שלטון השיורים 2 מחולל הגלים

ג’ולי ג’ונסון
לרִיָה פליטווד נמאס להיות כלי במשחקי מלחמה של אנשים אחרים.
אורגת הרוח המתלמדת חייבת ללמוד לשלוט בכוחות הקסם שלה לפני שייגזל ממנה עוד משהו. היא כבר איבדה חברים, את הבית החדש שמצאה, וכעת גם פֵּן הולך ומתרחק. אי אפשר להכחיש את הלהט ביניהם, אבל מאז הקרב שִׁיּוּר האש עסוק בשיקום ממלכתו - ובצמא לנקמה שמאיים לכלות אותו.
והוא לא היחיד שלחישותיו נישאות לריה על גבי הרוח. קול נוסף קורא לה מהִיליוֹס, עיר על אי מרוחק. חוט מקשר נוסף מושך אותה.
המלך סוֹרֶן, שיור המים שונה מפן כפי שגיצי אש שונים מגלי הים. וככל שסורן מלמד את ריה יותר על הקסם שמקשר ביניהם, כך היא מתחילה לפקפק בכל מה שחשבה שהיא יודעת: על עתידה כשיור, על הכוח הטמון בה ועל מה שליבה באמת רוצה.
כשהמלחמה הולכת ומתקרבת וריה נקרעת בין אש למים, בין המלך שעלול לשבור את ליבה למלך שמבין את הפוטנציאל שלה, היא מוכרחה לתבוע לעצמה את כוחה סוף סוף.

אחרת היא עלולה לאבד אותו לגמרי.
שם: שלטון השיורים 2 מחולל הגלים
מחבר/ת: ג’ולי ג’ונסון
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי/פנטזיה
הוצאה לאור: אהבות
מק״ט: 017510267
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 116.00
קרא פרק ראשון
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<p id="_idParaDest-2" class="kot-perek"><span class="kot-perek-ot _idGenCharOverride-1">פ</span>רק 1</p>
			<p class="itur-perek"></p>
			<p class="text-no-hazacha">ידית המתכת חורכת את כף ידי. זהו אות מבשר רעות.</p>
			<p class="text">אני מתעלמת ממנו.</p>
			<p class="text">אני נכנסת לחדר הכס וגופי כמעט משתוחח מעוצמת החום. לוהט כאן כמו בכבשן, ניגוד חריף למסדרון הקריר. סימן השִׁיּוּר על חזי, לעומת זאת, צורב את עורי בקרירות כשהקסם הרוטט באוויר מעיר אותו מתרדמתו. החלל כולו מוצף בקסם סמיך, כמו סירופ בצבע אדום־ורמיליון.</p>
			<p class="text">הדלתות נסגרות מאחוריי בנקישה החלטית. הצליל מעורר בי דחף לברוח כלעומת שבאתי. אני לא רוצה להיות כאן. למען האמת, אני מעדיפה להיות כמעט בכל מקום אחר, לאור קבלת הפנים הרושפת שמצפה לי, אבל קולו העמוק של מֶייבֶּן ממשיך להדהד בזיכרוני, מפציר בי לנסות.</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">אולי הפעם תצליחי להשפיע עליו.</span></p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">אם יש מישהו שמסוגל לגרום לו לחשוב בהיגיון, זו את.</span></p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">בבקשה, רִיָה. את יודעת שלא הייתי מעמיד אותך </span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">במצב הזה בלי סיבה טובה. את יודעת שלא הייתי מבקש </span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">ממך דבר כזה, אלמלא...</span></p>
			<p class="text">אני נושמת עמוק, מתאמצת למלא את ריאותיי, וטעם מובהק של קסם יסודי עולה על לשוני. ריח להבות ואפר אופף אותי מכל עבר. ברכיי מאיימות לקרוס כשאני יורדת בגרם מדרגות קצר עד הרצפה הבוהקת.</p>
			<p class="text">ההיכל רחב הידיים הזה נמצא עמוק מתחת לאדמה, וכך ניצל מחרונם של ענקי הקרח שעשו שמות בקַלדֵרָה לפני חודשיים. שאר העיר השתנתה ללא הכר והפכה לעיי זכוכית ואבנים — גגות התמוטטו תחת מפולות סלעים כבדים, חלונות ראווה נופצו בקתות גרזינים, עמודים בחזיתות בניינים התפוררו לאבק — אבל חדר הכס נראה בדיוק כמו שאני זוכרת אותו. קירות כהים עשויים לבה מאובנת, מרושתים בעורקים אדומים. עמודים אדירים תומכים בתקרה גבוהה, ובבסיסם בוערות מדורות בכלובים. תעלות אש תוחמות את הרצפה עד הקיר האחורי.</p>
