שלטון השיורים 1 אורגת הרוח

רִיָה פליטווד היא מרפאת, מנודה, וכמו הממלכה עצמה – עומדת למות. לפחות כך היא חשבה.
בארץ אַנְווִין שסועת המלחמות פחד מפני כוחות קסם פושה בכל רחבי הממלכה ובני מחצית כמו רִיָה פליטווד ניצודים ונרצחים.
כשריה נתפסת, הוצאתה להורג נקטעת על ידי מושיע לא צפוי, המפקד סַיית מטיל האימים – לוחם חסר רחמים בשדות קרב, ואיוּם מבעית הרבה יותר מחבל התלייה.
השובה החדש שלה מעוניין בריה למטרות סודיות כלשהן משלו, וכולן קשורות איכשהו לכתם הלידה המסתורי שמעיד כי ריה היא שִׁיּוּר. אחת מארבע נפשות שמסוגלות לזמן כוחות יסוד אדירים.
ריה יודעת שעליה לשלוט ברוח שלוחשת בתוכה ולנסות לברוח. אבל כשהיא נגררת למסע בשטחים מסוכנים עם סיית ויחידת החיילים הנועזים שלו, משהו בה גורם לה להישאר לצידו.
סופה שואגת בתוכה – אימה ותשוקה. והיא יודעת שבקרוב יהיה עליה לבחור:
האם ללכת בעקבות הקסם שלה, או בעקבות ליבה...
שם: שלטון השיורים 1 אורגת הרוח
מחבר/ת: ג’ולי ג’ונסון
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי/פנטזיה
מק״ט: 017510261

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 116.00

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<p id="_idParaDest-2" class="kot-perek"><span class="kot-perek-ot _idGenCharOverride-1">פ</span>רק 1</p>
			<p class="itur-perek"></p>
			<p class="text-no-hazacha">החבל משפשף את צווארי כמו שרשרת מוות.</p>
			<p class="text">הדופק שלי פועם בקצב אחיד ומהיר תחת העור העדין של גרוני. עכשיו אין בי עוד פחד. הפחד הגיע מוקדם יותר, עם הידיים הפוצעות וכלבי הציד הנוהמים שהתחקו אחריי באדמת הביצות הפראית. הוא נעלם כשהשמש גלשה מעבר לקו האופק ונבלעה בעלטה מוחלטת.</p>
			<p class="text">מה אִילַיי נהג לומר?</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">פחד אומר שעדיין יש לך משהו</span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2"> לאבד</span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">.</span></p>
			<p class="text">עכשיו לא נשאר לי דבר מלבד חיי, והם לא שווים הרבה בעיני אף אחד.</p>
			<p class="text">ודאי שלא בעיני השובים שלי.</p>
			<p class="text">"היא ערמומית לא קטנה, הכלבה הזאת, הא?" קול מחוספס לשמאלי פולט נביחת צחוק. "חצי מהיחידה שלנו גויסה להתחקות אחריה. תריסר גברים. שלושה ימים היינו בביצה הארורה, עם צרעות ונחשים ועכבישים. שקענו עד הברכיים בבוץ ובטחב ומי יודע איזה עוד חרא היה שם. אתמול איבדנו אותה לרגע והיא כמעט חמקה מאיתנו." כדור רוק נוחת על לחיי. "<span class="adom _idGenCharOverride-2">פֵיה מטונפת</span>."</p>
			<p class="text">קול אחר עונה — צעיר ומהוסס יותר. אולי טירון, שטרם נשחק ממשחק הדמים הנצחי שבני התמותה להוטים כל כך לשחק. "היא פשוט — צעירה מאוד."</p>
			<p class="text">"אל תיתן למראה החיצוני להשלות אותך, נער. אלה תעתועי פיות. הם מסווים את טבעם האמיתי מאחורי פרצופים יפים וחיוכים מתוקים, כמו פרח רעיל. אומרים שבימי קדם היו בני פיות שידעו להטיל קסמי אשליה חזקים, לגרום לך לראות כל מה שבא להם. לגרום לך לחשוב שאתה מקפץ להנאתך בשדה מרגניות, כשלמעשה אתה על קצה צוק."</p>
			<p class="text">החייל הצעיר שואף אוויר בחדות. אני חשה את חרדתו, למרות כיסוי העיניים שלי.</p>
			<p class="text">"אל תדאג, בני. איש לא ראה קסמים כאלה במחוזותינו כבר מאתיים שנה כמעט." הקול המחוספס צוחק. "היצורים שאנחנו צדים, כמו הפרחחית הזאת, הם בעיקר בני מחצית. שאריות מלפני הדילול, לפני שהחוק אסר על ערבוב שושלות הדם. הם לא מכושפים יותר ממך וממני."</p>
