עסקת חבילה
כשאחותה התאומה של טסה מתחתנת, טסה נזרקת מייד לזיכרונות של שלווה אינסופית ובחור אחד שלא ראתה כבר שנים. טסה אמנם מצפה לחופשה רגועה, אבל אחותה וחברותיה נחושות למצוא לה שידוך ומייד. בעודה חומקת ממחזרים, טסה פוגשת שוב במיילס – הגבר שמעולם לא עזב את מחשבותיה. האם טסה ומיילס יצליחו לגשר על הפערים, המרחק והמכשולים שעומדים בפניהם?

מייגן קווין, סופרת רבי המכר של היו אס איי טודיי ושל אמזון, חוזרת בקומדיה רומנטית מצחיקה וכיפית על זוג אוהבים, נוף מרהיב ושלוש נשים שלא מפסיקות להתערב.
שם: עסקת חבילה
מחבר/ת: מייגן קווין
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 015500357
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
				
<div id="_idContainer000" class="Basic-Text-Frame _idGenStoryDirection-1" dir="rtl">

<p class="מספר-פרק-"><span class="CharOverride-13">1</span></p>
<p class="שם-פרק"><span class="CharOverride-14">טסה</span></p>
<p class="טקסט-שוטף-ללא">״רדי, רדי, הוא יראה אותנו," אני לוחשת־צועקת בעודי תוקעת כתף באחותי התאומה, עד שהיא נופלת אל החול הקריר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״מה נסגר איתך, טסה?" אומרת רוקסן בעודה מסדרת את החצאית שהתרוממה אל הטבור שלה, וסיפקה מופע חשפנות בחינם לזוג הקשישים שנהנה מהשמש השוקעת במרחק כמה מטרים משם.</p>
<p class="טקסט-שוטף">גם אני צונחת ארצה, כורכת את זרועי סביב מותניה של רוקסן וזוחלת בחול כמו חיילת, גוררת אותה איתי לאורך כמה מטרים, עד שסירה הפוכה מגוננת עלינו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מתנשמת בכבדות. "זה היה קרוב."</p>
<p class="טקסט-שוטף">כשחול נדבק לזרועותיה, משקפי השמש שלה עקומים ושמלתה מקומטת במעלה ירכיה, רוקסן נועצת בי מבט רצחני. "תסבירי את עצמך, מייד."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מנערת חול מרגליי ולוחשת, "זה הוא."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מי?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"את יודעת..." אני זוקרת גבות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא, אני לא יודעת."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"רוקסן."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"טסה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אוף, זה הבחור שנראה כמו אל יווני, את יודעת, מר מכנסיים קצרים אדומים."</p>
<p class="טקסט-שוטף">זיהוי מפציע על פניה של רוקסן כשהיא מרימה את הראש אל מעבר לסירה, ומתנהגת כמו חתול פרא שסוקר את הטריטוריה שלו. "איפה? אני לא רואה אותו. את בטוחה שראית אותו?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"כן, ראיתי אותו."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אולי זה מישהו שדומה לו. יש לו את החבילה שדיברנו עליה?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא הצלחתי לראות מספיק מקרוב, לא שהחבילה היא תכונה שמגדירה גבר."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"טסה, החבילה הזאת היא תכונה שמגדירה כל גבר." היא מביטה סביבה עוד קצת, אבל מתוך פחד צרוף שמא יבחין בראשה המגיח, אני מושכת את כתפה כלפי מטה. "הֵי, תפסיקי להתעלל בי," היא מוחה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני לא רוצה שהוא יראה אותך."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"הוא לא מכיר אותנו בכלל. אנחנו יכולות לעבור על ידו והוא לא ירגיש בהבדל. הוא פשוט יחשוב שאנחנו שתי נשים בטיול בנות, בדרך לבר, ולידיעתך זה בדיוק מה שאנחנו עושות. עכשיו קומי, אני לא מתכוונת לבלות את הלילה הראשון שלי ביוון בהתחפרות בחול, רק כי החבילה עלול לראות אותנו."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אל תקראי לו החבילה!"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מה שתגידי, בואי." היא מושכת בידי, אבל אני ממשיכה לשבת. "טסה, ברצינות. בואי כבר."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"הוא לא אמור להיות כאן," אני לוחשת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מה זאת אומרת?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"כמה שנים אנחנו כבר באות לאתר הנופש הזה? יותר מעשרים? הוא לא חזר לכאן כבר שבע שנים, רוקסן. <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">שבע!</span> ועכשיו פתאום הוא חזר. מה הסיפור?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אה, אולי הוא התחיל פרק חדש בחיים ועבד במקום אחר במשך שבע שנים. מה זה משנה? אף פעם לא היית באמת בקשר איתו מעבר למשפט אחד..." היא עוצרת והגבה שלה מתרוממת. "אלא... אלא אם את לא מספרת לי משהו." אני מסיטה את המבט, וזו טעות חמורה כשאת מנסה להסתיר סוד. סוד שהסתרת מהתאומה שלך במשך שבע שנים. רוקסן דוחפת את הכתף שלי. "אומייגאד, טסה. קרה ביניכם משהו שלא סיפרת לי עליו?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">כן, האמת היא שקרה משהו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">משהו... מופלא.</p>
<p class="טקסט-שוטף">בעיני אדם אחר, זה אולי ייראה זניח, אבל לבחורה כמוני, נערה ביישנית ומופנמת שמעדיפה לקרוא ספר טוב לבד, מאשר לרוקן מרגריטה עצומה בגודלה בבר הומה אדם, ה"משהו" הזה שקרה, נראה עצום בראשי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אדיר ממדים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">משהו שאני מפנטזת עליו בתור אחד הרגעים ההרואיים והרומנטיים בטירוף בחיי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כי... טוב, אני דלוקה על "החבילה", מאז שליבי הקטן והרומנטי זוכר. כשהוא היה נער חובב קטטות עם שיער מתולתל מדובלל על הראש, נהגתי לצפות בו משחק על החוף במהלך הקיץ, וכששנינו התבגרנו, המשיכה שלי אליו גדלה במקביל. צפיתי בו משתנה מדי שנה, הופך מנער שובב לחתיך שובר לבבות, שהכניס צבע לאתר הנופש ועזר לכל מי שהיה זקוק לסיוע.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כשהיינו אורזים לנסיעה השנתית ליוון, תמיד חשבתי, אם איתקל בו... <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">באיזה</span><span class="מודגש-דק CharOverride-15"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">בגד</span><span class="מודגש-דק CharOverride-15"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">איראה</span><span class="מודגש-דק CharOverride-15"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">הכי</span><span class="מודגש-דק CharOverride-15"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">טוב?</span><span class="מודגש-דק CharOverride-15"> </span>מה אגיד? מה אעשה? האם זו תהיה השנה שבה נאמר זה לזה יותר ממילה אחת? האם זו תהיה השנה שבה יחזיק את ידי? האם זו תהיה השנה שבה איכשהו ישים לב אליי?</p>
<p class="טקסט-שוטף">ואז זה קרה, לפני שבע שנים. הוא שם לב אליי, וזה היה.... *אנחה* קסם.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"ספרי לי." היא מנערת את ידי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">האם אני רוצה לספר לרוקסן על הרגע הקסום שלי? לא ממש, כי רוקסן נוהגת להוריד את המחשבות הרומנטיות שלי לקרקע המציאות, בהערות עוקצניות אך אמיתיות. היא אף פעם לא טועה — היא רק מציינת עובדות — אבל זה עדיין צורב. והפעם זה יצרוב עוד יותר, לא רק כי הבחור הזה מוצא חן בעיניי כבר תקופה, אלא כי כל הצריבות האלה הצטברו במהלך החודשים האחרונים. המתח בשיאו בגלל החתונה המתקרבת, ומאז ששמעתי מריבה בינה ובין פיליפ, הארוס שלה, הוא הרקיע שחקים. וזה אומר שבתור אחותה, אני סופגת את רוב ההשלכות. אבל לצערי, מהיכרות עם רוקסן ועם הצורך שלה להתמקד בכל דבר מלבד מה שמעורר אצלה חרדה — *שיעול* החתונה — אני יודעת שהיא לא תניח לנושא, ולכן לצערי... כפי שאמר רפיקי, הקוף מ<span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">מלך</span><span class="מודגש-דק CharOverride-15"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">האריות</span>, "הגיע הזמן.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">"זה היה..." אני נושמת עמוק והמילים פורצות ממני. "זה היה מטופש ובעצם שום דבר. הוא בטח לא זוכר בכלל. אני לא זכירה במיוחד, וזה קרה לפני שבע שנים, ולכן אני לא יודעת למה אני בלחץ, אבל את יודעת שאחרי שה'משהו' קרה, הוא לא חזר לאתר הנופש, ואני תמיד חיפשתי אותו והוא לא היה כאן, אז חשבתי שהפחדתי אותו, ויכול להיות שכן, כי אני לא האדם הכי פתוח וקליל, למעשה אני ממש נבוכה וגמלונית ו —"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אומייגאד, טס. פשוט דברי כבר."</p>
<p class="טקסט-שוטף">״הוא נישק אותי בלחי." אני מתכווצת כשחום מתפשט ברגליי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">בדיוק, הוא נתן לי נשיקה קטנה, ממש על הלחי. בלי להסס, רק נשיקונת עדינה וקלה כמו נוצה. אני זוכרת את הרגע המדויק שבו שפתיו נצמדו לעורי. השערות בעורפי סמרו, הרגשתי שהבטן שלי התהפכה עשרים פעם על טרמפולינה, והסחרור שחשתי עלה על כל מה שטייס כלשהו חווה אי־פעם.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הילד שפגשתי לראשונה באותו קיץ הרה גורל כשהייתי בכיתה א', הפך לגבר שזוף וחטוב במכנסיים קצרים אדומים. הוא נישק אותי בלחי, ואם היה מחובר לי מנוע לישבן, הוא היה מתעורר לחיים ומוכן לתזוזה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"הוא... רגע, מה?" רוקסן ממצמצת כמה פעמים. "הוא נישק אותך בלחי? זה ה'משהו' שקרה? הדבר האדיר שממנו את מודאגת? נשיקה בלחי? חשבתי שתגידי שהזדיינתם בארון או משהו כזה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">לחיי בוערות במבוכה. להזדיין בארון? אלוהים אדירים, אתם מתארים לעצמכם?</p>
<p class="טקסט-שוטף">״אני נראית לך כמו מישהי שמזדיינת עם זר אקראי בארון? מה איתך, אני אפילו לא מסוגלת להיפרד מתחתוני הסבתא שלי מהאוניברסיטה. אני לא איזו מזדיינת שעושה סקס סוער במרחבים ציבוריים.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אבל ככה זה נשמע לפי מה שאמרת. נשיקה על הלחי זה שום דבר."</p>
<p class="טקסט-שוטף">רואים? אמרתי לכם שהיא תבאס.</p>
<p class="טקסט-שוטף">נשיקה על הלחי היא באמת חסרת חשיבות מבחינתה. תבינו, רוקסן היא התאומה החברותית שאין לה שום בעיה להוביל פלאש מוב בריקוד של ביונסה — היא עושה את התנועות, מניפה את שערה בהתלהבות, ומצליחה להתכופף בגמישות כמו שרק ביונסה יודעת לעשות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני, לעומת זאת, הבחורה שמשחקת בטלפון ומנסה לצלם את הריקוד, כדי שאחותי תוכל לפרסם אותו אחר כך ברשתות החברתיות הפופולריות. מבינים את הדינמיקה?</p>
<p class="טקסט-שוטף">היא הרוח הפראית והחופשית, שהזהירות ממנה והלאה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ואני זו שעומדת בשוליים, מחשבת את הסיכויים שמה שהיא עושה ייגמר בהיריון, כלא או מוות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"זה לא היה שום דבר," אני ממלמלת. "הוא היה..." אני מרימה את מבטי בחולמנות אל השמיים. "הוא היה מושיע בלתי צפוי, אבל הכרחי. נלכדתי על ידי איזה סוטה בבר המסעדה, ומכנסיים אדומים סיים בדיוק את המשמרת שלו כמציל בבריכה, ראה שנדחקתי לפינה, והעמיד פנים שהוא החבר שלי. התזמון היה מושלם. הנשיקה שלו הייתה... טוב, זכירה ועוד הרבה מעבר." אני חושבת עליה מפעם לפעם, אבל אשמור את זה לעצמי. "אחרי שהתנצל על החוצפה שלו, מלמלתי משהו על השפתיים הרכות שלו, או אולי אמרתי מענגות —"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא נכון."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני טופחת על סנטרי ומנסה להיראות נינוחה. "אני בטוחה שאמרתי מענגות — האמת שאני בטוחה שזה מה שאמרתי, מפני שהוא נראה מבולבל. כנראה לא בכל יום מישהי אומרת לך שהשפתיים שלך מענגות. באותו רגע חשבתי שזו המחמאה האולטימטיבית, אבל אני חושבת שזה הפחיד אותו, כי הוא הודה לי במבוכה ובמצח מקומט, ואז הסתלק בלי להביט לאחור. מאז המחמאה שלי, לא ראיתי אותו באתר הנופש. שבע שנים, רוקסן. אני הסיבה שהוא לא עבד כאן שבע שנים, בגלל המטורללת שקראה לשפתיים שלו מענגות. אז תסלחי לי כשאני..."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"יאסאס," אומר קול עמוק ועשיר שמברך אותנו ביוונית, לפני שהוא עובר לאנגלית רהוטה ונטולת מבטא. "האם אוכל לעזור לכן במשהו?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">הקול הזה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מכירה את הקול הזה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">עיניה של רוקסן נפערות וחיוך משועשע עולה על שפתיה, כשהיא מביטה מעל לראשי אל הגבר שמאחוריי. ברור לי מי מטיל עליי צל — רק לפי התגובה שלה, אני יודעת שזה *בליעת רוק* החבילה — זאת אומרת... לא, אני לא קוראת לו ככה. הוא מר מכנסיים אדומים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">מר שפתיים מענגות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אתם מרגישים את המבוכה שלי מחלחלת עד אליכם?</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אה, היי," אומרת רוקסן, מנופפת לעברו באצבעותיה בזמן שאני נשארת לשבת בחול, נוקשה כמו קרש. אם לא אזוז, אולי הוא לא יבחין בי. "אנחנו פשוט, אה, מחפשות עגיל."</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">אה,</span><span class="מודגש-דק CharOverride-15"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">יפה.</span><span class="מודגש-דק CharOverride-15"> </span>מעולם לא ניחנתי בכישרון לאלתר ככה. אבל רוקסן כן. מאז ומתמיד. אני פשוט קופאת במקום, כמו עכשיו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"עגיל? אוקיי, תנו לי לעזור לכן. איך הוא נראה?" הוא שואל.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אין צורך בעזרה, אדוני. צריך שתסתלק. עיניי מופנות רק אל רוקסן, והן יורות בה חיצים בזמן שאני משתמשת בטלפתיית התאומות שלנו, כדי להבהיר לה כמה אני מרגישה לא בנוח, ושתרחיק את החבילה — כלומר את הגבר — תרחיק את הגבר הזה מאיתנו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">למרבה המזל, היא שומעת אותי בקול רם וצלול ואומרת, "אה, יודע מה? מצאתי אותו." היא תוחבת את ידה לחול, מרימה חלוק אבן ומנופפת בו מולו. "הכול בסדר, תודה רבה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"טוב, אז לפחות תנו לי לעזור לכן לקום."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אף אחד לא ביקש פה ג'נטלמן. תתקדם, גבר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אבל מאוחר מדי. האבירות שלו כבר נגלית לכול, כשהוא מושיט את ידו לרוקסן. היא כמובן נוטלת אותה והוא עוזר לה לקום על רגליה. היא ממש לא מגרשת אותו. כשמגיע תורי, אני מתחבאת מאחורי שערי הגולש עד הכתפיים כשידו מרחפת לפניי. עברו שבע שנים — האם הוא יזהה אותי? חלקנו אינטראקציה חמקמקה, תגובה זניחה, שאני בטוחה שלא נרשמה בזיכרונו. הוא כנראה נחלץ לעזרתן של עלמות רבות במצוקה כשעבד באניסה. אני בסך הכול עוד טיפה בים הנשים שבהן הוא נתקל מדי יום ביומו, נשים שכמהות לתשומת לב מעיניו החומות. מי אומר שהשארתי עליו רושם?</p>
<p class="טקסט-שוטף">תאמינו לי שלא.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כמו שהרולד פלייקטון אמר בשיעור אלגברה בתיכון, אני התאומה הפחות מעניינת. אף על פי שאני בת שלושים והחיים שלי לא רעים בכלל, ההערה הזאת עדיין רובצת עליי כמו ענן סערה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ולכן אני בספק שמכנסיים אדומים זוכר אותי, אבל בכל זאת הפיתוי לסלק את ידו ולצעוק עליו שייעלם די קוסם לי, ולו בשביל הסיכוי הלא סביר שהוא זוכר אותי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אבל בזכות כללי החברה, גסות רוח חצופה שכזאת מצידי לא תתקבל בעין יפה על ידי ההמונים, ולכן אני משחילה את אצבעותיי באצבעותיו. וואו, איזו טעות, גבירותיי. טעות איומה. אני לא רוצה להישמע כמו ילדה חולת אהבה שאהוב ליבה נקרה בדרכה, אבל חמימות כף ידו היא כמו יום אביב מושלם ושטוף שמש. יום שבו הציפורים מצייצות שחר אהבה, בזמן שקרני השמש ממלאות את העולם בתקווה ובמשמעות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אין דרך אחרת לתאר את תחושת כף ידו מאשר...</p>
<p class="טקסט-שוטף">"נשיקת שמש," אני ממלמלת וקמה על רגליי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מה אמרת?" הוא שואל כשהוא רוכן קדימה להביט בעיניי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">מבטי מתרומם אל מבטו ו<span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">אוי, אלוהים</span>, הוא קרוב מדי. קרוב יותר מדי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מריחה אותו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני רואה את השיער הכהה על חזהו השזוף — כל קווצה מטופחת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">והשפתיים האלה... *בליעת רוק* הן במרחק סנטימטרים ספורים משדה הראייה שלי, מפגן עונג מפואר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">באיזה שפתון נגד יובש הגבר הזה משתמש?</p>
<p class="טקסט-שוטף">מתוך בהלה מוחלטת שיזהה אותי בתור הבחורה שקראה לשפתיו מענגות, אני מתרחקת ממנו, שערי מרחף על לחיי המאדימות וחוסם את שדה הראייה שלי, בעודי מנסה לברוח לעבר הבר, במהירות רבה ככל האפשר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">לצערי, שכחתי פרט חשוב אחד.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני עדיין מחזיקה בידו של החבילה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כמו יו־יו שמנדנד ילד בן חמש, אני נמשכת אליו. בין החול הלא יציב לנעלי האספדריל השחוקות, אין לי שום סיכוי — אני מאבדת שיווי משקל וצונחת על התחת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">מעוצמת התנופה של הנפילה, כתפיי נדחפות אל תוך החול ואחריהן עורפי. השיער שלי שיובש והוחלק לא מכבר, מתמלא בגרגירים הרכים. כשמבטי נשלח לשמיים, מאפילים עליו זוג מכנסיים אדומים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אוי אלוהים שבשמיים... החבילה. ממש כאן, באור היום — טוב, טכנית באור ה... לילה? יש דבר כזה? בכל מקרה, הנה היא, חבילתית ועגולה ו... וואו, בא לי לגעת בה.</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">לא, טסה!</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">אל תשלחי יד לגעת בה. זה רק יחמיר את הרגע הזה פי כמה וכמה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">עיניו נעוצות בי והוא מתכופף. "הֵי, את בסדר?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">זו שאלה אצילית וקשה לי להיות עוקצנית כל כך, אבל האם נראה לו שאני בסדר?</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני רכיכה מבוהלת ומסובכת, שמאוהבת בגבר שבקושי החליף איתה מילה. זו אני, הבחורה שאומרת ששפתיו של גבר מענגות — האישה הכי פתטית ומגושמת בעולם.</p>
<p class="טקסט-שוטף">והנה הוא. קשתיות חומות עמוקות, כהות כל כך שהן נמוגות לתוך אישוניו, ולא משאירות רמז היכן הן מתחילות והיכן הן מסתיימות. שערו קצוץ בצדדים עם ערימת תלתלים מעל, מראה מושלם במובן הפרוע של המילה. וקו הלסת הזה, מסותת באבן, קו כל כך חד שלא אתפלא אם המסעדה מגלחת עליו שווארמה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא כל כך חתיך, שכשאני מסתכלת עליו, לא רק שנדמה לי שאני מיישירה מבט אל תוך השמש — הסקסיות שלו מסנוורת אותי — אלא גם שאם אסתכל זמן רב מדי, אישאב בהפנוט לתוך מערבולת סנטורינית, שבה זיתים מרחפים סביבנו כל הזמן, והרוחות צולפות בחולצת הפשתן הלבנה שלו וחושפות גוף חטוב לתלפיות. נשים יופיעו למרגלותיו, מגישות הררי בקלאווה על מגשי כסף בוהקים, מתגוששות על תשומת ליבו בעודו משעין רגל אחת על אבן שיש, החבילה מוצגת לעין כול —</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מיס, את בסדר?" הוא חוזר ומעיר אותי משרעפיי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אה, היא בסדר," אומרת רוקסן, שמתכופפת ועוזרת לי לקום. "היא שתתה שמפניה בטיסה. קצת שתויה, הבחורה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני לא שתויה," אני לוחשת כשאני קמה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">רוקסן לוחשת אליי בחיוך חורק שיניים, "את מעדיפה שהוא יחשוב שנפלת, כי את לא מסוגלת להתנהג כמו אדם בוגר ליד גברים שווים?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">״צודקת." להתנהג כמו שתויה. זה יסלק כל דעה מביכה שגיבש עליי. רוקסן חכמה. היא אולי בוטה, אבל תמיד לצידי. אני עושה הצגה, מסתובבת ומנופפת בידי באוויר. "במטוס, באוטו, בבית, בכיתה," אני בולעת מילים. "שתיתי יותר מדי, אז קח אותי למיטה.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">מצחו מתקמט כשאני קולטת מה אמרתי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אלוהים, אולי אני באמת שיכורה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אה, זאת אומרת, לא שאתה תיקח אותי למיטה, לא כאילו... אתה יודע, לא ככה." מצחו מתכווץ עוד יותר. "אה, כאילו כמו... סקס. לא הצעתי סקס. פשוט, אתה יודע..." אני בולעת את הרוק. "וואו, אה, זה מוזר, מה?" אני מעבירה יד על מצחי. "אתה מבין, הקטע הוא ש... וואו, חם כאן, לא חם?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"פושר," אומרת רוקסן ומעוררת בי חשק לדקור אותה בצלעות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"את צריכה מים?" שואל מכנסיים אדומים בקול רך וחף ממבטא. "אשמח מאוד להביא לך."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא!" אני צועקת. "זאת אומרת... לא," אני אומרת בנחת. "אני לא צריכה מים... למרות שכל בני האדם צריכים מים." רוקסן מושכת בזרועי ומעודדת אותי פשוט לרדת מהעניין, אבל מכנסיים אדומים נראה מבולבל כל כך, שאני מרגישה צורך לטהר את האווירה. "אני יודעת שזה מוזר, אבל אתה כנראה לא נתקל באנשים כמוני, שלא יודעים להפסיק לדבר. אבל אתה יודע מה, אני פשוט אהיה כנה איתך." אני רוכנת קדימה כאילו אני חולקת איתו סוד. "העמדתי פנים שאני שיכורה, כי נפלתי על התחת מולך, ובוא נודה על האמת, זה מביך. אם הייתי אומרת לך שנפלתי רק כי אני במקרה מגושמת, הייתי נראית בעיניך... <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">אההה!</span>" אני עושה פרצוף משוגע ומנערת את ידיי מולו. כשהבעה מזועזעת עולה על פניו, אני מבינה שאני מאבדת אותו וממהרת לפטור את העניין בצחקוק. "אממ, אז כן, אני לא שיכורה, פשוט משוגעת, כנראה. אז תודה שעזרת לנו למצוא את חלוק האבן, זאת אומרת את העגיל. תודה שמצאת את העגיל, ועל היד — זאת אומרת, שהושטת, ידיים, הושטת יד לעזרה, זאת אומרת... אלוהים." אני מצביעה עליו. "יש לך ידיים רכות."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מה שאחותי מנסה להגיד," קוטעת אותי רוקסן, "הוא שאנחנו הולכות לבר, שם אני בטוחה שהיא תשתכר על אמת, כי אין ספק שהיא תשחזר את האינטראקציה הזאת שוב ושוב עד שתתעלף, ואז תחווה שוב את המבוכה מחר בארוחת הבוקר."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני טופחת על ידה של אחותי. "כן, זה מדויק. סלח לנו בבקשה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני קדה לו קידה כי זה יום כזה, ומסתובבת. אני גוררת את רוקסן יד ביד אל הבר, כשההשפלה המוחלטת מתפשטת בגופי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"טוב, זה עבר מצוין," אומרת רוקסן.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ציניות במיטבה, נכון?</p>
<p class="טקסט-שוטף">״בואי רק נקווה שזה היום האחרון שלו באתר הנופש, או שהחופשה הזאת תימשך שלושה שבועות ארוכים במיוחד.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא יודעת, בעיניי זה מבדר מאוד." רוקסן מחייכת אליי בשובבות. "לא נראה לי שיכולתי לבחור דרך מקסימה יותר להתחיל את חגיגות החתונה שלי."</p>
<p class="רווח-שמש"></p>
<p class="טקסט-שוטף-ללא">"רוקסן, תזכרי על מה דיברנו."</p>
<p class="טקסט-שוטף">בגלגול עיניים נצחי, רוקסן אומרת, "אני יודעת, אני יודעת. אנחנו לא מדברות על החבילה, על מה שקרה הרגע עם החבילה, או על כל רגש שעלה בך כלפי החבילה שחזרה כעבור שבע שנים."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מבטיחה?" אני מתחננת אליה, כשהחברים שלנו מתקרבים לבר הבריכה החיצוני.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מבטיחה." היא לוחצת את ידי בכוח, כדי ליידע אותי שהיא מתכוונת לזה ושהיא רוצה שארגיש בנוח. החלטנו לפתוח את הערב בחוץ כדי ליהנות לא רק מרוח הים, אלא גם מהשקיעה היפהפייה של סנטוריני.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אנחנו מוכנים להתחיל את הערב?" שואלת קליאה כשהיא מניחה את התיק שלה על הבר החיצוני ומחבקת את כולנו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"כבר שתיתי שלושה משקאות," לויס, החברה השנייה הכי טובה שלנו, מכריזה לפני שהיא מפריחה נשיקות לעברנו. "אמא'לה נטולת ילדים, והיא עומדת לשתות בלי הגבלה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"יופי, כי הזמנו משקאות לכולם," אומרת רוקסן, בדיוק כשהברמן מביא לנו ארבעה משקאות ורודים. הוא מחלק אותם, קורץ ואז פונה לעזור ללקוח אחר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני לוקחת את המשקה בידי — משקה שאני מקווה שיעזור לי לשכוח את מה שקרה לפני עשר דקות — ומרימה אותו. "לחיי שבוע מהנה עם החברות הכי טובות."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לחיי החברות שהיו שם בשבילי בטוב וברע, ולאורך תכנון חתונה מלחיץ," אומרת רוקסן.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לחיי קשר שלעולם לא יתנתק," מוסיפה קליאה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"ולחיי האחווה הנשית שתימשך לנצח," משלימה לויס.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אנחנו משיקות את הכוסות שלנו זו בזו ולוגמות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"זה מזכיר לי את הפעם ההיא שנסענו לבית שעל האגם באדירונדק," אומרת קליאה. "זוכרות איך בעל הבית קיבל אותנו?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">״הוא הציע לנו מסאז'ים," אומרת לויס. "שהוא יעשה לנו מסאז' אישי.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">"ונבהלנו כל כך שאבטחנו את כל הדלתות עם כיסאות, וישנו יחד בחדר שינה אחד קטן, כי היינו משוכנעות שרק שם אין מצלמות שעוקבות אחרינו," אומרת רוקסן.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"איך נזכרת בזה?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">קליאה צוחקת. "כי אנחנו יחד."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אכלנו יחד במעדנייה של כץ בשבוע שעבר, ולא הייתה שם אווירה של אגם," אני אומרת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא, אבל אכלנו גפילטע פיש," קליאה אומרת וכולנו צוחקות. "זוכרות את הפעם ההיא ששכרנו את הבקתה בהמפטונס?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">״זה היה הנדל"ן הכי קטן שראיתי בחיים. מזל שהיו מיטות קומתיים," אומרת רוקסן.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני לוגמת מהמשקה שלי ומוסיפה, "חבל רק שנשקף מהן נוף של האסלה היחידה במרחב."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"ואז יכולתן לראות כמה הנרתיק שלי התרחב במהלך הלידה," אומרת לויס בחיוך עקום.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״בבקשה... בבקשה תגידי לי שאנחנו לא מדברים על זה שוב עכשיו," אומרת רוקסן.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"תלוי כמה אני אשתה." לויס קורצת ושותה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"רק אל תשתי כמו בערב לפני החתונה של בתאני, שנאלצנו לגלגל אותך במסדרון אחרי ארוחת הערב. זה היה לא נעים," אני אומרת. "הציצי שלך כל הזמן הציץ מהשמלה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"זה מה שקורה כשאת יולדת, צמד הבנות כבר לא שייך לך יותר." לויס מצביעה על שמי הלילה האינסופיים. "הן שייכות לעולם."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"הן שייכות לעולם הערב?" שואלת קליאה ומנידה בראשה אל חולצת הבטן של לויס.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אולי. נחכה ונראה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני צוחקת. "טוב, לחיי יצירת זיכרונות חדשים ולחיי החתונה המפוארת של רוקסן." אני פונה אל אחותי וליבי עולה על גדותיו. "אני יודעת שלפעמים אנחנו רבות, לא מסכימות או לא מבינות זו את זו לחלוטין, אבל אני לא מצליחה לדמיין יום אחד בחיים האלה בלעדייך. אני אוהבת אותך, רוקסן, יותר מכל דבר. את החברה הכי טובה שלי, השותפה לפשע שלי — טוב, לא בדיוק פשע, כי את יודעת שאני בחיים לא אשרוד בכלא —"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אין לה חוכמת רחוב," אומרת רוקסן.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"ואת אשת הסוד שלי. תודה שאת תמיד תומכת בי ומוציאה אותי מאזור הנוחות —"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אם זה היה תלוי בטסה, כולנו יודעות שהיא בחיים לא הייתה רודפת אחרי הדברים שהיא רוצה. היא לא הייתה עוזבת את הדירה ומבלה אינספור שעות בהמצאת משחקי מילים."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מודה באשמה." אני מרימה את היד. "בדיוק בגלל זה, תודה שאת אף פעם לא מרשה לי להתפשר. אני אוהבת אותך."</p>
<p class="טקסט-שוטף">רוקסן שולחת יד ומאמצת אותי לחיבוק. "גם אני אוהבת אותך, אחותי. עכשיו בואו נשתכר!"</p>

</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
יוונים רומנטיים הזדמנות נוספת לאהבה אהבת נעורים רומנטיקה עכשווית יוונים שוברי לבבות קומדיה רומנטית רומנטיקה בחופשה
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!