			<p class="text">אלא שעכשיו הוא ריק.</p>
			<p class="text">בליל חג האש הצטופפו כאן צופים רבים, כתף לכתף, וכולם ניסו להשיג נקודת תצפית טובה על טקס טעינת ההַשְׁבָּעוֹת. עכשיו הוא שומם אפילו יותר מהחנויות השוקקות לשעבר ברחוב הראשי. צעדי מגפיי רמים כמו יריות תותחים כשאני מתקדמת במעבר המצוחצח החוצה את החדר.</p>
			<p class="text">על הבימה המוגבהת, כס המלכות שעליו נהגה לשבת המלכה וָאנוֹרָה כשמילאה את תפקיד הממונה על הממלכה, עומד ריק. למרות תקופת שלטונה הארוכה והראוותנית, היא עזבה את העולם באופן חדגוני מאוד. נמחצה לעיסה באולם הנשפים המוזהב שלה כמו רבים אחרים, ואז נשרפה לאפר לצד נתיניה הפשוטים ביותר, במדורת קבורה המונית שהוקמה מחוץ לחומות העיר שבוע אחרי הקרב.</p>
			<p class="text">אילו ידעה שנאלצה לחלוק את הלווייתה עם פשוטי העם, היא הייתה מתרתחת על החרפה. היא לא זכתה לתקיעה בקרנות או להספדים פיוטיים. פרחים נדירים לא הונחו על קברה ודיוקנאות מפוארים לא צוירו לזכרה. אבל בימים אלה לאף אחד אין תיאבון למפגני ראווה.</p>
			<p class="text">אפילו לא לכבוד מלכה מתה.</p>
			<p class="text">עיניי נודדות לכס המלך הכבד ממתכת, הניצב במרכז הבימה. גם הוא ריק. אם כי לא ציפיתי שהוא ישב שם. לא נראה לי שהמלך החדש של דַאיווֶד ישב במשך יותר מדקות ספורות בשבועות האחרונים — ובטח שלא במושב טִקסי מצועצע.</p>
			<p class="text">אני עוקפת את הבימה וניגשת לקיר האחורי של ההיכל. החום מתגבר כאן, בגלל הקרבה ללהבות הרעבתניות שמקפצות גבוה מעל התעלות, ובגלל הקרבה למקור הקסם שמזמזם ללא הרף. בליטה בקיר מסתירה פיר מכרה ישן שמשמש כמעלית. אני מצמידה את כף ידי לאבן החמימה שעליה מתנוססות חריטות בתבנית משונה — גליף שנחקק שם על ידי אב קדמון עתיק יומין כלשהו. נחוץ רק רטט קסם קצר כדי להפעיל אותו. אור זורח מסתנן דרך אצבעותיי כשלוח רצפה מתחתיי מתחיל לעלות למעלה במהירות.</p>
			<p class="text">בחודשים האחרונים התחלתי להתרגל לשימוש ברשת המעליות של קלדרה, אם כי זה עדיין מעורר בי אי־נוחות. הנטייה הטבעית שלי לקלסטרופוביה מתעוררת בכל פעם שאני נמצאת מתחת לאדמה. אפילו עכשיו, כשאני מתרוממת בפיר המעלית, אני להוטה להימלט מכאן. תשוקה לאוויר צח, לאור שמש ולשמיים פתוחים שורטת את גרוני בטפרים חדים כתער.</p>
			<p class="text">המעלית נעצרת בטלטלה שמרעידה את עצמותיי. אני יוצאת לגלריה שמשקיפה על חדר הכס ממרחק רב וכל השערות על גופי סומרות. במקום הזה מצוי קסם טבעי רב עוצמה, והכשפים הטבועים עמוק בליבה של אַנְווִין מבעבעים לפני השטח. דמעות צורבות את עיניי בתגובה בלתי רצונית לענן הקסם הסמיך.</p>
			<p class="text">הקירות הקמורים מסביבי והתקרה הנמוכה מכוסים באינספור גליפים חרוטים. הם זורחים כאילו בוער בהם כוח פנימי — ומקור הכוח הזה משתופף במרכז הגלריה, ידיו משוטחות על רצפת הלבה המאובנת ופולטות רטטי קסם בזה אחר זה.</p>
			<p class="text">"פֶּנדֵפַייר," אני קוראת ברוך.</p>
			<p class="text">הוא לא נושא את עיניו.</p>
			<p class="text">"פנדפייר," אני אומרת שוב בקול רם יותר. ראשו זע, אבל הוא עדיין לא מביט בי. להפך, הוא מתרכז עוד יותר במעשיו, לוחץ חזק יותר על רצפת האבן המרושתת עורקים אדומים. כל מפרקי האצבעות בידיו החזקות והשזופות מלבינים מחוסר זרימת דם. להבות דולפות בין אצבעותיו, זורמות במעלה זרועותיו ומשם מובילות בשביל בוער במורד חזהו החשוף, עד לסמל הכהה החקוק על בשרו.</p>
			<p class="text">שיור האש.</p>
			<p class="text">הסמל מסתלסל על שריר החזה הימני שלו ויוצר צורת משולש, והוא מרתק אותי עכשיו לא פחות מאשר בפעם הראשונה שראיתי אותו. אבל עכשיו התפעמותי מהולה בחרדה, כשאני צופה בפֵּן מקריב עוד ועוד מעצמו למען ההשבעות המגינות על העיר מפגיעה. אני עומדת שם כמה רגעים ארוכים, משותקת ומהופנטת ללהבות הרעבתניות שגולשות מעל עורו.</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">כמה מעצמו הוא יוכל להקריב עד שהאש </span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">תכלה אותו עד תום? כמה זמן הוא יוכל להמשיך להתיש </span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">את עצמו לפני שיעשה נזק בלתי הפיך?</span></p>
			<p class="text">מה הפלא שמייבן ביקש ממני עזרה. מה הפלא שחברי גילדת הגחלת דואגים כל כך למנהיג שלהם. שיור האש הקודם, המלך ווֹרָאת׳, מת בחדר זה ממש, כשעשה אותה פעולה בדיוק. הוא דלה מעצמו כוח רב מדי, התאמץ יותר מדי. ואיבד את חייו כתוצאה מכך.</p>
			<p class="text">התנהגותו של פן לאחרונה אומנם מכעיסה אותי מאוד, אבל אני לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים כשהוא מחריב את עצמו בניסיונות אובססיביים להגן על קלדרה מסכנה.</p>
			<p class="text">אבל מי יודע אם מאמציי ינחלו הצלחה. שיניי חורקות כשאני נזכרת בפעם האחרונה שעמדתי בפתח החדר הזה לפני שבועיים, לאחר שג'ק לחץ עליי בעקשנות להצטרף אליו. ביום ההוא פן הבהיר את עמדתו היטב. הוא לא הותיר מקום לספק כששאג עלינו בקול שאיים למוטט את שרידי המצודה הזו שזה לא ענייננו, וציווה עלינו להפסיק לדחוף את האפים הארורים שלנו.</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">יחי המלך פנדפייר, העקשן </span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">כפרד!</span></p>
			<p class="text">אני מבליעה את העצבנות המרירה שמצפה את לשוני ומתקדמת צעד מהוסס נוסף. "פנדפייר. הבט בי."</p>
			<p class="text">אבל פן נמצא בעולם משלו. הוא שקוע לחלוטין במזיגת כוחו להשבעות, עד הטיפה האחרונה. ליבי נחמץ כשאני רואה אותו מרוקן את עצמו ממשאבים. הבעה פראית חקוקה על פניו — שילוב של נחישות וייאוש מיוסר. פניו לבנות כנייר. תלתל שיער ארוך מדי בגון ערמון נחושתי נשמט על מצחו ומסתיר ממני את עיניו, אבל אני יודעת בלי לראות אותן שהן מוצפות קסם, ושקשתיותיו בוערות כמו גחלים לוהטות.</p>
			<p class="text">אני מנסה להרגיע את עצמי באמצעות שאיפה עמוקה, אבל השפעתה הפוכה. האוויר תוסס בתוכי באופן מסחרר ומתגרה. הקסם של פן משפיע עליי יותר משאני רוצה להודות. השיור על חזי מעקצץ ללא הרף, ערני ודרוך, להוט לצאת החוצה ולשחק. אני מתעלמת ממנו בתקיפות. הוספת קסם אוויר לסיטואציה הזו תהיה כמו שפיכת משקה חריף על להבה חשופה בניסיון לכבות אותה.</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">התלקחות.</span></p>
			<p class="text">רטט כוח טרי מתגלגל בחדר. אני רואה אותו נפלט מגופו, רואה את שרירי גבו החשוף מתנועעים, את גידי זרועותיו נמתחים כשהקסם זורם ממנו לרצפת האבן. ההשבעות זורחות מסביבנו כמו אור כוכבים בהיר. ריאותיי מתרוקנות מאוויר כשהכוח מתנגש בי, רגליי קורסות ואני נופלת על ברכיי. החבטה חזקה מספיק כדי להותיר חבורות.</p>
			<p class="text">אני ממצמצת בניסיון להבליג על הכאב. כשראייתי מתבהרת פאניקה חדה כתער מפלחת אותי. הלהבות סביב זרועותיו וחזהו של פן התעצמו. עכשיו כל גופו מוקף גלימת אש עבה. הוא משתופף בתוך כדור לוהט ורושף, ונשרף לנגד עיניי. מבעד לניצוצות הלבנים אני רואה שדם מתחיל לנזול מאוזניו המחודדות, לזלוג על צווארו העבה ולהיקוות בַּגומות של עצמות הבריח החדות שלו.</p>
			<p class="text">"פן!" אני זועקת בתחינה צרודה. "<span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">פנדפייר!</span>"</p>
			<p class="text">הפעם הוא לא מגיב כלל לקולי. הוא משועבד לחלוטין לייסורי כוחו.</p>
			<p class="text">אני מוכרחה לעצור את זה. תכף ומייד. לפני שיהיה מאוחר מדי.</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">לפני שאאבד אותו.</span></p>
			<p class="text">אני חושקת שיניים ומכריחה את עצמי להתקדם לעברו סנטימטר אחר סנטימטר. אני מרגישה שאני זוחלת לתוך שמש הצוהריים. זיעה מרטיבה את עורפי, זולגת על גבי. החום העז חורך את פניי ללא רחם. דמעותיי מתאדות תוך שבריר שנייה. עכשיו עיניי יבשות כחול המדבר, וכל מצמוץ מגרד ומכאיב. אני חוששת שריסיי יתלקחו כמו עץ בערה.</p>
			<p class="text">כשאני גוררת את עצמי על הרצפה הרותחת אני תוהה באיזו טמפרטורה הטוניקה שלי תתלקח. הלבה המאובנת לוהטת כל כך תחת אצבעותיי עד שאני חוששת שהיא תהפוך לנוזלית כפי שהייתה לפני אלפי שנה, בפעם האחרונה שהר הגעש הזה התפרץ. אני מבליגה על הכאב, מכריחה את עצמי להתקדם הלאה. להדביק את הפער בינינו אט־אט, במרווחים זעומים ומייסרים.</p>
			<p class="text">לא רק כאב פיזי מקשה עליי להתקדם. נדמה לי שנשמתי עצמה נחרכת על ידי קשר השיור שמחבר ביני ובין פן באופן בל יינתק. בדרך כלל הקשר בינינו מרגיע אותי. מנחם אותי. כמו חוט בלתי נראה בפאתי תודעתי שמודיע לי איפה הוא נמצא, ולעיתים נדירות, ברגעים סוערים במיוחד, מה הוא מרגיש. אני יכולה לחוש בנוכחותו מרחוק, כמו ריח עלים נשרפים ברוח סתווית, ובמידת הצורך למצוא את הדרך אליו.</p>
			<p class="text">כרגע אין שום דבר מרגיע בקשר בינינו. אין בו שמץ נחמה. זהו זרם לוהט של אנרגיה טהורה ובוערת בין ליבו לליבי. במעמקי מעיינות הקסם שלי, בלב הסערה הפרועה שמשתוללת בתוכי, אני מרגישה שהמים הרוגעים מתחילים לפעפע בהשפעת החום של פן. הקרירות והשליטה העצמית במרכז ישותי עלולים להתלקח בן רגע. כשאני מגיעה למקומו במרכז החדר אני מתקשה לרסן את כוחי ההרסני.</p>
			<p class="text">"פן, אתה חייב להפסיק עם זה." אני מושיטה לעברו יד אבל מושכת אותה מייד כשלהבה רותחת מצליפה באצבעותיי. שלפוחיות מופיעות על עורי. "בבקשה, פן. בבקשה, תקשיב לי."</p>
			<p class="text">האש בהירה וחמה כל כך עד שקשה לי לראות וקשה לי אפילו יותר לנשום. אני מנסה לשלוח יד שלוש פעמים נוספות מבעד לכדור הלהבות שאופף את גופו, אומרת לעצמי שזה רק כאב פיזי, שהכוויות שאחטוף יחלימו במהירות, אבל בכל פעם בשרי נחרך ואני מושכת את ידי לאחור בכאב לפני שאני מגיעה אליו.</p>
			<p class="text">דם ממשיך לזרום מאוזניו ולזלוג לחזהו בפלגים. עורו נראה לבן להחריד בתוך כדור האש. לבן כמוות.</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">בבקשה</span>, קורא קול קטן ממקום עמוק בתוכי. <span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">בבקשה, פנדפייר. תשמע אותי</span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">. תפסיק לעשות את זה</span>.</p>
			<p class="text">אבל הוא לא מפסיק.</p>
			<p class="text">כוחי לא יוכל לעזור לו, כפי שידיי לא הצליחו לעזור לו. מרוב ייאוש אני מנסה לגשת לקשר הבוער שמחבר בינינו. אני נאחזת בחוט הבלתי נראה שמחבר בין ליבי לליבו, שמחבר בין האש לאוויר, ומתחילה למשוך בו כמו בכדור צמר אינסופי, לפרום את תודעתו לתוך תודעתי.</p>
			<p class="text">אני לא בטוחה שזה יעבוד. אבל אז אני רואה שהלהבות המאכלות את פן מתחילות להתפזר ולהיחלש כשאני סופגת חלק מהנזק שהוא עושה לעצמו. אני נושכת את שפתי כמעט עד זוב דם כשקצות עצביי נשרפים ולשד עצמותיי מפצפץ בלהט.</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">שומו שמיים, אם זה רק קמצוץ מכוחו, הוא בוודאי</span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2"> סובל קשות</span>.</p>
			<p class="text">אני לא יכולה לשאת יותר מזה בלי להסב לעצמי נזק רציני. אבל אין לי ברירה. עכשיו זורם דם לא רק מאוזניו אלא גם מעיניו, זולג על לחייו, מטפטף מלסתו החדה. לכן אני סופגת יותר. אני מושכת את האש שלו לעברי, לתוכי, עד שדמי מאיים לרתוח בעורקיי, עד שנדמה לי שגפיי הופכים לעצי בערה, עד שנשימותיי שורפות כאילו ריאותיי מלאות גחלים.</p>
			<p class="text">אני מתעלת כל טיפת חום ואנרגיה למקומות העמוקים ביותר בכוחי, בהם משבי האוויר חזקים מספיק כדי לכבות אותם. החום לא יכול לעמוד בפני הסערה שלי, ונעלם כמו שלהבת נר ברוח. הלהבות המלחכות את בשרו של פן ממשיכות לדעוך ונעשות שקופות וקלושות.</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">עוד</span>.</p>
			<p class="text">החום בלתי נסבל. אני חושבת שגופי עומד להישבר, שמוחי עומד להיבקע תחת עוצמתו. העולם מיטשטש מסביבי ועלטה פולשת לשולי ראייתי. אני נאבקת להישאר בהכרה אבל עומדת להפסיד בקרב. רגע לפני ששארית כוחי האחרונה אוזלת, הקול הפנימי שלי זועק זעקה אחרונה — תפילה שבורה ונואשת לאיש המשתופף על הרצפה לידי.</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">אם תמות כאן, אתה תיקח אותי איתך</span>.</p>
			<p class="text">הוא שומע אותי. משום מה, בדרך כלשהי, הוא מצליח לשמוע אותי. הלהבות מגמגמות וכבות באוושה שמהדהדת בין הקירות. גל החום האימתני שוכך מהר כל כך עד שנדמה לי שאני הוזה. בן רגע אני שוב מסוגלת לנשום. אני גומעת אוויר לוהט בשאיפות רועדות ונואשות — אבל לפחות אני נושמת. אני מביטה בידיי ובברכיי המונחות על רצפת הלבה המרושתת עורקים. זרועותיי ורגליי רועדות מרוב מאמציי לא להתמוטט לחלוטין. שרוולי המדים הפשוטים שאני לובשת כשאני מטפלת במטופלים במרפאה חרוכים באופן חסר תקנה, ומתחתיהם עורי מכוסה כוויות טריות בצבע שָׁני לוהט. אצבעותיי חרוכות וקצותיהן מושחרים. אני בוהה לרגע בנזק שנגרם לי, עד שזרועותיי ורגליי קורסות לבסוף ואני נופלת בתשישות.</p>
			<p class="text">אני לא פוגעת ברצפה. שתי זרועות חזקות נסגרות מסביבי לפני ההתנגשות. ברגע הבא אני מצונפת כנגד חזה רחב ונושאת את עיניי לפניו הזעופות של מלך דאיווד.</p>
			<p class="text">"מה לעזאזל עבר לך בראש?" הוא נוהם בקול נוטף חֵמה.</p>
			<p class="text">"זאת דרך מוזרה להודות לי על שהצלתי את החיים שלך," אני מתפרצת בצרידות ונאבקת באחיזתו — אבל מתחרטת על המהלך הזה מייד, כי הוא מעורר גל כאב חדש שמטלטל את כל גופי.</p>
