ש'אריאל' מטפחת. מדובר בגולת הכותרת של כל<span class="no-break"> העיירה.</span></p>
			<p class="textindent">"כדאי שתבואי," היא<span class="no-break"> מתעקשת.</span></p>
			<p class="textindent">"אני<span class="no-break"> אשתדל."</span></p>
			<p class="textindent">דלת בית הקפה נפתחת ואישה בעלת שיער שחור וארוך ושפתיים מבריקות מחייכת וצועדת אל המרפסת. "את מוכנה, שובבה?" היא מסתובבת ורואה אותי עומדת ליד החלונות. "הו, שלום. לא ראיתי<span class="no-break"> אותך."</span></p>
			<p class="textindent">"אל דאגה," אני אומרת, "רק באתי לשתות קפה ונקלעתי לשיחה על מופע הקיץ<span class="no-break"> עם..."</span></p>
			<p class="textindent">"מיה," מצייצת הילדה<span class="no-break"> הקטנה.</span></p>
			<p class="textindent">"עם מיה," אני מוסיפה. "נשמע שהמופע עומד להיות<span class="no-break"> מעולה."</span></p>
			<p class="textindent">האישה מהנהנת ומביטה אל הילדה. "זה יהיה לא בסדר להגיד שאני אשמח כשזה<span class="no-break"> ייגמר</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">"כן," אני והילדה הקטנה אומרות יחד וגורמות לה<span class="no-break"> לצחוק.</span></p>
			<p class="textindent">"טוב, אז אשמור את זה לעצמי," היא מתבדחת. "את מוכנה לקצת<span class="no-break"> עבודה?"</span></p>
			<p class="textindent">מיה<span class="no-break"> מהנהנת.</span></p>
			<p class="textindent">"שיהיה לכן יום טוב," אני אומרת להן ומושיטה יד אל<span class="no-break"> הדלת.</span></p>
			<p class="textindent">"גם לך," קוראת הגברת מעבר<span class="no-break"> לכתפה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"להתראות!" הילדה הקטנה מנופפת לי כשהן נכנסות<span class="no-break"> לחניון.</span></p>
			<p class="textindent">אני מושכת בידית הדלת ונכנסת, וריחות של בייקון ושל סירופ מתוק עומדים באוויר. פטפוטי הלקוחות הנותרים המספרים סיפורים מתערבבים ברעשי כלי הכסף המקרקשים וברחשים העולים<span class="no-break"> מהמטבח.</span></p>
			<p class="textindent">להיכנס לבית הקפה הקטן והנעים הזה זה כמו לפסוע צעד לאחור בזמן. הקירות צבועים באותו צבע לבן המוכתם בנגיעות של צהוב שנוצרו לנוכח הטיגונים שמאחור. שורות של כיסאות בצבע כחול כפרי נשענים על ארבעת הקירות של פינת האוכל. בר מפריד בין החלק הקדמי לאזור המטבח וכיסאות בר מרופדים בעור מלאכותי בצבע חום שמתפצח כשיושבים עליהם, או לפחות אני מניחה שזה עדיין<span class="no-break"> כך.</span></p>
			<p class="textindent">הקופה משמיעה צלצול כשאני כופה על רגליי לצעוד קדימה לעבר הבר. אני לא מסתכלת על אף אחד. אני רק צריכה<span class="no-break"> קפה.</span></p>
			<p class="textindent">אני פוסעת צעד נוסף לעבר הדלפק ועוצרת. הירך שלי מתנגשת בשולחן, והמלחייה והפלפלייה מקרקשים על<span class="no-break"> השולחן.</span></p>
			<p class="textindent">עיניים שצבען כצבע העלים בתחילת האביב תופסות את מבטי ממרחק כמה מטרים. הן בצבע ירוק בהיר כל־כך, תוסס כל־כך, מוכר<span class="no-break"> כל־כך.</span></p>
			<p class="textindent">או,<span class="no-break"> לעזאזל.</span></p>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
לפי נושאים
רומנטיקה מרגשת רומנטיקה בעיירה קטנה רומנטיקה שנונה אהבת נעורים מידידים לאוהבים הזדמנות נוספת לאהבה רומנטיקה עכשווית
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!