			<p class="text">יש הפוגה בולטת בשיחה. דממה נפערת בין שני הגברים כמו פי מערה.</p>
			<p class="text">"זה לא אומר שהם חסרי ישע, כמובן," ממשיך החייל המבוגר יותר, בטון מתגונן, כמעט. "אם תהיה לה הזדמנות היא תעקור לנו את המעיים כשנישן. שלא יהיה לך ספק."</p>
			<p class="text">"איך הצלחתם לתפוס אותה בסוף?"</p>
			<p class="text">"איתרנו אותה ליד הגיא האדום. העפרה בסלעים שם מבלבלת אותם. הם מאבדים את חוש ההתמצאות ולא יכולים לחשוב בהיגיון." הוא נושף אוויר בקולניות. "לכל אויב יש נקודת תורפה — אפילו ל<span class="adom _idGenCharOverride-2">שפיצים</span> מזוינים."</p>
			<p class="text">גופי מקשיח למשמע כינוי הגנאי, והכבלים נמתחים על חזי, אפילו שאני משתדלת לא לזוז. <span class="adom _idGenCharOverride-2">שפיצים</span>. החיילים שלקחו אותי בשבי מרבים להשתמש בעלבון הזה, מסננים אותו לעברי בקולות נמוכים בעת חילופי המשמרות, זורקים אותו בשיחות חולין סביב המדורה. כאילו הם רוצים לצמצם גזע שלם לכדי המאפיין הפיזי הבולט ביותר שלנו — האוזניים המחודדות — כדי להקל על עצמם להצדיק את התנהגותם הברברית. בכל פעם שאני שומעת את המילה הזו מתעורר בי זעם אילם. כמו חיה פראית, צמאה לנקמה שלא תיפול בחלקי לעולם.</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">אלים שבשמיים, הבו לי נקמה בגלגול חיי הבא.</span></p>
			<p class="text">"בעצם לא כזה קשה להרוג אותם. צריך רק למצוא את כלי הנשק הנכון," מתרברב החייל המבוגר בטון נוטף ידענות. "ברזל עובד הכי טוב, כמובן, אבל האלים יודעים שכל חפץ חד יכול לעשות את העבודה. שפיצים מדממים בדיוק כמו כל חיה אחרת ביער. אבא שלך לא לקח אותך לציד, בני? אף פעם לא הוצאת קרביים של איילה?"</p>
			<p class="text">"לא... אני... אנחנו..." החייל הצעיר מעביר את משקלו מרגל לרגל, ועלים מתים מתפצפצים תחתיו. "אנחנו חקלאים, המפקד."</p>
			<p class="text">"חקלאים?"</p>
			<p class="text">"כן, המפקד. אנחנו משלמים מעשר על משק קטן ליד החוף. מגדלים בעיקר גרגירי קרח."</p>
			<p class="text">החייל המבוגר נושף בבוז. "בקרוב הגרגירים שלך יהפכו לקרח, תאמין לי. קר רצח ליד ההרים הקִימֵריים."</p>
			<p class="text">אני מדמיינת את הסצנה מבעד לכיסוי העיניים. בסיס צבאי, חיילים מותשים אחרי שבועות בדרכים בתנאי מזג אוויר קשים. צלילי פצפוץ נשמעים מהמדורה המגינה מהקור — והזאבים. ארוחת ערב פשוטה מתבשלת מעל הגחלים.</p>
			<p class="text">ריח בשר נישא אליי על גבי הרוח, וקיבתי מקרקרת במחאה. ארנבת, מן הסתם, או אולי שור. אולי חזיר בר, אם מישהו מהם מיומן בחץ וקשת. סביר להניח שיש ביניהם ציידים. גברים שיודעים להתחקות אחרי חיות, לא רק אחרי בני מיני. אילו היינו אכילים, הם בוודאי היו אוכלים גם אותנו.</p>
			<p class="text">החורף האחרון היה אכזרי.</p>
			<p class="text">אני תוהה לאיזו ממלכה הם שייכים, לאיזה מלך מבין המלכים היריבים הם נשבעו אמונים. אולי הם משרתים את המלך ששלח את צבאותיו לסִיהֶייבֶן והצית אש ביער אור־כוכב — ואיתו עלה באש הבית היחיד שהכרתי בחיי.</p>
			<p class="text">יד מושכת באזיקים סביב מפרקי כפות ידיי הפצועים. אני שומעת קול תסיסה שבריר שנייה לפני שהכאב מפלח אותי. ריח עורי החרוך עולה בנחיריי.</p>
			<p class="text">אני מריחה את בשרי נשרף.</p>
			<p class="text">אני מגייסת את כל שליטתי העצמית כדי לא לזעוק בקול — לא אתן לחיילים האלה סיפוק כזה. אני נושמת עמוק, לוחצת את גבי בכוח לגזע העץ שאליו אני כבולה, ומנסה לא לאבד את ההכרה.</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">אלים בשמיים</span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">, זה כואב כל כך.</span></p>