			<p class="text">"להודות לך? אני רוצה לנער אותך עד שייכנס לך קצת שכל לראש." מגעו עדין להפליא, בניגוד למילותיו החריפות. הוא מחזיק אותי כאילו אני עשויה מזכוכית, ידיו הגדולות מקפידות לא להפעיל לחץ מיותר על עורי הפצוע. "מה שעשית לפני רגע היה מסוכן מאוד. הייתי עלול להרוג אותך."</p>
			<p class="text">"ואם לא הייתי לוקחת את הסיכון הזה היית עלול להרוג <span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">את עצמך</span>, אידיוט כפוי טובה שכמותך!"</p>
			<p class="text">"עדיף שאני אמות ולא את."</p>
			<p class="text">"אל תגיד את זה."</p>
			<p class="text">עיניו עדיין מוצפות קסם מעשן. הן מתקבעות על עיניי כמו זוג גחלים בוערות, בוערות, בוערות. צללי תשישות עמוקים מרוחים מתחתיהן כמו חבורות. שובלי דם ממשיכים לזלוג על לחייו, לטפטף על חזהו.</p>
			<p class="text">"אני יודע שניסית לעזור," הוא ממלמל אחרי שתיקה ארוכה. "אבל העמדת את עצמך בסכנה ללא צורך."</p>
			<p class="text">"ללא צורך, פן? הלכת לאיבוד בתוך הקסם. האש כמעט כילתה אותך."</p>
			<p class="text">"שלטתי במצב."</p>
			<p class="text">"זה לא נראה ככה. לא בעיניי, לא בעיני החיילים שלך, לא בעיני אף אחד."</p>
			<p class="text">"את מגזימה."</p>
			<p class="text">"באמת?" אני מנענעת את ראשי. "לא נראה לי. לדעתי אתה משחק מִשחק מסוכן, אפילו אם אתה לא מוכן להודות בזה. אם תמשיך לדחוף את עצמך עד קצה גבול היכולת, במוקדם או במאוחר תמעד. אתה מאמץ את עצמך עד מוות. בדיוק כמו שהמלך ווראת׳ עשה."</p>
			<p class="text">"כמו שכבר אמרתי," הוא מסנן, "שלטתי במצב. הייתי מרסן את עצמי לפני שהמצב היה מידרדר יותר מדי."</p>
			<p class="text">"סלח לי אם קשה לי להאמין בזה כשאני רואה אותך מכוסה בדם שלך."</p>
			<p class="text">אני נאבקת באחיזתו שוב, והפעם הוא משחרר אותי. אני נדחקת לאחור כי אני רוצה לפעור מרחק מה ממנו. אין לי כוח להתרחק הרבה. אחרי צעדים אחדים אני עוצרת כדי להסדיר את נשימתי, נוטעת את כפות ידיי על רצפת האבן החמימה כדי לא למעוד. ייקח עוד קצת זמן עד שאצליח לעמוד על הרגליים, אבל אני מרגישה שגופי כבר מתחיל להחלים; השלפוחיות והכוויות שמנמרות את עורי משתטחות ובשרי נעשה שוב חלק וחף מצלקות.</p>
			<p class="text">עיניי מתרוממות בחזרה לפן. הוא מתבונן בי כשלסתו קפוצה בחומרה, ועוקב בעיניו אחר ההחלמה המהירה של פצעיי. אני קולטת סדרת רגשות חזקים דרך הקשר. אשמה, כאב, הכרת תודה, זעם, ערגה, תיעוב עצמי. ומתחת לכל אלה, צורך נואש בנקמה שכל הזמן בעולם לא יוכל לשכך. דבר לא יספק את הצורך הזה, אלא אם כן הוא יכרוך את ידיו סביב הצוואר של אֶפְנִיסייֵן וימעך אותו עד שחייו ייגדעו.</p>
			<p class="text">"אני דואגת לך," אני לוחשת לבסוף.</p>
			<p class="text">הוא נרתע ומסב את מבטו, ושיניו מתהדקות עוד יותר. "את לא צריכה לדאוג."</p>
			<p class="text">"אתה מקובע יותר מדי על ההשבעות, פן. ברמה אובססיבית. זה לא בריא לבוא לכאן כל יום. לרוקן את עצמך מכוחות בצורה כזאת."</p>
			<p class="text">"אני רק מוודא שהעיר מוגנת. אחרי מה שקרה בחג האש, נראה לי שאפשר להבין את הגישה שלי."</p>
			<p class="text">"אף אחד לא מטיל ספק בכוונות שלך. ואף אחד לא מאשים אותך במה שקרה בלילה ההוא."</p>
			<p class="text">הוא נושף במרירות. "לא?"</p>
			<p class="text">"לא," אני חוזרת ברכות. "אף אחד. חוץ ממך."</p>
			<p class="text">ראשו מסתובב אליי בחדות. "את מי אני אמור להאשים אם לא את עצמי? ההשבעות שנפלו היו שלי. הכוח שכבה היה כוחי. נעשיתי כמעט חסר תועלת ובקושי יכולתי להגן על העם שלי, על העיר שלי, מפני טבח."</p>
			<p class="text">"הגנת על העיר אפילו כשהיית מרוקן מכוחות. אתה הלוחם הכי טוב בדאיווד. אולי אפילו בכל מחוזות הצפון."</p>
			<p class="text">"ואף על פי כן לא יכולתי להגן עליהם. לא יכולתי להציל אותם."</p>
			<p class="text">"עשית כל מה שיכולת —"</p>
			<p class="text">"וזה לא הספיק!" הוא שואג, וקולו מהדהד בין הקירות. "הם היו זקוקים ליותר ואני אכזבתי אותם. לא ארשה שזה יקרה שוב. לא כל עוד יש נשמה באפי. לא כל עוד יש נפשות בעיר הזאת שזקוקות להגנתי." הוא עוצר ומתנשף בכבדות. "לא אפסיק עד שאפניסיין ימות ועצמותיו יתפזרו לקצוות הנידחים ביותר בים וביבשה."</p>
			<p class="text">"העם שלך לא זקוק רק להגנתך, פנדפייר. כן, הם סומכים על הכוח שלך, אבל הם גם צריכים שתנחה אותם. שתנהיג אותם. מבחינתם אתה גיבור ומושיע. אתה המלך שלהם."</p>
			<p class="text">"הנוגנים לא שרים את שמי ברחובות, אלא את שמך. ריה הנועזת, ריה הסילפָה."</p>
			<p class="text">לחיי מתלהטות. אני לא יכולה לסתור את דבריו. מאז הקרב התפתח עניין רב סביבי. הסיפור על איך שהשמדתי את ענקי הקרח שעמדו לטבוח את כולנו סופר פעמים רבות כל כך — בצירוף גוזמאות נוספות בכל פעם — עד שאני חוששת שכשהסיפור יגיע לפינות הנידחות ביותר בדאיווד, הם יטענו שקטלתי שלושים אויבים בנשימה אחת. שאני יכולה לירות ברקים חשמליים מעיניי ולהרוג צבא שלם במצמוץ אחד.</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">אורגת הרוח</span>, הם לוחשים כשאני עוברת ברחוב. <span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">נושאת האור</span>.</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">שיור האוויר.</span></p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">מגינת קלדרה.</span></p>
			<p class="text">זה מגוחך לחלוטין, כמעט מצחיק. אני לא אלה כול־יכולה, ולא ראויה לסגידה. אני מכחכחת בגרוני בכוח כדי להיפטר מגוש המבוכה שהצטבר בו. "הנוגנים נוטים לדרמטיות יתרה. תיאורי הקרב שלהם ניפחו את התפקיד שלי לממדים מיתולוגיים."</p>
			<p class="text">הבעתו של פן מאפילה. "אל תעשי את זה."</p>
			<p class="text">"מה?"</p>
			<p class="text">"אל תמעיטי בערך מה שעשית למען העיר הזאת. אל תקטיני את עצמך כדי למזער את הכישלון שלי. זה לא הוגן כלפייך, וזה מתנשא כלפיי."</p>
			<p class="text">עיניי מצטמצמות. "אולי הנוגנים לא ישירו עליי שירי תהילה אם תראה את עצמך מדי פעם. אולי, אם המלך החדש שלהם לא היה מתיש את עצמו כל יום באבטחת הגבולות, או מסתגר כל הלילה עם היועצים שלו במועצות מלחמה, או מבלה כל רגע פנוי במזיגת הכוח שלו להשבעות בהיכל הזה, הם בעצמם יראו את כל מה שעשית למענם. כמה קשה אתה עובד כדי להגן עליהם. אולי אז הם ישירו שירים עליך ולא עליי."</p>
			<p class="text">לרגע משתררת דממה כבדה. נדמה לי שהאוויר עצמו עוצר כשפן מתרומם על רגליו. הוא לא זז, לא פוסע הלוך ושוב. רק עומד שם בידיים קפוצות, חזהו החשוף מצופה דם, וההבעה החקוקה על פניו נזעמת כל כך עד שאני מצטמררת.</p>
			<p class="text">"זה מה שאת חושבת עליי?" הוא שואל לבסוף בקול חד. "שאני צריך שירי תהילה שיזכירו לי מה העם מרגיש כלפיי? את חושבת שאני חלש כל כך, מעורער כל כך, עד שאני צריך שיסגדו לי כגיבור כדי להמשיך לעמוד באחריות המוטלת עליי?"</p>
			<p class="text">"בדיוק להפך!" אני זועקת ומתרוממת גם אני על הרגליים, מתעלמת מעוויתות הכאב שאוחזות בגופי. "אני חושבת שאתה חזק מדי. אתה סוחב נטל כבד מדי לבד, ולא מרשה לאף אחד לעזור לך." אני מנמיכה את קולי. "אני חושבת שאתה צריך לזכור שיש סיבות לחיות חוץ מנקמה. שעדיין יש דברים טובים בעולם הזה, פנדפייר. אנשים טובים."</p>
			<p class="text">"רובם נמלטו."</p>
			<p class="text">"חלקם נשארו. אחרים יחזרו עם הזמן."</p>
			<p class="text">כך אני מקווה, בכל אופן.</p>
			<p class="text">להערכתי נשארה כאן רק כמחצית מהאוכלוסייה — חלקם חולים מדי בשביל נסיעה, אחרים פשוט מסרבים מתוך עקשנות להפקיר את עירם לידי זרים אלימים. אחרי הקרב התבצעה הגירה המונית, וכתוצאה מכך עיר הבירה השוקקת הפכה לצל חיוור של עצמה. אזרחים שבעבר הרגישו מוגנים מאחורי השבעות המכתש נעלמו כמעט בן לילה, העמיסו מיטלטלים רבים ככל יכולתם על עגלות וקרונות ועברו לגור במקומות מבודדים בקצוות הרחוקים של רמת דאיווד. אולי הם קיוו לשכוח את מעשי הזוועה שהם חוו. את החברים שאיבדו.</p>
			<p class="text">ברגעי החולשה הכי גדולים שלי אני משתוקקת להצטרף אליהם. להימלט כמוהם, בחסות החשכה, ולהתעורר לנוף אחר לגמרי — נוף שבו דברים כמו תקווה והנאה וחברוּת נראים בהישג יד. הדחף מתעורר בי אף על פי שאני יודעת שהוא חסר טעם.</p>
			<p class="text">שום התחלה חדשה לא תמחק את מה שעבר עלינו.</p>
			<p class="text">שום מקום נידח לא יהיה רחוק מספיק מהנזק שנעשה.</p>
			<p class="text">לכל אשר נלך, הצלקות יבואו איתנו.</p>
			<p class="text">אני מתקדמת צעד אחד לעבר פנדפייר, נזהרת לא לזוז מהר מדי או ללחוץ עליו חזק מדי. חמתו עדיין בוערת בו, אבל אני רואה שדבריי מתחילים להשפיע. הזעם מתחיל לדעוך, ואת מקומו תופסת תשישות עמוקה מכך שהקריב יותר מדי מעצמו בחודשים האחרונים. הוא אימץ את עצמו עד קצה גבול היכולת. משאביו מרוקנים. אילולא הגעתי לכאן בזמן...</p>
			<p class="text">עצם המחשבה שאני עלולה לאבד אותו גורמת לליבי להחסיר פעימה.</p>
			<p class="text">"פנדפייר."</p>
			<p class="text">עיניו נעצמות בחוזקה כשאני הוגה את שמו, ורגשות סותרים חולפים לסירוגין על פניו. אני מתקדמת צעד נוסף לתוך המרחב האישי שלו, שולחת לעברו יד — אט־אט, באיטיות מייסרת — ושוזרת את אצבעותיי באצבעותיו. ידו חזקה ומיובלת וחמימה למדי. כל גופו מצטמרר בתגובה למגעי, כאילו המאמץ לא להניע שריר מתיש אותו. אבל הוא לא מתנער ממני. לא, ידו נאחזת בידי כפי שאיש טובע נאחז בגלגל הצלה בין הגלים הגועשים. אחיזתו מביעה צורך נואש, בהילות נסערת, וזה מעלה דמעות בעיניי.</p>
			<p class="text">"בוא איתי, ברגע זה." אני לוחצת על ידו. תוך כדי כך אני משגרת זריקת כוח מרגיעה דרך הקשר. "מתי בפעם האחרונה אכלת ארוחה נורמלית? או נחת יותר מכמה שעות חטופות על דרגש בקסרקטין?"</p>
			<p class="text">אני לא מחכה לתשובה. אני פשוט מתחילה ללכת ומושכת אותו אחריי, יוצאת מההיכל, מגיעה לגליף המעלית המובילה לחדר הכס למטה ומפעילה אותו. פן עוקב אחריי בצעדים חרישיים וצייתניים, ללא התנגדות. אני יודעת שהוא לעולם לא יודה בזה בקול, אבל דרך הקשר אני מרגישה הקלה קלושה על כך שהבחירה הזו — הבחירה היחידה הזו — לא נפלה על כתפיו.</p>
			<p class="text">כי הנטל שהן נושאות כבד מדי ממילא.</p>
		</div>


			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות