תסבוכת 2 אהבה בדוגווד ליין 2

היילי ריינור נכוותה מספיק מגברים כדי להתרחק ממערכות יחסים ומפלירטוטים למשך שישה חודשים. היא בטוחה שזהו הפתרון לכל בעיותיה והיא נחושה שלא להיכנע לאף אחד. אלא שאז מגיע טרוור קלי היפהפה לדוגווד ליין ומשנה את כל חוקי המשחק...

הוא הגיע לשבועיים בלבד, אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. טרוור מסוגל להחליף עקיצות עם היילי כל היום. היא מסקרנת אותו, וכשהיא מביטה בו, נחושה להחזיר לו, עיניה וחיוכה מאירים את פניה. למרות שהוא לא מעוניין בקשר רציני, העובדה שהיילי לא מתרשמת מהמשחק שלו ונחושה להתחמק ממנו רק מאתגרת את טרוור, שהופך נחוש יותר ויותר להכניע אותה לחוקים שהוא קבע.

רומן עכשווי על שני אנשים שלא מסתדרים, עד שהם מגלים שהם יותר דומים מכפי שחשבו. זהו הספר השני בסדרת ”אהבה בדוגווד ליין” מאת אדריאנה לוק, מחברת רבי המכר של ה”יו אס איי טודיי”.
שם: תסבוכת 2 אהבה בדוגווד ליין 2
מחבר/ת: אדריאנה לוק
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 012010373

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-4">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-4"> 1</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-4"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-5">היילי</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">"בבקשה תגידי לי שיש לך אחד." התיק שלי צונח על הדלפק בקול חבטה רם. "אני זקוקה נואשות לדונאט בציפוי קרמל. נקודות בונוס אם יש בו מילוי קרם. נקודות בונוס כפולות אם יש פקאנים מעל<span class="no-break"> הציפוי."</span></p>
			<p class="textindent">חברתי קלייר מביטה בי מצידו האחר של הבר של 'קפה דוגווד'. "בוקר עד כדי כך מעולה,<span class="no-break"> הא?"</span></p>
			<p class="textindent">"משהו כזה." מושב הבר משמיע קול חריקה כשאני מתיישבת עליו. הצליל צורם באוזניי ורק מגביר את התסכול שבו החל יומי. "אני זקוקה גם לכוס הקפה הגדולה ביותר שאת מסוגלת<span class="no-break"> להכין."</span></p>
			<p class="textindent">"אין בעיה לגבי הקפה, אבל עם הדונאט דווקא תהיה<span class="no-break"> בעיה."</span></p>
			<p class="textindent">"נו, קלייר. בבקשה," אני אומרת, מרימה את אפי ומרחרחת, "יש לך. אני מריחה<span class="no-break"> אותו."</span></p>
			<p class="textindent">"את לא יכולה להריח<span class="no-break"> אותו."</span></p>
			<p class="textindent">"את לא מעריכה כראוי את החושים החדים<span class="no-break"> שלי."</span></p>
			<p class="textindent">היא מציצה מתחת לדלפק, עיניה מתמקדות באזור הקרוב לקצהו, שם מסודרים הדונאטס תחת מגן זכוכית כבד. את הדונאטס האלה יש להשיג רק ב'קפה דוגווד'; אלו חתיכות אושר טהור מעשה ידיה של אשת<span class="no-break"> הבעלים.</span></p>
			<p class="textindent">אני חיה בשביל הדונאטס הללו, וכך גם קלייר, והמבט בעיניה אומר לי שנותר אחד מהדונאטס האהובים עליי. הבעיה היא שהם גם האהובים<span class="no-break"> עליה.</span></p>
			<p class="textindent">"אני אקפוץ מעבר לדלפק ואקח אותו בעצמי," אני מזהירה<span class="no-break"> אותה.</span></p>
			<p class="textindent">צחוקה רם, ממלא את חללו הריק של בית הקפה. "נשאר אחד אחרון, אבל —<span class="no-break"> "</span></p>
			<p class="textindent">"אין 'אבל'. פשוט אין," אני אומרת במהירות כדי שלא תוכל לקטוע אותי, "אני. זקוקה. לדונאט. הזה. היום התחיל לגמרי ברגל שמאל, ואני חייבת משהו שיגרום לי לחייך,<span class="no-break"> טוב?"</span></p>
			<p class="textindent">"יש לך אותי. אנחנו חברות. תחייכי<span class="no-break"> אליי</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"דונאטס גורמים לי לחייך. לא<span class="no-break"> אנשים."</span></p>
			<p class="textindent">אני מושיטה את ידי ומביטה בעיניה. היא ממתינה שאשבר. לאחר שחולפות שניות ארוכות שבהן אני אפילו לא ממצמצת, היא<span class="no-break"> נאנחת.</span></p>
			<p class="textindent">"מישהו כבר הזמין אותו," היא אומרת,<span class="no-break"> "באמת."</span></p>
			<p class="textindent">אני מסיטה מפניי קווצה משערי השחור כמי שמתכוננת לקרב, ומצמצמת את עיניי.<span class="no-break"> "לא."</span></p>
			<p class="textindent">"לא<span class="no-break"> מה?"</span></p>
			<p class="textindent">"אסור לך לשמור לעצמך דונאט אם יש לקוח שרוצה לקנות<span class="no-break"> אותו."</span></p>
			<p class="textindent">"היילי —<span class="no-break"> "</span></p>
			<p class="textindent">"לא. אני אוהבת אותך, קלייר. באמת," אני אומרת ומנידה בראשי, "אבל לא יותר<span class="no-break"> מדונאטס."</span></p>
			<p class="textindent">"היילי —<span class="no-break"> "</span></p>
			<p class="textindent">"ולא יותר מדונאטס ביום כמו זה." אני מעווה את פניי כשלחרדתי מוחי מחליט לשחזר שוב את הבוקר שעבר עליי. "במיוחד לא ביום כמו<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">"הוא<span class="no-break"> נמכר."</span></p>
			<p class="textindent">אני מגרשת אותה מפניי וכמו ילדה קטנה, מטפסת ונעמדת כך שברכיי על המושב. אני מציצה אל מעבר לדלפק, ובדיוק כפי שחשבתי, יושב לו על מגש, כמו מתנה קטנה מאלוהים, דונאט בציפוי קרמל עם אגוזי הפקאן המושלמים ביותר שראיתי<span class="no-break"> מעודי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">המראה לבדו ממוסס חלק מהמתח שאני מרגישה. האופן שבו הציפוי מבריק באור השמש החודר מבעד לחלון גורם לי לשכוח את הפגישה שהייתה לי לפני שעות אחדות. אני בוהה באגוזי הפקאן, כמעט שוכחת מההודעה המטומטמת של האקס שלי ומכמה הפרידה שלנו עודנה כואבת, על אף שאיני רוצה שתכאיב<span class="no-break"> לי.</span></p>
			<p class="textindent">"את רוצה שאני אקח אותו?" אני שואלת, דבריי נשמעים חנוקים בשל התנוחה שבה אני עומדת. כשקלייר לא משיבה, אני מרימה את מבטי ורואה שהיא מביטה בנקודה כלשהי מאחוריי ומחליקה את סינרה הכחול בעוד החיוך הפלרטטני שעל שפתיה בבירור אינו מכוון<span class="no-break"> אליי.</span></p>
			<p class="textindent">"היי," אני אומרת בניסיון למשוך את תשומת ליבה בחזרה אליי, "תני לי<span class="no-break"> אותו."</span></p>
			<p class="textindent">"אם את<span class="no-break"> מתעקשת."</span></p>
			<p class="textindent">אני<span class="no-break"> קופאת.</span></p>
			<p class="textindent">הקול, צרוד ועמוק, אינו של קלייר, אלא אם כן היא למדה לדבר מהבטן ובלי להזיז את שפתיה וכעת היא משתמשת בבושם גברי שהניחוח שלו שולח צמרמורות במורד עמוד השדרה שלי ומשם אל ישבני העטוף מכנסי יוגה הדוקים; ישבן המורם גבוה<span class="no-break"> באוויר.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-5">שיט.</span></p>
			<p class="textindent">אני בולעת את הרוק ובוחנת את המצב מהתנוחה המוזרה שבה אני ניצבת. לחייה של קלייר סמוקות והיא משפילה אליי את מבטה. הצחקוק העדין שלה אומר לי את מה שאני כבר יודעת; מי שזה לא יהיה שעומד מאחוריי כנראה יפה תואר במיוחד, מה שאמור להצדיק את פניה<span class="no-break"> הקורנות.</span></p>
			<p class="textindent">אני מורידה את גופי בחזרה למושב, מדביקה את מבטי למזלג העץ הגדול המעטר את הקיר שמאחורי תלתליה האדמוניים של קלייר ותוהה עד כמה צבע לחיי דומה כעת לאדום הבוהק של<span class="no-break"> שיערה.</span></p>
			<p class="textindent">"אני אקח את הדונאט בשקית בבקשה," אני אומרת תוך כדי בליעת<span class="no-break"> אוויר.</span></p>
			<p class="textindent">"ואני אוכל<span class="no-break"> פה."</span></p>
			<p class="textindent">קולו נשמע כאילו הוא סנטימטרים ספורים מאחוריי, והקירבה גורמת לי לזנק. הוא משמיע גיחוך<span class="no-break"> ומתיישב.</span></p>
			<p class="textindent">עושר ניחוחו מתמזג עם הנופך הדבשי של קולו, ואני תוהה מה היה קורה לו הייתי נמסה לתוך כיסוי הוויניל של המושב. השעה הרבה יותר מדי מוקדמת מכדי שאשפיל את עצמי מול זרים יפי<span class="no-break"> מראה.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-5">למה החיים לא יכולים להגיע עם כפתור</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-5"> 'מחק'?</span></span></p>
			<p class="textindent">אני חוטפת את התיק שלי ומחטטת בו בהתעמקות יתרה, כאילו בתחתיתו נמצא כפתור כזה. אני מפשפשת בהררי עטיפות סוכריות ובקבלות שרק מזכירות לי כמה גרוע אני מנהלת את החיים שלי כעת, אולם זה הרבה יותר טוב מלבהות בבחור שרק לפני דקה צפה בישבני מונף באוויר במכנסי היוגה הדקיקים ביותר שיש לי, ומתחתם התחתונים בוורוד הבוהק ביותר שיש במגירה<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">הארנק שלי נחבט מצד לצד קצת יותר מדי בפראות בעודי מבינה כמה מיותר היה ללבוש את התחתונים היפים שלי דווקא היום. אף אחד מלבדי לא יראה אותם, וזאת בגלל איזו עסקה מטומטמת שעשיתי עם דודני דיין, שלפיה אסור לי לצאת לדייטים למשך שישה<span class="no-break"> חודשים.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic CharOverride-1">זה לטובתי</span>, אני מזכירה לעצמי בעודי מטיחה בארנק את בקבוקון הלחות לשפתיים. <span class="italic CharOverride-1">הבחורים שאני בוחרת לגמרי לא מתאימים</span><span class="no-break"><span class="italic CharOverride-1"> לי.</span></span></p>
			<p class="textindent">זרוע שרירית מושטת מעל לדלפק, נוטלת כוס קפה מקלייר. "תודה," הוא<span class="no-break"> אומר.</span></p>
			<p class="textindent">ידיי עדיין תחובות בתיק ואני בוהה<span class="no-break"> בקלייר</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">היא מחייכת חיוך משועשע. "אמרת שאת רוצה<span class="no-break"> קפה?"</span></p>
			<p class="textindent">אני מכחכחת בגרוני, מנסה להתעלם מהאנרגיה המושכת שקורנת מהגבר שלצידי. "כן, בבקשה. קפה<span class="no-break"> לקחת."</span></p>
			<p class="textindent">היא לוקחת את הדונאט, וברגע שהיא נעלמת, אני מרגישה כאילו החדר מתכווץ. אני נעה במקומי בחוסר נוחות, מודעת לכך שהבחור זה עתה ראה אותי בתנוחה ממש לא מחמיאה, ולבסוף<span class="no-break"> נעמדת.</span></p>
			<p class="textindent">"אני מבין שגם את לא מכאן," הוא אומר לפני שאני מצליחה להוציא לפועל את תוכנית הבריחה שלי. "זאת אומרת, לפי המבטא שלך וכל<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">אני שוקלת להעמיד פנים שהוא אינו מדבר אליי ולהתעלם ממנו לגמרי, אבל זה פשוט יהיה גס רוח מצידי, ולנוכח השתלשלות העניינים, הקול שלו עשוי להיות נקודת השיא של היום שלי, כך שאני שבה<span class="no-break"> ומתיישבת</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אתה מתכוון שאיני נשמעת כמו מישהי מטנסי?" אני שואלת, עדיין לא מביטה בו ישירות. "אני בהלם. חשבתי שהצלחתי ללמוד להגות את המבטא באופן<span class="no-break"> מושלם."</span></p>
			<p class="textindent">הוא מגחך. "מצטער. את ממש נשמעת כמו מישהי מהמערב, אם אני מנחש<span class="no-break"> נכון."</span></p>
			<p class="textindent">"ניחוש טוב. אני מאוהיו. אולם אני גרה פה כבר די הרבה זמן..." קולי דועך, ואיתו כל מחשבה צלולה. לפתע מבטי מוסט, ואפילו שהסקתי מתגובתה של קלייר שהוא חמוד, לגמרי לא ציפיתי למכלול המהמם היושב<span class="no-break"> לצידי.</span></p>
			<p class="textindent">זוג העיניים הכחולות ביותר שאי פעם ראיתי מביטות בי. צבען כצבע השמיים ביום חורפי; צלולות ובורקות. הגבות שלו עבות וריסיו ארוכים, ולו רק יכולתי למצוא את קולי, הייתי גם מחמיאה<span class="no-break"> לו.</span></p>
			<p class="textindent">עור חלק ושזוף ושיניים לבנות ובוהקות. לסת חזקה מרוככת בקמטי הצחוק שבזוויות שפתיו המלאות. יציבתו מלאת ביטחון ואיכשהו מכילה את ההלם שלי, והאדיבות שבחיוכו גורמת לי להרגיש נינוחה<span class="no-break"> יותר.</span></p>
			<p class="textindent">"אוהיו, הא? אני אוהד של 'מישיגן'. מקווה שלא תחשיבי את זה כנקודה<span class="no-break"> לרעתי."</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא אוהדת נבחרות ספורט. אני מקווה שאתה לא תחשיב את זה כנקודה<span class="no-break"> לרעתי."</span></p>
			<p class="textindent">חיוכו מתרחב. "הוגן<span class="no-break"> למדי."</span></p>
			<p class="textindent">מה שלא הוגן הוא שאני לא מסוגלת לזכור מה אני עושה פה או מה אני אמורה לעשות אחר כך. אני מתיקה את מבטי ממבטו בדיוק בזמן כדי להבחין בקלייר, מגיחה מעבר לפינה עם הדונאט שלי בצלחת. והכול חוזר<span class="no-break"> בשטף.</span></p>
			<p class="textindent">לא שמתי לב שהכתפיים שלי רפויות ממתח או שהכאב ברקתי נרגע, אולם אני בהחלט חוזרת להיות מודעת כשהם מכים בי שוב במלוא<span class="no-break"> הכוח.</span></p>
			<p class="textindent">"שכחת שאמרתי שאני רוצה לקחת את הדונאט?" אני שואלת, משפשפת את צד<span class="no-break"> ראשי.</span></p>
			<p class="textindent">"אמרת לי," היא אומרת ומניחה את הצלחת<span class="no-break"> לפניו.</span></p>
			<p class="textindent">"היי," אני אומרת ומצביעה על הצלחת, "זה<span class="no-break"> שלי."</span></p>
			<p class="textindent">הוא מביט בדונאט ואז בי, ואני לגמרי מצפה שהוא יחליק את הצלחת בכיווני. אין חלק ממני, אף לא פיסה בגודל של אחד מאגוזי הפקאן הללו, שחושב שהוא לא יעשה<span class="no-break"> כן.</span></p>
			<p class="textindent">אבל הוא<span class="no-break"> לא.</span></p>
			<p class="textindent">במקום זאת, הוא מחייך<span class="no-break"> בזחיחות.</span></p>
			<p class="textindent">"למרות הסכנה שתנעצי בי מזלג, אני חולק על דעתך." ואז הוא מביט בקלייר ואומר, "זה נראה טעים.<span class="no-break"> תודה</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"על לא דבר," משיבה לו<span class="no-break"> קלייר.</span></p>
			<p class="textindent">אני נועצת מבט בחברתי. "את לא יכולה לתת לו את הדונאט רק מפני שהוא חמוד,<span class="no-break"> קלייר."</span></p>
			<p class="textindent">"היי, רגע," הוא מתערב, גבותיו מכווצות. "אני לא בטוח ש'חמוד' מוצא חן בעיניי. אולי 'גבר מחוספס'? או 'יפה<span class="no-break"> תואר'?"</span></p>
			<p class="textindent">"גנב?" אני<span class="no-break"> מציעה.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מרים את מזלגו בצורה מתגרה, אבל בוחר לא להתגרות יותר מדי בגורל ולא לנעוץ אותו<span class="no-break"> בדונאט.</span></p>
			<p class="textindent">"אמממ... אולי נתתי לו אותו כי הוא הזמין אותו קודם?" אומרת קלייר. "תשלטי בעצמך,<span class="no-break"> היילי."</span></p>
			<p class="textindent">זהו.</p>
			<p class="textindent">"לשלוט בעצמי?" הסכר שעצר את הרוגז שהלך ונבנה בתוכי במשך כל הבוקר נפרץ במופע מרהיב. אני ספק עומדת ספק יושבת על המושב ומטיחה בחברתי, "אין לך אפילו מושג מה קרה לי הבוקר,<span class="no-break"> קלייר?"</span></p>
			<p class="textindent">"לא."</p>
			<p class="textindent">"אז תני לי לעדכן אותך," אני אומרת מבעד לשיניים חשוקות, "גלאי העשן החל לצפצף בארבע לפנות בוקר כי הסוללות התקלקלו, אפילו שרק בשבוע שעבר החלפתי אותן. בסדר? ואני נמוכה מדי מכדי להגיע אל הגלאי בלי לטפס על כיסא, ומשום שהשעה הייתה ארבע לפנות בוקר וטרם שתיתי קפה, נפלתי. נחבלתי בברך וספגתי מכה במרפק ובכיתי. כי אני<span class="no-break"> תינוקת."</span></p>
			<p class="textindent">קלייר נושכת את השפה התחתונה כדי לא לפרוץ<span class="no-break"> בצחוק.</span></p>
			<p class="textindent">"ואז —<span class="no-break"> "</span></p>
			<p class="textindent">"רגע," הוא<span class="no-break"> אומר.</span></p>
			<p class="textindent">"שקט, גנב דונאט שכמותך," אני אומרת ומשתיקה אותו בנפנוף יד. "ואז לא יכולתי להכין קפה כי שטפו את צינורות המים אתמול והמים עדיין אדומים. ואז, פשוט כי זה ממשיך להשתפר, אני זוכה לשיחת טלפון מסנדרה מהספרייה המבקשת ממני להגיע היום לשיחה, ואני מתפללת בטירוף שאין לזה קשר לשמועות שעומדים לקצץ לנו בתקציב." אני נושמת מלוא הריאות. "אני גמרתי עם היום הזה, והוא אפילו עוד לא ממש<span class="no-break"> התחיל."</span></p>
			<p class="textindent">"אאוץ','" אומר הגבר, מפרש את הצורך שלי בחמצן כסימן לכך שהוא יכול להשמיע את דעתו. "זה באמת בוקר<span class="no-break"> קשוח."</span></p>
			<p class="textindent">"או, זה רק משתפר," אני מתעקשת, מרגישה כיצד הדם זורם בשצף בעורקיי, "ג'ואל שלח לי<span class="no-break"> הודעה."</span></p>
			<p class="textindent">הגבות של קלייר מתרוממות<span class="no-break"> לתקרה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"ג'ואל<span class="no-break"> ההיפי?"</span></p>
			<p class="textindent">"תפסיקי לכנות אותו<span class="no-break"> כך."</span></p>
			<p class="textindent">"כך דיין היה מכנה אותו בזמן שיצאת איתו," היא<span class="no-break"> אומרת.</span></p>
			<p class="textindent">"יצאת עם היפי?" האיש שואל. "זה<span class="no-break"> מפתיע."</span></p>
			<p class="textindent">אני נועצת בו מבט זועם. "רוצה לדעת מה מפתיע? הצלחתי להתנהג כמו ליידי ולא לחטוף את הדונאט הזה ישר מהצלחת שלך. <span class="italic _idGenCharOverride-5">זה</span><span class="no-break"> מפתיע."</span></p>
			<p class="textindent">הוא<span class="no-break"> מגחך.</span></p>
			<p class="textindent">"זה לא מצחיק," אני מקפצת במושבי, מנסה לא להתחנן ומשתדלת לא לחטוף את המאפה מהצלחת שמולו. זה לא שאני ממש זקוקה לדונאט עצמו, אני זקוקה לנחמה שפחמימות יכולות להציע לי ולתזכורת למאפי הקינמון שאימי הייתה מכינה, שמעניקות לי את האשליה שהכול יהיה בסדר. "החיים שלי<span class="no-break"> מתפרקים."</span></p>
			<p class="textindent">הוא מתעלם ממבטי המפציר ומוציא את הנייד שלו מכיס הג'ינס. בזמן שאצבעותיו מרחפות על גבי המסך, אני מנצלת את ההזדמנות ובוחנת את צדודיתו. האור נופל על שערו החום הבהיר המסופר בקפידה. פניו מגולחות למשעי, ואני תוהה מעט איך הוא היה נראה עם זיפים בני שלושה<span class="no-break"> ימים.</span></p>
			<p class="textindent">לרגע הדונאט המוטל בצלחתו נשכח, ובמקומו עולה בראשי מחשבה ערבה לחיך לא פחות מציפוי הקרמל שלו; טעם שפתיו של הגנב על שפתיי. החלום בהקיץ הקטן שלי נפסק כשהוא תוחב את הנייד שלו בחזרה<span class="no-break"> לכיסו.</span></p>
			<p class="textindent">"כמה אני חייב לך?" הוא שואל את<span class="no-break"> קלייר.</span></p>
			<p class="textindent">"דונאט וקפה עולים ארבעה דולרים ושמונים ושישה סנט," היא<span class="no-break"> אומרת.</span></p>
			<p class="textindent">הוא שולף מארנקו שטר של עשרה דולרים ומניח אותו על הדלפק. "קחי גם עבור הקפה שלה, ותשמרי את העודף לעצמך, אבל תוכלי להחליף לי את הכוס כך שאוכל לקחת איתי את הקפה<span class="no-break"> הזה?"</span></p>
			<p class="textindent">"אין בעיה," קלייר אומרת ואז הולכת באיטיות אל הקופה הרושמת, מותירה אותי לבד עם<span class="no-break"> הגנב.</span></p>
			<p class="textindent">אני נאבקת בחיוך המאיים להפציע על שפתיי. "אתה ברגע זה קנית לי<span class="no-break"> קפה?"</span></p>
			<p class="textindent">"כן."</p>
			<p class="textindent">"אתה יודע מה הולך ממש טוב עם קפה..." אני מביטה בצלחתו ואז בו, וכל מה שהוא עושה זה<span class="no-break"> לצחוק.</span></p>
			<p class="textindent">הוא קם, מיישר גוף גבוה יותר וחזק יותר מכפי שציפיתי. הוא לובש ג'ינס וחולצת פלנל אפורה־שחורה שמאפשרת לראות את קווי המתאר של גופו; תפיחתם של שרירי זרועותיו, קימורי מותניו והזוויות שבין כתפיו לצווארו. כל אלה פשוט<span class="no-break"> אלוהיים.</span></p>
			<p class="textindent">"סיימת?" הוא<span class="no-break"> שואל.</span></p>
			<p class="textindent">אני משיבה את מבטי ממגפיו לפניו. "למה אתה<span class="no-break"> מתכוון?"</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא רוצה לצאת מפה לפני שתסיימי לבחון אותי." הוא מחייך. "אם סיימת, אני צריך<span class="no-break"> ללכת."</span></p>
			<p class="textindent">סומק עז מציף את פניי, וכשהוא צוחק אני תוהה אם הוא חושב שהסומק הוא בצבע דומה לזה של תחתוניי, והמחשבה הזאת גורמת לי להסמיק עוד<span class="no-break"> יותר.</span></p>
			<p class="textindent">"אתה לא ג'נטלמן כפי שקיוויתי," אני<span class="no-break"> אומרת.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מחייך בשובבות, סוקר אותי בעת שהוא תוחב את ארנקו בחזרה לכיסו האחורי, ואז הוא עוטה ארשת כאובה שיש בה מעט היסוס והודף לעברי את הצלחת. "הנה. את יכולה לקבל את הדונאט שלי. אני יודע שזה לא כל מה שאת רוצה, אבל זה ייאלץ להספיק לעת עתה. אני מאחר." הוא נוטל את כוס הקפה<span class="no-break"> מקלייר</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"לא שמעתי שום דבר ממה שאמרת אחרי 'את יכולה לקבל את הדונאט שלי'," אני אומרת, תוקעת את אצבעי במאפה. "אבל<span class="no-break"> תודה."</span></p>
			<p class="textindent">"יש להם מזלגות, את<span class="no-break"> יודעת."</span></p>
			<p class="textindent">"אני יודעת, אבל רציתי לוודא שלא תבקש אותו בחזרה." חמימות פושטת במרכז גופי כשהוא מחייך. "תודה על<span class="no-break"> הדונאט."</span></p>
			<p class="textindent">"על לא דבר, אוהיו." הוא עושה את דרכו לדלת, אך נעצר לפני שהוא יוצא. הוא מביט בי מעבר לכתפו ומצמצם את עיניו, תשומת ליבו נעשית שונה, מוחשית יותר, אך אין בה חוסר נוחות והיא גורמת לי לנוע על מקומי. "אני טרוור קלי, אגב. איך קוראים<span class="no-break"> לך</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">"אני היילי." אני נשמעת מתנשמת יותר מכפי שהתכוונתי או שציפיתי, ואם לא הייתי סמוקה עדיין מכך שתפס אותי בוהה בו, הייתי מסמיקה שוב. "היילי<span class="no-break"> ריינור."</span></p>
			<p class="textindent">"נחמד להכיר אותך." הבעת פניו מתרככת והוא יוצא אל אור השמש. "או, שכחתי לומר לך, את חייבת לי על<span class="no-break"> הדונאט."</span></p>
			<p class="textindent">ובחיוך אחרון שכמו מדביק אותי למושבי, הוא<span class="no-break"> הולך.</span></p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

Notify me

באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי

מייל לעדכון

בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי

לפי נושאים

רומנטיקה עכשווית רומנטיקה מרגשת רומנטיקה בעיירה קטנה רומנטיקה שנונה מידידים לאוהבים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!