			<p class="text">"אתה רואה את השלפוחיות על העור שלה?" שואל החייל המבוגר. "אפשר לחשוב שנגעתי בה עם בול עץ בוער."</p>
			<p class="text">"כ־כן," מגמגם הצעיר. "אני רואה."</p>
			<p class="text">הברזלים מעוררים בי נחשול ייסורים שלא דועך, אפילו עכשיו, אחרי שמפרקי כפות ידיי נחרכו כמעט עד העצם. כל תזוזה קלה בשלשלאות מציתה דקירת כאב טרייה.</p>
			<p class="text">"מתי..." הטירון מכחכח בגרונו. "מתי עומדים ל...?"</p>
			<p class="text">"לתלות אותה? לא עוד הרבה זמן. המפקד סַיית אמור להגיע לכאן לפני חצות. הסרן אומר שאסור לנו לגעת בה עד שהוא יאשר."</p>
			<p class="text">"למה?"</p>
			<p class="text">"הם כנראה אוהבים לוודא הריגה. לבעוט באפר, לראות שאין תזוזה. בעיניי זה מיותר, אבל הפקודה מגיעה מהמלך אֵלְד, אז אני עושה מה שאומרים לי. תולה אותם, שורף אותם." אני שומעת פקק נחלץ וגרון גומע נוזל מבקבוק. ואז אנחת סיפוק. "יש הרבה אמונות טפלות בנוגע להריגת פיות. עוד תראה, נערי."</p>
			<p class="text">"כן..." הבחור הצעיר לא נשמע משוכנע. "כשהתגייסתי לא חשבתי שנצוד בני מחצית. לא ידעתי שהם עדיין קיימים."</p>
			<p class="text">"אין הרבה בימינו. במיוחד באזור הצפוני של מחוזות התיכון. לתושבי מחוזות הדרום יש... מנהגים שונים. תגיד תודה לשמיים שלא הציבו אותך בגבול הנָפות. לא לבעלי קיבה רגישה, לפי מה ששמעתי. לא ששמעתי הרבה."</p>
			<p class="text">ליבי מקרטע. גם לאוזניי גונבו שמועות על מה שעושים לבני מחצית במחוזות הדרום. לא במלואן. איליי נתן לי סקירה תמציתית ביותר ערב אחד על לגימת ויסקי חזק.</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">ייתכן שהם לא יהרגו אותך מייד, רִ</span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">יָה, אבל הם יעשו לך דברים שיגרמו לך לייחל </span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">למוות...</span></p>
			<p class="text">אני מסיטה את מחשבותיי בכוח מהנתיב האפל הזה. הוא לא יוביל למקום טוב.</p>
			<p class="text">"בני, תהיה בסדר כל עוד תשמור על הפה שלך, תשמור על קור רוח ולא תשאל שאלות. זה בדיוק כמו כל עבודה אחרת, בניגוד למה שהאספסוף באזור הזה אומר." האיש המבוגר מנמיך את קולו. "שמע, יש גברים שמקבלים בליטה במכנסיים כשהם רואים בני פיות מפרכסים תחת חבל התלייה. תאווה מסוג אחר, אתה מבין?"</p>
			<p class="text">"זה מתועב!"</p>
			<p class="text">"צודק. ועדיין זה נכון." הוא לוגם לגימה הגונה נוספת מהבקבוק. "פעם מזמן, כשהייתי עדיין בחור צעיר כמוך, היו באזור הזה הרבה יותר שפיצים. יום אחד היחידה שלי מצאה משפחה שלמה שהתחבאה במערות מתחת למפל מים. עור ירקרק ושערות כמו עשבי נחלים..."</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">עור </span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">ירקרק?</span></p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">שערות כמו עשבי נחלים?</span></p>
			<p class="text">מאיפה הם לוקחים את השטויות האלה? ממעשיות ילדים? מלבד האוזניים שלנו, אין כמעט שום הבדל בין בני מחצית לבני אנוש. אבל כנראה קל להם יותר להצדיק הרג של מפלצות מיתולוגיות. להרוג <span class="adom _idGenCharOverride-2">יצורים</span>, לא אנשים.</p>
			<p class="text">החייל מנמיך את קולו כמעט ללחישה. "היו לנו אבדות קשות במֵצַר העופות. הקרב הכי רצחני במאה השנים האחרונות. והחיילים של סוֹרֶן המשיכו לזרום בהמוניהם. הם דחקו אותנו אחורה, שוב ושוב ושוב. המורל בצבא שלנו היה נמוך. היינו זקוקים לניצחון. אז כשבני הפיות האלה הזדמנו לידינו..."</p>
			<p class="text">צמרמורת קרה חולפת בגופי, למרות הכאב הבוער במפרקי כפות ידיי. אני עוצמת עיניים מאחורי הכיסוי, ומשתוקקת לאטום גם את אוזניי, אילו רק יכולתי. אני לא רוצה לשמוע על טבח של משפחה תמימה. לא מסוגלת לשאת פרטים על אימא, על אבא, על ילדים שנקרעו לגזרים בידי חיילים שאיבדו את שפיותם בקרבות. לא כשהציפייה למותי הקרֵב לוחצת בכוח על קנה הנשימה שלי.</p>
			<p class="text">מגף מתחכך באדמה, והאיש משתעל. "מה שראיתי ביום ההוא... בוא נאמר שלא שוכחים דברים כאלה. אפילו אחרי עשר שנים."</p>
			<p class="text">שוב שורר שקט לרגע. הבחור הצעיר לא אומר כלום, כנראה נאלם דום בגלל התרחיש המזעזע שעמיתו ציין. אני לא טיפשה — ברור לי שהוא לא שותק מתוך אהדה כלפיי. סביר להניח שהוא פשוט עושה מה שאמרו לו — שומר את דעותיו לעצמו.</p>
			<p class="text">הוא יהיה חייל מצוין.</p>
			<p class="text">הדממה מופרת כשיד טופחת על כתף. "אתה חיוור כמו רוח רפאים, בני. לך לאכול קצת בשר אייל לפני שהוא ייגמר. ותביא גם לי חתיכה, טוב? אני אשמור על האסירה."</p>
			<p class="text">אני שומעת צעדים מתרחקים, ואז גוף נשען בגניחה על עץ. מרחוק עולים מלמולי שיחה — חיילים אחרים זוללים ברעבתנות ארוחת ערב מסביב למדורה. כעבור רגע אני מזהה צליל גירוד קל של סכין על בול עץ. אני תוהה מה מכין החייל שנשאר לשמור עליי.</p>
			<p class="text">תחריט בשביל האל שהוא עובד? מתנה לאשתו שנשארה מאחור בארץ מולדתו? צעצוע שייתן לבתו הקטנה כשיחזור הביתה עטור ניצחון?</p>
			<p class="text">עשר שנים, הוא אמר. עשר שנות קרב. עשר שנים כחייל. עשר שנים של דם והרג.</p>
			<p class="text">מן הסתם יש לו חיים מעבר לכל זה. בטח יש לו משפחה שמחכה לשובו איפשהו. האם הוא יספר להם על בת הפיות שחיסל כדי להגן עליהם? יבדר אותם בתיאורי המפלצת שהשתלשלה מהענף, פניה מחליפות צבע ולשונה נשמטת מפיה, כמו מסכה גרוטסקית, מוארת באור לפידים?</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">הגיבור האבירי שקטל את החיה.</span></p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">האח, הידד!</span></p>
			<p class="text">לאור מה ששמעתי אותו אומר לחייל הצעיר, לא נראה לי. הוא לא ייהנה מהמטלה, אבל יבצע אותה למרות זאת, יציית לפקודות הסרן שלו בלי לשאול שאלות.</p>
			<p class="text">הענפים חורקים מעליי כמו פעמון מוות.</p>
			<p class="text">אני שמחה שהם מתכננים להרוג אותי בשעות הלילה, תחת הכוכבים. משום מה יהיה נורא יותר למות תחת אור השמש, כשרוח קלילה מרעידה את העשב תחת כפות רגליי. צללים יספקו תפאורה הולמת יותר לשבירת מפרקתי.</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">לנשימתה האחרונה של ריה פְליטווּ</span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">ד.</span></p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">בת חסותו של איליי פליטווד המהולל.</span></p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">יתומה.</span></p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">בת פיות.</span></p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">בת מחצית.</span></p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">נידונה למוות.</span></p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">שפיצית.</span></p>
			<p class="text">במובן מסוים זאת תהיה הקלה. סוף־סוף אזכה למנוחה אחרי חודשי מנוסה. מאז הוציאו להורג את איליי, מאז שרפו את יער אור־כוכב לאפר, ואיתו גם את הבקתה שלנו, לא נותר לי מקום מבטחים בעולם. לא נותרו זרועות חזקות ומגוננות שייפרשו לקראתי כששערי יסתבך בקוצים או כשקרסולי ימעד על סלע בקרקעית הנהר. לא נותרה מיטה חמימה שאוכל לזחול לתוכה בערב סתיו קריר.</p>
			<p class="text">אין לי מושג היכן אני נמצאת. הלכתי לאיבוד שבועות לפני שהם החלו לצוד אותי, חיפשתי מקלט שכבר לא היה קיים, והתקיימתי על פטריות צמיגיות שחפרתי מהאדמה הדחוסה ודגי טרוטה שתפסתי בפלגים קרים כקרח. כשכפר נקרה בדרכי לפני חמישה ימים, עלה באפי ריח לחם טרי שנח על אדן חלון מאבן, ולא יכולתי לעמוד בפיתוי.</p>
			<p class="text">אני מקללת את עצמי על טיפשותי. אני יודעת מה איליי היה אומר אילו היה כאן. <span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">הלב מרכך אותך. הקיבה מחלישה אותך. עלייך </span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">להתעלם מהדחפים החולפים האלה, ולציית לשכל.</span></p>
			<p class="text">אבל ברגע של חולשה התעלמתי מהוראותיו. הרעב המכרסם טשטש את חושיי וגרם לי לזלזל בסכנה. אני זריזה מטבעי, אבל ביום ההוא לא הייתי זריזה מספיק. כשזינקתי מקו העצים לעבר הבית הרעוע בשולי היער, לא שמעתי את עקב המגף נוקש על רצפת האבן בתוך הבית, או את דריכת החץ בקשת, עד שהוא שרק כחוט השערה מעל ראשי. ואז כבר היה מאוחר מדי.</p>
			<p class="text">לא הייתה דרך חזרה.</p>
			<p class="text">מהרגע ההוא ואילך נמלטתי על נפשי. רצתי ורצתי עד שריאותיי התרוקנו מאוויר, עד שהכוח אזל מגופי, עד שכפות רגליי היחפות החלו להותיר טביעות מדממות על הסלעים וגדות הנהר. הם התחקו אחריי — תחילה תושבי הכפר, ואז החיילים שהם הזעיקו. התחקו אחריי ביער, בשדה, ולבסוף באדמת ביצות. כמעט הצלחתי לחמוק מהם ליד ביצה תוססת ומבעבעת, באזור שבו האוויר היה סמיך כמו סירופ ונחילי חרקים השחירו את שמש הצוהריים.</p>
			<p class="text">כמעט.</p>
			<p class="text">לא יכולתי לדעת שהם דוחקים אותי לעבר ערוץ תלול. הגיא האדום, כך החיילים קראו לו, על שם צבע החלודה שלו. כי סלעיו מכילים מרבצי ברזל עשירים. כמות ברזל כזאת יכולה להתיש אותי אפילו ביום טוב — והיום ההוא לא היה טוב.</p>
			<p class="text">העפרה שאבה את כוחותיי בכל צעד, ובינתיים החיילים הלכו וסגרו עליי. רגליי נחלשו ואיימו לקרוס תחתיי. ידעתי שאפילו אם הן יחזיקו מעמד, לא יהיה לי לאן לברוח ברגע שאגיע לקצה הצוק. אלא אם כן אחליט לזנק ממנו ולצלול למעמקים עד שאמצא את מותי.</p>
			<p class="text">במבט לאחור, עכשיו שאני קשורה לעץ, כבולה באזיקי ברזל שמאכלים את מפרקי כפות ידיי כמו אש, חבל תלייה עבה כרוך סביב צווארי ומדורת קבורה מצפה לי בעתיד הקרוב... אולי היה עדיף לקפוץ מהצוק. לפחות כך הייתי מביאה למותי במו ידיי. מבחירתי.</p>
			<p class="text">בחירתי האחרונה.</p>
			<p class="text">אלים אדירים, אני כל כך עייפה. החבל כבד כל כך שאיני מצליחה להשאיר את ראשי זקוף. אני רופסת תחת הכבלים ושמחה שאיליי לא יכול לראות אותי. הוא חינך אותי להיאבק. להיות נועזת. להיות נחושה, מפוכחת ואמיצה.</p>
			<p class="text">אכזבתי אותו.</p>
			<p class="text">אכזבתי את עצמי.</p>
			<p class="text">המחשבה הזו מעוררת בי חשק לבכות, אבל לא נותר בי מספיק כוח להזיל דמעות. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הכנסתי לפי פירור מזון או טיפת מים. לשוני יבשה כמו חול, והמחשבה על ארוחה חמה זרה לי ממש כמו הארץ שבה נלקחתי בשבי.</p>
			<p class="text">אני מנסה להתרכז למרות הכאב והתשישות שמייסרים את גופי.</p>
			<p class="text">מה החייל ההוא אמר?</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">המלך אלד.</span></p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">מצר העופות.</span></p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">הקרב הכי רצחני במאה השנים </span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">האחרונות.</span></p>
			<p class="text">מוחי המטושטש מכאב מכיל מפה מחולקת לממלכות רבות. אדמות פיאודליות שגבולותיהן זזים ללא הרף ומלכי הנייר שלהן משתנים לעיתים תכופות. <span class="adom _idGenCharOverride-2">מלכי נייר</span>. כך איליי קורא להם — <span class="adom _idGenCharOverride-2">קרא</span> להם. הם לא שולטים על פי זכות אלוהית, אלא מינו את עצמם לשליטים באמצעות דיו וקולמוס; התארים שלהם שבריריים בדיוק כמו מגילות הקלף שעליהן הם כתובים, ואפשר בקלות למחוק כל אחד משמות המלכים האלה ולהחליפו באחר.</p>
			<p class="text">אין טעם לשנן אותם, רטן איליי פעם, כשידיו הכמושות פרושות מעל אוסף המגילות העשיר שלו. הגבולות הארורים משתנים אחרי כל קרב גדול...</p>
			<p class="text">למדתי את המפות האלה אולי מאה פעם, אבל ברגע זה זיכרוני מטושטש כמו ערפל, ואני לא מסוגלת להתרכז. שברי ממלכות נושרים במוחי כמו רסיסי מגן מנופץ לפני שאני מספיקה להרכיב אותם.</p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">קַארבֶג</span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">'.</span></p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">אִיסטווּד.</span></p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">לוֹרדֵייל.</span></p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">נִיתְיָה</span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">.</span></p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">דַיימִיריָה.</span></p>
			<p class="text"><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">הנָפות</span>.</p>
			<p class="text">השמות מיטשטשים, אותיות הדיו נמרחות עד שאי אפשר לקרוא אותן. הן נעשות חסרות פשר. כך או כך נשמתי תיאסף לשמיים, לא חשוב איפה גופי נמצא. זו לא נחמה גדולה, ואף על פי כן אני נאחזת בה.</p>
			<p class="text">אני רחוקה מביתי, את זה אני יודעת בוודאות. הם לקחו אותי לאזור עקר ושומם. לא רק קר, אלא גם נטול חיים. אני לא מרגישה שום כוח רוטט באדמה תחת רגליי, לא שומעת לחישות עתיקות בין העצים הגוועים בחורשה. ואפילו אם היה כאן כוח כלשהו... נחלשתי כל כך במהלך המנוסה הנואשת, כשכלבי ציד דלקו אחריי במלתעות נוֹקשות, חיצים שרקו מעל ראשי ולפידים התגודדו סביבי כאילו הייתי חיית פרא, עד שהוא בוודאי לא היה מביא לי תועלת.</p>
			<p class="text">אור שמש לא יכול לרפא פרח על סף מוות.</p>
			<p class="text">זה לא חשוב ממילא, אני אומרת לעצמי ולוחצת את גבי עוד יותר לעץ התלייה שלי. להב השומר מגרד את בול העץ במקצב מונוטוני, מונה את השניות שנותרו עד הוצאתי להורג. <span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2">שום דבר לא</span><span class="font-chakol-bein-hamaarachot _idGenCharOverride-2"> חשוב עכשיו, ריה.</span> בעלות השחר תהפכי לערמת אפר.</p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 104.40 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

השקה

מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר רגיל 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות