הרואים למרחק 1 שוליית הרוצח
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
הצטרפות למועדון ב-15 ש"ח, להצטרפות, הצטרפות לשנה | בכפוף לתקנון | בתוקף עד ה-30.11.2025
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
ספרים נוספים:

הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הרואים למרחק 1 שוליית הרוצח

רובין הוב
פנטזיה מופלאה, המזכירה את ספריו המקסימים של טולקין. עולם אחר נפרש מול עינינו, עולם מלא הרפתקאות, מיסתורין ורומנטיקה... ושוליית הרוצח, פיץ, הוא המתאר לנו עולם זה!

”פנטזיה מופלאה, המחייה את העולם האחר... ספר זה מלמד אותנו מה משמעות נאמנות ואמון... כתיבה מופלאה.” - JOURNAL LIBRARY

שוליית הרוצח הינו הספר הראשון בטרילוגיה רבת היקף, הכוללת גם את הספרים רוצח מלכותי ושליחותו של רוצח ספריה של רובין הוב זכו להצלחה כבירה בארה”ב ובאנגליה והיו ברשימות רבי - המכר השונות. בקרוב הסרט וסדרת הטלויזיה.

סדרת הרואים למרחק מעלה את ספרות הפנטזיה דרגה אחת למעלה. סוף סוף ישנה סידרה, המזכירה את איכויות כתיבתו של טולקין.
שם: הרואים למרחק 1 שוליית הרוצח
מחבר/ת: רובין הוב
שפה: עברית
תחום: מדע בדיוני ופנטזיה
תת תחום: מדע בדיוני ופנטזיה
מק״ט: 012430260
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 128.00
קרא פרק ראשון
				﻿שוליית הרוצח
1
שושלת הרואים־למרחק
1.	שוליית הרוצח
2.	רוצח מלכותי
3.	שליחותו של רוצח
2
רובין הוב שושלת הרואים-למרחק ספר ראשון שוליית
הרוצח
׳אסטרולוג׳ הוצאה לאור בע״מ
3
ROBIN HOBB
THE FARSEER
1. THE ASSASSIN'S APPRENTICE
עברית: עידן כרמלי
עטיפה: נעמה יפה
COPYRIGHT © ROBIN HOBB 1995
© 2008 כל הזכויות בעברית שמורות למשכל הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד ת״ד 53494, תל־אביב 61534
info@ybook. co.il
ולאסטרולוג הוצאה לאור בע״מ ת״ד 1123 הוד השרון 45111
www.astrolog-publishing.co.ilwww.astrolog-publishing.com
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לאחסן במאגר־מידע, לשדר או לקלוט
בכל דרך או בכל אמצעי - אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר - כל חלק שהוא מן החומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט, אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו״ל.
דאנא־קוד: 418-231
נדפס בישראל 2008 Printed in Israel
4
רובין הוב נולדה בשנת 1952 בקליפורניה, ארה״ב, ולמדה לימודי תקשורת. ספרה הראשון בסדרת שושלת הרואים־למרחק, ׳שוליית הרוצח' הפך לרב מכר בכל מקום בו פורסם. לספר הראשון בסדרה נוספו שני המשכים: ׳רוצח מלכותי׳ ו׳שליחותו של רוצח׳. בקרוב הסרט וסדרת הטליוויזיה.
5
6
תוכן
1.	ההסטוריה המוקדמת	13
2.	החדש	33
3.	ברית	61
4.	חניכות	81
5.	נאמנויות	101
6.	צילו של אביר	124
7.	משימה	143
8.	הגבירה קורנית	165
9.	שומן מספיק	183
10.	איש האבעבועות	201
11.	מרוקנים	220
12.	פסיינס	240
13.	סמית׳י	259
14.	גיילן	277
15.	אבני העדות	295
16.	שיעורים	322
17.	מבחן	341
18.	רציחות	368
19.	מסע	403
20.	ג׳האמפ	425
21.	נסיכים	445
22.	בעיות קשות	461
23.	החתונה	482
24.	תוצאות	500
אפילוג	508
7
8
9
10
שוליית הרוצח
11
12
שוליית הרוצח
1
ההסטוריה המוקדמת
הסטוריה של שש הדוכסויות הינה כהכרח גם הסטוריה של משפחת המלוכה שלחן, שושלת פארסיר, הרואים-למרחק. סיפור מושלם יתחיל הרחק בעבר, עוד לפני יסודה של הדוכסות הראשונה, ואם השמות עדיין זכורים, יספר אודות פולשים נוכריים שהגיעו דרך הים כפיראטים אל אי שאקלימו נוח ונעים בהרבה מזה של החופים הקפואים כאיי החוץ. אך איננו יודעים את שמם של אותם אבות קדמונים.
ואודות המלך הראשון, מעט ידוע מעבר לשמו; נותרו רק כמה אגדות מוגזמות בעליל. לקחן היה שמו, כך בפשטות, ואולי עם שם זה החלה המסורת לפיה צאצאיו במשך הדורות ישאו שמות אשר יעצבו את חייהם ואת יישותם. האמונות העממיות טוענות כי שמות אלה נחתמו בנפש הילודים הרכים בקסם עז עוצמה, וכי יורשים אלה למלכות אינם יכולים לבגוד בערכים אשר את שמם נשאו.
הילדים הנבחרים הועברו באש,שוקעו במי מלח והוצעו כמנחה לארבע רוחות השמים; כך הוטבעו בהם השמות. כך מספרים, ככל אופן. אגדה חביבה, ואולי פעם אכן נערכו טקסים כאלה, אך ההסטוריה מראה לנו כי לא תמיד היה זה מספיק לקשור ילד לתכונה על שמה הוא נקרא...
13
שושלת הרואים-למרחק
עט הנוצה כושלת, צונחת מאחיזת פרקי ידי, מותירה שובל תולעתי של דיו על פני הניר של פדרן. הנה, שוב קלקלתי דף נוסף מהחומר המשובח הזה, במה שאני מאמין יהיה כישלון חרוץ. אני תוהה שמא אוכל אי פעם לכתוב את ההסטוריה הזאת, או שמא בכל דף יסתתר ברשלנות רמז למרירות אשר לתומי חשבתי כי מזמן מתה. נקי מטינה, כך אני חושב אודותיי, אך כאשר העט נוגעת בנייר, כאבו של נער זורם החוצה עם דיו הים, עד כי אני חושד באמת ובתמים כי כל אות שחורה מהודרת אך מכסה על צלקת סגלגלה של פצע ישן.
הן פדרן והן פסיינס היו נמלאים בהתרגשות בכל פעם שהיינו דנים בכתבי ההסטוריה של שש הדוכסויות, עד כי שיכנעתי עצמי כי הכתיבה תתגלה כמאמץ שהשתלם. שיכנעתי עצמי כי הכתיבה תסיט את מחשבותיי מהכאב ותסייע לזמן לחלוף. אך כל ארוע הסטורי בו אני הופך רק מעורר את הצללים הפרטיים שלי, של בדידות ואובדן. אני חושש פן אאלץ להניח בצד את העבודה כולה, אחרת יהיה עליי לשקול מחדש את כל אשר עיצב את מי שהינני כיום. וכך אני מתחיל שוב, ושוב, אך תמיד מוצא כי רושם אני את תחילתי שלי, ולא את תחילתה של ארץ זאת. חיי היו רשת קורים של סודות, סודות אשר אפילו עתה תהיה זו פזיזות לחשוף. האם אטילם אל נייר עדין ותם זה, רק לראותם הופכים ללהבות ואפר? אולי.
זכרונותיי מגיעים לזמן בו הייתי בן שש שנים. לפני כן אין כלום, רק תהום פעורה אותה לא יוכל לחצות גם המאמץ השיכלי הנועז ביותר. לפני אותו יום בעין־ירח, אין דבר. אך באותו יום לפתע הכל מתחיל, בבהירות ובפרטי פרטים אשר מהממים אותי. לעתים הפרטים נראים לי מלאים, מושלמים מדי, ואני תוהה אם אכן הזכרונות שלי הם. האם אני מעלה אותם ממעמקי נפשי הקודחת, או מתריסרי סיפורים וסיפורים־ חוזרים מפי להקות טבחיות ומשרתות, מפי גדודים של נערי אורווה וילדי משרתים אשר שבים ומסבירים זה באוזני זה את נוכחותי, את קיומי? אולי שמעתי את הדברים פעמים כה רבות, וממקורות כה רבים
14
שוליית הרוצח
ושונים, עד כי נראה לי כי תולדתם בזכרונותיי הפרטיים. האם הפירוט המושלם הזה הוא תוצאת יכולתו של ילד בן שש לקלוט באופן מוחלט את כל המתרחש סביב לו? או אולי שלמותו של זיכרון זה אינה אלא עבודת טלאים מפוארת של כישרון יצירתי, אוזן קשובה ודמיון פעיל? האפשרות השניה סבירה יותר בעיניי. אולי אף ממשית יותר. אני מקווה שלא כך הוא.
הזכרון כמעט פיזי; האפרוריות הצוננת של היום הדועך, הגשם הבלתי פוסק אשר מספיג אותי עד לשד עצמותיי, המרצפות הקפואות של רחובות העיר המוזרים, אפילו החיספוס המיובל של היד הענקית האוחזת בידי הקטנה. לעתים אני תוהה אודות אותה אחיזה. היד היתה קשה וגסה, לוכדת את ידי בתוכה. ועדיין היתה זו יד חמימה, לא בלתי נעימה. איתנה. בזכותה לא החלקתי ברחובות המכוסים שכבת קרח דקיקה, אך בגללה לא יכולתי לחמוק מהגורל המצפה לי. בלתי מתרצה כגשם האפור המקפיא אשר ציפה כזכוכית את השלג והקרח הרמוסים על שביל העפר, שם מחוץ לדלתות העץ הענקיות של המבנה המבוצר העומד כמצודה בתוך העיר עצמה.
הדלתות היו גבוהות, לא רק עבור ילד בן שש. גבוהות מספיק לאפשר כניסת ענקים, מגמדות אפילו את האדם הזקן אשר גהר מעליי. והן נראו משונות בעיניי, למרות שאינני יכול לחשוב על סוג של דלת או שער אשר עשוי היה להיראות לי אז מוכר. אלא שאלו, מגולפות וקבועות בצירי ברזל שחורים, מעוטרות בראש צבי ובמקוש נחושת מבהיק, היו מעבר לחוויותיי. זוכר אני את הלחות שנספגה בבגדיי, עד כי כפות רגליי היו רטובות וקרות. ועדיין אינני יכול לזכור את המרחקים אותם צעדתי באותו יום חורף סגרירי, איני זוכר אם נישאתי על כפיים או נגררתי כך ברחובות. לא. הכל מתחיל כאן, מחוץ לדלתות הענק, כשידי לכודה בידו של האדם הגבוה.
כמעט כמו מופע בובות העומד להתחיל. כן, אני יכול לראות זאת כך. המסך עולה, והנה אנחנו עומדים מול הדלת האימתנית. האדם הזקן
15
שושלת הרואים-למרחק
הרים את מקוש הנחושת והקיש פעם, פעמיים, שלוש בלוחית המתכת אשר הדהדה לנקישותיו. ואז, מחוץ לבמה, נשמע קול. לא מאחורי הדלתות, כי אם מאחורינו, בדרך בה הגענו. ׳אבא, בבקשה,׳ קולה המתחנן של אישה. אני סבתי להביט בה, אך השלג החל שוב לידת, מעטה חוטי אשר נדבק לעפעפיים ולשרוולי המעיל. אינני זוכר אם ראיתי מישהו. כמובן שלא ניסיתי להשתחרר מאחיזתו של הזקן את ידי, ולא קראתי בקול, ׳אמא, אמא!׳ תחת זאת עמדתי על מקומי, צופה מהצד, ושמעתי קול נקישת מגפיים מתוך המצודה, ורעש שיחדור סוגרי הדלת מבפנים.
פעם אחת אחרונה היא קראה. אני עדיין זוכר את המילים בבהירות פשוטה, הייאוש בקול אשר עתה נשמע צעיר לאוזניי. ׳אבא, בבקשה, אני מתחננת בפניך!׳ רעד חלף ביד האוחזת בידי, אך אם היה זה רעד של כעס או רגש נעלם אחר, זאת לא אדע לעולם.
מהיר כעורב שחור התופש פיסת לחם שמוטה, הזקן רכן והרים חופן קפוא של קרח מלוכלך. ללא מילים הוא השליכו, בעוצמה רבה ובחימה, ואני השתופפתי על מקומי. אינני זוכר זעקה, לא את חבטת הקרח בבשר. אך אני זוכר את הדלתות נפתחות לרווחה כלפי חוץ, ואת הזקן שאיתי צועד במהירות לאחור על מנת שלא ייחבט בהן, גורר אותי אחריו.
ויש את זאת: האדם אשר פתח את הדלת לא היה משרת, כפי שהייתי מדמיין לו רק שמעתי את הסיפור מפי אחרים. לא, חזיון הזכרונות מציג בפניי אדם חמוש, לוחם, צדעיו מאפירים מעט וכרסו כרס של בשר יותר מאשר של שרירים, אך בוודאי לא איזה משרת רב נימוסים. הוא נעץ בי ובמלווי מבט חודר וארוך, מבט בוחן מלא בחשדנות נרכשת של לוחמים, ואז פשוט עמד שם בשקט, ממתין כי נודיע על סיבת ביקורנו.
חושבני כי הדבר הטריד לא מעט את האדם הזקן, ועורר אותו, לא לפחד, כי אם לכעס. משום שלפתע הוא עזב את ידי, תפש אותי
16
שוליית הרוצח
בקולר מעילי והטיח אותי קדימה, ככלבלב המוצג בפני קונה אפשרי. ׳הבאתי אליך את הנער,׳ אמר בקול חלוד.
וכאשר שומר הבית המשיך להתבונן בו, לא שופט, אף לא סקרן, הוא המשיך ופירט. ׳האכלתי אותו על שולחני במשך שש שנים, ולעולם לא נשמעה מילה מאביו, אף לא מטבע, לא ביקור, למרות שבתי נתנה לי להבין כי הוא יודע כי הוליד לה ממזר. לא אאכיל אותו עוד, לא אשבור עוד את גבי בקציר כדי שיהיו מלבושים לגופו. שיאכיל אותו זה שהביאו לאוויר העולם. יש לי מספיק צרות משלי, אשה שמזדקנת, ואימו של זה להאכיל ולפרנס. כי אף אדם לא ייקחנה כעת ־ אף אדם! ־ לא כשהגור הזה מתרוצץ בין רגליה. אז קח אותו, ותן אותו לאביו.׳ והוא עזב אותי בפתאומיות שכזו, ואני השתטחתי על מפתן האבן לרגליו של השומר. אספתי את עצמי והתיישבתי, לא כואב במיוחד, והבטתי בפניהם של שני הגברים בציפיה לבאות.
השומר הביט מטה אליי, שפתיו פשוקות קמעה, לא שופט, רק מנסה להחליט איך לסווג אותי. ׳של מי הוא?׳ הוא שא(, ונימת.קולו לא היתה נימה סקרנית, אלא נימה של אדם המבקש פרטיים נוספים על המצב שלפניו, כדי שיוכל לתת דיווח מדויק ככל הניתן לממונה עליו.
׳אביר,׳ האדם הזקן אומר, וגבו כבר מופנה אליי, יורד באיטיות מחושבת בשביל האבנים. של ׳הנסיך אביר,׳ אמר, לא מסתובב כאשר הוסיף את התואר. ׳זה שיהיה מלך. הוא שהביא אותו. אז תן לו שידאג לו, והיה שמח כי הצליח להביא רק אחד, היכן שהוא.׳
לרגע קט השומר התבונן באדם הזקן הולך לדרכו. אז הוא רכן וללא מילים הרים אותי בקולר מעילי וגרר אותי הצידה בכדי שיוכל לנעול את הדלתות. הוא עזב אותי לרגע קצר אחד, כך שיוכל לסגור את הדלת. לאחר שעשה זאת, עמד והתבונן בי, יושב על הרצפה. לא היתה הפתעה ממשית במבטו, רק שלוותו הסטואית של חייל המוכן לכל אשר תציב בפניו משימתו. ׳על הרגליים, ילד, וקדימה צעד,׳ אמר.
17
שושלת הרואים-למרחק
אז הלכתי בעקבותיו, במורד פרוזדור אפלולי, על פני חדרים מרוהטים בדלילות, חלונותיהם עדיין נעולים כנגד צינת החורף, ולבסוף לזוג דלתות סגורות נוסף, אלו עשויות מעץ עשיר ורך ומכוסות בעיטורים וגילופים. כאן הוא עצר, ויישר את בגדיו. אני זוכר היטב כיצד כרע על ברך אחת, יישר את חולצתי והחליק את שערי בליטוף אחד או שניים, אך אם היה זה מתוך דחף רגעי של טוב לב ורצון לגרום לי להראות טוב, או רק דאגה כי חבילתו ארוזה וראויה להצגה, זאת לעולם לא אדע. הוא הזדקף והקיש פעם אחת בדלת הכפולה. לאחר שהקיש, לא המתין למענה, או שאינני זוכר כי שמעתי מענה כזה. הוא דחף את הדלתות ואחר כך אותי קדימה לפניו, ואז סגר את הדלתות מאחוריו.
חדר זה היה חמים כפי שהפרוזדור לפניו היה קריר, ומלא חיים כמו שהחדרים האחרים היו חסרי חיים. אני זוכר את כמות הרהיטים שבו, שטיחים ונברשות תלויות, מדפים עמוסים במגילות ולוחות, ודברים מפוזרים אחרים שהופכים חדר שימושי ונוח למה שהוא. אש בערה באח ענקית, ממלאת את החדר בחמימות ובניחוח נעים למדי. שולחן עצום הוצב בזווית נוחה ממול לאש, ומאחוריו ישב אדם מוצק, גבותיו קמוטות בעודו עובר על ערימת ניירות לפניו. הוא לא הרים מיד את עיניו, וכך יכולתי לסקור את רעמת השיער הסמיך והמפוזר למדי שכיסתה את ראשו במשך רגעים ארוכים.
כאשר הוא הרים סוף סוף את עיניו לעברי, נראה היה כאילו הוא קולט אותי ואת השומר לצידי במבט חטוף אחד של עיניו השחורות. ׳ובכן, ג׳ייסון?׳ הוא שאל, וגם בגילי הרך יכולתי לחוש במורת רוחו לנוכח ההפרעה. ׳מה זהי׳
השומר העניק לי דחיפה קלה בכתף אשר קירבה אותי כמחצית המטר קרוב יותר אל האדם. ׳חורש זקן השאיר אותו, הנסיך אמת, אדוני. אמר שזה הממזר של הנסיך אביר, אדוני.׳
למשך כמה דקות האדם הטרוד מאחורי המכתבה המשיך להתבונן בי במבוכה מסוימת. אז, דבר מה דומה לחיוך משועשע הפציע
18
שוליית הרוצח
על פניו והוא התרומם מכיסאו וסבב את המכתבה, קרב אליי ונעמד מולי, אגרופיו על מתניו. לא חשתי מאוים; נהפוך הוא. חשתי כאילו משהו בחזותי גורם לו קורת רוח רבה במיוחד. הבטתי מעלה אל עיניו בסקרנות. זקן שחור קצר כיסה את פניו, סמיך ופרוע כשיער אשר על ראשו, ולחייו צרובות השמש מעליו. גבות עבותות הורמו מעל עיניו הכהות. היה לו חזה ברוחב של חבית, וכתפיים אשר מתחו עד כלות את בד חולצתו. אגרופיו היו מרובעים ומצולקים, אך דיו הכתים את אצבעות ידו הימנית. עוד הוא מתבונן בי, חיוכו הלך והתרחב, עד אשר לבסוף פלט נחירת צחוק קצרה.
׳חי נפשי,׳ אמר לבסוף, ׳לילדון יש את המראה של אביר, הלא כן? תבורך אדה. מי היה מאמין כדבר הזה על אחי המהולל והנאצל?׳
השומר לא הגיב כלל, וככל הנראה הדבר לא היה מצופה ממנו. הוא המשיך לעמוד הכן, ממתין לפקודה הבאה. חייל בן חייל.
האחר ההמשיך להתבונן בי בסקרנות. ׳בן כמה?׳ שאל את השומר.
׳החורש אמר שש,׳ השומר הרים יד לגרד בלחיו, ואז נזכר לפתע כי הוא מדווח למפקדו. ידו נשמטה במהירות לצידו. ׳אדוני,׳ הוא הוסיף.
האחר דומה ולא הבחין כלל בסטיה המשמעתית הקלה של פקודו. העיניים השחורות חדרו לתוכי, והשעשוע בעיניו רק הלך וגבר. ׳אז זה בערך שבע שנים, אם נחשב את הזמן שעבר עד שהבטן שלה התנפחה. לעזאזל. כן. זו היתה השנה הראשונה בה ניסו הצ׳יורדה לסגור את המעבר. אביר היה כאן באזור במשך כמה ־ שלושה, ארבעה חודשים, ניסה לשכנע אותם לפתוח את המעבר עבורנו. נראה כי זה לא היה הדבר היחיד אותו ניסה לפתוח. לעזאזל. מי היה מאמין זאת אודותיו?׳ הוא עצר, ואז, ׳מי האם?׳ שאל לפתע.
השומר נע וזע בחוסר נוחות. ׳לא יודע, אדוני. היה רק החורש הזקן בפתח, וכל שאמר היה שזה הממזר של הנסיך אביר, ושהוא לא
19
שושלת הרואים-למרחק
מתכוון להמשיך להאכיל אותו או להלביש אותו יותר. אמר שזה שהביא אותו ידאג לו מעכשיו.׳
האחר משך בכתפיו כאילו לא היתה לנושא חשיבות בעיניו. ׳הנער נראה כאילו דאגו לו היטב. אני נותן לאישה שבוע, עשרה ימים, לא יותר, לפני שהיא מתחילה להתפתל על רצפת המטבח וליילל שהיא מתגעגעת לגורון שלה. אמצא אותה אז, אם לא לפני כן. כאן, ילד, איך קוראים לך?׳
המקטורן שלבש היה סגור באבזם מהודר מעוצב בצורת ראש של צבי. האבזם נצבע בפליז, אז בזהב ואז באדום, לאור הלהבות המלהטות באח. ׳ילד,׳ אמרתי. אינני יודע אם פשוט חזרתי על מה שהוא והשומר קראו לי, או שמא לא היה לי שם מלבד המילה. לרגע יאחד האדם נראה מופתע ומבט שהיה עשוי להיות רחמים חצה את עיניו. אך ההבעה נעלמה במהירות, מותירה את פניו כעוסות מעט, אולי רגוזות. הוא הציץ לעבר המפה שהמתינה לו עדיין על השולחן.
׳ובכן,׳ אמר אל תוך הדממה, ׳משהו צריך לעשות עם הבחור, לפחות עד שאבירי יחזור. ג׳ייסון, דאג כי הילד יקבל אוכל ומיטה היכן שהוא, לפחות הלילה. אני אחשוב מה לעשות איתו מחר. הרי לא ייתכן שממזרים מלכותיים ילכלכו את החצר...׳
׳אדוני,׳ אמר ג׳ייסון, מקבל כפשוטה את ההוראה. הוא הניח יד כבדה על כתפי וסובב אותי חזרה לעבר הדלת. הלכתי משם בחוסר רצון מסוים, כי החדר היה חמים ונעים. רגליי הקרות החלו לעקצץ, וידעתי כי אם אוכל להישאר כאן עוד זמן מה, הן תתחממנה מספיק. אך ידו של השומר לא איפשרה לי זאת, והובלתי החוצה מהחדר המואר לאפילה הקרה של הפרוזדורים השוממים. אלו נראו לי שוממים וקרים אף יותר לאחר השהיה בחדר הנעים והמחומם, ואינסופיים, כאשר ניסיתי להתאים את קצב צעדיי לזה של השומר. אולי ייבבתי, או אולי הוא ׳התעייף מהקצב האטי שלי, שכן לפתע הסתובב, תפש אותי, הרים אותי והושיבני על כתפיו כאילללא שקלתי דבר. ׳גור עצלן אתה,׳ ציין ביובש,
20
שוליית הרוצח
ואז נשא אותי לאורך מסדרונות ומעבר פינות, במעלה ובמורד מדרגות, ולבסוף לאור צהבהב וחלל של מטבח גדול.
כאן ישבו וסעדו כתריסר שומרים אחרים על ספסלים ושולחן גדול ומצולק, לפני אש גדולה פי שניים לפחות מהאש שבערה בחדר העבודה. החדר היה מלא בניחוחות אוכל, בירה וזיעת בני אדם, בדי צמר רטובים ועשן עץ וטיפות שומן הנוטפות לתוך הלהבות. ראשי חזירים וסירים קטנים ניתלו על הקיר בשורות ארוכות, ומפרקי בשר מעושנים הטילו צל ממקום תלייתם על ווים גבוהים. על השולחן היתה ערבוביה של מזון וצלחות. נתח בשר משופד היה תלוי מעל האש, שומן מטפטף ממנו אל אבני האח. בטני התכווצה בחוזקה לנוכח הניחוחות העזים. ג׳ייסון הושיב אותי בפינת השולחן, קרוב לאש, סמוך למרפקו הענק של אדם אשר פניו הוסתרו על ידי ספל שיכר.
׳כאן, בוריך,׳ ג׳ייסון אמר כבדרך אגב, ׳הגור הזה בשבילך, עכשיו.׳ הוא הסתובב מעליי. התבוננתי בענין כאשר בצע חתיכה גדולה כגודל אגרופו מכיכר לחם שחור, ואז שלף סכין מחגורתו וחתך באמצעותה חתיכה מגבינה מגולגלת. הוא דחף את הלחם והגבינה לידיי, ואז צעד לעבר האש והחל לחתוך חתיכה עצומת מימדים של בשר מעל המפרק. לא ביזבזתי זמן ומיהרתי לתחוב כמה שיותר מהלחם והגבינה לפי. לצידי, האדם הקרוי בוריך הניח את ספלו ונעץ עיניו בג׳ייסון.
׳מה זה?׳ שאל, וקולו נשמע דומה מאוד לקולו של האדם בחדר החמים. שערו וזקנו היו כהים ופרועים בצורה דומה גם הם, אך פניו היו חדות וצרות. גוון פניו היה של אדם שמבלה את מרבית זמנו בחוץ, בשטח. עיניו היו יותר חומות משחורות, ואצבעות ידיו ארוכות ופקחיות למראה. הוא הדיף ניחוח עז של סוסים וכלבים, דם ועור.
׳הוא שלך. תשגיח עליו, בוריך. הנסיך אמת אמר כך.׳
׳למה?׳
21
שושלת הרואים-למרחק
׳אתה האיש של אביר, לא? מטפל בסוסים שלו, בכלבים ובבזים?׳
׳אז?׳
׳אז, קיבלת את הממזר הקטן שלו, לפחות עד שאביר יחזור ויעשה איתו משהו אחר.׳ ג׳ייסון הגיש לי את פיסת הבשר הנוטפת שומן. הסתכלתי על הלחם והגבינה בשתי ידיי, מתלבט אם לוותר עליהם, אך מלא כמיהה גם לבשר החם. הוא משך בכתפיו לנוכח הדילמה שלי, ובתנועה מיומנת השליך את הבשר על השולחן סמוך לירכי. תחבתי כמה שיותר לחם לתוך פי, וכיוונתי את עצמי כך שאוכל להסתכל בבשר.
׳הממזר של אביר?׳
ג׳ייסון משך שוב בכתפיו, עסוק בהכנת ארוחתו שלו. ׳כך אמר החורש הזקן שהשאיר אותו כאן.׳ הוא הניח פרוסות של גבינה ובשר על הלחם, נשך נשיכה גדולה, ואז המשיך בדבריו מבעד לפיו המלא, ׳אמר שאביר צריך להיות שמח שהוליד ילד אחד, איפשהו, ושהוא צריך מעכשיו לדאוג ולטפל בו.׳
דממה פתאומית נפלה בחדר. אנשים פסקו מאכילתם, אוחזים לחם, ספלים או שיפודים, והסבו עיניהם לאדם הקרוי בוריך. הוא עצמו הניח את ספלו בזהירות הרחק מקצה השולחן. קולו היה שקט ורגוע, מילותיו ברורות. ׳אם לאדוני אין יורש, זהו רצונה של אדה, ולא בעיה בגבריותו. הגברת פסיינס תמיד היתה עדינה איתו, ו...׳
׳אכן, אכן,׳ מיהר ג׳ייסון להסכים, ׳אך כאן ניצבת לפניך ההוכחה שאכן אין כל רע בהיותו גבר, זה כל מה שאמרתי, זה הכל.׳ הוא ניגב את פיו במהירות בשרוולו. ׳דומה לנסיך אביר ככל שיוכל להיות דומה, כך אף אחיו אמר זה עתה. אין זו אשמתו של נסיך הכתר אם גבירתו פסיינס אינה יכולה להפרות את זרעו...׳
אך בוריך התרומם בפתאומיות על רגליו. ג׳ייסון פסע צעד אחד מהיר לאחור לפני שהבין כי אני הוא מטרתו של בוריך ולא הוא. בוריך תפש אותי בכתפיי וסובב אותי לעבר האש. כאשר לפת את לסתותיי בידו
22
שוליית הרוצח
והרים את פניי אל מול פניו, הייתי כה מופתע עד כי הלחם והגבינה צנחו מידיי אל הרצפה. אך הוא לא שם לב לכך כאשר סובב אותי לעבר האש ובחן אותי כאילו הייתי מפה. עיניו פגשו בעיניי, והיתה בהם מעין פראיות, כאילו הדבר אשר ראה בי היה עלבון עבורו. ניסיתי להתרחק מהמבט, אך אחיזתו לא איפשרה לי זאת. לכן השבתי לו מבט, מגייס את מעט האומץ שהיה בי, ובהדרגה החליפה את מבטו סתום הפשר הבעה של פליאה. לבסוף הוא עצם את עיניו לשניה, מכסה אותם בידיו כאילו כנגד איזה כאב מסתורי. ׳זהו ענין אשר ימתח את אורך רוחה של הגברת אף עד קצהו של שמה,׳ הוא אמר ברכות.
הוא שיחרר את לסתי, ורכן בכבדות לאסוף את הלחם והגבינה ששמטתי. הוא נשף עליהם והושיטם חזרה לעברי. אני בהיתי בתחבושת העבה על שוק רגלו הימנית ועל ברכו אשר מנע ממנו לכופף את רגלו. הוא התיישב חזרה במושבו ומילא את ספלו בעזרת קנקן שניצב על השולחן. הוא לגם שוב, בוחן אותי מעל שפת הספל.
׳מי זאת אותה אחת שילדה אותו לאביר?׳ שאל בחוסר זהירות בולט אדם שישב בקצה השני של השולחן.
בוריך הפנה את מבטו אל עבר הדובר והניח את ספלו על השולחן. לרגע הוא לא אמר דבר, ואני יכולתי לחוש בדממה הרועמת בחדר. ׳הייתי אומר שזה עסקו של הנסיך אביר, ובוודאי שזה אינו נושא לשיחת מטבח,׳ אמר בוריך בנימה יבשה.
׳אכן, אכן,׳ הסכים השומר בחיפזון, וג׳ייסון הנהן משל היה ציפור שיר בהסכמה. על אף גילי הצעיר, עדיין התמיהה אותי יכולתו של אדם אחד להסות חדר מלא בגברים קשוחים במבט או מילה.
׳לילד אין שם,׳ פלט ג׳ייסון אל הדומיה, ׳פשוט קוראים לו "ילד".׳
נראה כי דברים אלה הפתיעו למדי את כל באי חדר האוכל, אפילו את בוריך. הדממה נמשכה, ואני חזרתי ללעיסת הלחם, הבשר והגבינה אשר בוריך הציע לי. הגברים האחרים עזבו בזה אחר זה את
23
שושלת הרואים-למרחק
החדר, ועדיין בוריך ישב שם, לוגם מספלו ומתבונן בי. ׳ובכן,׳ אמר לאחר זמן רב, ׳אם אני מכיר את אביך, הוא יתמודד עם המצב כמות שהוא ויעשה את הדבר הנכון. אבל רק אדה יודעת מה הוא הדבר הנכון בעיניו. קרוב לוודאי, יהיה זה הדבר הכואב ביותר.׳ הוא בחן אותי בלא מילים רגע אחד נוסף. ׳אכלת מספיק?׳ שאל לבסוף.
הנהנתי, והוא הזדקף בנוקשות, הניף אותי מעל השולחן והניחני על הרצפה. ׳אם כך בוא אחריי, פיץ,׳ הוא אמר, ויצא מהמטבח דרך מסדרון אחר. רגלו הנוקשה פגמה לא מעט בהילוכו, ואולי גם הבירה נתנה את אותותיה. מה שבטוח, לא היתה לי כל בעיה לעמוד בקצב שלו. לבסוף הגענו לדלת כבדה, ושומר אשר הניד ראשו לעברנו כאשר פתח אותה ואיפשר לנו לעבור.
בחוץ, רוח צוננת נשבה. כל הקרח והשלג אשר התרככו במהלך היום שבו לחדותם עם רדת הליל. השביל התפצפץ תחת רגלינו, והרוח הצליחה איכשהו למצוא כל חרך ופער בבגדיי. רגליי וגרביי הספיקו להתחמם באש המטבח, אך לא להתייבש לחלוטין, וכעת הקרה אחזה בהן. זכורה לי חשיכה, והעייפות הפתאומית אשר נפלה עליי, ישנוניות מעלפת' אשר הכבידה על עפעפיי בעודי מהלך בעקבות הזר בעל הרגל החבושה בחצר הקרה והחשוכה. זכורות לי חומות גבוהות מסביבנו, ושומרים אשר נעו ללא הפסק עליהן, צללים כהים אשר מדי פעם הסתירו את הכוכבים. הקרה צבטה אותי, ואני מעדתי והחלקתי על השביל הקפוא. אך היה בבוריך משהו שמנע ממני לייבב או להתחנן לישועה ממנו. תחת זאת המשכתי ללוותו, שפל ועלוב ככלבלב. הגענו למבנה והוא פתח לרווחה דלת כבדה.
חמימות, ריחות של חיות ואור צהבהב קידמו את פנינו. נער־ אורווה ישנוני התיישב בקן הקש שלו, ממצמץ־כגחל בן יומו. מילה אחת מבוריך והוא שב אל משכבו, התכרבל בקש ועצם את עיניו. עברנו על פניו, ובוריך סגר את הדלת מאחורינו. הוא לקח מנורת שמן אשר הפיצה אור עמום לצד הדלת והוביל אותי פנימה.
24
שוליית הרוצח
נכנסתי אז לעולם אחר, עולם של לילה ובו חיות נעו וזעו, נשפו ונשמו בתאיהן. כלבי ציד הרימו את ראשיהם מכפותיהם המוצלבות והביטו בי בעיניים ירוקות וצהובות לאור העששית. סוסים רקעו ברכות בפרסותיהם כאשר עברנו ליד תאיהם. ׳הבזים נמצאים שם בקצה המרוחק׳ אמר בוריך, ואני חשבתי שזה פשוט משהו שעליי לדעת.
׳כאן,׳ הוא אמר לבסוף, ׳זה יספיק. בינתיים, לפחות. אין לי מושג מה לעשות איתך. אלמלא הגברת פסיינס, הייתי חושב שזו איזו מתיחה תפלה במיוחד על חשבון אדוני. כאן, רחרחני, אתה זוז הצידה ופנה לילד הזה קצת מקום על הקש. בדיוק, התכרבל לצידה של שועלה, שם. היא תקבל אותך, ותכבד את כל מי שינסה להפריע לך בנשיכה הגונה.,
מצאתי עצמי ניצב אל מול תא־קופסה, מאוכלס בשלושה כלבי ציד. הם התרוממו ונשכבו שוב, זנבם מכשכש וחובט בקש לקולו של בוריך. קרבתי אליהם בהיסוס, ולבסוף השתרעתי לצידה של כלבה זקנה אשר פרוותה היתה לבנה ואוזנה האחת היתה קרועה. הזכר המבוגר יותר בחן אותי בחשדנות מסוימת, אך השלישי היה גור בוגר למחצה, ורחרחני קיבל אותי בליקוקי אוזן, רחרוחי חוטם והרבה מאוד ליטופי כפות רגליים. הושטתי יד לחבק אותו, ואז התכרבלתי ביניהם כפי שהורני בוריך. הוא השליך מעליי שמיכה עבה אשר הדיפה ניחוח עז של סוסים. חיה גדולה מאוד ואפורה זעה לפתע בתא הסמוך, וקול נקישת פרסה כבדה הידהד באורווה. בוריך הניח יד מרגיעה על ראש הסוס, אשר פלט נחירה נוספת קצרה ודמם.
׳לא יהיה לך כל כך נוח כאן, כמו לכולנו במוצב הזה. בוודאי תמצא את טירת־הצבי מקום מסביר פנים הרבה יותר. אך הלילה, יהיה לך חם כאן, ובטוח.׳ הוא עמד עוד רגע נוסף, מביט בנו מלמעלה. ׳סוס, כלב ובז, אביר. דאגתי להם עבורך במשך שנים רבות. אבל הצאצא הזה שלך; טוב, תמות נפשי אם אני יודע מה לעשות איתו.׳
ידעתי שהוא לא מדבר אליי. הבטתי בו מעבר לשולי השמיכה כאשר נטל את .העששית מעל וו התליה והלך לו, ממלמל לעצמו. אני
25
שושלת הרואים-למרחק
זוכר היטב את אותו הלילה, את חמימות הכלבים, הקש המעקצץ, ואפילו את השינה אשר הגיעה בסופו של דבר, בעוד גור הכלבים מתכרבל קרוב קרוב אליי. צפתי אל תוך מוחו וחלקתי עימו את חלומותיו המעורפלים על מרדפים אינסופיים, ריצה מהירה אחרי טרף אותו לעולם לא ראיתי, אך אשר ריחו משך אותי הלאה, בעד סבך שיחים ועצי אורן מחטיים.
ועם חלומו של כלב הציד, חדות הזכרון נרעדת בצבעיו הבהירים ופינותיו החדות של חלום שיכורים. הימים שבאו לאחר מכן אינם משורטטים בקווים כה ברורים בזכרוני כאותו לילה ראשון.
אני זוכר את הימים הלחים הללו של סוף החורף, בהם למדתי את הדרך בין האורווה למטבח. הייתי חופשי לצאת ולבוא כאוות נפשי. לעתים היה במקום טבח, מציב בשר על קרסים מעל האש, לש בצק ללחם או פותח חבית משקה. לעתים קרובות יותר, לא היה שם איש, ואני לקחתי לי מהשאריות אשר על השולחן, וחלקתי בנדיבות עם הכלבלב אשר במהרה הפך לבן לווייתי הקבוע. אנשים באו והלכו, שותים ואוכלים, מביטים בי בסקרנות אשר קיבלתי כטבעית. לגברים היה מראה אחיד משהו, על גלימות הצמר הגס שעטו, מגפיהם, גופם הקשה ותנועותיהם הקלילות, וסמל הצבי המקפץ אשר כל אחד מהם נשא על לוח ליבו. נוכחותי גרמה לכמה מהם אי נוחות. התרגלתי במהרה לקולות הדיבור אשר עלו מהמטבח כאשר יצאתי ממנו בכל פעם.
בוריך נהג בי כפי שנהג בכל החיות האחרות של אביר; האכיל אותי, השקה, רחץ והוציא אותי לפעילות, ובכך מתכוון אני להיגררות אחר עקביו בעוד הוא מבצע את מטלותיו האחרות. אך זכרונות אלו מעורפלים, ופרטים כגון רחיצה או החלפת בגדים, נמוגו מן הסתם עם השנים ועם נטייתו של ילד בן שש לקבל דברים מעין אלה בטבעיים, כדרכו של עולם.
ללא ספק, זוכר אני היטב את גור הכלבים, רחרחני. פרוותו היתה אדומה, חלקלקה וקצרה, קוצנית עד כי שערותיו דקרו ועקצו אותי
26
שוליית הרוצח
כאשר התכרבלנו יחד תחת שמיכת הסוסים באורווה עם לילה. עיניו היו ירוקות כגוש נחושת, חוטמו בצבע כבד מטוגן, פיו ולשונו ורוד־שחור מנומר. כאשר לא אכלנו במטבח, נאבקנו בחצר או על הקש באורווה. זה היה עולמי במשך תקופת שהותי שם. לא הייתי שם זמן רב מדי, כמדומני, כי אינני זוכר את מזג האוויר משתנה. כל זכרונותיי מאותה תקופה הם זכרונות של ימים קרים ורוח צורבת, ושלג וקרח אשר נמסו מעט במשך היום אך תחת כפור הלילה קפאו שוב.
זכרון נוסף יש לי מאותם ימים, אך הוא אינו חד וברור כל כך. תחת זאת, זהו זיכרון חמים ורך, כמארג מפואר ועתיק המכסה קירותיו של חדר מואר באור עמום. אני זוכר כיצד העירה אותי תזוזתו הנרגשת של גור הכלבים, ואורה הצהבהב של עששית אשר הורמה מעליי. שני אנשים רכנו לעברי, אך בוריך עמד איתן מאחוריהם ואני לא חששתי.
׳עכשיו הערת אותו,׳ אמר אחד מהם, והוא היה הנסיך אמת, האדם מהחדר החמים והמואר של יומי הראשון כאן.
׳אז? הוא ישוב לישון מיד לאחר שנלך. לכל הרוחות והשדים, יש לו את עיניו של אביו. חי נפשי, הייתי מזהה את הדם הזורם בעורקיו בכל מקום בו הייתי נתקל בו. לא ניתן יהיה להכחיש זאת באוזני כל מי שיראהו. אבל איזו מן שטות זאת? ממזר או לא, לא משכנים ילד באורווה בין הבהמות. לא היה מקום אחר לשכנו?׳
הדובר דמה מאוד לאמת בלסתו ועיניו, אך שם הדמיון פסק. אדם זה היה צעיר בהרבה. לחייו היו חלקות, ושערו הריחני והמסורק היה דק וחום יותר מזה של אמת. לחייו ומצחו סבלו בעליל מהקור, שכן אדמומיות עלתה בהם, ולא היה זה הגוון השזוף וצרוב השמש והקור של פניו של הנסיך אמת. בנוסף לכך, הנסיך אמת התלבש כאחד מאנשיו, בבגדי צמר פשוטים וצבעים כהים. רק הסמל על חזהו היה בוהק יותר, ארוג מכסף וזהב. אך הבחור הצעיר לצידו כמעט וזהר בבגדיו הסגולים והורדרדים, וגלימתו הכבדה עשויה היתה מכמות בד שהיתה מספיקה לשני אנשים בודאי. החולצה ההדוקה תחתיה היתה בצבע קרם עשיר,
27
שושלת הרואים-למרחק
עמוסה בשרוכים וחוטי ראווה. הצעיף שלצווארו הוחזק מקדימה בעזרת סיכת אייל מקפץ עשויה מזהב, עינו היחידה אבן חן ירקרקה. ומילותיו יצאו מפיו כשרשרת זהב בהשוואה לחרוזים הפשוטות של אמת.
׳הדר, לא נתתי לכך את מחשבתי. מה יודע אני על אודות ילדים? העברתי אותו לידיו של בוריך. הוא האיש של אביר, ובתור שכזה הוא שדאג ל...׳
׳לא היתה לי כל כוונה לפגוע בכבוד הדם אשר בעורקיו, אדוני,׳ אמר בוריך במבוכה בולטת, ׳אני האיש של אביר, ודאגתי לילד כמיטב יכולתי. יכולתי להכין לו דרגש בחדר השומרים, אך הוא נראה לי קטן מכדי להיות בחברתם של אנשים מעין אלה, שיוצאים ונכנסים בכל מיני שעות, עם הקרבות הקטנים שלהם, השתיה והרעש.׳ נימת קולו הסגירה את הסתייגותו הפרטית ממנהגיהם של אותם אנשים. ׳כאן יש לו שקט. הוא וגור הכלבים התיידדו למדי. שועלה שומרת עליהם בלילה, כך שאף אחד לא יכול לפגוע בשערה משערות ראשו מבלי ששיניה יאמרו משהו בענין. אדוניי, איני יודע דבר כמעט אודות ילדים בעצמי, ונראה היה לי...׳
׳זה בסדר, בוריך, זה בסדר,׳ אמר אמת בשקט. ׳אם מישהו היה צריך לחשוב על כך, הרי זה אנוכי. השארתי אותו לך, ואינני מוצא כל פגם בדרך בה טיפלת בו. אדה בעצמה יודעת שיותר טוב לו מילדים רבים אחרים בכפר הזה. בינתיים, עכשיו, זה בסדר גמור.׳
׳זה יהיה אחרת כאשר הוא יחזור לטירת הצבי,׳ הדר עדיין נשמע בלתי מסופק.
׳אם כך אבינו החליט כי עליו לשוב יחד עימנו לטירת הצבי?׳ השאלה באה מאמת.
׳אבינו כך החליט. אימנו מתנגדת."
׳אהה,׳ נימת קולו של אמת הבהירה כי אין לו כל רצון להמשיך ולדון בכך. אך הדר עיקם את פיו והמשיך.
׳אימי המלכה אינה מרוצה כלל ועיקר מכל העסק הזה. היא
28
שוליית הרוצח
נועצה במלך ארוכות, אך לשווא. אמא ואני, שנינו מעדיפים... להרחיק את הילד. יהיה זה מעשה נבון. איננו זקוקים לסיבוכים נוספים בין היורשים.׳
׳אני לא רואה שום סיבוכים, הדר,׳ אמר אמת ביובש. ׳אביר, אני ואז אתה. ואז דודננו אוגוסט. הממזר הזה הרחק במקום החמישי.׳
׳אני מודע היטב לכך שאתה מקדים אותי; אתה לאי־צתיך לנפנף בכך בכל הזדמנות,׳ השיב הדר בנימה צוננת. הוא בחן אותי מלמעלה. ׳אני עדיין חושב שאין לו מקום בינינו. מה אם אביר ופסיינס לעולם לא יולידו יורש עצר חוקי? מה אם הוא יחליט להכיר ב...ילד הזה? זה עלול לעורר מחלוקת עמוקה בין האצילים. מדוע לעורר צרה במקום שאין בה צורך? כך אומרים אימי ואני. אך אבינו המלך אינו אדם פזיז, כפי שכולנו יודעים. ערמומי אחד ־ ככל הערמומים, כפי שאומרים בני העם. הוא אסר עלינו להסדיר כאן ועכשיו את הפרשה. "הדר", הוא אמר לי, בדרך הזאת שלו לאמר דברים, "אל תעשה את אשר לא תוכל להשיב לאחור, עד אשר שקלת מה אינך יכול לעשות לאחר שעשית זאת". ואז הוא צחק.׳ הדר עצמו צחק צחוק, קצר ומריר. ׳עייפתי מחוש ההומור שלו.׳
׳אהה,׳ אמר שוב אמת, ועדיין אני שכבתי ותהיתי אם הוא מנסה לפענח את כוונתו של המלך, או נמנע בכוונה מלהגיב לדברי אחיו.
׳אתה מבין כמובן את כוונתו האמיתית,׳ אמר לפתע הדר.
׳והיא?׳
׳הוא עדיין מעדיף את אביר,׳ הדר נשמע כאילו הדבר עורר בו גועל. ׳למרות הכל. למרות נישואיו הטפשיים ואשתו המוזרה. למרות המהומה שעורר. וכעת הוא חושב שזה יסיט את לב האנשים לכיוונו, יעורר בהם חום כלפיו. יוכיח שהוא גבר, שאביר יכול להיות אב לילד. או אולי יוכיח שהוא בן אדם, ולכן יכול לעשות טעויות כאחד האדם.׳ קולו של הדר הסגיר את העובדה שלא הסכים עם מילה אחת מהדברים.
׳וזה יגרום לאנשים לחבב אותו יותר, לתמוך יותר בעלייתו לכס
29
שושלת הרואים-למרחק
המלכות בעתידי זה שהוא הביא לעולם ילד מאיזו אישה פראית לפני שנשא לאישה את מלכתו?׳ אמת נשמע מבולבל מעט מההגיון שבדברים.
שמעתי את המרירות בקולו של הדר. ׳כך נדמה כי המלך סבור. האם לא אכפת לו כהוא זה מהבזיון? אבל לי יש הרגשה שאביר אינו מתכוון להשתמש בממזר שלו בדרך כזאת. במיוחד ככל שזה נוגע לפסיינס היקרה. בכל אופן, המלך ציווה כי הממזר יובא לטירת הצבי כאשר אתה חוזר.׳ הדר הביט בי ממעל, בלתי מרוצה בעליל.
אמת נראה מוטרד לרגע, אך לבסוף הנהן בהבנה. צל עלה על פניו של בוריך, צל אשר אורה הצהוב של העששית לא יכול היה להסיר.
׳האם אין לאדוני דעה בענין זה?׳ ניסה בוריך למחות. ׳נראה לי כי אם רצה לפצות את משפחתה של אם הילד, או להסיר אותו מהדרך, אז לפחות למען הגברת פסיינם יש לאפשר לו לעשות זאת במלוא הסודיות והפרטיות...׳
הנסיך הדר קטע את דבריו בנחירת בוז. ׳הזמן לסודיות היה לפני שהוא השכיב את הפרחחית. הגברת פסיינס אינה האישה הראשונה הנאלצת להתמודד עם ממזר של בעלה. כולם כאן יודעים על קיומו; אמת דאג לכך ברשלנותו. אין טעם לנסות להסתירו כעת. וככל שזה נוגע לממזר מלכותי, אף אחד מאיתנו לא יכול להרשות לעצמו את מותרות הפרטיות, בוריך. להשאיר כאן ילד כזה במקום שכזה יהיה כמו להשאיר חרב תלויה מעל גרונו של המלך. אפילו מאלף כלבים יכול לדעת זאת, נדמה לי. וגם אם אתה לא יכול לראות זאת, בוודאי אדונך יוכל.׳
קשיחות קרירה חדרה לקולו של הדר, ואני ראיתי אז את בוריך נרתע מפניו כפי שלא ראיתי אותו נרתע מאף אדם לעולם. הדבר עורר בי פחד. משכתי את השמיכה גבוה מעל ראשי והתחפרתי עמוק יותר בקש. לצידי, שועלה נהמה בשקט ממעמקי גרונה. אני חושב שנהמתה
30
שוליית הרוצח
גרמה להדר לצעוד צעד אחד לאחור, אך אינני בטוח בכך. הגברים עזבו את המקום זמן קצר לאחר מכן, ואם החליפו ביניהם דברים נוספים בעניין זה, אין בי כל זיכרון אודותיהם.
הזמן חלף, וסבורני שעברו שבועיים או שלושה, כאשר מצאתי את עצמי נצמד בכל כוחי לחגורתו של בוריך ומנסה ללפף את רגליי הקצרות סביב הסוס עליו רכבנו כאשר יצאנו מהכפר הסגרירי והתחלנו במסע שנראה היה לי כי לא יסתיים לעולם, לעבר אדמות חמימות יותר. אני מניח שבשלב זה או אחר, אביר הגיע כדי לראות את הממזר שלו, ובוודאי החליט איזו החלטה בנוגע אליי. אך אין לי כל מזכרת מביקור שכזה. התמונה היחידה של פניו אשר אני נושא עמי היא תמונת הפנים אשר ניבטו אליי מדיוקנו התלוי על אחד הקירות בטירת הצבי. שנים מאוחר יותר למדתי להבין כי מאמצי הדיפלומטיה שלו נשאו פרי. לא אחת שמעתי כיצד זכה באמונם ובהערכתם של הצ׳יורדה והביא לממלכה תקופה ארוכה של שלום ושגשוג אשר נמשכה לאורך כל שנות ילדותי ונערותי.
למען האמת, הייתי כשלונו היחיד באותה השנה, אך איזה כשלון מפואר היה זה. הוא הגיע לפנינו לטירת הצבי, שם הסיר את תביעתו לרשת את כס אביו המלך. כאשר הגענו, הוא והגברת פסיינס עזבו כבר את חצר המלכות. הם עברו לחיות כאדון וגברת של יערות הנצרים. ביקרתי ביערות הנצרים. אין כל קשר בין המקום לשמו. זהו עמק חמים, במרכזו זורם נחל איתן אשר חוצה מישור רחב ידיים ומסביב גבעות מוריקות מקיפות מכל עבר את כרי הדשא הפורחים. מקום לגדל בו ענבים וחיטה וילדים שמנמנים. זהו אזור יפהפה ומסביר פנים, הרחק מהגבול, הרחק מתככי החצר, הרחק מכל דבר אשר מילא את חייו של אביר עד אותה העת. היתה זו גלות נעימה ורצויה לאדם אשר אמור היה לרשת את כסא המלכות. במקום זה באו אל קיצם חיים מלאי הבטחה של לוחם גדול. כאן דמם קולו של אחד הדיפלומטים הנדירים והמוכשרים שידעה הממלכה.
31
שושלת הרואים-למרחק
וכך הגעתי אני לטירת הצבי, ילד יחיד וממזר לאדם אותו לעולם לא אכיר. הנסיך אמת הפך להיות יורש העצר המיועד, והנסיך הדר עלה מדרגה אחת בשושלת היורשים. אם כל אשר הייתי עושה בימי חיי היה להיוולד ולהתגלות, גם אז הייתי מותיר רושם אדיר בל יימחק על תולדות הממלכה. גדלתי חסר אב ואם בחצר בה נחשבתי בעיני כל כזרז. ולזרז אכן הייתי.
32
שוליית הרוצח
2
החדש
אגדות רבות סופרו אודות לקחן,הנוכרי הראשון אשר נטל לעצמו את טירת הצבי, הקים את הדוכסות הראשונה וייסד את שושלת המלוכה. אחת מהן מספרת כי מסע הכיבושים במהלכו הגיע אל הממלכה היה מסעו הראשון אל מחוץ לאי הקר והמנוכר בו נולד. מסופר בה כיצד כאשר נחו עיניו על ביצורי העץ של טירת הצבי,הכריז בקול,'אם אש■ מדורה ומזון נמצאים במקום זה, לא אעזוב עוד לעולם., אש היתה שם. וגם אוכל בשפע. והוא לעולם לא עזב עוד.
בתוך המשפחה, עם זאת, מספרים עד היום כי הוא היה ימאי גרוע, אשר סבל ממחלת ים קשה בהפלגתו הראשונה בים הסוער ובהל במנות הדגים אשר היוו את מזונם היחיד כמעט של הנכריים. הוא וצוותו אבדו במשך ימים ארוכים בים, ואם לא היה מצליח לתפוש את טירת הצבי, מלחיו היו מטביעים אותו. מכל מקום, שטיח הקיר העתיק באולם הגדול מתאר אותו כגבר חסון ומוצק להפליא הניצב מחייך על חרטום סירתו בעוד חותריו מקרבים אותו אל טירת צבי של קורות עץ ואבנים מונחות ברשלנות.
טירת צבי החלה את קיומה כעמדה הגנתית בפתחו של נהר רחב, במפרץ עמוק ומתאים לעגינת ספינות. בעל אדמות צר עין, אשר שמו
33
שושלת הרואים-למרחק
נשמט בערפילי ההסטוריה, גילה את האפשרות לשלוט במסחר על הנהר ובנה את המצודה הראשונה.
אותו חמדן, לכאורה, הקים את העמדה על מנת להגן גם על הנהר וגם על המפרץ מפני הפולשים הנכריים אשר הגיעו מדי קיץ למסעות החמס שלהם במעלהו ומורדו של הנהר. אך הוא הזניח את הפולשים אשר חדרו את ביצוריו בדרכי רמאות. הצריחים והחומות הפכו לביתם. הם הסיטו את מאחזיהם ושליטתם אל מעלה הנהר, הקימו מחדש את מצודת העץ וביצרו אותה בצריחים וחומות של אבנים מסותתות, ולבסוף הפכו את טירת הצבי לליבה של הדוכסות הראשונה ובירתה, בימים מאוחרים יותר, של ממלכת שש הדוכסויות.
בני שושלת המלוכה של שש הדוכסויות, הפארסירים, הרואים־ למרחק, היו צאצאיהם של אותם נכריים. במשך כמה דורות הם שמרו על קשריהם עם הנכרים, ערכו ביקורי נימוסין ושבו הביתה עם נערות שחרחרות ושמנמנות להיות להם לנשים. וכך, דמם של הנכרים זרם בשצף בעורקיהם של צאצאי המלכים ובתי האצולה, והקים ילדים בעלי שיער שחור, עיניים כהות וגפיים מוצקות ושריריות. ועם התכונות הללו הגיעה גם הנטיה המיוחדת למיומנות יחד עם כל הסכנות והחולשות הטבועות בדם מעין זה. כן, גם אני זכיתי לחלק מירושה זאת.
אך ההתנסות הראשונה שלי בטירת הצבי לא היתה קשורה לא להסטוריה ולא לירושה. ידעתי אותה רק כנקודת הסיום של מסע, פנורמה של רעשים ואנשים, עגלות סוסים וכלבים ובניינים ורחובות מעוקלים אשר כולם הובילו בסופו של דבר למבצר אבן עצום, בנוי על צוק ומשקיף על העיר השוכנת למרגלותיו.
סוסו של בוריך היה תשוש ועייף. פרסותיו החליקו שוב ושוב על מרצפותיהם הטחובות והחלקלקות של רחובות העיר. נאחזתי ככל יכולתי בחגורתו של בוריך, מותש ודואב אף מלהתלונן. מתחתי פעם אחת את צווארי מעלה להתבונן במגדלים האפורים הגבורים והחומות של המצודה מעלינו. גם אל נוכח חמימותה של רוח הים, המצודה עמדה
34
שוליית הרוצח
קרירה וקודרת. השענתי את מצחי נגד גבו, חש ברע בריח היוד העז שעלה מהים הרחב. כך הגעתי לטירת הצבי.
מגוריו של בוריך ניצבו בסמוך לאורוות. לשם הוא הוביל אותי, יחד עם כלבי הציד והבז של אביר. תחילה דאג לבז, אשר סבל קשות מהמסע הארוך. הכלבים היו מאושרים לשוב לביתם ונמלאו באנרגיה חסרת גבולות אשר הפריעה מאוד לעייפים בינינו. כמוני, למשל. רחרחני הפיל אותי חצי תריסר פעמים לפחות אל הרצפה בטרם הצלחתי להחדיר למוחו עב הגולגולת עד כמה אני עייף ועד כמה אין לי חשק לשחק איתו. הוא הגיב כמו כל גור כלבים אחר: פנה והלך לחפש את אחיו הכלבים ומיד פתח בקרב חצי־רציני עם אחד מהם אשר הופסק בצעקה מכיוונו של בוריך.
בוריך היה אמנם האיש של אביר; אך כאן, בטירת הצבי, הוא היה גם אדונם המוחלט של כל כלבי הציד, הסוסים והבזים.
לאחר שדאג לחיות שלו, פנה אל האורוות, סקר את כל אשר נעשה או הושמט בהעדרו. נערי אורווה, משרתים ומאלפי נצים צצו כאילו במגע קסם להגן על תחומי אחריותם מפני כל ביקורת. אני נגררתי בעקבותיו ככל שעוד יכלתי. רק כאשר נכנעתי לעייפות וצנחתי על ערימת שחת נראה כי הוא הבחין בי. מבט של רוגז קל חלף על פניו, הבעה שהתחלפה כמעט מיד בהבעה של לאות רבה.
׳הנה, אתה, קוב. קח את פיץ הצעיר כאן למטבחים, דאג שיקבל אוכל, ואז החזר אותו לחדרי.׳
קוב היה נער־כלבים נמוך קומה ושחרחר, אולי בן עשר, אשר זה עתה זכה לשבחים מפיו של בוריך על הטיפול המסור שהעניק לכמה גורי כלבים אשר הומלטו בהעדרו של האחרון. רגעים לפני כן הוא התחמם לקרני הערכתו של בוריך. כעת חיוכו נעלם, והוא התבונן בי בהיסוס. החלפנו מבטים ובוריך המשיך הלאה בסיור הביקורת שלו יחד עם חבורת העובדים המודאגים והמכרכרים שלו. אז הנער משך בכתפיו,
35
שושלת הרואים-למרחק
וכרע על ברך אחת מולי. ׳אתה רעב, אם כך, פיץ? שנלך למצוא חתיכת אוכל בשבילך?׳ שאל בנימה מזמינה, משל הייתי אחד הכלבלבים אותם ניסה לשכנע לצאת כדי שבוריך יראה אותם. הנהנתי, מסופק לנוכח הידיעה שהוא לא ציפה ממני יותר משהיה מצפה מגור כלבים, והתלוויתי אליו.
הוא הביט לאחור פעמים רבות לראות שאני עדיין בעקבותיו. אך התקרבנו לטירה ורחרחני קרב בניתורים עליזים לעברנו. חיבתו הניכרת לעין של גור הכלבים כלפיי העלתה את קרני בעיניו של קוב, והוא המשיך לדבר אל שנינו במשפטים קצרים ומעודדים, מספר לנו כי יש אוכל עוד מעט קדימה, לא, אל תרדפו אחרי החתול הזה, בואו בואו, איזה בחורים טובים.
לעומת האורוות הומות האדם, עם אנשיו של אמת המשכנים את סוסיהם וציודם ובוריך שמצליח למצוא פגם כמעט בכל דבר, הרי ככל שהתקרבנו למצודה הפנימית זרם העוברים והשבים הלך והידלדל. אנשים חלפו על פנינו, טרודים בשליחויותיהם: נער הנושא נתח ענק ונוטף שומן של בשר חזיר, קבוצת ילדות מצחקקות, זרועותיהן עמוסות בעשבי בישול וזרדים, אדם זקן וזעוף פנים ובידיו דלי מלא בדגים מפרפרים, ושלוש נשים צעירות בבגדים מטולאים ופעמונים, קולותיהן מצלצלים בהרמוניה עם צליל הפעמונים.
חוטמי דיווח לי כי אנו מתקרבים למטבחים, ותנועת הולכי הרגל גברה בהתאם, עד אשר הגענו לדלת בעדה עברו ממש מאות אנשים. קוב עצר, ורחרחני ואני עצרנו מאחוריו. הוא בחן את התנועה הכבדה בכניסה, וקימט את מצחו. ׳המקום עמוס. כולם מתכוננים למשתה קבלת הפנים היום בערב, לכבודם של אמת והדר. כל מי שהוא משהו הגיע לשם כך לטירת הצבי; השמועה על עזיבתו הפתאומית של אביר התפשטה במהירות האש בממלכה. כל הדוכסים הגיעו לכאן או שלחו נציג מטעמם. אפילו שמעתי שהצ׳יורדה שלחו מישהו, כדי להיות בטוחים שההסכמים עליהם חתם אביר יקויימו גם לאחר עזיבתו...׳
36
שוליית הרוצח
הוא פסק בפתאומיות מדיבורו, נבוך לפתע, אך אם היה זאת משום שהבין כי הוא מדבר על פרישתו של אבי או משום שעלתה בו לפתע ההכרה כי הוא מדבר לגור כלבים ולילדון בן שש כאילו היתה בהם בינה, זאת איני יודע. הוא בחן את סביבותיו ואת המצב. ׳המתינו כאן,׳ אמר לנו לבסוף, ׳אני אחמוק פנימה ואוציא לכם משהו לאכול. פחות סיכויים שמישהו ידרוך עלינו... או שניתפש. שבו!׳ סיים בתנועת יד מצווה. רחרחני ואני צעדנו לאחור והתיישבנו, גבנו שעון על קיר, מחוץ לתנועת הולכי הרגל. התבוננתי בהערצה בקוב אשר קרב לדלת, חמק בזריזות בינות להמון האנשים ונעלם בפתח.
העלמותו של קוב השיבה את תשומת ליבי אל האוכלוסיה המקומית. רוב האנשים אשר חלפו על פנינו היו משרתים וטבחים, מעט זמרים וסוחרים ואנשי הובלה. בחנתי את הנכנסים והיוצאים בסקרנות משועממת. מאז עלה הבוקר על יום זה ראיתי דברים חדשים רבים מכדי למצוא עניין בזרים שעברו בסך מולנו. ישבתי על הקרקע, גבי שעון על קיר, ראשי טמון בין ברכיי. רחרחני תחב את ראשו בין ידיי.
קול חבטות זנבו המכשכש של רחרחני בקרקע העיר אותי מתנומתי. הרמתי את פניי מעל ברכיי, ואת שדה הראיה שלי מילא זוג מגפיים חומות וגבוהות. ליוויתי במבטי את המגפיים, מכנסי העור הגס ואריג הצמר, עד שהגעתי לפנים מזוקנים וקמוטים שניבטו אליי מתחת לרעמת שיער אפור כהה ופרוע. האדם שבהה בי ממקום עומדו נשא חבית קטנה על כתפיו.
׳אתה הממזר, הא?׳
שמעתי את המילה פעמים רבות על מנת לדעת כי הכוונה אליי, מבלי לדעת את משמעותה האמיתית. הנהנתי באיטיות. פניו של הזר התבהרו ונמלאו בענין.
׳היי,׳ הוא קרא בקול, והפעם לא פנה אליי אלא לקהל עוברי האורח. ׳הנה הממזר. הצאצא הלא חוקי של אביר, איש המידות הנוקשה־כמקל. נראה די דומה לו, הא? מי האמא שלך, ילדון?׳
37
שושלת הרואים-למרהק
מרבית האנשים, ייאמר לזכותם, המשיכו בדרכם ובעיסוקיהם, לכל היותר הפנו לרגע את מבטם לעבר הסבל, הילד וגור הכלבים שלצידו. אך שאלתו של הזר ככל הנראה היתה בעלת ענין עבור לא מעטים מהם, שכן יותר מראש אחד הסתובב לעברנו, וכמה סוחרים אשר זה עתה יצאו מהמטבח התקרבו כדי לשמוע את התשובה.
אך לי לא היתה תשובה. אמא היתה אמא, וכל זיכרון שעוד נותר לי ממנה הלך ונעלם. לכן לא השבתי, רק הבטתי בו חזרה, דומם.
׳היי. איך קוראים לך, ילד?׳ הוא הסתובב לקהל שומעיו, והוסיף כממתיק סוד, ׳שמעתי שאין לו שם. עוד לא נתנו לו איזה שם מנופח ומלכותי שיעצב אותו, אפילו לא שם חיבה. זה נכון, ילדון? יש לך שם?׳
קהל הסקרנים גדל. מעיני כמה מהם ניבטו הרחמים, אך הם לא התערבו. חלק מתחושותיי עבר כנראה לרחרחני, אשר נשכב על צידו וחשף את בטנו, זנבו מכשכש בעליבות על הקרקע, כאומר ׳אני רק גור. איני יכול להגן על עצמי. רחמו עליי.׳
אילו היו אלה כלבים, היו מרחרחים מעט ואז עוזבים אותנו לנפשנו. אך לבני אדם אין הליכות טבעיות שכאלה. לכן, כאשר לא עניתי, הסבל צעד צעד נוסף לעברי, וחזר על דבריו. ׳יש לך שם, ילד?׳
נעמדתי אט אט על רגליי, והחומה אשר חיממה את גבי רק לפני רגע היתה כעת למחסום קר ומנוכר. לרגליי, רחרחני התפתל באבק על גבו וייבב. ׳לא,׳ לחשתי, וכאשר הזר רכן קדימה כאילו לא שמע את קולי, צעקתי ׳לא!׳ והדפתי אותו, תוך שאני מתרחק ממנו הצידה, צמוד לאורך החומה. ראיתי אותו מועד לאחור, מאבד את אחיזתו בחבית כך שזו נפלה לשביל המרוצף ונסדקה. אף אחד בקהל לא יכול היה לדעת מה התרחש זה עתה. אני בעצמי לא ידעתי. רוב האנשים פשוט צחקו למראה האדם המבוגר הנרתע מילד בן יומו. באותו הרגע, המוניטין שלי למזג ולאומץ לב נולד, שכן עם ערב סיפור הממזר שעמד אל מול מענהו התפשט בכל העיירה. רחרחני הזדקף על ארבעותיו ונמלט יחד
38
שוליית הרוצח
עימי. הספקתי לראות את פניו של קוב, מתוחות ומבולבלות כאשר הגיח מן המטבח, פרוסות עבות של עוגה בידיו, וראה אותי ואת גור הכלבים נמלטים כל עוד נפשנו בנו.
אילו היה זה בוריך, קרוב לודאי שהייתי עוצר ונותן בו את מבטחי. אך היה זה רק קוב, ולכן רצתי משם, בעקבותיו של רחרחני שנטל את ההובלה.
רצנו בין גדודי המשרתים, לא יותר מילד קטן וכלבו המשתובבים בחצר, ורחרחני הוביל אותי להיכן שקרוב לוודאי היה בעיניו המקום הבטוח ביותר על אדמות. הרחק מהמטבח והטירה הפנימית היתה שוחה אותה חפרה שועלה בציפורניה מתחת לפינתו של מבנה רעוע בו אוחסנו שקי אפונים ושעועית. כאן המליטה את רחרחני, בניגוד גמור לדעתו של בוריך, וכאן הצליחה להסתיר את גוריה במשך כשלושה ימים. בוריך עצמו גילה אותה כאן. ריחו היה הריח האנושי הראשון שהגיע לנחיריו של רחרחני. היה צפוף שם, מתחת למבנה העץ, אך בפנים המחסה היה חמים, יבש וחשוך למחצה. רחרחני התכרבל קרוב אליי ואני חיבקתי אותו בזרועי. חבויים כאן, לבבותינו האטו בהדרגה את הלמות פעימותיהם הפראיות, ומהשלווה עברנו לשינה העמוקה וחסרת החלומות השמורה לאחרי הצהריים של יום אביב ולגורים.
התעוררתי, רועד, כמה שעות מאוחר יותר. החשיכה היתה מוחלטת והחמימות הנעימה של ראשית האביב נעלמה. רחרחני התעורר יחד איתי, ויחדיו פילסנו דרכנו החוצה מהמאורה הסודית.
שמי הלילה כיסו במעטה מאפיל את טירת הצבי. כוכבים נצצו בהם באור קר ובוהק. ריח המפרץ היה עז במיוחד, כאילו ריחות היום של בני האדם והסוסים והבישולים היו דברים זמניים שנאלצו להיכנע מדי ערב לעוצמתו של האוקיינוס. צעדנו במורד סמטאות נטושות, בעד חצרות אימונים, דרך מכבשי ענבים ואסמי תבואה. הכל היה שקט ודומם.
39
שושלת הרואים-למרחק
כשהתקרבנו לטירה הפנימית, ראיתי לפידים עדיין בוערים, ושמעתי קולות מורמים בשיחה. אך הכל נראה היה עייף בדרך כלשהי, שאריותיה האחרונות של הילולת הלילה נמוגים לקראת השחר העומד לעלות. אך אני ורחרחני שבענו את קרבתם של בני אדם להיום, ועקפנו את הטירה ממרחק ביטחון.
מצאתי את עצמי הולך בעקבותיו של רחרחני חזרה אל האורוות. בהתקרבנו אל הדלתות הכבדות, תהיתי כיצד נוכל להיכנס. אך זנבו של רחרחני החל לכשכש בפראות ככל שהתקרבנו, ואז אפילו חוש הריח העלוב שלי קלט את ריחו של בוריך באפלה. הוא קם משרפרף העץ הקטן עליו ישב לצד הדלת. ׳הנה אתם,׳ אמר בקול מרגיע ומנחם, ׳בואו, היכנסו.׳ והוא קם על רגליו ופתח עבורנו את הדלתות הכבדות.
הלכנו אחריו בחשיבה, בין שורות התאים, על פני נערי אורווה ועוזרים שישנו כבר את שנת הלילה באורווה, ואז על פני הסוסים והכלבים שלנו ונערי האורווה אשר ישנו יחד עימם, ואז במעלה גרם מדרגות אשר טיפס על חומה אשר הפרידה את האורוות מהמגורים. עלינו אחרי בוריך במדרגות החורקות, ואז הוא פתח דלת נוספת. נר דולק הפיץ אור צהוב עמום בחדר אשר סינוור אותי לרגע. הלכנו בעקבותיו של בוריך אל תוך חדר שתקרתו משופעת, ואשר הריח מבוריך ומשמנים ומשחות ועשבים אשר שימשו אותו בעבודתו. הוא סגר את הדלת מאחורינו, וכאשר חלף על פנינו בדרכו להדליק נר נוסף במקום הנר על השולחן שעמד להיגמר, קלטתי את הניחוח המתוק של יין בנשימתו.
האור התפשט, ובוריך התיישב על כיסא עץ ליד השולחן. הוא נראה שונה, לבוש בבגדים נאים בצבע חום וצהוב, ושרשרת כסף דקיקה תלויה לרוחב מקטורנו. הוא הושיט את ידו, כף מופנית כלפי מעלה, על ברכו ורחרחני מיהר אליה מיד. בוריך גירד את אוזניו הזקופות, טפח בחיבה על צלעותיו ועיווה את פניו לנוכח ענן האבק שעלה מפרוותו. ׳זוג משמים, אתם שניכם,׳ הוא אמר, ודבריו הופנו אל
40
שוליית הרוצח
הגור ולא אליי, כך נדמה היה לי. ׳תראו אתכם. מלוכלכים כקבצנים. שיקרתי היום למלכי בעבורכם. הפעם הראשונה בחיי שעשיתי זאת. נראה כי נפילתו הפתאומית של אביר מכס יורש העצר תוריד גם אותי יגון שאולה. אמרתי לו שאתם סחוטים ותשושים מהמסע, ישנים בחדר. הוא לא היה מרוצה לשמוע שיהיה עליו להמתין בכדי לראותכם, אבל למזלכם ־ ולמזלי, אם לומר את האמת ־ היו לו דברים חשובים יותר לטפל בהם. הסרת תביעתו של אביר לכסא המלך עוררה מהומה לא קטנה בקרב האצילים. כמה מהם רואים בכך הזדמנות לשיפור עמדות, ואחרים חשים מרומים על כי ננטשו על ידי המועמד המועדף עליהם. ערמומי מנסה להרגיע את כולם. הוא מפיץ שמועה ולפיה אמת הוא זה שנשא ונתן עם הצ׳יורדה הפעם. אני אישית לא הייתי נותן לאלו שיאמינו לכך אפילו ללכת על שתי רגליים בעצמם, אך הם באו בכל זאת, לראות את אמת באור חדש ולתהות האם ומתי הוא יהיה מלכם החדש, ואיזה מן מלך הוא יהיה. אביר השליך הכל מאחור ועזב ליערות הנצרים, והותיר כאן את האצילים והדוכסים הומים ומזמזמים כאילו היו דבורים שמישהו דחף מקל לכוורת שלהן,.
בוריך הרים את עיניו מפניו הלהוטות של רחרחני. ׳ובכן, פיץ. הבנתי שהיתה לך חויה מרעננת היום. הפחדת את קוב המסכן למוות כשברחת כך. כעת אמור לי, האם נפצעת? האם מישהו היכה אותך? הייתי צריך לדעת שיהיו אלו אשר יאשימו אותך במהומה. קרב הנה. קרב.׳
וכשהיססתי, הוא פנה לעבר מערום של שמיכות שהקים ליד האח הבוערת וטפח עליהן בהזמנה. ׳רואה? הנה מקום בשבילך, מוכן ומזומן. והנה לחם ובשר על השולחן עבור שניכם.׳
דבריו הסיטו את תשומת ליבי לשולחן ולקערה המכוסה שניצבה עליו. בשד, אישרו חושיו של רחרחני, ולפתע נמלאתי בניחוח הבשר. בוריך צחק למראה שנינו העטים על המזון, ובדממה מרוצה הביט בי כאשר חלקתי עם הכלב את המזון עוד לפני שטעמתי ממנו. אכלנו עד
41
שושלת הרואים-למרחק
להתפקע ־ בוריך לא המעיט בגודל רעבונם של גור כלבים וילד אחרי יום כזה של הרפתקאות. ואז, למרות תנומת אחר הצהריים הארוכה שלנו, השמיכות הסמוכות לאש נראו לפתע מזמינות במיוחד. כרסינו מלאות, התכרבלנו וכשהלהבות מחממות את גבינו נרדמנו חיש מהר.
כאשר התעוררנו בבוקר המחרת, השמש עלתה גבוה בשמיים ובוריך כבר לא היה בחדר. רחרחני ואני זללנו את שאריות ארוחת הלילה וכירסמנו את העצמות בטרם ירדנו ממגוריו של בוריך. אף אחד לא פנה אלינו, ולמען האמת אף אחד לא שם ליבו אלינו.
בחוץ, יום נוסף של תוהו וחגיגות החל. הטירה, אם אפשרי הדבר בכלל, היתה עמוסה אנשים אף יותר מיום האתמול. מעברם הפריח ענני אבק מעל הקרקע וקולותיהם נישאו מעל שריקתה של הרוח ושאון הגלים המרוחק. רחרחני בלע את הכל, כל ניחוח, כל מראה, כל קול. העומס התחושתי הכפול המם אותי. בדרכי, הבנתי מתוך קטעי שיחה כי בואנו התנגש באיזה טקס אביב של היאספות ושמחה. נטישתו של אביר עדיין היתה נושא השיחה העיקרי, אך היא לא הפריעה למופעי הבובות וללהטוטנים להפוך כל פינת רחוב לבימת הופעות. הספקתי להבחין לפחות בהצגת בובות אחת אשר שילבה בקומדיה שהציגה את מאורעות החצר האחרונים, ואני עמדתי בקהל, אלמוני וחסר שם, וניסיתי להבין את אחד הדיאלוגים שגרם למבוגרים להתגלגל מרוב צחוק. משהו על זריעה בשדותיו של השכן, אם אינני טועה.
אך במהרה ההמון והרעש החלו להעיק על שנינו, ונתתי לרחרחני להבין שאני מבקש לברוח מהכל. עזבנו את הטירה, תוך שאנו חולפים בעד שער החומה, על פני שומרים עסוקים בחילופי דברי הבל עם הבדרנים והאורחים השונים הזורמים פנימה.
ילד קטן וכלבו הנשרכים בעקבותיה של משפחת סוחר דגים בדרכה אל מחוץ לטירה אינם מראה נדיר כלל, וכך הותרנו את החומות הגבוהות מאחור והמשכנו לעקוב אחר בני המשפחה, בהיעדר דבר אחר שיעסיק אותנו. פניהם היו מועדות לעבר העיירה של טירת הצבי.
42
שוליית הרוצח
בהדרגה נותרנו הרחק מאחוריהם, בעוד ניחוחות חדשים תבעו את תשומת ליבו של רחרחני. הוא הותיר את טביעת ריחו בכל פינה כמעט, עד אשר נותרנו רק שנינו, מהלכים בסמטאות העיירה.
טירת הצבי היתה באותם ימים מקום קשה, חשוף לרוחות הים המלוחות. הרחובות היו תלולים ומעוקלים, מרצפותיהם מתנודדות תחת הרגליים הפוסעות והעגלות החולפות עליהן. הרוח תקפה את נחירי השפלה שלי בריחם של אצות ירוקות וקרביהם של דגים, ובאוויר נישאו צווחות השחפים וציפורי הים כמנגינה משונה המלווה את הרשרוש הקצבי של הגלים.
העיירה נאחזה בצוקים הסלעיים והשחורים כאילו היתה ספחת הנצמדת לרציפים ולמעגנים. הבתים עשויים היו אבן ועץ, אלו מהם הבנויים גבוה יותר במעלה פני הסלע מהודרים וקבועים עמוק יותר באבן.
עיירת טירת צבי היתה שקטה יחסית לחגיגות וההמונים למעלה, בטירה עצמה. לשנינו לא היה אז את השכל או הנסיון לדעת כי העיירה על שפת הים אינה המקום הטוב ביותר לילד בן שש וכלבו הצעיר. רחרחני ואני חקרנו את המקום בלהיטות, מרחרחים את דרכנו מטה מרחוב האופים, דרך שוק נטוש כמעט לגמרי ואז לאורך המחסנים וצריפי הסירות אשר נמצאו במפלס הנמוך ביותר של העיירה. כאן המים היו קרובים, ואנחנו צעדנו על רציפי עץ, חול ואבני חוף חלקלקות. עסקים כאן התנהלו כרגיל ־ אווירת החג בטירה לא חדרה לאזור זה. ספינות חייבות להמשיך לעגון ואת מטענן יש לפרוק גם אם יום חג הוא היום ־ אלו החיים מדיג חייבים להקפיד על לוחות הזמנים של הים, לא על אלו של בני האדם צמאי ההילולות.
במהרה פגשנו בילדים, כמה מהם עסוקים במטלות שהעמיסו עליהם הוריהם, אך כמה מהם בטלים בדיוק כמונו.
התחברתי עימם ללא קושי; כאן לא היה צורך בטקסי ההצגה וההיכרות האהובים כל כך על המבוגרים.
43
שושלת הרואים-למרחק
רובם היו מבוגרים ממני, אך מעטים היו בגילי או אף צעירים יותר. אף אחד מהם לא תמה על כך שאני מסתובב לבדי בעיירה.
הם הציגו בפניי את כל ה׳מראות התיירותיים׳ החשובים של העיר, לרבות גופתה הנפוחה של פרה אשר נשטפה אל החוף בגאות האחרונה. ביקרנו בסירת דייגים חדשה שנבנתה במעגן מלא כמברשות מאולתרות ופחים מדיפי ריח זפת עז.
משטח עץ עליו הונחו ללא השגחה דגים לעישון סיפק את ארוחת הצהריים לכשישה מבינינו.
אם היו הילדים אליהם הצטרפתי באותו היום מרופטים וקולניים יותר מאלו אשר פגשנו ואשר עסוקים היו בעבודות ומטלות שונות, הרי שלא שמתי את ליבי לכך. ואם מישהו היה אומר לי שביליתי את היום בחברת ילדי קבצנים אשר הכניסה לטירה נאסרה עליהם מחמת אצבעותיהם הקלילות, הייתי קרוב לוודאי מופתע למדי. באותה עת, ידעתי רק כי היום האפרורי הפך לפתע ליום זוהר ומלא בארועים ומראות מרגשים.
לא כולם היו חביבים ונחמדים כל כך. כמה מהנערים הגדולים יותר היו שמחים בוודאי לבחון את רכות עורו ורגישותו של המבקר החדש באגרופיהם, אילולא היה רחרחני צמוד אליי, חושף את שיניו לנוכח כל הפגנת תוקפנות מצידם. אך היות ולא עשיתי כל נסיון לקרוא תיגר על מנהיגותם, התירו לי להצטרף. סודותיהם הרבים הותירו בי רושם עז, ולא תהיה זו הגזמה מצידי לקבוע כי בסופו של אותו יום מסעיר הכרתי את חלקיה העניים של העיירה טוב יותר מאלו אשר נולדו מעליה.
אף אחד לא שאל אותי לשמי. כולם קראו לי פשוט הילד החדש, או פשוט: ׳החדש.׳ לאחרים היו שמות פשוטים כמו דיק או קארי, או כינויים תאוריים כגון מרים־הרשתות ואף־מדמם. האחרונה היתה עשויה להיות ילדה יפה למדי בנסיבות אחרות. היא היתה מבוגרת ממני בשנה
44
שוליית הרוצח
או שנתיים, אך חדת לשון ומהירת מענה עד מאוד. ויכוח קולני פרץ בינה לבין נער גדול בן שתים־עשרה, אך היא לא הראתה כל סימן של פחד מאגרופיו, ועקיצותיה הדוקרניות גרמו עד מהרה לכל הסובבים לצחוק לו. היא נהנתה בשקט מנצחונה והותירה אותי מתפעם מקשיחותה. אך על פניה וזרועותיה הדקיקות בלטו חבורות רבות במגוון של צבעים, מסגול ועד כחול וצהוב, ומעט דם קרוש מאחורי אוזנה העיד יותר מכל על שמה. בכל זאת, אף־מדמם היתה ילדה חיונית ונמרצת, קולה צווחני אף יותר מצרחותיהם של השחפים שחגו כל העת ממעל. שעות אחר הצהריים המאוחרות מצאו את קארי, אף־מדמם ואותי על חוף סלעי מאחורי בקתותיהם של מתקני הרשתות. אף־מדמם לימדה אותי לחפש אחר צדפות צמודות־סלע. כאשר מצאנו אחת כזאת, היא הרימה אותה בעזרת ענף קשה, והראתה לי כיצד, בתנועה מיומנת, היא פותחת את הצדפה בעזרת מסמר ברזל חלוד כדי להגיע לקרביה הטעימים של הצדפה. לפתע נשמעה קריאה של ילדה אחרת ואף־מדמם נשאה את עיניה לעברה.
הגלימה הכחולה הנקיה אשר התבדרה סביב צווארה ונעלי העור אשר על רגליה הפרידו אותה בבירור ממכריי החדשים.
היא לא באה להצטרף לאימוני השליה שלנו, אלא נעצרה במרחק בטחון, לא יותר מטווח שמיעה. ׳מולי, מולי, הוא מחפש אחריך בכל מקום. הוא התעורר פיכח כמעט לחלוטין לפני כשעה, והחל לקרוא לך בשמות גנאי מיד כאשר גילה כי אינך וכי האש כבתה.׳
הבעה מעורבת של יראה ומרי ניבטה מפניה של מולי. ׳בירחי, קיטני, אך קחי את תודותיי עמך. אזכור אותך בפעם הבאה שהגאות תחשוף את קיני הסרטנים.׳
קיטני הרכינה קלות את ראשה בהכרה ומיד סבה על עקביה ומיהרה חזרה בדרך בה הגיעה.
׳האם את בצרות?׳ שאלתי את אף־מדמם כאשר זו נותרה על עומדה ופסקה מחיפושיה אחר הצדפות.
45
שושלת הרואים-למרחק
׳צרותי׳ היא פלטה מעין נחרת בוז. ׳זה תלוי. אם אבא שלי יכול להישאר פיכח זמן מספיק בכדי למצוא אותי, אולי אזכה למנה הגונה. סביר יותר שהוא יהיה כה שיכור הלילה עד שכל מה שישליך אחריי יחטיא אותי במטרים. הרבה יותר מסביר!,׳ חזרה ואמרה בנחישות כאשר קארי פתח את פיו כדי להביע את התנגדותו. באומרה זאת הסתובבה ושבה לציד הצדפות שלנו.
בעודנו רכונים מעל יצור אפור רב רגליים אשר מצאנו בבריכת מי ים זעירה נשמע לפתע קול ריסוק של מגף כבדה על הסלעים מוכי הטחב לצידנו אשר גרם לכולנו להסב לעברו את ראשינו. קארי זינק ונמלט בזעקה קצרה אל החוף, אף לא עוצר בכדי להביט לאחור. רחרחני ואני נרתענו לאחור. הוא נצמד אליי ושיניו נחשפו בגרגור אמיץ בעוד זנבו מכשכש בהתרגשות לנגד בטנו הקטנה והפחדנית. מולי אף־ מדמם היתה איטית תגובה לעומתנו, או אולי השלימה עם העומד לבוא. הגבר הצנום שקרב אלינו בהיגנב היכה אותה בחבטה עזה על צד ראשה. הוא היה רזה עד מאוד, חוטמו אדום ועצמותיו בולטות, ואגרופו כקשר בקצה זרועו הגרומה, אך החבטה היתה עזה מספיק בכדי להטיל את מולי אל הסלע. הספחות חתכו את ברכיה המשופשפות, וכאשר זחלה הצידה בנסיון לחמוק מהבעיטה שכוונה לעברה, עיוויתי את פניי לנוכח החול המלוח שנזרה על החתכים הטריים.
׳חתולת אשפתות חסרת אחריות! אמרתי לך להישאר ולדאוג להשריה! והנה אני מוצא אותך כאן מתבטלת על החוף, והשעווה כבר קשה לגמרי בקדירה. הם ירצו עוד הרבה נרות דקים בטירה הלילה, ומה אמכור להם?׳.
׳את שלושת התריסרים שהכנתי בבוקר. זה הספיק בדיוק לפתילות שהשארת לי בבוקר, זקן שיכור שכמותך!,׳ מולי קמה על רגליה ועמדה בגבורה למרות עיניה הנוצצות. ׳מה היה עליי לעשות? לבזבז את כל העץ כדי שהחלב יישאר רך וכדי, כשסוף סוף תתן לי פתילות, לא יהיו לנו עצים לחמם את הקדירה?׳
46
שוליית הרוצח
הרוח נשבה והגבר התנודד קלות. ריח גופו הגיע אלינו עם המשב הפתאומי. זיעה ובירה, דיווח לי רחרחני בידענות.
לרגע אחד נראה אביה של מולי מלא חרטה, אך אז כאבי בטנו הריקה וראשו הפועם הקשיחו את ליבו. הוא רכן לפתע והרים ענף לבן ויבש. ׳את לא תדברי אליי כך, פרחחית פראית! מסתובבת כאן עם ילדי הקבצנים, עוסקת בהשד יודע מה! גונבת מדוכני הדגים המעושנים, אני מוכן להתערב, ומביאה עוד ועוד בושה על ראשי. נסי להימלט, ותחטפי מנה כפולה כשאתפוש אותך.׳
היא בוודאי האמינה לו, שכן היא לא עשתה כל נסיון לברוח כאשר הוא התקרב אליה באיום, רק הרכינה את ראשה והרימה את זרועותיה בתנועה מעוררת רחמים בכדי להגן על עצמה מהמכה העתידה לבוא. עמדתי מרותק מאימה. רחרחני פלט יבבת פחד והרטיב את עצמו לרגליי. שמעתי את שריקת האוויר כשהמקל ירד בתנופה. ליבי זינק הצידה בחזי ואני דחפתי את הגבר, בכוח שפרץ בצורה מוזרה מבטני.
הוא נפל, בדיוק כמו איש החבית יום קודם לכן. אך הפעם האדם נפל אל הקרקע אוחז בחזהו, נשק העץ המאולתר שלו מתעופף הרחק ממנו. הוא קרס אל החול, גופו התעוות פעם אחת בחוזקה, ואז דמם.
שניה לאחר מכן מולי פקחה את עיניה, עדיין מכווצת מאימת המכה הניחתת. היא ראתה את אביה שוכב על החוף הסלעי, ותדהמה רוקנה את פניה. היא זינקה לעברו בזעקה. ׳פפה, פפה, אתה בסדר? בבקשה, אל תמות, אני מצטערת שהייתי כזו ילדה רעה! אל תמות, אבא, אני אהיה טובה, אני מבטיחה שאהיה טובה!.׳ היא כרעה לצידו על ברכיה המדממות, סובבה את ראשו כך שלא ינשום את החול, ואז ניסתה לשווא להושיבו.
׳הוא עמד להרוג אותך,׳ מילמלתי, מנסה להכניס קצת הגיון לתוך מצב חסר כל הגיון מלכתחילה.
47
שושלת הרואים-למרחק
׳לא. הוא מכה אותי, קצת, כשאני רעה, אבל הוא לעולם לא יהרוג אותי. וכאשר הוא פיכח ולא חולה ומקיא, הוא בוכה ומבקש ממני סליחה ומתחנן שלא אהיה רעה ולא ארגיז אותו. הייתי צריכה לשמור שלא להרגיז אותו. הו, חדש, אני חושבת שהוא מת.׳
אני עצמי לא הייתי בטוח, אך כעבור רגע הוא פלט גניחה איומה ופקח קמעה את עיניו. העווית שתקפה אותו חלפה, כך נראה. מטושטש, מבולבל ונתמך על ידי מולי שהמשיכה להתחנן כי יסלח לה, ואז אפילו אני עזרתי, בלב כבד. הוא נשען עלינו ושלושתנו עשינו באיטיות את הדרך מחוף הסלעים חזרה לביתם. רחרחני הלך בעקבותינו, נובח ומתרוצץ במעגלים סביבנו.
האנשים המעטים שראו אותנו עוברים התעלמו מהמראה לחלוטין. ניחשתי, וזה לא היה ניחוש פרוע במיוחד, שהמראה של מולי עוזרת לאביה להגיע הביתה לא היה מראה חדש עבורם. עזרתי להם להגיע עד פתחה של חנות קטנה לנרות. מולי לא פסקה לכל אורך הדרך למלמל סליחות והתנצלויות באוזן אביה. הותרתי אותם שם, ורחרחני ואני עשינו את דרכנו ברחובות העיירה והשבילים התלולים אל עבר הטירה, תוהים לאורך כל הדרך על דרכיהם המוזרות של בני האדם.
לאחר אותו יום, בו מצאתי את העיירה ואת ילדי הקבצנים, נמשכתי אליהם חזרה מדי יום כאל מגנט.
ימיו של בוריך היו עמוסים בחובותיו, הערבים בשתיה ובחגיגות האביב. הוא התעלם כמעט לחלוטין ממני וממעשיי במשך הימים, כל עוד כאשר הגיעה שעת לילה מצא אותי על השמיכות ליד האח.
למען האמת, אני מניח שלא היה לו צל של מושג מה לעשות איתי, מלבד לדאוג שאקבל אוכל בשפע כדי שאגדל ושאשן בבטחה מדי לילה. לא היו אלה זמנים טובים עבורו. הוא היה האיש של אביר, וכעת משזה האחרון הסיר עצמו מעולמם של הבריות, מה היה על גורלו? אני משוכנע שמחשבות אלו העסיקו אותו רבות. והיתה גם רגלו,
48
שוליית הרוצח
כמובן. למרות הידע הרב שלו בתחבושות ובתמיסות צמחים, הוא לא הצליח לרפא את רגלו באופן המושלם בו ידע לעשות זאת עם החיות שלו. פעם או פעמיים ראיתי את התחבושת מוסרת ואת הפנים מתעוות לנוכח החתך הגדול שסירב להתרפא ונותר נפוח ומפריש. בוריך קילל רבות את רגלו באותם ימים, וחרק את שיניו מדי לילה כאשר ניקה ומרח משחות שונות ומשונות על הפצע; אך ככל שחלפו להם השבועות והפצע, סירב להגליד, הנחישות פינתה מקום לייאוש קר וחולני. לבסוף הוא הצליח לגרום לפצע להיסגר, אך הצלקת הגדולה שנותרה התפתלה לכל אורך רגלו ופגמה בהילוכו. אין פלא אם כך שמחשבותיו לא היו נתונות לממזר הקטן שהופקד באחריותו.
אז אני התרוצצתי והתפרעתי בדרך האופיינית לילדים קטנים, מרבית הזמן מבלי שאיש ישים ליבו אליי.
כאשר חגיגות האביב הגיעו לקיצן, השומרים בשערי הטירה הסתגלו לשיטוטיי היומיים. בוודאי חשבו כי אני נער שליח, שכן רבים מהם היו בטירה, מבוגרים ממני אך במעט. למדתי להגניב מהמטבח מזון מספיק עבורי ועבור רחרחני לארוחות בוקר משביעות. הציד אחר מזון נוסף ־ פירורים שרופים מהאופה, צדפות ואצות ים מהחוף, דגים מעושנים מדוכנים חסרי השגחה ־ היה חלק בלתי נפרד מפעילויות היומיום. מולי אף־מדמם היתה בת הלויה הקבועה שלי באותם ימים. לעתים רחוקות, מאז אותו יום ראשון, ראיתי את אביה מכה אותה; רוב הזמן הוא היה שתוי מכדי למצוא אותה, או מכדי לממש את איומיו כאשר הצליח למצוא אותה. לא הקדשתי מחשבה למה שהתרחש באותו היום על חוף הים, מעבר לכך שהייתי אסיר תודה על כי מולי לא הבינה שאני הייתי האחראי להתרחשויות.
העיירה הפכה להיות מרכז עולמי ־ כל עולמי! ־ והטירה ללא יותר מאשר מקום לינה. היה זה קיץ, תקופה נהדרת בעיירת נמל. לא משנה להיכן הלכתי, עיירת טירת הצבי היתה מלאת חיים וצפופה באנשים יוצאים ובאים. סחורות הגיעו ממעלה נהר הצבי מהדוכסויות
49
שושלת הרואים-למרחק
בפנים הארץ, על רפסודות נהר שטוחות מאוישות בגברתנים מיוזעים. הם דיברו ביניהם בידענות על שוניות, על מוטות מדידה וסימני דרך לציון הגאות והשפל במימי הנהר. מטענם הובל אל חנויות העיירה או אל המחסנים, ואז חזרה מטה אל המעגנים ולתוך מיכלי האניות העוגנות. אלו האחרונות היו מאוישות על ידי מלחים מנבלי־פה אשר בזו לאנשי הנהר ולמנהגי היבשה שלהם. הם דיברו על גאות ועל סערות ועל לילות בהם אפילו הכוכבים לא יצאו בכדי להדריכם במי הים. גם דייגים התאספו במעגניה של העיירה, והם היו העליזים והמבדרים ביותר בין כולם. לפחות כל עוד הדגים נערמו ברשתותיהם.
קארי לימד אותי הכל אודות הרציפים והמסבאות, וכיצד נער קל רגליים יכול להרוויח שלושה או אפילו חמישה פני מדי יום, בהעברת הודעות ברחובותיה התלולים של העיירה. חשבנו אותנו אז לאמיצים ומחודדים; איך הערמנו על הילדים הבוגרים יותר שגבו שני פני ואף יותר עבור שליחות אחת בלבד! אינני זוכר ימים אחרים מאז בהם הייתי כה נועז.
אני עוצם את עיניי ועדיין יכול להריח את אותם ימים מופלאים. עצי אלון, זפת ונסורת טריה מהמעגנים היבשים בהם בוני־הסירות חידדו את סכיניהם ומשופיהם. הריח המתקתק של דגה טריה, והצחנה המרעילה של דגים שעמדו זמן רב מדי בחום השמש. ערימות של צמר בשמש הוסיפו גם הם את ניחוחם היהודי לניחוחות חביות עץ האלון מלאות הברנדי. אלומות קש זהוב המתינו לצד תיבות עמוסות מלונים קשים.
כל הניחוחות הללו התערבלו יחד ברוח מן המפרץ, יחד עם מלח ויוד. רחרחני הביא את כל אשר הריח להכרתי, חושיו המחודדים גוברים ללא קושי על חושיי הקהים יותר.
קארי ואני היינו נשלחים להביא נווט אשר הלך להיפרד לשלום מרעייתו, או לשאת דגימת תבלינים לקונה באחת החנויות. האחראי על הנמל היה שולח אותנו בריצה ליידע אנשי צוות כי איזה כסיל התרשל
50
שוליית הרוצח
בקשירת חבליהם וכי הגאות תיקח עימה את הספינה אם הדבר לא יתוקן. אך יותר מכל אהבתי את השליחויות שהובילו אותנו אל הפונדקים והמסבאות. כאן הרכלנים ומספרי הסיפורים מכרו את מרכולתם. מספרי הסיפורים גוללו את המעשיות הקלאסיות, על מסעות של תגליות, ועל צוותים אשר גברו על סערות נוראיות, או על רבי חובלים טיפשים שהורידו את ספינותיהם על כל אנשיהן וצוותן אל מעמקי הים.
את הסיפורים המסורתיים למדתי בעל פה, אך האגדות היפות ביותר באו לא מפי מספרי הסיפורים המקצועיים, אלא מפי המלחים וזאבי הים הותיקים עצמם. אלו לא היו מעשיות שנועדו להישמע אל מול אח בוערת עם ספל שיכר מחומם מהביל ביד; היו אלה אזהרות ושמועות שהועברו מצוות לצוות בעוד הימאים חלקו קנקן ברנדי או כיכר לחם צהבהבה.
הם דיברו על שלל שהעלו בחכותיהם, רשתות כה מלאות עד כי איימו להטביע את הספינה; אודות דגים ויצורים מופלאים בהם נתנו מבט חטוף בלבד לאור ירח מלא כאשר הללו חצו את נתיב האניה. היו סיפורים אודות כפרים עליהם פשטו הנכריים, גם לאורך החוף וגם באיים המרוחקים יותר של הדוכסות שלנו, תיאורים של פיראטים וקרבות בלב ים, וספינות שהופלו במרידה ובגידה מבפנים. המעשיות המרתקות ביותר היו אלו שעסקו כפושטי הספינות האדומות, נכרים שעסקו הן בפשיטות והן בפיראטיות, ותקפו לא רק את כפרינו ואניותינו אלא גם את אלו של נכרים אחרים. היו אלו שליגלגו על תיאורי הספינות בעלות החרטום האדום, ולעגו לאלו אשר סיפרו על פיראטים נכרים אשר פנו ותקפו את בני עמם.
אבל קארי, רחרחני ואני ישבנו מתחת לשולחנות, שעונים בגבינו אל רגלי השולחנות, מכרסמים פת לחם בפני, ומאזינים בעיניים פעורות לרווחה לסיפורים על הספינות האדומות, שתריסר גופות תלויות מתרניהן ־ לא מתים, לא, אלא אנשים כבולים שנעו וצרחו בכל פעם שהשחפים ירדו לנקר בהם. הקשבנו לסיפורי אימים מבעיתים עד שאפילו הפונדק
51
שושלת הרואים-למרחק
הדחוס ביותר היה קר וצונן מרוב אימה, ואנו מיהרנו שוב אל הרציפים, להרויח עוד פני.
פעם אחת קארי, מולי ואני בנינו רפסודה מעצי סחף וקשרנו אותה מתחת לרציף. השארנו אותה קשורה שם, וכאשר באה הגאות, הרפסודה השתחררה, והרסה חלק מהרציף, ביחד עם שתי סירות. במשך ימים לא העזנו לחזור לשם, מפחד פן יגלו כי אנו היינו האחראים להרס. ופעם אחת בעל פונדק סטר לקארי והאשים את שנינו בגניבה. נקמנו בו בהסתירנו דג הרינג מסריח מתחת לרגל השולחן. זה הרקיב והסריח ומשך לשם זבובים, ועברו ימים עד שגילו את מקור הריח.
למדתי לא מעט משלחי יד במסעותיי בעיירה: קניית דגים, תיקון רשתות, בנית סירות ובטלה. למדתי הרבה על טבע האדם. נעשיתי שופט אופי לא רע; מי ישלם באמת את הפני המגיע עבוד מסר שהועברת ומי רק ילעג לי כאשר אבוא לקבל את המגיע לי. למדתי בפני איזה אופה אפשר היה להתחנן לשאריות, ומאלו חנויות הכי קל לגנוב. וכל אותה העת, רחרחני היה לצידי, כה קשור אלי כעת עד כי רק לעיתים רחוקות נפרדו מוחותינו לחלוטין. השתמשתי בחוטמו, בעיניו ובלסתותיו באותה החופשיות בה השתמשתי באלו שלי, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם.
כך חלף לו רוב רובו של הקיץ.
אך יום בהיר אחד, כשהשמש זרחה בשמיים תכולים אף יותר מהים, מזלי הטוב הגיע לקיצו. מולי, קארי ואני סילקנו שרשרת נאה של 'נקניקיות כבד מבית עישון והיינו עסוקים בבריחה מפוארת ברחובות, כשהבעלים החוקי של הנקניקיות מאחורינו. רחרחני היה עימנו, כתמיד. הילדים האחרים למדו לקבל אותו כחלק בלתי נפרד ממני. אינני חושב כי אי פעם עלתה בראשם תמיהה לנוכח אחידות הנפש שלנו. היינו רחרחני והחדש, והם בוודאי חשבו כי כישרונו המיוחד לדעת לאן לרוץ כדי לתפוש את אשר אשליך עוד לפני שעשיתי זאת היה לא יותר מאשר תעלול מתוחכם.
52
שוליית הרוצח
כך רצנו לנו ארבעתנו, נדחקים בין העוברים והשבים, עוקפים עגלות ודוכנים, מעבירים את שרשרת הנקניקיות העסיסית מיד מאובקת ללסת לחה וחזרה ליד, וכל העת בעל הנקניקיות רודף אחרינו וזועק וצועק לשווא.
ואז בוריך פסע החוצה מתוך חנות.
רצתי הישר לעברו. זיהינו זה את זה ברגע של מפח נפש משותף. ההבעה החשוכה בעיניו לא הותירה בי כל ספקות באשר לחומרת מצבי בעיניו. ברח על נפשך, החלטתי ללא היסוס, ותימרנתי הרחק מידיו המושטות, רק כדי לגלות, לאחר רגע קל של הפתעה מבולבלת, כי רצתי הישר אל תוכו.
אינני אוהב להיזכר באשר אירע לאחר מכן. ספגתי חבטות הגונות, לא רק מידיו של בוריך, אלא גם מידיו של מוכר הבשר הזועם. כל שותפיי לעבירה מלבד רחרחני התאיידו להם בסמטאות והכוכים המוצלים של הרחוב. רחרחני זחל על בטנו אל בוריך, מתחנף ומתגפף כי ימחל לו, וקיבל גם הוא את מנתו.
הבטתי חסר אונים וכואב בעוד בוריך הוציא מטבעות מכיסו ושילם לאיש הנקניקיות, ובכל אותה העת הוא אחז בי בצווארון חולצתי וכמעט הרים אותי מהקרקע. כאשר איש הנקניקיות עזב את המקום והקהל המצומצם שהתאסף במקום כדי לחזות בנפילתי החל להתפזר, רק אז הוא שיחרר אותי. תמהתי אז לנוכח מבט הגועל העמוק שנתן בי. ׳הביתה. עכשיו!,׳ ציווה וקינח במכת גב יד אחרונה על עורפי.
לשם פנינו, במהירות רבה מאי פעם. מצאנו את ערימת השמיכות שלנו ליד האח, והמתנו בחרדה. חיכינו וחיכינו, עד אשר שעות אחר הצהריים הארוכות להחריד נעלמו להן אל תוך הערב היורד. שנינו רעבנו למזון, אך ידענו כי מוטב לנו לא לזוז משם. היה דבר מה בפניו של בוריך, מטיל אימה אף יותר מכעסו של אביה של מולי.
53
שושלת הרואים-למרחק
כאשר הוא הגיע סוף סוף, הלילה כבר ירד. שמענו את פסיעותיו במדרגות, ולא היה לי צורך בחושיו המחודדים של רחרחני כדי לדעת שבוריך שתה לשוכרה. הצטמקנו אל תוך עצמנו, מכווצים יחד, כאשר הוא נכנס לחדר המעומעם. נשימתו היתה כבדה, ומשימת הדלקת הנרות בעזרת הנר היחיד שאני הדלקתי קודם לכן היתה קשה עבורו מתמיד. לאחר שעשה זאת, הוא קרס על ספסל והתבונן בשנינו. רחרחני ייבב, ואז התהפך על בטנו בהתחננות כלבית. השתוקקתי לחקות אותו, אך נאלצתי להסתפק במבטי יראה מפוחדים. לבסוף, הוא דיבר.
׳פיץ. מה יהיה עליך? מה יהיה על שנינו? מתרוצץ עם ילדי קבצנים ברחובות, ודם מלכים זורם בעורקיך. כמו להקה של זאבים, אתם.׳
לא פציתי את פי.
׳אבל האשם מוטל עליי לא פחות מאשר עליך, ואולי יותר. קרב הנה, ילד, קרב.׳
דשדשתי צעד אחד או שניים קרוב יותר אליו. רעיון הקירבה היתרה אליו לא מצא חן בעיני במיוחד באותו הרגע.
בוריך קימט את מצחו לנוכח היסוסיי. ׳האם נפצעת, ילד?׳
הנדתי ראשי לשלילה.
׳אז קרב אליי.׳
היססתי, ורחרחני יילל ביסורי ההתלבטות.
בוריך נתן בו מבט תמה. יכולתי לראות את מוחו פועל בקדחתנות מבעד לערפילי השיכר. עיניו נעו מהגור אליי ובחזרה, ומבט חולני נפרש על פניו. הוא טילטל את ראשו, כאילו בחוסר אמון. אט אט הוא הוא קם על רגליו והתרחק מהשולחן ומהכלב, צולע קלות על רגלו הפגועה. בפינת החדר עמד מדף קטן, עליו הונחו כלים ומכשירים שונים. בוריך הרים את ידו בכבדות ונטל אחד מהם, שהיה עשוי מעץ ועור נוקשים.
54
שוליית הרוצח
הוא הניף אותו, ושוט העור הקצר הצליף בחדות על רגלו. ׳אתה יודע מה זה, ילדי׳ הוא שאל בעדינות, בקול רך.
טילטלתי ראשי בלא אומר.
׳מצלף כלבים.׳
עמדתי בוהה. דבר בנסיוני שלי או של רחרחני לא הכין אותנו לתגובה במצב שכזה. בוריך הבחין בוודאי במבוכתי. הוא חייך בקלילות ונימת קולו נותרה ידידותית, אך אני חשתי דבר מה חבוי במעשיו ודבריו, דבר מה ממתין.
׳זה מכשיר, פיץ. מכשיר לימוד. כשאחד הגורים שלך מתפרע, כשלא אכפת לו כשאתה אומר לגור "בוא הנה!" והגור מסרב לבוא ובכן, כמה הצלפות חדות מזה והגור ילמד להקשיב ולהיענות כבר בקריאה הראשונה. רק כמה חתכים קטנים, זה כל מה שצריך כדי שהגור ילמד לשים לב.׳ הוא אמר את הדברים בזחיחות הדעת, וכל אותה העת השוט היטלטל לו ליד רגלו. לא רחרחני ולא אני יכולנו להתיק את עינינו מהשוט, וכאשר לפתע הוא הניף אותו לעבר רחרחני, גור הכלבים פלט יבבת אימה וזינק אל מאחורי, כל גופו רועד.
ובוריך צנח אט אט אל הרצפה, מכסה את עיניו ומתקפל על ספסל ליד האח. ׳או, אדה,׳ הוא נשם, בין קללה לבין תפילה. ׳ניחשתי, חשדתי, כאשד ראיתי אתכם רצים כך, אבל יקוללו עיניו של אל, רציתי לטעות. לא רציתי להיות צודק. לעולם לא היכיתי גור כלבים עם השוט המקולל הזה בימי חיי. לרחרחני לא היתה כל סיבה לחשוש מפניו. אלא אם הוא ואתה חולקים את מחשבותיכם.׳
היתה הסכנה אשר היתה, חשתי כי היא חלפה. צנחתי על הקרקע לצידו של רחרחני, אשר זחל אל חיקי וחיכך את חוטמו בפניי בלהיטות. השקטתי אותו, והצעתי לו כי נמתין לראות מה יקרה עכשיו. ילד וגור, כך ישבנו, אל מול בוריך הקפוא. כאשר הוא הרים בסופו של דבר את עיניו, נדהמתי לראות בהן אדמומיות, כאילו בכה. ׳כמו אמא שלי,׳ אני
55
שושלת הרואים-למרחק
זוכר שחשבתי, אבל משום מה אינני יכול כעת להעלות את תמונתה בוכה אל מול עיני רוחי. רק את זו של פניו האבלות של בוריך.
׳פיץ. ילד. בוא הנה.׳ הוא אמר ברכות, והפעם נימת קולו לא הותירה מקום לאי ציות. התרוממתי והלכתי אליו, רחרחני בעקבותיי. ׳לא,׳ הוא אמר לגור, והצביע על הרצפה לצד רגלו, אך אותי הוא הניף אל הספסל לצידו.
׳פיץ,׳ הוא התחיל, ואז פסק. הוא נשם עמוקות, והתחיל שנית. ׳פיץ, זה לא בסדר. זה רע, רע מאוד, מה שעשית עם הכלב. זה לא טבעי. זה גרוע מגניבה או שקר. זה הופך את האדם לפחות מאדם. אתה מבין אותי?׳
בהיתי בו בחוסר הבנה. הוא נאנח, וניסה שנית.
׳ילד, אתה בן למשפחת מלכים. ממזר או לא, אתה בנו של אביר, צאצא לשושלת מלוכה עתיקה. והדבר הזה שאתה עושה, זה לא בסדר. זה לא מתאים לרמתך. אתה מבין אותי כעת?׳
הנדתי ראשי לשלילה אילמת.
׳הנה, אתה רואה. אתה כבר לא מדבר אפילו. עכשיו דבר אליי. מי לימד אותך לעשות זאת?׳
ניסיתי. ׳לעשות מה?.׳ קולי היה סדוק ומחוספס.
עיניו של בוריך התעגלו. חשתי במאמציו לשלוט בעצמו.
׳אתה יודע למה אני מתכוון. מי לימד אותך להיות עם הכלב, בראשו ונפשו, לראות איתו דברים, לתת לו לראות דברים יחד דרכך, לאמר דברים זה לזה?׳
הרהרתי בדברים לרגע. כן, זה באמת מה שקרה כל הזמן. ׳אף אחד,׳ עניתי לבסוף. ׳זה פשוט קרה. היינו ביחד הרבה מאוד,׳ הוספתי, מתוך מחשבה שאולי יהיה בכך משום הסבר.
בוריך בחן אותי בקדרות. ׳אינך מדבר כמו ילד,׳ הוא ציין לפתע.
56
שוליית הרוצח
׳אבל אני שמעתי שככה זה, עם אלו שנושאים עימם את הבינה העתיקה. כבר מההתחלה, הם אינם כמו שאר הילדים, אינם ילדים כלל. הם תמיד ידעו יותר מדי, ובהזדקנם, ידעו אף יותר. זו הסיבה שזה לא היה נחשב לפשע, בימים הקדומים ההם, לרדוף אותם ולהעלותם על המוקד. אתה מבין את אשר אני אומר לך, פיץ?׳
שוב הנדתי בראשי לאות שאיני מבין, וכאשר הבחנתי במבטו השואל, הכרחתי את עצמי להוסיף, ׳אבל אני מנסה. מה היא אותה בינה עתיקה?׳
בוריך נראה כלא מאמין, ואז התגנבה חשדנות לקולו. ׳ילד!,׳ הוא איים עליי, אך אני לא הסרתי את עיניי ממנו. לאחר רגע, נאלץ להודות בתמימותי הכנה.
׳הבינה,׳ החל באיטיות. פניו חשכו, והוא השפיל את עיניו אל ידיו כאילו נזכר בחטא קדמון. ׳זהו כוחו של דם החיה, בדיוק כפי שהאומנות שוכנת בדם המלכים. היא מתחילה כברכה, נותנת לך את לשונן של החיות. אך אז היא תופשת בך ומושכת אותך מטה, הופכת אותך לחיה ככל החיות. עד אשר לבסוף לא נותרת בך טיפת אנושיות, ואתה מתרוצץ, ומלקק וטועם דם, כאילו הלהקה היתה כל אשר אי פעם ידעת. עד אשר אף אדם לא יכול עוד להביט בך ולחשוב כי היית פעם בן אנוש.׳ קולו נעשה נמוך יותר ויותר ככל שדיבר על הבינה, והוא לא הישיר את מבטו אליי, אלא פנה אל האש ועיניו היו בוהות בלהבות הדועכות.
׳יש שאומרים שהאדם מקבל את צורתה של החיה, אך הוא הורג בתאוות דם של בני אדם ולא מרעב פשוט של חיה. הורג לשם ההרג...׳
׳האם זה מה שאתה מבקש לנפשך, פיץ? להטביע את דם המלכים שזורם בך בדם הציד הפראי? להיות כחיה בין חיות, פשוט לשם הידע שהדבר מביא לך? גרוע מכך, חשוב על מה שיתרחש קודם לכן. האם ניחוח דם טרי יצית את רוחך, האם מראה הטרף ינעל את מחשבותיך?׳
57
שושלת הרואים-למרחק
קולו נעשה רך אף יותר, ושמעתי את הבחילה שבו כאשר הוא שאל אותי, ׳האם תתעורר באישון ליל קודח ושטוף זיעה רק משום שאיזו נקבה נמצאת בעונת הייחום שלה ובן הלוויה שלך חש בה? האם זה יהיה הידע אותו תיקח עמך למיטת גבירתך?׳,
ישבתי קטן ואומלל לידו. ׳אני לא יודע,׳ אמרתי בקול קטנטן.
הוא הסתובב לעברי, זועם לפתע. ׳אתה לא יודע?׳ נהם, ׳אני אומר לך לאן זה מוביל, ואתה אומר שאינך יודע?׳
לשוני דבקה לחיכי ורחרחני הצטנף לרגליי. ׳אבל אני לא יודע באמת,׳ מחיתי, ׳כיצד אוכל לדעת מה אעשה עד אשר עשיתי זאת? כיצד אוכל לומר?׳
׳ובכן, אם אינך יכול לומר זאת, אני יכול!,׳ הוא שאג, ואני חשתי אז היטב את מלוא עוצמת השליטה שהוא כפה על מזגו, ועד כמה הוא שתה באותו הערב. ׳הגור הולך ואתה נשאר. אתה נשאר כאן, תחת השגחתי, היכן שאני יכול לשים עליך עין. אם אביר לא מוכן שאהיה עימו, זה המעט שאוכל לעשות למענו. אני אדאג שבנו יגדל להיות גבר, לא זאב. ואני אעשה זאת גם אם שנינו נשלם על כך בחיינו!.׳
הוא זינק מהספסל ותפש את רחרחני בעור צווארו. או כך התכוון לעשות. אך גור הכלבים ואני חמקנו ממנו בניתור. יחד פנינו אל הדלת, אך הבריח היה נעול ולפני שהספקתי לפתוח אותו, בוריך היה לצידנו. את רחרחני הוא דחף הצידה במגפו; אותי הוא אחז בכתף והדף אותי לקצה השני של החדר. ׳בוא הנה, גור,׳ הוא ציווה, אך רחרחני נמלט לרגליי. בוריך עמד ליד הדלת, רושף ומתנשף, ולי היה את רוע המזל לזכות בהצצה קטנה אל זרמי מחשבותיו, לראות את החימה הלוהטת שפיתתה אותו לרסק את עצמותינו ולגמור איתנו כאן ועכשיו. שליטה כבירה כיסתה על הזעם השפוך, אך הצצה זעירה זו הספיקה י על מנת להחדיר בי את פחד האלוהים. וכאשר הוא לפתע זינק לעברנו, אני הדפתי לעומתו בכל עוצמת יראתי.
58
שוליית הרוצח
הוא צנח לרצפה כאילו היה ציפור ירויה, ונותר ישוב לרגע, המום ומפלבל בעיניו. אני רכנתי ותפשתי את רחרחני בשתי ידיי. בוריך טילטל באיטיות את ראשו כאילו ניער טיפות גשם משערו. הוא עמד, גבוה ומאיים מעלינו. ׳זה בדם שלו,׳ שמעתי אותו ממלמל לעצמו, ׳מהדם הארור של אימו, וזה לא צריך להפתיע אותי. אבל הילד חייב ללמוד.׳ ואז, בהיישירו את מבטו לעיניי, הוא הזהיר אותי. ׳פיץ, לעולם אל תנסה לעשות לי את זה שוב. לעולם לא. כעת, תן לי את גור הכלבים׳.
הוא התקדם לעברנו שוב, ואני חשתי שוב ברמז הקל שבקלים לחרונו החבוי. לא יכולתי לעצור בעד עצמי. הדפתי לעומתו שוב, אך הפעם נתקלה הגנתי בחומה שהטיחה אותה חזרה בי, עד כי מעדתי ונפלתי לאחור, כמעט מאבד את ההכרה, מוחי נמחץ לנוכח אופל שחור. בוריך רכן מעליי. ׳הזהרתי אותך,׳ הוא אמר ברכות, וקולו היה כנהימת זאב. אז, בפעם האחרונה, חשתי את אצבעותיו לופתות את עורפו של רחרחני. הוא הרים את הכלבלב, ונשא אותו, לא בגסות, אל הדלת. הבריח אשר תעתע בי נפתח בין רגע, ותוך רגעים שמעתי את רקיעות מגפיו במורד המדרגות.
שניה אחת מאוחר יותר, חזרתי לעצמי. זינקתי על רגליי ואצתי אל הדלת, אך בוריך נעל אותה איכשהו מבחוץ. לא יכולתי לעשות יותר מאשר לחבוט שוב ושוב בדלת ולשרוט אותה בציפורניי. תחושתו של רחרחני הלכה ודעכה כאשר הוא נישא הרחק ממני, מותירה במקומה ריקנות נואשת. ייבבתי, ואז שאגתי, הטחתי את עצמי בדלת, וחיפשתי את בדל הקשר עימו. היה הבזק פתאומי של כאב אדום, ורחרחני נעלם. בעוד חושיו הכלביים נטשו אותי לחלוטין, צרחתי ובכיתי כמו שכל ילד בן שש שנים היה עושה, מכה בחוסר אונים באגרופיו הקטנים על דלת העץ הכבדה.
שעות חלפו לפני שבוריך שב. שמעתי את צעדיו, והרמתי את ראשי ממקום משכבי, מותש וסחוט, ליד הדלת. הוא פתח את הדלת, ותפש אותי ללא קושי בצווארון חולצתי כאשר ניסיתי לחמוק על פניו
59
שושלת הרואים־למרחק
מבעדה. הוא הדף אותי חזרה לחדר, ואז טרק את הדלת ונעל אותה שנית. הטחתי את עצמה ללא אומר לעומתה שוב, ויבבה עלתה מגרוני. בוריך התיישב, עייף.
׳אל תחשוב על כך אפילו, ילד,׳ הזהיר אותי, כאילו יכול היה לשמוע את תכניותיי הפראיות להזדמנות הבאה בה אצא החוצה. ׳הוא איננו. הגור איננו, וזה חבל מאוד, כי הוא היה מדם משובח במיוחד. שושלתו ארוכה כמעט כמו שושלת אבות אבותיך שלך. אך אני מעדיף לוותר על כלב מאשר על אדם.׳ כשלא הגבתי, הוא הוסיף, כמעט בעדינות, ׳אל תתגעגע אליו. זה כואב פחות, כך.׳
אך אני לא ויתרתי, ויכול הייתי לשמוע בקולו כי הוא עצמו לא האמין בכך. הוא נאנח, והכין עצמו בכבדות לקראת שינה.
הוא לא פנה אליי שוב, רק כיבה את המנורה והשתרע על המיטה. אך הוא לא שקע בשינה, והשחר עוד היה במרחק של כמה שעות כאשר הוא התרומם ממשכבו ונשא אותי אל המיטה, אל המקום המחומם שהותיר בשמיכות. הוא יצא שוב, ולא חזר אלא כעבור מספר שעות.
באשר אליי, הייתי חולה וכואב במשך ימים. בוריך, כך אני מאמין, הניח לבריות לחשוב שלקיתי באיזו מחלת ילדות, וכי יש לעזוב אותי במנוחה. ימים חלפו בטרם התיר לי לצאת שוב החוצה, וגם אז לא לבדי.
לאחר מכן, בוריך טרח קשות לדאוג שלא תהיה לי עוד הזדמנות לקשור קשר עם אף חיה. אני משוכנע שהוא חשב שהצליח בכך, ובמידה מסוימת אכן כך היה, שכן באמת לא יצרתי כל קשר ייחודי עם אחד הכלבים או הסוסים. אני יודע שכוונותיו היו טובות. אך אז לא חשתי כלל וכלל מוגן על ידו, אלא כבול. הוא היה הסוהר אשר הבטיח את בידודי בקנאות אדוקה.
הבדידות המוחלטת ניטעה בי אז, ושלחה את שורשיה העמוקים אל תוך תוכי.
60
שוליית הרוצח
3
ברית
המקור הראשוני לאומנות ייוותר קרוב לוודאי לוטה בערפל לעד. אין ספק כי הנטיה הטבעית לאומנות חזקה במיוחד כמשפחת המלוכה, אך עדיין אין היא מוגבלת אך ורק לבעלי דם המלכים. נראה כי יש אמת כלשהי כדברי הבריות: 'כאשר דם הים זורם עם דם המישורים, האומנות מלבלבת., מעניין לציין כי לנוכריים אין כל נטיה מולדת לאומנות,אף לא לאלו אשר אבות אבותיהם היו ילידיהם המקוריים של שש הדוכסויות.
האם טבעו של עולם הוא, שכל הדברים בו מחפשים את המקצב הטבעי, ובמקצב זה סוג של שלווה?
כך זה תמיד נדמה לי, לכל הפחות. כל הארועים, לא משנה עד כמה מרעידי אמות־סיפים או מוזרים יהיו, מדוללים תוך רגעים מהתרחשותם על ידי ההמשכיות הבלתי נמנעת של שיגרות היום־יום ההכרחיות. אנשים ההולכים בשדה קרב בחיפוש אחר פצועים עדיין יעצרו כדי להשתעל, לקנח את אפם, עדיין ירימו את עיניהם למראה להקת אווזים במבנה v בשמיים. ראיתי חוואים ממשיכים את הקציר ואת זריעת שדותיהם בעוד צבאות מתנגשים במרחק של מילין ספורים בלבד מהם.
61
שושלת הרואים-למרחק
כך היה גם עבורי. אני מביט לאחור, על עצמי, ומשתאה.
מנותק מאימי, נגרר לעיר זרה ולסביבה זרה, ננטש על ידי אבי לטובת אדם זה, מנותק באכזריות מבן הלוויה הכלבי שלי, ועדיין קמתי מהמיטה יום אחד והמשכתי בחייו של ילד קטן.
עבורי, המשמעות היתה לקום כאשר בוריך העיר אותי, ולהשתרך בעקבותיו למטבחים, שם אכלתי לצידו. אחר כך, הייתי הצל של בוריך. לעתים נדירות איפשר לי לצאת משדה הראיה שלו. הייתי ככלב לרגליו, מביט במעשיו, ולבסוף מסייע לו באינספור מטלות קטנות שהטיל עליי. הערבים מצאו אותי יושב שוב לצידו במטבח, אוכל יחד עימו ותחת עינו הפקוחה.
אז, חזרה לחדרו, שם הייתי מבלה את יתרת הערב בבהיה דוממת באש בעוד הוא שתה לשוכרה, או בבהיה דוממת באש בהמתנה לשובו. הוא עבד תוך כדי שתיה, מתקן או מתקין אוכף, רוקח שיקוי מרפא לאחת החיות, או מטפל באחת מהן. הוא עבד, ואני למדתי, בהתבונני בו, למרות שמילים ספורות חלפו בינינו, אם בכלל. משונה לחשוב על שנתיים וחלק נכבד משנה נוספת שחלפו כך.
למדתי לעשות את אשר מולי עשתה זה שנים; לגנוב פיסות קטנות של זמן לעצמי בימים בהם בוריך נקרא להשתתף בציד או לעזור לאחת הסוסות להמליט. לעתים רחוקות אף חמקתי מהשגחתו כאשר היה שיכור מכדי לשים לב לכך, אך היו אלה הרפתקאות נדירות וקצרות. כאשר הייתי חופשי, הייתי ממהר אל חבריי הצעירים מהעיירה ומתרוצץ עימם זמן רב ככל שהעזתי. געגועיי לרחרהני היו עזים מנשוא, כאילו היתה זו יד שבוריך כרת מעליי, ולא את הקשר עם הכלב. אך איש מאיתנו מעולם לא העלה זאת.
בהביטי לאחור, אני מניח שהוא היה בודד אז לא פחות ממני. אביר לא איפשר לבוריך להתלוות אליו לגלות. תחת זאת, הוא נשאר להשגיח על ממזר חסר שם, ומצא כי לממזר יש נטיה טבעית למשהו
62
שוליית הרוצח
שהיה בעיניו גרוע מסטיה. וגם לאחר שרגלו החלימה הוא גילה כי לעולם לא יוכל עוד לרכב, לצוד או ללכת כפי שנהג פעם; כל אלו היו בוודאי קשים, קשים מנשוא עבור אדם כבוריך. הוא לעולם לא התלונן על כך באוזני איש, לפחות לא למיטב ידיעתי. אך שוב, במבט לאחור, אינני יכול לחשוב על מישהו אליו יכול היה לפנות באותם ימים.
לכודים בבדידות היינו שנינו, ומדי ערב, בהביטנו זה בעיניו של זה, ראינו בהן את זה אשר האשמנו בכך.
טבעם של כל הדברים לחלוף, על אחת וכמה כשמדובר בזמן.
ובחלוף החודשים והשנים, מצאתי בהדרגה את מקומי בסדרי עולם.
עשיתי שליחויות עבור בוריך, לעיתים עוד לפני שהספיק לבטא את מבוקשו במילים; ניקיתי אחריו בטפלו בחיות, דאגתי למים טריים לבזים, הוצאתי קוצים מפרוות כלבים ששבו מציד מוצלח. הבריות התרגלו לראות אותי, והפסיקו לנעוץ עיניים.
לפעמים חשתי כאילו כמה מהם כלל אינם רואים אותי. עם הזמן, בוריך הרפה את הרסן מעליי. יצאתי ובאתי בחופשיות רבה יותר, אך עדיין הקפדתי כי לא יידע על יציאותיי אל העיירה.
היו ילדים אחרים במצודה, רבים מהם בגילי. כמה מהם היו אף קרובי משפחה, בני דודים מדרגה שניה ושלישית. הצעירים יותר מביניהם נשמרו היטב על ידי אמהותיהם או אומנותיהם, והבוגרים טרודים היו במטלותיהם ומשימותיהם. רובם לא היו אכזריים כלפיי; פשוט, הייתי מחוץ למעגלים שלהם. על כן, אף כי לעתים חודשים עברו מבלי שאראה את קארי או את מולי, הם נותרו ידידיי הטובים ביותר. במסעות החקר שלי אל תוך הטירה, ובערבי חורף כאשר הכל נאספו באולם הראשי לצפות כמשוררים או במופעי הבובות, למדתי לדעת היכן רצויה חברתי והיכן לא.
63
שושלת הרואים-למרחק
הקפדתי להתרחק מטווח ראייתה של המלכה, שכן בכל פעם שעיניה נחו עליי, היתה מוצאת בי איזה פגם ונוזפת בבוריך בגינו. הדר, גם הוא, היה מקור של סכנה עבורי. הוא היה כבר גבר צעיר, אך גילו המבוגר לא מנע ממנו לדחוף אותי מדרכו כאשר היה נתקל בי, או מלצעוד, בלא משים לכאורה, אל תוך דבר מה זה או אחר בו שיחקתי באותו הרגע. היתה בו יכולת להיות קטנוני ונקמני במידה שמעולם לא נתקלתי בה אצל אמת. אין בכך כדי לומר כי אמת פינה מזמנו היקר עבורי, אך מפגשינו המזדמנים מעולם לא היו בלתי נעימים. אם הבחין בי, היה פורע את שערי בחיבה, או מציע לי מטבע.
פעם הגיע אל חדרו של בוריך משרת ובידיו כמה צעצועי עץ דהויים, ומסר מאמת כי מצא אותם בקרקעית אחד מארגזי הבגדים שלו וחשב שאולי אהנה לשחק בהם. איני יכול לחשוב על איזה פריט רכוש אחר שהיה יקר לי כל כך מאז.
קוב, נער האורווה, היה מקור אחר ולא פחות מדאיג לסכנה.
אם בוריך היה בסביבה, הוא דיבר אליי כשווה אל שווה ונהג בי באדיבות, אך בעיתות אחרות לא היה לו כל צורך ושימוש בי.
הוא הניח לי להבין כי אין הוא מעוניין בחברתי או בלווייתי כאשר עבד. בסופו של דבר גיליתי כי קינא בי; כנראה חש כי תפשתי את מקומו כבבת עינו של בוריך. לעולם קוב לא היה אכזרי ממש כלפיי, לעולם לא היכה אותי או נזף בי שלא לצורך; אך יכולתי לחוש בחוסר החיבה שרחש כלפיי, ולכן נמנעתי ממנו.
כל החיילים ונושאי הנשק הפגינו סובלנות רבה כלפיי. אחרי ילדי הרחובות של עיירת טירת צבי, הם היו הדבר הקרוב ביותר לחברים עבורי. אך עד כמה שגברים מסוגלים להיות סבלניים כלפי ילד בן תשע או עשר, מעט מאוד מן המשותף יש ביניהם. צפיתי במשחקי העצמות שלהם והאזנתי לסיפוריהם, אך כנגד כל שעה שביליתי בחברתם, היו ימים ארוכים בהם כלל לא ראיתי אותם. ולמרות שבוריך מעולם לא אסר
64
שוליית הרוצח
עליי להיכנס לחדר השומרים, הוא לא הסתיר את מורת רוחו לנוכח הזמן שביליתי שם. כך, הייתי ולא הייתי חבר בקהילת טירת הצבי. מאלה חמקתי, באחרים התבוננתי ולאלו צייתתי.אך עם אף אחד מהם לא יצרתי קשר.
ואז, בוקר אחד, שבועות מעטים לפני יום הולדתי העשירי, שיחקתי תחת השולחנות באולם הגדול, מתאבק ומתגלגל יחד עם גורי הכלבים. היתה זו שעה מוקדמת למדי. יום קודם לכן התרחש כאן ארוע כלשהו, והמשתה נמשך כל היום ורוב שעות הלילה. בוריך השקה את עצמו עד אובדן חושים. כמעט כולם, אצילים או משרתים, היו עדיין במיטותיהם, והמטבח לא הציע רבות למילוי בטני באותו הבוקר. אך השולחנות באולם הגדול היו אוצר של שאריות דברי מאפה וצלחות עמוסות בשרים. היו קערות מלאות בתפוחי עץ, כיכרות גבינה. בקצרה, כל אשר ילד קטן יכול לחלום אודותיו לארוחת הבוקר.
הכלבים הגדולים לקחו לעצמם את העצמות הטובות ביותר ועסקו בכירסומן בפינות הקרירות של האולם, כך שרוב שטח האולם והשולחנות נותרו לנו, הגורים הקטנים. אני מצאתי לי צלחת עמוסה בנתח בשר מפתה במיוחד, והתיישבתי תחת השולחן לחלוק בה יחד עם הגורים המועדפים בעיניי. מאז רחרחני, הקפדתי לדאוג שבוריך לא יראה אותי מפגין חיבה יתרה לגור כלבים מסוים. עדיין לא הבנתי מדוע הוא התנגד לקראתי לכלבים, אך לא יכולתי לסכן את חייו של כלבלב בנסיון להבינו. כך סעדנו את ליבנו, אני ושלושה כלבלבים צעירים, כאשר לפתע שמעתי צעדים איטיים פוסעים על פני הרצפה המלוכלכת. שני אנשים דיברו, דנו אודות דבר מה בקולות מהוסים.
תחילה חשבתי שאלה משרתי המטבח, שהגיעו לנקות. זחלתי ממקום סעודתי תחת השולחן במטרה לגנוב עוד כמה שיירים לפני שהכל יסולק.
אך לא היה זה משרת אשר הופתע לנוכח הופעתי הפתאומית אלא המלך הזקן, סבי, בכבודו ובעצמו. כפסע מאחוריו, צמוד לכתפו, היה
65
שושלת הרואים-למרחק
הדר. עיניו המטושטשות וגלימתו הקמוטה העידו כי נטל חלק פעיל בחגיגות אמש. ליצן המלך החדש, אשר אך לאחרונה הגיע למצודה, הידס מאחורי השניים, עיניו פעורות ועגולות בפנים אליפסיות כקליפת ביצה. הוא היה יצור כה מוזר, עורו בצקי ובגדיו תשבץ שחור לבן, עד כי נמנעתי מלהתבונן בו ישירות. בניגוד אליו, עיניו של המלך ערמומי היו צלולות ובהירות, זקנו ושערו סורקו לאחרונה ובגדיו חסרי רבב. לרגע קט הוא נראה מופתע, ואז ציץ, ׳אתה רואה, הדר, בדיוק כפי שאמרתי לך. ההזדמנות מופיעה לנגד העיניים, ומישהו חוטף אותה; בדרך כלל יהיה זה מישהו צעיר, אחד אשר מונע באנרגיות חסרות התכלית של הילדות. לשושלת המלוכה אין את המותרות להתעלם מהזדמנויות מעין אלה, או לאפשר להן להחטף בידי אחרים.׳
המלך המשיך וצעד על פניי, מרחיב את הנושא בעוד הדר מעניק לי מבט מבשר רעות מעיניו האדומות. בהינף ידו סימן לי להעלם מהשטח. הנדתי בראשי לאות הבנה, אך תחילה זינקתי לעבר אחד השולחנות. תחבתי שני תפוחים לתוך כיס מעילי ועוד מאפה אוכמניות שלם כאשר המלך לפתע סב על עקבו והצביע לעברי. הליצן שלו חיקה אותו מאחור, ואני קפאתי על עומדי.
׳הסתכל עליו,׳ ציווה המלך הישיש.
הדר בהה בי, אך אני לא העזתי להניד ולו שריר.
׳מה תעשה איתר?
הדר נראה אובד עצות. ׳איתו? זה פיץ. הממזר של אביר. מתגנב וגונב כתמיד.,
׳טיפש,׳ חייך המלך, אך עיניו היו חדות וקרות כמתכת קפואה. הליצן, בחושבו כי אליו הכוונה, חייך במתיקות. ׳האם סתומות אוזניך בשעווה? האם אינך שומע דבר אשר אני אומר? שאלתי אותך "מה תעשה איתו?" לא "מה אתה חושב עליו." הנה הוא עומד לפנינו, צעיר, חזק ועתיר משאבים. מראהו לא פחות מלכותי ממראך, על אף שנולד
66
שוליית הרוצח
בצד הלא נכון של הסדינים. אם כך, מה תעשה ממנו? מכשיר? כלי נשק? חבר? אויב? או אולי תותיר אותו לעיסוקיו כאן, עד אשר מישהו אחר יבוא ויעשה בו שימוש כנגדך?׳
הדר מצמץ לעברי. עיניו התרוצצו לאורכו ורוחבו של החדר, אך משלא ראה אחר מלבדי, שב והפנה את מבטו הנבוך אליי. לקרסוליי, אחד הגורים ייבב, מזכיר לי כי קודם לכן חלקנו. הזהרתי אותו לשמור על השקט.
׳הממזר? הוא רק ילד.׳
המלך הקשיש נאנח. ׳היום. הבוקר הזה ועכשיו, הוא ילד. בפעם הבאה שתשים אליו את לבך הוא יהיה נער, או גרוע מכך, עלם צעיר, ואז יהיה זה מאוחר מכדי לשנותו או להופכו לדבר מה שימושי. אך קח אותו עכשיו, הדר, עצב אותו, ובעוד עשור תהיה נאמנותו נתונה לך. תחת להיות ממזר מאוכזב אשר ניתן לשכנעו להציג תביעה לכתר, יהיה לך נושא כלים, מאוחד עם המשפחה ברוח ולא רק בדם. ממזר, הדר, הינו דבר ייחודי. שים טבעת מלכותית על ידו ושלח אותו קדימה, והנה לך דיפלומט שאף מנהיג זר לא יעז להשיב פניו ריקם. אפשר יהיה לשלוח אותו בבטחה למקומות אליהם לא נסתכן לשלוח נסיך אמיתי. דמה בנפשך את השימוש שנוכל למצוא לאחד שכזה, אשר הינו ואיננו מדם המלוכה. חילופי שבויים. בריתות נישואין. עבודה שקטה. דיפלומטיית הסכין.׳
עיניו של הדר התעגלו לנוכח מילותיו האחרונות של המלך. לרגע קט, כולנו נשמנו בדומיה, מביטים זה בזה. כאשר הדר דיבר שוב, הוא נשמע כאילו לחם יבש נתקע בגרונו. ׳אתה מדבר על הדברים הללו בנוכחות הילד. להשתמש בו כמכשיר, כנשק. אתה חושב שהוא לא יזכור את המילים הללו לכשיתבגר?׳
המלך ערמומי צחק, והצליל הדהד מקירות האבן של האולם הגדול. ׳יזכור אותם? בוודאי. אני סומך על כך. הבט בעיניו, הדר. יש
67
שושלת הרואים-למרחק
בהן תבונה, וקרוב לוודאי גם אומנות. אהיה טיפש לשקר לו. טיפש-עוד יותר אהיה להתחיל את הכשרתו ואימוניו מבלי לספק לו הסבר ראשית דבר, היות ואז אותיר את מוחו ונפשו זמינים לכל זרע פורענות שאחרים עלולים לשתול בהם. האין זאת כך, ילדי?
הוא התבונן בי במבט יציב, ולפתע הבנתי שאני משיב את מבטו. במשך כל נאומו היו עינינו נעולות יחד, מנסות לקרוא זה את זה. בעיניו של האיש אשר היה סבי היתה כנות, מהסוג הסלעי והגרמי. לא היתה בהן נחמה, אך ידעתי שאוכל להיות בטוח שתמיד תהיה שם. הנהנתי באיטיות.
׳קרב הנה.׳
ניגשתי אליו בהיסוס. כאשר הגעתי אליו, הוא כרע על ברך אחת, כך שעינינו נצלבו במישור אחד. הליצן כרע בכבדות ראש לצידנו, עיניו מתרוצצות בתבונה מפנים לפגים. הדר נעץ עיניים גדולות בשלושתנו. באותה העת טרם תפשתי את האירוניה הכרוכה במצב המוזר ־ המלך הקשיש הכורע ברך לפני נכדו הממזר. על כן פניי היו רציניות וקשובות כאשר הוא נטל את העוגה מידי והשליך אותה לעבר הכלבלבים שהזדנבו אחריי. הוא משך סיכה מקיפולי המשי סביב צווארו ובטקסיות תחב אותה בעד הצמר הפשוט של חולצתי.
׳עכשיו אתה שלי,׳ הוא אמר בפשטות, ולתביעה זו שלו היתה יותר משמעות משיכולה היתה אי פעם להיות משמעות לדם המשותף אשר זרם בעורקינו. ׳אינך צריך עוד לאכול משאריות סעודתו של אדם אחר. אני אשמור עליך, ואני אשמור עליך היטב. אם אי פעם יפנו אליך גבר או אישה ויציעו לך יותר מכפי שאני מציע לך בכדי שתפנה נגדי, או אז בוא אליי, ספר לי על ההצעה ואני אשווה אותה. לעולם לא תמצאני קמצן, ולעולם לא תוכל לטעון ליחס רע כסיבה לבגידה בי. האם אתה מאמין לדברים אלו שאני אומר לך, נעריי׳
68
שוליית הרוצח
הנהנתי, באותה דרך אילמת שעדיין היתה דרכי, אך עיניו היציבות והחומות דרשו יותר.
׳כן, אדוני.׳
׳טוב. בקרוב אוציא כמה פקודות בנוגע אליך. וודא שאתה עומד בהן. אם חלקן ייראו לך מוזרות, שאל את בוריך. או אותי. פשוט בוא לדלת חדרי והצג את הסיכה הזאת. כניסתך תותר מיד.׳
הצצתי מטה אל האבן האדומה שנצצה בתוך קן של כסף. ׳כן, אדוני,׳ שבתי ואמרתי.
׳אה,׳ הוא אמר ברכות, ואני חשתי בעקבות צער בקולו, ותמהתי על מה צער זה. עיניו שיחררו אותי, ולפתע שוב הייתי מודע לסביבותיי, לגורי הכלבים ולאולם הגדול ולהדר שהביט בי ותיעוב חדש על פניו, ולליצן שהנהן שוב ושוב נמרצות בדרכו הריקנית. אז המלך הזדקף. כאשר הוא סב מעליי, צינה רגעית נחתה עליי, כאילו השלתי מעליי גלימה. היתה זו החוויה הראשונה שלי עם האומנות בידיו של אומן.
׳אינך מסכים עם מעשיי, הלא כן, הדר?׳ נימת קולו של המלך היתה מעשית.
׳מלכי רשאי לעשות ככל העולה על רוחו.׳ מדוכדך.
המלך ערמומי נאנח. ׳הוא לא אשר שאלתי.׳
׳אימי ומלכתי בוודאי לא תסכים עם זאת. פריסת חסות זו מצידך תתפרש כהכרה בו. זה ייתן לו רעיונות, ולאחרים גם.׳
׳פהה!,׳ המלך גיחך, כמעט משועשע.
הדר ניצת כאילו היה ערימת זרדים יבשה. ׳אימי המלכה לא תסכים איתך, והיא לא תהיה מרוצה כלל ועיקר. אימי ־ ׳
׳לא הסכימה איתי, וודאי שלא היתה מרוצה ממני מזה כמה וכמה שנים. אני לא שם לב לכך כמעט יותר, הדר. היא תנפנף ותצווח ותאמר לי שוב שהיא מעדיפה לשוב לפארו, לדוכסות שם, ואתה תהיה דוכס
69
שושלת הרואים-למרחק
אחריה. ואם תכעס באמת, היא תאיים שאם אכן תעשה זאת, טילת׳ ופארו ירימו את נס המרד, ויהפכו לממלכה נפרדת, כשהיא המלכה.׳
׳ואני המלך אחריה!,׳ הוסיף הדר במרדנות.
ערמומי הנהן לעצמו. ׳כן, חשבתי שהיא שתלה רעיונות בוגדניים מעין אלה בראשך. הקשב לי, נער. היא מסוגלת לנזוף ולהעליב את המשרתים, אך לא ליותר מכך. משום שהיא יודעת שעדיף לה להיות מלכתה של ממלכה שקטה, מאשר דוכסית הנתונה במרד. ולפארו אין כל סיבה לקום נגדי, פרט לסיבות שהיא ממציאה בעצמה. מאז ומתמיד שאיפותיה עלו על יכולותיה.׳ הוא עצר לרגע, והביט הישר אל הדר. ׳בקרב מלכים, זהו מום ראוי לרחמים.׳
יכולתי לחוש בגלי הזעם שהדר אצר בתוכו בהביטו אל הקרקע.
׳בוא,׳ המלך אמר, והדר הזדנב בעקבותיו, נאמן ככל כלב ציד. אך מבט הפרידה שהעיף לעברי היה מלא ארס רעיל.
עמדתי והתבוננתי במלך הזקן עוזב את האולם. חשתי תחושת אובדן מכאיבה. אדם משונה. למרות שהייתי ממזר, הוא לא היסס לקרוא לעצמו סבי, ותמורת זאת קיבל את מבוקשו. לפני הדלת, ליצן החצר החיוור עצר. לרגע קט הוא הביט לאחור, לעברי, והחווה בידיו הצנומות תנועה לא ברורה. זו יכולה היתה להיות ברכה או קללה. או סתם נפנוף ידיים של ליצן חצר. אז הוא חייך, הוציא את לשונו לעומתי, סב על עקביו ומיהר אחרי מלכו.
למרות הבטחותיו של המלך, מילאתי את כיסי מעילי בעוגות מתוקות. הכלבים ואני חלקנו בהן באזור מוצל ושקט מאחורי האורוות. היתה זו ארוחת בוקר גדולה מכפי שהיינו מורגלים, וכרסי מילמלה ביגון דואב במשך שעות לאחריה. הכלבלבים התכרבלו וישנו, אך אני התנודדתי בין חרדה לציפיה. כמעט קיוויתי שדבר לא יתפתח מכאן, שהמלך ישכח את מילותיו אליי.
אך הוא לא שכח.
70
שוליית הרוצח
מאוחר באותו הערב עליתי במדרגות לחדרו של בוריך ונכנסתי. ביליתי את היום בתהיה על משמעות המילים שנאמרו בבוקר ועל השלכותיהן האפשריות לגבי. יכול הייתי לחסוך לעצמי את הטרחה. שכן מיד לכשנכנסתי לחדר, בודיך הניח בצד את הרסן עליו עבד ומיקד את כל תשומת ליבו בי. הוא בחן אותי ללא אומר במשך זמן מה, ואני החזרתי את מבטו. משהו השתנה, ואני חששתי. מאז הוא העלים את רחרחני, האמנתי כי בידיו של בוריך נתון גם כוח ההחלטה אודות חיי ומותי שלי; כי הפיץ יכול להיעלם בן רגע בדיוק כמו שנעלם לו גור הכלבים האומלל. עובדה זו לא מנעה ממני לפתח תחושת קרבה אל האיש; אין צורך לו לאדם באהבה בכדי שיהא תלוי באדם אחר. תחושה זו, שאני יכול לסמוך לחלוטין על בוריך, היתה הדבר היציב היחיד בחיי באותה העת, וברגע זה חשתי כאילו גם קרקע איתנה זאת נשמטת והולכת מבין רגליי.
׳בכן,׳ הוא אמר לבסוף, ולמילה הבודדה היתה משמעות סופנית. ׳ובכן. היית חייב לתקוע את עצמך מול עיניו, הה? היית חייב למשוך אליך את תשומת הלב. טוב ויפה. הוא, בכל אופן, החליט את אשר החליט בעניינך.׳ הוא נאנח, ושתיקתו השתנתה. לרגע קט, כמעט וחשתי רחמים כלפיו. אך כעבור רגע נוסף, הוא דיבר.
׳אני אמור לבחור סוס עבורך מחר. הוא הציע שזה יהיה סייח צעיר, כדי שאוכל לאמן את שניכם יחד. אבל הצלחתי לשכנע אותו שעדיף לך להתחיל עם סוס בוגר, יציב יותר. תלמיד אחד בכל פעם, אמרתי לו. אבל לי יש את הסיבות שלי לתת לך חיה קצת פחות נתונה להשפעה. שים לב להתנהגותך; אני אדע אם אתה משחק משחקים. יש בינינו הבנה, פיץ?׳
הנהון קצר ומהיר.
׳תשובה, פיץ. יהיה עליך לעשות שימוש בלשונך אם תעבוד עם האומנים והמדריכים.׳
71
שושלת הרואים-למרחק
׳כן, אדוני.׳
זה היה בוריך במיטבו. התאמת הסוס היתה ראשונה במעלה בראשו. לאחר שדאג לכך, השאר היה טריוויאלי למדי בעיניו.
׳מעתה תשכים קום עם הנץ החמה בכל יום, פיץ. תלמד ממני בבקרים. איך לדאוג לסוס, איך לשלוט בו. איך לצוד בעזרת הכלבים ביעילות, ואיך לגרום להם לציית לך. את דרכו של גבר לשלוט בכלבים אלמדך.׳ מילותיו האחרונות נאמרו בהדגשה, והוא עצר לרגע כדי להיות בטוח שאני מבין היטב את כוונתו. ליבי שקע בקירבי, אך התחלתי להנהן, ואז מיהרתי להוסיף את המילים הנחוצות: ׳כן, אדוני.׳
׳אחר הצהריים, אתה שלהם. לכלי נשק ודברים כאלה. ודאי גם האומנות, בסופו של דבר. בחודשי החורף, יהיו לימודים בחדרים. שפה, לשונות וסימנים. כתיבה, קריאה ומספרים, אין לי ספק בכך. היסטוריה, גם. מה תעשה עם כל הידע הזה, אין לי מושג, אבל אתה תלמד את הכל טוב ויפה, כדי לרצות את המלך. אם יש אדם שאינך מבקש לגרום לו מורת רוח, זהו האיש. הדרך הנכונה ביותר תהיה לעשות הכל כדי שלא יבחין בך. אך אני לא הזהרתי אותך קודם לכן, ועכשיו זה חלב שנשפך.׳
הוא ניקה את גרונו לפתע ונשם עמוקות. ׳או, ויש עוד דבר שעומד להשתנות.׳ הוא הרים את פיסת העור עליה עבד טרם כניסתי, ורכן עליה. נראה היה שהוא מדבר אל אצבעותיו, ולא אליי. ׳יהיה לך חדר נאות משלך מעכשיו. למעלה בטירה, היכן שישנים אלו בעלי הדם הכחול, דם האצילים. היית ישן שם ברגע זה, אם היית טורח להגיע לכאן מוקדם יותר.׳
׳מה? אני לא מבין. חדר?׳
׳הו, אז אתה יכול להיות מהיר לשון כשרצונך בכך, הה? שמעת אותי, ילד. יהיה לך חדר משלך, למעלה בטירה.׳ הוא שתק לרגע, ואז המשיך בלהט. 'סוף סוף אקבל חזרה את פרטיותי. הא, ואתה צריך גם
72
שוליית הרוצח
להימדד מחר. לבגדים. ומגפיים. למרות שאינני מסוגל להבין מה הטעם לשים נעל על רגל שעדיין צומחת.׳
׳אני לא רוצה חדר למעלה.׳ עד כמה שהיה זה מעיק להתגורר באותו החדר עם בוריך, מצאתי את הדבר עדיף בהרבה על הלא נודע המצפה לי בחדרי הטירה. דמיינתי לי חדר אבן גדול וקר, אשר צללים שורצים בפינותיו.
׳ובכן, יהיה לך חדר כזה,׳ חזר בוריך ואמר. ׳ויפה שעה אחת קודם. אתה צאצאו של אביר, גם אם לא נולדת בדרך המקובלת, ואין זה ראוי שתגור כאן באורוות, כמו איזה כלבלב שוטה.׳
׳לא אכפת לי,׳ התעקשתי נואשות.
בוריך נשא את עיניו לעבדי. ׳שכה אחיה, אתה ממש פטפטן היום, מהי׳
השפלתי את עיניי. ׳אתה גר כאן למטה,׳ ציינתי בעגמומיות. ׳ואתה לא כלבלב שוטה.׳
׳ואני גם לא ממזר נסיכים,׳ הוא החזיר ביובש. ׳אתה תגור מעתה בטירה, פיץ, וזהו זה.׳
העזתי להביט בו שוב. הוא חזר לדבר אל אצבעותיו.
׳הייתי מעדיף להיות גור כלבים שוטה,׳ העזתי לומר, ואז כל פחדיי פרצו אל קולי כשהוספתי, ׳לא היית מניח להם לעשות זאת לגור כלבים, לשנות כך את חייו מהקצה אל הקצה. כשהם נתנו את גור כלבי הציד ללורד גרימסבי, אתה שלחת איתו את חולצתך הישנה כדי שיהיה לו משהו שמריח כמו הבית עד שיתרגל לביתו החדש.׳
׳ובכן,׳ הוא אמר, ׳אני לא... בוא הנה, פיץ. בוא לכאן.׳
וכמו גור כלבים, הלכתי אליו, האדון היחיד שידעתי, והוא חבט קלות בגבי ופרע את שערותיי, ממש כאילו הייתי כלב.
׳אל תפחד, ילד. אין ממה לחשוש. בכל אופן,׳ אמר, ושמעתי בקולו
73
שושלת הרואים-למרחק
את החמלה, ׳הם רק אמרו שיהיה לך חדר למעלה בטירה. אף אחד לא אמר שאתה חייב לישון שם כל לילה. אם, בלילות מסוימים, העניינים יהיו רגועים ושלווים, תוכל למצוא את דרכך לכאן, הא, פיץ? איך זה נשמע לך?׳
׳אני מניח שבסדר,׳ מלמלתי.
השינוי הגיע במהרה ובעוצמה בין לילה.
בוריך העיר אותי עם שחר, אז רחץ ושפשף אותי, גזר את השערות מעל עיניי וקשר את היתר בצמה כמו הצמות שראיתי על הגברים מהטירה. הוא אמר לי ללבוש את בגדיי הטובים ביותר, וצקצק בלשונו כשציין עד כמה גדלתי ועד כמה הבגדים קטנים כיום. זה יספיק בינתיים, חרץ לבסוף.
לאחר מכן הלכנו אל האורוות, היכן שהציג לפניי את הסוסה שתהיה שלי מעתה. היא היתה אפורה ומנומרת מעט. רעמתה, זנבה ורגליה היו מושחרים, כאילו פסעה בתוך פיח. וזה היה שמה ־ סוטי (פיח בשפת המקור). היתה זו חיה שקטה, בנויה היטב ומטופלת כראוי.
בהיותי ילד ככל הילדים, קיוויתי כמובן לקבל סוס צעיר, מסורס ונמרץ יותר, אך תחת זאת קיבלתי את סוטי. ניסיתי להסתיר את אכזבתי, אולם בוריך חש בה. ׳אתה לא חושב שהיא משהו, מה? איזה סוס היה לך בדיוק עד היום, פיץ, שאתה מרשה לעצמך להתאכזב מסוסה בריאה ומאומנת כסוטי? היא הרה מסוס המלחמה האיום הזה של לורד טמפרנס, אז טפל בה היטב. קוב אימן אותה עד עתה; הוא קיווה להפוך אותה לסוסת מרדפים. הוא די מרוגז עכשיו, אבל הבטחתי לו שיוכל להתחיל מחדש עם הסייח שהיא תמליט.׳
בוריך התאים לי אוכף ישן, תוך שהוא נשבע לי שלא משנה מה יגיד המלך, עד אשר אפגין כישורי רכיבה סבירים לא ירשה שיתקינו לי אוכף חדש. סוטי פסעה החוצה מתאה בקלילות, ונענתה ללא כל קושי
74
שוליית הרוצח
למשיכת הרסן ולברכיי. קוב עשה איתה נפלאות. מזגה ורוחה הזכירו לי בריכת מים רוגעת. אם היו לה מחשבות כלשהן, הן לא היו אודות מעשינו בזה הרגע, ובוריך היה קרוב מכדי לנסות ליצור קשר קרוב יותר. לכן רכבתי עליה ׳על עיוור,׳ מדבר עימה רק דרך ברכיי והמושכות ושינויי המשקל העדינים. המאמץ הפיזי התיש אותי זמן רב לפני שהשיעור הראשון תם, ובוריך ידע זאת. אך זה לא מנע ממנו להורות לי לנקות ולהאכיל אותה תחילה, ואז לנקות את האוכף ואת המסמרות. כל קשר בשערה הותר, והעור הישן הבריק ונצץ משמן לפני שהוא התיר לי ללכת אל המטבחים ולאכול.
אך כאשר זינקתי לעבר הדלת האחורית של המטבח, ידו הכבדה של בוריך נחתה על כתפי.
׳לא עוד מזה עבורך,׳ הוא אמר לי נחרצות, ׳זה טוב לחיילים, גננים ודומיהם. אבל לאצולה ולמשרתים המיוחדים יש אולם בו הם סועדים. ומעתה שם תאכל גם אתה.׳
ובאומרו זאת הוביל אותי אחר כבוד לחדר מואר באור עמום, אשר שולחן ארוך ניצב במרכזו, ובראשו שולחן גבוה מוגבה.
מיני מאכלים שונים היו מונחים על השולחן, ולצידו ישבו אנשים בשלבים שונים של סעודתם. שכן כאשר המלך, המלכה והנסיכים נעדרו משולחן הסעודה, כפי שהיה ביום זה, אף אחד לא התעכב על נימוסים ורשמיות.
בוריך סימן לי להתישב באחד הכיסאות בצידו השמאלי של השולחן, מעל נקודת האמצע אך לא הרחק ממנה. הוא עצמו סעד באותו הצד, אך נמוך יותר. הייתי רעב, ואף אחד לא נעץ בי מבטים במידה שתפריע לי, וכך כעבור רגע קט הייתי שקוע בארוחה גדולה ומשביעה. מזון היישר מן המטבח היה אמנם חם וטרי יותר, אך עניינים מעין אלה לא עומדים בדרך כלל בדרכו של ילד מתבגר, ואני סעדתי היטב את ליבי אחרי הבוקר המתיש.
75
שושלת הרואים־למרחק
משנתמלאה כרסי, חשבתי על אחת משוחות החול הנאות יותר, מחוררת כולה בבורות ארנבים ומחוממת היטב על ידי שמש אחר הצהריים, שם נהגנו, אני והכלבלבים, לנום את שנת הצהריים שלנו כמעט מדי יום. התחלתי לקום מהשולחן, ומיד היה מאחורי נער שאמר: ׳אדוני?׳
הסתובבתי לאחור לראות אל מי הוא מדבר, אך כל האחרים היו עסוקים בצלחותיהם. הוא היה גבוה ממני, ומבוגר בכמה וכמה קיצים, על כן בהיתי בו בהשתוממות עמוקה כאשר הוא הישיר את מבטו אליי וחזר: ׳אדוני? האם סיימת את ארוחתך?׳
מצאתי את עצמי מהנהן, מופתע מכדי לומר מילה.
׳אם כך עליך לבוא איתי. הוד שלחה אותי. מצפים לך לאימון בכלי נשק בחצר היום אחר הצהריים. אם בוריך סיים איתך, כמובן.׳
בוריך הופיע לפתע לצידי והדהים אותי בכורעו ברך לצידי. הוא יישר את שולי מעילי והחליק את שערותיי לאחור כאשר דיבר.
׳אכן סיימתי, עד כמה שניתן לומר זאת. ובכן, אל תיראה מופתע כל כך, פיץ. האם חשבת שהמלך הינו אדם שאינו עומד במילתו? נגב את שפתיך וצא לדרכך. הוד אינה מדריכה עדינה וסלחנית כמוני; איחורים אינם נסבלים בחצר האימונים. מהר לך עם ברנט, כעת.׳
צייתתי לו בלב כבד. כאשר התלוויתי לנער מחוץ לאולם, ניסיתי לדמות לי אדון קשוח יותר מבוריך. המחזה היה מפחיד.
מיד לכשיצאנו מהאולם, הנער ברנט איבד מנימוסיו. ׳מה שמך?׳ תבע לדעת כשהובילני במורד שביל עפר לנשקיה ולחצרות האימונים אשר השתרעו לפניה.
משכתי בכתפי והבטתי הצידה, לפתע מתעניין במיוחד בשיחים שצמחו לצד השביל.
76
שוליית הרוצח
ברנט נחר בידע. ׳טוב, חייב להיות לך איזה שם, לא? אז איך קורא לך בוריך רגל־ציד הקשיש?׳
הבוז הבולט כל כך שהנער רחש לבוריך הפתיע אותי עד כי פלטתי, ׳פיץ. הוא קורא ליפיץ.׳
׳פיץ,׳ הוא גיחך, ׳כן, הגיוני. תמיד אומר את שבליבו, הפיסח הזה.'
׳חזיר בר קרע את רגלו,׳ הסברתי. הילד הזה דיבר כאילו צליעתו של בוריך היתה איזה מנהג מטופש שהוא אימץ לעצמו למטרות ראווה. מסיבה מסוימת, חשתי נפגע מלעגו.
׳אני יודע זאת!,׳ הוא נחר שוב, הבוז ניתז כארס מדבריו. ׳שיסע אותה עד העצם. חזיר בר גדול וזקן. עמד להוריד את אביר, אילולא בוריך שנעמד בדרכו. תפש את בוריך במקומו, וחצי תריסר מכלבי הציד, כך שמעתי.׳ עברנו בעד פתח בקיר מכוסה צמחי קיסוס, ולפתע נפרשו לפנינו חצרות האימונים. ׳אביר נכנס באמצע, חשב שכל מה שנותר לו לעשות זה לגמור את החזיר, ואז הוא קפץ והתנפל עליו.,ניפץ את החנית של הנסיך, גם את זה שמעתי.׳
הלכתי בעקבותיו של הנער, נתלה על מילותיו, כשלפתע הוא הסתובב לעבדי. כה נבהלתי עד כי בקושי הצלחתי להימנע מליפול אפיים ארצה. ברנט צחק לעומתי. ׳כנראה שזו היתה השנה של בוריך, לספוג את כל מה שאביר היה אמור לקבל על עצמו, הה? זה מה שהאנשים אומרים. שבוריך לקח את מותו של אביר והפך אותו לרגל נכה עבור עצמו, ואז לקח את הממזר של אביר והפך אותו לחיית השעשועים הקטנה שלו. מה שהייתי רוצה לדעת, זה איך פתאום אתה מקבל אימוני נשק, וגם סוס, לפי מה שהגיע לאוזניי?׳
היה דבר מה עמוק מקנאה בקולו. מאז אותו יום למדתי לדעת שאנשים רבים נוטים לראות במזלו הטוב של הזולת את צרתם שלהם. חשתי בעוינות הגוברת שלו כלפיי כאילו נכנסתי לטריטוריה של כלב אחר מבלי להודיע על כך קודם. אך עם כלב יכול הייתי ליצור קשר
77
שושלת הרואים-למרחק
מוחות, להבהיר לו את כוונותיי הטובות. עם ברנט היתה רק עוינות, כסערה מתפרצת. תהיתי אם הוא עומד להכות אותי, ואם הוא מצפה ממני להשיב מלחמה שערה או להימלט. כמעט והחלטתי כבר להימלט, כאשר דמות לבושה כולה באפור הופיעה מאחורי ברנט ותפשה אותו בקולר צווארונו.
׳שמעתי שהמלך הורה שהוא יקבל אימוני נשק, כן, וגם סוס כדי שילמד לרכב ולטפל בו. זה מספיק עבורי, וזה צריך להיות יותר ממספיק עבורך, ברנט. עוד אמרו לי שעליך להביא אותו הנה, ומיד להתייצב לפני האדון טולום, שזקוק לך לכמה משליחויותיו. האם את הדברים הללו לא שמעת?׳
׳כן, גבירתי,׳ הארסיות בקולו של ברנט הפכה בין רגע להסכמה משתפכת.
׳אז בזמן שאתה "שומע" את כל הרכילות החיונית הזו, ברצוני לציין בפניך שאף אדם נבון לא מספר את כל שהוא יודע. ומי שמסתובב ומספר סיפורים ומעשיות, כנראה שראשו מכיל מעט מעבר להם. האם דבריי ברורים לך, ברנט?׳
׳אני חושב, גבירתי.׳
׳אתה חושב? אם כך אומר זאת בפשטות, בכדי שתבין היטב. הפסק להיות רכלן קטן ומלא את מטלותיך נאמנה. היה שקדן ומוכן בכל עת, ואולי האנשים יתחילו לרכל שאתה "חיית המחמד" שלי. אין לי כל בעיה לדאוג לכך שלא ייוותר לך רגע אחד של פנאי לרכילות.׳
׳כן, גבירתי.׳
׳אתה, ילד,׳ ברנט כבר אץ במעלה השביל כאשר היא פנת אליי, ׳בוא אחריי.׳
האישה המבוגרת לא חיכתה לראות אם אני מציית לה, או לא. היא פשוט פצחה בהליכה מהירה ועניינית לרוחב החצרות, ואני נאלצתי כמעט לרוץ בכדי להשיגה. האדמה הדחוסה של השדה היתה לוהטת,
78
שוליית הרוצח
והשמש קפחה בעוז על כתפיי. לא עבר רגע אחד, וכבר הייתי שטוף זיעה, אך גם אם האישה סבלה מהחום ומהזיעה כמוני, הרי שצעדיה לא האטו וגווה לא כפף.
היא היתה מכוסה כולה אפור: טוניקה ארוכה בצבע אפור כהה, חותלות לשוקיים בצבע אפור בהיר יותר, ומעל לכל מעין סינר אפור עשוי מעור שהגיע כמעט עד ברכיה. בוודאי אחת מהגננות היא, הנחתי, למרות שתהיתי אודות המגפיים האפורות הרכות שהיו לרגליה.
׳נשלחתי לשיעור עם הוד,׳ הצלחתי לפלוט החוצה, בין נשימה מאומצת אחת לשניה.
היא הנהנה ביובש. הגענו לפינה בצל הנשקיה ועיניי התרחבו בהכרת תודה לאחר הבוהק המסנוור של השמש.
׳אני אמור ללמוד על כלי נשק ושריון,׳ אמרתי לה, במקרה ולא הבינה את דבריי הקודמים.
היא הנידה שוב בראשה ודחפה את דלת המבנה דמוי האסם ששימש כמחסן כלי הנשק החיצוני. כאן, זאת ידעתי, נמצאו כלי הנשק ששימשו לאימונים. כלי המתכת והברזל הטובים אוחסנו בנשקיה מיוחדת בטירה עצמה. בתוך הנשקיה אליה נכנסנו היה אור רך ונעים לעין, וקרירות קלילה, יחד עם ניחוח של עץ, זיעה וקני סוף שזה עתה נזרו על הקרקע.
היא לא היססה לרגע, ואני המשכתי ללכת בעקבותיה אל מדף שתמך בכתריסר מוטות קלופים.
׳בחר לך אחד,׳ אמרה, המילים הראשונות שיצאו מפיה מאז הורתה לי להתלוות אליה.
׳האם לא עדיף שנמתין להוד?׳ שאלתי בבישנות.
׳אני היא הוד,׳ השיבה בחוסר סבלנות. ׳כעת בחר לך אחד מהמקלות, ילד. אני רוצה קצת זמן לבד איתך, לפני שהאחרים מגיעים. לדעת מה אתה יודע, ממה אתה עשוי.׳
79
שושלת הרואים-למרחק
לא לקח לה זמן רב להבין שאני יודע, בערך, כלום. אחרי כמה חבטות והדיפות מהמוט החום שהיא עצמה אחזה, היא הכתה בקלילות את המקל מידיי העקוצות.
׳המט,׳ אמרה, לא בנוקשות ולא בעדינות. אותו רעש שיוצא מגרונו של גנן שזה עתה גילה את אחד מזרעי תפוחי האדמה וכתם עליו. ניסיתי לגשש לעברה, ומצאתי את אותו סוג של שקט ורוגע שמצאתי אצל הסוסה. לא היתה סביבה אותה חומת הגנה שהקיפה את בוריך מפניי. חושבני כי היתה זו הפעם הראשונה שהבנתי כי מרבית האנשים, כמו גם חלק מהחיות, היו לחלוטין בלתי מודעים לנסיונותיי להגיע אליהם. הייתי יכול לנסות לגשש עמוק יותר אל תוך נפשה, אלא שחשתי הקלה כה רבה לנוכח חוסר העוינות שגיליתי בה, עד כי חששתי לעורר אותה. על כן עמדתי, קטן ודומם, תחת עיניה הבוחנות.
׳ילד, איך קוראים לך?׳ היא שאלה לפתע.
שוב. ׳פיץ.׳
היא קימטה את מצחה לשמע קולי השקט, הבלתי נשמע כמעט. הזדקפתי ואמרתי בקול רם יותר. ׳בוריך קורא לי כך: פיץ.׳
היא נרתעה קלות. ׳אין פלא. קורא לכלבה כלבה, ולממזר ממזר. זהו בוריך. טוב אני מניחה כי סיבותיו ידועות לי. פיץ הוא שמך, וכך אקרא לך גם אני. כעת אראה לך מדוע המוט שבחרת ארוך מדי עבורך, ועבה מדי. ואתה תבחר אחר.׳
וכך עשתה, וכך אני עשיתי, והיא הנחתה אותי לבצע תרגיל שנראה היה בעיניי אז מסובך להפליא, אך בתום אותו שבוע לא היה קשה יותר מסירוק שערות רעמתה של סוטי. סיימנו בדיוק כאשר שאר התלמידים שלה הגיעו. הם היו ארבעה, כולם בגילי לערך או מבוגרים בשנה־שנתיים, אך מנוסים לעין ערוך יותר. נוצרה בעיה קטנה, היות ומספר התלמידים היה עתה בלתי זוגי, ואף אחד מהם לא היה מעונין בילד החדש כבן זוג לאימון.
80
שוליית הרוצח
איכשהו, בקיצו של אותו יום ארוך, נותרתי בחיים; איך? זאת, למזלי הטוב, נמוג עם השנים אל השכחה הברוכה.
אני זוכר עד כמה דואב וכואב הייתי כאשר היא שיחררה אותנו לבסוף; איך האחרים התחרו ביניהם בריצה במעלה השביל אל הטירה בעוד אני השתרכתי נוגה מאחור, זועם על עצמי, על שלא היתה בי את הבינה להרחיקני מעיניו של המלך.
הטיפוס לטירה היה ארוך, והאולם היה עמוס אנשים ורועש. הייתי תשוש מכדי לאכול יותר מדי. נזיד בשר ולחם, אם אינני טועה, הם כל אשר בא אל קרבי אותו ערב; וכאשר קמתי מהשולחן, כל אשר חשבתי עליו היה החדר שלי באורוות והחמימות הנעימה שבו. המחשבות פגו מאליהן לכשראיתי את ברנט מתקרב אליי.
׳חדרך מוכן,׳ אמר בקצרה.
שלחתי מבט נואש אל בוריך, אך הוא היה שקוע בשיחה ערה עם היושב לצידו. הוא לא הבחין במצוקתי כלל וכלל. על כן מצאתי עצמי, בפעם השניה באותו היום, מתלווה לברנט, הפעם במעלה גרם מדרגות רחב, אל חלק של הטירה בו טרם ביקרתי.
עצרנו ברחבה שלרגלי המדרגות, והוא נטל מנורת נרות והדליק כמה מהם. ׳בני משפחת המלוכה מתגוררים כאן, באגף הזה,׳ ציין בפניי כלאחר יד, ׳למלך יש חדר גדול כמו האורוות בקצה המסדרון הזה.׳
הנהנתי, מאמין לכל מילה שהוציא מפיו, למרות שמאוחר יותר למדתי לדעת שנער שליחויות כברנט מעולם לא יכול היה להיכנס לאגף המלכותי. זכות זו שמורה היתה למשרתים בכירים בהרבה. המשכנו במעלה גרם מדרגות נוסף, ושוב עצרנו.
׳עבור האורחים יש חדרים כאן,׳ אמר, והצביע עם מנורת הנרות, ׳אורחים חשובים, כמובן.׳
ושוב עלינו במדרגות, אשר עתה היו צרות למדי לעומת אלו בהן
81
שושלת הרואים-למרחק
עלינו עד כה. ברחבה הבאה עצרנו שוב, ואני הצצתי בחשש אל עבר גרם מדרגות צר ותלול אף יותר שהוביל מעלה. אך ברנט לא הוביל אותי לשם. תחת זאת צעדנו באגף אליו הגענו, עברנו שלוש דלתות, ואז הוא החליק בריח מעל דלת עץ ודחף אותה פנימה בכתפו. הדלת היתה כבדה וחרקה כאשר זעה.
׳לא השתמשו בחדר הזה מזה זמן רב,׳ הוא ציין בעליזות, ׳אבל עתה הוא שלך ואתה מוזמן להיכנס אליו.׳ ובאומרו זאת הציב את מנורת הנרות על תיבה, הוציא נר אחד מתוכה ועזב. כאשר יצא, סגר מאחוריו את הדלת הכבדה, ואני נותרתי לבד בחשיבה החלקית של חדר חדש, זר ולא מוכר.
במאמץ רב מנעתי בעדי מלרוץ אחריו או לפתוח את הדלת. תחת זאת, הרמתי את מנורת הנרות והדלקתי את הלפידים הנעוצים בקירות. שתי מערכות נרות אחרות הבריחו חזרה את הצללים אל הפינות. היתה בחדר אח, ובה מה שנראה כנסיון עלוב להעלות אש. נברתי קצת בגחלים, יותר בשביל האור מאשר לחימום, ויצאתי לחקור את מגורי החדשים.
הם הכילו חדר פשוט ומרובע בעל חלון יחיד. קירות אבן, מאותו הסוג עליו דרכו רגליי, רוככו מעט בעזרת שטיח קיר שהיה תלוי על אחד מהם. הרמתי את הנר גבוה כדי לבחון אותו, אך האור לא הספיק. יכולתי לזהות יצור מכונף וזוהר מסוג כלשהו, ודמות מלכותית כורעת לפניו. מאוחר יותר הסבירו לי כי היה זה המלך נבון, אשר בתמונה זו מתיידד עם הקדמון.
באותה עת הציור נראה לי מאיים. התרחקתי ממנו.
מישהו ניסה לאחרונה, בהתלהבות מעטה כנראה, לאוורר את החדר. על הרצפה היו מפוזרים מעט קני סוף טריים ועשבים, ולמיטה היה מראה נפוח, כאילו נוערה לא מזמן. שתי השמיכות שעליה היו עשויות מצמר טוב. מצעי המיטה נמשכו לאחור, והתיבה והספסל
82
שוליית הרוצח
לצידה, שהיוו יחד את הריהוט היחיד של החדר, אובקו לאחרונה. לעיניי הבלתי מנוסות, היה זה אמנם חדר עשיר. מיטה אמיתית, עם כיסוי ואפיריון מעליה, וספסל עם כריות עליו, ותיבה להניח בה דברים ־ אלו הרהיטים הראשונים שלי אי פעם. היתה גם האח, אשר באומץ רב הוספתי לה קצת גזרי עץ, והחלון, אשר כיסא אלון ניצב לפניו, ואשר היה סגור כעת מפני רוח הלילה, אך קרוב לוודאי השקיף אל הים.
התיבה היתה פשוטה, פינותיה מעוטרות בארד. מבחוץ צבעה היה כהה, אך כאשר פתחתי אותה, תוכנה היה צבוע צבעים בהירים והדיף ניחוח נעים. בפנים מצאתי את מלתחתי הצנועה, אשר הובאה מהאותות. שתי כותנות לילה נוספו לה, ושמיכת צמר היתה מגולגלת בצידה. זה הכל. הוצאתי את אחת הכותנות וסגרתי את התיבה.
הנחתי את הכתונת על המיטה, ואז טיפסתי עליה בעצמי. היה זה מוקדם מכדי לחשוב על שינה, אך גופי כאב ונראה היה כי אין לי דבר אחר לעשות. למטה באורוות, בוריך בוודאי כבר יושב, שותה ומתקן רתמות ורסן. האש דולקת באח, והקולות העמומים של הסוסים הנעים וזעים בתאיהם מתחת. החדר מריח בוודאי מעור, שמן ומבוריך עצמו, לא מאבנים טחובות ואבק. משכתי את כתונת הלילה מעל ראשי והפלתי את בגדיי למרגלות המיטה. התכרבלתי במיטת הנוצות; היא היתה קרירה ובמהרה סמר עורי. אט אט התחממו המצעים בחום גופי ואני נרגעתי. היה זה יום ארוך וקשה. כל שריר בגופי היה כואב ומתוח. ידעתי שעליי לקום שוב, בכדי לכבות את הנרות, אך לא הצלחתי לגייס את הכוחות לשם כך. אולי גם פחדתי. פחדתי לכבות את הנרות ולשקוע בחשיבה הזרה. לכן נמנמתי, עיניי עצומות למחצה ומביטות בלהבות האחרונות באח. ייחלתי בכל ליבי לדבר מה אחר, לכל מצב אחר אחר מהבדידות בחדר הקודר הזה, ואחר מהמתיחות בחדרו של בוריך.
ייחלתי לשלווה, אותה ידעתי פעם, במקום אחר, אך כבר לא יכולתי לזכור היכן.
כך שקעתי לשינה של שכחה.
83
שושלת הרואים-למרחק
4
חניכות
ישנו סיפור אותו מספרים על המלך ויקטור,זה אשר כבש את האדמות בעומק היבשת, אשר בסופו של דבר הפכו לדוכסות פארו. זמן קצר לאחר שהוסיף את אדמות סנדסדג' לתחום שליטתו, הוא שלח לקרוא לאישה אשר אילולא כבש את ארצה, היתה המלכה של סנסדג.' היא נסעה לטירת הצבי בחשש כבד, חוששת לחייה, אך חוששת עוד יותר לגורל נתיניה אילו תבקש מהם להסתירה. כאשר הניעה, היתה מופתעת ומאוכזבת לכשנודע לה כי המלך ויקטור מבקש לעשות בה שימוש,לא כמשרתת, אלא במדריכה ומורה לילדיו, על מנת שילמדו ויידעו הן את שפת עמה והן את מנהגיהם. כאשר שאלה אותו מדוע החליט ללמדם את דרכו של עמה, השיב לה: 'שליט צריך לשלוט בכל בני עמו, שכן אדם יכול לשלוט רק באשר הוא יודע.' מאוחר יותר,היא הפכה לרעייתו מרצון של בנו הבכור, ובהכתרתה קיבלה את שמה: המלכה נדיבות.
התעוררתי עם שחר כשאור השמש בעיני. מישהו נכנס לחדר ופתח את תריסי החלון לקראת אור יום. אמבט, בגדים וכד מים הונחו על ראש התיבה. הייתי אסיר תודה על כך, אך גם שטיפת הפנים לא הצליחה לעורר אותי. השינה הותירה בי קהות, ואני זוכר כי חשתי שלא
84
שוליית הרוצח
בנוח על כי זר יכול להיכנס לחדרי ולהסתובב בו בחופשיות מבלי שאתעורר.
כפי שניחשתי, החלון השקיף החוצה על הים, אך לא היה לי זמן להתמסר למראה. הצצה בשמש הבהירה לי כי איחרתי להשכים. הטלתי על עצמי את הבגדים ומיהרתי אל האורוות מבלי לעצור באולם האוכל.
אך לבוריך היו תכניות אחרות עבורי באותו הבוקר.
׳חזור מעלה לטירה,׳ הורה לי, ׳הגברת פזיזה כבר שלחה את ברנט לכאן לחפש אחריך. היא אמורה למדוד אותך לצורך תפירת בגדים. מוטב שתעלה ותחפש אחריה במהרה; לא לחינם היא נקראת כך, והיא לא תעריך במיוחד את ההפרעה שאתה כבר גורם לסדר יומה.׳
ההליכה חזרה לטירה עוררה בי מחדש את כל הדוויים והכאבים מיום אמש. ככל שחששתי מפני גברת פזיזה, המדידות והבגדים שהייתי משוכנע כי אין לי כל צורך בהם, הרי שחשתי הקלה כל כי לא איאלץ לרכב שוב היום.
לאחר בירורים רבים, הצלחתי לבסוף למצוא את דרכי לחדרה של הגברת פזיזה. החדר שכן באותו אגף בו נמצא חדרי.
עצרתי בבישנות לפני הדלת והצצתי פנימה.
שלושה חלונות גבוהים הציפו את החדר באור שמש וברוח ים מלוחה וקלילה. סלים של אריג וצמר צבוע היו מונחים כנגד אחד הקירות, בעוד מדף גבוה על קיר אחר תמך בקשת של בדים צבעוניים. שתי נשים צעירות דיברו מעבר לנול אריגה שהפריד ביניהן, ובפינה מרוחקת, נער שלא היה מבוגר ממני בשנים רבות, התנודד למקצבו השלו של גלגל טוויה. לא היה ספק בליבי כי האישה בגבה הרחב אליי היתה הגבירה פזיזה.
שתי הצעירות הבחינו בי ופסקו משיחתן. הגבירה פזיזה הסתובבה לראות להיכן הן מתבוננות בסקרנות שכזאת, וכעבור רגע הייתי לכוד בין ציפורניה. היא לא טרחה להתעכב עם שמות, או להסביר
85
שושלת הרואים-למרחק
לי במה מדובר. מצאתי עצמי בין רגע על שרפרף, מסובב, נבחן ונמדד, בעוד הגבירה מזמזמת סביבי, ללא כל התחשבות בכבודי או אף אנושיותי.
היא סילקה את בגדיי לעבר שתי העלמות, תוך שהיא מציינת בשלווה כי אני אכן מזכיר לה את אביר הצעיר, וכי המדידות וצבעי גופי דומים מאוד לשלו בעת שהיה בגילי. או אז תבעה לדעת מה דעתן בעוד היא מרימה ומנופפת סביבותיי בבדים מבדים שונים.
׳זהו זה,׳ אמרה אחת מנשות הנול. ׳הגוון הכחול הזה תואם להפליא את צבעו הכהה. זה היה נראה נפלא על אביו. יש לברך על כי פסיינס לעולם לא תצטרך להניח עיניה עליו. חותמו של אביר עז מדי על פניו של זה, עז מכדי להותיר בה רמז של גאווה.׳
ובעוד אני ניצב שם, עטוף בצמר, שמעתי לראשונה את אשר כל תינוק בטירת הצבי ידע זה מכבר.
האורגות שוחחו ביניהן בפרטי פרטים כיצד דבר קיומי הגיע אל טירת הצבי ואל פסיינס זמן רב לפני שאבי יכול היה לגלות לה בעצמו, כיצד הדבר גרם לה לכאב עז מנשוא. שכן פסיינם היתה עקרה, ולמרות שאביר מעולם לא הזכיר זאת כנגדה, כולם ניחשו עד כמה קשה עבור יורש עצר כמותו לשאת את המחשבה שלא יוכל להביא ילד לעולם אשר בבוא העת יירש את מקומו. פסיינס קיבלה את קיומי כנזיפה' האולטימטיבית, ובריאותה, אשר היתה רעועה בעקבות ההפלות וההריונות הכושלים הרבים שעברה, הידרדרה עוד יותר, יחד עם רוחה. היה זה עבורה, לא פחות מאשר מתוך הגינות, שאביר ויתר על מעמדו כיורש עצר, ולקח תחת זאת את אישתו החולה חזרה לאדמות החמימות והנעימות אשר היו ביתה. על פי השמועות הם חיו היטב ובנוחות; בריאותה של פסיינם הלכה והשתפרה, ואביר, אדם שקט עוד יותר מכפי שהיה קודם לכן, למד בהדרגה לנהל על הצד המוצלח ביותר את גפני הענבים הפוריות של העמק בו הקים את ביתו החדש. חבל שפסיינס האשימה את בוריך בכשלונו המוסרי של אביר, והצהירה כי לא תוכל
86
שוליית הרוצח
לשאת עוד את מראהו. שכן מאז פציעתו ונטישתו על ידי אביר, בוריך לא שב להיות האדם שהיה. היו עיתות בהן אף אישה בטירה לא חלפה לצידו מבלי להאיץ את צעדיה; ללכוד את עינו משמע היה להפוך למושא קנאתה של כל אישה מבוגרת מספיק בכדי ללבוש שמלה. וכעת? בוריך הזקן, הם קוראים לו, והוא עדיין בשיאו ־ כמה לא הוגן, כאילו לנושא כליו של אדם יכולה להיות השפעה על מעשיו של אדונו. אבל הכל היה לטובה, הן מניחות. והאם אמת, בסופו של דבר, לא היה מלך לעתיד טוב יותר מאשר אביר?
כה אציל ונאצל היה אביר עד כי גרם לכל סביבותיו לחוש מרושלים וקמצנים; לעולם לא התיר לעצמו רגע של סטיה ממה שנכון, ולמרות שהיה אציל מכדי לבוז לאלו שלא עשו כן, הרי שתמיד היתה לך תחושה לידו שכך הוא אמנם חש כלפי אלו שאינם מסוגלים למשמעת עצמית כמותו. אה, אבל הנה כאן נמצא הממזר שלו, עכשיו, ואחרי כל אותן השנים, הנה ניצבת לה כאן ההוכחה שהוא לא היה כל כך טהור, לא היה האדם שהתיימר להיות. אך אמת ־ הנה לכם אדם, גבר בין גברים, מלך אשר יכולת לשאת את עיניך אליו, לראות בו את המלוכה. הוא רכב על סוסו כלוחם, והוביל את אנשיו כמפקד, ואם שתה לעתים לשוכרה, או היה, איך לומר, פחות ממהוגן, ובכן, הגיע לו, ישר וכנה כשמו. אנשים יכולים להבין איש כעין זה, והם יילכו אחריו.
לכל זאת האזנתי בעירנות, גם אם לא פציתי פי, בעוד בדים ואריגים הורמו לעומתי, נידונו ואז נבחרו. הבנתי אז יותר מתמיד מדוע ילדי הטירה העדיפו להימנע מקרבתי. אם הנשים חשו כי אני עלול להרגיש או לחשוב משהו אודות שיחתן, הרי שהדבר לא הטרידן. ההערה היחידה אשר כוונה הישר אליי, אם אינני טועה, היתה הערתה של הגבירה פזיזה, לפיה עליי לדאוג לנקות את צווארי בקפדנות רבה יותר. אז היא סילקה אותי מהחדר כאילו הייתי תרנגולת טורדנית, ומצאתי עצמי בדרך, סוף סוף, למטבחים.
אחר הצהריים הייתי שוב אצל הוד, שם התאמנתי עד אשר הייתי
87
שושלת הרואים-למרחק
משוכנע שהמקל בידי הכפיל את משקלו. אז אוכל, ולמיטה, ושוב למחרת בבוקר אל הדרכתו של בוריך. הלימודים מילאו את ימיי, ואם נותר לי זמן פנוי, ביליתי אותו במטלות שונות אשר היו גם הן קשורות ללימודיי, אם היה זה לטפל במסמרות עבור בוריך, או לנקות את הנשקיה ולסדרה עבור הוד. בבוא העת מצאתי לא אחת ולא שתיים, אלא שלוש מערכות לבוש, לרבות חותלות, מונחות על מיטתי. שתיים מהן עשויות היו מחומר רגיל למדי, בגוון החום אשר מרבית הילדים בני גילי לבשו, אך אחת מהן היתה עשויה מבד דק כחול, ועל חזיתה בגובה החזה היה ראשו של צבי, טווי מחוטי כסף עדינים. בוריך והלוחמים האחרים נשאו על בגדיהם סמל של צבי מנתר. את ראש הצבי ראיתי רק על מעיליהם של בני אצולה ומלוכה. על כן התבוננתי בסמל ותהיתי. תהיתי על החוט האדום שחצה אלכסונית את ראש הצבי.
׳פירוש הדבר שאתה ממזר,׳ אמר לי בוריך בדרכו הבוטה והפשוטה כאשר שאלתי אותו. ׳מדם מלכים מוכר אמנם, אך עדיין ממזר. זה הכל. מעין דרך מהירה להראות שאתה שייך לשושלת המלוכה, אך לא בקו הישר. אם אתה לא אוהב זאת, אתה יכול לשנותו. אני בטוח שהמלך יסכים. שם וסמל משלך.׳
׳שם?׳
׳בוודאי. זו בקשה פשוטה למדי. ממזרים הינם עוף נדיר בבתי האצילים, בעיקר בחצר המלך. אך הם קיימים, ואתה בודאי לא הראשון ביניהם.׳ תחת האמתלה של הקניית הדרך הנכונה לטיפול באוכף, עברתי עם בוריך על חדר המסמרות, בחיפוש אחר אלו הישנים שאינם כבר בשימוש. שימור ושיפוץ מסמרות ישנים היה אחד מהרגליו המשונים ביותר של בוריך. ׳המצא לעצמך שם וסמל, ובקש מהמלך...׳
׳איזה שם?׳
׳איזה שתחפוץ. הנה אחד שנראה כאילו הוא הרוס; מישהו עזב אותו כשהוא לח והוא התכסה בעובש. אבל אולי אפשר לעשות איתו משהו.׳
88
שוליית הרוצח
׳זה לא יהיה אמיתי.׳
׳מה?׳
הוא הרים לעומתי חופן של עור מסריח. נטלתי אותו מידיו.
׳שם שאני פשוט ממציא לעצמי. זה לא יהיה אותו הדבר, זה לא יהיה השם האמיתי שלי.׳
׳ובכן, מה בכוונתך לעשות, אם כך?׳
נשמתי עמוקות. ׳המלך צריך להעניק לי שם. או אתה.׳ אימצתי את רוחי לקראת הבאות. ׳או אבי. אינך חושב כך?׳
בוריך קימט את מצחו. ׳יש לך רעיונות מוזרים למדי. חשוב על כך בעצמך. אולי תמצא שם מתאים, עליו גם אני אוכל להמליץ.׳
׳פיץ,׳ אמרתי בציניות, ובוריך קפץ את לסתו.
׳בוא פשוט נתקן את העור,׳ הציע בשקט.
נשאנו את העור לספסל העבודה שלו והתחלנו לנקותו. ׳ממזרים אינם נדירים כל כך,׳ ציינתי, ׳ולמטה בעיירה, ההורים שלהם מעניקים להם שמות.׳
׳בעיירה, ממזרים אכן אינם נדירים,׳ הסכים בוריך אחרי רגע, ׳חיילים ומלחים... אוהבים לבלות עם נשים. זו דרכם הפשוטה של האנשים הפשוטים. אך לא של בני מלוכה. או לכל אדם עם טיפת גאווה בליבו. מה היית חושב עליי, כשהיית צעיר יותר, אם הייתי הולך לפרוצות בלילה, או מביא נשים למעלה לחדר? איך היית מביט היום בנשים? או בגברים? זה בסדר להתאהב, פיץ, ואף אחד לא ינטור לבחור או נערה על נשיקה אחת או שתיים. אבל אני ראיתי מה קורה במקומות כמו בינגטון. סוחרים מביאים נערות יפות או צעירים חטובים אל השוק כאילו היו תרנגולות או תפוחי אדמה. והילדים שהם מביאים לעולם אכן נושאים שמות, אך לא הרבה מעבר להם. וגם כשהם נישאים, הם אינם פוסקים מ... מנהגיהם. אם אי פעם אמצא את האשה הנכונה, חשוב יהיה
89
שושלת הרואים-למרחק
לי שהיא תדע שאינני פוזל אל אחרות. וחשוב יהיה לי לדעת שכל ילדיי אכן שלי הם.׳ בוריך אמר את הדברים האחרונים כמעט בלהט.
נשאתי אליו עיניים אומללות. ׳אז מה קרה לאבי?׳
הוא נראה עייף לפתע. ׳איני יודע, ילד. איני יודע. הוא היה צעיר, כבן עשרים. רחוק מהבית. נשא נטל כבד על כתפיו. אלו אינן סיבות או תרוצים. אבל יותר מכך איש מאיתנו לא יידע.׳
ובזה הסתיימה השיחה.
חיי המשיכו בשגרות הקבועות שלהם. היו ערבים בהם ביליתי באורוות יחד עם בוריך. ולעתים רחוקות יותר, ערבים אותם ביליתי באולם הגדול, כאשר מופע בובות נודד או להקת נגנים הגיעו. פעם בזמן רב, יכולתי לחמוק החוצה לערב בעיירה, אך משמעות הדבר היתה לשלם על כך ביוקר ביום המחרת, כששעות השינה החסרות איימו להפילני מרוב עייפות.
אחר הצהריים עברו עליי באימונים או הכשרה כזאת או אחרת.
למדתי להבין כי אלה היו לימודי הקיץ שלי, ובחורף אתחיל בלימודי עט, אותיות ומכתבים. מעולם לפני כן לא הייתי עסוק כל כך, אך למרות לוח הזמנים העמוס לעייפה, מרבית הזמן מצאתי עצמי פשוט בודד.
בדידות.
הבדידות מצאה אותי מדי לילה, כאשר לשווא ניסיתי למצוא נקודה נעימה וקטנה במיטה הענקית.
כאשר ישנתי מעל האורוות בחדרו של בוריך, הלילות היו מהבילים, חלומותיי עטופים בחמימות ושביעות הרצון הרוגעת של החיות הבוגרות שישנו, שנעו וזעו ללא הרף בלילה מתחתיי. כלבים וסוסים חולמים, כפי שכל אחד שצפה פעם בגור כלבים מייבב ומתעוות במרדפים דמיוניים בשנתו יודע. חלומותיהם היו כמשב אויר ריחני
90
שוליית הרוצח
מכיכר לחם שזה עתה נאפתה. אך כעת, מבודד בחדר שקירותיו אבן, קיבלתי את מנת חלקי בחלומותיהם חסרי המנוחה, הטורדים והמציקים של בני האדם.
לא היה לי סכר חמים עליו אוכל להתרפק, שום תחושה של קרובים או ידידים מהאורוות הסמוכות. תחת זאת הייתי שוכב במשך שעות, תוהה על אודות אבי ואימי, כיצד יכלו שניהם להרחיק אותי מחייהם בקלות שכזאת. שמעתי את הדברים שאחרים אמרו בקלילות דעת מרגיזה מעל ראשי, ולכל מילה נתתי את הפרשנות הפרטית והנוראה שלי. תהיתי מה יהא עליי כאשר אתבגר והמלך ערמומי יילך לעולמו. תהיתי, פעמים רבות, האם מולי אף־מדמם וקארי חושבים עליי, אם קיבלו את העלמותי הפתאומית באותה הקלות בה קיבלו את בואי לקרבם.
אך בעיקר כאבתי את הבדידות, שכן בכל הטירה האימתנית הזו, לא היה אחד אשר חשתי בו דבר מה קרוב לידידות. אף אחד מלבד החיות, ובוריך אסר עליי לכונן קשר קרוב מדי עם אחת מהן.
ערב אחד הלכתי לישון, תשוש ועייף, רק כדי להילחם שעה ארוכה עם פחדיי, עד אשר השינה אספה אותי אליה.
אור בפניי העיר אותי, אך התעוררתי בידיעה שדבר מה אינו כשורה. לא ישנתי מספיק, והאור הזה היה צהבהב ורועד, כלל וכלל לא האור הלבן של השמש אשר מדי בוקר שטף את חדרי. זעתי בחוסר רצון ופקחתי את עיניי.
הוא עמד לרגלי מיטתי, מנורת שמן מוגבהת בידו. מנורות שמן מעין זו לא היו נפוצות בטירת הצבי, אך לא היתה זו המנורה בלבד אשר מנעה בעדי מלהתיק את עיניי ממנו. האיש עצמו היה מוזר. גלימתו היתה עשויה מצמר כבשים בלתי צבוע. נראה היה כי כובסה לאחרונה לפני זמן רב למדי. גוון שערו וזקנו היה דומה לצבע הגלימה, ומצב הסניטרי הותיר את אותו הרושם.
91
שושלת הרואים-למרחק
למרות צבע שערו, התקשיתי לקבוע את גילו. ישנן מחלות, אבעבועות, אשר יותירו באדם צלקות גם לאחר שהחלים מהן. אך מעולם לפני כן לא ראיתי אדם כה מחוטט ומצולק כמותו; עשרות צלקות אבעבועות זעירות, בגוונים זועפים של אדום וורוד בכויות קטנות, בוהקות באורה הצהוב של המנורה. ידיו היו גרומות, לא יותר מעצמות וגידים עטופים בעור קלף לבנבן. הוא התבונן בי בעיון, ואפילו החשיכה סביבו לא יכלה להאפיל את עיניו, אשר היו הירוקות והבורקות ביותר שראיתי מימיי. הן הזכירו לי עיניו של חתול בשעת ציד; אותו שילוב קטלני של עונג ונחישות קשוחה. משכתי את שמיכת הצמר גבוה מעל הסנטר.
׳אתה ער, אם כך,׳ הוא אמר. ׳טוב. קום ובוא אחריי.׳
הוא הסתובב לפתע ממיטתי והלך בכיוון הפוך מהדלת, לפינה חשוכה של חדרי בין האח והקיר. נותרתי קפוא, ללא תזוזה, במיטה. הוא הציץ חזרה לעברי והגביה עוד יותר את המנורה בידו. ׳מהר נא, ילד.,׳ אמר בחוסר סבלנות ונקש על צד המיטה בעזרת המקל עליו נשען בהליכתו.
יצאתי מהמיטה, רועד למגע כפות רגליי ברצפה הקרה. שלחתי את ידיי אל בגדיי ונעליי, אך הוא לא המתין. הוא הציץ שנית לאחור, לראות מה מעכב אותי, ומבטו הנוקב הספיק בכדי לגרום לי לנטוש את בגדיי ולמהר אחריו, רועד ולא מקור.
הלכתי בעקבותיו, ללא אומר, בכתונת הלילה, ללא כל סיבה נראית לעין, למעט הוראתו. התלוותי אליו אל דלת אשר לעולם לא היתה כאן, ומעלה בגרם מדרגות צר ומפותל אשר הואר רק על ידי המנורה שהוא החזיק מעל ראשו.
צילו נפל מאחוריו וכיסה עליי, כך שצעדתי בחשיכה משתנה, מגשש את צעדיי קדימה. המדרגות היו אבנים קרות, משופשפות, חלקות ומיושרות עד להפתיע. מעלה מעלה הן נמשכו, עד אשר נראה היה לי כי
92
שוליית הרוצח
-טיפסנו גבוה מכל צריח או מגדל שהיה במצודה. רוח קרירה זרמה במורד המדרגות, מרעידה אותי עוד יותר. ועוד עלינו, עד שלבסוף הוא דחף דלת כבדה אשר נפתחה פנימה חרישית. נכנסנו לחדר.
החדר היה מואר על ידי מספר מנורות, תלויות מתקרה בלתי נראית על שרשראות דקות. החדר היה גדול, גדול פי שלושה או יותר מחדרי שלי. קצה אחד שלו משך את עיניי. היתה בו מיטת עץ עצומה, מכוסה במצעי נוצות וכריות. היו שטיחים על הרצפה, מכסים זה את זה בצבעי סגול, ירוק וכחול, עמוקים ודהויים כאחד. היה שולחן עשוי מעץ בגוון דבש הבר, ועליו היתה מונחת קערת פירות כה עסיסיים עד כי יכולתי להריח את ניחוחם המתקתק. ספרי קלף ומגילות היו מפוזרים ברישול סביב, כאילו לעתים נדירות מישהו טרח להביט בהם. כל שלושת הקירות היו מכוסים בשטיחי קיר אשר תיארו מרחבי ארץ פתוחים, ובמרחק גבעות ירוקות. עשיתי צעד אחד לכיוונם, אך באותו הרגע דיבר מורה הדרך.
׳לכאן,, אמר, והוביל אותי לקצה האחר של החדר.
כאן, המחזה היה שונה בתכלית. שולחן כבד עשוי אבן שלט בו, פניו מוכתמים וחרובים להפליא. היו מונחים עליו כלים ומכשירים שונים ומשונים, מיכלים ומלקחיים, מאזניים, קערת מלט ועלי לצידה, ודברים רבים אחרים שלא הכרתי. שכבה דקה של אבק כיסתה את מרביתם, כאילו הפרויקטים להם שימשו ננטשו בפתאומיות לפני חודשים, או שנים.
מעבר לשולחן היה מדף אשר נשא עליו אוסף כאוטי של מגילות, שולי כמה מהן צבועים בצבע כחול או סגלגל. הריח בחדר היה ארומטי ובה בעת חריף וחד; חופני עשבים התייבשו להם על מדף אחר. שמעתי רשרוש ועיני קלטה תנועה בפינה המרוחקת, אך הזר לא הותיר לי פנאי לחקור את פשרה. האח אשר היתה אמורה לחמם את החלק הזה של החדר עמדה ריקה, קרה ושחורה. הגחלים המפוחמים בתוכה נראו לחים וישנים. נשאתי את עיניי החוקרות להביט שוב במורה הדרך.
93
שושלת הרואים-למרחק
האימה בעיניי הפתיעה אותו. הוא הסתובב מעליי וסקר את החדר באיטיות בעצמו. הוא נראה כשוקל דבר מה, ואני חשתי במעין אכזבה נבוכה קורנת ממנו.
׳זה תוהו ובוהו של ממש, אם לא גרוע מכך. אבל... טוב. עבר זמן מה, אני מניח. יותר מזמן מה. טוב. בקרוב נשיב את הסדר על כנו. אבל תחילה, הגיע תור ההיכרויות. ואני מגיח שאין זה נוח במיוחד לעמוד ככה בכתונת לילה. לכאן, ילד.׳
הלכתי בעקבותיו אל החלק הנוח יותר של החדר. הוא התיישב בכיסא עץ חבוט ומכוסה בשמיכות. אצבעותיי החשופות התחפרו בשטיח צמר נעים למגע. עמדתי לפניו, ממתין, בעוד אותן עיניים ירוקות חדרו לתוכי, סרקו אותי. במשך דקות ארוכות עמדה בינינו דממה. אז, הוא דיבר.
׳תחילה, הרשה לי להציג עצמי בפניך. מוצאך מדבר מפניך. ערמומי החליט להכיר בכך, שכן כל ההכחשות לא היו מצליחות לשכנע אחרת,׳ הוא עצר לרגע, וחייך כאילו דבר מה שיעשע אותו. ׳חבל שגיילן מסרב ללמדך את האומנות; אך לפני שנים לא מעטות, הדבר נאסר, מחשש שייעשה כלי נשק... המוני מדי. אני מוכן להתערב שאם גיילן יסכים ללמדך, הוא ימצא כי אתה מוכשר לכך ביותר. אך אין לנו זמן לדאוג על אשר לא יקרה.׳ הוא נאנח, מהורהר, ולא הוסיף דבר במשך כדקה. אז, ׳בוריך הראה לך איך לעבוד, ואיך לציית. שני דברים שבוריך עצמו מצטיין בהם. אתה לא חזק במיוחד, או מהיר, או מבריק. אל תחשוב שאתה משהו מאלה. אך תהיה לך את העקשנות להתיש כל אחד שיהיה חזק, מהיר או מבריק יותר ממך. ויש בכך יותר מן הסכנה לך עצמך מאשר לאחרים. עדיין, אין זה החשוב ביותר לגביך.
׳אתה איש המלך כעת. ואתה חייב להתחיל להבין, עכשיו, ממש עכשיו, שזה הדבר החשוב ביותר עבורך ואודותיך. הוא מאכיל אותך, מלביש אותך, דואג לחינוכך. וכל אשר הוא מבקש בתמורה, לעת עתה, זו נאמנותך. מאוחר יותר יבקש את שירותיך. אלה התנאים לפיהם אלמד
94
שוליית הרוצח
אותך: אתה איש המלך, ונאמנותך נתונה לו לחלוטין. שכן אם אחרים הם פני הדברים, יהיה זה מסוכן מדי ללמדך את אמנותי.׳ הוא שקט לרגע ארוך, במהלכו בחנו זה את זה. ׳האם אתה מסכים?׳ הוא שאל, ולא היתה זו שאלה רגילה, אלא תקיעת כף, חתימה על עסקה. חוזה.
׳אני מסכים,׳ אמרתי, ואז, לכשבושש להגיב, הוספתי, ׳אני נותן לך את מילתי.׳
׳מצוין,׳ אמר ברגש. ׳כעת, לדברים האחרים. האם ראית אותי בעבר, אי פעם?׳
׳לא.׳ לרגע הבנתי עד כמה יוצא דופן הוא הדבר. שכן, למרות שלעתים קרובות היו זרים בטירה, אדם זה התגורר בה מזה זמן רב, רב מאוד. וכמעט את כל דיירי הטירה ידעתי, אם לא בשם, הרי שבמראה.
׳האם אתה יודע מי אני, ילד? או מדוע אתה כאן?׳
הנדתי את ראשי לשלילה פעמיים. ׳ובכן, אף אחד אחר לא יודע. אז דאג שכך זה יישאר. אני אבהיר זאת כעת: לעולם לא תאמר מילה לאיש על מעשינו כאן או על מה שאתה לומד כאן. מובן?׳
הנהון ראשי סיפק אותו, שכן הוא התרווח בכיסאו. ידיו הגרומות אחזו בברכיו מבעד לגלימת הצמר שלו. ׳מצוין. טוב מאוד. כעת. אתה יכול לקרוא לי צ׳ייד. ואני אקרא לך...?׳ הוא המתין, אך כאשר לא הצעתי לו שם, השלים בעצמו: ׳ילד. אלו לא שמות אמיתיים עבור שנינו, כמובן, אך הם יספיקו, למשך הזמן שנבלה יחד. אם כך, אני צ׳ייד, ואני אחד מהמורים שערמומי מצא לך. לקח לו זמן לזכור שאני נמצא כאן, ואז זמן נוסף למצוא את האומץ לפנות אליי. ואני השתהיתי אף יותר במתן תשובתי. אך הכל חלף, עתה. באשר לנושא הלימודים... ובכן.׳
הוא התרומם וצעד לעבר האש. הוא עמד מולה, מביט בלהבות וראשו מוטה קלות הצידה, ואז רכן ונבר בגחלים העייפות בעזרת מחתה. ׳מדובר ברצח, פחות או יותר. הרג אנשים. האמנות העדינה של רציחות דיפלומטיות. גרימת עוורון, חירשות. החלשת הגפיים, או שיתוק,
95
שושלת הרואים-למרחק
או שיעול מגביל, אולי אין־אונות. סניליות מוקדמת, כן... אי שפיות, וכל דבר אחר. אין זה משנה, בכולם התנסיתי. ובכולם תתנסה אף אתה, אם תסכים. רק דע לך, כבר מעתה, שאני עומד ללמדך איך לחסל אנשים. עבור המלך. לא בדרך הראוותנית שהוד מלמדת אותך, לא בשדה הקרב, היכן שהאחרים רואים אותך ומריעים לך. לא. אני אחשוף בפניך את הסודות האפלים, החשוכים ־ את הדרכים המתועבות, היעילות והמנומסות לחסל בני אדם. אולי זה ימצא חן בעיניך, אולי לא. על כך אינני אחראי. אך אני אדאג שתדע היטב מה עליך לעשות. ואני אקפיד על דבר נוסף, שכן זהו ההסכם ביני לבין המלך: כי תדע את אשר אתה למד, שלא כמוני בגילך, עת לא ידעתי דבר על דרך חינוכי. כך. אני אמור ללמד אותך להיות רוצח. זה בסדר מבחינתך, ילד?׳
הנהנתי שוב, בחוסר ודאות מסוים. לא ידעתי מה עוד עליי לומר או לעשות.
הוא הציץ בי בעיון. ׳אתה יכול לדבר, הלא כן? אתה לא אילם וממזר יחד, נכון?׳
בלעתי את רוקי והשבתי לו, ׳לא אדוני. אני יכול לדבר.׳
׳טוב, אם כך. אז דבר. אל תעמוד שם ותניע את ראשך. אמור לי מה אתה חושב על כך, עליי ועל הצעתי לך.׳
למרות שהוזמנתי לאמר את דברי, נותרתי בשתיקתי. הבטתי בפנים המחוטטות, בעור הקלף הדקיק שעל ידיו, חשתי בבוהק עיניו הירוקות עליי. לשוני נעה בחיכי, אך מצאה שתיקה בלבד. אופן דיבורו עודד אותי לדבר אמנם, אך מראהו נותר המראה המפחיד ביותר שנגלה לעיניי בימי חיי.
׳ילד,׳ הוא אמר, והרכות בקולו הדהימה אותי עד כי העזתי לשאת את עיניי אל עיניו. ׳אני יכול ללמד אותך גם אם אתה שונא אותי, או אם אתה מתעב את השיעורים. אני יכול ללמדך אם אתה משועמם, עצלן או סתם טיפש. אבל איני יכול ללמדך אם חושש אתה מלדבר אליי. לפחות
96
שוליית הרוצח
לא בדרך בה התכוונתי ללמדך. ואיני יכול ללמדך אם תחליט שזהו דבר מה אותו תעדיף שלא לדעת. אך אתה חייב לומר לי. למדת להגן על מחשבותיך עד כדי כך שאתה חושש בעצמך לגלות את מהותן. אך נסה לומר אותן בקול, כעת, לי. לא תיענש.׳
׳זה לא ממש מוצא חן בעיני,׳ פלטתי, ׳הרעיון של רצח אנשים.׳
׳אה,׳ הוא נאנח. ׳אף לא אני, אם כבר מדברים על זה. לא בהתחלה, ולא היום.׳ הוא נשם עמוקות. ׳בכל פעם שזה יקרה, תחליט מחדש. הפעם הראשונה תהיה הקשה ביותר. אך דע, לעת עתה, כי החלטה זו רחוקה שנים רבות מרגע זה. ובינתיים, עליך ללמוד רבות.׳ הוא היסס. ׳הבן, ילד ־ וזה משהו שעליך לזכור כל חייך ־ ללמוד משהו, אין בכך כל רע. גם אם מדובר בלימודיי קטל ורצח. אין בכך כל טוב, כמובן. זה פשוט משהו שלומדים, משהו שאני יכול להעביר לך. זה הכל. לעת עתה, האם אתה חושב שאתה יכול ללמוד כיצד לעשות זאת, ומאוחר יותר להחליט אם תרצה לעשות זאת באמת?׳
כזו שאלה להפנות לילד. אפילו באותו הרגע, משהו בתוכי זקף את כרבולתו ונחר בבוז לנוכח הרעיון. אך ילד הייתי, ולא יכולתי למצוא שום טיעון נגד הגיוני.
חוץ מזה, הסקרנות כירסמה בי.
׳אני יכול ללמוד.׳
׳טוב מאוד,׳ הוא חייך, אך היתה עייפות בפניו, והוא לא נראה מרוצה כפי שציפיתי. ׳זה בסדר גמור, בסדר גמור.׳ הוא הביט סביבו בחדר. ׳אם כך, אנו יכולים להתחיל כבר הלילה. הבה נתחיל בנקיון. הנה, יש שם מטאטא. הו, אבל תחילה, החלף את כתונת הלילה שלך במשהו אחר... הה, יש שם איזו גלימה ישנה ומקומטת. זה הכל לעת עתה. איני יכול להרשות כי המכבסות יתמהו מדוע כותנות הלילה שלך מריחות מקמפור ומשככי כאבים, האם לא כך? כעת, אתה תטאטא את הרצפה, ואני אסדר את הדברים האחרים.׳
97
שושלת הרואים-למרחק
כך חלפו להן השעות הבאות. אני טאטאתי, ואז ניגבתי את רצפת האבן. הוא הנחה אותי כאשר פיניתי את האביזרים והפריטים השונים מהשולחן הגדול. הפכתי את העשבים על מדף הייבוש שלהם. האכלתי את שלוש הלטאות בכלוב שניצב מוזנח באחת הפינות; פרסתי חתיכת בשר מיושן לקוביות אותן הן בלעו בשלמותן. ניגבתי מספר כדים וקדירות ואחסנתי אותם על פי הוראותיו. והוא עבד לצידי, אסיר תודה על החברה הלילית, ופטפט עימי כאילו היינו שנינו אנשים מבוגרים. או ילדים צעירים.
׳עוד לא למדת אותיות, מה? שום פיענוח. פהה! מה הזקן הזה חושב לעצמו? טוב, אני אטפל בכך בהקדם. יש לך את הגבות של אביך, ילד, ובדיוק את הדרך שבה הוא היה מקמט אותן כשהיה מהרהר בדבר מה אצילי זה או אחר. מישהו אמר לך זאת אי פעם? אה, הנה אתה, סלינק, נבל מנוול! לאיזה צרות גרמת לאחרונה?׳
סנאי חום הופיע מאחורי אחד משטיחי הקיר, והוצגנו זה בפני זה. צ׳ייד הניח לי להאכיל את סלינק בביצי שליו מקערה שעמדה על השולחן, וצחק כאשר החיה הקטנה הזדנבה בעקבותיי בחדר והתחננה לקבל עוד. הוא העניק לי צמיד נחושת שמצאתי מתחת לשולחן, בהזהירו כי הצמיד יגרום לפרק ידי להוריק, וכי אם מישהו ישאל אודותיו, עלי להשיב כי מצאתיו מאחורי האורוות.
בשלב כלשהו עצרנו לעוגות דבש ויין מתובל ומחומם. ישבנו יחד לפני שולחן נמוך קומה, על ערימת שטיחים מול האח, ואני צפיתי בלהבות מרקדות על פניו המצולקות ותהיתי מדוע המראה היה כה מרתיע בתחילה. הוא הבחין במבטיי, ופניו התעוותו בחיוך. ׳נראה מוכר, הלא כן, ילד? פניי, אני מתכוון.׳
לא. פשוט בהיתי בצלקות המכוערות על העור הדק הלבן. לא היה לי מושג למה הוא מתכוון. נעצתי בו מבט שואל, מנסה להבין את פשר דבריו.
98
שוליית הרוצח
׳אל תטריד עצמך בכך, ילד. זה משאיר את חותמו אצל כולנו, ובמוקדם או מאוחר, גם אתה... אבל עכשיו, ובכן.׳
הוא הזדקף ונמתח, כך שגלימתו חשפה את קרסוליו החיוורים. ׳עכשיו זה בעיקר מאוחר. או מוקדם, תלוי איזה צד של היום אתה אוהב יותר. הגיעה שעתך לחזור למיטה. כמובן, זכור שכל הענין הינו סודי בהחלט, כן? לא רק אני והחדר הזה, אלא כל הסיפור, להתעורר באמצע הלילה וללמוד איך לחסל אנשים, וכל זה.׳
׳אני אזכור,׳ אמרתי לו, ואז, מתוך תחושה עמוקה שלדברים יש משמעות בעיניו, הוספתי, ׳אני נותן לך את מילתי.׳
הוא צחקק, ואז הניד בראשו כמעט בעצבות. לבשתי שוב את כתונת הלילה שלי, והוא ליווה אותי חזרה מטה אל חדרי. הוא החזיק את המנורה גבוה מעל מיטתי כאשר טיפסתי אליה, ואז החליק מעליי את המצעים כפי שאיש לא עשה מאז עזבתי את חדרו של בוריך. חושבני כי שקעתי בשינה עוד לפני שהיה סיפק בידו לעזוב את החדר.
ברנט נשלח להעירני בבוקר המחרת, עד כדי כך ישנתי. התעוררתי מטושטש, ראשי פועם בחוזקה. אך מיד לכשעזב את החדר, זינקתי מהמיטה ורצתי לפינת החדר. לא מצאתי דבר זולת אבן קרה; שום סדק במלט או אבן לא רמז על דלת הסתרים אשר הייתי משוכנע בקיומה כאן. לרגע אחד לא חשדתי שארועי הלילה האחרון עם צ׳ייד היו חלום, וגם אם כן, היה לי את צמיד הנחושת על ידי להוכיח אחרת.
מיהרתי להתלבש ועברתי במטבחים, שם חטפתי פרוסת לחם עבה עם חתיכת גבינה, אותם עדיין לעסתי כאשר הגעתי לאורוות. בוריך זעם למדי על איחורי, ומצא פגמים בכל דבר שעשיתי, מאופן רכיבתי ועד לדרך ביצוע מטלות האורווה. אני זוכר היטב את נזיפותיו הקשות: ׳אל תחשוב כי בגלל שיש לך עכשיו חדר למעלה בטירה, וסמל על מעילך, אתה יכול להפוך לאיזה נוכל בטלן שנוחר במיטה עד קץ הימים וגם אז מתעורר רק כדי לסדר את שערו. לא אצלי. אתה אולי
99
שושלת הרואים-למרחק
ממזר, אבל אתה הממזר של אביר, ואני אהפוך אותך לגבר שאביך יתגאה בו.׳
עצרתי ממלאכתי, המברשות תלויות באוויר בידיי. ׳אתה מתכוון להדר, נכון?׳
שאלתי הבלתי צפויה הפתיעה אותו. ׳מה?׳
׳כשאתה מדבר על נוכלים שנשארים במיטה כל הבוקר ולא עושים דבר מלבד העיסוק בשיערם ובגדיהם, אתה מתכוון להדר.׳
בוריך פתח את פיו ואז סגר אותו. לחייו שזופות הרוח האדימו עוד יותר. ׳לא אתה ולא אני,׳ רטן לבסוף, ׳נמצאים במצב שמאפשר לנו להטיל דופי במי מהנסיכים. התכוונתי, באופן כללי, לכך ששינה אל תוך הבוקר אינה ראויה לאף אדם, ובוודאי שלא לנער בגילך.׳
׳עד כמה וכמה לנסיכים,׳ אמרתי זאת ואז שתקתי, תוהה מהיכן הגיעה המחשבה.
׳עד כמה וכמה לנסיכים,׳ הסכים בוריך. הוא היה עסוק בתא הסמוך בטיפול ברגלו הנפוחה של אחד הסייחים. החיה התפתלה לפתע בכאב, ושמעתי את בוריך נאנק במאמץ לאחוז בה. ׳אביך מעולם לא ישן אחרי צהרי היום בגלל ששתה בלילה לפני כן. כמובן, הוא היה מסוגל לבלוע כמויות של יין כפי שמעולם לא ראיתי אצל אדם אחר, אך היתה לו משמעת, גם בכך. ולעולם לא הטריד אחרים שיעירוהו. הוא קם בעצמו ממיטתו, וציפה מאלו הכפופים למרותו כי יעשו כדוגמתו. הדבר גרע אולי מהפופולריות שלו בקרב אותם אנשים, אך חייליו כיבדוהו. אנשים אוהבים תכונות מעין אלה אצל המנהיג, כי הוא דורש מאחרים לא יותר מאשר הוא דורש לעצמו. ואומר לך דבר מה נוסף: אביך לא ביזבז ולו פרוטה אחת כדי לקשט את נוצותיו כטווס. כאשר היה בחור צעיר, טרם נישואיו לפסיינס, התארחנו בסעודה באחת המצודות. הם הושיבו אותי לא הרחק מתחתיו, כבוד גדול עבורי, כך ששמעתי חלק מהשיחה אותה ניהל עם בתו של בעל הבית, אשר הושבה לצידו, יורש
100
שוליית הרוצח
העצר והמלך לעתיד. היא שאלה אותו מה הוא חושב על אבני האזמרגד שעיטרו את ידיה וצווארה, והוא החמיא לה עליהן. "תהיתי אדוני, אם אוהב אתה אבני חן, שכן דומה ואינך נושא ולו אחת מהן עליך הלילה", היא אמרה לו במשובה. והוא השיב לה, בכובד ראש, כי אבני החן שלו בוהקות לא פחות מאלו שלה, וכי הן גדולות אף יותר. "הו, והיכן שומר אתה אבני חן אלו, שכן מאוד רוצה הייתי לראותן?". ובכן, הוא השיב כי ישמח להראותה את אותם יהלומים מאוחר יותר באותו הערב, כאשר החשיכה תעמיק. ראיתי אותה מסמיקה, אולי ציפתה למפגש אישי. ומאוחר יותר אמנם הוא הזמינה החוצה אל הביצורים, אך יחד עמה לקח מחצית מאורחי הסעודה. והוא הצביע על אורות מגדלי המשמר שלאורך החוף, אשר נצצו בבהירות בלילה האפל, ואמר לה כי בעיניו אלו הם אבני החן היקרות והמעולות ביותר, וכי את המטבעות אותן העביר לו אביה הוציא בכדי לשמור על אורם וזוהרם. אז הצביע בפני האורחים על אורות המשמר המנצנצים של חיילי המצודה בה התארחו, ואמר להם כי כאשר הם מתבוננים אל הדוכס שלהם, עליהם לראות באורות אלו את היהלומים הנוצצים על כתרו. היתה זו מחמאה כבירה לדוכס ולדוכסית, והאצילים האחרים רשמו אותה לפניהם. באותו הקיץ, הנוכרים נכשלו כמעט בכל נסיונות הפלישה שלהם. כך אביר שלט. מתוך דוגמה אישית, מתוך טוהר מילותיו. כך צריך כל נסיך אמיתי למלוך.׳
׳אינני נסיך אמיתי. אני ממזר.׳ המילה, אותה שמעתי פעמים כה רבות אך מיעטתי לאומרה בעצמי, נשמעה משונה כשיצאה מפי.
בוריך נאנח. ׳מלא את יעוד דמך, ילד, והתעלם מכל דבר שאחרים חושבים אודותיך.׳
׳לפעמים אין לי כוח עוד לעשות את הדברים הקשים.׳
׳גם לי.׳
ספגתי זאת בשתיקה לזמן מה, מנקה ביסודיות את כתפה של סוטי. בוריך, עדיין כורע לצידו של הסייח האפור, דיבר לפתע.
101
שושלת הרואים-למרחק
׳אינני דורש ממך יותר משאני דורש מעצמי. אתה יודע כי זאת האמת.׳
׳אני יודע,׳ עניתי, מופתע לנוכח השאלה.
׳אני רוצה להצליח איתך, לעשות את הטוב ביותר.׳
זה היה רעיון חדש לגמרי עבורי. כעבור רגע שאלתי, ׳כי אם תוכל לגרום לאביר להיות גאה בי, גאה במה שהפכת אותי להיות, אולי הוא יחזור?׳
הקולות הקצביים של עבודת ידיו של בוריך, אשר מרח משחה אל תוך רגלו של הסייח, האטו ואז פסקו לחלוטין. אך הוא נותר לצד הסוס, ודיבר בשקט רב מבעד לקיר התא. ׳לא. אני לא חושב כך. אני לא מניח שקיים דבר מה שיגרום לו לשוב. וגם אם ישוב,׳ וכאן האט עוד יותר את דיבורו, ׳גם אם ישוב, הוא לא יהיה אותו האדם שהיה בעבר. לפני כן, אני מתכוון.׳
׳הכל באשמתי. אני אשם שהוא עזב, נכון?׳ מילותיהן של נשות האריגה הדהדו באוזניי. לולא הילד, הוא עריץ היה בתור להיות המלך.
בוריך שתק דקה ארוכה. ׳אני לא חושב שזו אשמתו של מישהו כי הוא נולד...,׳ הוא נאנח, והמילים יצאו מפיו, כמעט מאולצות. ׳ואין כל דרך בעולם לתינוק לגרום לעצמו להיות לא־ממזר. לא. אביר הביא את נפילתו על עצמו, למרות שקשה לי להודות בזאת.׳ שמעתי את ידיו שבות לעבודתן על רגלו של הסום.
׳ואת נפילתך, גם,׳ אמרתי את הדברים האחרונים לכתפה של סוטי, ברוך. הייתי משוכנע כי לא ישמע זאת.
כעבור רגע או שניים, שמעתי אותו רוטן, ׳אני מסתדר בכוחות עצמי, פיץ. אני מסתדר היטב.׳
הוא סיים את עבודתו ונכנס לתא של סוטי. ׳לשונך מתנודדת כאילו היית רכלנית הכפר, פיץ. איזה שד נכנס בך?׳
102
שוליית הרוצח
היה זה תורי לתהות. משהו בקשר לצ׳ייד, החלטתי. משהו בקשר לכך שלמישהו היה אכפת מה אני חושב, ורצה שיהיה לי חלק במה שאני לומד, שיחרר את לשוני לשאול סוף סוף את כל השאלות שנשאתי עימי כמשקולת כבדה כל אותן השנים.
אך משום שלא יכולתי לומר זאת, כמובן, משכתי בכתפי, ועניתי בכנות, ׳אלה דברים שתהיתי אודותם שנים רבות.׳
בוריך רטן בהבנה. ׳טוב. אני מניח שזה שיפור, זה שאתה שואל, למרות שלא תמיד אוכל להבטיח לך תשובות. טוב לשמוע אותך מדבר כמו בן אדם. כך אני חושש פחות לאבד אותך לחיות.׳ הוא הביט היישר בי באומרו את המילים הללו, ואז צלע לדרכו. צפיתי בו הולך, ונזכרתי בלילה הראשון בו פגשתי בו, איך מבט אחד מעיניו השתיק חדר מלא בגברים. הוא לא אותו האיש. ולא היתה זו הצליעה לבדה אשר שינתה את נוהגו או את הדרך בה אחרים ראו אותו. הוא עדיין היה השליט הבלתי מעורער באורוות ואיש לא הטיל ספק בסמכותו כאן. אך לא עוד היה יד ימינו של המלך לעתיד. פרט למשימת ההשגחה עליי, לא היה כלל האיש של אביר יותר. אין פלא שהתקשה להביט בי מבלי לחוש רתיעה. הוא לא הביא לאוויר העולם את הממזר שגרם לנפילתו. בפעם הראשונה מאז הכרתי אותו, הזהירות והחשש שחשתי כלפיו תובלו בקורטוב של חמלה.
103
שושלת הרואים-למרחק
5
נאמנויות
בכמה ממלכות וארצות, קיים מנהג לפיו לבנים זכרים ישנה עדיפות על פני הבנות בנושאי ירושה. בשש הדוכסויות - אין זה כך. התארים עוברים בירושה אך ורק על פי סדר הילודה.
זה אשר יורש תואר אמור לראות בו תפקיד, משרה. אם לורד, או גבירה,יהיו כה טיפשים עד כי יצוו לכרות יותר מדי עצי יער בבת אחת, או יזניחו גפנים או יניחו לאיכות הצאן לרדת, נתיני אותה דוכסות יפנו אל המלך בבקשה כי צדק ייעשה. זה קרה בעבר, וכל דוכס או דוכסית ערים לכך שזה עלול לקרות שוב. רווחת העם שייכת לעם, ולעם יש זכות להתנגד אם לדעתו הדוכס אינו ממלא כראוי את משרתו.
כאשר נושא התואר נכנס בברית הנישואין, הוא אמור לזכור את העובדות הללו היטב. בן הזוג הנבחר חייב להיות מוכן לשאת גם הוא בנטל המשרה. מסיבה זו, כן זוג אשר נושא תואר בעל חשיבות נמוכה, חייב לוותר על תוארו לאח או האחות הבאים בתור אחריו. אדם אחד יכול לשאת בתפקיד אחד בלבד. לעתים, הדבר הוביל לחילוקי דעות ועימותים. המלך ערמומי נישא למלכה דזירה, אשר אמורה היתה להיות הדוכסית של פארו,אילולא הסכימה לקבל על עצמה את תפקיד המלכה. לימים, כך נאמר, התחרטה המלכה על החלטתה, ושיכנעה עצמה כי לו נותרה במעמדה הקודם, כדוכסית, היו כוחה ועוצמתה גדולים יותר. היא
104
שוליית הרוצח
נישאה למלך ערמומי מתוך יריעה צלולה וברורה כי היא אשתו השניה, וכי הראשונה כבר הביאה לאוויר העולם את שני בניו. לעולם לא הסתירה את רגשותיה כלפי שני הנסיכים, ולעתים קרובות ציינה באוזני סביבתה כי מוצאה ושושלתה רמים מאלו של אשת המלך הראשונה,ועל כן הבן שהולידה למלך, הדר, היה "מלכותי" יותר משני אחיו למחצה. היא ניסתה להחדיר תפישה זו לאחרים באמצעות בחירת השם של הבן. לרוע מזלה, רוב האנשים ראו במעשיה תכסיסים עלובים. לא מעטים נהגו אף ללעוג לה ולקרוא לה מלכת פנים-היבשת, כאשר, שתויה או נתונה להשפעת סמים ומשככים שונים, היתה מכריזה כי יש בידיה את הכח והיכולת לאחד את דוכסויות פארו וטילת, יחד לכדי ממלכה אחת, ממלכה אשר תתנער משלטונו של המלך ותכתיר אותה כמלכה תחתיו. אחרים ראו בהצהרות מעין אלה תוצר לוואי של חיבתה היתרה למשברים למיניהם, אלכוהוליים או צמחיים. אמת היא, עם זאת, כי טרם נכנעה להתמכרויותיה, היתה אחראית לטיפוח הקרע בין דוכסיות פנים׳ היבשת לדוכסיות החוף.
למדתי לצפות למפגשים הליליים שלי עם צ׳ייד. לא היה להם לוח זמנים קבוע מראש, או תבנית אותה יכולתי לפצח. לעתים חלפו שבוע או שבועיים בין פגישה לפגישה, ולעתים זימן אותי לילה אחרי לילה במשך שבוע שלם, מותיר אותי מותש ונפוח עיניים במהלך מטלות היום. לעתים זימן אותי זמן קצר לאחר שכל יושבי הטירה היו במיטותיהם; פעמים אחרות, קרא לי בשעות הקטנות של הלילה. היה זה לוח זמנים קשה ולוחץ לילד בגילי, אך מעולם לא עלה בדעתי להתלונן או לסרב לאחת מקריאותיו, והוא, מצידו, מעולם לא רמז כי הוא מודע לקשיים שלימודי הלילה גורמים לי במשך היום. בהיותו ינשוף לילי בעצמו, נראה כי שעות הלילה היו בעיניו הזמן הטבעי ביותר לנהל שיעורים. והשיעורים, יש לומר, היו מתאימים במיוחד לשעות אלה של היממה.
טווח הלימודים היה עצום. ערב אחד עשוי הייתי לשקוע בשינון
105
שושלת הרואים-למרחק
שקדני מתוך ספר איורי עשבים וצמחים שהחזיק ברשותו, כאשר ההנחיה היתה כי ביום המחרת אאסוף עבורו שש דוגמאות של צמחים שתאמו לציורים. מעולם הוא לא מצא לנכון לרמוז לי האם כדאי לחפש בערוגות גינת המטבח, או בפינות החשוכות של היער אחר אותם צמחים, אך את כולם מצאתי, ותוך כך למדתי רבות את סודות הצפיה וההתבוננות.
לעתים שיחקנו משחקים. לדוגמה, הוא הורה לי לגשת ביום המחרת לשרה הטבחית ולשאול אותה האם קתלי החזיר השנה רזים יותר מקתלי החזיר בשנה הקודמת. אזי, הייתי אמור לשוב אליו ולדווח לו, בפרטי פרטים, את מהלך השיחה, ולענות על תריסרי שאלות שהפנה אליי: איך היא עמדה, היכן, האם היא איטרת יד ימינה, האם כבדת שמיעה היא ומה בישלה באותה העת. בישנותי ושתקנותי לא נחשבו תירוצים טובים מספיק לכשלון בביצוע משימות אלה, וכך מצאתי עצמי נפגש ועורך היכרויות עם רבים מאנשי הצוות מהמדרגה השניה והשלישית בטירה. אף על פי ששאלותיי היו למעשה שאלותיו של צ׳ייד, כל אחד מהם שמח על התעניינותי והיה מוכן לשתף אותי בסודות משלח ידו. מבלי שאתכוון לכך, התחלתי לפתח מוניטין של "נער חד עין", ו״בחור טוב". שנים מאוחר יותר למדתי להבין כי השיעורים היו יותר מאשר תרגילים בחידוד זיכרון; אלה היו הנחיות כיצד להתיידד עם פשוטי העם, כיצד ללמוד את הלך מחשבותיהם. פעמים רבות מאז, הספיקו חיוך ומחמאה קלילה על דרך הטיפול המצוינת בסוסים לסחוט מנער אורוות יותר מידע מאשר אוצר הממלכה יכול היה לשחד ממנו.
משחקים אחרים שיפרו את אומץ ליבי, ולא רק את כישורי האבחנה שלי. יום אחד, צ׳ייד הראה לי כדור מגולגל של חוט טוויה, וציווה כי עליי, מבלי לפנות לגברת פזיזה, לגלות היכן היא שומרת מאגר חוטי טוויה זהה לכדור זה, ובאיזה עשבים היא עושה שימוש כדי לצבוע אותם. שלושה ימים לאחר מכן נאמר לי כי עליי לסלק את זוג המספריים הטובות ביותר שלה, להסתירן מאחורי מדף חביות יין מסוים, ולהחזירן
106
שוליית הרוצח
למקומן כעבור שלוש שעות, כל זאת מבלי שאתגלה על ידי הגברת או מי מעובדותיה. משימות מעין אלה תחילה התיישבו היטב עם נטייתו הטבעית של ילד לגרום לצרות ולמהומות, ולעתים רחוקות נכשלתי בהן. וכאשר נכשלתי, התוצאות היו באחריותי הבלעדית. צ׳ייד הבהיר לי כי לעולם לא יגן עליי מפני חמתו של איש, והציע כי אדאג תמיד להכין סיפור כיסוי למקרה שאתפש נמצא במקום בו איני אמור להיות, או אוחז חפץ שאינו אמור להיות בידיי. למדתי לשקר היטב, ומשוכנע אני כי לא היתה זו יד המקרה שכך היה.
אלו היו השיעורים בתקופת ההכשרה הראשונה שלי כרוצח. ועוד. זריזות ידיים ואמנות התנועה השקטה. היכן להכות אדם כדי לגרום לו לאבד את הכרתו. היכן לדקור אדם כך שימות מבלי לדמם יותר מדי. למדתי את הכל מהר והיטב; פרחתי ושגשגתי תחת מחמאותיו של צ׳ייד על כשרוני וחריפות מוחי.
במהרה החל לעשות בי שימוש למשימות קטנות בטירה. לעולם לא אמר לי, מראש, האם אלו מבחני יכולת או משימות אמיתיות. למען האמת, זה לא שינה עבורי דבר; ביצעתי אותן באותה נחישות ונאמנות לצ׳ייד ולכל אשר ציווה.
באביב של אותה שנה, טיפלתי בכוסות היין של משלחת סוחרים מבינגטון אשר ביקרה בטירה, כך שהם השתכרו הרבה מכפי שתיכננו. מאוחר יותר באותו החודש, הסתרתי את אחת הבובות ממופע בובות שהגיע לטירת הצבי, כך שהיה עליו להציג את פרשיית הספלים התואמים, מעשיה קלילה ועממית, תחת הדרמה ההסטורית הכבדה והארוכה שתיכנן לאותו הערב.
בחגיגת אמצע הקיץ, הוספתי עשב מסוים לקנקן התה של אחת המשרתות, כך שהיא ושלוש חברותיה נתקפו בכאבי בטן עזים ושלשולים ולא יכלו להגיש אוכל לשולחן באותו הערב. בסתיו, קשרתי חוט סביב רגלו של אחד הסוסים בשיירתו של אציל שביקר בטירה, כך שהסוס הפגין צליעה זמנית, והאציל נאלץ לדחות את עזיבתו ביומיים.
107
שושלת הרואים-למרחק
לרוב, למעשה בכל המקרים, לא ידעתי כלל את הסיבה האמיתית למטלות שצ׳ייד הציב בפני. באותו הגיל, השאלה האמיתית שהטרידה אותי היתה איך לבצע את המשימה, ולא מדוע. דבר זה, כך אני מאמין היום, היה אחת המטרות הנלוות של לימודיי: לציית מבלי לשאול מדוע ניתנה הפקודה.
אחת המשימות, אני זוכר, גרמה לי ממש לעונג. גם אז ידעתי כי לשליחות היתה משמעות מעבר לתרגיל עבור צ׳ייד. הוא זימן אותי באחד הלילות, זמן קצר לפני זריחת השמש. ׳הלורד ג׳סופ וגבירתו מבקרים בטירה בשבועיים האחרונים. אתה בוודאי מכיר אותם על פי מראם; לו יש שפם ארוך מאוד, והיא מתעסקת בדרך כלל עם שיערה, אפילו ליד השולחן. אתה יודע למי הכוונה?׳
קימטתי את מצחי. מספר אצילים התאספו בטירת הצבי, להתייעצות בעניין נסיונות הפלישה המתרבים והולכים של הנכריים. למיטב הבנתי, דוכסויות החוף מבקשות תגבורת של ספינות מלחמה, אך דוכסויות פנים הארץ מתנגדות לחלוקת מיסיהן עבור דבר מה אשר בעיניהן היה עניין בלעדי של איזורי החוף וקו המים. הלורד ג׳סופ והגבירה דהליה היו מפנים היבשת. ג׳םופ ושפמו נודעו בשל מזגם קצר הרוח ונטייתם להשתלהב יתר על המידה. הגבירה דהליה, לעומתו, הפגינה התענינות מועטה במתרחש במועצה, והעדיפה לבלות את זמנה בסיורים בטירת הצבי.
׳היא נושאת פרחים בשיערה כל העת, הלא כן? והם כל הזמן נושרים ממנו?׳
׳זו האחת,׳ השיב צ׳ייד בהתלהבות. ׳טוב מאוד. אתה מכיר אותה. ובכן, הנה המשימה הפעם, ולצערי אין לי זמן לתכנן אותה יחד עמך. בזמן כלשהו היום, בכל רגע למעשה, היא תשלח שליח לחדרו של הדר. השליח יעביר דבר מה; פתק, פרח, חפץ מסוג כלשהו. עליך להסיר את החפץ מחדרו של הדר לפני שיבחין בו. מובן?׳
108
שוליית הרוצח
הנהנתי ופתחתי את פי לאמר משהו, אך צ׳ייד קם לפתע על רגליו וכמעט הבריח אותי מהחדר. ׳אין זמן; השחר כמעט הגיע!׳
הצלחתי להסתתר בחדרו של הדר כאשר השליחה הגיעה, ומהדרך בה פתחה את הדלת וחמקה פנימה ואחר כך החוצה, התרשמתי כי לא היתה זו הפעם הראשונה שהיא מבצעת שליחויות מהסוג הזה. היא הניחה מגילה זעירה ופרח על כריתו של הדר, ויצאה מהחדר. בתוך רגע היו שניהם במעילי, ומאוחר יותר תחת כריתי שלי. אני חושב שהחלק הקשה ביותר במשימה היה להימנע מפתיחת המגילה. מסרתי את השניים לידיו של צ׳ייד באותו הלילה.
בימים שלאחר מכן, המתנתי, משוכנע שתקום מהומה כלשהי, ומלא תקווה כי הדבר יגרום אי נוחות רבה ככל הניתן להדר. אך להפתעתי, דבר לא ארע. הדר נותר הדר, אף כי דומה היה שהוא ערני ומחודד יותר מהרגיל, ואף הקפיד לפלרטט בתשוקה רבה מתמיד עם כל גבירה בטירה. אשר לגבירה דהליה, היא החלה לגלות התענינות מפתיעה ונמרצת במהלכי המועצה, והדהימה את בעלה בהופכה לתומכת נלהבת של מיסי ספינות המלחמה. המלכה ביטאה את חוסר התלהבותה משינוי זה בהתנהגותה של הגבירה דהליה בכך שנמנעה מלהזמינה למסיבת טעימות יין שערכה בחדרה. הענין כולו עורר את סקרנותי, אך כאשר שאלתי את צ׳ייד, הוא נזף בי.
׳אתה איש המלך, זכור זאת. משימה ניתנת לך, ואתה מבצע אותה. וכדאי מאוד שתהיה מרוצה מעצמך על כי ביצעת משימה זאת בהצלחה. זה כל אשר עליך לדעת. ערמומי בלבד רשאי לתכנן את המהלכים ולתחבל תחבולות. אתה ואני, כלי משחק אנחנו, אולי. אך אנחנו הכלים הטובים ביותר שלו; היה סמוך ובטוח בכך.׳
אך מוקדם למדי, צ׳ייד גילה את גבולות נאמנותי. כאשר הורה לי לפגום בכושרו של הסום, הציע כי אחתוך את גיד שריר רגלו. מעולם אף לא שקלתי לעשות זאת. הודעתי לו, מגייס את כל כישורי שכנועי כמומחה עולמי לנושא סוסים, כי ישנן דרכים רבות לגרום צליעה לסוס
109
שושלת הרואים-למרחק
מבלי לפגוע בו בגופו, וכי עליו לסמוך עליי כי אמצא את הדרך הנכונה והיעילה לעשות זאת. עד ליום זה, אינני יודע מה צ׳ייד הרגיש לגבי סירובי. באותה העת לא אמר דבר בתגובה, לא לשלילה ולא לחיוב. בכך, ובדברים רבים אחרים, שמר על שתיקתו.
פעם בשלושה חודשים לערך, המלך ערמומי היה מזמן אותי לחדרו. לרוב הזימון הגיע בשעות המוקדמות של הבוקר. הייתי מתייצב לפניו, לעתים קרובות כאשר היה באמבט, או כאשר שיערו סורק ונקשר בצמת הזהב שרק למלך מותר היה לענוד, או בעוד משרתו האישי מניח את בגדיו עבורו על המיטה. הטקס היה זהה תמיד. הוא היה בוחן אותי בעיון, סוקר את גובהי ולבושי כאילו הייתי סוס שהתכוון לרכוש. הוא היה שואל שאלה אחת או שתיים, בדרך כלל אודות כישורי הרכיבה שלי או אימוני הנשק, ומאזין בכובד ראש לתשובתי. אז היה שואל, ברשמיות מסוימת, "והאם אתה מרגיש שאני עומד בדיברתי אליך?".
׳אכן, אדוני,, הייתי משיב בכל פעם.
׳אז דאג לצד שלך בעסקה,׳ היתה תמיד תשובתו, שסימנה את קץ הפגישה. והמשרת שטיפל במלך באותו הרגע, או שפתח את הדלת בכניסתי וצאתי, מעולם לא הראה ולו סימן לכך שהוא שם לב אליי או לחילופי הדברים ביני לבין המלך.
בפרוס הסתיו של אותה שנה, ימים מעטים לפני פרוץ החורף, ניתנה לי משימתי הקשה ביותר. צ׳ייד זימן אותי לחדרו באותו הרגע בו כיביתי את הנר ועמדתי לישון. חלקנו יחד עוגות מתיקה ויין מתובל, ישובים לפני האח בחדרו של צ׳ייד. הוא הרבה לשבח את מעללי האחרון, תעלול אשר דרש ממני להפוך מן הפנים לחוץ כל חולצה שנתלתה על חבלי הייבוש של חצר המכבסה מבלי להיתפש. היה זה מבצע מסובך, אשר החלק הקשה ביותר בו היה הנסיון להימנע מלפרוץ בצחוק אשר יסגירני כאשר שניים מהכובסים הצעירים הכריזו כי הדבר נעשה על ידי שדוני מים וסירבו לעבוד עוד בחצר באותו היום. צ׳ייד, כהרגלו, ידע הכל אודות התרגיל עוד לפני שדיווחתי לו בפניו. הוא גרם
110
שוליית הרוצח
לי לעונג רב כאשר גילה לי כיצד מר ליו, האחראי על המכבסה, הכריז כי יש לתלות שיני שום בכל פינה של החצר ועל שפת הבאר על מנת להרחיק מן המקום שדוני מים להבא.
׳יש לך כישרון מיוחד לדברים מעין אלה, ילדי,׳ צ׳ייד גיחך ופרע את שערי. ׳אני נוטה כמעט לחשוב שאין משימה שאוכל להטיל עליך ולא תבצעה.׳
הוא ישב בכיסא זקוף המשענת שלו מול האש, ואני הייתי על הרצפה לצידו, גבי שעון כנגד אחת מרגלי הכיסא. הוא טפח על שכמי, בדומה לבוריך כאשר היה טופח על גבו של אחד מכלבי הציד הצעירים שהצטיין בתפקידו, ואז רכן קדימה בכסאו ואמר ברכות, ׳אך יש לי אתגר עבורך.׳
׳מה הוא?׳ שאלתי, משולהב.
׳לא תהיה זו משימה קלה, אף לא לשד מוכשר כמותך,׳ הזהיר אותי.
׳נסה אותי!,׳ תבעתי לדעת.
׳הו, בעוד חודש או יותר; ישנם כמה דברים נוספים שעליך עוד ללמוד. יש לי משחק הלילה, משחק אשר יחדד את עיניך ואת זכרונך.׳ הוא הושיט את ידו לנרתיק ושלף ממנו חופן של דבר מה. הוא פתח את ידו להרף עין למול עיניי ־ אבנים צבועות ־ וסגר אותה. ׳האם יש כאן אבנים צהובות?׳
׳כן. צ׳ייד, מה הוא האתגר?׳
׳כמה?׳
׳שתיים שיכולתי לראות. צ׳ייד, אני מתערב שאני יכול לעשות זאת כבר עכשיו.׳
׳האם יכלו להיות בידי יותר משתיים?׳
׳ייתכן, אם הוסתרו לחלוטין על ידי שכבת האבנים העליונה. לא סביר. צ׳ייד, מה הוא האתגר?׳
111
שושלת הרואים-למרחק
הוא פתח את ידו הגרומה והזקנה, וגילגל את האבנים בין אצבעותיו הארוכות. ׳צדקת. רק שתי אבנים צהובות. ננסה שוב?׳
׳צ׳ייד,אני יכול לעשות זאת.׳
׳אתה חושב כך, מה? הבט שנית, הנה האבנים. אחת, שתיים, שלוש ושוב הן נעלמו. האם היו ביניהן אבנים אדומות?׳
׳כן. צ׳ייד, מה המשימה?׳
׳האם היו יותר אבנים אדומות מכחולות? להביא לי דבר מה אישי משולחן הלילה של המלך.׳
׳מה?׳
׳האם היו יותר אבנים אדומות מכחולות?׳
׳לא, אני מתכוון, מה היתה המשימה?׳
׳טעית, ילד!,׳ צ׳ייד הכריז בניצחון. הוא פתח את אגרופו. ׳רואה, שלוש אדומות ושלוש כחולות. שווה בדיוק. יהיה עליך להסתכל מהר יותר אם בכוונתך לעמוד באתגר שלי.׳
׳ושבע ירוקות. ידעתי זאת, צ׳ייד. אבל... אתה רוצה שאני אגנוב מהמלך?.׳ עדיין לא האמנתי למשמע אוזניי.
׳לא לגנוב. להשאיל. כפי שעשית עם המספריים של הגברת פזיזה. אין כל רע בתעלול מעין זה, הלא כן?׳
׳שום רע, אלא אם כן אתפש בעשותי זאת, ואז יצליפו בי, אם לא גרוע מכך.׳
׳ואתה מפחד להיתפש. רואה, אמרתי לך שעדיף להמתין עוד כחודש או חודשיים, עד אשר כישוריך יהיו טובים יותר.׳
׳זה לא העונש. זה שאם אתפש... המלך ואני... יש בינינו עסקה...,׳ דבריי גוועו לאיטם. בהיתי בו, מבולבל ונבוך. הנחיותיו של צ׳ייד היו חלק מהעסקה ביני לבין המלך. בכל פעם שנפגשנו, לפני שהחל בשיעור,
112
שוליית הרוצח
עשה לעצמו הרגל להזכיר לי באופן רשמי למדי את אותה עסקה. נתתי לצ׳ייד, כמו גם למלך, את מילתי כי אהיה נאמן. בוודאי הוא מבין שאם אפעל כנגד המלך, אפר את הצד שלי בעסקה.
׳זה משחק, ילד,׳ צ׳ייד אמר בסבלנות. ׳זה הכל. מעשה קונדס קטנטן. אין זה רציני כפי שנדמה לך. הסיבה היחידה שאני בוחר בזה כמשימה היא משום שחדרו של המלך וחפציו נשמרים בקפדנות כה גדולה. כל אחד יכול להבריח מספריים של תופרת. אנחנו מדברים על חמקנות אמיתית עכשיו, להיכנס לחדריו של המלך ולקחת משהו ששייך לו. אם תוכל לעשות זאת, אני אאמין שזמני כאן נוצל היטב. ארגיש שאתה מעריך את מה שלמדת.׳
׳אתה יודע היטב עד כמה אני מעריך את לימודיי כאן,׳ אמרתי במהירות. זה לא היה קשור כלל לענין. צ׳ייד, כך נראה היה לי, התעלם או לא הבין כלל את כוונתי. ׳הייתי מרגיש... לא נאמן. כאילו אני עושה שימוש במה שאתה מלמד אותי כדי לרמות את המלך. כאילו אני לועג לו!׳
׳הא!,׳ צ׳ייד נשען לאחור בכסאו, חיוך על פניו. ׳אל תניח לכך להטריד אותך, ילד. המלך ערמומי יודע להעריך מעשה שובבות מוצלח כשהוא מזהה אותו. מה שלא תיקח, אני אשיב בעצמי למקום. יהיה זה סימן עבורו עד כמה טובה הכשרתך, עד כמה אתה מוכשר. קח משהו פשוט אם אתה כל כך מוטרד מהענין; זה לא חייב להיות הכתר שעל ראשו או הטבעת שעל אצבעו! רק המברשת שלו, או כל פיסת ניר בסביבה ־ אפילו הכפפה או האבנט שלו יספיקו. דבר מה חסר ערך. חפץ פשוט.׳
חשבתי שעליי להרהר בכך, אך ידעתי שאין לי כל צורך בכך. ׳איני יכול לעשות זאת. אני מתכוון, לא אעשה זאת. לא מהמלך ערמומי. נקוב בכל שם אחר, כל חדר אחר, ואני אעשה זאת. זוכר איך סחבתי את המגילה של הדר? אתה תראה, אני יכול להתגנב לכל מקום ו...׳
113
שושלת הרואים-למרחק
׳ילד?׳ קולו של צ׳ייד נשמע נבוך, עמום משהו. ׳אינך בוטח בי? אני אומר לך שזה בסדר. אנחנו מדברים כאן על אתגר, לא בגידה במלך. והפעם, אם תיתפש, אני מבטיח שאצעד קדימה ואסביר הכל. לא תיענש.׳
׳זה לא זה,׳ אמרתי בייאוש. יכולתי לחוש במבוכתו הגוברת של צ׳ייד לנוכח סירובי. יצאתי מגדרי בנסיון למצוא את הדרך הנכונה להסביר לו את כוונתי. ׳הבטחתי להיות נאמן למלך ערמומי. וזה...׳
׳אין כאן שום אי נאמנות!,׳ הוא התפרץ. נשאתי את עיניי לפניו ולמגינת ליבי ראיתי את ניצוצות הזעם בזויות עיניו. המום, נסוגתי מפניו. מעולם לא ראיתי אותו מביט בי כך. ׳מה אתה אומר, ילד? שאני מבקש ממך לבגוד במלכך? אל תהיה אדיוט. זה סתם מבחן קטן, הדרך שלי למדוד אותך ולהראות לערמומי עצמו מה למדת ממני, ואתה נרתע ונבהל. ומנסה להסתיר את פחדנותך בקשקושים על נאמנות. אתה מבייש אותי, ילד. חשבתי שיש בך יותר, שיש לך עמוד שדרה, אחרת לא הייתי מתחיל ללמד אותך בכלל.׳
׳צ׳ייד!,׳ קראתי באימה. מילותיו הותירו אותי על סף תהום. הוא התרחק ממני וחשתי■ את-עולמי-הקטן קורס סביבי כאשר דבריו וקולו היכו והקפיאו אותי.
׳מוטב שתשוב למיטתך, ילד קטן. חשוב טוב איך העלבת אותי היום. לרמוז שאוכל באופן כלשהו לבגוד במלך, להיות בלתי נאמן לו. זחול חזרה במדרגות, עורב טורף נבלות קטן שכמותך. ובפעם הבאה שאזמן אותך לכאן... הא, אם אזמן אותך בכלל, בוא מוכן ומזומן לציית לי, או אל תבוא בכלל. כעת לך.׳
מעולם לפני כן צ׳ייד לא דיבר אליי בצורה שכזאת. למיטב זכרוני, לא הרים עליי אף לא פעם אחת את קולו. ראיתי, בעיניים כלות ולא מבינות, את הזרוע המצולקת אשר ניבטה משרוול שמלתו, את האצבע הארוכה שהצביעה בבוז בולט כל כך לעבר הדלת והמדרגות.
114
שוליית הרוצח
קמתי, ולפתע חשתי ברע, פיזית. העולם הסתובב סביבי, וכמעט מעדתי. נאלצתי לאחוז בכיסא כדי שלא אפול. ועדיין הלכתי, כדברו, ללא כל יכולת לחשוב על דבר מה אחר שביכולתי לעשות. צ׳ייד, אשר הפך להיות עמוד התווך המרכזי של חיי, אשר גרם לי להאמין כי בכל זאת יש בי ערך, לקח את הכל חזרה. לא רק את שביעות רצונו ממני, אלא גם את הזמן שלנו יחד, את התחושה שלי שאהיה מישהו^תקופת חיי.
מעדתי וכשלתי במורד המדרגות, אשר היו ארוכות וקרות מאי פעם. הדלת נסגרה מאחורי, ונותרתי בדד בחשיבה גמורה. גיששתי את דרכי למיטתי, אך השמיכות לא חיממוני, ובאותו הלילה לא עצמתי עין. הסתובבתי בסבל. נוראה מכל היתה הידיעה הברורה והמוחלטת כי פעלתי נכונה ־ לא היתה כל אפשרות שאעשה את מבוקשו של צ׳ייד. על כן, אאבד אותו. ללא הדרכתו, לא יהיה בי כל ערך למלך. אך הסבל לא תם כאן. הכאב היה, פשוט, כאב אובדנו של צ׳ייד, כאב הסתלקותו מחיי.
זיכרון הבדידות האיומה שהיתה מנת חלקי לפני צ׳ייד עמד באופק, כחשרת עננים קרבה. לחזור לאפרוריות היום יום, לחיות ממטלה למטלה, נראה היה לי בלתי אפשרי.
ניסיתי נואשות לחפש דרך פעולה. אך לא היה כל פתרון. יכול הייתי לפנות לערמומי עצמו, להראות את הסיכה ולהיכנס לחדרו, לספר לו על אשר ארע, על הדילמה בה התחבטת/אך מח יאמר אז? האם יחשוב שאני ילד קטן, טיפש? האם יאמר שהיה עליי לציית לצ׳ייד? גרוע מכך, האם יאמר שנכון עשיתי כאשר לא צייתתי לצ׳ייד, ויכעס עליו? שאלות קשות מדי היו השאלות שניקרו במוחו של ילד כה צעיר בימים, ותשובות לא נמצאו.
זי >	י
כאשר הבוקר הגיע, גררתי את עצמי ממיטתי והתייצבתי, כבכל יום, אצל בוריך. ביצעתי את מטלותיי בחוסר שקט ועצבנות אשר תחילה הביאו לנזיפות, ואז לשאלות אודות מצב מעיי. אמרתי לו בפשטות כי לא ישנתי היטב, והוא שילח אותי לדרכי ללא משקה הריפוי ממנו חששתי. ביצועיי לא היו טובים יותר באימוני הנשק. דעתי היתה כה מוסחת, עד
115
שושלת הרואים-למרחק
כי איפשרתי לילד צעיר ממני בשנים רבות להכות בראשי מכה הגונה במקלו. הוד נזפה בשנינו על חוסר הזהירות והורתה לי לשבת ולנוח בצד.
ראשי הלם בחוזקה ורגליי רעדו כאשר שבתי אל הטירה. הלכתי לחדרי, שכן לא היה בי תיאבון לארוחת הצהריים או לשיחות הקולניות שהתלוו אליה. שכבתי על המיטה, כשבכוונתי לעצום את עיניי לכמה דקות בלבד, ותחת זאת שקעתי בשינה עמוקה. התעוררתי מאוחר אחר הצהריים, חושב על התוכחות הקשות שיהיו מנת חלקי על כי לא נטלתי חלק בשיעורים, אך לא היה בכך די בכדי להקימני מהמיטה, ונרדמתי שוב. בפעם הבאה, בשעת ארוחת הערב, העירה אותי נקישה בדלת של נערת משרתים אשר באה בשמו של בוריך לדרוש בשלומי. פטרתי אותה באומרי כי מעיי מתהפכים וכי בכוונתי לצום היום. לאחר שעזבה, נמנמתי אך לא נרדמתי. לא יכולתי. הלילה העמיק אל תוך חדרי החשוך, בעוד האזנתי ליתר יושבי הטירה פורשים למיטותיהם. בחשיבה ובדממה מוחלטות, שכבתי והמתנתי לקריאה אליה לא העזתי להיענות. מה אם הדלת תיפתח? אינני יכול ללכת לצ׳ייד, שכן אינני יכול לציית לו. מה גרוע יותר: אם לא יקרא לי כלל, או אם הדלת תיפתח ואני לא אלך? התיימרתי שעות שסירבו לחלוף, אך כשאור ראשון של בוקר חדר לחדרי, היתה לי את התשובה. הוא כלל לא טרח לקרוא לי.
גם עתה אינני אוהב להיזכר בימים שבאו לאחר מכן. עברתי אותם בלב דואב כל כך עד כי התקשיתי לאכול או לנוח כשורה. דעתי המוסחת נכשלה במשימות הפשוטות ביותר, ואת התוכחות הקשות ממוריי קיבלתי בהכנעה אדישה. רכשתי לי כאב ראש שסירב לחלוף, וקיבתי היתה מכווצת כל כך עד כי לא היה בי כל תיאבון למזון. עצם המחשבה על אכילה התישה אותי. בוריך סבל אותי במשך יומיים תמימים בטרם איגף אותי באחת מפינות האורווה, ואילץ אותי לבלוע משקה מר כלענה בצבע אדום כדם, אשר גרם לי לפלוט את המעט שבא אל קרבי אותו יום. הוא הכריח אותי לשטוף את פי ביין שזיפים, ועד ליום
116
שוליית הרוצח
זה אינני מסוגל לשתות יין שזיפים מבלי להשתנק. אז, לתדהמתי החלושה, גרר אותי במעלה המדרגות אל חדרו והורה לי לנוח שם במשך יום תמים. עם רדת הערב, נשא אותי אל הטירה, ותחת עינו הפקוחה נאלצתי לבלוע קערת מרק וחתיכת לחם עבה.
הוא רצה לקחת אותי חזרה לחדרו, אך אני התעקשתי לישון במיטתי. למעשה, רציתי להיות בחדר. הייתי חייב לדעת אם צ׳ייד ניסה לקרוא לי, אם אוכל ללכת אליו או לא. לילה נוסף של נדודי שינה מייסרים חלף, לילה אשר מצאני שוכב בחדר אפל ועיניי נעוצות בפינה אפלה אף יותר.
אך הוא לא קרא לי.
אור אפור של בוקר חדר בעד החלון. הסתובבתי ונותרתי במיטה. עומק הריקנות שמילאה את נפשי היה עצום; לא יכולתי להיאבק בה. כל בחירה אפשרית הובילה למבוי סתום. חוסר הטעם בקימה מן המיטה נראה לי מוחלט. מעין שינה ללא שינה מלווה בכאב ראש טורדני החלה להציק לי. כל קול נשמע לי חזק מדי, ולא משנה עד כמה התהפכתי והפכתי במצעים, תמיד היה לי קר או חם מדי. עצמתי את עיניי, אך גם חלומותיי היו בהירים ומטרידים. קולות מתווכחים, רמים כאילו היו במיטה יחד עימי, ומתסכלים במיוחד, שכן הקולות היו שני קולותיו של אדם אחד שהתווכח עם עצמו. ׳שבור אותו כפי ששברת את האחרים,׳ הוא רוטן בזעף. ׳אתה והמבחנים הטפשיים שלך!.׳ ואז, ׳אי אפשר להיות זהירים מדי. אי אפשר לתת אמון מלא בכל אחד. רק לבחון את עוז רוחו.׳ ׳רוח! אתה רוצה מכשיר, להב משונן, לא רוח! לך תעשה לך בעצמך מכשיר.׳ ואז, בשקט, ׳אין לי לב יותר לזה. לא אתן שישתמשו בי שוב. אם רצית לבחון את אורך רוחי, עשית זאת.׳ ואז, ׳אל תדבר איתי על דם ומשפחה. זכור מי אני בשבילך! היא לא דואגת לנאמנות שלו, או לשלי.׳
הקולות הזועמים נשברו, התאחדו, הפכו לויכוח אחר, צורמני אף. יותר. פקחתי כדי סדק צר את עפעפיי. החדר הפך לשדה קרב. 7 התעוררתי לשמע חילוקי דעות קולניים בין בוריך והגבירה פזיזה
117
שושלת הרואים-למרחק
בנושא תחומי אחריות. בידה היה סל נצרים, מתוכו בלטו צוואריהם של מספר בקבוקים. ניחוחות של חרדל, גבם וקמומיל התפשטו בחדר וגרמו לי לרצון להקיא. בוריך עמד יציב ואיתן בינה לבין מיטתי. זרועותיו היו שלובות על חזהו ושועלה ישבה לרגליו. מילותיה של הגברת פזיזה נקשו בראשי כאבני חצץ. ׳בתוך הטירה,׳ ׳המצעים הנקיים הללו,׳ ׳יודע על בנים,׳ ׳הכלב המלוכלך הזה.׳ ככל הזכור לי, בוריך לא אמר מילה. הוא רק עמד שם, מוצק כל כך עד כי יכולתי לחוש בו גם בעיניים עצומות.
מאוחר יותר, הוא נעלם, אבל שועלה היתה על המיטה, לא לרגליי, אלא לצידי, נושמת בכבדות אך מסרבת לנטוש אותי לטובת הרצפה הקרירה. פקחתי את עיניי מאוחר יותר לאור הדמדומים. בוריך משך תחתיי את הכרית, ניער אותה ובגמלוניות תחב אותה חזרה מתחת לראשי, צידה המאוורר פונה כלפי מעלה. אז התיישב בכבדות על המיטה.
הוא כחכח בגרונו. ׳פיץ, הכל איתך בסדר, ומה שלא בסדר -ובכן, לא נתקלתי בכעין זה בעבר. לפחות אני יודע עתה שמעיך ודמך בסדר גמור. אם היית מבוגר יותר, הייתי חושד בבעיות הקשורות לנשים. אתה מתנהג כמו חייל בשיכרות של שלושה ימים, רק בלי היין. ילד, מה לא בסדר איתך?׳
הוא הביט בי ודאגה כנה בעיניו. היה זה אותו מבט של בוריך המודאג כי אחת הסוסות עומדת להפיל את ולדה, בוריך חושש לחיי כלבי ציד שחזרו מהציד משוסעים מניבי חזירי בר. זה נגע לליבי, ומבלי להתכוון, גיששתי לעברו. כתמיד, החומה היתה שם, אך שועלה ייבבה קלות והניחה את חוטמה כנגד לחיי. ניסיתי לבטא את שבליבי מבלי להסגיר את צ׳ייד.
׳אני פשוט כל כך לבד עכשיו,׳ שמעתי את עצמי אומר, ואפילו לי זה נשמע כתירוץ קלוש.
118
שוליית הרוצח
׳לבד?, מצחו של בוריך התקמט. ׳פיץ, אני כאן. איך אתה יכול לומר שאתה לבד?׳
וכאן השיחה הסתיימה, שנינו מביטים זה בזה, איש לא מבין את רעהו. מאוחר יותר הוא הביא לי אוכל, אך לא התעקש כי אוכל. הוא השאיר את שועלה איתי ללילה. חלק ממני תהה לדעת איך היא תגיב אם הדלת תיפתח, אך חלק גדול יותר ידע שאין סיבה לדאגה. הדלת לא תיפתח עוד לעולם.
הבוקר שוב עלה, ושועלה חיככה את חוטמה ברגלי וייבבה בתחינה לצאת החוצה. שבור מכדי לדאוג שמא בוריך יתפוש אותי, יצאתי לעברה. רעבה, צמאה ושלפוחית השתן מלאה עד להתפקע. ולפתע, אי הנוחות שלה היתה אי הנוחות שלי. הטלתי על עצמי חולצה ולקחתי אותה למטה והחוצה, ואז חזרה למטבחים לאכול. הטבחית היתה מאושרת לראותי כפי שלא ראיתיה לעולם. שועלה קיבלה קערה נדיבה מלאה בכל טוב משולחן הסעודה של ליל אמש, בעוד שהטבחית התעקשה לתת לי שלוש רצועות עבות של בייקון על פרוסה פריכה וחמה מהלחם הראשון של הבוקר. חוש הריח והתאבון המחודדים של שועלה עוררו את חושיי, ומצאתי עצמי אוכל, לא בתיאבון הרגיל שלי, אלא מתוך התלהבות החושים של חיה צעירה לנוכח אוכל.
מכאן היא הובילה אותי לאורוות, ולמרות שמשכתי את מוחי ממוחה לפני שנכנסנו פנימה, חשתי באופן מוזר כי כוחותיי התחדשו בזכות הקשר שיצרנו. בוריך התיישר כאשר נכנסנו מעבודתו, סקר אותי מכף רגל ועד ראש, הציץ בשועלה, רטן לעצמו תחת אפו, והושיט לי בקבוק יניקה ופתיל. ׳אין שום דבר בראשו של אדם,׳ אמר לי, ׳שלא ניתן לרפא בעבודה ועיסוק בדבר מה אחר. כלבת העכברוש המליטה לפני מספר ימים, ואחד הגורים חלש מכדי להתחרות עם אחיו על החלב. ראה אם תוכל להשאירו בחיים עוד יום.׳
היה זה גור כלבים קטנטן ומכוער להפליא, עורו הורדרד מציץ מבין אניצי פרוותו. עיניו היו סגורות עדיין, ועודף העור אשר ישמש
119
שושלת הרואים-למרחק
אותו בגדילתו נערם על גב זרבוביתו. זנבו הזעיר והמצומק נראה בדיוק כמו זנבה של חולדה. הוא היה חלש ופסיבי, אך הטרדתי אותו עם בקבוק החלב החם והפתילה עד שינק ממנו מעט. כמה טיפות נזלו עליו מהבקבוק, ואימו ניאותה ללקק ולחכך אותו. ניתקתי את אחת מאחיותיו החזקות יותר מפטמת אימה וחיברתי אותו אליה במקומה. בטנה הקטנה היתה מעוגלת ומלאה גם כך; היא המשיכה לינוק מתוך הרגל עקשני. היא עמדה להיות לבנה עם כתם שחור סביב אחת מעיניה. היא תפשה את אחת מאצבעותיי ומצצה אותה בפיה, וכבר עתה יכולתי לחוש בעוצמה האדירה שהלסתות הללו יפעילו ביום מן הימים. בוריך סיפר לי סיפורים על כלבי עכברוש שהתחברו לאף של שור ונשארו שם לא משנה מה השור עשה. לא היה לו כל צורך באנשים שילמדו כלבים לעשות זאת, אבל היתה בו תחושה עמוקה של הערכה כלפי כל כלב שיתקוף שור. כלבי העכברוש שלנו גודלו למטרות הדברת חולדות ועכברושים, ונלקחו לעתים קרובות לסיורי משמר סביב ערוגות התירס ואסמי התבואה.
ביליתי את כל הבוקר באורווה, ובצהריים עזבתי, מלא סיפוק למראה בטנו המלאה של הגור, מתוחה מרוב חלב. אחר הצהריים ביליתי בנקיון התאים. בוריך העסיק אותי, מוסיף לי עוד מטלה בכל פעם שסיימתי את קודמתה, כך שלא נותר לי זמן פנוי לעסוק בדברים אחרים. הוא לא דיבר איתי רבות, ולא שאל כלל שאלות, אך תמיד הקפיד לעבוד במרחק של לא יותר מתריסר צעדים ממני, כאילו קיבל את תלונתי על הבדידות כפשוטה, והיה נחוש בדעתו להיות כל העת היכן שאוכל לראותו.
סיימתי את היום יחד עם גור הכלבים שנראה היה חזק בהרבה מכפי שהיה באותו הבוקר. כירבלתי אותו אל חזי והוא זחל מתחת לסנטרי, חוטמו מגשש אחר חלב. זה דיגדג. משכתי אותו למטה והתבוננתי בו. יהיה לו אף ורדרד. אנשים אומרים שכלבי עכברוש בעלי חוטם ורוד הם אלו הפראיים ביותר בלחימה. אך מוחו הקטנטן היה עתה
120
שוליית הרוצח
לא יותר מאשר ענן סמיך וחמים של בטחון, רצון בחלב וחיבה לריח שלי. עטפתי אותו בהגנתי, ושיבחתי אותו על כוחותיו החדשים. הוא התפתל בין אצבעותיי, ובוריך גחן מעבר לפינת תאו וחבט בעורפי בפרקי ידו. שתי יללות כאב תאומות נפלטו ממני ומהכלבלב.
׳מספיק עם זה,׳ ציווה חמורות. ׳אין זה דבר שגבר עושה. וזה לא יפתור את מה שמכרסם בנפשך. החזר מיד את הכלב לאימו.׳
וכך עשיתי, אם כי בחוסר חשק בולט, ובתחושה בטוחה כי בוריך לא צודק בחושבו שקשר עם גור כלבים לא יפתור את בעיותיי. ערגתי לעולמו הקטן של קש, אחים לדם, חלב ואימא. באותו הרגע, לא יכולתי לדמיין עולם מושלם יותר.
אז בוריך ואני עלינו לאכול. הוא לקח אותי לחדר האוכל של החיילים, היכן שהנימוסים היו עסקך הפרטי ואף אחד לא היה צריך לדבר. היה זה נוח להיות במקום בו מתעלמים ממך, מעבירים אוכל מעל ראשך מבלי להתנצל אלף פעמים. בוריך הקפיד כי אוכל היטב, עם זאת, ולאחר מכן ישבנו ליד הדלת האחורית של המטבח ושתינו. שתיתי בעבר יין ובירה ושיכר, אך מעולם לא באופן המכוון שבוריך הראה לי עתה. כאשר הטבחית יצאה החוצה ונזפה בו על כי הוא משקה לשוכרה ילד בגילי, החזיר לה את אחד ממבטיו השקטים אשר הזכיר לי את אותו לילה ראשון בו נפגשנו, כאשר עמד לפני חדר מלא בחיילים בעבור שמו הטוב של אביר. והיא עזבה.
הוא הוליך אותי לחדרי, סחב מעל ראשי את חולצתי בעוד אני עומד, מתנודד, לצד המיטה. לאחר מכן הטיל אותי עליה והשליך מעליי שמיכה. ׳כעת תישן,׳ הודיע לי בקול מעובה. ׳ומחר נעשה שוב את אותו הדבר. ושוב. עד אשר יום אחד תקום מהמיטה ותגלה שמה שזה לא היה, זה לא הרג אותך.׳
הוא נשף וכיבה את הנר, ועזב את החדר. ראשי הסתובב וכל גופי כאב ודאב מעבודות היום. אך עדיין לא נרדמתי. תחת זאת, מצאתי
121
שושלת הרואים-למרחק
עצמי בוכה. המשקה גבר על המחסום הגבוה שהגן על יכולת השליטה שלי, ואני בכיתי. ולא בשקט. בכיתי, שיהקתי ואז ייללתי, לסתותיי רועדות. גרוני התכווץ, חוטמי נזל, ואני בכיתי כה חזק עד כי חשתי קוצר נשימה. סבור אני כי הזלתי באותו ערב את כל הדמעות שנאספו בי מאז אותו יום גורלי בו קרע אותי סבי מזרועות אימי. ׳אם!,׳ שמעתי את קולי קורא, ולפתע היו זרועות סביבי, כרוכות ואוחזות בי בחוזקה.
צ׳ייד לפת ונידנד אותי כאילו הייתי ילד צעיר בהרבה. למרות החשיכה הכרתי מיד את הזרועות הגרומות והצנומות, את ריח האבק־ ועשבים שהדיף. לא מאמין, נצמדתי אליו ובכיתי עד שלא נותרו בי דמעות, וגרוני יבש עד כי לא יצאו ממנו עוד קולות.
׳צדקת,׳ הוא אמר לשיערי, בשקט, ברוגע. ׳צדקת. דרשתי ממך לעשות דבר רע, לא צודק, ואתה צדקת כשסירבת לי. לא תיבחן עוד בדרך שכזאת. לא על ידי.׳ וכאשר סוף סוף שקטתי, הוא הותיר אותי לבד לזמן מה, ואז חזר והביא לי משקה פושר וכמעט חסר טעם, אך לא מים. הוא הרים את הספל לשפתיי ואני בלעתי אותו ללא שאלות. אז צנחתי לאחור, כה רדום עד כי אינני זוכר מתי עזב את החדר.
השכמתי קום לפני שחר והתייצבתי לפני בוריך, אחרי ארוחת בוקר משביעה. ביצעתי את מטלותיי נאמנה ומתוך שימת לב, ולחלוטין לא הבנתי מדוע הוא התעורר מתלונן על כאבי ראש. הוא רטן משהו כמו "הראש של אבא שלו ליין", ושיחרר אותי מוקדם, בהוראה מעט זועפת לקחת את שריקותיי למקום אחר.
שלושה ימים מאוחר יותר, המלך ערמומי זימן אותי לחדרו מוקדם בבוקר. הוא היה לבוש, ולפניו ניצב מגש ועליו אוכל ליותר מאשר אדם אחד. מיד לכשנכנסתי שילח מן החדר את משרתו והצביע על כיסא שעמד בפינת החדר. לקחתי את הכיסא והתיישבתי מולו, ומבלי לשאול אם אני רעב, הגיש לי את האוכל במו ידיו, התיישב מולי והצטרף. המחווה לא חמקה מעיניי, אך הדבר לא סייע להגביר את תיאבוני. הוא דיבר אך ורק על אוכל, מבלי להזכיר עסקאות, נאמנויות או הקפדה על
122
שוליית הרוצח
מילוי חלקים כאלו או אחרים בחוזה. כאשר הבחין כי סיימתי לאכול, הסיט את צלחתו שלו. הוא נע וזע בחוסר נוחות על כיסאו.
׳היה זה הרעיון שלי,׳ אמר לפתע, וקולו נשמע כמעט זועף. ׳לא שלו. הוא לעולם לא הסכים לכך. אני התעקשתי. כאשר תתבגר ותגדל, תבין. איני יכול לקחת שום סיכון, עם אף אחד. אך הבטחתי לו כי תדע זאת הישר ממני. הכל היה רעיון שלי, לא שלו. יותר לא אדרוש ממנו לבחון את אומץ רוחך וכישוריך כך. על כך, יש לך את מילתו של מלך.׳
הוא החווה בידו, תנועה שסימנה כי הפגישה תמולואני קמתי מהכיסא, אך בעשותי זאת, נטלתי מעל המגש סכין כסף קטנה, חרוטה ומעוטרת, בה השתמש לחתוך את הפירות. הבטתי היישר בעיניו כאשר עשיתי זאת, ולנגד עיניו החלקתי את הסכין אל תוך שרוולי. עיניו של המלך התרחבו, אך הוא לא אמר מילה.
שני לילות מאוחר יותר, כאשד צ׳ייד זימן אותי, השיעורים התחדשו כאילו לא התרחש דבר. הוא דיבר, אני הקשבתי, שיחקתי את משחק האבנים שלו ולא טעיתי פעם אחת. הוא נתן לי משימה, וצחקנו יחד מבדיחותינו הפרטיות. הוא הראה לי כיצד הסנאי ירקוד בעבור נקניקיה. הכל שוב היה כשורה בין שנינו. אך לפני שעזבתי את חדרו באותו הלילה, ניגשתי לאח. בלא אומר, הנחתי את הסכין במרכז אדן האח. ליתר דיוק, נעצתי אותה אל תוך העץ. אז עזבתי מבלי לומר מילה ומבלי להביט בעיניו, ולעולם לא נאמרה על כך מילה נוספת.
אני מאמין שהסכין עדיין תקועה שם.
123
שושלת הרואים-למרחק
6
צילו של אביר
שני הסברים מסורתיים קיימים למנהג לפיו מעניקים לצאצאי משפחת המלוכה שמות המרמזים על תכונות או מעלות. זה אשר מקובל על דעת הרוב גורס כי בדרך מעורפלת כלשהי, שמות אלה מחייבים; כי כאשר שם כזה נקשר לילד אשר יוכשר בדרכי האומנות, האומנות מטביעה בו את שמו,והילד אינו יכול לעשות דבר אלא לגדול ולקיים את התכונה או הערך אשר נקשר אליו.
מסורת זו מקובלת במיוחד בקרב אלו אשר נוטים להסיר את מצנפתם למראה אצילים נמוכי דרג.
מסורת עתיקה יותר מייחסת את השמות הללו ליד המקרה, לפחות בתחילה. מסופר כי המלך לקחן והמלך שליט, שני הנכריים הראשונים אשר מלכו במה שעתיד היה להפוך לשש הדוכסויות, לא נקראו כך כלל. אלא ששמותיהם בהגיה הנוכרית נשמעו לבני הארץ דומים להפליא לצלילי מילים אלו בלשון הדוכסויות, וכך נודעו ברבים בשמותיהם המדומים ולא בשמם האמיתי. אך למטרות מלובנות,עדיף כי בני הארץ יאמינו כי ילד בעל שם אצילי חייב לגדול ולהיות אציל בעצמו.
124
שוליית הרוצח
׳ילד!׳
נשאתי את ראשי. מבין חצי תריסר או יותר הנערים השרועים יחד איתי מול האש, איש מלבדי לא הניד עפעף. גם הנערות התעלמו ממני לחלוטין כאשר תפשתי את מקומי בשולחן הנמוך, מול פדרן הכורע. הוא הצליח לאמץ לעצמו נימה מיוחדת כאשר קרא ׳ילד׳ והתכוון לממזר, לעומת פעמים אחרות בהן הכוונה היתה למישהו אחר.
קיפלתי את ברכיי תחת השולחן הנמוך, כרעתי על הרצפה מולו והגשתי לו את גליון נייר הכתיבה הגס שלי. בעוד עיניו נעו לאורך עמודות האותיות הזהירות שכתבתי, הנחתי לתודעתי לשוטט.
החורף הגיע ואיחסן אותנו כאן, באולם הגדול. בחוץ, סערת ים תקפה בשצף את חומות המצודה בעוד משברי גלים התנפצו אל הסלעים בעוצמה שהרעידה את רצפת האבן מתחתינו. העננים הכבדים הסתירו אף את שעות האור המעטות שהחורף עוד הותיר לנו. החשיכה דמתה לערפל כבד שנח על כולנו, מבחוץ ומבפנים. האפלולית חדרה בעד עיניי, כך שחשתי רדום מבלי להיות עייף. לרגע קצר הנחתי לחושיי להתפשט, ונגעתי בעצלות הנרפית שירדה גם על הכלבים במקומות רביצתם בפינות. אפילו כאן לא מצאתי דימוי או תמונה שיעוררו בי עניין.
האש בערה בכל אחד משלושת האחים הגדולים באולם, וקבוצות שונות נאספו סביב כל אח. באחת מהן, עושי החיצים עמלו על מלאכתם, למקרה שיום המחר יהיה בהיר ויאפשר יציאה לציד. כמהתי להיות איתם, שכן קולו המתנגן של שרף עלה וירד בעת שגולל את אחד מסיפוריו המרתקים, כשהוא נקטע מדי פעם בקולות הצחוק הרמים של שומעיו. באח המרוחקת מאיתנו, קולות ילדים זימרו פיזמון של שיר. זיהיתי את השיר כזמר הרועים, נעימת ספירה. כמה אמהות קשובות נקשו באצבעות רגליהן בעוד הן עצמן עסקו בטוויית שרוכים, ובעוד אצבעות ידיו הזקנות והבלות של ז׳רדון פרטו על מיתרי הנבל במאמץ לשמור על ההרמוניה בקולות הצעירים.
125
שושלת הרואים-למרחק
כאן, מול האח שלנו, ילדים מבוגרים מספיק בכדי לשבת בשקט וללמוד אותיות, עשו בדיוק זאת. פדרן דאג לכך. דבר לא חמק מעיניו הכחולות והחדות. ׳הנה,׳ אמר לי, מצביע. ׳שכחת לחצות את הזנבות כאן. זוכר כיצד הראתי לך? ג׳סטים, פקח את עיניך וחזור לעבודתך. נמנם עוד פעם אחת ואשלח אותך להביא לנו עצים לאש. צידקה, אתה תוכל לעזור לו אם זה כל כך משעשע אותך. חוץ מזה,׳ שב והתמקד בי ובניר, ׳צורת הכתיבה שלך השתפרה למדי, לא רק באותיות הדוכסיות הללו, אלא גם בפסוקים הנכריים. למרות שאלו האחרונים לא ניתן לציירם כראוי על ניר עלוב שכזה. המשטח לח מדי, והדיו נספג יותר מדי. אם ברצונך לכתוב פסוקים, אתה זקוק לניר טוב, אמיתי, עשוי מקליפות עצים כבושים,׳ והוא העביר את אצבעותיו בחיבה על הניר עליו עבד. ׳המשך להפגין כתיבה שכזאת, ולפני סוף החורף אתן לך להעתיק לי את מרשמי התרופות של המלכה ברכה. מה אתה אומר על כך?׳
ניסיתי לחייך ולהיראות מוחמא. עבודת העתקה ניתנה רק לעתים נדירות לתלמידים; ניר באיכות טובה לא היה שכיח, ומשיחת נוצה רשלנית אחת יכולה להרוס גליון שלם. ידעתי כי מרשמי התרופות היו פשוט רשימות של תכונות צמחים ונבואות, אך כל עבודת העתקה היתה כבוד שיש לשאוף אליו. פדרן נתן לי גליון חדש של נייר כתיבה גם. כאשר קמתי בכוונה לשוב למקומי, הוא הרים ידו לעצור בעדי. ׳ילד?׳
עצרתי.
פדרן נראה כחש שלא בנוח. ׳אינני יודע אל מי אליי לפנות, מלבדך. במצב ענינים אחר, הייתי פונה אל הוריך, אבל...׳
למזלי, הוא הניח לדבריו לגווע מבלי להשלימם. הוא גירד את זקנו במחשבה עמוקה באצבעותיו מוכתמות הדיו. ׳בקרוב יסתים החורף, ואני אצא לדרכי שוב. האם יודע אתה מה אני עושה בקיץ, ילד? אני משוטט בכל רחבי שש הדוכסויות, משיג ומוצא עשבים, אוכמניות ושורשים לצבעי הדיו ז1זלי, ואוגר מצרכים לניירות להם אזדקק. אלה חיים טובים, ללכת חופשי בדרכים כל הקיץ ולהתארח בטירה כאן עם
126
שוליית הרוצח
בוא החורף. יתרונות רבים יש לחיי הסופר.׳ הוא בחן אותי בעיון. החזרתי את מבטו, תוהה למה הוא חותר.
׳מדי מספר שנים אני לוקח לי שוליה. כמה מהם ממשיכים אחר כך בעבודה עצמאית, ומציעים את שירותי הכתיבה שלהם לטירות האחרות. לאחרים אין את הסבלנות לפרטים, או את הזיכרון למרשמי הדיו. לדעתי, יש לך את השניים. מה אתה חושב, ילד, על להפוך לסופר?׳
השאלה תפשה אותי בלתי מוכן לחלוטין, ובמשך דקות ארוכות עמדתי כך, עיניי פעורות, ללא אומר. זה לא היה רק הרעיון של להיות סופר; היתה זו ההכרה המפתיעה שפדרן מעונין בי כשוליה שלו, ללכת אחריו וללמוד את סודות משלח ידו. כמה שנים חלפו מאז החלה העיסקה שלי עם המלך הקשיש. מלבד הלילות אותם ביליתי יחד עם צ׳ייד, או הערבים הגנובים שלי עם מולי וקארי, מעולם לא עלה בדעתי שמישהו עשוי למצוא את חברתי רצויה, שלא לומר שימושית. הצעתו של פדרן הותירה אותי חסר מילים. ככל הנראה הוא חש במבוכתי, שכן מיד חייך את החיוך הצעיר־זקן שלו.
׳ובכן, חשוב על כך, ילד. כתיבה הינה מקצוע טוב, ומלבד זאת, מה האפשרויות האחרות שבפניך? בינינו, דעתי היא שהיציאה מבין חומות טירת הצבי תיטיב עמך.׳
׳יציאה מטירת הצבי?׳ חזרתי אחריו בפליאה. היה זה כאילו מישהו הרים מסך לנגד עיניי. מעולם לא השתעשעתי ברעיון מעין זה. לפתע הדרכים היוצאות מטירת הצבי זהרו בעיני רוחי, והמפות המשעממות שאולצתי לשנן הפכו למקומות אליהם אוכל להגיע. החזיון הלהיב אותי.
׳כן,׳ אמר פדרן ברוך. ׳לעזוב את טירת הצבי. לכשתתבגר, צילו של אביר יוסר מעליך. לא לעד יגונן עליך. עדיף שתעמוד ברשות עצמך, שתממש את יעודך ואת חייך בטרם הגנתו תוסר מעליך לגמרי. אך אינך חייב להשיב לי עתה. חשוב על כך. דבר על כך עם בוריך, אולי.׳ הוא
127
שושלת הרואים-למרחק
הושיט לי את גליון הנייר ואני חזרתי למקומי. חשבתי על מילותיו, אך לא אל בוריך הבאתי אותן. בשעות הראשונות של יום חדש, צ׳ייד ואני כרענו יחד, ראש לראש, על הרצפה, אני אוסף את שבריו האדומים של כד שסלינק הפיל, בעוד צ׳ייד מלקט את הזרעים השחורים הזעירים אשר התפזרו בכל הכיוונים. סלינק נצמד לקצהו העליון של אחד מאריגי הקיר וצייץ בנימה מתנצלת, אך אני חשתי בהנאה והשעשוע שהארוע הסבו לו.
׳הגיעו מקליבאר, כל הדרך משם, הזרעים הללו, פרעוש מצומק שכמוך!,׳ צ׳ייד נזף בו.
׳קליבאר!,׳ אמרתי, זוחל כסנאי אמיתי על הרצפה, ׳מהלך יום אחד מעבר לגבול שלנו עם סנדסדג׳.׳
׳אכן מדויק, נערי,׳ צ׳ייד מלמל בהערכה.
׳היית שם אי פעם?׳
׳אני? הו לא. התכוונתי שהם הגיעו ממרחק שכזה. הייתי צריך להגיע עד פירקרסט עבורם. שם השוק שלהם מפותח, ומגיעים אליו סוחרים וסחורות מכל רחבי שש הדוכסויות ומרבים משכנותינו:׳
׳אהה, פירקרסט. שם היית?׳
צ׳ייד שקל זאת. ׳פעם או פעמיים, בצעירותי. אני זוכר את הרעש, בעיקר, ואת החום. אזורי פנים היבשת נוטים להיות כאלה: חמים מדי, יבשים מדי. שמחתי לשוב אז לטירת הצבי.׳
׳האם היית אי פעם במקום שנשא חן בעיניך יותר מטירת הצבי?׳
צ׳ייד התיישר באיטיות, ידו החיוורת חופנת זרעים שחורים עדינים. ׳מדוע אינך שואל פשוט את שאלתך, במקום ללכת סחור סחור?׳
אז גיליתי לו אודות הצעתו של פדרן, וכן על ההכרה המפתיעה אליה הגעתי, כי מפות הינן יותר מאשר קווים וצבעים, אלא גם מקומות ואפשרויות, יכולתי לעזוב את הטירה, להיות מישהו אחר, סופר, או...
128
שוליית הרוצח
׳לא.,׳ פסק צ׳ייד ברכות אך גם בתקיפות. ׳לא משנה להיכן תלך, תמיד תישאר הממזר של אביר. פדרן חריף וחד תפישה מכפי שהערכתי, אך עדיין אין הוא רואה את מלוא התמונה. הוא רואה שכאן בחצר אתה חייב להיות הממזר לעולמים, מעין מנודה. אך אין הוא מבין שדווקא כאן, תחת חסותו של המלך ערמומי, בשיעורים שאתה לומד, תחת עינו, אינך מהווה לו כל איום. אין ספק כי צילו הכבד של אביר מונח ויונח עליך לעד. ללא ספק עובדה זו מגינה עליך לא מעט. אך אם תרחיק מכאן, במקום להיפטר לגמרי מהצורך בהגנה הזאת, תהפוך לסכנה עבור המלך ערמומי, וסכנה גדולה אף יותר ליורשי העצר שלו. לא תיהנה מחיים פשוטים של חרות כסופר נודד. לא ירחק היום בו ימצאו אותך במיטת פונדק וגרונך משוסף בוקר אחד, או שתגלה להפתעתך באמצע הדרך הראשית חץ מורעל מבצבץ מליבך...׳
צינה חלפה בי. ׳אך למה?׳ שאלתי בשקט.
צ׳ייד נאנח. הוא הטיל את הזרעים לתוך צלחת ואיבק את ידיו בזהירות להיפטר משרידי הזרעים שעוד נדבקו אליהן.
׳משום שאתה ממזר מלכותי, בן ערובה של דמך ודם הוריך. לעת עתה, כפי שאמרתי, אינך מהווה איום לערמומי. אתה צעיר מדי, וחוץ מזה, אתה נמצא בדיוק במקום בו הוא יכול להשגיח עליך. אך הוא צופה את הנולד. וכך גם עליך לעשות. אלו זמנים לא שקטים. הנכריים נעשים בוטים יותר ויותר בהתקפותיהם. אנשי החופים מתחילים לרטון, לטעון שאנחנו זקוקים לאניות סיור נוספות, ויש שאומרים לספינות מלחמה משלנו, לבזוז ולפשוט כפי שפושטים עלינו. אך הדוכסויות של פנים הארץ אינן מעונינות ליטול חלק במימון ספינות כלשהן, במיוחד לא של ספינות שעלולות לגרור אותנו למלחמה בהיקף מלא. הם מתלוננים שהחוף הוא מרכז התענינותו של המלך, שלא אכפת לו מהחוות והשדות שלהם. ואנשי ההר נעשים זהירים יותר במתן ההיתרים לשימוש במעברים שלהם. מיסי הסחר עולים מדי חודש, והסוחרים מתלוננים ורוטנים זה בפני זה. בדרום, בסנדסדג׳ ומעבר לה, ישנה
129
שושלת הרואים-למרחק
בצורת, והזמנים זמנים קשים הם. כולם שם מקללים, כאילו המלך או אמת אשמים גם בדברים מעין אלה. אמת הוא אולי בחור טוב לשבת ולשתות עמו בירה, אך הוא רחוק מלהיות החייל או הדיפלומט שאביר היה. הוא יעדיף לצוד אחר איילי החורף או לשבת מול האח ולהאזין לזמרים על פני מסעות בדרכים הקרות במזג האויר הקפוא, מסעות שנועדו לשמירת הקשר עם הדוכסויות האחרות. במוקדם או במאוחר, אם פני הדברים לא ישתפרו, אנשים יתחילו להרים את עיניהם ולהגיד דברים כמו "מי אמר שצריך לעשות עניין מממזר אחד? אביר אמור היה להיות המלך. הוא היה דואג לסדר הכל. אולי היה קצת נוקשה בעניני סדרים ופרוטוקולים, אבל הדברים זזו לפחות, והוא לא נתן לזרים לדרוך עלינו".׳
׳אז אביר עשוי עוד יום אחד להיות המלך?׳ השאלה העבירה צמרמורת לאורך עמוד השדרה שלי. מיד החלו להתרוצץ במוחי דמיונות מסעירים: מסע הניצחון שלו חזרה לטירה, הפגישה שלנו, ו... מה אז?
צ׳ייד, כך נדמה, קרא את נזחשבותיי. ׳לא, ילד. כלל וכלל לא סביר. גם אם כל התושבים בממלכה רצו שישוב, אני מסופק למדי ביכולתי להשיב את הדברים לאחור, לחזור בו, לעשות בניגוד לרצון אביו. אך הדבר היה מביא להתמרמרויות ורטינות, ואלו עלולות להוביל למהומות ומזימות, כן, ובאופן כללי לאקלים מאוד לא נוח לממזרים מלכותיים כמותך. יצטרכו לטפל בך בדרך זו או אחרת, ואז תהפוך לגוויה או למכשיר בידיו של המלך.׳
׳מכשיר של המלך. אני מבין.׳ מועקה נחה עליי. ההצצה הקצרה שלי אל עבר שמיים כחולים נקשתים מעל דרכים מצהיבות עליהן סוטי ואני מהלכים באיטיות נעימה התפוגגה באחת. תחת זאת חשבתי על הכלבים ורצועותיהם, או על הבז, ראשו מכוסה ורגלו קשורה, אשר רכב על פרק ידו של המלך ושוחרר אך על פי הוראתו של האחרון.
׳זה לא צריך להיות גרוע כל כך,׳ צ׳ייד אמר בשקט. ׳רוב בתי הסוהר שלנו הם פרי עמלנו, וחירותם של רוב בני האדם נתונה בידם.׳
130
שוליית הרוצח
׳לעולם לא אצא מכאן לשום מקום, נכון?׳ למרות שהרעיון היה חדש למדי, הרי שהנסיעה בדרכים קסמה לי עד מאוד באותם רגעים.
׳לא הייתי אומר זאת,׳ צ׳ייד חיטט בחפציו, מחפש אחר מכסה לצלחת הזרעים. לבסוף הסתפק בצלחת אחרת אותה הניח על פי הראשונה. ׳אתה תגיע ותראה מקומות רבים, למען האמת. ללא רעש וצלצולים, אמנם, ורק כאשר האינטרסים של המשפחה יכתיבו זאת. אבל האם אתה חושב שזה אחרת עבור הנסיכים? אתה חושב שאביר החליט בעצמו לאן יילך והיכן יפעיל את כישורי הדיפלומטיה המפורסמים שלו? אתה סבור שאמת מפיק הנאה כלשהי משליחויותיו לעיירות שנבזזו על ידי הנכריים, לשמוע את התושבים מתלוננים שלו היו מבוצרים או מתוגברים יותר, דבר לא היה קורה? נסיך אמיתי נהנה מחירות מעטה למדי בכל מה שקשור למקומות אליהם הוא מגיע או כיצד יבלה בהם את זמנו. אביר, לעומת זאת, זוכה לשניהם במידה הראויה לו, עתה.׳
׳חוץ מטירת הצבי, נכון? הוא לא יכול לשוב עוד לטירה.׳ הבזק ההארה הפתאומית הקפיא אותי.
׳חוץ מטירת הצבי, נכון מאוד. אין טעם לגרום להתרגשות מיותרת בקרב הנתינים כאן עם ביקורים של יורש העצר לשעבר. עדיף כי ייעלם מהר ובשקט.׳
השלכתי את הרסיסים אל האש. ׳לפחות הוא נסע לאנשהוא,׳ מלמלתי, ׳לי לא מתירים אפילו לצאת לעיירה...׳
׳וזה כל כך חשוב לך, מה? לרדת לעיירת הנמל הקטנה והמלוכלכת שלשפת הים?׳
׳יש אנשים שם...׳ היססתי. אף לא צ׳ייד ידע על חבריי מהעיירה. בכל זאת המשכתי. ׳הם קוראים לי החדש. והם לא חושבים "ממזר" בכל פעם שהם רואים אותי.׳ מעולם לפני כן לא אמרתי את המילים הללו, אך לפתע קסמה של העיירה בעיניי היה עז מתמיד.
׳אה,׳ אמר צ׳ייד, וכתפיו נעו כאילו נאנח, אך הוא לא הוסיף. רגע
131
שושלת הרואים-למרחק
לאחר מכן כבר היה עסוק בתיאור הדרך בה ניתן לגרום לאדם לחוש חולה וחלש, פשוט אם מגישים לו צמח ריבם ותרד באותה הארוחה, ואפילו אפשר לגרום כך למוות אם המינון נכון, מבלי שתהיה טיפת רעל על השולחן. אני שאלתי איך ניתן למנוע מאחרים בשולחן מאכילת אותם מאכלים, ומכאן שיחתנו סטתה למחוזות אחרים.
רק מאוחר יותר הבנתי שדבריו על אביר היו כמעט נבואיים.
יומיים לאחר מכן הופתעתי לגלות כי פדרן ביקש את שרותיי ליום או יותר. הופתעתי אף יותר כאשר נתן לי רשימת מצרכים שהיו דרושים לו מהעיירה, ומספיק מטבעות כסף בכדי לקנות אותם, כך שיישארו לי כמה. עצרתי את נשימתי, אלא שלא בוריך ולא המדריכים האחרים אסרו עליי לצאת, ובמקום זאת נאמר לי למהר ולצאת לדרך.
הותרתי במהרה את שערי הטירה מאחור, סל בידי האחת ותחושת חופש מופלאה ומפתיעה בנפשי. מניתי את החודשים שחלפו מאז הפעם האחרונה בה הצלחתי לחמוק מטירת הצבי, ונדהמתי לגלות כי חלפה למעלה משנה. מיד תכננתי לחדש את היכרותי הותיקה עם העיירה. איש לא אמר לי מתי עליי לשוב, והייתי משוכנע כי אוכל לחטוף לעצמי שעה או שתיים ללא כל חשש.
מגוון הפריטים ברשימתו של פדרן הוביל אותי בכל רחבי העיירה. לא היה לי צל של מושג איזה שימוש יכול סופר למצוא בשערה מיובשת של בת־ים, או באגוזי יערנים. אולי הוא משתמש בהם לצבעי הדיו שלו, החלטתי, ומאחר ולא הצלחתי למצאם בחנויות הרגילות, ירדתי אל השוק בנמל, היכן שכל אחד אשר שמיכה לרגליו וחפץ למכור יכול להכריז על עצמו סוחר.
את אצות הים מצאתי במהרה, ולמדתי כי הן משמשות מרכיב שכיח במרק דגים. את האגוזים היה קשה יותר למצוא, שכן הם הובאו בדרך היבשה ולא בדרך הים, ומעטים היו הסוחרים שסחרו בדברים מעין אלה.
132
שוליית הרוצח
אך לבסוף מצאתי אותם, יחד עם שקיקים מלאים במחטי קיפודים, חרוזים מגולפים מעץ, חרוטי אגוזים וקליפות גזעי עצים כבושות. האישה שבבעלותה היו רוב הדברים היתה קשישה, ושערה היה בצבע הכסף ולא לבן או אפור. היה לה חוטם עז וישר ועיניה היו שקועות וכהות בארובותיהן. מוצאה הגזעי נראה לי מוכר ומוזר בעת ובעונה אחת, ולפתע ידעתי שהיא מההרים.
׳קפט,׳ אמרה האישה מהמחצלת הסמוכה כאשר השלמתי את הקניה. הצצתי לעברה, מניח כי פנייתה מכוונת לאישה לה זה עתה שילמתי. אך היא הביטה היישר לעברי. ׳קפט,׳ אמרה, בנחישות לא מעטה, ואני תהיתי מה היתה משמעות המילה בלשונה. זו היתה בקשה לדבר מה, אך האישה המבוגרת המשיכה להביט בעיניים קרות אל הרחוב, על כן משכתי בכתפיי בהתנצלות לעבר שכנתה הצעירה ופניתי לדרכי, אורז את הפריטים בסלי.
לא הספקתי להתרחק יותר מתריסר צעדתי כאשר שמעתי אותה צורחת, שוב, ׳קפט.׳ הבטתי לאחור וראיתי את הנשים נאבקות. הזקנה ביניהן אחזה בפרקי ידה של הצעירה, אשר בעטה והשתוללה בנסיון להשתחרר ממנה. סביבן, סוחרים אחרים נזעקו למקום, בעוד אחרים מיהרו להסתיר את מרכולתם מחשש לרעות. התחלתי לשוב למקום המהומה, אך פנים מוכרות בקהל האנשים הסיחו באחת את דעתי מהנשים הנאבקות.
׳אף־מדמם!,׳ קראתי.
היא הסתובבה מולי, ולרגע חששתי שמא טעיתי. חלפה שנה מאז ראיתיה לאחרונה. איך יכול אדם להשתנות עד כדי כך? השיער השחור אשר היה אסוף בדרך כלל בצמות גלש כעת מעבר לכתפיה. ולבושה לא היה מעיל ומכנסיים משוחררות אלא שמלה וחולצה. הבגדים הבוגרים הותירו אותי ללא מילים. כמעט ופניתי לאחור בהעמדת פנים כאילו התכוונתי למישהו אחר אילולא עיניה השחורות שקראו לעברי תיגר כאשר שאלה בקרירות, ׳אף־מדמם?׳
133
שושלת הרואים-למרחק
נשארתי על עומדי. ׳האם אינך מולי אף־מדמם?׳
היא הרימה ידה והסיטה קווצת שיער סוררת מלחיה. ׳שמי מולי צ׳נדלר.׳ ראיתי את ההכרה בעיניה, אך קולה נותר קריר כאשר הוסיפה, ׳אינני בטוחה שאנו מכירים. שמך, אדוני?׳
נבוך, פעלתי מבלי לחשוב. יצאתי לעברה, מצאתי את חששותיה, והופתעתי לנוכח פחדיה. במחשבה ובקול ניסיתי להפיגם. ׳אני החדש,׳ אמרתי ללא היסוס.
עיניה נפערו בהפתעה, ואז צחקה. בבירור חשבה כי זו בדיחה. המחסום שהקימה בין שנינו התנפץ כבועת סבון, ולפתע ידעתי אותה כבעבר. תחושת שותפות הגורל והידידות העמוקה שבו אליי, תחושות אשר יותר מכל הזכירו לי את רחרחני. קהל סקרנים התאסף סביב שתי הנשים, אך אנו הותרנו אותו מאחורינו כאשר צעדנו על פני הרחובות המרוצפים. החמאתי לה על לבושה, והיא ציינה בשלווה כי זה מספר חודשים שהיא לובשת חצאיות ושמלות בלבד, וכי היא מעדיפה זאת בהרבה על פני מכנסיים. זאת היתה של אמה; אמרו לה שהיום כבר לא עושים כזה צמר, אדום ובהיר כל כך. היא החמיאה לי על בגדיי, ואני הבנתי לפתע כי ייתכן ונראיתי לה שונה כפי שנראתה שונה לעיניי. לבשתי את חולצתי הטובה ביותר, מכנסיי כובסו ימים מעטים קודם לכן, ולרגליי היו מגפיים טובות לא פחות ממגפיו של כל חייל, למרות התנגדותו של בוריך, בטענה כי רגליי עדיין צומחות ואין זה בריא וטוב לכסותן במגפיים קשיחות מעין אלו. היא שאלה אותי לעיסוקיי ואני סיפרתי לה כי אני עושה בשליחותו של מורה הכתיבה של הטירה. אמרתי לה גם כי אני זקוק לשני נרות דקיקים של שעוות דבורים, המצאה גמורה מצידי, אך הדבר איפשר לי להישאר לצידה כאשר טיילנו במעלה הרחובות המתפתלים. מרפקינו התנגשו לא אחת כאשר דיברנו. היא נשאה סל משלה על זרועה. בתוכו הונחו כמה זרים וצברים של עשבים שישמשו להכנת נרות מבושמים, כך אמרה לי. שעוות דבורים ספגה את הניחוח טוב יותר מאשר חלב. היא הכינה את הנרות
134
שוליית הרוצח
המבושמים הטובים ביותר בטירת הצבי; אפילו שני עושי הנרות האחרים בעיירה הודו בכך. הנה, הרח זאת, זה היה אזוביון, האין ניחוחו נעים? המועדף על אמה, ועליה. הנה שורש דישונים, לא המועדף ביותר עליה, אך רבים אמרו שהנרות העשויים ממנו עוזרים להקלה על כאבי ראש ודכאונות חורף. מייביס ת׳רדניפס אמר לה שאמה של מולי נהגה לערבב אותו יחד עם עשבים אחרים ויצרה נר מיוחד במינו, אשר מסוגל היה להשקיט אף תינוק הסובל מעווית המעיים. לכן מולי החליטה לערוך ניסויים, לראות אם תוכל למצוא את הצמחים הנכונים ולשחזר את המתכון של אמה.
הדרך השקטה בה הציגה לראווה את כישוריה וכשרונה הותיר בי רצון עז ליצור רושם משלי בעיניה.
׳אני מכיר את שורש הדישונים,׳ אמרתי לה, ׳יש אשר משתמשים בו להקלה על כתפיים וגו כואב. מכאן שמו. אך אם תדללי קורטוב ממנו במים ואז ביין, הוא אינו מותיר כל טעם, ויגרום לאדם מבוגר לישון כתינוק, ולתינוק למות בשנתו.׳
עיניה התרחבו כאשר דיברתי, ומילותיי האחרונות העלו הבעת אימה על פניה. שתקתי וחשתי באי הנוחות שבה ומשתררת שוב בינינו. ׳איך אתה יודע כאלה דברים?׳ שאלה בנשימה עצורה.
׳אני... אני שמעתי אומנת זקנה מדברת עם אחת מהאומנות שלנו למעלה בטירה,׳ אילתרתי, ׳זה היה... סיפור עצוב, הסיפור שבפיה, על אדם פצוע אשר ניתן לו השיקוי למרגוע ולמען יוכל לישון, אך ילדו הקטן טעם גם הוא מהיין, בטעות. סיפור עצוב, עצוב מאוד.׳ פניה התרככו וחשתי כיצד היא מתחממת שוב לעברי. ׳סיפרתי לך זאת רק בכדי שתנקטי זהירות מירבית בטפלך בשורש. אל תניחי אותו במקום בו ילדים יוכלו להשיגו.׳
׳תודה לך. לא אעשה זאת. אתה מתעניין בעשבים וצמחים? לא ידעתי שסופרים מתעניינים בדברים מעין אלה.׳
135
שושלת הרואים~למרחק
לפתע הבנתי כי היא חושבת אותי לשוליית הסופר. לא ראיתי כל סיבה לגרום לה לחשוב אחרת. ׳הו, פדרן משתמש בדברים רבים ומשונים לצבעי הדיו שלו. לעתים הוא מכין עותקים פשוטים, אך לעתים אחרות הוא מכין עותקים מהודרים, עם איורים של ציפורים, כלבים, חתולים וצבים ודגים. הוא הראה לי ספר צמחים ובו שולי כל דף צוירו כפרחים והגבעולים של הצמחים המופיעים בו.׳
׳זהו דבר מה אותו הייתי שמחה לראות,׳ היא השיבה בהתרגשות כנה, ומיד החלו להתרקם במוחי מזימות ותכניות להשאיל את הספר למספר ימים.
׳אולי אשיג לך העתק לקריאה, אך לא למשמרת, רק לכמה ימים,׳ הצעתי בהיסוס.
היא צחקה, אך לא מתוך שמחה. ׳כאילו אני יודעת לקרוא! הו, אבל אני מניחה שאתה כבר יודע לקרוא אותיות, במסגרת השליחויות שאתה עושה לסופר הזה.׳
׳כמה,׳ אמרתי לה, והופתעתי למראה הקנאה בעיניה כאשר הראיתי לה את רשימת המצרכים והודיתי שאני יודע לקרוא את כל שבע המילים המופיעות בה.
ביישנות פתאומית נפלה עליה. היא האטה את צעדיה והתחוור לי כי אנו קרבים לחנות הנרות. תהיתי אם אביה עדיין מכה אותה, אך לא העזתי לשאול. פניה, לכל הפחות, לא הראו כל סימן לכך.
היא החליטה החלטה לפתע, שכן הניחה את ידה על שרוולי, שאפה עמוקות ושאלה, ׳אתה חושב שתוכל להקריא לי דבר מה? אפילו חלק מהספר ההוא?׳
׳אני אנסה,׳ אמרתי.
׳כאשר... עכשיו שאני לובשת שמלות, אבי נתן לי את חפציה של אימי. היא היתה עוזרת־לבוש של אחת הגבירות למעלה בטירה כאשר
136
שוליית הרוצח
היתה נערה, שם הצליחה ללמוד לכתוב. יש ברשותי כמה מהלוחות שכתבה. הייתי רוצה לדעת מה כתוב בהם.׳
׳אני אנסה,׳ חזרתי ואמרתי.
׳אבי נמצא בחנות.׳ היא לא הוסיפה, אך האופן בו מודעותה נגעה בשלי הספיק.
׳אני אמור להביא לכתבן פדרן שני נרות משעוות דבורים,׳ הזכרתי לה, ׳אינני מעז לשוב לטירה בלעדיהם.׳
׳אל תנהג בידידות קרובה מדי כלפי,׳ הזהירה אותי, ופתחה את הדלת.
נכנסתי אחריה, אך לאט, כאילו אך יד המקרה הביאה את שנינו אל סף הדלת באותו הרגע. מיד גיליתי כי לא היה צורך בחשאיות. אביה ישן שינה עמוקה בכיסא ליד האח. הייתי המום לנוכח השינוי שחל בו. רזונו החמיר, הבשר על פניו הזכיר לי מאפה אפוי יתר על המידה מעל עוגת פירות גושית. צ׳ייד לימד אותי היטב. בחנתי את ציפורניו ושפתיו, וגם המרחק ביני לבינו לא הסתיר את אשר נגלה לעיניי - האיש לא יחיה עוד זמן רב. אולי לא היכה עוד את מולי משום שלא נותר בו הכוח לעשות זאת. מולי רמזה לי להיות בשקט. היא נעלמה מאחורי הוילונות שהפרידו בין חדרה לבין החנות, ואני נותרתי לסייר בה.
היה זה מקום נעים, לא גדול במיוחד, אך התקרה היתה גבוהה מרוב החנויות והתיקרות בעיירה טירת הצבי. שיערתי שקפדנותה של מולי היא ששמרה על המקום נקי ומסודר. הניחוחות הנעימים והאורות הרכים של מעשי ידיה מילאו את החדר. מרכולתה היתה תלויה בזוגות על ידי פתילות קשורות מאיצטבה גבוהה. נרות עבים לספינות מילאו מדף אחר. בחלון הראווה עמדו שלוש מנורות שמן מעשה ידיה, לאלו אשר יכלו להרשותן לעצמם. בנוסף לנרות, מצאתי בחנות כדי דבש, תוצר לוואי טבעי של הכוורות אותן החזיקה מאחורי החנות ואשר ייצרו את השעווה למוצריה המצוינים.
137
שושלת הרואים-למרחק
מולי הופיעה וסימנה לי להצטרף אליה. היא הביאה זוג נרות דקיקים והניחה מספר טבלאות על שולחן. אז פסעה לאחור ופשקה שפתיה, כאילו שואלת עצמה אם נהגה כשורה.
הטבלאות היו עשויות בסגנון הישן. רצועות פשוטות של גזע עץ נחתכו ואז שויפו היטב בעזרת חול. האותיות הוברשו לתוכן בזהירות, ואז הוטבעו בעץ בשכבה של שרף צהבהב. חמש לוחות היו, והאותיות עליהן מעוגלות ונאות. ארבע מהן היו תיאורים מדויקים של מתכוני צמחים לנרות מרפא. כאשר הקראתי אותם בזה אחר זה באיטיות ובקול למולי, יכולתי לראותה מתאמצת לשננם ולזוכרם. כאשר הגעתי ללוח החמישי, היססתי. ׳זה אינו מתכון,׳ אמרתי לה.
׳ובכן, מה זהי׳ תבעה לדעת בלחישה.
משכתי בכתפיי והתחלתי להקריא לה. ׳ "ביום הזה נולדה מולי אף־גאה, מתוקה כאשכול דובדבנים. עבור צירי הלידה, הבערתי שני נרות דקיקים של אוכמניות־מפרץ ושני נרות־ספל אשר הכנתי בעזרת שני חופנים מפרחי הסיגליות הקטנים שגדלים ליד טחנת הקמח של דואל, וחופן אחד של שורש־אדום, אותו קצצתי היטב. מי יתן וכך תעשה אף היא כאשר זמנה ללדת יגיע, והלידה קלה כשלי, ופירות בטנה מתוקים ומושלמים כשלי. כך אני מאמינה״ .׳
זה היה הכל, וכאשר סיימתי להקריא, הדממה התפשטה ופרחה. מולי נטלה את הטבלה האחרונה מידי, אחזה אותה בשתי ידיה והתבוננה בה, כאילו ידעה לקרוא באותיות דברים אותם אני לא ידעתי.
זעתי בחוסר נוחות מרגל לרגל, והרחש הזכיר לה את נוכחותי. בדומיה אספה את כל הטבלאות ונעלמה עמן פעם נוספת.
כאשר שבה, ניגשה במהירות למדף והורידה מעליו זוג נרות דקיקים וגבוהים של שעוות דבורים, ואז למדף אחר ממנו נטלה זוג נרות עבים וורודים.
׳אני זקוק רק ל...׳
138
שוליית הרוצח
׳ששש. אינך צריך לשלם עבור האחרים. הנרות של פריחת הענבים האדמדמות יביאו לך חלומות שלווים ונעימים. אני מאוד מאוד נהנית מהם, וחושבני שגם אתה תהנה.׳ קולה היה ידידותי, אך כאשר הניחה אותם בסלי, ידעתי שהיא ממתינה כי אעזוב את החנות. מכל מקום היא ליוותה אותי אל הדלת ופתחה אותה חרישית פן אביה יתעורר. ׳להתראות, חדש,׳ אמרה, ואז העניקה לי אחד מחיוכיה הכנים. ׳אף־גאה. מעולם לא ידעתי שכך היא קראה לי. אף־מדמם, הם קוראים לי ברחובות. אני מניחה שהמבוגרים שידעו את שמי האמיתי חשבו אותו למצחיק. ולאחר זמן מה קרוב לוודאי שכחו כי אי פעם היה לי שם אחר. ובכן, לא אכפת לי. יש לי אותו כעת. שם מאימי.׳
׳הוא מתאים לך,׳ אמרתי בפרץ פתאומי של אבירות, ואז, בעוד עיניה המופתעות מביטות בי והסומק עולה בלחיי, מיהרתי להתרחק מעליה. הופתעתי למצוא כי השעה היתה כבר שעת אחר צהריים מאוחרת, כמעט ערב. מיהרתי להשלים את יתר שליחויות", נאלץ להתחנן על הפריט האחרון ברשימה, עור סנאי, מבעד לתריסיה של אחת מחנויות הסוחרים. בחוסר רצון בולט הוא פתח עבורי את דלתו, מתלונן על כי שוב ייאלץ לאכול ארוחת ערב קרה, אך אני הודיתי לו בהתלהבות כה נרגשת עד כי בוודאי חשב אותי לטיפש.
מיהרתי במעלה הדרך התלולה חזרה לטירה, כאשר קול דהרת סוסים הפתיע אותי מאחור. הם עלו מאזור המעגנים של העיירה, בדהירה מאומצת. זה היה מגוחך. איש לא החזיק בסוסים בעיירה, שכן הדרכים שם היו תלולות וסלעיות מכדי לעשות בהם שימוש נבון. בנוסף, העיירה היתה בדרך כלל כה צפופה ועמוסה עד כי רכיבה על סוס היתה שטות מיותרת ולא הסבה כל נוחות. על כן אלו חייבים היו להיות סוסים מאורוות הטירה. ירדתי אל צידה של הדרך והמתנתי, סקרן לראות מי הוא זה אשר מסתכן בחמת זעמו של בוריך על הדהרת סוסים במהירות שכזאת ובדרך חלקלקה ומחוספסת, ועוד באור חלש של דמדומים.
לתדהמתי היו אלה אמת והדר, רכובים על זוג הסוסים השחורים,
139
שושלת הרואים־למרחק
מקורות הגאווה הראשיים של בוריך. אמת נשא מעין שרביט ועליו נוצה, כפי ששליחים לטירה נושאים כאשר החדשות בפיהם בעלות חשיבות עליונה. בראותם אותי עומד לצד הדרך שניהם בלמו בפתאומיות כה רבה את סוסיהם עד כי זה עליו הדר רכב סטה הצידה וכמעט נפל על ברכיו.
׳בוריך יאבד את עשתונותיו אם תשבור לסוס הזה את ברכיו!,׳ זעקתי, מפוחד, ורצתי לעברו.
הדר פלט זעקה לא ברורה ורגע אחד לאחר מכן אמת צחק לעברו צחוק רועד וקצר. ׳חשבת שהוא רוח רפאים, בדיוק כמוני. בחיי, בחור צעיר, כמעט וגרמת לנו להתקף לב, עומד כך בשקט שכזה לצד הדרך. ונראה כל כך כמוהו. אה, הדר?׳
׳אמת, אתה טיפש. נצור לשונך.׳ הדר משך משיכה חזקה בנקמנות אכזרית במושכות שעל פי סוסו, ויישר את מקטורנו.
׳אתה, מה אתה חושב שאתה עושה כאן על הדרך בשעה כה מאוחרת, ממזר? מה בדיוק אתה חושב לעצמך, מתגנב מן הטירה אל העיירה בשעות כאלה?׳
הייתי מורגל לתיעוב שהדר חש כלפיי, אך התקפה בוטה זאת היתה משהו חדש, שונה. בדרך כלל, הוא לא עשה יותר מאשר להימנע ממני, או להתרחק ממני כאילו הייתי הפרשת בהמות טריה. ההפתעה גרמה לי להשיב במהירות, עם זאת.
׳אני בדרכי חזרה, לא ההיפך, אדוני. עשיתי שליחויות עבור פדרן.׳ הרמתי את הסל באוויר, לראיה.
׳כמובן,׳ הוא לגלג, ׳כמה נוח. זו יותר ממקריות פשוטה, ממזר.׳ שוב הצליף בי את המילה.
ייתכן ונראיתי פגוע ונבוך, שכן אמת נחר בדרכו הידידודית ואמר לי, ׳אל תשים אליו, ילד. כמעט וגרמת לנו להתקף לב. ספינת נהר זה עתה עגנה בעיירה, ועל תורנה מתנופף הדגל המודיע כי ברשותה מסר
140
שוליית הרוצח
מיוחד. וכאשר הדר ואני רכבנו אליה, ראה זה פלא, המסר הגיע מפסיינס, המודיעה לנו כי אביר מת. ואז, בעוד אנו עולים בדרך, את מי אנו רואים אם לא את דמותו של אביר עלי אדמות כילד, ניצב דומם לצד הדרך, וכמובן ששנינו מצויים בהלך רוח שכזה...׳
׳אתה כזה אדיוט, אמת,׳ התיז הדר. ׳תקע בחצוצרה בכל העיירה, שכולם יידעו עוד לפני שהמלך אפילו יודע. ואל תכנים לממזר רעיונות לראש, כאילו הוא דומה לאביו. ממה שאני שומע, יש לו מספיק רעיונות, ועל כך עלינו להודות לאבינו היקר. כעת בוא. יש לנו מסר להעביר.׳
הדר משך שוב בחוזקה ברסן, והאיץ בסוס בדורבנות. הבטתי בו עוזב, ואני נשבע כי הדבר היחיד במחשבתי באותו הרגע היה כי עליי למהר מיד עם הגיעי לטירה אל האורוות ולבדוק לשלומו של הסוס האומלל ועד כמה נחבל פיו. אך מסיבה כלשהי נשאתי את עיניי אל אמת ואמרתי, ׳אבי מת.׳
הוא ישב דומם על סוסו. גדול ומגושם מהדר, עדיין ישב טוב ממנו על הסוס. אני חושב שהיה זה החייל שבו. הוא בחן אותי בשתיקה שעה ארוכה. אז אמר, ׳כן. אחי מת.׳ הוא העניק לי זאת, דודי, רגע אחד של קרבת דם ואחווה, ואני סבור כי משפט קצר זה מפיו שינה לעולמים את האופן בו ראיתי אותו מאז ולעד. ׳עלה מאחור, ילד, ואני אקח אותך חזרה לטירה,׳ הציע.
׳לא, תודה. בוריך ישבור את מפרקתי אם אעלה איתך על הסום בדרך התלולה הזאת.׳
׳אכן כך יעשה, ילד,' הסכים אמת בחביבות. ואז, ׳אני מצטער שגילית את הדבר באופן שכזה. לא חשבתי. עדיין נדמה לי שהכל לא אמיתי.׳ זכיתי בהצצה קצרה למלוא אבלו, והוא רכן קדימה, אמר משהו לסוס והדהיר אותו קדימה. תוך רגעים ספורים נותרתי לבד על הדרך.
גשם דקיק וטורדני החל לרדת בעוד אור היום האחרון גווע לאיטו, ואני עדיין עמדתי שם. הבטתי מעלה אל הטירה, שחורה כנגד
141
שושלת הרואים-למרחק
הכוכבים, ואורות בודדים בוקעים ממנה במקומות פזורים. לרגע חשבתי להניח את סלי ולהימלט הרחק מכאן, לרוץ אל החשיכה ולעולם לא לשוב. האם מישהו ייצא אחריי? שאלתי עצמי. אך לא היתה לי ההזדמנות לגלות את התשובה, שכן אספתי את סלי וחידשתי צעדיי לעבר המצודה הקודרת.
142
שוליית הרוצח
7
משימה
היו שמועות על רעל כאשר המלכה דזידה מתה. אני בוחר לכתוב כאן רק את אשר אני יודע בוודאות כאמת.
המלכה דזירה אכן מתה מהרעלה, אך הרעל בא אל קרבה מידיה שלה, במשך תקופה ארוכה, ומבלי שלמלך תהיה נגיעה בדבר. לעתים קרובות ניסה להניאה מהשימוש התדיר שעשתה במשברים והמסממים. היו התיעצויות עם רופאים, כמו גם עם מומחים לצמחים, אך בכל פעם שהיה מצליח לגרום לה להפסיק את השימוש בחומר אחד, היתה מגלה ומנסה אחר.
לקראת סוף הקיץ האחרון של חייה, הפכה לחסרת זהירות מאי פעם, תוך שהיא עושה שימוש בכמה סוגים יחד וללא כל נסיון להסתיר את מנהגיה. התנהגותה העמידה את סבלנותו וסובלנותו של המלך ערמומי במבחן קשה, שכן כאשר היתה שיכורה מיין או אפופת עשן קטורת, היתה משמיעה האשמות קולניות ופרועות ומפזרת הצהרות מקוממות באוזני כל סביבתה, אם היתה לבדה או בנוכחות זרים. ניתן היה לצפות שדרכיה החריגות לקראת תום חייה יגרמו למעריציה להתאכזב ממנה קשות. אך ההיפך קרה, והם הצהירו שערמומי הוביל אותה להרס עצמי, או הרעילה במו ידיו. אך אני יכול לומר במלוא הבטחון ומתוך ידיעה צלולה וברורה,כי מותה לא היה קשור כלל למלך.
143
שושלת הרואים-למרחק
בוריך גזר את שערי לאות אבל. הוא הותיר אותו ארוך לא יותר מאצבע אחת. הוא גילח את שערותיו, את זקנו ואף את גבותיו באבלו. האזורים החיוורים של גולגלתו בלטו בניגודם ללחייו ואפו השזופים והאדומים; הדבר העניק לו מראה משונה, מוזר אף יותר ממראם של אנשי היערות שהגיעו לעיירה כששערם משוח בזפת ושיניהם צבועות באדום ושחור. הילדים נעצו עיניים בזרים הללו כאשר חלפו על פניהם ולחשו אל תוך כפות ידיהם, אך מבוריך הם נרתעו בשקט. סבורני כי היו אלה עיניו. ראיתי חורים בגולגלות שהיו בהם יותר חיים מאשר בעיניו שלבוריך באותם ימים.
הדד שלח אדם אשר נזף בבוריך על כי גילח את ראשו וגזז את שערי. היה זה מנהג האבל כלפי המלך, לא כלפי אדם אשר נטש את כס המלכות. בוריך נעץ עיניים באותו איש עד אשר האחרון עזב. אמת קצץ כאורך אמה מזקנו וראשו, כנהוג בעת שהאחד מתאבל על אחיו. כמה משומרי המצודה קיצרו את שערם בדרגות שונות של אורך, אך מה שבוריך עשה לעצמו ולי היה קיצוני וחריג. אנשים תקעו בנו מבטים. רציתי לשאול אותו מדוע עליי להתאבל על אב שמעולם לא הכרתי; אב אשר מעולם לא הגיע לראותני, אך מבט מעיניו הקפואות ומפיו הבהיר לי כי מוטב שאשמור על לשוני. איש לא גילה באוזני הדר על התלתל שבוריך גזז מרעמתו של כל סוס, או על האש המצחינה שבה הועלו לקורבן כל השערות. אני שיערתי כי זהו מנהג עתיק שבוריך הביא עימו ממשפחת סבתו.
היה זה כאילו בוריך עצמו מת. כח חיים קר מילא את עצמותיו וגופו, והוא ביצע את כל עבודותיו ללא דופי אך ללא חיים, ללא הנאה. עובדים אשר קודם לכן השתוקקו למילה אחת טובה של הערכה מפיו נמנעו כעת מעיניו, כאילו התביישו עבורו.
רק שועלה לא נטשה אותו. הכלבה הקשישה הזדחלה אחריו בכל מקום אליו הלך. היא לא זכתה בליטופים ולא במבטים אוהבים, אך תמיד היתה שם. חיבקתי אותה פעם, מתוך אהדה, ואף ניסיתי לגשש
144
שוליית הרוצח
לעברה, אך נתקלתי בריקנות אטומה אשר הרתיעה אותי וגרמה לי לוותר על רעיון שיתוף המוחות איתה. היא התאבלה יחד עם אדונה.
סערות החורף היכו וזעפו סביב למצוקים. הימים הביאו עימם קור חסר חיים אשר שלל כל אפשרות של אביב.
אביר נקבר ביערות הנצרים. בטירה התקיים צום אבל, אך הצום נותר קצר ומאופק. היתה זו יותר מראית עין מאשר התאבלות אמיתית. אלו אשר התאבלו עליו באמת הצטיירו בעיני האחרים כבעלי טעם רע. חייו הציבוריים היו צריכים להסתיים כאשר עזב את החצר; כמה חסר טקט מצידו למות ולמשוך כך תשומת לב נוספת לעצמו...
שבוע שלם לאחר מותו של אבי התעוררתי למשב הרוח המוכר מהדלת הסודית ולאור המנורה הצהובה שסימנה לי. קמתי ומיהרתי במעלה המדרגות אל מפלטי. זה היטיב עימי, להתרחק מהזרות, אל הצמחים המעורבבים והעשן שצ׳ייד ואני העלנו יחד. לא הייתי זקוק עוד להשעיית העצמי, לקיפאון הזמני שמילאני מאז שמעתי על מות אבי.
אך הקצה של החדר בו עבדנו בדרך כלל היה חשוך, והאח היתה קרה. תחת זאת, צ׳ייד ישב מול האש שלו. הוא סימן לי לבוא ולשבת לצד כיסאו. התיישבתי והבטתי מעלה אליו, אך עיניו היו שקועות בלהבות. הוא הרים את ידו הנוצתית והניח אותה על שערי הגזוז. לזמן מה פשוט ישבנו כך, מתבוננים יחד באש.
׳ובכן, הנה אנחנו, ילדי,׳ הוא אמר לבסוף, ולא יסף, כאילו אמר את כל שיש לאמר. הוא פרע את שערותיי.
׳בוריך סיפר את שערי,׳ אמרתי לפתע.
׳אני רואה.׳
׳אני שונא את זה. זה דוקר אותי כשאני מניח את הראש על הכרית. כיסוי הראש של גלימתי צונח כל הזמן. ואני נראה מטופש.׳
145
שושלת הרואים-למרחק
׳אתה נראה כמו ילד שמתאבל על אביו.׳
שתקתי לרגע. חשבתי על שערי כהרחבה של תספורתו הקיצונית של בוריך. אך צ׳ייד צדק. היה זה אורך השיער של ילד המתאבל על מות אביו, לא של נתין על מלכו. הידיעה עוררה בי זעם.
׳אבל מדוע עליי להתאבל עליו?׳ שאלתי את צ׳ייד את השאלה אותה לא העזתי להפנות לבוריך. ׳אפילו לא הכרתי אותו.׳
׳הוא היה אביך.׳
׳הוא קיבל אותי מאיזו אישה. כשהוא גילה אודותיי, עזב. אבא. מעולם לא דאג לי.׳ חשתי בהקלה מרירה על כי סוף סוף אמרתי בקול את מחשבותיי. האבל העמוק והפרוע של בוריך, וכעת צערו השקט של צ׳ייד הכעיסו אותי מאוד.
׳אתה לא יודע זאת. רק שמעת את אשר השמועות אמרו. אתה לא מבוגר מספיק בכדי להבין כמה דברים. מעולם לא ראית ציפור בר מרחיקה טורפים מקינה בהעמידה פנים כי היא פצועה.׳
׳אני לא מאמין לזה,׳ אמרתי, אך לפתע חשתי פחות בטוח בעצמי. ׳הוא מעולם לא עשה דבר שיגרום לי לחשוב שהוא דואג לי.׳
צ׳ייד פנה לעברי ועיניו היו זקנות יותר, שקועות ואדומות. ׳אם היית יודע שאכפת לו ממך, גם אחרים היו יודעים. כאשר תגדל ותהיה לגבר, אולי אז תבין עד כמה הוא שילם ביוקר. לא לדעת בכדי לשמור• על בטחונך. לגרום לאויביו להתעלם ממך.׳
׳ובכן, אני "לא אדע" אותו עד סוף ימיי, כעת,׳ אמרתי בעגמומיות.
צ׳ייד נאנח. ׳וסוף ימיך יבוא מאוחר בהרבה מכפי שהיה לו אביך הכיר בך כיורשו.׳ הוא עצר, ואז שאל בזהירות. ׳מה אתה רוצה לדעת אודותיו, ילד?׳
׳הכל. אך מה לך ולו?׳ ככל שצ׳ייד היה יותר סובלני כלפיי, כך נעשיתי יותר מריר.
146
שוליית הרוצח
׳ידעתי אותו כל חייו. אני... עבדתי איתו. פעמים רבות. יד בכפפה, כמו האימרה.׳
׳ההיית היד או הכפפה?׳
חוצפתי הרקיעה שחקים, אך צ׳ייד לא הוטרד כלל. ׳היד,׳ השיב לאחר ששקל זאת זמן מה. ׳היד אשר נעה באין רואים, מוסתרת מאחורי כפפת הקטיפה של הדיפלומטיה.׳
׳למה אתה מתכוון?׳ בניגוד לכוונתי, הייתי מרותק.—
׳דברים יכולים להיעשות.׳ צ׳ייד כחכח בגרונו. ׳דברים יכולים לקרות אשר מקלים על הדיפלומטים, או גורמים לאחד הצדדים להסכים לשאת ולתת. דברים יכולים לקרות...׳
עולמי התהפך על פניו. המציאות פרצה אל מול פניי, פתאומית כחזיון לאור יום, מלוא המשמעות של דבריו של צ׳ייד.
׳אתה מתכוון שאדם אחד יכול למות, ובשל כך קל יותר לשאת ולתת עם יורשו. יותר נוטה לכיוון המטרה שלנו,בגלל יראה או בגלל...׳
׳הכרת,תודה, כן.׳
אימה קרה שטפה אותי בעת שחלקי התמונה התחברו לנגדי. כל השיעורים, כל התרגילים הסודיים והקפדניים, ולזה הכל הוביל. התחלתי לקום, אך ידו של צ׳ייד אחזה לפתע בכתפי.
׳או שאדם יכול לחיות, שנתיים או חמש או עשור יותר מכפי שכולם העריכו, ולהביא את תבונתו וסובלנותו בת השנים לשולחן הדיונים. או שתינוק עשוי להירפא משיעול מחניק, ואימו עשויה לראות לפתע שמה שאנו מציעים ייטיב עם כל הצדדים המעורבים. היד לא תמיד מגישה מוות, ילדי. לא תמיד.׳
׳לעתים קרובות מספיק.׳
׳מעולם לא שיקרתי לך בקשר לכך.׳ שני דברים שמעתי בקולו של צ׳ייד אשר מעולם לא היו שם קודם לכן. התגוננות וכאב.
147
שושלת הרואים-למרחק
אך ליבו של נער חסר חמלה הוא.
'אינני מעונין עוד ללמוד ממך דבר. אני מתכוון ללכת למלך ערמומי ולהגיד לו שימצא איש אחר שיהרוג עבורו.׳
׳זו החלטתך והיא שלך. אך הייתי מייעץ לך שלא לעשות זאת, לעת עתה.׳
השלווה שלו הפתיעה אותי. ׳למה?׳
׳משום שזה יבטל את כל אשר אביר ניסה להשיג עבורך. זה ימשוך אליך תשומת לב. ובזמנים אלה, אין זה רעיון טוב במיוחד.׳
מילותיו היו שקולות, איטיות, אמיתיות.
׳למה?׳ מצאתי עצמי לוחש.
׳משום שיש כאלה המבקשים לכתוב "הסוף" על סיפורו של אביר, ושהסוף הזה יהיה מוחלט. זאת ניתן יהיה להשיג אם תחוסל. אותם אנשים יבחנו כיצד אתה מגיב למות אביך. האם זה נותן לך רעיונות, גורם לך לחוסר שקט? האם תהפוך לבעיה כעת, כפי שהוא היווה להם?׳
׳מה?׳
׳ילדי,׳ הוא אמר, ומשך אותי לצידו. בפעם הראשונה שמעתי את הלהט בקולו. ׳זהו זמן עבורך להיות שקט וזהיר. אני מבין מדוע בוריך קיצר את שערך, אך למען האמת הייתי מעדיף אם לא היה עושה כן. הייתי מעדיף לו איש לא היה מקבל תזכורת לכך שאתה בנו של אביר. אתה עדיין גוזל... אך האזן לי. לעת עתה, אל תשנה דבר ממנהגיך. המתן שישה חודשים, או שנה, ואז תחליט. אך בינתיים...׳
׳כיצד מת אבי?׳
עיניו סרקו את פניי. ׳האם לא שמעת כי הוא נפל מסוס?׳
׳כן. ושמעתי את בוריך מקלל את האדם שאמר זאת, באומרו כי אביר מעולם לא היה נופל, וכי אף סוס לא היה מטיל אותו מעל גבו.׳
148
שוליית הרוצח
׳בוריך צריך לנצור את לשונו.׳
׳אז איך מת אבי?׳
׳אינני יודע. אך כבוריך, אף אני איני מאמין כי הוא נפל מסוסו.׳ צ׳ייד השתתק. צנחתי אל הרצפה לצד רגליו היחפות והגרומות ושבתי להתבונן באש.
׳האם הם עומדים להרוג גם אותי?׳
הוא שתק שעה ארוכה. ׳אינני יודע. לא אם אוכל לעשות משהו בעניין. אני חושב שתחילה עליהם לשכנע את המלך ערמומי שהדבר נחוץ. ואם יעשו כך, אני אדע.׳
׳אם כך אתה סבור שהכל מגיע מתוך הטירה.׳
׳אכן.׳ צ׳ייד המתין, אך אני לא הוספתי דבר, מסרב לשאול. הוא ענה בכל זאת. ׳לא ידעתי על כך דבר לפני כן. אין לי יד ורגל בכך. הם אף לא פנו אליי בקשר אליו. אולי משום שידעו כי אני לא אסתפק בהבעת התנגדותי. הייתי דואג שה...ארוע לא יתרחש.׳
׳או.׳ לרגע רווח לי, אך צ׳ייד הספיק כבר ללמד אותי דברים רבים בהלכי המחשבה של חצרות מלכים. ׳אם כן הם ודאי לא יפנו אליך אם יבקשו גם את מותי. הם יחששו פן תזהיר גם אותי.׳
הוא נטל את סנטרי בידו וסובב את פניי כך שעינינו הצטלבו. ׳מותו של אביך הוא כל האזהרה לה אתה זקוק, כעת ולתמיד. אתה ממזר, פיץ. אנחנו מהווים תמיד סיכון, חולשה. תמיד ניתן לוותר עלינו. למעט כאשר אנחנו חיוניים לבטחון האישי שלהם. לימדתי אותך לא מעט, בשנים האחרונות. אך שמור את השיעור הזה בזכרונך היטב. אם אי פעם תהפוך לחסר נחיצות עבורם, הם יחסלו אותך.׳
הבטתי בו פעור עיניים. ׳הם לא זקוקים לי עתה.׳
׳באמת? אני מזדקן. אתה צעיר, צייתן וחזותך כשל בני משפחת המלוכה. כל עוד לא תפגין שאיפות לא ראויות, תהיה בסדר גמור.׳ הוא
149
שושלת הרואים-למרחק
השתתק, וברר את מילותיו. ׳אנחנו אנשיו של המלך, ילד. שלו בלעדית, באופן שאולי טרם חשבת עליו. איש אינו יודע מה מעשיי, והרוב שכחו את דבר קיומי. אם מישהו יודע עלינו, הוא קשור למלך.׳
ניסיתי לחבר הכל יחד. ׳אז...אמרת שהכל הגיע מתוך הטירה. אך אם לא השתמשו בך, אזי המלך לא היה קשור... המלכה!׳ אמרתי בביטחון פתאומי.
עיניו של צ׳ייד הגנו על מחשבותיו. ׳זו הנחה מסוכנת למדי. במיוחד אם אתה חושב לפעול על פיה.׳
׳מדוע?׳
צ׳ייד נאנח. ׳כאשר אתה נתפש לרעיון, ומחליט שזו האמת, ללא ראיות, או אז אתה מעוור עצמך לאפשרויות אחרות. שקול את כולן, ילד. אולי היתה זו תאונה. אולי אביר נהרג בידי אדם בו פגע ביערות הנצרים. אולי הכל לא קשור כלל להיותו נסיך. ואולי למלך יש מחסל אחר, אודותיו איני יודע דבר, והיתה זו ידו של המלך שהונפה כנגד בנו.׳
׳אתה לא מאמין לדבר מאלה,׳ אמרתי בבטחון.
׳לא. אני לא. משום שאין לי כל ראיות לתמוך בהם. בדיוק כפי שאין לי כל ראיות שיתמכו בהשערה לפיה מותו של אביך בא לו מידיה של המלכה.׳
זהו כל זכרוני מאותה שיחה. אך אני משוכנע כי צ׳ייד הוביל אותי במכוון לשקול מי היה עשוי לפעול כנגד אבי, להחדיר בי יתר זהירות כלפי המלכה. שמרתי את המחשבה קרוב לתודעתי, ולא רק אז, גם בימים מאוחרים יותר. המשכתי לבצע את מטלותיי, ושערי צמח לאיטו, עד כי בערבו של הקיץ הכל דומה והיה שוב על מי מנוחות. אחת לכמה שבועות מצאתי את עצמי נשלח לעיירה. במהרה הבחנתי כי לא משנה מי שלח אותי, אחד או שניים מהפריטים ברשימת המצרכים עימה נשלחתי מצא את דרכו אל חדרו של צ׳ייד, כך שלא התקשיתי להבין ידו של מי מאחורי קמצוצי החירות הקטנים שלי. לא הצלחתי לבלות עם
150
שוליית הרוצח
מולי בכל פעם שביקרתי בעיירה, אך לעתים הסתפקתי בעמידה מחוץ לחנות והתבוננות מבעד לחלון, עד אשר היתה מבחינה בי, ולפחות היינו מחליפים הנהוני ראש ידידותיים. פעם אחת שמעתי בשוק מישהו מספר לרעהו על הנרות הריחניים שהיא הכינה, איך הביאו מזור ומרגוע כפי שלא היה מאז ימי אמה, ואני שמעתי, ושמחתי עבורה.
הקיץ הגיע, ועימו מזג האוויר החמים לחופינו, ועימו - הנכריים. כמה מהם הגיעו כסוחרים הגונים, בידיהם סחורות מהארצות הקרות: פרוות, ענבר, שנהב וחביות של שמן - וסיפורים בפיהם, מעשיות אשר עדיין סימרו את שערי, כפי שעשו כאשר הייתי ילד צעיר. המלחים שלנו לא סמכו עליהם, וקראו להם מרגלים או גרוע מכך. אך סחורותיהן היו עשירות, והזהב אשר הביאו עמם לקנות בו את היינות והחיטה שלנו היה מוצק וכבד, והסוחרים שלנו לקחו אותו ללא היסוס.
נכריים אחרים ביקרו אף הם בחופינו, אף כי לא בקרבה יתרה לטירת הצבי. הם הגיעו, סכינים ולפידים בידיהם, עם קשתות ואילי ניגוח, לבזוז ולפשוט ולאנוס את אותם כפרים אשר בזזו ואנסו בשנים עברו.
לעתים זו היתה מעין תחרות, מורכבת ושטופת דם: עליהם למצוא כפרים לא מוכנים ולא חמושים, ועלינו למשוך אותם למטרות פגיעות לכאורה ואז לטבוח ולפשוט על הפיראטים עצמם. אך אם אכן היתה זו תחרות, הרי שבאותו קיץ היינו בצד המפסיד. כל ביקור שלי בעיירה לווה בשמועות חדשות על הרס ועל התמרמרות גואה בקרב העם.
למעלה בטירה, בקרב החיילים והלוחמים, השתררה מעין תחושה כללית של אין אונים וטפשות, לה הייתי שותף. הנכריים חמקו מספינותינו ללא קושי, ומעולם לא נפלו למלכודות. הם היכו היכן שלא היינו מוכנים, לא מאוישים ולא חמושים. מבין כולם זה אשר סבל במיוחד היה אמת, שכן היה זה תפקידו להגן על הממלכה לאחר נטישתו
151
שושלת הרואים-למרחק
של אביר. שמעתי רטינות במסבאות, אנשים אומרים זה לזה כי מאז אבדה לו עצתו הטובה של אחיו, הענינים מדרדרים. איש לא דיבר, עדיין, ישירות כנגד אמת; אך העובדה כי איש לא דיבר בעדו הטרידה מאוד.
כילד, ראיתי בפשיטות האלימות דבר מה לא אישי. כמובן, היו אלה דברים רעים, ואני חשתי, בדרך מעורפלת, בעצב וחמלה כלפי אותם תושבי כפרים אשר בתיהם הועלו בלהבות או נבזזו. אך אל בין חומותיה הבטוחות של טירת הצבי לא חדרו תחושות הפחד המתמשך והעמידה על המשמר אשר שחקו עיירות ונמלים אחרים, או הכאב והסבל של תושבי הכפרים אשר מדי שנה בנו ועשו, רק כדי לראות כעבור שנה את פירות עמלם עולים באש. תמימותי לא עתידה היתה להישמר לאורך זמן, עם זאת.
בוקר אחד ירדתי אל בוריך לאחד מה׳שיעורים׳; למרות שאת מרבית הזמן ביליתי בטיפול בסייחים צעירים ובהדרכת סוסים, ולא בלימודים משלי. אפשר להגיד שתפשתי את מקומו של קוב באורווה, בעוד הוא עלה לטירה להיות משרתו האישי ומאלף הכלבים הפרטי של הדר. אך באותו יום, להפתעתי, בוריך לקח אותי למעלה לחדרו והושיב אותי לשולחנו. חשד כבד התגנב לליבי, כי עומד אני לבלות יום נוסף בניקוי עורות.
׳אני עומד ללמד אותך נימוסים והליכות היום,׳ הצהיר בוריך לפתע. קולו היה מהוסס, כאילו הטיל ספק ביכולתי ללמוד דברים מעין אלה.
׳עם סוסים?׳ שאלתי כלא מאמין.
׳לא. אלה כבר יש לך. עם אנשים. בשולחן, ואחר כך, כשהאנשים יושבים ומדברים זה עם זה. נימוסים כאלה.׳
׳למה?׳
בוריך קימט את מצחו. ׳משום שמסיבה שאינה ברורה לי, אתה
152
שוליית הרוצח
אמור ללוות את אמת במסעו לניתביי, באורחו של הלורד קלבאר מריפון. הלורד המכובד מסרב לשתף פעולה יחד עם הלורד שמשיי באיוש מגדלי החוף. שמשיי מאשים אותו בנטישת מגדלים לחלוטין ללא שומרים, כך שהנכריים יכולים לחלוף על פני ואף לעגון ליד אי התצפית, משם הם פושטים על כפריו של שמשיי בדוכסות קוש. הנסיך אמת אמור להידבר עם הלורד קלבאר בדבר האשמות אלה.׳
ההתרחשויות היו ידועות לי על בוריין; היתה זו שיחת היום בעיירה מדי יום בתקופה האחרונה. ללורד קבלאר מדוכסות ריפון אחריות על שלושה מגדלי שמירה. השניים אשר ניצבו משני צידי ניתביי היו מאוישים תמיד, שכן הם הגנו על הנמל הטוב ביותר בדוכסות ריפון. אך המגדל באי התצפית הגן על חלק קטן של ריפון אשר היה בעל משמעות מועטה בלבד בעיניו של הלורד; קו החוף הסלעי והגבוה שלו חוסה על כפרים ספורים, ולפולשים צפויה עבודה קשה בנסיון לחמוק מן הסלעים החדים והמנפצים. החוף הדרומי שלו לא הוטרד כמעט לעולם. אי התצפית עצמו שימש כבית לשחפים, עיזים ולאוכלוסיה משגשגת של צדפות. אך המגדל היה חיוני להתרעה המוקדמת של המפרצון הדרומי בדוכסות קוש. מפתחיו הצרים ניתן לצפות על התעלות הפנימיות והחיצוניות כאחד, ומיקומו הטבעי בפסגת הצוק מאפשר לאלו על היבשה להבחין ללא קושי במדורות ההתרעה. לשמשיי עצמו יש מגדל שמירה על אי הביצה, אך אי זה הוא לא יותר מאשר מעט חול אשר הזדקר בקושי מעל הגלים בעת גאות. לא היתה ממנו כל תצפית טובה על המים, לעתים תכופות נזקק לתיקונים בגין תזוזת החולות והגאות הסוערת אשר הרבתה לתקוף אותו. יתרונו האמיתי של המגדל טמון ביכולתו להבחין במדורות האזהרה של אי התצפית ולשלוח את ההודעה הלאה. זאת, כמובן, כל עוד האש במגדל התצפית אכן הובערה.
באופן מסורתי שטחי הדיג וחופי הצדפות של אי התצפית היו רכושה של דוכסות ריפון, ועל כן האחריות גם על איוש מגדל המשמר. אך משמעות הדבר היתה הבאה למקום של חיילים על ציודם, אספקת
153
שושלת הרואים-למרחק
עץ לצרכי מדורות ההתרעה, ותחזוקת המגדל עצמו מפני סערות הים הפראיות אשר שטפו את האי השומם והקטן. היתה זו עמדת משמר מאוד לא פופולרית בקרב האוחזים בנשק, ולפי השמועות הצבה שם היתה מעין צורת ענישה מתוחכמת לפלוגות לא ממושמעות או לא פוליטיות. לא אחת, כטוב ליבו ביין, הצהיר הלורד קבלאר כי אם איוש המגדל היה חשוב כל כך ללורד שמשיי, הרי שעל האחרון לדאוג לכך בעצמו. בזאת אין כדי להכריז, כמובן, כי דוכסות ריפון מוכנה לוותר על שטחי הדייג של האי או על מצעי הצדפות העשירים שלו.
לכן, כאשר כפרי קוש נבזזו, ללא כל התרעה, במתקפה מוקדמת של אביב אשר הביאה לקיצן תקוות לזריעת השדות במועד, בנוסף לנזק שנגרם עקב השחיטה, הגניבה או הפיזור של הכבשים ההרות, הלורד שמשיי פנה אל המלך ושטח בפניו את טענותיו, הקולניות למדי, על כי הלורד קבלאר מתרשל במידה פושעת באיוש המגדלים שלו. קבלאר הכחיש את הטענות, והכריז כי הכח הקטן שהציב שם התאים ללא ספק לצורך ההגנה על איזור שלרוב לא נזקק לה כלל. ׳שומרים, ולא חיילים, הם אשר צריכים להיות במגדל באי התצפית,׳ הצהיר. ולמטרה זאת, גייס מספר גברים ונשים אשר שיאם מאחוריהם, והציבם במגדל. קומץ מהם היה חיילים, אך רובם היו פליטים מניתביי; בעלי חוב וכייסים ופרוצות מזדקנות, טענו כמה, בעוד תומכיו של קבלאר הודיעו כי מדובר בסך הכל בקבוצה של אזרחים מבוגרים אשר זקוקים לפרנסה קבועה.
כל זאת ידעתי היטב מהרכילויות במסבאות ומההרצאות הפוליטיות של צ׳ייד, יותר מכפי שבוריך דמיין. אך אני נצרתי את לשוני וישבתי בשקט לאורך הסבריו המפותלים והממושכים. שלא לראשונה, חשתי שהוא מתייחס אליי כאל... כבד הבנה, במילים עדינות. את שתיקתי הבין כהעדר תבונה, ולא כהעדר צורך ממשי לדבר.
וכך החל בוריך, באיטיות מגושמת, להורותני בהלכות דרך ארץ אשר, לדבריו, רוב הילדים פשוט קלטו מעצם נוכחותם בסביבת
154
שוליית הרוצח
מבוגרים. עליי לברך אנשים כאשר אני פוגש בהם לראשונה בכל יום, וכאשר אני נכנס לחדר ובו נמצאים אנשים; התמוססות חרישית בין אורחים בפירוש אינה מתקבלת על הדעת. עליי לקרוא לאנשים בשמם; ואם גילם או מעמדם הפוליטי רם משלי, כפי, כך הזכיר לי, שיהיה גילם ומעמדם של כמעט כל אלו בהם אפגוש במסע זה ובאחרים, עליי לפנות אליהם גם בתוארם.
אז הכניסני בסודות הפרוטוקול; מי צריך לצאת לפניי מתוך חדר, ובאילו נסיבות (למעשה, כל אחד, ותחת כל הנסיבות האפשריות, היה בקדימות לפניי בנושא זה). השלב הבא - נימוסים ליד השולחן. לשים לב היכן אני יושב; לשים לב מי יושב בראש השולחן ולהתאים את קצב אכילתי כנדרש; איך להרים כוסית בברכה, או סידרה של ברכות וכוסיות, מבלי לגרום טרדה וחוסר נחת לאחרים. איך לדבר נכון ובצורה כובשת, או, סביר יותר, להאזין בשימת לב למי אשר יושב לצידי בסעודה. ועוד. ועוד. עד אשר מצאתי עצמי חולם בהקיץ על מברשות, עורות ומסמרות.
בוריך נעץ בי אצבע אכזרית. ׳ואת זה בוודאי שעליך להימנע מלעשות. אתה נראה ככסיל, יושב כאן ומהנהן בעוד מחשבותיך רחוקות. אל תחשוב שאיש לא מבחין בכך. ואל תנעץ כאלה עיניים כשנוזפים בך. שב זקוף, ולבש הבעה נעימה על פניך. לא את החיוך המטופש הזה, אוויל שכמותך. אה, פיץ, מה עליי לעשות איתך? איך אוכל להגן עליך כשאתה מזמין צרות כאלה על ראשך? ומדוע הם רוצים שתצטרף למסע הזה בכלל?׳
שתי השאלות האחרונות, אותן הגה לעצמו, הסגירו את דאגתו האמיתית. אולי באמת הייתי קצת טיפש שלא הבחנתי בכך קודם לכן. הוא לא נסע. אני כן. משום סיבה הידועה לו. בוריך בילה מספיק זמן בחצר המלכות, מספיק זמן בכדי לפתח חוש זהירות. בפעם הראשונה מאז הועברתי לחסותו, זו הוסרה מעליי. זמן לא רב חלף מאז אבי נקבר. וכך הוא תהה, למרות שלא העז לומר את הדברים מפורשות, האם אשוב מהמסע, או שמא מישהו עומד לנצל את ההזדמנות בכדי להיפטר ממני
155
שושלת הרואים-למרחק
אחת ולתמיד. הבנתי עד כמה קשה תהיה המכה לגאוותו ולמוניטין שלו לו הייתי ׳נעלם׳ לפתע פתאום. על כן נאנחתי וציינתי בזהירות, כי אולי הם זקוקים לעזרה בטיפול בסוסים ובכלבים. אמת לא הלך לשום מקום ללא ליאון, כלב הזאב שלו. אך יומיים קודם לכן החמיא לי על דרך הטיפול בו. על דבריו חזרתי כעת באוזניו של בוריך, והיה זה מעודד לראות כיצד התרמית הפשוטה פעלה. הקלה התפשטה על פניו, ואז גאווה על כי לימדני היטב. הנושא השתנה לפתע מנימוסים והליכות לדרכי הטיפול הנכונות בכלב הזאב. אם סברתי שההרצאות על נימוסי שולחן היו מעייפות, הרי שהחזרה על תורת הכלבים הידועה לי היתה מייאשת עד מוות. כאשר שיחרר אותי לשיעוריי האחרים, הלכתי ברגליים כושלות.
את שאר היום עברתי במעין עילפון חושים חלקי ומעורפל, עד כי הוד איימה עליי בהלקאה הגונה אם לא אשית לב למעשיי.
אז טלטלה את ראשה לעברי, נאנחה, ואמרה לי להסתלק ולחזור אליה כשראשי נתון לשיעור ולא לדבר אחר. בקושי רב הסתרתי את שמחתי לציית לה. המחשבה על עזיבת טירת הצבי למסע, מסע כל הדרך לניתביי, מילאה עד תום את מוחי. ידעתי שעליי לברר את השאלה המטרידה - מדוע אני נוסע מלכתחילה - אך הייתי סמוך ובטוח כי צ׳ייד יעדכן אותי במהרה. האם ניסע בדרך היבשה או הים? הצטערתי על כי לא שאלתי את בוריך. הדרכים לניתביי לא היו הטובות ביותר, כך שמעתי, אך לי זה לא הפריע. סוטי ואני מעולם לא יצאנו לפני כן למסע ארוך. אך שיט בים, על ספינה אמיתית...
עליתי בדרך הארוכה חזרה לטירה, במעלה שביל אשר התפתל באזור סלעי ומיוער במקצת של הגבעה. עצי תרזה צמחו כאן, ומעט עצי אלמון, אך הצמחיה בעיקרה היתה מורכבת משיחים ועשבים שוטים. אור השמש ורוח אחר צהריים קלילה עוררו את הענפים הגבוהים, והיה נעים עד מאוד ללכת שם. נשאתי את עיניי אל מול בוהק השמש מבין העלווה, וכאשר שבתי והבטתי מטה, ליצן החצר עמד מולי.
156
שוליית הרוצח
עצרתי על עומרי, המום. מתוך הרגל, חיפשתי את המלך, למרות שהיה זה מגוחך למדי למצוא אותו כאן. אך הליצן היה לבדו. ובחוץ, באור יום! המחשבה גרמה לשערות על זרועותיי ועורפי לסמור על עורי המתוח. כל אחד במצודה ידע היטב כי ליצן החצר אינו מסוגל לסבול את אור השמש. כל אחד. אך למרות מה שכל משרת זוטר ועוזרת טבח אמרו זה לזה ברכילות חצר שגרתית, הנה ניצב לפניי הליצן, שערו החיוורני צף ברוח הקלה. בד המשי האדום והכחול של מקטורנו ומכנסיו בלטו בבהירותם לנגד עורו הלבן. אך עיניו לא היו כה חסרות חיים כפי שהיו במסדרונות האפלים של הטירה. בהתבונני בהן במרחק של מטרים ספורים ובאור יום, הבחנתי בהן בצבע התכלת, מעין גוון כחול בהיר עד מאוד, כאילו טיפה אחת של שעווה תכולה בהירה נטפה לקערה לבנה. לובן עורו היה גם הוא אשליה, שכן כאן בעור השמש יכולתי לראות את הוורוד המפושט בגופו מבפנים. ׳דם,׳ התחוור לי לפתע ברעד פתאומי, ׳דם אדום מעבר לשכבות העור.׳
הליצן לא התיחם כלל ללחישתי. תחת זאת, אצבעו הונפה אל על, כאילו ביקש לא רק לעצור את מחשבותיי אלא גם את היום עצמו סביבנו. אך תשומת ליבי לא היתה יכולה באותו הרגע להיות נתונה לשום דבר אחר, וכאשר הבחין בכך והתרצה, הליצן חייך, ומפיו בצבצו שיניים קטנות, לבנבנות ומרווחות, כחיובו החדש של תינוק בפני ילד.
׳פיץ!׳ דקלם בקול צפצפני. ׳פיץ פיץ פצפץ פיץ. פץ ספיץ.׳ הוא השתתק לפתע, ושוב העניק לי את אותו חיוך. השבתי את מבטו בחוסר בטחון, ללא אומר או תנועה.
שוב האצבע הונפה מעלה, והפעם תוך נענוע עז לעומתי. ׳פיץ! פיץ יפצה פייץ פיץ. פץ מספיץ.׳ הוא הטה את ראשו לעברי, והתנועה שלחה את כרבולתו לכיוון אחר.
התחלתי לאבד את מוראי מפניו. ׳פיץ,׳ אמרתי בזהירות, ונקשתי על חזי באצבע מורה. ׳פיץ, זה אני. כן. שמי הוא פיץ. איבדת את דרכך?׳ ניסיתי לשוות לקולי נימה מרגיעה ונעימה על מנת שלא להבהיל את
157
שושלת הרואים-למרחק
היצור האומלל. לבטח טייל הרחק מן הטירה, ולכן שמח כל כך למראה פנים מוכרות.
הוא נשם מבעד לאפו, ואז טלטל את ראשו בחוזקה, עד אשר שערות ראשו התפזרו על כל פדחתו כלהבה על ראש נר מוכה רוח. ׳פיץ!,׳ אמר בהטעמה, קולו מרוסק מעט. ׳פיץ מפצפץ פייץ פיץ. פצמספיץ.׳
׳הכל בסדר,׳ אמרתי לו בנינוחות. כרעתי קלות, למרות שלמעשה לא הייתי גבוה ממנו במיוחד. החוותי תנועה מזמינה בידי הפרושה. ׳בוא איתי, בוא. אני אראה לך את הדרך הביתה. בסדר? אל תפחד כעת.'
ידיו של הליצן צנחו לפתע אל צידי גופו. אז הוא הרים את פניו וגלגל את עיניו לנוכח השמיים. הוא שב ומיקד בי את מבטו, ופשט את שפתיו כאילו עמד לירוק.
׳קדימה, בוא אחריי,׳ שבתי וסימנתי לו.
׳לא,׳ הוא אמר, וקולו ללא ספק נשמע כאילו סבלנותו פוקעת. ׳תקשיב לי, חתיכת אדיוט. פיץ יפצה פייץ פיץ. פצמספיץ.׳
׳מה?׳ שאלתי, מבולבל לחלוטין.
׳אמרתי,׳ הוא הדגיש באיטיות, כאילו דיבר לילד איטי במיוחד, ׳פיץ יפצה פייץ פיץ. שומן יספיק.׳ הוא השתחווה, הסתובב, והחל להתרחק ממני על השביל.
׳חכה רגעי׳ תבעתי. תנוכי אוזניי בערו מרוב מבוכה. איך אתה מסביר בנימוס למישהו שבמשך שנים חשבת שהוא לא רק ליצן, אלא גם מוגבל שכלית? אני לא יכולתי. לכן, ׳מה כל הפיצי־פייצי הזה הזה אומר? אתה לועג לי?׳
׳לא הייתי אומר.׳ הוא עצר והסתובב, ואז אמד, ׳פיץ יתקן התקפים. שומן מספיק. זה מסר, ככל הידוע לי. קריאה לביצוע פעולה בעלת משמעות. היות ואתה היחיד המוכן שיקראו לו פיץ, אני מאמין
158
שוליית הרוצח
שהמסר הזה מיועד אליך. אשר למשמעותו, מאין לי לדעת? אני ליצן חצר, לא מפרש חלומות. יום טוב.׳ שוב הוא סב מעליי, אך הפעם במקום להמשיך בשביל, צעד הצידה אל תוך פקעת שיחים. מיהרתי אחריו, אך כאשר הגעתי למקום בו עזב את השביל, לא נותר לו זכר. עמדתי שם, מתבונן בחורש הפתוח, שטוף השמש, מתוך מחשבה כי אולי אבחין בתזוזת שיח ממעברו, או בצבעי מעילו. אך לא היה לו כל סימן.
ושום הגיון בהודעה השטותית שלו. הרהרתי במפגש המוזר כל הדרך לטירה, אך לבסוף הנחתי לו והחלטתי כי מדובר בהתרחשות מוזרה אך אקראית, לא יותר.
לא באותו הלילה, אלא כמה לילות מאוחר יותר, צ׳ייד קרא לי. בוער מסקרנות אצתי מעלה במדרגות. אך כאשר הגעתי לחדר עצרתי, ביודעי כי שאלותיי תיאלצנה להמתין. צ׳ייד ישב ליד שולחן האבן, סלינק על כתפו, ומגילה חדשה מגולגלת למחצה על השולחן לנגד עיניו. כוס יין שימשה כמשקולת לאחיזת אחד מצידי המגילה בעוד אצבעו המעוקלת נעה באיטיות לאורך מה שנראה כרשימה מסוג כלשהו.
הצצתי בה בעוברי. זו היתה רשימה של כפרים ותאריכים. תחת כל שם של כפר היתה מצבה: כך וכך לוחמים, כך וכך סוחרים, כך וכך כבשים או חביות שיכר או מידות תבואה, וכן הלאה. התיישבתי מולו בשולחן והמתנתי. למדתי שלא להפריע לצ׳ייד ברגעים מעין אלה.
׳ילדי,׳ הוא אמר ברכות, מבלי להרים עיניו מהמגילה. ׳מה תעשה אילו נבל יתגנב אליך מאחור ויחבוט בראשך באלה? אך רק כאשר גבך מופנה אליו. כיצד תטפל בו?׳
השבתי במהירות. ׳אסובב את גבי ואעמיד פנים כאילו אני מתבונן בדבר אחר. אלא שבידי יהיה מוט ארוך ועבה. וכשהוא יחבוט בי, אסתובב באחת ואנפץ את גולגלתו.׳
׳הממ. כן. ובכן, זאת ניסינו. אך לא משנה עד כמה אנחנו
159
שושלת הרואים-למרחק
משתדלים להעמיד פני תם, הנכריים, כך זה נראה, יודעים תמיד היכן אנו מציבים להם מלכודת, ואינם תוקפים. טוב, אמנם הצלחנו להערים על אחד או שניים מהפולשים הרגילים. אבל מעולם לא את פולשי הספינות האדומות. ואלו, בהם אנו מעוניינים לפגוע.׳
׳מדוע?׳
׳משום שאלו גורמים לנזק הרב ביותר. אתה מבין, ילד, אנחנו רגילים לספוג פלישות ופשיטות. זרע דונם נוסף של שדה, ארוג גליל נוסף של בד, גדל עודף של כבשים. החוואים ותושבי העיירות שלנו תמיד מצליחים לשמור על יתרות, וכאשר אסם או מחסן של מישהו עולים באש במהומת הפשיטה, כולם מתגייסים לגדל את הזרעים שוב. אך פולשי הספינות האדומות לא מסתפקים בבזיזה - הם עוסקים בהשמדה לשמה. הם הורסים ומחריבים, ומה שהם לוקחים עימם נראה כמעט כמקרי.׳ צ׳ייד השתתק ובהה בקיר כאילו ניסה לראות מעבר לו.
׳זה לא הגיוני,׳ המשיך בהיסח הדעת, לעצמו יותר מאשר לי. ׳לפחות, לא הגיון שיובן לי. כמו להרוג פרה שבכל שנה מביאה ולד בריא וטוב לעולם. פולשי הספינות האדומות מעלים באש את התבואה והחיטה והקש שעדיין עומדים בשדות. הם שוחטים את הצאן אותו אינם לוקחים עימם. לפני שלושה שבועות, בתורנסבי, העלו באש את טחנת הקמח ופתחו בסכיניהם את שקי התבואה והקמח שהיו במקום. מה הרווח עבורם במעשים מעין אלה? מדוע הם מסכנים את חייהם פשוט לשם ההרס? הם לא מנסים כלל לתפוש שליטה בטריטוריות שלנו; אין בליבם כל טינה כלפינו אותה אינם יכולים לבטא במילים. מפני גנב אתה יכול להישמר, אך אלו רוצחים אקראיים, מביאים חורבן ללא אבחנה. תורנסבי לא תיבנה מחדש; לאנשים אשר שרדו את ההתקפה לא נותרו כח הרצון או המשאבים להתחיל הכל מהתחלה. הם המשיכו הלאה, כמה מהם למשפחות בעיירות אחרות, אחרים להיות קבצנים בערינו. זו תבנית שחוזרת על עצמה יותר מדי פעמים בעת האחרונה.׳
160
שוליית הרוצח
הוא נאנח, ואז טלטל את ראשו, כאילו ביקש לטהרו. כאשר נשא שוב את עיניו לעברי, הן היו ממוקדות לחלוטין. היה לו כישרון מופלא לכך - היכולת להניח בצד בעיה שהטרידה אותו עד לפני רגע קט, עד כי יכולת להישבע שהוא שכח ממנה לגמרי. כעת הכריז, כאילו היה זה הדבר היחיד במחשבותיו, ׳אתה תלווה את הנסיך אמת במסעו להידבר עם הלורד קבלאר בניתביי.׳
׳כך אמר לי בוריך. אך הוא תוהה, וכך גם אני. מדוע?׳
הבעתו של צ׳ייד היתה נבוכה. ׳לא התלוננת לפני כמה חודשים שמאסת בחומות טירת הצבי וכי נפשך מבקשת לראות את הנופים והמראות של שש הדוכסויות?׳
׳ודאי. אך אני מסופק כי זאת הסיבה לכך שאמת רוצה אותי עימו.׳
צ׳ייד נחר בבוז. ׳כאילו אכפת לאמת מי נגרר אחריו במשלחת. אין לו כל סבלנות לפרטים; ולכן אין לו את הכישורים הגאוניים של אביר לטפל באנשים. אך אמת הינו חייל טוב, ובטווח הארוך, אולי לזאת אנו זקוקים. לא, אתה צודק. לאמת אין כל מושג באשר לסיבת הצטרפותך. אך למלכך יש. הוא ואני התייעצנו ארוכות בסוגיה זו. האם אתה מוכן להתחיל להשיב למלך כגמולו בעבור כל אשר היטיב עימך?׳ האם אתה מוכן להתחיל את שירותך במשפחה?׳
הוא אמר את הדברים בשלווה, ועיניו היו כה כנות, עד כי לא התקשיתי לשמור על שלוותי שלי כאשר השבתי בשאלה.
׳האם יהיה עליי לחסל מישהו?׳
׳אולי.׳ הוא זע בכיסאו. ׳אתה תצטרך לעשות את ההחלטה. להחליט ואז לבצע... זה שונה מאשר סתם לקבל הוראה, "הנה האיש והדבר חייב להיעשות". הרבה יותר קשה, ואינני משוכנע כלל כי אתה מוכן דייך.׳
161
שושלת הרואים-למרחק
׳האם אי פעם אהיה מוכן?׳ ניסיתי לחייך, אך החיוך דמה יותר לעווית שרירים. ניסיתי למחוק את החיוך המעוות, אך לא הצלחתי. רעד זר חלף לאורך עמוד השדרה שלי.	I
׳כנראה שלא.׳ צ׳ייד לא הוסיף עוד, ואז החליט כי קיבלתי עליי את המשימה. ׳אתה תצטרף למשלחת כנושא הכלים של'אחת מנשות האצולה, אשר נוסעת גם היא לביקור קרוביה בניתביי. זו לא תהיה משימה קשה מדי עבורך. היא קשישה למדי ואינה בקו הבריאות. הגבירה קורנית נוסעת באפיריון סגור. אתה תרכב לצידה, תדאג שהיא לא סובלת מטלטולי הדרך, תביא לה מים כשתבקש זאת, ותטפל בבקשות האחרות שלה.׳
׳זה לא נשמע שונה מהדאגה לכלב הזאב של אמת.׳
צ׳ייד חייך. ׳מצוין. גם הוא יהיה באחריותך אם כך. עליך להיות חיוני ונחוץ לכל אחד במשלחת. כך יהיו לך סיבות וחרוצים להיות בכל מקום ולשמוע כל דבר, ואיש לא ישאל שאלות על נוכחותך ומעשיך.׳
׳ומשימתי האמיתית?׳
׳לשמוע וללמוד. גם ערמומי וגם אני קיבלנו את הרושם שפולשי הספינות האדומות מקבלים מידע מוקדם ורב ערך על האסטרטגיות והנקודות החזקות שלנו. לאחרונה קבלאר מתחמק מהקצאת המשאבים הכספיים לאיוש מגדל התצפית כראוי. פעמיים הזניח לחלוטין את השמירה, ופעמיים שילמו כפרי החוף של דוכסות קוש על רשלנותו. האם חצה את הקוים ■מרשלנות לבוגדנות? האם קבלאר נושא ונותן עם האוייב לרווחתו? אנחנו רוצים שתרחרח ותגלה מה שניתן לגלות. אם אתה מוצא כי הוא חף מפשע, או שאינך מגלה יותר מאשר חשדות כבדים, הבא את המידע חזרה אלינו. אך אתה חושף בגידה, ואתה משוכנע בה, או אז לא נוכל להיפטר ממנו רגע אחד מוקדם מדי.׳
׳והמשמעות היא?׳ כלל לא הייתי בטוח כי קולי הוא שאמר את הדברים. כל כך פשטני, כל כך מאופק.
162
שוליית הרוצח
׳הכנתי אבקה, חסרת טעם אם מערבבים אותה במזון, חסרת צבע ביין. אנחנו סומכים על מקוריותך ויכולתך לדאוג שתגיע למקום הנכון בזמן הנכון.׳ הוא הרים את כיסוי הבד מעל צלחת שהיתה מונחת על השולחן. בתוכה היה שקיק עשוי מנייר דקיק, דק אף יותר מכל ניר שפדרן אי פעם הראה לי. מוזר, איך המחשבה הראשונה שלי היתה עד כמה הסופר היה אוהב לעבוד עם נייר מעין זה. בתוך השקיק נזרתה אבקה לבנה דקיקה אף יותר מהנייר. היא נצמדה לנייר וצפה באוויר. צ׳ייד הגן על פיו ואפו בעזרת פיסת בד כאשר הזליף קמצוץ מהאבקה אל תוך פיסת ניר משומן מגולגלת. הוא הושיט את הניר לעברי, וכף ידי נטלה את המוות מידו.
׳כיצד זה פועל?׳
׳לא מהר מדי. הוא לא יתמוטט בשולחן, אך זו שאלתך. אך אם יתמהמה מעל כוס היין, יחוש ברע. בהכירי את קבלאר, אני מניח שהוא ייקח את בטנו המבעבעת אל מיטתו, ממנה לא יקום לעולם.׳
החלקתי את הניר אל כיסי. ׳האם אמת יודע על... עליי?׳
צ׳ייד שקל זאת.
׳אמת נאמן לשמו. הוא לא יוכל לשבת לשולחן לצד אדם אותו הוא עומד להרעיל למוות ולהסתיר את הדבר. לא, במסע הזה, המקנות תשרתנו טוב יותר מאשר האמת.׳ הוא הביט היישר אל עיניי. ׳אתה תפעל לבד, ללא עצה מלבד עצתך.׳
׳אני מבין.׳ זעתי באי נוחות על השרפרף עליו ישבתי. ׳צ׳ייד?׳
׳כן?׳
׳האם כך זה היה גם עבורך? הפעם הראשונה?׳
הוא השפיל את עיניו אל ידיו, וליטף קלות את הצלקות האדומות הזועפות אשר על גב כף ידו. השתיקה התארכה, אך אני המתנתי.
163
שושלת הרואים-למרחק
׳הייתי מבוגר מגילך בשנה,׳ הוא אמר לבסוף. ׳ולא הייתי צריך להחליט אם לבצע, רק לעשות את אשר הורו לי. זה מספיק לך?׳
לפתע חשתי נבוך מבלי שאדע מדוע. ׳אני מניח,׳ מלמלתי.
׳טוב. אני יודע שכוונתך אינה רעה, ילד. אך גברים אינם מדברים על הזמן שבילו בין הסדינים עם גבירה. ורוצחים לא מדברים על... עבודתם.׳
׳אף לא בין מורה לתלמידו?׳
צ׳ייד הסיט את עיניו מעליי, לפינה חשוכה של התקרה. ׳לא.׳ אחרי רגע הוסיף, ׳בעוד שבועיים מרגע זה, אולי גם אתה תבין מדוע.׳ בכך תמה השיחה בינינו באותו עניין.
על פי חישוביי, באותה עת הייתי בן שלוש עשרה שנים.
164■
שוליית הרוצח
8
הגבירה קורנית
הסטוריה של הדוכסויות חינה מחקר הגאוגרפיה שלהן. סופר החצר של המלך ערמומי, אחד פדרן, רחש חיבה יתרה לאימרה זאת. אינני יבול לומר כי מצאתיה אי פעם שנויה. ייתכן וכל ההסטוריה אינן אלא תאור מפורט של נבולות טבעיים. הימים והקרח אשר הפרידו בינינו לבין הנכריים עשו אותנו לעמים שונים; כרי הדשא הפורחים והשדות הפוריים של הדוכסויות יצרו את העושר שעשה אותנו לאויבים. אולי זה יהיה הפרק הראשון בהסטוריה של הדוכסויות. נהרות הדוב וודוין הם אלו שיצרו את אוצרותיה של דוכסות תילת; כפי שהרי הקצוות הצבועים המזדקרים מעל סנדסדג, הננו ובודדו, מצד אחד, את תושביה, ומאידך הותיר^או^חס^הגנה לעומת צבאותינו המאורננים.
זינקתי מהמיטה עוד בטרם הירח נעלם לגמרי משמי השחר העולה, מופתע לגלות כי הצלחתי לישון. בוריך פיקח אמש על הכנותיי למסע באורח כה דקדקני עד כי אילו היה הדבר תלוי בי, הייתי עוזב מיד לאחר דייסת הבוקר.
אך, לצערי, לעולם אין זה כך בדיוק כאשר חבורת אנשים מתכוננים יחד לקראת דבר מה. השמש עלתה גבוה מעל האופק לפי שהיינו כולנו מוכנים ומזומנים ליציאה. ׳כאשר אצולה יוצאת לדרך,׳
165
שושלת הרואים-למרחק
הזהיר אותי צ׳ייד מבעוד מועד, ׳אין היא עושה זאת מתוך קלות דעת. כאשר אמת יוצא למסע, הוא עושה זאת כשכל כובד משקלה של חרב המלך נטויה מאחוריו. והאזרחים אשר חוזים בו בעוברו יודעים זאת אף מבלי שיאמרו להם. השמועה אצה במהירות לפני המשלחת ומגיעה ללורדים שמשיי וקבלאר. יד המלך עומדת להכריע בחילוקי הדעות ביניהם. כאשר הפרשה תסתיים, עליהם להצטער על כי לא הגיעו בעצמם לכדי הסכמה. זו החוכמה בשלטון נבון. לגרום לתושבים לשאוף לחיות את חייהם כך שלא יהיה כל צורך בהתערבות עליונה.׳
וכך אמת יצא לדרך בקול תרועה אשר בוודאי הרגיז והרתיע את החייל שבו. קומץ הלוחמים הנבחרים שלו לבשו את צבעיו כמו גם את סמלי הצבי של שושלת פארסיר, הרואים למרחוק, ורכבו לפני יתר הפלוגות הרגילות. לעיני הילד שלי, היה המחזה מרשים להפליא. אך בכדי לרכך את ההשפעה הצבאית של החיילים הרבים, אמת הביא עימו לא מעט נכבדים ובני אצולה, אשר יספקו את צרכי השיחה והבידור לשעות אחר הסעודה. בזים וכלבים יחד עם מאלפיהם, מוזיקאים וזמרים, מפעיל בובות אחד, המשרתים והשליחים האישיים של הלורדים והגבירות, אלו אשר דאגו ללבושם, לשיערם, לבישול המנות האהובות עליהם; בהמות משא; כולם השתרכו בעקבות האצילים הרכובים על סוסיהם האצילים לא פחות.
מקומי היה בערך במרכז השיירה. רכבתי על סוטי השלווה לצידו של אפיריון מעוטר ומקושט אשר נישא בין שני סוסים מעוקרים ורגועי אופי. על הנד׳ס, אחד מנערי האורווה המוצלחים יותר, הוטלה האחריות על הסוסים שנשאו את האפיריון, ולשם כך ניתן לו סוס פוני לרכב עליו. אני אמור הייתי לדאוג לפרדת המשא ולצרכיה של הנוסעת באפיריון. היתה זו הגבירה הקשישה עד מאוד קורנית, אשר מעולם לא פגשתי בה קודם לכן. כאשד הופיעה סוף סוף ועלתה לאפיריון הנישא, היתה עטופה בכמות כה גדולה של גלימות ושמלות וצעיפים עד שהדבר היחיד שהבחנתי בה היתה העובדה שגילה המופלג התבטא במבנה גוף צנום
166
שוליית הרוצח
ולא שמנמן או גוצי, ושהבושם שלה גרם לסוטי להתעטש. היא התרווחה לה על האלונקה בינות לערימות של כרים, שמיכות, פרוות ווילונות, ומיד ציוותה לאטום את מסכי האפיריון אף כי אויר הבוקר היה חמים ונעים.
שתי הנערות הצעירות אשר שירתוה נמלטו בעליצות על נפשן, ורק אני נותרתי, משרתה היחיד. רוחי נפלה. ציפיתי כי לפחות אחת מהן תתלווה אל הגבירה באפיריון. מי ידאג לצרכיה האישיים כאשר השיירה תעצור בכל פעם? לא היה לי ידע מוקדם בטיפול ושירות של נשים, בוודאי לא טיפול באשה בגילה. החלטתי להיצמד לעצתו של בוריך באשר לדרך ההתנהגות של ילד בגילי עם אישה קשישה כמותה: היה זמין ואדיב, נעים סבר והליכות. נשים בגילה נוטות בנקל להיות מוקסמות מבחור צעיר ושופע קסם אישי. בוריך אמר זאת. התקרבתי לאלונקה.
׳הגבירה קורנית? האם את חשה בנוח?׳ שאלתי באדיבות. זמן מה חלף מבלי שתשיב. אולי היתה חירשת במקצת. ׳האם נוח לך, גבירתי?׳ שאלתי שוב, בקול רם יותר.
׳תפסיק להטריד אותי,׳ באה התגובה המפתיעה בגסותה. ׳אם ארצה בשירותיך, אקרא לך.׳
׳אני מבקש את סליחתך,׳ מיהרתי להתנצל.
׳אמרתי לך להפסיק להטריד אותי,׳ חרחרה בזעם. והוסיפה בקול שקט אך ברור להפליא, ׳בן כפריה מטומטם.׳
למזלי היתה בי את הבינה לא להשיב לדבריה האחרונים, למרות העלבון הצורב שמילא את גרוני. תמו תקוותי, למסע עליז וחברותי. לבסוף נשמעו תקיעות החצוצרות מכיוון קדמת השיירה, וראיתי את דגלו של אמת מונף באוויר. עננת אבק גילתה לי כי המסע החל. דקות ארוכות חלפו בטרם הסוסים לפנינו החלו לנוע. הנד׳ס האיץ בסוסי האפיריון, ואני שרקתי לסוטי. היא החלה לזוז בלהיטות והפרדה נגררה מאחור, ללא חשק רב.
167
שושלת הרואים-למרחק
יום זה חרוט היטב בזכרוני. אני זוכר את האבק הסמיך התלוי באוויר, אבק שעלה מרגלי ופרסות אלו שלפנינו. אני זוכר איך הנדס ואני שוחחנו בינינו בקולות מהוסים, שכן בפעם הראשונה שצחקנו בקול רם, הגבירה קורנית הזדעקה מתוך האפיריון, ׳הפסיקו את הרעש הזה!.׳ אני זוכר היטב את השמים התכולים שנמתחו מגבעה לגבעה, בעוד אנו עקבנו אחר פיתוליה של דרך החוף. היה נוף מהמם של מרחבי הים, ואוויר עמוס בריחות של פריחה ודשא טרי. היו גם’רועות הצאן, עומדות בשורה על חומת אבן, מצחקקות ומצביעות ומסמיקות לעברנו בעוד אנו חולפים על פניהן. העיזים והכבשים אכולות הפרעושים שלהן מילאו את הגבעות מאחוריהן, והנדס ואני התפעלנו בינינו למראה הדרך המיוחדת בה אספו את שמלותיהן לצד אחד וקשרו אותן, כך שרגליהן וברכיהן נותרו חשופות לשמש ולרוח. סוטי היתה חסרת מנוחה ומשועממת מקצב ההליכה האיטי, בעוד הנדס האומלל נאלץ שוב ושוב לגעור ולהאיץ בצלעות הפוני שלו בכדי שיעמוד בקצב השיירה.
עצרנו פעמיים במהלך אותו היום, לאפשר לרוכבים לרדת מהסוסים ולהתמתח, ולסוסים להרוות את צמאונם במי הנחלים והפלגים לצד הדרך. הגבירה קורנית לא הגיחה ולו פעם אחת ממחשכי האפיריון שלה, אך פעם אחת גערה בי על כי הייתי אמור להביא לה מים ולא עשיתי זאת בזמן. נשכתי את לשוני והבאתי לה את המים. זו היתה השיחה העמוקה ביותר שניהלנו באותו היום.
השיירה עצרה עוד לפני שהשמש ירדה מעבר לאופק. הנדס ואני הקמנו את אוהלה הקטן של הגבירה קורנית, בעוד היא עצמה סעדה בתוך האפיריון שלה ממבחר של בשר קר, גבינה ויין אותם דאגה להביא בסל גדול מראש. אנחנו אכלנו ארוחה צנועה יותר, שהורכבה ממנות קרב של לוחמים ־ גבינה קשה, לחם קשה ובשר מעושן. באמצע הארוחה, הגבירה דרשה אלווה אותה מהאפיריון לאוהל. היא הגיחה ממנו עטופה ומכוסה כאילו התכוננה לסופת רוחות עזה. בגדיה הציגו מגוון רחב של צבעים וגילאים, אך כולם היו, בזמנם, יקרים וגזורים לפי
168
שוליית הרוצח
מידה. כעת, משנשענה בכבדות על זרועי והניחה לי להוביל אותה, הרחתי תערובת מבחילה של אבק, טחב ובושם, יחד עם ניחוח חמקמק של שתן. היא פטרה אותי בקרירות ליד הפתח, והזהירה אותי כי החזיקה סכין מתחת לראשה וכי לא תהסס לעשות בה שימוש אם אנסה להיכנס ולהפריע לה בכל צורה שהיא. ׳ואני יודעת להשתמש בה היטב, איש צעיר!,׳ איימה.
סידורי השינה שלנו גם הם דמו לאלו של החיילים: אדמה וגלימות. אך אוויר הלילה היה נעים ואנו הבערנו לנו מדורה קטנה. הנד׳ס קינטר אותי שוב ושוב על תאוותי הדמיונית לגבירה קורנית ולסכין אשר המתינה לי אילו ניסיתי לממשה. זה הוביל למאבק קצר בין שנינו, אשר בא לקיצו באחת לשמע איומיה הקולניים של הגבירה על כי אנו מפריעים את שנתה. התיישבנו והמשכנו לשוחח בקולות נמוכים, והנד׳ס גילה לי כי איש בטירה לא התקנא במשימת הליווי שהוטלה עליי; כי כל מי שאי פעם נתקל בה השתדל מאותו רגע להימנע ממנה לחלוטין. הוא הזהיר אותי שהמטלה הגרועה ביותר עוד לפניי, אך סירב בתוקף, למרות דמעות הצחוק אשר מילאו את עיניי, לגלות לי במה מדובר. נרדמתי ללא קושי, שכן כדרך ילדים, הרחקתי מחשבות על משימתי האמיתית מראשי עד הרגע בו אתמודד עמה.
השכמתי עם בוקר לקול ציוץ ציפורים ולצחנה המדהימה שהדיף סיר לילה מלא ומבריק מחוץ לאוהלה של הגבירה קורנית.
למרות שקיבתי הורגלה בריחות האורוות ודיר החזירים, הרי שריקון ושטיפת הסיר היו כל אשר יכולתי לעשות באותם רגעים מבלי לאבד את המעט שבה. לכששבתי, חולה וחיוור, אל האוהל, היא כבר צייצה מבעד לפתחו כי טרם הבאתי לה את המים, חמים או קרים, וכי טרם הכנתי לה את דייסת הבוקר, אשר מרכיביה הונחו בזהירות לצד האוהל. הנד׳ס נעלם אל האש והאוכל של החיילים, ואני נותרתי לבד עם העריצה. בזמן שהגשתי לה את ארוחתה, תוך שהיא מקפידה להבהיר לי כי מעולם לא טעמה דייסה יותר תפלה ועשויה ברשלנות רבה מזאת
169
שושלת הרואים-למרחק
שהגשתי לה, ובזמן ששטפתי את הצלחות והסירים והחזרתי אותם אליה, השיירה כבר היתה כמעט מוכנה לצאת לדרך. אך הגבירה הנכבדה סירבה בתוקף לאפשר לי לקפל את האוהל לפני שתתמקם בבטחה באפיריון הנישא שלה. לאחר שגם זאת נעשה, ואני הצבתי זמן שיא בקיפול מהיר של אוהל והעמסתו על פרדת משא, מצאתי עצמי על סוטי מבלי שבבטני ישכון ולו פירור אחד מארוחת הבוקר.
אחרי עמל הבוקר, גוועתי ברעב. הנדס בחן את פניי העגמומיות והניד בראשו כמשתתף בצערי. אז סימן לי לרכב קרוב יותר אליו. הוא רכן לעברי ואמר, ׳כולם מלבדינו שמעו כבר עליה לפני כן.׳ הוא סימן בתנועת ראש לעבר האלונקה המכוסה בתוכה ישבה הגבירה קורנית. ׳הצחנה שהיא מעלה מדי בוקר הפכה לאגדה. ו׳יטלוק אומר שהיא נהגה להצטרף לרבים ממסעותיו של אביר... יש לה קרובים בכל רחבי שש הדוכסויות, ודברים מעטים לעשות מלבד לבקרם. כל הגברים בפלוגה אמרו כי למדו מזמן כבר להתרחק ממנה, שכן היא נוהגת להטיל על כל סביבותיה משימות ומטלות מיותרות וטורדניות. הו, וו׳יטלוק מוסר לך זאת. הוא אמד שאל לך לצפות כי יהיה לך אי פעם זמן לשבת ולאכול כל עוד אתה משרת אותה. אך הוא ינסה לשמור מעט עבורך מדי בוקר.׳
הנדס העביר לי פרוסה עבה של לחם צבאי יחד עם שלוש פיסות קרות ומשומנות של קתלי חזיר. הטעם היה נפלא. בלעתי בתאוותנות את הנגיסות הראשונות.
׳כפרי!,׳ זעקה הגבירה קורנית מבין מסכי האלונקה. ׳מה אתה עושה שם? מרכל אודות טובים ממך, אין לי ספק. חזור לעמדתך! איך תדאג לצרכיי אם אתה דוהר לך מקדימה כך?׳
הסטתי את סוטי לעמדתי לצד האפיריון הנישא. בלעתי חתיכה גדולה של לחם וקתל חזיר והצלחתי לשאול, ׳האם יש דבר מה לו זקוקה גבירתי?׳
׳אל תדבר בפה מלא,׳ הטיחה חזרה, ׳והפסק כבר להטרידני.
טיפש מטופש.׳
170
שוליית הרוצח
וכן הלאה. הדרך התפתלה לאורך קו החוף, ובקצב האיטי בו התקדמנו עברנו חמישה ימים תמימים בטרם הגענו לניתביי. למעט שני כפרים קטנים, הנוף בו חלפנו כלל מצוקים סחופי רוחות, שחפים, כרי אחו ומדי פעם גזעים בודדים של עצים מעוותים וכרותים. אך בעיניי היה זה עולם מופלא של יופי, שכן כל פיתול בדרך הביאני למקום בו לא ביקרתי מעודי.
ככל שהמסע נמשך, הגבירה קורנית הפכה יותר ויותר עריצה. ביום הרביעי לא פסק שטף תלונותיה וטענותיה, אשר אודות מעטות מהן היה ביכולתי לעשות דבר מה. האלונקה מתנודדת מדי; זה גורם לה בחילה. המים אשר הבאתי לה מנחל סמוך היו קרים מדי, אלו מעורות המים שלי חמים מדי. האנשים והסוסים לפנינו העלו אבק רב מדי; הם עשו זאת בכוונה תחילה, כך היתה משוכנעת. ואמור להם להפסיק מהשירה המזוהמת והבהמית הזאת שלהם. העיסוק בה ובצרכיה הרחיק ממני כל מחשבות על חיסולו של הלורד קבלאר, גם אם רציתי לחשוב אודותיו.
מוקדם ביום החמישי הבחנו בעשן המיתמר של ניתביי. עם שעת צהריים יכולנו לזהות את גגות המבנים הגדולים, את מגדלי השמירה של ניתביי, ואת הצוקים המזדקרים מעל העיירה. ניתביי הוקמה באזור נוח ומסביר פנים יותר מאשר טירת הצבי. דרכינו התעקלה בתוך עמק רחב ידיים. המים התכולים של ניתביי עצמה נפתחו לרווחה לפנינו. החופים היו חוליים, וסירות הדייגים מילאו את המים מאופק לאופק. ניתביי לא נהנתה מעומק המים של נמל טירת הצבי, ועל כן לא היתה עיירת הסחר והעגינה שטירת הצבי היתה, אך בעיניי היתה הראשונה מקום לא פחות טוב לחיות בו.
הלורד קלבאר שלח משמר כבוד לפגוש בנו, כך שנוצר עיכוב בעת שהליכים פורמליים הוחלפו בין שתי המשלחות. ׳כמו שני כלבים שמרחרחים זה את אחוריו של רעהו,׳ ציין הנד׳ס במרירות. התמתחתי על גבי סוטי, כך שהצלחתי לראות הרחק קדימה את המחוות הרשמיות.
171
שושלת הרואים-למרחק
נאלצתי להסכים עם הנדס בענין זה. כעבור שעה ארוכה השיירה החלה לנוע שוב, ובמהרה רכבנו בתוך רחובותיה של העיירה ניתביי עצמה.
כל השאר המשיכו היישר אל טירתו של הלורד קבלאר, אך הנדס ואני נאלצנו ללוות את הגבירה קורנית דרך סמטאות צרות בכדי להביאה לפונדק מסוים אשר התעקשה להתארח דווקא בו. ממבטה של נערת החדרים, הגבירה היקרה כבר התארחה כאן בעבר. הנדס הוביל את סוסי האפיריון ואת האלונקה לאורוות, ועליי נותר לסבול אותה שעונה בכבדות על זרועי בעת שליוויתי אותה לחדרה. בדרך, תהיתי מה יכולה היתה לאכול שגרם לכל הבל נשימה מפיה להעמיד אותי מחדש במבחן סבל שכזה. היא פטרה אותי ליד הדלת, תוך איומים בעונשים כבדים אם לא אשוב לקחתה מכאן בדיוק בעוד שבעה ימים. כאשר עזבתי, נמלאתי חמלה כלפי נערת החדרים, שכן קולה של הגבירה קורנית כבר עלה ברחבי הבית, מתלוננת על נטייתן של כל מנקות החדרים בהן פגשה לגנוב חפצים וכסף, ומתארת בדיוק כיצד היא מעוניינת שהמצעים יסודרו במיטתה.
בלב קל עליתי על סוטי וקראתי להנדס להזדרז. דהרנו ברחובות העיירה, והצלחנו להשתחל יחד עם זנב השיירה של אמת בכניסה לטירת הלורד. משמר־המפרץ נבנתה על אדמה מישורית אשר הציעה הגנה מעטה בלבד, אך ביצוריה כללו סידרה של חומות ושוחות אשר על כל אויב המבקש לפלוש אליה לחצות בטרם יתייצב מול קירות האבן החסונים של הטירה עצמה. הנדס אמר לי כי פולשים מעולם לא חצו את השוחה השניה ואני האמנתי לו. פועלים ביצעו עבודות תחזוקה בשוחות ובחומות כאשר עברנו, אך הם פסקו מעבודתם וחזו בפליאה כאשר משלחת המלך לעתיד נכנסה לטירת משמר־המפרץ.
ברגע ששערי המבצר נסגרו מאחורינו, החל טקס קבלת פנים אינסופי נוסף. אנשים, סוסים וציוד, כולנו עמדנו תחת שמש הצהריים הקופחת בעוד קלבאר ואנשיו בירכו לשלום את אמת. סוף סוף נשמעה תקיעת הקרניים וקולות המברכים הרשמיים נבלעו ברחשי תנודות
172
שוליית הרוצח
הסוסים ורוכביהם. הטקס תם. לפנינו השיירה התפרקה לקבוצות ומחלקות, כל אחת פונתה למקום המיועד לה.
אנשים ירדו מעל הסוסים ונערי האורווה של קבלאר היו לפתע בינינו, מכוונים אותנו למקומות בהם נוכל להשקות את הסוסים, בהם נוכל לנוח למשך הלילה, וחשוב מכל בעיני כל חייל ולוחם, בהם נוכל לשטוף את גופינו ולהשביע את רעבוננו.
אני והנדס הובלנו את סוטי והפוני לעבר האורוות. שמעתי את שמי נקרא, וכאשר הסתובבתי לראות במה מדובר ראיתי את סיג מצביע בכיווני ומדבר עם אדם לבוש בצבעיו של קלבאר.
׳הנה הוא. זה הפיץ. היי, פיץ! סיטסאל כאן אומר שקוראים לך. הנסיך אמת זקוק לך בחדרו; לאון חולה. הנדס, אתה תיקח את סוטי בשביל פיץ.׳
כמעט וחשתי באוכל הנחטף מקצה לסתי, אך נשמתי עמוקות ושלחתי חיוך לעבר סיטסאל, כפי שבוריך הנחני. אני מסופק כי הבחין בי בכלל. עבורו הייתי רק עוד ילד שמסתובב בין הרגליים ביום עמום ומפרך. הוא הוביל אותי לחדרו של אמת והלך לדרכו, ללא ספק חש בנוח יותר באורוות. נקשתי על הדלת ואישו של אמת פתח לי את הדלת מיד.
׳אה! תודה לאדה כי זה אתה. היכנס, פיץ, שכן החיה אינה אוכלת ואמת משוכנע כי מצבה חמור. מהר נא, פיץ.׳
האדם לבש את סמלו של אמת, אך אני לא פגשתי אותו לפני כן אף פעם. היה זה מטריד לגלות עד כמה רבים היו אלו אשר ידעו את זהותי מבלי שאכיר ולו את שמם. בחדר הסמוך אמת שטף את גופו והנחה בקול רועם את אחד ממשרתיו האחרים אילו בגדים להניח לו על המיטה לקראת ארוחת הערב.
לאון היה כלב הזאב של אמת. גיששתי לעברו בפתיחות, שכן כאשר בוריך לא היה בסביבה לא היתה לי כל סיבה להימנע מלעשות כן. לאון נשא אליי את ראשו הגרמי והביט בי בעיני הקדוש המעונה
173
שושלת הרואים-למרחק
שלו. הוא היה שרוע על חולצתו המיוזעת של אמת בפינה לצד אח קרה. היה לו חם מדי, הוא היה משועמם להחריד, ואם אין בכוונתו לצוד משהו בעתיד הקרוב, הוא מבקש לחזור הביתה.
לטובת הצופים ערכתי הצגה משכנעת של מישוש גופו בידיי האמונות, הרמת שפתיו לשם בחינת חניכיו ואז לחיצה על בטנו ביד פרושה. סיימתי את המופע בגירוד עדין מאחורי אוזניו ולאיש שפתח לי את הדלת הודעתי כבטחון, ׳הכל בסדר איתו. הוא פשוט לא רעב. הבה נדאג לו לקערת מים קרים ונמתין. כאשר יחפוץ באוכל, יניח לנו לדעת זאת. ובוא נפנה את הכל מכאן, לפני שהחום יגרום לרקב, לאון יאכל ומצבו באמת יהיה חמור.׳ בדבריי התייחסתי לצלחת עמוסה לעייפה בדברי מאפה אשר הונחה לפני הכלב. דבר בתוכה לא היה ראוי למאכל כלב, אך אני הייתי כה רעב עד כי לא הייתי מתנגד לכמה מהשאריות בעצמי; למעשה קיבתי גירגרה למראה הצלחת. ׳מעניין, אולי אם אמצא את המטבחים תהיה להם עצם טריה ובשרנית עבורו? משהו שהוא יותר משחק מאוכל הוא אשר לו זקוק לאון ברגע זה."׳
׳פיץ? זה אתה? כאן, ילד. מה מציק ללאון?׳
׳אני אשיג את העצם,׳ אמר המשרת, ואני קמתי ופניתי לעבר פתח החדר הסמוך בו נמצא אמת.
אמת התרומם מהאמבט נוטף מים ונטל מידי משרתו האישי את המגבת. הוא ניגב את שערו במהירות ושאל שנית בעוד הוא מייבש את גופו. ׳מה הבעיה עם לאון?׳
זו היתה דרכו של אמת. חודשים חלפו מאז הפעם האחרונה בה שוחחנו, אך הוא לא טרח להתעכב על ברכות ונימוסים. צ׳ייד אמר כי היה זה חיסרון באופיו, כי הוא לא גרם לאנשים סביבו לחוש כי הם חשובים בעיניו. אני מניח כי הוא סבר כי לו דבר מה בעל חשיבות היה קורה לי, מישהו היה טורח לספר לו על כך. היתה בו מעין לבביות גסה מהסוג שהסב לי עונג רב, מעין גישה לפיה הכל חייב להתנהל כשורה, אחרת הדבר היה מובא לידיעתו.
174
שוליית הרוצח
׳אין כל בעיה עם לאון, אדוני. הוא פשוט לא נהנה במיוחד מהחום, מהמסע ומהמקום החדש. מנוחת לילה בפינה מוצלת וקרירה תשפר את מצב רוחו פלאים; אך אני במקומך לא הייתי ממלא את קיבתו בעוגות ודברי מתיקה מעין אלה; לא במזג האויר החם הזה.׳
׳טוב.׳ אמת רכן לייבש את רגליו. ׳נראה לי כי הצדק עמך, ילד. בוריך אמר שאתה מסתדר היטב עם הכלבים, ולא אתעלם מדבריך. אלא שהתנהגותו היתה מדוכאת ועייפה, ובדרך כלל מצב רוחו עליז, והוא מעולם לא סירב לקערה מלאה בעוגיות מתוקות לפני כן, בעיקר אם זו הקערה שלי.׳ הוא נראה נבוך משהו, כאילו נתפש הומה כאומנת מעל ילדון פעוט. לא ידעתי מה עליי לומר.
׳אם הכל כשורה, אדוני, האוכל לשוב אל האורוות?׳
הוא הציץ בי מעבר לכתפו, מבטו שואל. ׳נשמע לי כמו בזבוז זמן. הנד׳ם דואג לסוסה שלך, הלא כן? אתה צריך להתרחץ ולהתלבש עם בכוונתך להגיע במועד לסעודה. קארים? האם נותרו מים חמים עבור הילד?׳
המשרת הזדקף ממלאכת ישור בגדיו של אמת על המיטה. ׳מיד, אדוני. אניח גם את בגדיו על המיטה עבורו.׳
בתוך שעה, מקומי בסדרי עולם השתנה מקצה אל קצה. ידעתי כי כך יקרה. בוריך וצ׳ייד ניסו, כל אחד בדרכו, להכין אותי לשעה זו. אך המעבר הפתאומי ממעמד של נער שירותים, אחד מני רבים בטירת הצבי, לאיש מן השורה במשלחתו של הנסיך אמת, בן לשליט הממלכה... נמלאתי בחוסר נוחות. כל היתר הניחו שאני יודע מה מתרחש סביבי.
אמת היה לבוש ומחוץ לחדר עוד בטרם הספקתי להיכנס לאמבט. קארים הודיע לי כי הוא הלך להתייעץ עם ראשי המשמר שלו. רווח לי על כי קארים היה פטפטן שכזה. הוא לא התייחס למעמדי באורח כה חמור שהיה מונע בעדו מלפטפט ולרכל בנוכחותי.
175
שושלת הרוארם-למרחק
׳אכין עבורך דרגש כאן הלילה. אני מסופק כי האויר עוד יתקרר. אמת אמר שהוא מעוניין בך בקרבת מקום, ולא רק לצורך הטיפול בכלב. יש לו תכניות נוספות עבורך?׳
קארים השתתק, מלא תקווה. צללתי אל תוך המים הפושרים בכדי להסתיר את שתיקתי, משפשף את שערותיי ועור פניי להסיר את האבק והזיעה שדבקו בהם. שבתי ועליתי לאוויר.
הוא נאנח. ׳אניח את בגדיך כאן. השאר לי את אלו המלוכלכים. אני אדאג לכבסם עבורך.׳
היתה זו תחושה מוזרה ביותר, שמישהו משרת אותי, ואף יותר משונה ממנה היתה העובדה שאדם זר פיקח על מלאכת הלבשתי. קאדים התעקש ליישר את השוליים הסוררים של מעילי, ולמתוח את השרוולים של החולצה החדשה והגדולה מכפי מידתי עד מלוא אורכם הטורדני והמציק. שערי צמח במהרה מאז בוריך גזז אותו, וכעת היו בו קשרים ופיתולים סבוכים, אותם פרם ושיחרר בידיים מיומנות ומכאיבות. בעיניו של ילד אשר מורגל לדאוג לעצמו וללבושו, הכירכור והביקורתיות נראו אינסופיים.
׳בחיי הדם הזורם בנו,׳ שמעתי קול משתאה מכיוון הפתח. הסתובבתי וראיתי את אמת מתבונן בי והבעה מעורבת של שעשוע וכאב בעיניו.
׳האין הוא בן דמותו של אביר בהיותו בגילו, אדוני?׳ קאדים נשמע מרוצה עד אימה מעצמו.
׳אכן כך.׳ אמת כחכח בגרונו. ׳איש לא יכול לפקפק בזהות אביך, פיץ. תוהה אני למה יתכוון אבי כאשר אמר לי להציג אותך לראווה ובמיטבך. ערמומי שמו, וערמומי הוא; רק הוא ואדה יודעים מה בכוונתו להשיג. אה, טוב.׳ הוא נאנח. ׳כך הוא שולט בממלכה, ואני משאיר לו לעשות את מלאכתו. מלאכתי שלי מסתכמת בשיחה עם קשיש בא בימים
176
שוליית הרוצח
וגנדרני ובבירור השאלה מדוע הוא מסרב לאייש כראוי את מגדלי השמירה שלו. בוא, ילד. הגיעה השעה לרדת למטה.׳
הוא הסתובב והלך מבלי להמתין לי. כאשר מיהרתי אחריו, קארים הספיק לאחוז בי בקצה צווארוני. ׳שלושה צעדים מאחוריו ולשמאלו.׳ וכך עשיתי. בעוד הוא חצה את המסדרון, אחרים מהמשלחת יצאו מחדריהם והצטרפו לטור המתארך והולך. כולם היו חנוטים בבגדיהם הנאים ביותר, ברצונם לראות ולהיראות במיטבם מחוץ לטירת הצבי. אורך שרווליי היה סביר מאוד ביחס למה שראיתי אצל אחרים. לפחות נעליי לא צלצלו בנגינת פעמונים זעירים או חרוזי ענבר נוקשים.
אמת עצר בקצה גרם המדרגות, ודממה נפלה על אלו שנאספו למטה. הבטתי אל פניהם ועיניהם של האנשים אשר הביטו מעלה אל פני נסיכם, ובהרף עין זה ראיתי בהם את מלוא קשת הרגשות האנושיים. כמה עלמות עטו על פניהן חיוכים אוויליים, בעוד אחרות גיחכו בבוז. כמה מהבחורים הצעירים הפגינו את עמידתם ולבושם המרשימים ביותר; אחרים, לבושם פשוט יותר, הזדקפו כאילו עמדו על המשמר. קראתי בעיניהם קנאה, אהבה, סלידה, חרדה, ועל כמה מהם - שנאה. אך אמת העניק להם מבט חטוף בלבד, ואז ירד. הקהל התפצל לפנינו, ומאחוריו נגלה הלורד קלבאר בעצמו, ממתין להובילנו אל אולם הסעודה.
קלבאר עצמו היווה הפתעה עבורי. אמת קרא לו גנדרן, אך אני ראיתי לנגד עיניי אדם אשר הלך והזדקן במהירות, צנום ומוטרד למראה, אשר עטה את מלבושיו כאילו היו שריון כנגד הזמן. שערו המאפיר נקשר לאחור בזנב דק כאילו היה אחד מהחיילים, ופסיעותיו היו כפסיעותיהם של אלו המיומנים ומאומנים בסיוף.
ראיתי אותו כפי שצ׳ייד לימד אותי לראות אנשים, ועד שתפשנו את מקומנו לצד השולחן, כבר היתה התרשמות מלאה למדי מאישיותו ודמותו. אך רק לאחר שהתיישבנו (כשאני, להפתעתי הרבה, ממוקם לא הרחק מראש השולחן), זכיתי להצצה עמוקה באמת אל תוך נפשו של
177
שושלת הרואים-למרחק
האיש. אך זאת לא מתוך מעשיו או דבריו, אלא ממראה רעייתו, מהליכתה והבעתה, כאשר נכנסה ברוב הדר לאולם.
מסופק אני אם הליידי גרייס היתה מבוגרת ממני בשנים רבות, אך היא היתה מעוטרת ומקושטת כטווס צבעוני. טרם נתקלתי לפני אותו ערב במלתחה כה יקרה ובה בעת כה סרת טעם. היא תפשה את מקומה בסדרה מרהיבה של מחוות וקידות אשר הזכירו לי ציפור בשעת טקס חיזור. הניחוח שעלה ממנה התפשט סביב השולחן כגל, והריח היה ריחו של הכסף ולא ריחם של פרחים. היא הביאה עימה כלבלב קטן, יצור זעיר שכולו פרוות משי ועיניים ענקיות. היא המתה וצייצה ברכות כאשר סידרה לו מקום נוח בחיקה, והחיה הקטנה התרפקה עליה והניחה את סנטרה על קצה השולחן. וכל אותה העת, עיניה היו נעוצות בנסיך אמת, מנסות לראות האם הוא הבחין בה והאם הותירה בו רושם. אני, לעומת זאת, בחנתי בעיון את פניו של לורד קלבאר המתבוננות ברעייתו עורכת את טקס הפלירטוט לכבוד הנסיך, וחשבתי לעצמי, הנה כאן שוכנות יותר ממחצית הבעיות שלנו עם הלורד וסירובו לאייש את המגדלים.
הסעודה היתה מבחן קשה ומתיש עבורי. הייתי מורעב, אך דרך ארץ אסרה עליי להפגין זאת. אכלתי כפי שלמדתי לאכול, מרים את המזלג כאשר אמת עשה זאת, ומניח בצד את המנה בו ברגע שהוא חדל מלהתעניין בה. השתוקקתי לצלחת גדולה של בשר ורוטב להספיג בו את הלחם, אך הבשר שהוגש לנו הוגש במנות זעירות ובעלות תיבול שונה מכפי שהייתי רגיל בו, הפירות הוגשו כלפתנים צבעוניים, הלחם היה חיוור, והירקות בושלו עד לדרגת הרכות של חמאה חמה ואז הומלחו בנדיבות. היה זה מפגן מרשים של מזון מצוין שהושחת בשם אופנת הבישול האחרונה. יכולתי לראות כי תאבונו של אמת היה קלוש אף משלי, ותהיתי האם מי מהאחרים הבחין כי הנסיך כלל וכלל אינו מתרשם.
צ׳ייד לימד אותי טוב מכפי שחשבתי. הצלחתי להנהן באדיבות לשכנתי לשולחן, נערה צעירה ומנומשת, ולעקוב אחר שטף דיבורה,
178
שוליית הרוצח
אשר נסב על אודות הקושי להשיג בדים מאיכות טובה בריפון בעת האחרונה, תוך שאוזני האחרת כרויה לקטעי שיחה ודברים שנאמרו באזורים אחרים סביב השולחן. מעט נאמר בענין סיבת ביקורנו בטירה. אמת והלורד קלבאר יסתגרו ביום המחר לדיונים בנושא. בכל זאת הצלחתי לקלוט כמה דברים בענין איוש מגדל השמירה על אי התצפית, ומה ששמעתי הטיל אור חדש ושונה על הפרשה.
שמעתי רטינות לפיהן התחזוקה של הדרכים אינה טובה_כבעבר. מישהי ציינה כי שמחה לראות את עבודות התיקונים של ביצורי משמר המפרץ מתחדשות. אדם אחר התלונן כי הדרכים בפנים היבשת שורצות שודדי דרכים במידה כזו, שהוא מחשב מראש אובדן של שליש מהסחורות המגיעות מפארו. זאת, כך הבנתי, היתה גם הבסיס לטענותיה של שכנתי לשולחן בבר מחסור בבדים טובים. בחנתי את הלורד קלבאר, כיצד כירכר סביב רעייתו, איך התמוגג מכל מחווה שלה. כאילו צ׳ייד לחש באוזניי, שמעתי את פסק דינו. ׳יש לנו דוכס אשר ליבו אינו נתון לניהול הדוכסות שלו.׳ חשדתי כי הגבירה הנאווה נשאה על גופה את תיקוני הדרך הדרושים, ואת משכורתם של אותם חיילים אשר היו מאבטחים את דרכי הסחר מפני השודדים. אולי היהלומים אשר נצצו מתנוכי אוזניה היו משלמים את שכרם של חיילים שיאיישו את מגדל אי התצפית.
סוף סוף הסתיימה הסעודה. קיבתי היתה מלאה, אך נותרתי רעב ־ מנות רבות כל כך, וכה מעט אוכל. לאחריה, שני נגנים ומשורר בידרו אותנו, אך אני מיקדתי את אוזניי לעבר השיחה הבטלה שהתנהלה מכל עבר, ולא לחרוזים הנאים והנעימות הרכות של הלהקה. קלבאר ישב לימינו של הנסיך, בעוד רעייתו ישבה לשמאלו, כלב החיק שלה חולק במקומה.
גריים התענגה על נוכחותו של הנסיך. ידיה פנו פעם אחר פעם, כבלא משים, תחילה אל אוזן, אחר כך אל פרק יד. היא לא היתה מורגלת בענידת תכשיטים כה רבים. הסקתי כי מוצאה אינה ממשפחת אצולה,
179
שושלת הרואים-למרחק
ומעמדה הנוכחי היה כה מפתיע בעיניה עד כי הטיל בה מורא. זמר אחד שר את ׳שושנה נאווה בין החוחים,׳ עיניו נתונות בעיניה, ונענה בסומק עז בלחייה. אך ככל שהערב התמשך ואני עייפתי, ידעתי כי הגבירה הצעירה הולכת ומתפוגגת. היא פיהקה פעם אחת, ידה מאחרת לכסות על פיה. כלבה הקטנטן נרדם בחיקה, ומדי פעם גופו הזעיר התעוות ופיו הכלבי פלט יבבה קצרה מתוך חלום. ככל שהלכה ונמנמה, כך הזכירה לי ילדה קטנה; היא כירבלה את כלבה כאילו היה בובה, והשעינה את ראשה כנגד פינת הכיסא. פעמיים נשמט סנטרה. ראיתי אותה צובטת את העור על פרקי ידה בנסיון להתנער מהתרדמה. הקלה רבה ניסכה על פניה כאשר הלורד קלבאר זימן קדימה את הזמר והנגנים להודות ולגמול להם על הערב המענג. היא נטלה את זרועו של הלורד בדרכם לחדר השינה, ידה האחרת אוחזת כל העת בנאמנות בכלב הרדום.
אף אני חשתי הקלה בדרכי מעלה אל חדרו של אמת. קארים סידר עבורי מיטת נוצות וכמה שמיכות. הסידור היה נוח לא פחות ממיטתי שלי. השתוקקתי לישון, אך קארים סימן לי להיכנס לחדר השינה של אמת. זה האחרון, חייל בכל רמ״ח איבריו, לא נזקק לבטלנים שיעמדו סביבו ויחלצו את מגפיו. קאדים ואנוכי בלבד עמדנו לשרתו. קארים רטן וצקצק בלשונו תוך שהוא משתרך בעקבותיו של אמת כה וכה, מרים ומחליק בזהירות את הבגדים אותם השיל הנסיך בהיסח הדעת מעל גופו. את מגפיו של הנסיך מיהר לקחת לפינה ומיד החל למרוח בנדיבות שעווה על העור. אמת סחב כתונת לילה מעל ראשו ואז פנה אליי.
׳ובכן? מה בפיך?׳
וכך דיווחתי לו כפי שדיווחתי לצ׳ייד, בפרטי פרטים, את כל אשר שמעתי, במילים קרובות ככל האפשר למילים שהגיעו לאוזניי, תוך ציון הדובר והאדם אליו פנה. בסיום הדיווח הוספתי את מסקנותיי לגבי מצב הענינים. ׳קלבאר הינו אדם אשר לקח לו רעיה צעירה, אחת אשר מוקסמת בקלות מעושר ומתנות,׳ סיכמתי. ׳אין לה כל הבנה של האחריות
180
שוליית הרוצח
המוטלת על אדם במעמדה, או מעמדו של בעלה. קלבאר מפנה כסף, זמן ומחשבה מחובותיו לצורך הקסמתה והרשמתה. אילולא נחשב הדבר כלא מנומס ופוגע, הייתי אומר שגבריותו בוגדת בו, וכי הוא מבקש לספק את רעייתו הקטנה במתנות כפיצוי.׳
אמת נאנח בכבדות. הוא הטיל עצמו על המיטה במהלך המחצית האחרונה של דבריי. כעת חבט בכרית הרכה־מדי, וקיפל אותה להעניק משען לעורפו.
׳ארור יהיה אביר,׳ אמר בלא משים. ׳זהו סבך מהסוג שלו, לא שלי. פיץ, אתה נשמע בדיוק כמו אביך. ואילו היה כאן, היה מוצא איזו דרך עדינה לטפל במצב כולו. אבירון היה כבר פותר הכל בשלב זה, עם חיוך אחד מהחיוכים שלו, ונשיקה על גב ידה של גבירה כזו או אחרת. אך אין זו דרכי, ולא אתיימר לפעול כך.׳ הוא זע ונע במיטתו בחוסר נוחות, כאילו ציפה ממני להעלות איזה טיעון באשר לחובתו ותפקידו. ׳קלבאר הינו גבר ודוכס. ויש לו חובה. עליו לאייש את המגדל כראוי. אין פשוט״מכך, ואני מתכוון לומר לו זאת ללא כחל ושרק. הצב חיילים רציניים במגדל, שמור אותם שם, ודאג שיהיו מרוצים ויעשו את תפקידם נאמנה. נראה פשוט למדי בעיניי. אין לי כוונה להפוך את כל העסק למחול של דיפלומטיה.׳
הוא זע שוב במיטה, ואז הסב לפתע את גבו אליי. ׳כבה את האור, קארים.׳ וכך קארים עשה, ובמיידיות, כך שאני נותרתי עומד, מגשש באפילה את דרכי חזרה לחדרי ולמיטתי. השתרעתי על המצעים הנעימים למגע, ותהיתי כיצד אמת ראה מעט כל כך מהתמונה השלמה. הוא יכול לאלץ את קלבאר לאייש את המגדל, כן. אך אין הוא יכול לאלץ אותו לעשות זאת מתוך גאווה והיטב. זו היתה משימה לדיפלומטים. הוא התעלם לחלוטין מבעיית הדרכים העזובות, הביצורים המוזנחים ושודדי הדרכים המתרבים. כל זאת יש לתקן במהרה, מבלי לפגוע בגאוותו של הלורד קלבאר וכך שמעמדו אל מול הלורד שמשיי
181
שושלת הרואים-למרחק
ייוותר איתן ויציב. כן, ומישהו חייב ללמד את הגבירה גרייס אחריות מהי.
בעיות רבות כל כך.
אך מיד לכשנגע ראשי בכר, שקעתי בשינה עמוקה.
182
שוליית הרוצח
9
שומן מספיק
הליצן הגיע לחצרו של המלך ערמומי בשנה השבע-עשרה למלכותו. זז אחת מהעובדות הבודדות הידועות אורות הליצן. מסופר כי ניתן במתנה על ידי סוחרים מבינגטון, אך מוצאו נתון לניחושים בלבד. וכך עשו אנשי החצר. ניחשו, והעלו השערות. הגרסאות שונות ומגוונות. אחת מהן מספרת כי הליצן היה שבוי של אחת מספינות הפולשים האדומות, וכי סוחרי בינגטון תפשו אותו מידם. אחרת גורסת כי הליצן נמצא בהיותו תינוק, צף בסירה קטנטונת, מוגן מקרני השמש על ידי שמשיה עשויה מעור כרישים, גופו מרופד במצע של עלים ולבנדר.
אין במעשיות אלו ולו שמץ של אמת.
אין לנו כל ידע באשר לחייו של הליצן טרם בואו לחצר המלך ערמומי.
הליצן, וזאת ניתן לומר כמעט בבטחה, הינו נצר למין האנושי, למרות שאחד מהוריו לא היה כזה. סיפורים לפיהם היה צאצא של העם האחר אינם יותר מאשר בדיה,שכן אצבעותיו ובהונותיו נעדרות קרומים לחלוטין, ומעולם לא הפגין ולו סימן של פחד מחתולים. המאפיינים הגופניים המיוחדים שלו (העדר צבע עור, לשם משל), היו ככל הנראה עדויות למוצאו האחר, ולא מוזרויות ארעיות, אך בדברים אלה ייתכן מאוד שאני טועה.
183
שושלת הרואים-למרחק
באשר לליצן, המידע אשר נעלם מאיתנו תשוב כמעט יותר מהמידע אשר קיים אודותיו.
ההשערות באשר לגילו האמיתי כאשר הגיע לחצר היו רבות ושונות. מנסיוני האישי,יכול אני להעיד בלב שלם כי חזותו,כאשר הגיע לראשונה, היתה צעירה ונערית הרבה יותר מכפי שהינה כיום. אך היות והליצן אינו מפגין כל סימני הזדקנות, ייתכן וייתכן כי לא היה צעיר כל כך אף בהגיעו; אולי היה בסיומה של תקופת ילדות מוארכת.
מינו של הליצן היווה אף הוא מקור ללחשושים וניחושים. כאשר אחד מהבחורים הצעירים והישירים במיוחד בחצר המלך פנה אליו פעם ושאל אותו ישירות,ענה לו הליצן כי אין זה עסקו של איש מלבדו.ולכך אומר אני: אמן.
באשר לעניין ראיית הנולד שלו, והצורות המעורפלות במיוחד בהן היא מופיעה, אין קונצנזוס בשאלה האם מדובר בתכונה גזעית או בכשרון אישי. כמה מאמינים כי הוא יודע הכל מראש, ואף כי הוא יודע תמיד כאשר מישהו,היכנשהו,מדבר אודותיו.אחרים אומרים כי אין כאן כל מסתורי^מלבד אהבתו הגדולה למשפט המעצבן 'אמרתי לך!,' וכי יש לו נטיה לקהת את אמרותיו המעורפלות ביותר ולהפוך אותן לנבואות. אולי לעתים אכן כך היה הדבר, אך במקרים רבים ומתועדים, הוא צפה, אף כי באורח לא בהיר,ארועים אשר מאוחר יותר אכן התרחשו.
הרעב העיר אותי זמן קצר אחרי שעת חצות. שכבתי ער, מאזין לגרגורי קיבתי. עצמתי את עיניי, אך הריקנות בקיבה גרמה לי לתחושת בחילה. התיישבתי וגיששתי את דרכי לשולחן עליו ניצבה צלחת המטעמים של אמת, אך המשרתים סילקו אותה.
פתחתי חרש את דלת החדר, ויצאתי למסדרון המעומעם. שני האנשים אשר אמת הציב בפתח נתנו בי מבט שואל. ׳מת מרעב,׳ הפטרתי לעברם. ׳מישהו מכם יודע את הדרך למטבחים?׳
184
שוליית הרוצח
מימיי לא הכרתי לוחם אשר לא הכיר על בוריה את הדרך למטבח. בכל מקום. הודיתי להם, והבטחתי להביא חזרה חלק ממה שאמצא. חמקתי במורד המסדרון האפלולי. היתה זו הרגשה משונה, לצעוד על מדרגות עץ ולא אבן. הילכתי כפי שצ׳ייד לימדני, רגליי זהירות וחרישיות, מפלס את דרכי באזורים האפלוליים יותר של המעברים ובצדדים, היכן שקורות העץ תחת הרגליים חורקות פחות. והכל נראה לי כל כך טבעי.
שאר יושבי הטירה היו שקועים בשינת הלילה. השומרים המעטים על פניהם חלפתי, רובם נמנמו; איש מהם לא שאל אותי למעשיי. בזמנו, זכורני כי ייחסתי זאת לחמקנותי המהוללת. כיום הסברה ההגיונית יותר היא שאותם שומרים לא ראו בנער הצנום ומקורזל השיער גורם או מקור לסכנה.
מצאתי את המטבחים ללא קושי רב. היה זה חדר גדול ופתוח, קירותיו אבן להגנה מפני אש. שלוש אחים גדולות היו בו, האש בתוכן כבויה ללילה. למרות השעה המאוחרת, או המוקדמת, המקום היה מואר היטב. מטבחה של טירה לעולם אינו הולך לישון לגמרי.
ראיתי את הסירים המכוסים והרחתי את הלחם הנאפה. קדירה גדולה של תבשיל הוצבה בקצה אחד האחים לשמירה על החום. הצצתי תחת המכסה, ומיד ידעתי כי איש לא ירגיש בחסרונה של קערה אחת או שתיים. חיפשתי אחר הכלים הדרושים ודאגתי לעצמי. כיכרות לחם עטופות על אחת האצטבאות סיפקו לי דבר מה להספיג בתבשיל הסמיך והטעים, ובפינה אחרת של המטבח גיליתי אוצר בלום של ממש ־ כיכר חמאה שנשמרה מצוננת בתוך חבית מים. אמנם לא מפואר, אך היה זה בדיוק סוג המזון הפשוט והטעים אליו השתוקקתי כל אותו הערב.
אי שם באמצע הקערה השנייה שמעתי רשרוש צעדים מתקרב. העלתי על פניי את החיוך המקסים והשובה מכל שבאמתחתי, מקווה כי הטבח יתגלה כנדיב לא פחות מעמיתו בטירת הצבי. אך היתה זו אחת מהמשרתות הצעירות, שמיכה מוטלת על שכמותיה מעל כתונת הלילה
185
שושלת הרואים-למרחק
שלה ותינוק בזרועותיה. היא ייבבה בבכי. הסבתי את עיניי באי נוחות, אף כי דומה והיא כלל לא הבחינה בהמצאות, במטבח. היא הניחה את תינוקה על אחד השולחנות, הביאה קערית ומילאה בה מים קרירים, תוך שהיא ממלמלת כל העת. היא רכנה מעל התינוק. ׳הנה, מתוק שלי, שה קטן. זה יעזור. קח לך מעט. הו, חמודון, האם אינך יכול אף ללקק? פתח פיך כעת. פתח אותו.׳
לא יכולתי להימנע מלהציץ בה ובמעשיה. היא אחזה ביד מגושמת ורועדת בקערת המים וניסתה לתמרן אותה אל פיו של התינוק. בידה השניה ניסתה לפתוח בכוח את פיו של התינוק, ובכח רב מדי אף לעיניי הבלתי מנוסות בענייני תינוקות. היא הסיטה כלפי מטה את פי הקערה, והמים נזלו ממנה. שמעתי גרגור חנוק, ואז קול משתנק. זינקתי למחות, וראשו של כלבלב קטן הציץ מתוך ערימת הבדים.
׳הו, הוא שוב נחנק! הוא גוסס! פייסטי הקטן שלי מת ולאיש לא אכפת. הוא ממשיך וממשיך להחנק, ואני לא יודעת מה לעשות והמתוק שלי גוסס ועוד מעט הוא ימות!׳
היא הצמידה אליה את הכלבלב בעוד הוא נשנק ונחנק. הוא טלטל את ראשו הזעיר בפראות ואז דומה ונרגע. אילולא שמעתי את קול נשימותיו המאומצות הייתי משוכנע שמת בזרועותיה. עיניו הגדולות בלטו מגולגלתו וניבטו אליי, ובבת אחת חשתי בעוצמת הכאב והאימה שמילאו את החיה הקטנה.
ד,דגע. ׳כאן, כאן.׳ שמעתי עצמי אומר. ׳את לא עוזרת לו בכך שאת מחזיקה אותו צמוד כל כך. הוא בקושי יכול לנשום. הניחי אותו כאן. הסירי מעליו את השמיכות. תני לו להחליט איך נוח לו יותר. עם כל העטיפות האלה, חם לו מדי, לכן הוא מנסה להתנשף ולכן הוא שוב ושוב נחנק. הניחי אותו מידייך.׳
היא היתה גבוהה ממני בכדי ראש ולרגע חששתי שמא אאלץ להאבק עימה כדי להוציא מידיה את החיה הסובלת. אך היא הניחה לי
186
שוליית הרוצח
לקחת ממנה את הכלב ולהסיר מעליו את השכבות הרבות. הצבתי אותו על השולחן.
החיה הזעירה היתה אומללה עד מאוד. הכלבלב עמד כשראשו שמוט בין רגליו הקדמיות. לסתותיו וחזהו הבהיקו מריר, בטנו היתה מתוחה וקשה. הוא החל שוב להתעוות ולהחנק. לסתו הקטנה נפערה לרווחה, שפתיו השתפלו מעל שיניו הזעירות והחדות. האודם העז של לשונו העיד על המאמץ האדיר שלו. הילדה צווחה וזינקה לעברי תוך שהיא מנסה לחטוף אותו לזרועותיה, אך דחפתי אותה בגסות לאחור. ׳אל תרימי אותו,׳ אמרתי לה בחוסר סבלנות. ׳הוא מנסה להוציא משהו, והוא לא יכול לעשות זאת כשאת מוחצת את קרביו.׳
היא עצרה לפתע. ׳מנסה להוציא משהו?׳
׳הוא מתנהג ונראה כאילו משהו תקוע לו בקצה הגרון. האם נתקל בעצמות או בנוצות?׳
פניה נמלאו חרטה וחשש. ׳היו עצמות בדג. אך הן היו קטנות מאוד.׳
׳דג? מי האדיוט שנתן לו לאכול לדג? ההיה הדג טרי או רקוב?׳ זכיתי לראות עד כמה חולה יכול להיות כלב אשר נתקל בסלמון מת ומרקיב על גדת נהר. אם זה הדבר אשר בלע הכלב הקטן עתה, לא היה לו כל סיכוי.
׳הדג היה טרי, ומבושל היטב. אותו דג טרוטה שאכלתי אני בארוחת הערב.׳
׳ובכן, לפחות לא יורעל. כרגע, זו רק העצם. אך אם תגיע לקיבתו, היא עלולה לגרום למותו.׳
היא נאנקה. ׳לא, הוא לא. אסור לו למות. הוא יהיה בסדר גמור. זה פשוט קלקול קיבה קטן. האכלתי אותו יותר מדי, זה הכל. הוא יהיה בסדר! ומה אתה יודע על דברים שכאלה בכלל, נער־מטבח שכמותך?׳
187
שושלת הרואים־למרחק
הבטתי בפייסטי הקטן עובר עוד התקף של עויתות. דבר לא יצא יחד עם הקיא הצהבהב מגרונו. ׳אינני נער־מטבחים, אלא נער־כלבים. נער הכלבים של אמת בעצמו, אם את חייבת לדעת. ואם לא נעזור לכלב האומלל הזה, הוא ימות. בקרוב.׳
היא התבוננה, פניה תערובת של חרדה ויראה, כאשר תפשתי בחיית המחמד שלה בידיים יציבות. אני מנסה לעזור. הוא לא האמין לי. פתחתי את לסתותיו בכוח ודחפתי שתי אצבעות אל גרונו. הפייסט השתנק אף יותר, וכפות רגליו חבטו בי בפראות. בנוסף לכל, גם ציפורניו זקוקות לגזירה. בקצה אצבעותיי יכולתי לחוש בעצם. הנעתי את האצבעות כנגדה, והיא זזה, אך עדיין נותרה תקועה, מאונכת, בגרונו של הכלבלב. הכלב פלט יבבה חנוקה ונאבק חלושות בזרועותיי. עזבתי אותו. ׳ובכן. הוא לא ייפטר מהעצם בלי עזרה,׳ ציינתי.
הותרתי אותה מייללת ומתייפחת מעליו. לפחות לא הרימה ומחצה אותו כמקודם. לקחתי חופן חמאה מהחבית והטלתי אותה אל תוך קערה הנזיד שלי. כעת, הייתי זקוק לדבר מה מעוקל בקצהו, אך לא גדול מדי... חיפשתי בין הכלים והסירים, ולבסוף מצאתי וו מעוקל ממתכת בעל ידית עץ. בוודאי שימש להרמת סירים לוהטים מעל האש.
׳שבי,׳ הוריתי למשרתת.
היא פערה את עיניה למולי, ואז התיישבה בציתנות על הספסל אליו הצבעתי.
׳כעת איחזי בו היטב, בין ברכייך. ואל תעזבי אותו, לא משנה כמה הוא מתנגד, מתפתל או מייבב. ותיפשי גם את רגליו הקדמיות, שלא ישסף אותי לגזרים בעוד אני מנסה להציל אותו. מובן?׳
היא נשמה עמוקות, ואז בלעה את רוקה והנידה ראשה לאות הבנה. דמעות זרמו במורד לחייה. הנחתי את הכלב בחיקה והצבתי עליו את ידיה.
׳איחזי חזק,׳ אמרתי לה. הרמתי חופן של חמאה. ׳אני עומד
188
שוליית הרוצח
להשתמש בשומן לסכך קצת את העניינים. אז עליי לפתוח לו עד כמה שניתן את הלסתות, ולשלוף את העצם החוצה. מוכנה?׳
היא הנהנה שנית. שטף הדמעות פסק, ופיה נקמץ בנחישות. שמחתי לגלות בה שמץ של אומץ לב. הנדתי ראשי חזרה לעברה.
החלקת החמאה לגרונו היתה החלק הקל. אלא שגוש השומן חסם את גרונו, וחרדתו גברה אלף מונים. גלים גלים של אימה מוחלטת נחבטו כנגד חומת כח הרצון והשליטה שלי. לא היה לי זמן להיות עדין כאשר פתחתי את לסתותיו ותחבתי את הקרס אל תוך פיו. קיוויתי שלא יקרע את בשרו. אך גם אם כך היה, הרי שגורלו נגזר בכל מקרה. סובבתי את הכלי בתוך גרונו בעוד הוא התפתל ויילל והשתין על גבירתו. הוו נאחז בעצם ואני משכתי בתנועות חזקות ומדודות.
העצם נפלטה החוצה בתוך עיסה של ריר, קיא ודם. עצם קטנה ומתועבת, כלל לא של דג, אלא של ציפור קטנה. חלק מעצם החזה של עוף. הטלתי אותה על השולחן. ׳ואסור לו גם לגעת באפרוחי תרנגולות,׳ נזפתי בה בחומרה.
אינני סבור כי היא שמעה אותי. כלבלבוני שרק אסיר תודה בחיקה. אספתי את קערת המים והושטתיה לעברו. הוא רחרח מעט, ליקק מעט, ואז התכרבל, מותש. היא הרימה וחיבקה אותו כנגדה, ראשה רכון מעליו.
׳יש לי בקשה ממך,׳ התחלתי.
׳כל דבר,׳ אמרה אל תוך פרוותו. ׳בקש, ומבוקשך יינתן.׳
׳תחילה, הפסיקי להאכיל אותו ממזונך. תני לו רק בשר אדום וחיטה מבושלת לעת עתה. ובשביל כלב בגודל הזה, לא יותר מאשר ביכולתך לחפון בכף יד אחת. ואל תישאי אותו לכל מקום. תני לו להתרוצץ, שיפתח קצת שרירים וישפשף את הציפורניים הזוועתיות הללו. ורחצי אותו. הוא מצחין, פרווה ונשימה, ממזון עשיר מדי, שאם לא כן לא יחיה למעלה משנה אחת נוספת או שתיים.׳
189
שושלת הרואים-למרחק
היא התבוננה מעלה, המומה. ידה הושטה אל פיה, ומשהו בתנועה, בדומה לתנועות המודעות שעשתה שוב ושוב במשך הסעודה אל יהלומיה, גרם לי להבין במי אני נוזף. הליידי גרייס. בנוסף לכל, גרמתי לכלב שלה להטיל את מימיו על כתונת הלילה שלה...
משהו בהבעתי הסגיר את מחשבותיי כנראה, שכן היא חייכה באושר והידקה את אחיזתה בפייסטי הקטנטן. ׳אעשה כעצתך, נער כלבים. אך מה באשר לך? האין דבר מה אותו תבקש בתמורה?׳
היא חשבה בוודאי כי אבקש מטבע, או אפילו מעמד בקרב חצרה. תחת זאת, בקול יציב ככל שהצלחתי, הישרתי מבטי אל עיניה ואמרתי. ׳בבקשה, הליידי גרייס. אני מבקש כי תאמרי לבעלך הלורד כי עליו לאייש את מגדל אי התצפית במיטב שבאנשיו; כי עליו לשים קץ לסכסוך בין דוכסויות ריפון וקוש.׳
׳מה?׳
השאלה גילתה לי הרים וגבעות אודותיה. המבטא וההגיה לא נרכשו בהיותה הליידי גרייס.
׳בקשי מבעלך לאייש כראוי את מגדליו. בבקשה.׳
׳מדוע נער כלבים כמוך מגלה עניין בדברים מעין אלה?׳
השאלה היתה בוטה מדי. איני יודע היכן קלבאר מצא אותה, אך מוצאה לא היה רם במיוחד. וודאי שלא היתה רבת נכסים קודם לכן. העונג שקרן ממנה כאשר זיהיתי את מעמדה, הדרך בה הביאה את הכלב לכתליו המוכרים של המטבח, בעצמה, עטוף בשמיכתה, העידו על נערה שהורמה מעם מהר מדי וגבוה מדי. היא היתה בודדה, חסרת בטחון, וחסרת מושג באשר למצופה ממנה. גרוע מכך, היא ידעה כל זאת, והידיעה כירסמה בה מבפנים וקלקלה את הנאותיה בפחד. אם לא תלמד כיצד להיות דוכסית לפני שנעוריה ויופיה ייעלמו, מצפות לה שנים ארוכות של בדידות ולעג. היא היתה זקוקה למורה דרך, מישהו חשאי, כמו צ׳ייד. היא היתה זקוקה לעצה שיכולתי להעניק לה, ברגע
190
שוליית הרוצח
זה. אךהיה עליי לפעול בזהירות, שכן לא בנקל תשמע לעצתו של נער כלבים. רק נערה פשוטה תעשה כן, והדבר היחיד שידעה בבטחון ברגע זה היה כי היא אינה עוד נערה פשוטה, אלא דוכסית.
׳חלמתי חלום,׳ אמרתי לה, מלא השראה. ׳כה ברור. כחזיון. או אזהרה. התעוררתי וחשתי כי עליי לרדת אל המטבח.׳ הנחתי לעיניי לאבד את המיקוד. עיניה נפערו לרווחה. היא היתה שלי. עד הסוף. ׳חלמתי אודות אישה, אשר מילותיה מילות חכמה ותבונה היו, מילים אשר הפכו שלושה אנשים חזקים לחומה מאוחדת אותה. לא יכלו פולשי הספינות האדומות לפרוץ. היא עמדה. לפניהם, יהלומים בידיה, ואמרה, "הבה נראה את מגדלי השמירה נוצצים וזוהרים באור יקרות, יותר מכל אבן חן אשר בטבעות אלו. הבה נחזה בחיילים האמיצים אשר מוצבים בהם מקיפים את חופינו כפי שהיהלומים הללו הקיפו את צווארי. הבה נחזק את המצודות מחדש ונבצרן כנגד אלו המבקשים להרע לבני עמנו. שכן לא תהיה מאושרת ממני ללכת עירומה וחסרת לפני מלך ונתין, כל עוד ההגנות אשר שומרות על אנשינו יהיו היהלומים של ארצנו".׳
דבריי נשמעו באוזניי מגושמים, לא חלקים ומרשימים כפי שקיוויתי שיהיו. אך הן הספיקו בכדי להניע את דמיונה. ראיתי אותה מדמיינת את המעמד בעיני רוחה: היא, עומדת זקופה ואצילית אל מול המלך, מדהימה אותו באבירותה ונכונות הקרבתה. יכולתי לחוש בתשוקתה הבוערת להתעלות מעל עצמה, לזכות בהערצתם ואהדתם של אלו מקרבם באה. כך יידעו בליבם פנימה כי היא דוכסית ולא רק בתואר. הלורד שמשיי ומשלחתו יישאו את השמועה על מעשיה חזרה לדוכסות קוש. זמרים יהללו את מילותיה בשירים. ובעלה, בפעם הראשונה, יופתע ממנה. הוא יראה אותה כמישהי אשר דואגת לארץ ולתושביה, לא רק להנאות הקטנות שהביאו לה תוארה ומעמדה. כמעט וראיתי את המחשבות מהלכות בזו אחר זו בראשה. עיניה נעשו מרוחקות, וחיוך חולמני ניסך על פניה.
׳לילה טוב, נער כלבים,׳ אמרה ברוך, וריחפה מן המטבח, כלבה
191
שושלת הרואים-למרחק
מכונס כנגד חזה. היא נשאה את השמיכה על שכמה כאילו היתה זו גלימה מפרוות סמורים. היא תשחק היטב את תפקידה ביום המחרת. המחשבה שאולי השלמתי את משימתי מבלי להשתמש ברעל היכתה בי, וגיחוך של שביעות רצון עלה על שפתיי. הרי לא חקרתי לעומק את שאלת נאמנותו של הלורד קלבאר, והאם בגד או לא בגד במלך; אך היתה לי תחושה חזקה שהגעתי לשורש הבעיה עצמה. הייתי מוכן להתערב כי מגדל אי התצפית יהיה מאויש ופעיל עוד לפני סוף השבוע.
שירכתי את רגליי חזרה למיטה. הגנבתי כיכר לחם טרי מהמטבח, אותה הצעתי לשומרים אשר הכניסו אותי חזרה לחדריו של אמת. באחד מחלקיה המרוחקים של משמר המפרץ, מישהו קרא בקול את השעה. ליבי לא היה נתון לו כלל. התחפרתי חזרה בתוך המצעים הרכים, כרסי שבעה ומחשבותיי כבר נתונות למחזה המרהיב שמצפה לתושבי ואורחי הטירה מחר, בכיכובה של הליידי גרייס. עיניי נעצמו, ובעוד התרדמה משתלטת על גופי ורוחי, הספקתי עוד להתערב עם עצמי כי הגבירה הנאווה תלבש בודאי בגד פשוט, חלק ולבן, וכי שיערה הפזור יגלוש אל כתפיה.
היו אשר היו הארועים בטירה ביום המחרת, אני לא זכיתי לראותם.
נדמה היה לי כי רגעים ספורים חלפו מרגע שעיניי נעצמו ועד שמישהו טלטל אותי להעירני. פקחתי את עיניי ומצאתי את קארים רוכן מעליי. אור עמום מנר דולק הטיל צללים מאורכים בחדר. ׳התעורר, פיץ,׳ הוא לחש לי בקול צרוד. ׳רץ הגיע לטירה, מן הגבירה קורנית. היא דורשת את נוכחותך המיידית. סוסך מוכן ברגעים אלה ממש.׳
׳אני?׳ שאלתי בטפשות.
׳כמובן. הכנתי בגדים עבורך. התלבש בשקט. אמת עדיין ישן.׳
׳איזה צורך יש לה בי?׳
׳באמת שאינני יודע. המסר לא היה מפורט מדי. אולי חלתה, פיץ.
192
שוליית הרוצח
השליח אמר רק כי נוכחותך נדרשת מיד. אני מניח כי תגלה מדוע כאשר תגיע אליה.׳
נחמה פורתא, אך מספיק בכדי לעורר בי סקרנות, ובכל אופן, לא היתה לי ברירה אלא ללכת. לא ידעתי מה הקשר בין קורנית לבין המלך, אך מעמדה היה רם משלי בכמה וכמה דרגות. לא העזתי להתעלם ממצוותה. מיהרתי להתלבש לאור הנר ועזבתי את חדרי בפעם השניה באותו לילה. הנד׳ס דאג להכין את סוטי ואת האוכף, יחד עם עקיצה אחת או שתיים באשר לסיבת זימוני. הצעתי לו דרכים מרתקות לשעשע את עצמו ביתרת הלילה, ומיהרתי לצאת לדרך. שומרים אשר עודכנו באשר ליציאתי איפשרו לי לעזוב את הטירה דרך השער והביצורים.
פעמיים טעיתי בדרכי בעיירה. הכל נראה כה שונה בלילה, וכאשר הגעתי לכאן לראשונה לא השקעתי מחשבה יתרה בדרך. סוף סוף מצאתי את הפונדק. הבעלים, הבעה מודאגת על פניה, המתינה לי ונר בידה. ׳במשך השעה האחרונה היא אינה פוסקת מלהאנח ולקרוא שוב ושוב בשמך, אדון,׳ אמרה לי וחרדה אמיתית בקולה. ׳אני חוששת שמא מצבה קשה, אך אין היא מתירה לאיש מלבדך להיכנס לחדר.׳
מיהרתי לאורך המסדרון אל דלתה. נקשתי בזהירות, עדיין מצפה לשמוע את קולה המצווה קורא לי להסתלק מן המקום ולהפסיק להטרידה. תחת זאת, קול רועד קרא החוצה, ׳הו, פיץ, האם זה אתה? מהר פנימה, ילד. אני זקוקה לך.׳
שאפתי עמוקות והרמתי את הבריח. נכנסתי אל תוך האפלולית של החדר הצפוף, נשימתי עצורה כנגד הריחות השונים אשר תקפו את נחיריי. צחנת מוות בוודאי אינה גרועה יותר מסירחון זה, חשבתי לעצמי.
וילונות כבדים הקיפו את המיטה. האור היחיד בחדר נבע מנר יחיד אשר בער בפמוטו. הרמתי אותו וקרבתי אל המיטה.
׳הגבירה קורנית?׳ שאלתי, ׳מה הבעיה?׳
193
שושלת הרואים-למרחק
׳ילד.׳ הקול הגיע במהירות מאחת הפינות החשוכות של החדר.
׳צ׳ייד,׳ אמרתי, ובן רגע חשתי טיפש י4תר מאי פעם בימי חיי הקצרים.
׳אין זמן להסברים. אל תרגיש רע מדי, ילד. הגבירה קורנית שיטתה באנשים רבים בזמנה, וכך תמשיך לעשות. כך אני מקווה, לכל הפחות. כעת. בטח בי ואל תשאל כל שאלות. פשוט עשה כמצוותי. ראשית, קרא לבעלת הפונדק ואמור לה כי הגבירה קורנית סובלת מאחד ההתקפים שלה, וכי עליה לנוח מספר ימים בחדרה מבלי שיפריעו לה. אמור לה כי בשום מקרה אין להפריע את מנוחתה. בתה של נכדתה אמורה להגיע לכאן לטפל בה ־ ׳
׳מי ־ ׳
׳הכל כבר מטופל. ובת נכדתה תביא לה מזון וכל דבר אחר לו היא זקוקה. דאג להדגיש באוזניה כי הגבירה קורנית זקוקה למנוחה מלאה ולשקט מוחלט. כעת מהר ועשה זאת.׳
וכך עשיתי, והבעתי היתה מוטרדת ומודאגת באורח משכנע למדי. בעלת הפונדק הבטיחה לי כי לא תתיר לאיש אף להקיש על דלת הגבירה, שכן היא מאוד מאוד לא מעוניינת לאבד את אהדתה והעדפתה של הגבירה הנכבדה לפונדק אוחד היא מנהלת ולה עצמה. מכך הנחתי כי הגבירה אכן שילמה לה כסף טוב.
שבתי אל החדר, סוגר את הדלת בזהירות מאחורי. צ׳ייד נעל את הבריח והדליק נר נוסף. הוא פרש מפה קטנה על השולחן לצד הנר. הבחנתי כי הוא לבוש ומוכן למסע ־ גלימה, מגפיים, מעיל עור ומכנסיים, כולם שחורים משחור. הוא נראה לפתע אדם אחר, מלא באנרגיה ומוכן לכל. הוא הציץ בי ולרגע אחד הייתי משוכנע כי אמת החייל ניצב לפניי ולא צ׳ייד. הוא לא הותיר לי זמן לתהיות נוספות.
׳דברים ייאלצו להסתדר כאן מעצמם מרגע זה ואילך, בין אמת לקלבאר. לי ולך יש עניינים במקום אחר. הלילה קיבלתי מסר. פולשי
194■
שוליית הרוצח
הספינות האדומות היכו שוב, כאן, בכפר רוקון. קרוב כל כך לטירת הצבי עד כי זה יותר מסתם עלבון; זהו איום של ממש. וכל זאת בעוד אמת נמצא כאן, הרחק מהטירה. ואל תגיד לי שהם לא ידעו זאת. אך אין זה הכל. הם לקחו בני ערובה, גררו אותם חזרה לספינותיהם. ושלחו הודעה לטירת הצבי, למלך ערמומי בכבודו ובעצמו. הם דורשים זהב, הרבה זהב, אחרת יחזירו את בני הערובה לכפרים.׳
׳אינך מתכוון לומר כי הם יהרגו אותם אם לא יקבלו את הזהב?׳
׳לא.׳ צ׳ייד טלטל את ראשו, כדב המוטרד מעדת דבורים. ׳לא, המסר היה פשוט וברור. אם הזהב ישולם, הם יהרגו אותם. אם לאו, ישחררו אותם. השליח היה מרוקון, אדם אשר אשתו ובנו נלקחו. הוא התעקש כי העביר את האיום כלשונו.׳
׳אינני מבין מה הבעיה כאן,׳ נחרתי.
׳על פניו, גם אני לא. אך האדם אשר הביא את המסר לערמומי עדיין רעד, למרות המסע הארוך שעבר. הוא לא ידע להסביר את פשר המצב, ולא ידע לומר האם יש לשלם את הזהב או שלא. כל שעשה היה לחזור שוב ושוב כיצד קפטן הספינה חייך כאשר הורה לו לשנן את המסר, וכיצד הפולשים האחרים צחקו וצחקו לשמע הדברים.׳
׳ובכן, אנחנו הולכים לראות, אתה ואני. עכשיו. לפני שהמלך מפרסם תגובה רשמית. זאת הדרך בה הגענו. ראה כיצד היא מלווה את פיתולי החוף? וזהו המסלול בו אנו נרכב. ישר יותר, אך תלול וביצתי במקומות שונים, ומעולם לא נעשה בו שימוש למעבר עגלות. מהיר יותר לאדם על סוסו, עם זאת. כאן, סירה ממתינה לנו; אם נחצה את המפרץ בדרך המים נחסוך זמן רב. נעגון כאן, ואז נמשיך לרוקון.׳
בחנתי את המפה. רוקון שכן צפונית לטירת הצבי; תהיתי כמה זמן לקח לשליח להגיע אלינו, והאם בזמן זה איומם של פולשי הספינות האדומות כבר ימומש. אך לא היה טעם לבזבז זמן במחשבות.
׳מה לגבי סוס עבורך?׳
195
שושלת הרואים-למרחק
׳הדבר סודר, על ידי אותו אחד אשר הביא אליך את ההודעה. בחוץ עומד סוס בעל שלוש רגליים לבנות. הוא נועד לי. השליח ידאג לעניין הנינה של קורנית, והסירה שממתינה לנו. כעת הבה נצא לדרך.׳
׳עוד דבר אחד,׳ אמרתי לו, והתעלמתי מהזעפת הפנים לנוכח העיכוב. ׳אני חייב לשאול זאת, צ׳ייד. האם היית כאן משום שלא בטחת בי?,
׳שאלה הוגנת, אני מניח. לא. הייתי כאן להאזין לרחשי העיירה, לשיחת נשים, כפי שאתה עשית בטירה. מוכרות הכפתורים וסורגות המצנפות יודעות לעתים יותר מהיועץ הראשי למלך, גם אם הן עצמן אינן מודעות לכך. כעת, יוצאים?׳
וכך היה. עזבנו את בית ההארחה דרך הכניסה האחורית, והסוס אכן היה קשור בחוץ. סוטי לא חיבבה אותו במיוחד, אך נהגה כיאות לסוסה במעמדה. הרגשתי בחוסר הסבלנות של צ׳ייד, אך הוא הקפיד שלא לפתוח בדהירה מהירה עד אשר רחובותיה המרוצפים של ניתביי היו מאחורינו. מרגע שאורות הבתים היו בגבנו, האצנו את הסוסים לכדי דהירה קלה. צ׳ייד הוביל, ואני השתוממתי לנוכח רכיבתו הקלה והמעולה, ולנוכח בחירת השבילים והמסלולים המצוינת שלו, אף כי החשיכה היתה כמעט גמורה. הרכיבה המהירה הלילית לא נשאה חן בעיניה של סוטי. אילולא הירח המלא, מסופק אני אם הייתי מצליח לשכנע אותה להתמיד בקצב המואץ.
עד סוף ימיי לא אשכח את אותה דהירה לילית. לא משום שהיה זה מרוץ מטורף של חיילי ישועה, אלא דווקא משום שלא היה כזה. צ׳ייד הוביל אותנו והשתמש בסוסים כאילו היו חיילי צעצוע במשחק לוח. הוא לא שיחק בפזיזות. הוא שיחק כדי לנצח. וכך, בחלקים מהמסע הולכנו את הסוסים בכדי לאפשר להם לנשום ולנוח, ובחלקים אחרים ירדנו מעל גבם והובלנו אותם בבטחה על פני שבילים בוגדניים.
עם שחר, כאשר אור הבוקר החל להאפיר את הרקיע, עצרנו
196
שוליית הרוצח
לאכול מהמזון בתיקיו של צ׳ייד. עמדנו על פסגתה של גבעה מיוערת להפליא, ורק בקושי רב ניתן היה להבחין בשמיים מעלינו. יכולתי לשמוע את האוקינוס, ולהריח את ריחו, אך עדיין לא ראיתיו. המסלול בו רכבנו הפך עם הזמן לשביל עפר דהוי, לא יותר מאשר משעול־צבאים בין העצים. כעת, משעמדנו דוממים, שמעתי את קולות החיים סביבנו. ציפורים צייצו, ומן השיחים והענפים מכל עבר נשמעו רשרושיהן של החיות הקטנות. צ׳ייד התמתח, ואז התיישב על שטיח אזוב עבה וגבו שעון כנגד אחד העצים. הוא לגם עמוקות מנאד מים, ואז, בלגימה קטנה יותר, מבקבוקון ברנדי. הוא נראה עייף, ואור היום חשף את גילו המאוחר באכזריות רבה מכל מנורת שמן לפני כן. לא אחת שאלתי עצמי האם יחזיק מעמד לאורך כל המסע, או אם יתמוטט.
׳אהיה בסדר גמור,׳ אמר לי כשתפש אותי מתבונן בו. ׳עשיתי דברים קשים יותר כבר בחיי, ועם שעות שינה מעטות יותר. חוץ מזה, אם הכל יתנהל כמתוכנן, והמים יהיו רגועים, יהיו לנו חמש או שש שעות מנוחה על הסירה. על כן אין טעם להשתוקק למעט שינה. קדימה, ילד. נזוז.׳
שעתיים מאוחר יותר השביל בו רכבנו התפצל, ושוב רכבנו כהסתעפות המטושטשת יותר. כעבור דקות מעטות עשיתי כל שביכולתי לעשות כדי להשתטח על גבה של סוטי בנסיון להתחמק מצליפות הענפים הנמוכים. תחת העצים האדמה היתה בוצית ולחה, והיא בירכה אותנו בעשרות אלפי חרקים זעירים אשר עינו את הסוסים וחדרו לתוך בגדיי לסעוד את דמי ובשרי. כה גדולים היו אותם חרקים, עד כי כאשר הרהבתי עוז לשאול את צ׳ייד האם תעינו בדרך, כמעט ונחנקתי כאשר חדרו אל תוך פי וגרוני.
קרוב לשעת צהריים מוקדמת הגחנו מן החורש אל גבעה שטופת רוחות ופתוחה. שוב ראיתי את האוקינוס. הרוח ציננה את הסוסים המזיעים וסילקה את החרקים. היה זה תענוג מופלא רק להתיישב שוב זקוף על גב הסוסים. השביל היה עתה רחב מספיק בכדי לאפשר לי
197
שושלת הרואים-למרחק
לרכב לצידו של צ׳ייד. הכתמים הכחלחלים בלטו לנגד עורו החיוור; הוא נראה חסר דם אף יותר מהליצן. עיגולים שחורים הקיפו את עיניו. משתפש אותי, שוב, בוחן אותו, הזעיף פניו.
׳מה דעתך לדווח לי, במקום לתקוע בי עיני עגל שכאלה?׳ וכך עשיתי.
היה זה קשה להסתכל בעת ובעונה אחת בשביל לפנים ובפניו של צ׳ייד, אך בפעם השנייה בה שמעתי אותו נוחר, הצצתי לעבדו ומצאתי שעשוע בפניו. סיימתי את הדיווח והוא טלטל ראשו.
׳מזל. אותו מזל שהיה לאביך. דיפלומטיית המטבח שלך עשויה להספיק בכדי להשיב את המצב לתיקונו; אם זהו אכן ליבה של הבעיה. פיסות הרכילות שאספתי בעצמי מסכימות עם עיקרי דבריך. טוב. קלבאר היה דוכס ראוי וטוב לפני כן, ונשמע לי כאילו אין כאן יותר מכלה צעירה שהשתלטה על ראשו וליבו.׳ הוא נאנח לפתע. ׳עדיין, המצב אינו מזהיר. אמת עומד לנזוף באדם אחר על שאינו מאייש היטב את מגדלי השמירה שבאחריותו, ובאותם רגעים ממש פולשים תוקפים בסמוך לטירת הצבי של אמת עצמו. לעזאזל! כה מעט ידוע לנו. איך הם חלפו על פני המגדלים שלנו מבלי שנבחין בהם? איך ידעו שאמת נמצא הרחק מטירת הצבי בניתביי? האם אמנם ידעו זאת? או שמא היתה זו אלילת המזל ששיחקה לידיהם? ומה פשרו של האולטימטום המשונה שהציבו לנו? האם זהו איום, או לעג?׳ זמן מה רכבנו שותקים.
׳הלוואי וידעתי מהו הצעד הבא של ערמומי. כאשר שלח אליי את השליח, היה זה לפני שהחליט. ייתכן ונגיע לרוקון ונגלה שהכל שב על מקומו בשלום. ולוואי וידעתי איזה מסר שלח דרך האומנות לאמת. אומרים כי בימים עברו, כאשר אנשים רבים מהיום ידעו את האומנות, אדם יכול היה לדעת את אשר בליבו של מנהיגו מבלי לזוז ממקומו. רק על ידי שתיקה והאזנה למשך זמן מה. אך ייתכן ואין זו אלא אגדה. לא רבים לומדים את האומנות כיום. סבורני כי היה זה המלך חסדן אשר החליט כי כך יהיה. שמור את האומנות בסוד, מעין מכשיר בשימוש
198
שוליית הרוצח
העילית, והגדלת את ערכו עשרות מונים. זו היתה דרך המחשבה אז. מעולם לא הבנתי אותה. מה אם היו אומרים אותו הדבר על קשתים טובים, או נווטים? עדיין, ייתכן והילה של מסתוריות עשויה להעניק למנהיג יתר מעמד בקרב אנשיו... ואם מדובר באדם כערמומי, הו, הוא היה נהנה מאוד לגרום לאנשיו לא לדעת האם הוא אכן מסוגל לקרוא את מחשבותיהם. כן, הדבר היה מוצא חן במיוחד בעיני ערמומי הזה, זה בטוח.׳
תחילה חשבתי כי צ׳ייד פשוט מודאג מאוד, או אולי כועס. מימיי לא שמעתי אותו... ובכן, מפטפט כך. אך כאשר סוסו התחמק מסנאי שרץ לרוחב השביל, צ׳ייד כמעט ונפל מהאוכף. שלחתי יד ותפשתי את מושכות סוסו. ׳אתה בסדר? מה קרה?׳
הוא הניד ראשו באיטיות. ׳כלום. כאשר נגיע לסירה, אהיה בסדר. אנחנו חייבים להמשיך. איננו רחוקים.׳ עורו החיוור האפיר, ועם כל צעד ושעל של הסום, הוא התנודד באוכף.
׳הבה ננוח מעט,׳ הצעתי.
׳הגאות לא תחכה. ומנוחה לא תעזור לי, בכל אופן לא המנוחה לה אזכה אם אדאג כאן כל הזמן לסירה. לא. אנחנו חייבים להמשיך,׳ חזר ואמר. ׳בטח בי, ילד. אני יודע למה אני מסוגל, ואינני טיפש בכדי לנסות דבר מה שהינו מעבר לכוחותיי.׳
וכך המשכנו הלאה. לא היה ביכולתנו לעשות רבות. אך אני הקפדתי לרכב ליד ראשו של הסום של צ׳ייד, היכן שאוכל לתפוש במהירות את המושכות אם יתעורר הצורך. רחשי האוקינוס הלכו והתגברו, והשביל נעשה תלול יותר ויותר. במהרה הובלתי את הדרך, אם רציתי בכך או לאו.
יצאנו לגמרי מבין העצים והשיחים על גבעה שניבטה אל חוף חולי.
׳תודה לאדה, הם כאן,׳ מלמל צ׳ייד מאחוריי, ואז הבחנתי בסירה
199
שושלת הרואים־למרחק
השטוחה אשר עגנה סמוך לקו החוף. אדם על המשמר נופף מצנפתו באוויר. הרמתי את ידי בנפנוף חזרה.
עשינו את דרכנו מטה, מחליקים ולא רוכבים, וצ׳ייד עלה מיד אל הסירה. אני נותרתי לטפל בסוסים. אף אחד מהם לא שש להיכנס אל בין הגלים, פחות עוד לעלות על הסירה הלא יציבה. ניסיתי לגשש לעברם, לגרום להם לדעת את כוונותיי. בראשונה בחיי, גיליתי כי אני מותש מכדי להצליח בכך. לא מצאתי את המיקוד לו נדרשתי. לכן נאלצתי להסתייע בשלושה בחורים שהיו על הסיפון, ברוב קללות וצעקות, ובשתי השתטחויות מפוארות מצידי, עד שהסוסים היו על הסיפון, מאובטחים.
כל פיסה של עור, כל מילימטר של רסן היו טבולים במי מלח. איך אסביר זאת לבוריך? שאלה זו ניקרה במוחי כאשר התרווחתי בקדמת הסירה והתבוננתי בחותרים מכופפים את גבם ומנווטים אותנו למים עמוקים.
200
שוליית הרוצח
10
איש האבעבועות
הזמן והגאות לא ממתינים לאיש. הנה לכם אימרה עתיקה. מלחים ודייגים מתכוונים באמירה זאת כי לוה הזמנים של כל סירה וספינה נקבעים על ידי הים, לא האדם. אך לפעמים אני שוכב כאן, אחרי שהתה הרגיע את הכאבים הקשים ביותר, ותוהה אודותיה. הגאות לא ממתינה לאיש, זאת יודע אני. אך הזמן? האם הזמנים לתוכם נולדתי המתינו להיוולדי בכדי להתקיים? האם הארועים החליקו אל מקומם כמו גלגלי השיניים הגדולים של שעון הסיינטאן, התערבו בתוך תפישתי ודחפו את חיי קדימה? אין בי יומרות לגדלות. ועדיין, אילולא נולדתי, אילולא נכנעו שני הוריי ליצריהם... פני הדברים היו שונים לחלוטין. כל כך שונים. לטובה? אינני בטוח בכך. אני ממצמץ, מנסה למקד את עיניי, ותוהה האם השאלות באות ממני, או מהסם אשר מתבולל בדמי. יהיה זה נחמד להיוועץ פעם נוספת עם צ׳ייד. פעם אחרונה.
השמש התייצבה בחלק המאוחר של הצהריים כאשר מישהו טלטלני והעירני. ׳אדונך מבקש אותך,׳ אמר לי, ואני התעוררתי בחטף. שחפים מעל, אויר ים נקי ותנודותיה הקלילות של הסירה החזירו אותי למציאות באחת. מיהרתי לקום על רגליי, מלא בושה על כי מיהרתי להירדם מבלי לבדוק אף אם צ׳ייד חש בנוח. מיהרתי אל תא הנווט.
201
שושלת הרואים-למרחק
מצאתי שם את צ׳ייד, שהשתלט בינתיים על שולחן לא גדול. הוא רכן על מפה שהיתה פרושה עליו, אך את תשומת ליבי לכדה קערה מהבילה של מרק דגים. הוא סימן לי להתכבד ממנה מבלי להסיט את עיניו מהמפה, ואני שמחתי לציית. אל המרק התלוו כעכים ממזווה האניה, ויין אדום חמצמץ. עד הרגע בו הונח המזון לפניי המעטתי ברעבוני, אך דקות ספורות לאחר מכן גירדתי את השאריות מעל הצלחת בעזרת ביסקויט רך. ׳טוב יותר?׳ שאל אותי צ׳ייד.
׳הרבה יותר,׳ עניתי. ׳ואתה?׳
׳יותר טוב,׳ אמר, ונתן בי את עיני הנץ שלו. לרווחתי, הוא נראה מאושש לגמרי. הוא דחף את הצלחות שלי לצד אחד והחליק את המפה אל מול עיניי. ׳עם ערב,׳ אמר והצביע, ׳נגיע לכאן. הנחיתה לא תהיה רכה יותר מהעליה לאניה. אם יתמזל מזלנו, נזכה לרוח בדיוק לכשנזדקק לה. אם לא, נחמיץ את שיא הגאות, והזרם יהיה עז יותר. ייתכן ונאלץ לשחות עם הסוסים אל החוף. אני מקווה שלא כך יהיה, אולם כדאי שתהיה מוכן, לכל מקרה. ברגע שנרד ליבשה...׳
׳נודף ממך ריח של זרעוני כארים,׳ אמרתי, לא מאמין למילותיי שלי. אך לא ייתכן שטעיתי בשרידים המתוקים באויר של הזרעים והשמן מהבל פיו. בחגיגות האביב אכלתי עוגות זרעי כאריס, כמו כל אחד אחר, וידעתי את האנרגיה התוססת שמביאים עימם קומץ מן הזרעים הללו, בזוקים על העוגה. כל אחד חגג את תחילת האביב באופן זה. פעם בשנה, מה יכול לקרות?
ואולם ידעתי גם זאת, כי בוריך הזהיר אותי פעם לא לקנות בשום פנים סוס אשר מדיף ריח זרעי כאריס. ׳זכור גם זאת: אם אי פעם אתפוש מישהו שם שמן גרעיני כאריס באבוס של הסוסים שלנו, אהרוג אותו במו ידיי בו במקום.׳ כך אמר.
׳האמנם? שווה בנפשך. כעת, אני מציע כי אם יהיה עליך להוביל את הסוסים במים, שים את חולצתך וגלימתך בתוך שק עור משומן ותן
202
שוליית הרוצח
לי אותו בסירת המשוטים. כך לפחות יהיו בגדיך יבשים כאשר נגיע אל החוף. מהחוף, דרכנו...׳
׳בוריך אומר שברגע שאתה נותן מהזרעים הללו לחיה, לעולם לא תשוב להיות כשהיתה. הם עושים משהו לסוסים. הוא אומר שאתה יכול להשתמש בהם לנצח מרוץ אחד, או להשיג איל אחד בציד, אך לאחר מכן, הסוס לא יהיה אותו הסוס. הוא אומר שסוחרי סוסים לא־הגונים משתמשים בהם לגרום לחיות להיראות טוב בשעת המכירה; הם מעניקים לעורם ברק ולעיניהם ניצוץ, אך אלו במהרה חולפים. בוריך אומר שהגרעינים גורמים להם לאבד לחלוטין את היכולת לדעת כי הם עייפים, והם מסוגלים להמשיך הרבה מעבר לנקודה בה היו אמורים להתמוטט מתשישות. בוריך אמר לי פעם שכאשר השפעת זרע הכאריס מתפוגגת, הסוס פשוט נופל ומת במקום.׳ המילים נשפכו ממני, מים קרים על אבן לוהטת.
צ׳ייד נשא את עיניו מן המפה. הוא בחן אותי בקרירות. ׳מה אתה אומר על בוריך, שיודע את כל הדברים הללו על זרעי הכארים. אני שמח שאתה שומע לו באדיקות שכזאת. כעת אולי תואיל בטובך להעניק לי את אותה תשומת לב בעוד אנו מנסים לתכנן כאן את השלב הבא של מסענו.׳
׳אבל צ׳ייד...׳
המילים קפאו לנוכח מבטו הקר. ׳בודיך הינו מאלף סוסים מוכשר כשד. אפילו בתור ילד הוא היה הבטחה גדולה. לעתים דחוקות הוא טועה... בדברו על סוסים. כעת הקשב לי. נזדקק למנורת שמן כדי לטפס מהחוף לצוקים שמעליו. השביל גרוע במיוחד; ייתכן ונאלץ להעלות סוס אחד בכל פעם. אך נאמר לי כי הדבר אפשרי. משם, נלך היישר לרוקון. אין כל דרך ישירה שעשויה להוביל אותנו במהירות לכפר. הארץ כאן הררית למדי, אך לא מיוערת. אנו נרכב בלילה, כך שהכוכבים ישמשו לנו במפות. אני מקווה להגיע לרוקון בשעת צהריים. ניכנס לכפר כנוסעים, אתה ואני. זאת החלטתי עד כה; את השאר נתכנן תוך כדי המסע.׳
203
שושלת הרואים-למרחק
וכך, הרגע בו רציתי לשאול את צ׳ייד כיצד יכול הוא לאכול מזרעי הכאריס ולהישאר בחיים חלף, נדחק הצידה על ידי תכניותיו הפרטניות והמדויקות של צ׳ייד. במשך כמחצית השעה המשיך לתדרך אותי בפרטי הפרטים של המסע, ואז שילח אותי מן התא, באומרו כי עליו להשלים את הכנותיו, בעוד שעליי לבדוק את הסוסים ולנוח ככל שאוכל.
הסוסים עמדו בקדמת האניה, במעין כלוב חבלים מאולתר על הסיפון. אלומות קש פוזרו על הסיפון לרגליהם, להגן על העץ מפני פרסות הברזל וגללי הפרשותיהם. מלח זעוף פנים עסק בתיקון חלק ממעקה הספינה אשר סוטי הרסה בבעיטותיה בשעת העליה לסיפון. הוא לא היה פנוי לשיחה בטלה, והסוסים היו שקטים ונינוחים ככל שניתן היה בתנאים הללו. סרקתי קצרות את הסיפון. שטנו באניה קטנה ונקיה, מעין ספינת סוחר בין־יבשתית, רחבה יותר מכפי שהיתה עמוקה. עומקה הרדוד איפשר לה להפליג במעלה נהרות ולעלות על חופים ללא כל נזק, אך השייט במים העמוקים היה דבר אחר לגמרי. היא קירטעה, נוטה פעם לצד זה ופעם לאחר, כאשת איכר עמוסה בסלים העושה את דרכה חזרה משוק הומה אדם. נראה כי היינו המטען היחיד על האניה. אחד מנערי הסיפון נתן לי כמה תפוחים עבור הסוסים, אך מיעט בדיבורים. וכך, לאחר שפרסתי את הפירות, התמקמתי לא הרחק מהסוסים בקדמת הסירה ומילאתי אחר עצתו של צ׳ייד בעניין המנוחה.
הרוחות היטיבו עימנו, ורב החובל קירב אותנו אל הצוקים יותר מכפי שחשבתי שניתן, אך מלאכת הורדת הסוסים אל החוף נותרה משימה לא נעימה ולא קלה כלל ועיקר. כל תדרוכיו ואזהרותיו של צ׳ייד לא הכינו אותי לחשכת הלילה על המים. מנורות השמן על הסיפון סיפקו מאור עלוב למדי, והצללים אשר הטילו על המים בלבלו אותי אף יותר משסייעו. בסופו של דבר, אחד מנערי הסיפון השיט את צ׳ייד אל החוף בסירת המשוטים הקטנה של האניה. אני ירדתי אל המים יחד עם הסוסים, שהפגינו חוסר רצון בולט ונחוש לעשות כן. העדפתי לעשות זאת במו ידיי, שכן ידעתי כי סוטי תילחם בחבל אם ייקשר לצווארה,
204
שוליית הרוצח
והיא עלולה להפוך את הסירה על פיה. נצמדתי לסוטי ועודדתי אותה, נסמך על חושיה הבריאים שיובילו אותנו אל האור העמום של המנורה על החוף. את סוסו של צ׳ייד קשרתי בחבל ארוך, שכן ביקשתי למנוע את הנזק שעלול היה לגרום לסירה אם יתחיל להשתולל. המים היו קרים, הלילה היה שחור, ואם נותרה בי באותם רגעים תבונה כלשהי, הרי שבוודאי התפללתי להיות במקום אחר לגמרי; אך אצל נערים בגילי, יש משהו אשר הופך את הבלתי נעים ואת הקשה ביותר למעין אתגר אישי, הרפתקה.
יצאתי נוטף מן המים, מצונן ורועד, אך רוחי מרוממת. אחזתי במושבותיה של סוטי ועודדתי את סוסו של צ׳ייד לעלות על החוף. לכל אורך נסיונותיי להשתלט על הסוסים ולהרגיע אותם, צ׳ייד עמד לצידי, צוחק ומרוצה בעליל. איש הסירה התרחק מאיתנו בדרכו אל האניה. צ׳ייד נתן לי את בגדיי היבשים, אך הם לא עזרו יותר מדי, שכן לבשתי אותם מעל בגדיי הרטובים.
׳היכן השביל?׳ שאלתי קולי רועד ושיניי נוקשות.
צ׳ייד פלט נחירת בוז. ׳שביל? הסתכלתי מסביב בזמן שאתה משכת את הסוסים. אין זה שביל, אלא לא יותר מהמסלול שחורטים המים בירידתם בין הסלעים. אך אין ברירה, ניאלץ להסתפק בכך.׳
השביל היה טוב מעט מכפי שהצטייר מתאורו של צ׳ייד, אך לא בהרבה. הוא היה צר ותלול והעפר והאבנים הקטנות שעליו גרמו לסוסים ולנו להחליק. צ׳ייד הלך קדימה עם המנורה בידו. אני הלכתי בעקבותיו, אוחז במושכות שני הסוסים. בשלב כלשהו סוסו של צ׳ייד התנגד לי, משך ברסן, הפיל אותי וכמעט גרם לסוטי לקרוס על ברכיה במאמציה למשוך בכיוון השני. עד שהגענו אל פסגת המצוק, הלמות ליבי כמעט והחרישו את אזניי.
אל מול עינינו השתרע הלילה מעל לגבעות החשופות, תחת ירח עגלגל ושמיכה של כוכבים פרושה הרחק ממעל, ורוחה של הסכנה
205
שושלת הרואים-למרחק
השתלטה עליי שוב. אני מניח כי להתנהגותו של צ׳ייד היה בכך חלק. זרעי הכאריס הרחיבו את עיניו, ובוהק בהיר בקע מהן, גם לאור המנורה, והאנרגיה שלו, לא טבעית וזרה ככל שהיתה, הדביקה גם אותי. אף הסוסים הושפעו מצ׳ייד, ראשיהם מטלטלים מעלה ומטה בהתלהבות כמעט בלתי מרוסנת. צ׳ייד ואני צחקנו כמטורפים כאשר הנחנו את האוכפים על גבי הסוסים וטיפסנו. צ׳ייד הציץ מעלה אל הכוכבים, ואז סביב לגבעה אשר השתפלה מטה לפנינו. בבוז מלא שאננות הטיל את מנורת השמן אל צד השביל.
׳קדימה!׳ קרא אל הלילה, ובעט בצלעות הסוס, אשר זינק קדימה. סוטי לא התכוונה כלל וכלל להישאר מאחור, וכך עשיתי את אשר מעולם לפני כן לא העזתי לעשות, דוהר במורד אדמה לא ידועה בשעת לילה. פלא הוא בעיניי כי לא שברנו את צווארינו. אך הנה לכם; לעתים הולך המזל עם הילדים והמטורפים. אותו לילה חשתי כשניהם גם יחד.
צ׳ייד הוביל ואני אחריו. אותו לילה, נגלה לי חלק נוסף במעשה המרכבה שהיווה בוריך בעיניי. שכן ישנה מין שלווה מאוד מוזרה ומשונה במתן המושכות למישהו אחר, במתן כושר השיפוט לאחר תחתיך: ׳אתה תוביל ואני אלך בעקבותיך, ואתן בך אמון מלא כי לא תוליך אותי לאבדון.׳ אותו לילה ראה אותנו הירח דוחפים את סוסינו עד קצה גבול היכולת, את צ׳ייד מוביל לאור הכוכבים בלבד; ואני כלל לא הוטרדתי בתהיות ושאלות כגון מה יקרה אם נאבד את דרכנו, או אם ייפגע אחד הסוסים וייפצע. אותו לילה, איבדתי כל תחושה של אחריות למעשיי. לפתע פתאום, הכל היה קל ופשוט. אני עשיתי את שצ׳ייד הורה לי לעשות, ובטחתי בו כי כל רע לא יאונה לי עקב כך. נפשי המרוממת רכבה לה על ראשו של גל האמונה הזה, ובשלב כלשהו באותו לילה הבנתי: זה מה שהיה לבוריך מאביר; זאת היתה האבדה הגדולה שלו.
דהרנו לכל אורך הלילה. צ׳ייד איפשר מדי פעם לסוסים לנוח, אך לא לעתים קרובות כפי שבוריך היה עושה.
206
שוליית הרוצח
והוא עצר יותר מפעם אחת בכדי לסרוק את שמי הליל ואת האופק בכדי להיות בטוח בנתיב בו הוביל אותי. ׳רואה את הגבעה ההיא שם, כנגד הכוכבים? אינך יכול לראות אותה היטב, אך אני מכירה. לאור יום, היא נראית ככובעו של חובץ־חמאה. קיפשאו, כך היא נקראת. שים לב מעתה כי היא נמצאת ממערב לנו. הלאה.׳
פעם נוספת הוא עצר על פסגתה של גבעה. משכתי את סוסתי אל צידו. צ׳ייד ישב דומם, זקוף גו וגאה, כאילו מפוסל היה באבן. אז הרים את ידו והצביע. ידו רעדה קלות. ׳רואה את הנקיק שם למטה? התרחקנו מערבה מדי. יהיה עלינו לתקן את הנתיב בעוד אנו ממשיכים.׳
הנקיק נסתר מעיניי, סדק כהה בתוך הנוף החשוך. תהיתי כיצד יכול היה לדעת כי שם נמצא הנקיק.
כמחצית השעה מאוחר יותר לערך סימן לשמאלנו, היכן שמעל להתרוממות של קרקע, אור בודד נצנץ.
׳מישהו ער הלילה בוו׳לקוט,׳ ציין. ׳בוודאי האופה, מכין את עוגות הבוקר הראשונות.׳ הוא הסתובב לעברי באוכפו, ואני חשתי יותר משראיתי את חיוכו. ׳אני נולדתי לא הרחק מכאן. בוא, ילד, הבה נרכב. אינני נלהב מהמחשבה על פולשים בקירבה רבה כל כך לוו׳לקוט.׳
וכך המשכנו, במורדה של גבעה כה תלולה עד כי יכולתי לחוש בשריריה של סוטי מתכווצים תחתיי כאשר הסיטה את משקל גופה לאחור, ספק מחליקה ספק דוהרת בדרכה מטה.
אור השחר החל להאפיר את הרקיע עוד בטרם הגיע ריחו של הים אל אפי. עדיין היתה זו שעת בוקר מוקדמת כאשר עצרנו על ראשה של גבעה וצפינו מטה אל הכפר הקטן רוקון. היה זה מיקום עלוב מבחינות לא מעטות; המעגן היה טוב לסירות רק בחלק מן הגיאות. יתר הזמן הספינות נאלצו לעגון הרחק יותר, וסירות משוטים קטנות היו חולפות ללא הרף בינן לבין הנמל על החוף. כל אשר היה לרוקון על מנת
207
שושלת הרואים-למרחק
להצדיק את קיומו על המפה היו מכרות הברזל הסמוכות אליו. לא ציפיתי לראות עיר סואנת. אך דבר לא הכין אותי למראה שובלי העשן אשר עלו מגגותיהם החשופים של הבתים השרופים. לא הרחק משם, פרה שלא נחלבה געתה. כמה סירות פזורות היו לאורך מי החוף, תרניהן מזדקרים אל על כעצים מתים.
אור הבוקר הציץ רחובות ריקים מאדם. ׳היכן הם האנשים?׳ שאלתי בקול רם.
׳מתים, נלקחו בשבי, או מסתתרים עדיין ביער.׳ משהו בקולו של צ׳ייד גרם לי להפנות אליו את מבטי. הופתעתי למראה הכאב הרב שניבט מעיניו. הוא הבחין במבטי, ומשך בכתפיו. ׳התחושה שהאנשים הללו שייכים לך, שאסונם הוא כשלונך... זה יבוא גם אליך לכשתגדל. זה בא עם הדם.׳ הוא הותיר אותי מאחור, פניי שואלות, ודחק בסוסו המותש. יחד עשינו את דרכנו באיטיות אל רגלי הגבעה ומשם אל תוך העיירה.
הרכיבה האיטית יותר היתה צעד הזהירות היחיד בו נקט צ׳ייד. הנה שנינו, לא חמושים, על סוסים עייפים, רוכבים לתוך עיירה ובה...
׳הספינה איננה, ילד. ספינת פולשים לא זזה ללא ליווי שלם של סירות משוטים. לא בזרמים של החלק הזה של החוף. מה שמעלה עוד סימן שאלה גדול. איך ידעו כל כך טוב את זמני הגאות והשפל שלנו? מדוע לתקוף דווקא כאן, מכל המקומות? כדי לקחת שלל ממחצב הברזל? קל בהרבה היה עבורם לתקוף ספינת סוחר ולקחתו שלל מעליה. אין בכך כל הגיון, ילדי. כל הגיון.׳
טל כבד כיסה את העיירה. צחנה עלתה מן הבתים הלחים והשרופים. פה ושם כמה מהם עדיין העלו עשן. לפני אחדים מהם עמדו פזורים חפצים ומיטלטלין, אך אני לא ידעתי האם היו אלה עדויות לנסיונות התושבים להציל את רכושם, או שמא היה זה שלל אותו נטלו
208
שוליית הרוצח
הפולשים אך נמלכו בדעתם. מלחייה חסרת מכסה, כמה מטרים של בדי צמר ירוקים, נעל, כיסא שבור; החפצים הזרוקים סיפקו את העדות המפורטת ביותר על אשר התרחש כאן, על כלי בית ורהיטים שסימלו את הביתי, המוגן; וכעת היו מוטלים, רמוסים בבוץ. בעתה קודרת החלה למלאני.
׳הגענו מאוחר מדי,׳ אמר לפתע צ׳ייד חרישית. הוא בלם את סוסו וסוטי עצרה לצידו.
׳מהי׳ שאלתי בטיפשות, דעתי מוסחת לחלוטין מסביבותיי.
׳בני הערובה. הם השיבו אותם.׳
׳היכן?׳
צ׳ייד נתן בי מבט שואל, כאילו הייתי חולה בנפשי או מטומטם חסר תקנה. ׳שם. בין הריסות הבניין ההוא.׳
קשה להסביר את אשר עבר עליי ברגעים הבאים של חיי.
כל כך הרבה התרחש בבת אחת.
נשאתי את עיניי וראיתי חבורה של אנשים, מכל הגילאים והמינים, בתוך שלד בית שרוף שבעבר היה חנות כלשהי.
הם מלמלו בינם לבין עצמם תוך כדי ביזה.
הם היו מטונפים ומלוכלכים, אך לאיש מהם זה לא הפריע.
עוד אני מתבונן, שתי נשים הרימו יחד את אותה הקדירה. מיד החלו לסטור זו לזו, כל אחת מהן מנסה להרחיק את רעותה ולשמור לעצמה את השלל. הן הזכירו לי יותר מכל שני עורבים הנלחמים על אותה פרוסת גבינה. הן צווחו סטרו ושרטו זו את זו, קראו בשמות גנאי ומשכו בידיות הקדירה לכיוונים מנוגדים. האחרים כלל לא השיתו ליבם אל השתיים; הם היו עסוקים בעצמם בביזה.
היתה זו התנהגות חריגה ומשונה מאוד מצידם של בני כפר.
209
שושלת הרואים-למרחק
לא אחת שמעתי איך, לאחר פשיטה, התאחדו כל תושבי הכפר הפגוע, ניקו וסידרו את אותם בתים אשר בהם ניתן היה עוד להתגורר, סייעו האחד לרעהו בהצלת הרכוש, אירחו בבתיהם את אלו חסדי המזל שבתיהם הושחתו כליל.
אנשים אלו לפנינו דומה וכלל לא הוטרדו מהאובדן אשר נחת עליהם, ממות חבריהם ובני משפחתם בהתקפה האכזרית. תחת זאת, התאספו ונלחמו על המעט שנותר.
המראה היה נורא דיו.
אך אני אף לא חשתי בהם.
לא ראיתי ולא שמעתי אותם עד אשר צ׳ייד הצביע לעברם. יכולתי לרכב היישר על פניהם.
והדבר השני שקרה לי הוא ההבנה, בדיוק באותה נקודה, כי הייתי שונה מכל אחד אחר אותו הכרתי.
דמיינו ילד רואה הגדל בכפר של עיוורים, היכן שאיש אף לא חושד בקיומו של חוש שכזה. לילד לא יהיו מילים לתאר באמצעותן פרחים, צבעים, אף לא דרגות של אור. לאחרים לא תהיה כל תפישה של הדרך הייחודית בה חווה הילד את עולמם המשותף. כך היה זה עבורי באותו הרגע, בו ישבנו רכובים על סוסינו וצפינו באנשי הכפר. שכן צ׳ייד שאל בקול רם, והייאוש בקולו. ׳מה קרה להם? מה לא בסדר איתם?׳
אני ידעתי.
כל החוטים אשר מקשרים בין אנשים, אשר מחברים אם לילדה, גבר לאישה, כל מערכות היחסים המורכבות בין אדם לבני משפחתו, לשכניו, לחיות המחמד והצאן שלו, אף לדגים בים או לציפורים בשמיים ־ כל אלה, כולם, נעלמו.
כל חיי, אף מבלי שאדע זאת, נסמכתי על אותם חוטים דקיקים
210
שוליית הרוצח
של רגשות כי יביאו לידיעתי את כל אשר קיים סביבי. כלבים, סוסים, אפילו לעופות היו אותם, כמו גם, כמובן, בני האדם. וכך הייתי נושא עיניי אל הדלת עוד בטרם נכנס בה בוריך, או יודע כי גור כלבים נוסף שזה עתה נולד מוסתר בתוך הקש. כך הייתי מקיץ כאשר צ׳ייד פתח את דלת הסתרים. שכן ידעתי לחוש בבני אדם. וחוש זה היה הדבר אשר התריע בפניי, תמיד, כי עליי להשתמש בעיניי, אוזניי ואפי. כי דבר מה מתרחש סביבי.
אך אנשים אלו לא פלטו ולו ניצוץ קטן של רגש מתוכם.
דמיינו לכם מים חסרי משקל, או רטיבות. כך היו אותם בני כפר לעיניי. מישהו פשט מעליהם את מהות היותם בני אדם. את מהות חייהם. עבורי היו אלה אבנים אשר קמו מן הקרקע, רטנו ונאבקו זו בזו. אבנים, ולא בני אנוש. ילדה קטנה מצאה כד מלא בריבה. היא תחבה את אגרופה לתוכו ושלפה אותו היישר אל פיה. וליקקה. אדם מבוגר נטש את גליל הבד החרוך שבידו והלך לעברה. הוא חטף מידיה את הכד ודחף אותה הצידה, מתעלם מזעקותיה הזועמות.
איש לא התערב.
רכנתי קדימה ותפשתי את מושבותיו של צ׳ייד כאשר עמד לרדת מסוסו. צעקתי ללא קול לסוטי, ועד כמה שהיתה עייפה ומותשת, הפחד בקולי החדיר בה כוח. היא זינקה קדימה, ומשיכתי במושכות הביאה אחריה את סוסו של צ׳ייד. צ׳ייד כמעט נפל מאוכפו, אך הצליח להיצמד אליו, ואני הובלתי אותנו אל מחוץ לעיירת הרפאים מהר ככל שיכולנו לדהור. שמעתי צעקות מאחורינו, קרות מיללותיהם של זאבים, קרות כרותות הסופה הכלואות בארובה; אך לנו היו סוסים, ואני פחדתי פחד מוות.
לא האטתי ולא השבתי את המושכות לידיו של צ׳ייד בטרם היו הבתים הרחק מאחור. הדרך התפתלה לפנים, ולצידו של חורש עצים קטן, בלמתי סוף סוף את הדהירה. אינני חושב כי שמעתי את צעקותיו
211
שושלת הרואים-למרחק
הכעוסות של צ׳ייד עד לאותו רגע, בנסותו לדלות ממני את הסיבה להמלטות הנחפזת.
הוא לא זכה להסבר ברור מדי. רכנתי קדימה על צווארה של סוטי וחיבקתי אותה. יכולתי לחוש בעייפותה, ברעידותיו של גופי שלי. במעורפל, חשתי כי גם היא חולקת באי הנוחות והחרדה שמילאוני.
נזכרתי באנשים הריקים שם ברוקון, וברכיי נלחצו אל צידיה של סוטי. היא החלה לצעוד, סחוטה, וצ׳ייד התקרב, דורש לדעת מה השתבש. חיכי יבש וקולי רעד. לא הבטתי בעיניו כאשר, מתנשף, גוללתי בפניו את פחדיי ואת התחושות שמילאו אותי בכפר.
כאשר סיימתי, סוסינו עוד צעדו על דרך העפר הכבושה. לבסוף אזרתי אומץ ונשאתי עיניי אל פניו של צ׳ייד. הוא בחן אותי כאילו צימחתי קרניים על ראשי. מרגע בו נעשיתי מודע לחוש המיוחד שלי, לא יכולתי עוד להתעלם ממנו.
חשתי בספקנותו של צ׳ייד, אך לצידה גם בהתרחקותו מפניי; רתיעה קטנה, לא יותר. הגנה אשר הורמה בפעם הראשונה כנגד חבר, חבר שהיה לזר. תגובתו הכאיבה לי אף יותר, שכן הוא לא נרתע באותו האופן מתושבי רוקון. והם היו זרים אלפי מונים ממני.
׳הם כמו בובות,׳ אמרתי לו. ׳כמו פסלוני עץ שהתעוררו לחיים בכדי לשחק את תפקידם בהצגה מרושעת. אם היו מבחינים בנו, לא היו מהססים להורגנו בעבור הסוסים והבגדים שעלינו, בעבור פיסת הלחם שבנרתיקינו. הם...׳ גיששתי אחר המילים המתאימות. ׳הם אפילו אינם חיות. דבר לא בוקע מהם. דבר. הם כמו דברים נפרדים קטנים. כמו שורה של ספרים, או סלעים, או...׳
׳ילד,׳ אמר צ׳ייד, ספק עדין ספק מרוגז, ׳אתה חייב לשלוט בעצמך. היה זה לילה ארוך של מסע לשנינו, ואתה עייף. זמן כה רב ללא שינה, והדמיון מתחיל בתעלוליו. חלומות בהקיץ, ו...׳
212
שוליית הרוצח
׳לא.׳ הייאוש החל להשתלט עליי. צ׳ייד לא האמין לי. ׳זה לא זה. זה לא קשור כלל לחוסר השינה.׳
׳נשוב לשם,׳ אמר בנימה הגיונית. רוח הבוקר הקלילה נשבה בגלימתו וסיחררה אותה. המראה היה כה רגיל, כה יומיומי, עד כי ליבי חישב להישבר בקרבי. כיצד יכולים להתקיים, באותו העולם, האנשים הללו מרוקון, ורוח הבוקר הנעימה הזאת?
וצ׳ייד, מדבר בקולו הרגוע והרגיל? ׳האנשים הללו אינם אלא אנשים רגילים, ילד, אך הם עברו ארוע קשה במיוחד, ועל כן הם מתנהגים באורח משונה לעינינו. הכרתי פעם ילדה אשר דוב הרג את אביה לנגד עיניה. היא התנהגה בדיוק כך, בהתה ניכוחה ונהמה כל הזמן, בקושי זזה כדי לטפל בעצמה, במשך למעלה מחודש. האנשים הללו יחלימו, וישובו בהדרגה לחייהם כמקודם.׳
׳יש מישהו לפנים!׳ התרעתי. לא שמעתי דבר, לא ראיתי דבר, רק חשתי באותה משיכה עדינה ברשת הקורים הדקיקה של חושיי החדשים. אך כאשר נשאנו את עינינו אל עבר המשכה של הדרך, ראינו לפנינו את זנבה של שיירת אנשים. אספסוף.
כמה מהם הוליכו בהמות משא עמוסות, אחרים דחפו או גררו עגלות מלאות מיטלטלין חבוטים. הם הבחינו בנו מעבר לכתפיהם, כאילו ראו לפתע שדים עולים מן האדמה לרדפם.
׳איש האבעבועות!׳ זעק אחד מהאחרונים, והצביע לכיווננו. פניו היו נפולים מתשישות ולבנים מאימה. קולו המרוסק צעק את המילים. ׳האגדות מתעוררות לחיים,׳ הזהיר את האחרים אשר עצרו, מפוחדים, והסתובבו לעברנו. ׳רוחות חסרות לב הולכות בין הריסות כפרינו, ואיש האבעבועות שחור הגלימה מביא את מחלתו על ראש כולנו. חיינו חיים קלים ועצלים מדי, ועתה האלים העתיקים קמים להענישנו. סיר הבשר עליו חיינו מביא עתה את קיצנו.׳
׳הו, לעזאזל. לא התכוונתי להיראות כך לעיני כל,׳ סינן צ׳ייד.
213
שושלת הרואים-למרחק
ראיתי את ידיו החיוורות אוספות את המושכות, מסובבות את הסום לעבר השני. ׳אחריי, ילד.׳ מבלי להפנות מבט נוסף אל עבר האיש אשר אצבעו המאשימה הופנתה לעברנו, הסיט את סוסו מן הדרך והחל לטפס במעלה גבעה סלעית. הוא עשה זאת באותו האופן הניטראלי, הלא מאיים, בו נהג בוריך כאשר התמודד מול סוס או כלב משולהבים. סוסו העייף עזב ללא רצון את הדרך הישרה והסלולה. צ׳ייד עשה את דרכו לעבר שורה של עצי תירזה על ראש הגבעה. אני התבוננתי בו כלא מבין. ׳בוא אחריי, ילד,׳ ציווה אל מעבר לכתפו לנוכח היסוסי. ׳האם אתה מעוניין להיסקל על הדרך? האמן לי, אין זו חויה נעימה כלל ועיקר.׳
נקשתי בלשוני לסוטי והסטתי אותה אל צד הדרך כאילו לא הבחנתי כלל באנשים המפוחדים היישר לפנים.
הם נותרו על עומדם, מתנודדים בין פחד לזעם. התחושה היתה ככתם אדום־שחור על גווניו הבהירים של היום. ראיתי אישה רוכנת, גבר פונה מעל עגלתו.
׳הם באים!׳ הזהרתי את צ׳ייד, ואכן, מאחור, המרדף ההמוני אחרינו החל. כמה מהם הרימו אבנים, אחרים מקלות וענפים ירוקים מן החורש. על פני כולם היו ההבעות המותשות, העייפות, של בני עיירה אשר נדחקו מעירם ונאלצו לחיות בטבע.
כאן היו יתר תושביו של רוקון, אלו אשר לא נלקחו בשבי על ידי התוקפים. כל זאת הבנתי באחת, ובה בעת נעצתי את עקביי בצלעותיה של סוטי והזנקתי אותה קדימה. הסוסים היו גמורים; מאמציהם לפתח מהירות היו עלובים, למרות גשם הסלעים והאבנים אשר נחת עלינו מכל עבר. אילו היו אנשי העיירה רעננים, אילו חששו פחות מפנינו ־ מפניו של צ׳ייד ־ היו מדביקים אותנו ללא קושי. אך ככל הנראה ההקלה למראה בריחתנו גברה על השטנה. חששם מפני אלו אשר הילכו ברחובות עיירתם היה רב בהרבה מזוג הזרים הנמלטים, יהיו אלו האחרונים מאיימים ככל שיהיו.
214
שוליית הרוצח
הם נעצרו על הדרך, צעקו ונופפו בידיהם ובמקלותיהם עד אשר התרחקנו אל בין העצים. צ׳ייד נטל את ההובלה ואני סמכתי עליו כאשר הוביל אותנו במסלול מקביל לדרך אשר יותיר אותנו מחוץ לטווח הראיה של התושבים הנוטשים את רוקון.
הסוסים חזרו לקצב פסיעה איטי וכבד. הגבעות והעצים הסתירו אותנו למרבה מזלנו מפני רודפים אפשריים. כאשר הבחנתי במימיו המנצנצים תחת אור השמש של פלג נחלים, סימנתי לעברו ללא אומר. השקינו את הסוסים, ופיזרנו על הקרקע עבורם כמה מן הזרעים מתיקיו של צ׳ייד. הרפיתי מעליהם את רסן המושכות, ושיפשפתי את עורם בעזרת חופן עשבים. אנו עצמנו הסתפקנו במי הנחל הקרים כקרח ובלחם נסיעות קשה. טיפלתי בסוסים כמיטב יכולתי. צ׳ייד היה שקוע במחשבותיו, ובמשך שעה ארוכה כיבדתי את רצונו להתבודד ולהתרכז. אך לבסוף לא הצלחתי לגבור על הסקרנות ופניתי אליו.
׳האם אתה הוא אמנם איש האבעבועות?׳
הבעת פתיעה פשטה על פניו של צ׳ייד, והוא בחן אותי ארוכות. פליאה ועצב ניבטו מעיניו. ׳איש האבעבועות? מבשר המגפות והאסונות האגדי? הו, ילדי, אינך עם הארץ כמותם. אגדה זו בת מאות שנים היא. ודאי אינך מאמין כי שנותיי רבות עד כדי כך.׳
משכתי בכתפיי. ביקשתי לומר, ׳אתה מצולק, ואתה מביא עמך את המוות,׳ אך לא היה בי האומץ. צ׳ייד אכן נראה זקן עד מאוד לעיניי לעתים, ופעמים אחרות כה מלא באנרגיה עד כי נדמה היה שזהו אדם צעיר בגופו של קשיש מופלג.
׳לא, אינני איש האבעבועות,׳ המשיך, לעצמו יותר מאשר לי. ׳אך אחרי היום, השמועות אודותיו תתפשטנה בממלכה בזרעונים ברוח. הם ידברו על מחלות, על מגפה ועל עונשים משמיים בעוון חטאים דמיוניים. הלוואי ולא היו רואים אותי כך. לתושביה של הממלכה לא חסרים דברים לפחד מפניהם. אך כרגע דאגות חשובות יותר מטרידות אותי מאשר
215
שושלת הרואים-למרחק
אמונות תפלות אלו. אינני מבין עוד כיצד ידעת זאת, אולם ברור לי כי הצדק היה עמך. הפכתי רבות במראות שראינו ברוקון. חשבתי על המילים שאמרו האנשים על הדרך כאשר הבחינו בנו. אלו אנשים אמיצי לב, מעשיים; אין הם מסוג האנשים אשר יימלטו מבתיהם מפני אמונה תפלה כזו או אחרת. אך אותם פליטים בהם פגשנו על אם הדרך ־ זה בדיוק מה שהם עשו. ברחו מרוקון, לתמיד, או לכל הפחות זו היתה כוונתם. לקחו את כל מה שיכלו לקחת, כל מה שנשאר להם. עזבו את הבתים בהם נולדו אבותיהם ואבות אבותיהם. והותירו מאחור קרובי משפחה אשר שוטטו ברחובות ובזזו את החורבות כאילו היו חסרי בינה לגמרי.׳
׳איומם של הפולשים לא ריק מתוכן היה. אני חושב על אותם אנשים, ורעד אוחז בי. דבר מה כאן כלל אינו כשורה, ילד. ואני חושש את אשר עתיד לבוא. שכן אם הספינות האדומות מסוגלות ללכוד את אנשינו, ואז לדרוש כי נשלם בתמורה להריגתם, אחרת יוחזרו אל בינינו כאותן רוחות רפאים ברוקון ־ ברירה אכזרית מותירים הם בידינו! אל תשכח כי שוב היכו בנו במקום בו היינו לא מוכנים לחלוטין לעומתם.׳ הוא פנה לעברי כאילו ביקש לומר עוד, אך לפתע מעד. הוא צנח אל הקרקע, פניו מאפירים. ראשו נשמט והוא כיסה בידיו על פניו.
׳צ׳ייד!׳ נזעקתי, מלא אימה, וזינקתי לעברו, אך הוא פנה מעליי.
׳זרע הכאריס,׳ אמר מבין כפות ידיו. ׳החלק הנורא ביותר הוא זה בו השפעתו נוטשת אותך ללא אזהרה. בוריך צדק בהזהירו אותך מפניו, ילד. אך יש זמנים בהם אין ברירה מלבד הברירה הגרועה. בזמנים כגון אלה.׳
הוא הרים את ראשו. עיניו היו מעורפלות, פיו שמוט. ׳אני זקוק למנוחה כעת,׳ אמר, קולו קטן ועלוב כקולו של ילד חולה. תפשתי אותו כאשר נטה אל צידו והנחתי אותו בזהירות על הקרקע. את ראשו תמכתי בעזרת תיקי האוכף שלנו, ואת גופו כיסיתי בגלימותינו. הוא שכב חסר תנועה, דופק ליבו איטי ונשימתו כבדה, מאו1זה שעה אחר הצהריים עד
216
שוליית הרוצח
לבוקר המחרת. אני ישנתי אותו הלילה לצידו, בנסיון לחממו, וביום המחרת השתמשתי במעט שנותר ממלאי המזון שלנו בכדי להאכילו.
באותו הערב צ׳ייד התאושש מספיק בכדי לרכב, ומסע הנכאים חזרה לטירת הצבי החל.
התקדמנו לאט, רוכבים בעיקר בלילה. צ׳ייד בחר את הנתיבים, אך אני הובלתי, ורוב הזמן היה צ׳ייד לא יותר מאשר מסע על גב סוסו. יומיים תמימים נדרשו לנו לכסות את אותו המרחק שעברנו בליל המרוץ המטורף שלנו. מזוננו היה מועט, וכך גם שיחותינו. עצם המאמץ הכרוך בחשיבה התיש את צ׳ייד, ובאשר למחשבותיי ־ ודאי היו קודרות מכדי לשתפני בהן.
הוא הצביע על המקום בו היה עליי להבעיר את מדורת הסימון אשר תאותת לאניה כי עליה לאסוף אותנו. הם שלחו סירת משוטים אל החוף עבורו, והוא עלה עליה ללא אומר. עד כדי כך היה מותש: הוא פשוט הניח כי אוכל לטפל לבדי בהעלאת הסוסים על האניה. לאחר מאמצים רבים השלמתי גם את המשימה הזאת, וכאשר היינו על הסיפון, ישנתי כפי שלא ישנתי מזה ימים. אחר כך ירדנו שוב מן האניה, והמשכנו במסענו המדוכדך חזרה לניתביי. הגענו לעיירה באשמורת אחרונה של אחד הלילות, והגברת קורנית שבה פעם נוספת להתארח בפונדק.
אחר הצהריים באותו יום, הודעתי לבעלת בית ההארחה כי הגבירה חשה טוב יותר וכי תשמח לקבל מגש עמום כל טוב מן המטבח, אם תסכים המארחת לשלחו מעלה. צ׳ייד נראה בריא יותר אמנם, על אף שהגיר זיעה רבה לפעמים, ובאותן פעמים הדיף ריח חריף במיוחד של זרע הכאריס. הוא אכל כמזה רעב, והערה כמויות עצומות של מים לקירבו. כעבור יומיים נוספים שלח אותי אל בעלת הפונדק להודיע כי הגבירה קורנית תעזוב בבוקר המחרת.
התאוששותי היתה מהירה בהרבה, ובמשך אותם ימים שוטטתי ברחובותיה של ניתביי, עיניי בולעות את המראות, ואוזניי כרויות
217
שושלת הרואים-למרחק
לשמועות והרכילות אשר כה יקרה היתה לצ׳ייד. בדרך זו למדתי רבות, ומה ששמעתי תאם בהחלט את ציפיותיי.
הדיפלומטיה של אמת פעלה את פעולתה, והגבירה גרייס היתה כעת יקירת העיירה. כבר עתה יכולתי להבחין בחידוש העבודות בדרכים ובביצורים. מגדל אי התצפית היה מאוייש בחייליו הטובים ביותר של קלבאר, ושמו בפי התושבים נקרא מגדל גריים. אך הם דיברו גם על ספינות הפולשים האדומות, אשר חמקו מעבר למגדליו של אמת עצמו; אודות הארועים החריגים ברוקון. יותר מפעם אחת שמעתי על איש האבעבועות, על נוסעים שטענו כי הבחינו בו. והסיפורים סביב האח בשעות הערב, בבית ההארחה, אודות תושביה של רוקון, הביאו חלומות בלהה אל שנתי.
אלו אשר נמלטו מרוקון סיפרו סיפורים קורעי לב, על בני משפחה שהפכו חסרי נשמה וקרים. הם חיו שם כעת, כאילו היו עדיין בני אנוש, אולם את אלו אשר הכירו אותם לא יכלו לרמות. אנשים אלו עשו לאור היום את אשר לא נעשה אף בשעות הלילה בטירת הצבי עצמה. מעשי הרשע והאכזריות שעברו מפה לאוזן עלו אף על דמיונותיי הפרועים ביותר. ספינות לא עגנו עוד ברוקון. את הברזל ייאלצו לכרות במקום אחר. נאמר אף כי איש לא הסכים לארח ולקבל את פניהם של אלו שנמלטו מן העיירה, שכן מי יודע את הרשע אשר עלול להסתתר ביניהם? אחרי הכל, איש האבעבועות התגלה לעיניהם. אך קשים מכל עבורי היו דבריהם ואמונתם כי הכל יהיה בקרוב מאחוריהם, הכל יסתיים לטובה. היצורים האיומים של רוקון יהרגו זה את זה, ותודה לאלים על כך. אנשיה הטובים של ניתביי איחלו מוות למי שהיו אנשיה הטובים של רוקון, והם עשו זאת כאילו מוות היה הדבר הטוב ביותר שעלול עוד לקרות להם.
וכך גם אני איחלתי להם.
בלילה האחרון, אשר לאחריו הגבירה קורנית ואני אמורים היינו להצטרף למשלחתו של אמת במסע חזרה לטירת הצבי, התעוררתי
218
שוליית הרוצח
ומצאתי את צ׳ייד יושב לאורו של נר בודד. יושב, ובוהה בקירות. מבלי שאומר ולו מילה, פנה אליי ואמר. ׳אתה חייב ללמוד את האומנות, ילד,׳ אמר, וקולו כקול אדם אשר הגיע להחלטה קשה במיוחד. ׳זמנים רעים הגיעו, זמנים של רשע. והם ילוו אותנו לזמן ארוך. זמן בו אנשים טובים חייבים ליצור את כלי הנשק הטובים ביותר. אני אגש לערמומי שוב, והפעם אתבע זאת ממנו. זמנים קשים מצפים לנו, ילד. ואני תוהה אם אי פעם יחלפו.׳
בשנים הבאות, אותה שאלה בדיוק ניקרה לא אחת במוחי.
219
שושלת הרואים-למרחק
מרוקנים
איש האבעבועות הינו רמות מוכרת היטב בסיפורי העם והמחזות של שש הדוכסויות.
כל קבוצת תיאטרון בובות המכבדת את עצמה נושאת בין כליה בובה של איש האבעבועות,?א על שום תפקידיו המסורתיים בלבד, אלא גם בשל היותו סימן שימושי ומוכר, אות מבשר רעות לבאות, בהצגות מקוריות. לעתים מוצגת הבובה כרקע, על מנת להטיל אור קודר או אפל במיוחד על סצנה מסוימת. בשש הדוכסויות, איש האבעבועות חינו סמל ומופת ■משותף לכל.
מסופר כי שורשי אגדת איש האבעבועות מגיעים הרחק עד לתושביהן הראשונים של הדוכסויות, לא אלו אשר כבשו ויישבו את הארץ, אבותיה של שושלת הרואים-למרחק, אלא מהגרים קדומים אף יותר. אפילו לנכריים יש גרסה משלהם לאגדה. זוהי אגדה אותה מספרים כאשר מבקשים להרתיע ולהזהיר,והיא מספרת אודות חמתו של אל,אל הים,על אלו אשר שכחוהו ונטשוהו.
כאשר היה הים צעיר האמין אל, הקדמון הראשון, בתושבי האיים. לאנשים אלה העניק את הים, ויחד איתו את כל אשר שחה בו, ואת כל הארצות לחופיהן נשק. במשך שנים רבות וארוכות היו בני האיים אסירי תודה. הם דגו את הדגה,חיו על חופי הים בכל מקום אליו
220
11
שוליית הרוצח
הניעו, ופשטו על כל אלו אשר העזו להקים את ביתם בממלכה שהעניק אל לבני האיים. אחרים, אשר הרהיבו עוז והפליגו בים אותו העניק להם אל, היו טרף לאותם תושבי איים.אלו האחרונים שיגשגקצמחו והתרבו, שכן מימיו של אל סיפקו את כל צרכיהם.חייהם היו קשים ומסוכנים,אך ילדיהם נולדו חזקים ובגרו להיות גברים קשוחים ואיתנים, כמו גם בנותיהם, אשר הטילו חיתתן על הסיפון וליד האח כאחד. עם זה סגד לאל: רק לו העלו מנחותיהם,ורק בשמו קיללו ונשבעו.
ואל היה גאה בבניו.
אך ברוב נדיבותו היטיב הקדמון עם בני האיים יתר על המידה. בחלוף השנים פחת מספרם של אלו אשר מתו בחודשי החורף הקשים, והסערות אותן שלח אליהם התקשו לגבור על מיומנויות הים אותן פיתחו.
וכך גדל מספרם של בני האיים, כמו גם מרעית צאנם וחיות ביתם. באותן שנים מבורכות, הילדים החלשים לא מתו אלא נותרו בבית, זרעו וקצרו שדות להאכיל בהם את חיות הצאן המשמינות ואת שכמותם. חורשי האדמה לא סגדו לאל על רוחותיו העזות וזרמי הים האדירים. תחת זאת, בירכו וקיללו בשמה של אדה, אימם הקדמונית של החורשים, הזורעים והמגדלים את החיות.
אדה גמלה משפע טוב ליבה ומתנותיה לעובדי האדמה ■ שדותיהם צמחו והניבו יבול שופע,וצאנם גדל והשמין.
אל כעס על אנשים אלה, אך התעלם מהם, שכן עדיין נותרו לו יורדי הים הקשוחים. אלו הוסיפו לקלל ולברך בשמו, וכדי לחזק את רוחם שלח להם סערות קשות וחורפים קפואים.
אך בחלוף השנים, הדלדל מספר מאמיניו של אל. יושבי הארץ הנירפים פיתו את המלחים, והולידו להם ילדים אשר לא צלחו לדבר מלבד עבודת האדמה. כך נטשו צאצאי בני האיים את החופים, את מרחבי המים והקרח, והיגרו דרומה, אל ארצות נוחות עמוסות גפן
221
שושלת הרואים-למרחק
ושופעות חיטה. מעטים היו אלו אשר נותרו לחרוש את הגלים ולקצור את הדגה אשר הוענקו לאבותיהם על ירי אל.
וזמנים הגיעו,בהם לא שמע אל כלל את שמו נישא בפי איש,אם בקללה, אם בברכה.
אלא מפיו של איש אחד. היה זה אדם זקן וצנום, קשיש מכדי לצאת לים, פרקי גפיו נפוחים וכואבים ושיניים ספורות בפיו. ברכותיו וגידופיו חלושים היו; אל נמלא עלבון, ולא שמח לקראתם, שכן לא היה לו צורך בישישים רופסים וחלושים.
לבסוף הגיעה סערה אשר אמורה היתה לסיים את חייו האומללים של הקשיש על סירתו הקטנה. אך כאשר סגרו הגלים הקרים על ראשו, נצמד לשברי סירתו והחל ברוב חוצפתו, לקרוא לאל לרחמים, על אף שהכל יודעים כי אין חמלה וחנינה בליבו של אל.
בה זעם האחרון מחילול קודש זה עד כי סירב לקבל את הזקן אל הים; תחת זאת הטילו אל החוף, וקילל אותו כי לא יוכל עוד להפליג בים אך גם לא יוכל למות. וכאשר זחל הזקן מן הגלים המלוחים אל החוף, היו פניו מחוטטים ומחוררים כאילו נצמדה אליהן ספחת, והוא מעד על רגליו הכושלות והלך אל הארצות הנוחות. ובכל מקום אליו פנה,ראה אנשים נוחים,אנשים רכים,אנשים נירפים.עובדי אדמה. והוא התרה בפניהם על חטאיהם, והזהירם כי אל עומד לגדל לו עם חדש, חזק ואמיץ, לו יעניק את ממלכתו וירושתו. אך האיכרים ורועי הצאן סירבו לשמוע בקולו - כה מבושמים היו בסיר הבשר משפעתו סעדו!
אך לכל מקום אליו הגיע הזקן, מגיפה הגיעה בעקבותיו. והיתה זו מחלת האבעבועות השחורות אשר התפשטה בארץ, מחלה אשר עיוורת היתה לליבו של אדם - אם חזק או חלש, קשה או רך - ככולם פגעה, ללא הכר. וכך ראוי היה, שבן הכל יודעים כי מחלת האבעבועות השחורות עולה מן האדמה, מן העפר והרגבים ההפוכים בשדות החרושים.
222
שוליית הרוצח
כך יאה וכך גאה, מספרת האגרה. ואיש האבעבועות הפך למנשר המוות והמחלה, אזהרה לאלו אשר חייהם קלים ונוחים מדי ופירות אדמתם רבים וטובים מרי.
שובו של אמת לטירת הצבי נחגג בקול ענות חלושה, מפאת הארועים הקשים ברוקון. אמת, מעשי ופרגמטי כהרגלו, עזב את משמר המפרץ מיד לאחר שהלורדים קלבאר ושמשיי יישבו ביניהם את ההדורים בעניין מגדל אי התצפית. למעשה, אמת וכמה מחייליו המובחרים עזבו את משמר המפרץ עוד בטרם צ׳ייד ואנוכי שבנו לניתביי. וכך ליוותה את המסע חזרה מעין ריקנות חלולה. במשך הימים, סביב האש בלילות, כולם דיברו אודות רוקון. והסיפורים טיפחו את עצמם, התנפחו והוכפלו.
ציפיותיי למעט מנוחה ורגיעה במשך ימי המסע נתבדו, שכן צ׳ייד חזר למופע האימים שלו בתפקיד הגבירה הזוועתית קורנית. היה עליי לשרת ולדאוג לכל צרכיה, עד לרגע בו הופיעו משרתיה מטירת הצבי וליוו אותה חזרה לחדריה. "היא" התגוררה באגף הנשים, ולמרות שביליתי ימים ארוכים לאחר מכן בנסיון לדלות פרטים נוספים אודותיה, לא העלתי דבר מלבד טענות חוזרות על נטייתה להתבודד ולהסתגר, ועל היותה קשה להפליא. עד היום אינני מבין עד תומה את הצלחתו של צ׳ייד לקיים במשך שנים כה רבות את אשליית קיומה של הגבירה קורנית.
בהעדרנו דומה וטירת הצבי עברה ארועים ושינויים מפליגים, עד כי סברתי לעתים כי חלפו עשר שנים מאז עזבנו אותה בדרכנו לניתביי, ולא שניים או שלושה שבועות. אף לא רוקון הצליחה להעיב באופן מלא על פרשת הופעתה המושלמת של הליידי גריים. הסיפור שב וסופר שוב ושוב; המשוררים התחרו ביניהם שירו של מי יהפוך לשיר העם המקובל מכל. שמעתי כי הלורד קלבאר בעצמו כרע על ברך אחת ונשק לקצות אצבעותיה של רעייתו הצעירה לאחר נאומה המלהיב
223
שושלת הרואים-למרחק
והרהוט על היותם של מגדלי השמירה היהלומים הגדולים והנאים ביותר הארץ. מקור אחד אף גילה לי כי הלורד שמשיי הודה אישית לגבירה ופעמים רבות הזמין אותה לרקוד עימו באותו הערב, דבר אשר כמעט והביא לפרוץ סכסוך מסוג חדש לגמרי בין שתי הדוכסויות...
שמחתי לשמע הצלחתה. לא פעם אף שמעתי אומרים כי הנסיך אמת צריך למצוא לעצמו אישה שדעותיה ומנהגיה דומים. מתברר כי העם החל לחוש בעת האחרונה בצורך אמיתי בשליט חזק מבית. המלך הזקן, ערמומי, היה עדיין, רשמית ומעשית, המנהיג והשליט בממלכה. אולם, כפי שבוריך נהג לומר, האנשים נוטים להסתכל קדימה. ׳זכור,׳ אמר עוד, ׳פשוטי העם אוהבים לחשוב שליורש הכתר העתידי יש מיטה חמה לשוב אליה. זה נותן להם חומר מחשבה עסיסי. מעטים מהם יכולים להרשות לעצמם רומנטיקה, אז הם מדמיינים כמה שהם רק יכולים על המלך שלהם. או הנסיך.׳
אך לאמת עצמו, כך ידעתי, לא היה את הזמן לחשוב על מיטות מחוממות היטב, או, לצורך הענין, על כל מיטה שהיא. רוקון היה משל ואיום בעת ובעונה אחת. שמועות על כפרים אחרים לא איחרו לבוא ־ שלושה בזה אחר זה.
קרופט, למעלה באיים הסמוכים, סבל כמה שבועות קודם לכן ממה שבמהרה קיבל בפי העם ׳פלישה־ריקון.׳ השמועה מחופי הקרח של האיים איחרה להגיע לממלכה, אך כאשר הגיע, לא בישרה טובות. בני קרופט, בדומה לרוקון, נלקחו בשבי. בדומה למלך ערמומי, גם אנשי מועצת הכפר קרופט השתוממו לשמע האולטימטום של פולשי הספינות האדומות, לפיו עליהם לשלם כופר, אחרת יוחזרו בני הערובה אל ביתם. כמו המלך, גם המועצה החליטה שלא לשלם, ואמנם השבויים הוחזרו, רובם בריאים ושלמים בגופם, אך נעדרי כל תכונה או רגש אנושיים שהיו בהם קודם לפשיטה. השמועות החשאיות יותר סיפרו כי בני קרופט לא היו עדינים במיוחד בפתרון הבעיה. האקלים הקר של האיים הסמוכים הוליד תושבים קשוחים וחזקים, אך אף בעיניהם היה זה מתוך
224
שוליית הרוצח
חמלה ורחמים כאשר הניפו את חרבותיהם מעל קרובי משפחותיהם חסרי הלב.
שני כפרים נוספים נפגעו לאחר רוקון. בשער־סלע התושבים שילמו את הכופר. למחרת היום נשטפו אל החוף חלקי גופות, ובני הכפר נאספו וקברו אותן. החדשות הגיעו לטירת הצבי ללא דרישות או תביעות; אך ורק עם ההנחה האילמת כי לו היה המלך עירני ונחוש יותר, היו תושבי הכפר זוכים לקבל אזהרה והתרעה על התקיפה הממשמשת ובאה.
שיפמייר היה הבא בתור, ואנשיו התמודדו עם האיום בדרך מעט שונה. הם סירבו לשלם את הכופר, אך הכינו את עצמם לקראת החזרת השבויים בהתאם לשמועות מרוקון. הם המתינו לשבים בשלשלאות ואזיקים. הם לקחו את קרוביהם ובשרם חזרה לכפר ־ במקרים אחדים נאלצו לחבוט בראשם עד אבדן הכרה בכדי לעשות זאת ־ והשיבו אותם לבתיהם. הכפר היה מאוחד בנסיונו להשיב את המרוקנים לעצמם. החדשות משיפמייר היו החדשות המרתקות והקשות ביותר; על אם אשר שרטה את בנה תינוקה שהובא אליה בכדי שתניקו, תוך שהיא מצהירה, בין קללה לגידוף, כי אין לה כל צורך ביצור הקטן והלח. על הילד הקטן אשר צרח והתפתל באסוריו, רק כדי להתנפל ומזלג צליה בידו על אביו לאחר שזה האחרון שיחררהו מכבליו.
היו כאלו אשר קיללו ונלחמו וירקו בקרוביהם. אחרים הסתפקו בחיים של מאסר ובטלה, אוכלים את המזון שהובא בפניהם ושותים את השיכר שהונח על שולחנם, אך אף פעם לא מודים על הלחם והמים, לא פולטים ולו מילה אחת של חיבה לקרוביהם שטיפלו בהם במסירות כה רבה. אותם מרוקנים, מששוחררו מכבליהם, לא תקפו את בני משפחותיהם, אך גם לא עבדו ולא לקחו חלק בבילויים ובשעות הפנאי המשפחתיות. הם גנבו ללא חרטה, אף מילדיהם שלהם, פיזרו מטבעות וטרפו מזון כגרגרנים. כל שמחה או הנאה לא הפיקו מהם קרוביהם, אף לא מילה טובה. אך השמועות משיפמייר סיפרו כי בכוונת אנשי הכפר
225
שושלת הרואים-למרחק
לסבול ולנהוג באיפוק עד אשר תחלוף ׳מחלת הספינות האדומות.׳ הם העניקו לאצילי טירת הצבי פיסה של תקווה להתלות בה. אלו דיברו בגבורתם של תושבי שיפמייר בהערצה, ונשבעו כי כך ינהגו אף הם, לו ייפלו אחיהם ואחיותיהם בידי פולשי הספינות האדומות.
שיפמייר ותושביו האמיצים הפכו לנקודת ההתלכדות של שש הדוכסויות. המלך ערמומי הטיל מסים נוספים בשמם. כמה מהם נועדו לספק חיטה וקמח לאלו הטרודים כל כך בטיפול בבני משפחותיהם הכבולים עד כי לא היה בידם הזמן לזרוע את שדותיהם החרוכים או לגדל את צאנם המדולדל. קרנות אחרות הועלו לבניית ספינות מלחמה ומשמר חדשות ולתשלום עבור שכירי חרב שיפטרלו לאורך החופים.
תחילה מילאה הגאווה והאחדות את ליבות האנשים. אלו אשר ביתם עמד בפסגות המצוקים העמידו משמרות מתנדבים. שליחים, יוני דואר ומדורות קשר פעלו במלוא המרץ. כמה כפרים שלחו כבשים ואספקה לאנשי שיפמייר, לאלו אשר זקוקים להן יותר מאחרים. אך ככל שחלפו להם השבועות הארוכים, וכל סימן להחלמתם הצפויה של השבויים החלולים והריקים לא הופיע, הפכו התקווה והדבקות למעוררות חמלה ועצובות, לא אציליות. אלו אשר תמכו בראשית במאמצי השיקום, הכריזו כעת בראש חוצות כי לו היו נלקחים בשבי, היו מבקשים כי יומתו וגופותיהם יבותרו לחתיכות על פני השיבה לחיק המשפחות, שיבה אשר תקשה ותגרום לסבל רב מנשוא לקרובים מכל.
גרועה מכל, בעיניי, היתה העובדה כי דווקא בעת שכזאת לא היתה לכתר תכנית פעולה ברורה. לו הוצא צו מלכותי, לפיו על התושבים לשלם או לא לשלם את הכופר עבור יקיריהם השבויים, המצב היה טוב יותר. אין זה משנה מה היה תוכנו של הצו, היו קמים לו מתנגדים. אך לכל הפחות היתה זו החלטה, נקיטת עמדה של המלך, ולנתינים היתה נחמה פורתא, כי המלך מנסה להתמודד מול האיום. תחת זאת, הסיורים והמשמרות המתוגברות אך יצרו את הרושם כי טירת הצבי נתונה בפחד משתק מפני האיום, אך אינה מגבשת כל אסטרטגיה על מנת להילחם בו.
226
שוליית הרוצח
בהיעדרו של צו מלכות, כפרי החוף נטלו את העניינים לידיהם הם. מועצות התכנסו, להחליט מה ייעשה במקרה של ריקון. כמה החליטו כך, אחרים ־ אחרת.
׳אך בכל מקרה,׳ אמר לי צ׳ייד באחד הלילות, עיניו טרוטות מחוסר שינה, ׳אין זה משנה מה יוחלט; הדבר מחליש את נאמנותם למלך. אם ישלמו את הכופר או לאו, התוקפים יצחקו מעל ספלי שיכר הדם שלהם לעומתנו. שכן בהחלטתם זאת, אומרים אנשי הכפר, לא "אם ירוקנו בנינו", אלא "מתי ירוקנו בנינו". והממלכה נופלת, שכן כל עיירה חייבת להחליט בשביל עצמה, ובכך מופרדת היא מן הכלל. אנו נתנפץ לעשרות ומאות עיירות ומועצות זעירות, כל אחת מהן דואגת אך ורק לעצמה ולמעשיה כאשר תותקף ובניה ירוקנו. אם ערמומי ואמת לא יפעלו במהרה, הממלכה תוותר לא יותר מאשר זיכרון או חלום בראשם של שליטיה הקודמים.׳
׳אך מה יש ביכולתם לעשות?׳ תבעתי לדעת. ׳כל צו אשר יוצא יהיה שגוי.׳ הרמתי את המלקחיים ותחבתי את קדרת ההיתוך עמוק יותר אל בין הלהבות.
׳לפעמים,׳ רטן צ׳ייד, ׳לפעמים עדיף להיות טועה ובוטה, ולא שותק וצודק. ראה, ילד, אילו אתה, נער בן יומו, מסוגל להבין כי איזו החלטה שלא תתקבל תהיה מוטעית, כך יכולים כולם. אך צו מלכותי מעין זה יממש לפחות את עיקרון התגובה השווה. לא יהיה על כל כפר ללקק את פצעיו שלו. ובנוסף להוצאת צו מעין זה, על ערמומי ואמת לנקוט פעולות אחרות.׳ הוא רכן לעבר האח ובחן את הנוזל המבעבע. ׳לא מספיק חם.׳
נטלתי את המפוח ונשפתי בזהירות על הגחלים הלוהטות. ׳כגון?׳
׳לארגן פשיטות על הנכריים בתגובה. לספק ספינות וכלי נשק לכל אלו המוכנים לצאת לפלישה מעין זאת. לאסור על הרועים לרעות את צאנם על כרי האחו החשופים בראש הצוקים והגבעות לאורך החוף.
227
שושלת הרואים-למרחק
לספק חרבות וקשתות לכפרים עליהם אין ביכולת צבאנו להגן. בשם שדותיה של אדה, לתת להם שקים של זרעי כאריס וצל־ליל, לשאת בנרתיקים על חגורותיהם, כך שאם ייתפשו באחת ההתקפות, יוכלו ליטול את חייהם בידיהם שלהם ולא להילקח בשבי. כל דבר, ילד. כל דבר שהמלך יחליט לעשות בשלב זה יהיה טוב יותר מחוסר ההחלטיות הארור הזה.׳
ישבתי ועיניי נעוצות בצ׳ייד. מעולם לא שמעתי אותו מדבר בלהט כה רב, בהתרעמות כה גדולה, ועוד כנגד ערמומי! הדבר המם אותי. עצרתי את נשימתי, בתקווה כי ימשיך את דברו, ובחשש מפני הדברים שאשמע. צ׳ייד לא הבחין כלל במבטי.
׳תחב את הקדירה מעט עמוק יותר. אך הישמר. לו תתפוצץ, יהיו למלך ערמומי שני אנשי אבעבועות, ולא אחד.׳ הוא הציץ בי. ׳כן, כך צולקתי אנוכי. אך אץ זה משנה אם היתה זו התפוצצות של מבחנה או התפרצות של אבעבועות שחורות, בכל אופן לא כל עוד תלויה בכך המידה בה מאזין המלך לעצתי בעת זו. "מלא אתה בנבואות שחורות ואזהרות", הוא אומר לי. "אך אני סבור כי אתה מבקש ללמד את הילד את האומנות רק משום שאינך בקי בה בעצמך. זו שאיפה לא בריאה, צ׳ייד. היפטר ממנה." הנה דוברת לה לשונה של רוח המלכה המתה מפיו של המלך החי.׳ המרירות אשר נדפה מצ׳ייד הקפיאה אותי על מקומי.
׳אביר. לו אנו זקוקים עתה,׳ המשיך אחרי רגע קל. ׳ערמומי מתמהמה, ואמת הינו חייל טוב, אך מאזין הוא לעצת אביו יתר על המידה. אמת גדל להיות מספר שניים, לא אחד. אין הוא נוטל לידיו את היוזמה. אנחנו זקוקים לאביר. הוא היה נכנס לתוך כל אחת מהעיירות הללו, פונה היישר לאלו אשר איבדו את יקיריהם לאימת הריקון. לעזאזל, הוא היה מדבר אפילו לאותם אומללים מרוקנים...׳
׳האם היה בכך בכדי לעזור להם?׳ שאלתי חרישית. לא ההנתי להניד שריר. חשתי כי צ׳ייד מדבר אל עצמו, ולא אליי.
228
שוליית הרוצח
׳לא היה בכך משום פיתרון הבעיה, ודאי שלא. אך לאנשינו היתה הידיעה אז כי המלך מעורב. לעתים אין צורך ביותר מכך, ילד. אך כל שעושה אמת הוא להזיז את חיילי הצעצוע שלו אנה ואנה ולשקול אסטרטגיות. וערמומי צופה על הכל, וחושב לא על נתיניו, כי אם כיצד יוכל להבטיח את עלייתו של הדר לכס המלכות במקרה ואמת יצליח להביא על עצמו את סופו.׳
׳הדר?׳ פלטתי בתדהמה. הדר, עם הבגדים המיופיפים שלו ומחוותיו היהירות? תמיד הזדנב בעקבותיו של ערמומי, אך מימיי לא ראיתי בו נסיך אמיתי. לשמוע את שמו עולה בדיון שכזה...
׳הוא נעשה לבן החביב על אביו,׳ נהם צ׳ייד. ׳ערמומי לא מפסיק לפנק אותו מאז מות המלכה האם. הוא ניסה לקנות את לב הילד במתנות, כעת שאין המלכה בסביבה לתבוע בעלותה עליו. והדר מנצל זאת בלי כחל ושרק. הוא אומר רק את אשר רוצה הזקן לשמוע. וערמומי התיר מעליו את הרסן יתר על המידה. הוא מתיר לו להסתובב בכל מקום, לפזר את כספי הממלכה על ביקורים מיותרים בדוכסויות פארו ותילת,׳ היכן שאנשיה של אימו מפטמים את ליבו ואזניו ברעיונות של גדלות וחשיבות עצמית. יש לשמור על הילד בבית, היכן שיהיה עליו לתת דין וחשבון על כל פרוטה או שעה אותן הוא מוציא לריק. הסכומים אותם הוא משליך בפזרנות היהירה שלו לכל עבר היו מספיקים לבנות ספינת מלחמה.׳ ואז, לפתע, נרעש. ׳זה חם מדי! אתה תאבד אותו, הוצא אותו משם מהר!׳ אך מילותיו באו מאוחר מדי, שכן הקדרה כבר התלהטה והתפצפצה לה בין הגחלים. החדר נמלא עשן סמיך ומחניק אשר הביא לסיומם את השיחות והשיעורים באותו הלילה.
לא במהרה זומנתי שנית אל צ׳ייד. לימודיי האחרים המשיכו כסדרם, אך אני התגעגעתי לצ׳ייד ככל שהתארכו להם השבועות והוא לא קרא לי. ידעתי כי אין הוא כועס עליי, כי אם עסוק עד מאוד. באחד הימים, בשעת מנוחה ממטלות האורווה המייגעות, שלחתי אליו את מודעותי, מגשש, אך כל שמצאתי היו חשאיות ואי שקט.
229
שושלת הרואים-למרחק
וחבטה לעורף, כאשר בוריך תפש אותי.
׳הפסק זאת,׳ הוא סינן, מתעלם מהבעת התמימות המשתוממת המאומנת שעטיתי כמעט מיד. הוא בחן את התא אותו מירקתי כאילו ציפה למצוא בו כלב או חתול.
׳אין כאן דבר!׳ קרא משלא מצא בתא דבר מלבדי.
׳רק גללים וקש,׳ הסכמתי, משפשף את אחורי ראשי.
׳אם כך מה אתה עושה?׳
׳חולם בהקיץ,׳ רטנתי. ׳זה הכל.׳
׳אתה לא יכול לרמות אותי, פיץ,׳ נהם בתגובה. ׳ולא אסכים לכך. לא באורווה שלי. לא תתעסק עם החיות שלי כך. ולא תבזה את דם אביר. זכור את דבריי.׳
חשקתי לסתותיי, השפלתי עיניי והמשכתי בעבודתי. זמן מה לאחר מכן שמעתי את אנחתו ואת קול צעדיו המתרחקים. המשכתי לנקות, אך רוחי סערה ובו ברגע גמרתי אומר לעולם לא לאפשר לבוריך להתגנב וללכוד אותי באופן שכזה.
שארית הקיץ היתה מלאה בארועים כה רבים עד כי מתקשה אני לזכור את סדרם הנכון. בין לילה דומה היה והאויר עצמו השתנה. כאשר ירדתי שוב אל העיירה, כל השיחות נגעו להתבצרות ולכוננות. שתי עיירות נוספות בלבד נפגעו מהריקון אותו קיץ, אך באותה מידה היו עלולות להיות מאה מהן, שכן השמועות התגלגלו וצמחו למימדים אימתניים מפה לאוזן.
׳הבריות כבר לא מדברות בדבר מלבד זה,׳ התלוננה באוזניי מולי באחד הימים.
צעדנו על החוף הארוך, לאורה של שמש ערב קיצית. הרוח מן הים העניקה משב מרענן של קרירות אחרי יום מהביל ולוהט. בוריך נקרא בבהילות למבוא־אביב לבדוק מדוע צימחו כל חיות הצאן יבלות
230
שוליית הרוצח
ענקיות על עורן. משמעות הדבר עבורי היתה ביטול שיעורי הבוקר, ובמקומם אינספור של מטלות הקשורות לסוסים והכלבים, בעיקר היות וקוב נסע יחד עם הדר לטורלייק, לטפל בסוסים וכלבי הציד שלו במהלך ציד הקיץ.
אך המשמעות היתה עוד כי שעות הערב נותרו לי חופשיות כמעט לגמרי, ואני ניצלתי אותן לביקורים תכופים בעיירה.
צעדות הערב יחד עם מולי הפכו עתה כמעט לדבר שבשגרה. בריאותו של אביה הלכה וכשלה, והוא כבר לא נזקק למשקה בכדי לשקוע בשינה עמוקה ומוקדמת מדי לילה. מולי היתה אורזת עבורנו מעט גבינה ונקניקים, או כיכר קטנה של לחם ולצידה דג מעושן. היינו לוקחים סל ובקבוק יין זול והולכים אל החוף, אל סלעי שובר הגלים. כאן היינו יושבים על הסלעים, שפלטו את שאריות חום היום מעליהם, ומולי היתה מספרת לי על יומה ועל הרכילות ואני הייתי מאזין. לפעמים היו מרפקינו נתקלים זה בזה בהולכנו יחד.
׳שרה, בתו של הקצב, אמרה לי כי היא משתוקקת כבר לבוא החורף. הרוחות והקרח יבלמו את הספינות האדומות לזמן מה, ויעניקו לנו מנוחה מן הפחד, היא אומרת. אך אז קמה קלטי ואמרה כי אולי לא נצטרך לדאוג אז לפשיטות נוספות, אך עדיין יהיה עלינו לטפל ולפחד מאלו המרוקנים המהלכים בקרבנו. מתהלכת שמועה לפיה אלה מרוקון עזבו את הכפר, כעת שלא נותר דבר עבורם לגנוב או לבזוז, והם משוטטים בדרכים כשודדים ותוקפים את ההולכים בהן.׳
׳אני מסופק. סביר יותר להניח כי אלו אנשים אחרים אשר חומסים ושודדים, אך מנסים להתחזות למרוקנים בכדי לשלוח את רודפיהם ונוקמיהם בכיוונים אחרים. במרוקנים לא נותר מושג של חברות או עמיתים; אין הם מסוגלים כלל להתאחד לכדי חבורה לכל מטרה שהיא,׳ שללתי את דבריה בעצלות. עיניי צפו אל מעבר למפרץ, עפעפיי עצומים למחצה לנגד אור השמש על המים. לא היה לי צורך להסתכל לעבר מולי בכדי לחוש בנוכחותה לצידי. היתה בינינו מעין
231
שושלת הרואים-למרחק
מתיחות מעניינת, תחושה אותה לא הבנתי עד תומה. היא היתה אז בת שש עשרה, ואני בן ארבע עשרה שנים, ושנתיים אלו התנשאו מעלינו כחומות אדירות.
ועדיין, תמיד פינתה מזמנה עבורי, ונראה היה כי היא מפיקה הנאה מרובה מחברתי. למעשה, נראה היה לי כי מגלה בי אותה התענינות אשר גיליתי אני בה. אך כאשר הייתי מנסה לגשש לעברה, היתה נסוגה לאחור, עוצרת לנער חצץ מנעליה או לדבר על מחלתו של אביה, עד כמה הוא זקוק לה. אך משהפניתי מעליה את עירנותי, חוסר הבטחון שלה היה צף ועולה, והיא היתה מנסה להביט בי בפניי, בפי, בעיניי. לא הבנתי זאת אז, אך היה זה כאילו ישנו חבל מתוח בינינו. עתה, עם זאת, יש צליל של רוגזה בקולה.
׳הו. אני מבינה. ואתה יודע כל כך הרבה על אנשים מרוקנים, הה, יותר מאלו אשר נשדדו על ידם?׳
מילותיה המרירות הפתיעו אותי, וחלפו להם שניים או שלושה רגעים נוספים בטרם יכולתי לדבר. מולי לא ידעה דבר אודות צ׳ייד ואודותיי, וכמובן שלא ידעה על נסיעתי לרוקון. עבורה הייתי נער שליח מן הטירה, אחד מני רבים, רץ בשליחויות עבור האחראי על האורוות או עבור הסופר. לא היתה לי כל כוונה להסגיר את העובדה כי הידע אותו הפגנתי בא ממקור ראשון, או כי אני מכיר ויודע את תחושת המרוקנים עצמם.
׳אני שומע את שיחות השומרים, כאשר הם ליד האורוות או המטבחים בלילה. חיילים כמותם ראו ופגשו בסוגים רבים של בני אדם, והם אלו אשר אומרים כי למרוקנים אין כל חברים, בני משפחה, כל קשרי דם או ידידות שהם. יחד עם זאת, אני מניח כי לו אחד מהם היה מתחיל לשדוד עוברי אורח על הדרך הראשית, אחרים היו מחקים את מעשיו, ובכך היו דומים מבחינות רבות אמנם לחבורת שודדי דרכים.׳
׳אולי.׳ דבריי ריככו אותה במעט. ׳בוא נטפס למעלה, שם, לאכול.׳
232
שוליית הרוצח
"שם למעלה" היה מדף בקצהו של סלע, ואותו העדיפה מולי עתה תחת המקום הקבוע שלנו על שובר הגלים.
הסכמתי במנוד ראש. הדקות הבאות חלפו בטיפוס ובהעלאת סל המזון אל המדף.
תפשתי עצמי בוחן בהגנב את מולי, מנסה לראות כיצד תתמודד עם שמלתה, מנצל הזדמנויות ללכוד את זרועה ולתמוך בה, או לאחוז בידה ולסייע לה בעוד היא נושאת את הסל. ברגע של הארה הבנתי כי הצעתה של מולי לטפס אל הסלע המרוחק היתה דרכה המיוחדת לתמרן את המצב בדיוק לידי כך. סוף סוף הגענו אל שולי הסלע והתיישבנו. צפינו יחד על המים, ואני התמוגגתי מהכרתי במודעותה אליי. זה הזכיר לי את אלות הלהטוטנים של חגיגות האביב, מתעופפות ביניהם שוב ושוב, מהר ומהר יותר. השתיקה נמשכה עד אשר אחד מאיתנו היה חייב לדבר. התבוננתי בה, אך היא הפנתה מבטה הצידה. היא הציצה אל תוך הסלל ואמרה, ׳הו, יין שנן? חשבתי שאין הוא טוב אלא לאחר החורף.׳
׳הוא מהשנה שעברה... התיישן במשך חורף שלם׳,׳ אמרתי לה ונטלתי מידה את בקבוק היין על מנת לחלץ את הפקק מתוכו בעזרת סכיני. היא התבוננה במאמציי זמן מה, ואז נטלה אותו ממני, שלפה את פגיונה הארוך מנדנו על חגורתה, וחילצה במיומנות מעוררת קנאה את הפקק.
היא הבחינה במבטי ומשכה בכתפיה. ׳אני מחלצת פקקים מבקבוקים עבור אבי מאז שאני זוכרת את עצמי. בדרך כלל עשיתי זאת משום שהיה שיכור מדי. היום אין לו עוד כח בידיו, גם כאשר הוא פיכח.׳ באב ומרירות נמהלו יחד במילותיה.
׳אה,׳ גיששתי אחר נושא נעים יותר לשיחה. ׳תראי, הנה נעדת־ הסער,, הצבעתי אל עבר הגלים, אל ספינה חלקת ירכתיים אשר חתרה אל תוך הנמל. ׳תמיד היתה הספינה היפה ביותר במעגן בעיניי.׳
׳היא שבה מסיור: סוחרי הבגדים אספו כסף. כמעט כל סוחר תרם
233
שושלת הרואים-למרחק
את חלקו. גם אני, אף כי כל שיכולתי לתת היו מעט נרות לפנסיה. היא מאויישת בחיילים עתה, ומלווה את הספינות בין טירת הצבי להיידן. רסס פוגשת בהן שם ומלווה אותן הלאה במעלה החוף.׳
׳לא שמעתי על כך.׳ הופתעתי לגלות כי שמעה של התפתחות מעין זאת לא הגיע למצודה. ליבי צנח בקרבי, על כי אפילו עיירת טירת הצבי נאלצה ליטול את היוזמה לידיה מבלי להיוועץ במלך או לבקש את הסכמתו. אמרתי למולי את הדברים.
׳ובכן, כל עוד המלך ערמומי אינו עושה דבר מלבד להקיש בלשונו ולקמט את מצחו, חייבים האנשים לפעול למען עצמם. הוא יודע היטב לבקש מאיתנו להיות חזקים, בעוד הוא סגור ומוגן בין חומות טירתו. אין הוא צריך לפחד שמא בתו, בנו או אחיו ייפגעו וירוקנו.׳
דבריה ביישוני, והבושה היתה קשה אף יותר משהבנתי כי אין בפי דבר לאמר לזכות המלך. והיתה זו הבושה אשר דחפה אותי להגיד, ׳טוב, את בטוחה לא פחות מהמלך, כאן בעיירת טירת הצבי.׳
מולי בחנה אותי בעיון. ׳היה לי בן דוד. הוא נסע להשתלם בפירזול ברוקון.׳ היא דממה לרגע, ואז הוסיפה בזהירות. ׳האם תחשבני לקרת־לב אם אומר לך כי כאשר שמענו כי הוא רק נהרג חשנו הקלה? במשך שבוע ימים לא ידענו מה עלה בגורלנו, עד אשר הגיעה אלינו שמועה מפי אדם אשר ראה את בן דודי בשעת מותו. ואבי ואני, שנינו, נשמנו לרווחה. ידענו כי אנו יכולים כעת להתאבל; שהוא איננו, ושמותר לנו להתגעגע אליו. נחסכה מאיתנו אימת הידיעה כי הוא עדיין בחיים, מסתובב בדרכים ונוהג כחיה, גורם צער וסבל לאחרים. מבייש את עצמו.׳
שתקתי. ׳אני מצטער,׳ אמרתי לאחר דקות ארוכות של שתיקה, אך משחשתי כי אין זה מנחם אותה, הנחתי את ידי על ידה חסרת התנועה. לרגע קצר היה זה כאילו לא יכולתי לחוש בה, כאילו צערה המם אותה עד לכדי ריקנות רגשית, בדומה לריקנות שאפפה כמחלה את אנשי
234
שוליית הרוצח
רוקון. אך אז היא נאנחה ושוב שבה אליי ידיעת נוכחותה לצידי. ׳את יודעת,׳ ניסיתי, ׳ייתכן והמלך עצמו אינו יודע מה עליו לעשות. ייתכן והוא חסר אונים לא פחות מנתיניו.׳
׳הוא המלך!׳ מחתה מולי. ׳ושמו ערמומי. אנשים אומרים כי הוא נוהג באיפוק אך ורק מתוך רצונו להימנע מהוצאת כספים מאוצרותיו. מדוע ישלם מכספו, כאשר סוחרים נואשים משלמים בעצמם לשכירי חרב? אבל, דיברנו מספיק...׳
היא נשאה את ידה לבלום את דבריי. ׳לא הגענו לכאן, לשלווה והקרירות, לדבר על פוליטיקה ופחדים. ספר לי על מעשיך. האם הכלבה המנומשת המליטה את גוריה כבר?׳
וכך הוספנו לדבר על דברים אחרים, על גורים רכים, על הסוס הלא נכון שעיבר בשעה הלא נכונה את אחת הסוסות, והיא סיפרה לי כיצד אספה גבעולי תירס ירוקים ופרחי אוכמניות שחורות לבשם את נרותיה, ועד כמה תהיה עסוקה בשבוע הקרוב בהכנת מלאי אוכמניות לימות החורף תוך כדי הטיפול היומיומי בחנות ובהכנת הנרות.
שוחחנו, אכלנו ושתינו וצפינו בשמש הקיץ המאוחרת שוקעת לאיטה אל האופק. המתח בינינו היה לי נעים ־ מקור לחרדה אך גם להנאה. ראיתי בו מעין הרחבה של החוש החדש והמוזר שלי, ועל כן •שמחתי כאשר הבנתי כי מולי עצמה מסוגלת לחוש וליהנות מאותן תחושות שבינינו. ביקשתי לדבר איתה על הדבר, לשאול האם היתה מודעת באותו אופן גם לאחרים. אולם חששתי כי לו אשאל אותה, אחשוף עצמי בפניה כפי שעשיתי בפני צ׳ייד, והיא אף עלולה להגיב כפי שידעתי כי בוריך היה מגיב ־ בגועל ודחיה. על כן חייכתי, והשיחה .,נמשכה עוד ועוד. את מחשבותיי שמרתי לעצמי.
ליוויתי אותה לביתה דרך הרחובות השקטים ונפרדתי מעליה לשלום ליד דלת חנות הנרות. היא עצרה לרגע, פניה אומרות כי דבר מה נוסף בפיה לומר לי, אך אז התחלפה ההבעה במבט שואל, והיא לא אמרה דבר מלבד "לילה טוב, חדש," שקט.
235
שושלת הרואים-למרחק
שירכתי דרכי חזרה לטירה תחת שמיים בצבע כחול עמוק, מנוקדים באלפי כוכבים בהירים. חלפתי בעד השערים, בעד השומרים ומשחק הקוביות הנצחי שלהם, ומשם אל האורוות. ערכתי סיבוב קצר בין התאים, אך הכל היה שקט ומסודר, אפילו גורי כלבת הציד המנומשת הצעירים נמנמו בשלווה סביב אימם. הבחנתי בשני סוסים זרים קשורים לגדר המקיפה את חלקת אימוני הרכיבה, וסוס רכיבה של גבירה אחת הוכנס לאורווה עצמה. עוד אחת מנשות האצולה הגיעה לביקור בטירת הצבי, החלטתי. תהיתי מה עשוי היה להביאה לכאן לקראת סופו של הקיץ, והתפעלתי מאיכות סוסיה. לאחר מכן עזבתי את האורוות ועליתי לטירה.
מתוך הרגל נשאו אותי רגליי למטבחים. הטבחית הכירה היטב את תיאבונם הידוע לשמצה של נערי האורוות והלוחמים, וידעה כי הסעודות הרגילות לא מספיקות לרוב בכדי להשביעו. בעת האחרונה כירסם בי הרעב ללא הרף, כל שעות היממה, והגבירה פזיזה כבר הזהירה אותי כי אם לא אפסיק לצמוח במהירות שכזאת יהיה עליי להתעטף בגזרי עץ, כפי שנוהגים אנשי הפרא, שכן היא כבר נואשה מהנסיונות להלבישני בבגדים אשר ייראו תואמים למידותיי. מחוץ לדלת המטבח הגיעו לאפי ניחוחות קדרת הנזיד המפורסמת של הטבחית, וכבר חישבתי וראיתי בעיני רוחי את הלחם והגבינה שיתלוו אליה על שולחני המפואר, כמובן יחד עם ספל מהשיכר הטוב והתוסס שלה. פתחתי את הדלת ונכנסתי למטבח.
אל השולחן הסבה אישה. היא עסקה באכילת תפוח וגבינה כאשר נכנסתי, אך משהבחינה בי זינקה מן הספסל וכיסתה בידה על ליבה כאילו חשבה כי אני לא אחר מאיש האבעבועות עצמו. עצרתי בכניסה. ׳לא ביקשתי להפתיעך כך, גבירתי. אני רעב וחשבתי לאכול כאן מעט. האם יפריע לך אם אשאר?׳
הגבירה שקעה בכבדות חזרה אל מושבה. תהיתי, ביני לבין עצמי, מה עושה גברת במעמדה במטבח בשעה כה מאוחרת, שכן לא
236
שוליית הרוצח
היה בשמלה הלבנה הפשוטה שלה, או בעייפות בעיניה, בכדי להטעות איש ־ מוצאה אכן היה רם. זאת, ללא ספק, היתה בעלת סוס הרכיבה מהאורווה, ולא איזו משרתת. אם התעוררה רעבה באמצע הלילה, מדוע לא ביקשה מאחד המשרתים להביא לה דבר מה לאכול?
ידה, אשר נותרה עוד על לוח ליבה, עלתה וטפחה על שפתיה, כאילו ביקשה לאזן את נשימתה. כאשר דיברה, קולה היה יציב, כמעט מוזיקלי. ׳לא אפריע לך לסעוד את רעבונך. פשוט הפתעת אותי כשנכנסת... בפתאומיות שכזאת.׳
׳רב תודות, גבירתי.׳
נעתי במטבח בזריזות מיומנת, בין חבית השיכר, לגלגל הגבינה ומגש הלחם, אך לכל מקום אליו פניתי, עיניה ליוו את גבי. המזון אותו שמטה אל השולחן כאשד נכנסתי נותר שם, מוזנח. סבתי לעברה מחבית השיכר ומצאתי את עיניה נעוצות בי. מיד השפילה את עיניה. פיה נע, אך דבר לא יצא ממנו.
׳האם ביכולתי לעשות דבר מה עבורך?׳ שאלתי באדיבות מרובה. ׳למצוא דבר מה? האם תרצי ללגום מעט שיכר?׳
׳אם אין זו טרחה רבה מדי עבורך,׳ השיבה חרישית. הבאתי אליה את הספל אותו זה עתה מזגתי עבורי והנחתיו על השולחן מולה. היא נרתעה כאשר קרבתי אליה, כאילו נשאתי איזו מחלה מידבקת. לרגע חשבתי כי אולי נודף ממני ריח רע, בשל עבודתי באורווה מוקדם יותר באותו יום, אך דחיתי מיד את המחשבה. מולי היתה מציינת זאת בפניי ללא היסוס אם כך היה הדבר. תמיד היתה כנה עימי בעניינים מעין אלה...
מזגתי ספל נוסף עבורי, ולאחר מבט חטוף נוסף בחדר, החלטתי כי המזון ללא ספק יערב יותר לחיכי אם אסעד למעלה בחדרי.
כל כולה של הגבירה העיד על אי הנוחות שנוכחותי הסבה לה. אך בעוד אני מנסה לייצב בזרועותיי את פרוסות הלחם, הספל והגבינה,
237
שושלת הרואים-למרחק
היא הצביעה על הספסל לצידה. ׳שב,׳ אמרה, כאילו קראה את מחשבותיי. ׳אין זה הוגן כי אגרש אותך לאכול במקום אחר.׳
לא היה בנימת קולה ציווי או הזמנה, אלא דבר מה בין השניים. ישבתי במקום אליו סימנה, השיכר נשפך מעט לצדדים כאשר הנחתי את הספל על השולחן, וכל אותה העת עיניה לא עזבו אותי לרגע. חשתי אותן עליי, לא בוהות בגסות, כי אם בוחנות במין פתיחות וכנות לא שגרתיות בקרב נשים במעמדה. הרכנתי את ראשי בנסיון לחמוק מן המבט החודר, ואכלתי במהירות, כעכבר המצונף בפינה מפני פחד החתול האורב מעבר לדלת. היא לא ויתרה, ולמגינת ליבי גיליתי כי זה עתה ניגבתי את שולי פי בשרוול חולצתי.
לא יכולתי לחשוב על דבר מה לאמר לה, אך השתיקה הציקה ודקרה בי. הלחם היה יבש בגרוני. השתעלתי, וכאשר ניסיתי לשטוף אותו במעט שיכר, נחנקתי. גבותיה התקשתו, שפתיה הקמוצות התקשחו בזוית חמורה אף יותר. מיהרתי לאכול, מבקש אך להימלט מעיני השקד והפה הדק והדומם שלה. תחבתי את פירורי הלחם והגבינה האחרונים אל גרוני ומיהרתי לקום, תוך שאני מתנגש בשולחן וכמעט ומפיל את הספסל לאחור בחפזוני.
מיהרתי לעבר הדלת, אך אז זכרתי את בוריך ואת הנחיותיו באשר לדרך הנאותה לפרוש מנוכחותה של גבירה. בלעתי את שאריות המזון שעוד נלעסו בפי.
׳ליל מנוחה, גבירתי,׳ מלמלתי, ומיד ידעתי כי אין אלו המילים הנכונות. אך משלא הצלחתי למצוא דבר מה מוצלח יותר, סבתי על עקביי והמשכתי לעבר הדלת.
׳המתן,׳ אמרה, וכאשר עצרתי, שאלה, ׳האם אתה ישן למעלה, או באורוות?׳
׳גם וגם. לפעמים. אני מתכוון, בשניהם. אה, לילה טוב, אם כך, גבירתי.׳ הסתובבתי שנית ונמלטתי כל עוד רוחי בי.
238
שוליית הרוצח
רק בהיותי במחצית הדרך במעלה המדרגות היכתה בי מוזרותה של השאלה. ורק כאשר עמדתי לפשוט את בגדיי גיליתי כי אני עדיין אוחז בידי ספל שיכר ריק.
הלכתי לישון, בהרגשה כי אני טיפש גמור ואיני יודע אף מדוע.
239
שושלת הרואים-למרחק
12
פסיינס
פולשי הספינות האדומות היוו מקור לאומללות וסבל לבני עמם זמן רב לפני שהחלו להטריד את חופי שש הדוכסויות.
מכת קיצונית ומסתורית הפכו לכח פוליטי ודתי רב עוצמה, והם עשו זאת בדרכים אכזריות להפליא. ראשי שבטים וכפרים אשר סרבו לאמונותיהם מצאו לעתים קרובות כי נשותיהם וילדיהם נפלו קורבן למה שנודע עם הזמן כ׳ריקון,, על שמה של עיירת רוקון האומללה.
למרות שאנו רואים בנכריים עם אכזר וקשה, הרי שמסורתם מתובלת בלא מעט נאווה, ועונשים כבדים עבור אלו המפרים את כללי ההתנהגות בין אחים לדם. שוו בנפשכם את הסבל העובר על אב נכרי אשר בנו עבר ריקון. עליו לבחור אחת מן השתיים: להסתיר את חטאיו ופשעיו של הבן, כאשר זה האחרון משקר לו, גונב ממנו, ומאלץ את נשות ביתו להתמסר לו; או לתלות את הילד,וכך לאבד הן את יורשו והן את כבודו בעיני ראשי הבתים והשבטים האחרים.
אימת הריקון היוותה גורם מכריע בעליית כוחם של פולשי הספינות האדומות ובדיכוי ההתנגדות הפוליטית להם בארצם.
בעת שהחלו הפולשים להטריד את חופינו ולגרום לנזק כבד ומוחשי, רוב ההתנגדות באיים הנכריים כבר חוסלה. אלו אשר התכחשו
240
שוליית הרוצח
להם בגלוי נמלטו או הומתו. אחרים שילמו את הכופר והשקו שיניהם בזעם כנגד מעשיהם הברבריים של מנהיגי הכת.
אך היו רבים אחרים, כאלו אשר שמחו להצטרף לשורות הכת. אלו צבעו אדום את גוף הספינות ומעולם לא הטילו ספק מוסרי במעשים בהם נטלו חלק פעיל. ככל הנראה אותם "מומרים" באו מהבתים החלשים יותר, אנשים אשר מוצאם לא הועיד להם עמדות של כח והשפעה.
אך בעיניו של מנהיג פולשי הספינות האדומות לא היה זה משנה מה מוצאו של אדם, כל עוד נתונה לראשון נאמנותו המוחלטת של האחרון.
את הגבירה ראיתי פעמיים נוספות בטרם נגלתה לי זהותה. הפעם השנייה היתה בערב המחרת, כמעט באותה השעה. מולי היתה עסוקה עם האוכמניות שלה, ואני יצאתי לערב של שירת מסבאות יחד עם קארי ודיק. אותו ערב לגמתי כוס או שתיים של שיכר מעבר לרצוי. אמנם לא חשתי בחילה או סחרחורות, אך הקפדתי להניח את רגליי בזהירות על הקרקע עם כל צעד, שכן במעלה הגבעה לטירה הצלחתי למעוד לא אחת לבורות בדרך.
במקום סמוך אם כי נפרד מחצר המטבח המאובק על מרצפותיה ומעגני העגלות שלה ישנו אזור מגודר, אשר נקרא בפי קול גן הנשים, לא משום שזהו מקדשן הפרטי, אלא פשוט משום שלהן הידע והאחריות על הטיפול בו. זהו מקום נעים. בריכת מים צלולים מפכה במרכזו, ושיחים פורחים רבים ושונים צומחים בו בינות לעצי הדר, פרחים אקזוטיים ושבילי אבני אזוב.
במצבי הנוכחי, ידעתי היטב כי מוטב שלא אעלה מיד למיטתי. אילו הייתי מנסה להירדם, מיד היתה המיטה מתחילה להסתובב ולהסתחרר, ובתוך כשעה הייתי מוציא את נשמתי וקיבתי על רצפת
241
שושלת הרואים-למרחק
החדר. עד עתה היה זה ערב נחמד ומהנה למדי, ולא היתה לי כל כוונה לסיימו בניקוי רצפות ואוורור ריחות. על כן שמתי פעמיי אל עבר גן הנשים.
באחת מפינות הגן, בין חומת אבן אשר פלטה בשעות הערב את חום שמש היום, לבין אחת מבריכות המים הקטנות יותר, צמחו להם כמה שיחי קורנית. ביום חם עשוי ניחוחם לעורר סחרחורת וכאבי ראש, אך באותה שעה, כאשר הערב התחלף לאיטו בלילה, היקל הריח הספק עדין ספק צורב על ראשי. שטפתי את פניי במימי הבריכה הקטנה, והתיישבתי כשגבי שעון כנגד החומה אשר עדיין פלטה את קרני השמש. צפרדעים קירקרו זו לזו. הפניתי מבטי לעבר הבריכה והתמקדתי במים השלווים בנסיון לעצור את סהרורי ראשי שכבר החלו.
צעדים. ואז קולה חסר הסבלנות של אישה השואלת, ׳אתה שיכור?׳
׳לא ממש,׳ השבתי בחביבות מירבית, בחושבי כי זו טילי נערת הסחלב. ׳לא הספיק לי הזמן, גם לא המטבעות,׳ הוספתי בבדיחות מתחכמת.
׳אני מניחה שלמדת כל זאת מבוריך. אדם שטוף זימה ומועד לשיכרות הוא, ואת אותן התכונות החדיר בך. לעולם יביא את אלו בסביבותיו לרמתו של,־.׳
המרירות בקולה של האישה הביאני לשאת את פניי לעברה. צמצמתי עיניי באור המעומעם בנסיון לזהות את תווי פניה. היתה זו הגבירה מליל אמש. בעומדה כך על השביל, שמלתה כה פשוטה, נראתה היתה בעיניי כלא יותר מילדה. היא היתה דקיקת גו, גבוהה לפחות כמוני, אף כי בגילי ־ ארבע עשרה שנים ־ לא הייתי גבוה במיוחד. אך הפנים היו פניה של אישה, וברגע זה פיה נתון היה בזווית מאשימה בעליל, אותה הדגישו הגבות המורמות מעל עיני השקד שלה. שערה היה כהה ומתולתל, ואף כי ניסתה לרסנו, לא מעט קווצות שיער ותלתלים סוררים פרצו מתוכו סביב ראשה וצווארה.
242
שוליית הרוצח
למען האמת, לא חשתי חובה יתרה להגן על בוריך; אלא שלמצבי באותו הרגע לא היה כל קשר אליו. על כן מלמלתי דבר מה בנוגע לכך שהוא נמצא מיילים רחוקים מהטירה, וכי אין הוא יכול, אם כך, להיות אחראי לכל אשר בא אל גרוני.
הגבירה התקרבה ועמדה כעת כפסע מעליי. ׳אך הוא מעולם לא חינך אותך אחרת, הלא כן? מעולם לא יעץ לך כנגד השיכרות?׳
בארצות הדרום נהוג לומר כי יש אמת ביין. לעניות דעתי אותה אמת מצויה גם בשיכר. אותו לילה, דברתי אמת.
׳למעשה, גבירתי, אילו היה כאן כרגע, היה כועס עליי עד מאוד. ראשית, על כי אינני קם על רגליי בנוכחותה של גבירה.׳ באומרי זאת זינקתי ונעמדתי על רגליי. ׳ושנית, היה מטיף לי ארוכות על ההתנהגות המצופה מאדם אשר דמו הוא דם נסיכים, אף כי אין תוארו בהתאם.׳ ניסיתי לקוד קידה, וכאשר הצלחתי, היתה בי את הבינה להשלימה בנפנוף ידיים מליצי. ׳על כן לילה טוב לך, גבירה נאווה של הגן. אני מאחל לך ליל מנוחה, ובמילים אלה אסלק את נוכחותי המגושמת מקרבתך.׳
כאשר עלה קולה בקריאה ׳חכה!׳ עמדתי כבר תחת שער הקשתות בכניסה לגן, וקיבתי רטנה באיום מוחשי למדי, על כן השמתי פניי כי איני שומע את קריאתה. היא לא באה בעקבותיי, אך הייתי משוכנע כי היא מתבוננת בי, על כן המשכתי בהליכה זקופה וראש יציב אף כאשר יצאתי את חצר המטבח. מיהרתי אל עבר האורוות, שם הקאתי את נשמתי על ערימת גללים, וסיימתי את הלילה בשינה עמוקה בתוך אחד התאים הריקים והנקיים, שכן מבט אחד אל עבר המדרגות התלולות להפליא המובילות לחדרו של בוריך שיכנע אותי כי מוטב כך.
נעורים הם המרפא הטוב ביותר, בעיקר כשאתה חש מאוים. הייתי על רגליי עוד בטרם הנץ השחר ביום המחרת, שכן ידעתי כי בוריך אמור לשוב לאורוות מאוחר יותר אותו היום. שטפתי את גופי ליד
243
שושלת הרואים־למרחק
האורוות, והחלטתי כי מן הראוי להחליף את החולצה אותה לבשתי במשך שלושת הימים האחרונים. הדאגה מן המראה המרופט החמירה אף יותר כאשר אותה גבירה הופיעה מולי במסדרון מחוץ לחדרי. היא בחנה אותי בעיון, מכף רגל ועד ראש, ובטרם היה סיפק בידי לפתוח את פי, אמרה את הדברים הבאים: ׳החלף את חולצתך,׳ ועוד הוסיפה, ׳הגרביים הללו גורמות לך להיראות כחסידה. אמור לגבירה פזיזה כי יש להחליפן.׳
׳בוקר טוב לך, גבירתי,׳ אמרתי. לא היה זה מענה, אלא המילים היחידות שהצלחתי לפלוט בתדהמתי. בו ברגע החלטתי כי לפניי אישה מהזן החריג ביותר, אף יותר מהגבירה קורנית. מוחי פעל בקדחתנות, ונראה היה כי דרך הפעולה היחידה תהיה פשוט לשתוק ולהנהן. ציפיתי כי תלך לדרכה. אך עיניה חסרות החמלה לא משו מפניי.
׳האם אתה מנגן בכלי נגינה?׳ תבעה לדעת.
טלטלתי ראשי בשלילה אילמת.
׳אתה שר?׳
׳לא, גבירתי.׳
מבטה היה מוטרד כאשר שאלה, ׳אם כך אולי למדת לדקלם את האפוסים ואת פסוקי הידע, על צמחים, ריפוי וניווט... דברים מעין אלה?׳
׳רק את אלו הנוגעים לטיפול בסוסים, בזים וכלבים,׳ השבתי לה בכנות. בוריך דרש כי אלמד את אלו. צ׳ייד לימד אותי כמה מן הטבלאות העוסקות ברעלים ובתרופות הנגד שלהם, אך הזהיר אותי פן אעשה בידע זה שימוש גלוי, שכן אין הוא ידוע לבריות, ועל כן אל לי לצטט אותו בחופשיות.
׳אך אתה רוקד, כמובן? וודאי הודרכת באמנות החריזה?׳
הייתי מבולבל בעליל. ׳גבירתי, חוששתני כי את מחליפה ביני לבין אדם אחר. אולי חושבת את כי הנני אוגוסט, דודנו של המלך. הוא צעיר ממני בכדי שנה או שנתיים, ו...׳
244
שוליית הרוצח
׳אינני טועה. השב לשאלתי!׳ ציוותה, וקולה גלש לצורמניות.
׳לא, גבירתי. הלימודים אודותיהם שאלת, ובכן, אלו שיעורים שנועדו ל... לבני אצולה או מלוכה. אני לא הודרכתי בהם.׳
עם כל תשובה שלילית, הלכה ההבעה המוטרדת על פניה והעמיקה. זוית פיה התיישרה, ועיני השקד שלה התערפלו.
׳זה בלתי נסבל,׳ הצהירה, הסתובבה במניפת שמלות וחצאיות, ומיהרה במורד המסדרון. לאחר כרגע נכנסתי לחדרי, החלפתי את חולצתי, והעלתי על רגליי את זוג הגרביים הגבוהים ביותר שברשותי. סילקתי את הגבירה ממחשבותיי ושקעתי במטלותיי ותפקידיי לאותו היום.
אותו אחר הצהריים, כאשר בוריך שב לטירת הצבי, היה גשום. פגשתי בו מחוץ לאורוות ואחזתי במושכות סוסתו כאשר הניף בכבדות את גופו מעל האוכף. ׳גדלת, פיץ,׳ ציין ביובש ובחן אותי בעיניים קפדניות, כאילו הייתי אחד הסוסים או הכלבים אשר הציג את הפוטנציאל המצופה ממנו. הוא פתח את פיו כמבקש לומר דבר מה נוסף, אך אז טילטל ראשו ופלט חצי־נחרה. ׳ובכן?׳ שאל, ואני פצחתי בדין וחשבון.
הוא נעדר פחות מחודש, אך בוריך היה אדם דקדקן, ואהב לדעת את ה־כ־ל, עד הפרט הפעוט ביותר. הוא צעד לצידי, מאזין, כאשר הובלתי את סוסתו לתאה והתחלתי לטפל בה.
לעתים הדהים אותי הדמיון בינו לבין צ׳ייד. שניהם דרשו ממני דיווח וידיעה של הפרטים המדויקים, ותבעו כי אהיה מסוגל לתאר את ארועי השבוע או החודש האחרון עד לאחרון שבהם, ובסדר הנכון. הלמידה כיצד לדווח כראוי לצ׳ייד לא היתה קשה עליי; צ׳ייד פשוט ניסח ברשמיות תביעות אותן הציג לי שנים בוריך מהרגע בו פרש עליי את חסותו. שנים מאוחר יותר הבנתי עד כמה דומה הדבר לצורת הדיווח הנדרשת מחייל בעת שהוא ניצב בפני מפקדו.
245
שושלת הרואים-למרחק
אדם אחר היה הולך למטבחים או לחדר הרחצה לאחר ששמע את הדיווח המפורט שלי על כל אשר התרחש באורוות בהעדרו. אולם בוריך התעקש לערוך בו במקום סיור באורוות, תוך שהוא עוצר כאן לשוחח עם אחד מנערי האורווה, שם לדבר ברוך אל אחד הסוסים. כאשר הגיע לסוסת הרכיבה הבוגרת של הגבירה, עצר על עומדו. הוא התבונן בסוס במשך דקות ארוכות ודוממות.
׳אני אימנתי את החיה הזאת,׳ אמר לפתע, ולקולו הסתובב הסום בתאו לעברנו וצהל קלות. ׳משי,׳ לחש בוריך, וליטף את חוטמו הלח. הוא נאנח לפתע. ׳אז הגבירה פסיינם נמצאת בטירה. האם כבר ראתה אותך?׳
הנה לכם שאלה קשה למענה. אלף מחשבות התנגשו בתוך ראשי בעת ובעונה אחת. הגבירה פסיינס, רעייתו של אבי, ומכל הבחינות זו האחראית מכל לנטישתו את כס המלוכה ואותי. עימה פטפטתי במטבח. בפניה קדתי קידות שיכורים. זאת היא אשר חקרה אותי הבוקר אודות חינוכי. לבוריך רטנתי, ׳לא באופן רשמי. אולם אכן נפגשנו.׳
הוא הפתיע אותי בפרץ צחוקו. ׳פניך כתמונה על הקיר הם, פיץ. אני יכול לראות בהם כי היא לא השתנתה יתר על המידה. בפעם הראשונה בה פגשתי בה היה זה בגן הסחלבים של אביה. היא היתה ישובה על ענף של עץ. היא תבעה ממני להסיר כפיס עץ מרגלה, והסירה שם ומיד את גרביה ונעליה על מנת שאעשה זאת. ממש לנגד עיניי. ולא היה לה כל מושג באשר לזהותי. אף לא אני ידעתי את זהותה שלה. סברתי כי היא אחת מהמשרתות באחוזה. הדבר ארע לפני שנים רבות, כמובן, אף לפני שנסיכי פגש בה.׳ הוא דמם, ופניו התרככו. ׳והיה לה כלב קטן ומתועב אותו תמיד נשאה עימה בסל. נשימותיו היו שורקות תמיד, ומפ׳יו נפלטו כל העת כדורים מפרוותו. שמו היה מאבק הנוצות.׳ הוא דמם שנית, וחייך, כמעט בחיבה. ׳שער בנפשך כי עדיין זוכר אני את אותו מפגש, אחרי שנים כה רבות.׳
׳האם נשאת חן בעיניה כאשר נפגשתם לראשונה?׳ שאלתי בחוסר טקט בולט.
246
שוליית הרוצח
בוריך הביט בי ועיניו הצטעפו, האדם מאחור נעלם בין ערפיליהן. ׳יותר מכפי שהיא מחבבת אותי כיום,' אמר לפתע. ׳אך אין לכך כל חשיבות. הבה נשמע, פיץ. מה היא חושבת אודותיך?׳
הנה לכם, שוב, שאלה מצוינת. פצחתי בדיווח מקיף אודות מפגשינו, תוך שאני מחליק את הפינות ככל שהעזתי. כאשר הגעתי למחצית תיאור מפגש הגן, בוריך נשא את ידו.
׳עצור,׳ הורה לי בשקט.
השתתקתי.
׳כשאתה מקצץ חלקים מהאמת בנסיון להימנע מלהישמע אדיוט, אתה בסך הכל מצליח להישמע כמו מפגר. הבה נתחיל מחדש.׳
כך עשיתי, ולא חסכתי בפרטים, לא אלו הנוגעים להתנהגותי, ולא אלו הקשורים להערותיה של הגבירה. כאשר סיימתי, המתנתי לגזר דינו בהכנעה. תחת זאת, הוא הושיט ידו וליטף את חוטמו של סוס הרכיבה. ׳כמה דברים משתנים עם הזמן,׳ אמר לבסוף. ׳ואחרים ־ לא.׳ הוא נאנח. ׳ובכן, פיץ. יש לך נטיה מאוד מאכזבת להופיע מול עיני אותם אנשים בדיוק מהם עליך להימנע בכל מחיר. אני משוכנע כי יהיו לכך עוד השלכות, אך אינני יודע מה יהא טיבן. ואם כך הוא המצב, אין כל טעם לדאוג או לחשוש. הבה נראה את גוריה של כלבת העכברוש. אתה אומר שהם שישה?׳
׳וכולם נותרו בחיים,׳ אמרתי בגאווה, שכן לכלבה היה עבר מפואר של המלטות קשות.
׳הבה נאחל זאת גם לעצמנו,׳ רטן בוריך כאשר סיירנו באורוות, אולם כאשר נשאתי את עיניי המופתעות אל פניו, נדמה היה לי כי הדברים לא היו מופנים כלל וכלל לעברי.
247
שושלת הרואים-למרחק
׳קיוויתי שתהיה בך הבינה להימנע ממנה,׳ נהם צ׳ייד לעברי.
לא היתה זו קבלת הפנים לה ציפיתי לאחר העדרות בת למעלה מחודשיים מחדרו. ׳לא ידעתי כי זו הגבירה פסיינס. במיוחד הפתיעה אותי העובדה כי את בואה לטירת הצבי לא ליוותה כל רכילות.׳
׳היא ידועה כמתנגדת נחרצת לכל סוג של רכילות; צ׳ייד ציין ביובש. הוא ישב בכיסאו אל מול האש הקטנה באח. חדרו של צ׳ייד היה קריר, והוא היה רגיש מאז ומתמיד לצינה. חזותו היתה עייפה וחלשה אף באותו לילה; מעשיו, יהיו אשר יהיו, בשבועות האחרונים, שחקו אותו בעליל. במיוחד היו אלה ידיו, ידיו הגרומות והמצולקות ופרקיהן הנפוחים, אשר שיוו לו מראה כה קשיש. הוא לגם מכוס היין אשר בידו והמשיך. ׳ויש לה כל מיני דרכים חריגות ומשונות לטפל באלו המדברים אודותיה מאחורי גבה. תמיד התעקשה על פרטיות מירבית. זו אחת הסיבות לכך שלו היו הדברים מתגלגלים אחרת, היתה ודאי משמשת מלכה גרועה למדי. לא שלאביר היה אכפת. היו אלה נישואין אותם בחר לעצמו מסיבות אישיות שאין בינן לבין פוליטיקה דבר. סבורני כי היתה זו האכזבה הקשה הראשונה אותה הנחיל לאביו. לאחר מכן, דבר אותו עשה לא ריצה ולא סיפק את ערמומי.׳
ישבתי שקט כעכבר. סלינק הגיע והתרפק על ברכי. צ׳ייד מיעט במילים, בעיקר בכל הנוגע למשפחת המלוכה. כמעט ולא נשמתי מחשש פן אפסיק את שטף דיבורו.
׳לעתים נדמה לי כי יש בפסיינס משהו אשר אביר ידע מיידית כי לו הוא זקוק יותר מכל. הוא היה אדם מסודר, מחושב, תמיד הגון, תמיד מקפיד על נימוסיו, תמיד מודע בדיוק למתרחש סביבו. הוא היה אבירי, ילד, במובן הטוב ביותר של המילה. הוא לא נכנע לדחפים מכוערים או קטנוניים. פירוש הדבר היתה כי היתה סביבו מין הילה... של איפוק ־ כך שאלו אשר לא הכירוהו היטב חשבוהו לקר וחנוט בהילכות אבירותו.
׳ואז הוא פגש בילדה ההיא... והיא אמנם היתה ילדה אז, לא
248
שוליית הרוצח
יותר. לא היתה בה יותר ממשות מביקורי עכביש או רסם מלוח מן הים. מחשבותיה ולשונה תמיד עפות לכאן ולכאן, בלה־דידי־בלה־דידה, ללא כל פסק זמן או קשר בו יכולת להבחין. עצם ההאזנה לדיבורה נהג להתיש את רוחי. אך אביר היה מחייך ומתמוגג. אולי משום שלא היתה בה אף טיפה של יראת כבוד מפניו. אולי משום שלא נראתה להוטה מספיק לכבשו. אך מבין תריסרי גבירות ראויות יותר, ממוצא רם ומוח חריף יותר, בחר הוא את פסיינס. ומעבר לכל סיבה אחרת להתנגד לנישואיהם, הרי שהיתה זו שעה גרועה במיוחד לאירוסין מעין אלה; כאשר נשא את פסיינס לאישה, סגר אביר את הדלת בפניהן של תריסר בריתות אפשריות אותן יכלה אישה להביא כנדוניה לטירת הצבי. לא היתה כל סיבה טובה עבורו להתחתן בעת בה עשה זאת. כל סיבה.׳
׳חוץ מהסיבה הפשוטה מכל: כך הוא רצה,׳ אמרתי, ומיד ביקשתי לנשוך את לשוני, שכן צ׳ייד הנהן והתנער לפתע. הוא הסיר עיניו מן האש והביט בי.
׳טוב. מספיק דיבורים. לא אשאל אותך כיצד הצלחת לעורר בה רושם מעין זה, או מה גרם לה לשנות את דעתה לגביך. אך בשבוע שעבר היא פנתה לערמומי ודרשה כי תוכר כבנו של אביר וכיורשו, וכן כי יינתן לך החינוך היאה לנסיכים.׳
סחרחורת תקפה אותי. האם היו אלה אריגי הקיר שרקדו למול עיניי, או שמא היו אלה עיניי ששיטו בי?
׳כמובן, הוא סירב,׳ המשיך צ׳ייד תוך שהוא מתעלם מתגובתי לחלוטין. ׳הוא ניסה להסביר מדוע אין הדבר אפשרי. אך היא חזרה ואמרה לו שוב ושוב: "אבל אתה המלך. איך ייתכן שאין זה אפשרי עבורך?" "האצילים לעולם לא יקבלו אותו. משמעות הדבר תהיה מלחמת אחים. חישבי מה יגרום השינוי לילד צעיר ובלתי מוכן, להשליך אותו ללא אזהרה למים הקפואים של משפחת המלוכה." כך הוא אמר לה.׳
249
שושלת הרואים-למרחק
׳הו,׳ אמרתי חרש. אינני זוכר מה חשתי באותו רגע יחיד ומיוחד. התרוממות רוח? כעס? פחד? כל שידעתי הוא כי התחושה חלפה, וכעת חשתי עירום ומושפל על כי חשתי בה מלכתחילה.
׳פסיינס, כמובן, כלל וכלל לא התרשמה. "הכן את הילד", אמרה למלך. "וכאשר יהיה מוכן, שפוט בעצמך". רק פסיינס מסוגלת לבקש בקשה מעין זאת, ועוד לפני אמת והדר בעצמם. אמת האזין בדממה, ביודעו כיצד תסתיים הפגישה, אולם הדר היה נרעש למדי. הוא נוטה לאבד את עצביו בקלות רבה מדי. אפילו טיפש גמור היה מבין כי ערמומי חייב לסרב לדרישתה של פסיינס. אך הוא יודע מתי עליו להתפשר. על כל פנים, הוא ויתר לה במעט, בעיקר, לעניות דעתי, בכדי לבלום את לשונה.׳
׳על כל פנים?׳ שאלתי בטיפשות.
׳מקצת לטובתנו, מקצת לרעתנו. או לכל הפחות, לאי הנוחות הארורה שתיגרם לנו.׳ צ׳ייד נשמע ממורמר ומרומם כאחד. ׳אני מקווה שתוכל למצוא שעות נוספות ביממה, ילדי, שכן אינני מוכן להקריב אף אחת מתכניותינו המשותפות לטובתה. פסיינס תבעה כי תחונך כפי שיאות למוצאך. והיא נשבעה לקחת על עצמה את המשימה. נגינה, חריזה, זימרה, דרך ארץ... אני מקווה כי יש בך סיבולת יתרה להבלים מעין אלה מכפי שהיתה לי. למרות שלא הטרידו כלל את אביר. נהפוך הוא, הוא עשה שימוש לא רע בכלל בידע זה. אך עסק הביש הזה יתבע חלקים גדולים מיומך. בנוסף, תשמש כמשרת אישי לפסיינס. אתה אמנם מבוגר לשם כך, אך היא התעקשה. אישית, אני סבור כי היא מתחרטת על העבר ומבקשת לפצות ככל הניתן על זמן אבוד; משימה בלתי אפשרית, לעניות דעתי. יהיה עליך לקצץ באימוני הנשק שלך. ובוריך ייאלץ למצוא לעצמו נער אורווה חדש.׳
קיצוץ אימוני הלחימה הטריד אותי כקליפת השום. כפי שצ׳ייד ציין פעמים רבות באוזניי, מחסל אמיתי פועל בחשאיות ומקרוב. אם אלמד היטב את משלח ידי (אם אפשר לקרוא כך לאמנות אותה החדיר
250
שוליית הרוצח
בי צ׳ייד) הרי שמימיי לא יהיה לי הצורך להניף חרב ארוכה על איש.
אך הזמן היקר עם בוריך ־ שוב מילאה אותי התחושה המוזרה של אי הידיעה מה באמת אני מרגיש.
שנאתי את בוריך. לפעמים. הוא ציפה ממני להצטיין, אך לא נרתע מלהטיח בי שוב ושוב כי לא אזכה לעולם לגמול נאות על הצטיינותי. אך הוא היה בה בעת פתוח, כן ובוטה, והאמין כי אוכל למלא אחר כל דרישותיו...
׳אתה ודאי תוהה מה הם היתרונות למצב החדש אשר נכפה עלינו,׳ המשיך צ׳ייד, מוסיף להתעלם מסערת הרגשות אשר תקפה אותי עם כל משפט נוסף מפיו. שמעתי את הדי ההתרגשות החבויה בקולו. ׳זהו דבר מה אותו ניסיתי להשיג עבורך פעמיים, ופעמיים סורבתי. אך פסיינס הציקה והציקה לערמומי עד כניעתו. זו האומנות, ילד. אתה עומד ללמוד את האומנות.׳
׳האומנות,׳ חזרתי אחריו, מבלי להבין כלל את המשמעות המלאה. הכל קרה מהר מדי.
׳כן•׳
גיששתי בייאוש אחר מחשבותיי. ׳בוריך סיפר לי אודותיה, פעם. לפני זמן רב.׳ ההקשר הכואב של אותה שיחה תקף אותי ללא אזהרה. אחרי שרחרחני הסגיר אותנו, מבלי להתכוון. הוא דיבר עליה כהיפך הגמור לחוש המיוחד בו חלקתי עם החיות.
אותה תפיסה מיוחדת אשר הביאה לידיעתי את השינוי המוחלט באנשי רוקון. האם לימוד אחת מן הדרכים יפטור אותי מן האחרת? האם יהיה באחת בכדי למנוע ממני את האחרת? הרהרתי בתפיסה המשותפת לי ולסוסים, לי ולכלבים, כאשר ידעתי כי בוריך אינו בסביבה. זכרתי את רחרחני, תמהיל של חמימות ואבל. לפניו ואחריו לא הייתי קרוב כל כך ליצור חי כלשהו.
251
שושלת הרואים-למרחק
האם האומנות תיטול ממני את המעט שיש בי?
׳מה הבעיה, ילד?׳ קולו של צ׳ייד היה ידידותי אך מודאג.
׳אינני יודע,׳ היססתי. אך אף בפניו של צ׳ייד לא הרהבתי עוז לחשוף את פחדי. את הכתם הפרטי שלי. ׳אין בעיה, אני מניח.׳
׳הקשבת למעשייה אחת יותר מדי על האומנות,׳ ניחש, ולחלוטין טעה. ׳הקשב לי, ילדי. אין היא יכולה להיות כה מסוכנת. אביר למד אותה. כך גם אמת. ותחת איום הספינות האדומות, ערמומי החליט לחדש מנהגים ישנים, ולהרחיב את ההכשרה למועמדים הגיוניים אחרים. הוא מבקש ליצור לו מעגל, אולי אף שניים, של אנשים המאומנים בתורה, בכדי לגבות ולחזק את יכולותיו שלו ושל אמת. גיילן אינו נלהב, בלשון המעטה, מן הרעיון, אך אני סבור כי הוא טוב. אף כי, בהיותי ממזר בעצמי, לא זכיתי ללמוד את האומנות. ועל כן אין לי כל מושג ברור כיצד ביכולתה לסייע בהגנה על ארצנו.׳
׳אתה ממזר?׳ המילים נפלטו מפי בסערה. כל מחשבותיי המעורבלות התפזרו ונעלמו לשמע הגילוי המרעיש. צ׳ייד בהה בי, המום לשמע תגובתי כפי שהייתי אני לנוכח דבריו.
׳כמובן. חשבתי שהבנת זאת לפני זמן רב. ילד, בשביל מישהו חד תפיסה כמוך, יש לך כמה שטחים מתים מפליאים במיוחד.׳
הבטתי בצ׳ייד כלראשונה בחיי. אולי הסתירו הצלקות שעל גופו את האמת מעיניי. הדמיון קיים היה, בהחלט. הגבות, נטיית תנוכי אוזניו, הקו המשופל קמעה של שפתו התחתונה. ׳אתה בנו של ערמומי,׳ ניחשתי ניחוש פראי. עוד בטרם הוא השיב, ידעתי עד כמה אויליים היו דבריי.
׳בן?׳ צ׳ייד צחק במרירות. ׳כמה היה לועג אילו שמע את דבריך! אך האמת קשה עבורו אף יותר. הוא אחי החורג והצעיר, ילד, אף כי אימו הרתה אותו במיטת נישואין, ואילו אני באתי לעולם לאחר מפגש מקרי על מיטת לוחמים במחנה ליד סנדסדג."
252
שוליית הרוצח
חרש הוא הוסיף, ׳אימי היתה חיילת כאשר בא עליה אבי. אך היא שבה לביתה על מנת ללדת אותי, ומאוחר יותר נישאה לכדר. כאשר מתה, שלח אותי בעלה על חמור, שם על צווארי מחרוזת אותה נהגה לענוד, ואמר לי להביאה למלך בטירת הצבי. הייתי בן עשר. באותם ימים, הדרך מוו׳לקוט לטירת הצבי היתה דרך ארוכה, ארוכה וקשה עד מאוד.׳
עדיין הייתי חסר מילים.
׳מספיק!׳ אמר צ׳ייד, והזדקף בחומרה בכסאו. ׳גיילן ידריכך באומנות. ערמומי אילץ אותו לעשות כן. הוא הסכים בסופו של דבר, אם כי תחת תנאים אותם קבע בו במקום. איש אינו רשאי להתערב במהלך הלימודים, איש אינו רשאי לפנות לאף אחד מהתלמידים. הלוואי והיה זה אחרת, אך אין דבר אשר ביכולתי לעשות בעניין. יהיה עליך להישמר ולהיזהר. אתה מכיר את גיילן, הלא כן?׳
׳קצת,׳ אמרתי. ׳רק מה שאחרים מספרים אודותיו.׳
׳מה נודע לך עליו?׳ חקר צ׳ייד.
נשמתי עמוקות ושקלתי את דבריי. ׳הוא סועד לבדו. אף פעם לא ראיתי אותו באולם הסעודות, לא עם הלוחמים ולא עם האצילים. מעולם לא ראיתי אותו משוחח עם אחרים, לא בחצר האימונים, לא בחצר הכביסה ולא באף אחד מן הגנים. הוא תמיד בדרכו למקום כזה או אחר כאשר אני רואה אותו, והוא תמיד ממהר. גישתו לחיות גרועה. הכלבים מתעבים אותו, והוא נוהג בסוסים בקשיחות כה רבה עד כי הוא קורע את פיותיהם ומקלקל את מזגם. לדעתי הוא בן גילו של בוריך. בגדיו נאים, מהודרים כמעט בבגדיו של הדר. שמעתי לא אחת את אנשי החצר מכנים אותו "אישה של המלכה".׳
׳מדוע?׳ שאל צ׳ייד חרש.
׳אהם, זה היה לפני זמן רב. גייג.׳ אחד החיילים. הוא בא לחדרו של בוריך באחד הלילות, קצת שיכור, קצת חבול. הוא היה מעורב
253
שושלת הרואים-למרחק
בקטטה עם גיילן, וזה האחרון הצליף בפניו במין שוט קטן, או דבר מה דומה. גייג׳ ביקש מבוריך כי יטפל בו, שכן השעה היתה מאוחרת, ומשמרתו של גייג׳ קרבה, אם אינני טועה. גייג׳ סיפר לבוריך כי שמע את גיילן אומר בגלוי כי הדר היה מלכותי פי שניים מאמת ואביר גם יחד, וכי היה זה מנהג מטופש אשר הרחיקו מכם המלכות. גיילן אמר כי אימו של הדר באה ממשפחה מכובדת ורמה יותר ממלכתו הראשונה של ערמומי. וזאת, כפי שכולם יודעים, היא האמת. אך הדבר שהרגיז יותר מכל את גייג׳ היו דבריו של גיילן כי המלכה דזירה בעצמה היתה מלכותית יותר מערמומי, שכן דם השושלת אשר זרם בעורקיה מקורו היה בשני הוריה, בעוד שדם השושלת של ערמומי הגיע מאביו בלבד. גייג׳ התנפל עליו, אך גיילן התחמק ממנו ופגע בו בפניו בחפץ כלשהו.׳
השתתקתי.
׳ו...׳ עודד אותי צ׳ייד להמשיך.
׳והוא מעדיף את הדר על פניו של אמת, ואף של המלך עצמו. והדר, ובכן, הוא מקבל אותו. הוא מיודד עימו יותר מכל חייל או משרת אחר בחצר המלך. דומה והוא נוהג אף להתייעץ בגיילן, אם לשפוט לפי הפעמים הבודדות בהן הבחנתי בשניים מסתודדים. מראה משעשע למדי, אגב; אפשר כמעט לחשוב שגיילן מחקה כקוף את הדר, מלבושו ואופן הילוכו הזהים לאלה של הנסיך. לפעמים הם ממש נראים דומים.׳
׳האמנם?׳ צ׳ייד רכן לעברי, ממתין. ׳במה הבחנת?׳
סרקתי את זכרוני בחיפוש אחר מידע נוסף ממקור ראשון אודות גיילן. ׳זה הכל, נדמה לי.׳
׳האם פנה אליך אי פעם?׳
׳לא.׳
׳אני מבין,׳ הנהן צ׳ייד לעצמו. ׳ומה שמעת עליו בחצר? מה הם חשדותיך?׳ הוא ניסה להובילני למסקנה מסוימת, אך עדיין לא ניחשתי את כוונתו.
254
שוליית הרוצח
׳מוצאו מפארו. פנים היבשת. משפחתו הגיעה לטירת הצבי יחד עם מלכתו השניה של ערמומי. שמעתי אומרים כי הוא מפחד מן המים, מפחד לשחות או להפליג בהם. בוריך נוהג בו כבוד, אך אין הוא מחבב אותו כלל ועיקר. הוא נוהג לומר כי גיילן הינו אדם היודע את תפקידו ומבצע אותו, אך אין הוא יכול להתיידד עם כל אדם אשר אינו יודע כיצד לנהוג בחיות, גם אם התנהגותו נובעת מבערות. אנשי המטבח לא סובלים אותו. הוא תמיד גורם לצעירים ביניהם לבכות. הוא מאשים את הבנות בכך שהן משירות שערות אל תוך מזונו וכי ידיהן מטונפות, והוא אומר כי הבנים הינם גסי רוח ואינם יודעים לשרת מזון ולהגיש כהלכה. גם הטבחים לא אוהבים אותו, שכן כאשר המתלמדים הצעירים מרוגזים, הם מתרשלים בעבודתם.׳
צ׳ייד עדיין בחן אותי מקרוב, בציפיה, ממתין לדבר מה חשוב מפי. אימצתי זכרוני בנסיון לדלות פיסות רכילות נוספות.
׳יש לו שרשרת על הצוואר ובה קבועות שלוש אבני חן. המלכה דזירה העניקה לו אותן, בעבור שירות מיוחד שביצע עבורה. אהם. הליצן שונא אותו. הוא אמר לי פעם כי כאשר אין איש בסביבה, גיילן מגדף אותו ומשליך עליו חפצים.׳
גבותיו של צ׳ייד התרוממו בפתיעה. ׳ליצן החצר מדבר איתך?׳ הוא הזדקף בכסאו בפתאומיות שכזאת, והיין בכוסו גלש על ברכיו. הוא שיפשף את הכתם בשרוולו בהיסח הדעת.
׳לפעמים,׳ הודיתי בזהירות. ׳לא לעתים קרובות. רק כאשר ברצונו לפנות אליי. הוא פשוט צץ לפניי ואומר לי דברים.׳
׳דברים? איזה מין דברים?׳
לפתע עלה בדעתי כי טרם שיתפתי את צ׳ייד בסוד חידת פיץ־ פץ־פיצפץ. אף עתה נמנעתי מלעשות כן; הפרשייה היתה סבוכה מדי גם כך. ׳הו, דברים מוזרים. לפני כחודשיים, הוא עצר אותי באחד המסדרונות ואמר לי כי יום המחר עתיד להיות יום גרוע לציידים. אך
255
שושלת הרואים-למרחק
היה זה יום נאה ובהיר. בוריך צד את הצבי הגדול ההוא באותו יום. אתה זוכר. היה זה אותו יום בו נתקלנו בזאבה. היא קרעה לגזרים שניים מן הכלבים.׳
׳למיטב זכרוני, היא כמעט תפשה גם אותך.׳ צ׳ייד רכן שנית קדימה, מבט משועשע קמעה על פניו.
משכתי בכתפיי. ׳בוריך הרג אותה. ואז הוא קילל אותי כאילו הכל היה באשמתי, ואמר שהיה מכה אותי עד לעילפון חושים אילו הייתי מניח לסוטי להיפגע. כאילו יכולתי לדעת שהזאבה תתקוף אותי.׳ היססתי. ׳צ׳ייד, אני יודע שהליצן מוזר. אך אני אוהב את אותם רגעים בהם הוא פונה אליי. דבריו חידות הם, והוא אינו נרתע מלהגיד לי דברים אותם לדעתו עליי לעשות, כמו לחפוף את ראשי, או להימנע מלבישת צהוב. אבל...׳
׳כן?׳ חקר צ׳ייד, כאילו עמדתי לגלות דבר מה בעל חשיבות עצומה.
׳אני מחבב אותו.׳ אמרתי, המילים נשמעות מגושמות. ׳הוא לועג לי, אך מפיו כל לעג נשמע כהבעת ידידות. הוא גורם לי לחוש, איך אומר זאת... חשוב. שכן הוא בחר בי לבן שיחו.׳
צ׳ייד נשען לאחור. הוא הושיט את כף ידו לפיו לכסות על חיוך, אך היתה זו בדיחה אותה לא הבנתי.
׳בטח בתחושותיך,׳ אמר לי קצרות. ׳והקשב היטב לעצותיו. ותמשיך לשמור על שיחותיכם הארעיות בסוד, כפי שעשית עד עתה. ישנם אלו אשר דבר מפגשיכם לא ינעמו לאוזניהם.׳
׳מי?׳
׳המלך ערמומי, אולי. אחרי הכל, הליצן שייך לו. קנוי בכסף מלא.׳
תריסר שאלות צפו ועלו במוחי. צ׳ייד הבחין בהבעה על פניי, שכן הוא נשא יד רועדת קלות. ׳לא כעת. אין כל צורך כי תדע יותר
256
שוליית הרוצח
בשלב זה. למעשה, אתה יודע יותר מכפי שעליך לדעת. אך הופתעתי לשמע גילוייך. אין זה אופייני לי לגלות סודות שאינם שייכים לי. אם ליצן החצר מעונין לגלות לך עוד, הוא יכול לדבר בשם עצמו. ואולם אם אינני טועה, נושא השיחה היה גיילן.׳
שקעתי חזרה בכיסאי באנחה. ׳גיילן. אז הוא לא נעים לאלו אשר אינם יכולים להתעמת מולו, מתלבש היטב וסועד בגפו. מה עוד עליי לדעת, צ׳ייד? היו לי מורים נוקשים, ואף בלתי נעימים. סבורני כי אצליח להתמודד גם עימו.׳
׳כדאי לך,׳ אמר צ׳ייד ברצינות פתאומית. ׳משום שהוא שונא אותך. שונא אותך אף יותר מכפי שאהב את אביך. עומק תחושותיו כלפי אביך הטריד אותי לא אחת. אף אדם, אף לא הנסיך בכבודו ובעצמו, אינו ראוי לדבקות עיוורת מעין זאת. ואותך הוא מתעב, בלהט לא פחות. הוא מפחיד אותי.׳
דבר מה בקולו של צ׳ייד עורר רעד מחליא שהחל בקיבתי וטיפס אל גרוני. חשתי אי נוחות עד כדי בחילה. ׳כיצד נודע לך?׳ תבעתי לדעת.
׳משום שהוא אמר כך לערמומי כאשר המלך הורה לו לכלול אותך בין תלמידיו. "האם אין על הממזר לדעת את מקומו? האין הוא מרוצה עם מעמדו שניתן לו בחסד ולא בזכות?" אחר כך הוא סירב ללמד אותך.׳
׳הוא סירב?׳
׳אמרתי לך. אך ערמומי היה נחוש בדעתו. והוא המלך, וגיילן חייב לעשות כמצוותו, על אף היותו אישה של המלכה. גיילן התרצה לבסוף ואמר כי הוא ינסה ללמדך. אתה תפגוש בו מדי יום ביומו. החל בחודש הבא. עד אז, אתה שייך לפסיינם.׳
׳היכן?׳
׳ישנו צריח הקרוי גנה של המלכה. כניסתך תותר אליו.׳ את
257
שושלת הרואים-למרחק
הדברים הבאים אמר צ׳ייד בזהירות, כמבקש להזהירני ובה בעת להימנע מלהרתיעני. ׳הישמר מפניו. שכן בין קירות גנה של המלכה, אין לי כל השפעה. שם, עיוור אני.׳
היתה זו אזהרה משונה, ואני נצרתי אותה קרוב לליבי.
258
שוליית הרוצח
13
סמית׳י
הגבירה פסיינס ביססה את קיצוניותה בשלב מוקדם למדי בחייה. כילדה קטנה, מטפלותיה ראו כה ילדה עצמאית במידה כמעט עיקשת, אך נעדרת יכולת אמיתית לדאוג לעצמה. אחת מהן ציינה, 'היא היתר, מתרוצצת כל היום בשרוכים פרומים משום שלא ידעה לקשרם בעצמה, אך לא הסכימה בשום אופן כי אחרים יעשו ואת עבורה; בטרם שנתה העשירית, החליטה לפסוח על החינוך המסורתי המקובל לבנות מעמדה, ותחתיו לימדה עצמה מיני עיסוקים אשר אין בהם כל תועלת: כדרות, קיעקוע, הכנת בשמיים, ובעיקר גידול וטיפוח צמחים, במיוחד ממוצא ור.
היא לא נרתעה מהבדידות, והעדיפה להימנע מכל פיקוח או השגחה. אדמות החורש והפרדסים נעמו לה יותר מבוסתניה וחצרותיה של אחוזת אמה.
אם סבורים אתם כי מנהגיה המוזרים של הילדה החריגה יולידו אישה חזקה ומחושלת ־ טעות בידיכם. למעשה, דבר לא יכול להיות רחוק יותר מן האמת במקרה שלפנינו. פסיינס נתקפה מדי מספר ימים בפריחות, שריטות ועקיצות, איבדה לעתים קרובות את דרכה, ומימיה לא פיתחה גישה בריאה ורגישה כלפי אדם או חיה.
רוב רובו של חינוכה בא לה מעצמה. היא שלטה בקריאה וכתיבה
259
שושלת הרואים-למרחק
מגיל צעיר, ומאותו הרגע למרה כל מגילה, כל ספד או לוח אשר מצאו את דרכם לידיה, ללא כל אבחנה של טעם או העדפה. מוריה ומחנכיה היו נמלאים ייאוש לנוכח יכולתה להעדר ממרבית השיעורים ועדיין ללמוד ולדעת היטב כל דבר.
אלא שפסיינס מעולם לא ביקשה לדעת בכדי ליישם; יישום הידע היה בעיניה שולי ומיותר להפליא.
ראשה תמיד מלא היה בשגיונות דמיוניים; היא העדיפה נגינה וזימרה על פני לוגיקה ודרך ארץ, ולא ביטאה כל עניין במעמדים חברתיים ובלימוד הכישורים הנדרשים לשם אלו.
ובכל זאת נישאה לנסיך, אשר המרץ והנחישות אותם הפגין כאשר חיזר אחריה היו לשערוריה הראשונה אי פעם שנקשרה בשמו.
׳עמוד זקוף!׳
נקשחתי.
׳לא כך! אתה דומה לתרנגול הודו, מתוח וממתין למכת הגרזן. הרפה את גופך. לא, שחרר את כתפיך לאחור, אל תמשוך בהן. האם עומד אתה תמיד כך, כשכפות רגליך פונות לכל עבר?׳
׳גבירתי, הרי הוא אך נער. הם כולם כאלה, מלאים בזויות חדות ועצמות. הניחי לו להיכנס ולהרגיש בנוח.׳
׳הו, טוב. היכנס, אם כך.׳
הנהנתי את הכרת תודתי אל עבר המשרתת עגלגלת הפנים, וגומותיה השיבו לי בחיוך משלהן. היא סימנה לי לעבר ספסל נמוך רגליים עמוס כל כך בכריות וצעיפים עד כי כמעט ולא נותר עליו מקום ישיבה. התיישבתי באחד מקצוותיו וסקרתי את חדרה של הגבירה פסיינס.
גרוע מחדרו של צ׳ייד. ללא ספק, החלטתי כעבור רגע. אילולא
260
שוליית הרוצח
ידעתי כי הגבירה משתכנת בו מזה שבועות ספורים בלבד, ודאי סבור הייתי כי אשפת השנים היא המושלכת בכל פינה בו. אף לו תיארתי בפרוטרוט את כל אשר בחדר, לא היה בכך בכדי לתאר אותו יפה; מיקומם היחסי של החפצים בחדר הוא שהעניק לו את מראהו ה... ייחודי.
מניפת נוצות, כפפת סיף וגבעולי ציפורן־חתול כולם השתכנו להם במנוחה בתוך מגף משומש היטב. כלבת טרייר שחורה וקטנה היתה מכורבלת בפינה, יחד עם גוריה, בתוך סל מרופד בפרווה וכמה גרביוני צמר. משפחה עליזה של סוסי ים מגולפים בשנהב התגוררה לה בצוותא על לוח בנושאי פירזול פרסות סוסים. אך היו אלה הצמחים אשר שלטו בחדר ללא עוררין.
מתוך כל כד, ספל וגביע בחדר הציצו להם אניצים ועשבים מוריקים, ופרחים בשלל צבעים וגוונים. על הרצפה ניצבו, בתפזורת, דליים וקערות, בית לזרי פרחים חתוכים בקפידה. כל פינה בחדר אליה הצליחו להגיע קרני שמש הבוקר או אחר הצהריים היתה עמוסה לעייפה בצמחים ומיני שיטין.
ההשפעה הכוללת של המראה היתה כאילו היה זה גן ירק אשר פרץ מבעד לחלונות וצמח מתוך רוב המהומה אשר בחדר.
׳הוא ודאי גם רעב, לייסי, לא כן? שמעתי שבנים הם כאלה. חושבני כי נותרו עוד גבינה וכעכים על המעמד לצד מיטתי. הואילי להביאם עבורו, אם תוכלי, יקירתי.׳
פסיינס עמדה כפסע ממני בשעה שדיברה אל לייסי, היישר מאחורי גבי.
׳אינני רעב, באמת, תודה לך,׳ פלטתי בחופזה, בטרם תספיק לייסי לקום מכיסאה. ׳באתי לכאן משום שנאמר לי... כי עליי להיות זמין עבורך, בבקרים, כל עוד יהיה לך צורך בי.׳
זה היה ניסוח זהיר. למעשה, דבריו של המלך ערמומי היו בוטים
261
שושלת הרואים-למרחק
יותר. במקצת. ׳לך לחדר שלה מדי בוקר, ועשה כל דבר אשר בדעתה לגרום לך לעשות על מנת שתעזוב אותי במנוחה. והמשך לעשות זאת עד אשר תתעייף היא ממך כפי שאני עייף ממנה.׳ ישירותו הבוטה הדהימה אותי, מה עוד שמעודי לא ראיתי את המלך כה טרוד ועייף כפי שהיה כאשר אמר לי את הדברים. בצאתי מחדרו נכנם אליו אמת, ואף הוא נראה היה מותש וטרוט עין. שני הגברים דיברו ונעו בחדר כאילו סבלו מעודף יין בליל אמש, אך אני ראיתי אותם בשולחן הסעודה בערב הקודם, ובפניהם לא ניכר כל סימן לשמחה או יין. אמת פרע את שערי כאשר חלפתי לידו בדרכי החוצה. ׳דומה יותר לאביו מדי יום,׳ ציין באוזניו של הדר חמוץ פנים מאחוריו. הדר נתן בי מבט מלא בוז ותיעוב וטרק את הדלת בחוזקה מאחוריו.
אז הינני, בחדרה של גבירתי, והיא מכרכרת סביבי ומדברת דרכי אל משרתתה כאילו הייתי איזו חיה העלולה בכל רגע עתה לעוט עליה, או לחילופין, להכתים את השטיחים. הנאתה המרובה שהפיקה לייסי מהמחזה ניכרה היטב בעיניה הבורקות.
׳כן, אני כבר יודעת זאת, אתה מבין, משום שאני בעצמי ביקשתי מהמלך כי תישלח אליי,׳ הסבירה לי הגבירה באיטיות מחושבת.
׳כן, גבירתי,׳ זעתי בחוסר נוחות על מקומי הצר וניסיתי להיראות נבון ומנומס בעת ובעונה אחת. בזוכרי את מפגשינו הקודמים, לא התקשיתי להבין מדוע היא מתייחסת אליי כאל קלוש הבנה. .
שתיקה נפלה בחדר. בחנתי את סביבותיי בשקיקה מדומה. הגבירה פסיינס עמדה והביטה מעבר לאחד החלונות. לייסי ישבה, חייכה לעצמה והעמידה פנים כי עסוקה היא ברקמת תחרה.
׳הו. כאן.׳ מהירה כעיט צולל, רכנה פסיינס ותפשה את אחד מגורי הטרייר השחורים בעור עורפו. הוא יילל בהפתעה, ואימו נתנה מבט זועף בגבירתה כאשר זו האחרונה תקעה אותו אל תוך זרועותיי. ׳זה האחד עבורך. הוא שלך כעת. כל ילד צריך שיהיה לו גור כלבים.׳
262
שוליית הרוצח
תפשתי את גור הכלבים המתפתל והספקתי לתמוך בו בטרם עזבה. ׳או אולי תעדיף ציפור? בחדר המיטות שלי יש כלוב ובו פרושים. אולי תעדיף אחת מהן?׳
׳אה, לא. גור כלבים זה בסדר גמור. גור כלבים זה נפלא.׳ החצי השני של המשפט מיועד היה לגור עצמו. תגובתי המיידית ליללות הצורמניות שלו היתה לגשש לעברו ולהושיט לו מעט נחמה. אימו חשה בקשר שנוצר בינינו, ונתנה את אישורה.
היא התכרבלה חזרה בתוך סלה יחד עם הגור הלבן בחוסר התענינות מופגן. הגור עצמו הפנה את עיניו ובחן אותי ישירות. היתה זו התנהגות יוצאת דופן לכלב, למיטב נסיוני. רוב הכלבים נמנעו מקשר עין ישיר ממושך. אך מעבר לקשר העין, היתה זו המודעות יוצאת הדופן שלו שמשכה את תשומת ליבי. מנסיונות זהירים רבים באורוות, ידעתי כבר כי למרבית הכלבים בני גילו היה לא יותר מאשר שביב של מודעות עצמית מעורפלת, וזו היתה מופנית לרוב לכיוון של אם, חלב וצרכים מידיים.
לבחורצ׳יק הצעיר כאן היתה זהות ברורה ומבוססת היטב משל עצמו, וענין רב בכל אשר התרחש סביבו. הוא אהב את לייסי, אשר הרבתה להאכילו פיסות בשר, ונזהר מפסיינם, לא משום שהיתה אכזרית או מרושעת, אלא משום שמעדה עליו שוב ושוב ונהגה להחזיר אותו לסל לאחר מאמצי האיתנים שעשה על מנת לצאת ממנו. הוא סבר כי ריחי מרתק עד מאוד, וריחות הסוסים, הציפורים והכלבים האחרים היו בצבעים במוחי, דימויים של דברים אשר עדיין לא היתה בהם ממשות או מציאות בעיניו, אך עדיין היו עבורו מרגשים. דימיתי עבורו את הניחוחות והוא טיפס על חזי, מתפתל, מרחרח ומלקלק אותי בהתרגשותו. קח אותי,הראה לי,קת אותי.
׳... מקשיב בכלל?׳	י
התכווצתי בציפיה לחבטה שתבוא ודאי מידיו של בוריך, ואז
263
שושלת הרואים־למרחק
חזרתי לעצמי ולסביבותיי ולאשה הקטנה אשר ניצבה מולי וידיה על מתניה.
׳נדמה לי שדבר מה אינו כשורה עימו,׳ ציינה לפתע באוזני לייסי. ׳האם ראית איך ישב שם ובהה בכלבלב? חששתי שמא עומד הוא להיתקף עווית או תזזית כלשהי.׳
לייסי חייכה ברוחב לב והמשיכה בריקמתה. ׳למען האמת הוא מזכיר לי אותך, גבירתי, כאשר את מתחילה להתעסק עם הצמחים שלך ונועצת במשך שעות עיניים בעפר.׳
׳טוב,׳ אמרה פסיינם, ומורת רוח בקולה, ׳אדם מבוגר השקוע בהרהוריו זה דבר אחד,׳ אמרה, ׳אך ילד העומד כך כמפגר בשכלו זה דבר אחר לחלוטין.׳
מאוחר יותר, הבטחתי לכלבלב. ׳אני מצטער,׳ אמרתי, וניסיתי לעטות את הבעת החרטה המלאה הטובה ביותר שלי. ׳גור הכלבים הסיח את דעתי.׳ הוא התכרבל בחיקי והחל לכרסם בשקדנות את שולי מעילי.
קשה להסביר מה הרגשתי באותם רגעים. היה עליי להעניק את מלוא תשומת ליבי לפסיינס, אך היצור מלא החיים הזעיר בזרועותיי הקרין עליי מאושרו ושביעות רצונו חסרי הגבולות. היתה זו חוויה מסחררת, להיות לפתע פתאום למרכז עולמו של אחר, אף אם "אחר" פירושו גור כלבים בן שמונה שבועות בלבד. היא גרמה לי להיות מודע עד כאב למידת הבדידות אשר מילאה את עולמי עד עתה, במשך זמן כה רב. ׳תודה לך,׳ אמרתי, ואף אני הופתעתי לשמע עוצמת הרגש בקולי, ׳תודה לך עד מאוד.׳
׳זה רק כלב,׳ השיבה פסיינס, ולפליאתי הבעתה היתה כמעט הבעת אשמה. היא סבה מעליי ושלחה מבטה אל בעד החלון. הכלבלב ליקק את חוטמו ועצם את עיניו. חמים. לישון. ׳ספר לי על עצמך,׳ תבעה לפתע לדעת.
264
שוליית הרוצח
לא הייתי מוכן לשאלה מעין זו. ׳מה תבקשי לדעת אודותיי, גבירתי?׳
היא החוותה בידה תנועה קטנה של תיסכול. ׳מה מעשיך מדי יום? מה לימדו אותך?׳
כך ניסיתי לספר לה, אך ככל שניסיתי, דבריי לא ריצוה. היא חשקה שפתיה עם כל אזכור שמו של בוריך. היא לא התרשמה כלל ועיקר מאימוני הלחימה. אודות צ׳ייד, כמובן, לא יכולתי להגיד דבר. היא הנהנה באישור ספקני כאשר סיפרתי לה על לימודי השפות, הקריאה והכזזיבה שלי.
׳טוב,׳ קטעה לפתע את דבריי. ׳לפחות אינך הדיוט לחלוטין. אם אתה יודע לקרוא, תצליח ללמוד כל דבר. אם רצונך בכך. האם יש בך רצון ללמוד?׳
׳אני מניח.׳ תגובה פושרת, אמנם, אך התקפותיה החלו להשפיע את השפעתן. אף לא המתנה ־ גור הכלבים ־ אותו העניקה לי, לא הצליח לאזן את תחושתי לנוכח תגובותיה המזלזלות לשמע כישוריי.
׳אני משערת שתצליח ללמוד, אם כך. שכן רצוני כי כך יהיה, אף אם אתה אינך רוצה בכך כמוני. עדיין.׳ לפתע התקשחה נימת קולה, בשינוי פתאומי של הלך רוח אשר הותיר אותי משתומם. ׳כיצד הם קוראים לך, ילד?׳
שוב השאלה. ׳ילד יהיה בסדר גמור,׳ מלמלתי. הגור הישן בזרועותיי ייבב, נסער. אילצתי עצמי להרגע בעבורו.
ההבעה ההמומה הרגעית שחלפה על פניה של פסיינס העניקה לי רגע של קורת רוח. ׳אני אקרא לך, אה, תומם. תום ביום יום. האם נושא השם חן בעיניך?׳
׳אני משער שכן,׳ אמרתי בהדגשה יתרה. בוריך העניק יותר מחשבה למתן שם לגור כלבים מאשר היא במתן שמי. לא היו לנו
265
שושלת הרואים-למרחק
"שחורי" או "חומי" באורוות. בוריך העניק לכל אחד מהם שם כאילו היו בני מלכים, שמות אשר גילמו במהותם את התכונות אותן איחל לחיות הצעירות. אפילו שמה של סוטי ביטא בשפת ההרים אש־מאופקת אותה למדתי להעריך ולאהוב.
אך אישה זאת קראה לי תום אחרי לא יותר מהבל פה קל אחד. השפלתי עיניי כך שלא תוכל לראותן.
׳מצוין, אם כך,׳ היא אמרה, בחופזה יתרה. ׳בוא לכאן מחר באותה השעה. אכין עבורך כמה דברים. אך ראה הוזהרת ־ אצפה למאמץ כן ואמיתי מצדך. יום טוב לך, תום.׳
׳יום טוב גם לך, גבירתי.׳
סבתי על עקביי ויצאתי את החדר. עיניה של לייסי ליווני בצאתי, ושבו אל גבירתה, מאוכזבות במקצת. לא ידעתי על שום מה אכזבתה.
היתה זו עדיין שעת בוקר מוקדמת. איש לא ציפה לי; היו אלה שעותיי. שמתי פעמיי אל עבר המטבח, לגרד כמה פירורים עבור הגור. קל יותר היה לקחת אותו לאורווה, אך אז היה דבר קיומו מתגלה לבוריך. לא היתה לי כל אשליה לגבי ההמשך במקרה שכזה. הגור היה נשאר באורוות. רשמית היה שייך לי, אך בוריך היה דואג לנתק כל קשר בינינו. לא היתה לי כוונה לאפשר לדבר לקרות. שנית.
כילכלתי בקפדנות את מעשיי. סל מחצר הכובסים, חולצה ישנה מעל לקש לריפוד מיטתו. הלכלוך לו יגרום עדיין אינו משמעותי, וכאשר יגדל ויתבגר, הזיקה בינינו תאפשר לי לאלף ולחנך אותו ללא קושי. לעת עתה, יהיה עליו להיוותר בגפו במשך רוב שעות היום בחדרי, אך לכשיגדל יוכל להתלוות אליי. בסופו של דבר, בוריך יגלה אודותיו. הדחקתי בנחישות את המחשבה ממוחי. אתמודד עם כך בבוא העת. בינתיים, הוא זקוק לשם. בחנתי אותו מקרוב. הוא לא היה מסוג כלבי הטרייר מקורזלי השיער. תהיה לו פרווה חלקה וקצרה, עורף עבה ופה גדול כפיה של אנית פחם. אך כבוגר לא יהיה גבוה מברכיי, על כן אין
266
שוליית הרוצח
לתת לו שם כבד מדי. לא הועדת, אותו להיות לוחם. אז לא שספן או תקפן. הוא יהיה עירני ועקשן. לפתן, אולי. או שומר.
׳או סדן. או כבשן.׳
נשאתי את עיניי מפניו של הגור. ליצן החצר הגיח מאחד הכוכים והלך בעקבותיי במורד המעבר.
׳מדוע?׳ שאלתי. לא פקפקתי עוד בכושרו של הליצן לדעת את מחשבותיי.
׳משום שליבך יפעם עם ליבו, וכוחך ירוסן בלהבתו.׳
׳נשמע דרמטי במקצת לאוזני,׳ התנגדתי. ׳יותר מדי אש וברזל. שמעתי את אחד השיכורים מקלל את בעלת הפונדק בעיירה לפני כמה ימים, "הלוואי וידחפו אותך לתוך כבשן ותישרפי חיה". לא, ההקשר לא טוב בעיניי.׳
הליצן משך בכתפיו. ׳אז סמית׳י נפח, אם כן. או נפחיה. תן לי לראות אותו.׳
בחוסר רצון הושטתי לו את הגור. זה הקטן התעורר והתפתל בידיו של הליצן. לא ריח. לא דיה. בתדהמה נאלצתי להסכים עם הכלבלב הצעיר. אף בעזרת חוטמו הרגיש לא הצלחתי לחוש בכל ניחוח מגופו של הליצן. ׳זהירות. אל תשמוט אותו.׳
׳אני ליצן חצר, לא מפגר בשכלי,׳ אמר הליצן. הוא התיישב על מיטתי והניח את הגור לצידו. סמית׳י פצח מיד במסע של רחרוח והחרבה של מצעי המיטה. התיישבתי מצידה השני של המיטה למקרה וינדוד עד הקצה וייפול מעליה.
׳אם כך,׳ שאל הליצן בנימה ניטראלית, ׳אתה עומד לתת לה לקנות אותך במתנות?׳
׳מדוע לא?׳ ניסיתי שלא להישמע מלא בוז ועלבון.
׳תהיה זו טעות מצד שניכם.׳ הליצן פיתל את זנבו הזעיר של
267
שושלת הרואים-למרחק
סמיוז׳י, אשר ניתר לאחור בנהמה גורית. ׳היא תתחיל לדרוש ממך דברים. יהיה עליך לקחת אותם, שכן אין דרך מנומסת לסרב לה. אך יהיה עליך להחליט אם תניח למתנות להיות לגשר ביניכם, או חומה.׳
׳האם אתה מכיר את צ׳יידי׳ שאלתי אותו במפתיע, שכן הליצן נשמע באותו הרגע בדיוק כמותו, במידה כזאת שלא יכולתי להמנע מן השאלה. מעודי לא דיברתי אודות צ׳ייד באוזני איש בטירה, למעט המלך ערמומי בכבודו ובעצמו, ומעולם לא שמעתי את שמו נישא בפי איש.
׳ציד או צייד, אני יודע מתי עליי לנצור את לשוני. ייטב אם תלמד אף אתה לנהוג כך.׳
הליצן קם לפתע ופנה אל הדלת. הוא השתהה רגע נוסף. ׳היא שנאה אותך בחודשים הראשונים בלבד. ולא היתה זו שנאה אמיתית אשר כוונה אליך; היתה זו קנאה עיוורת באמך, אשר ידעה ללדת בן לאביר, בעוד פסיינס לא יכלה. לאחר מכן התרכך ליבה. היא ביקשה כי תישלח אליה, על מנת שתגדל באחוזה כבנה שלה. היו שאמרו כי היא מבקשת לשלוט בכל דבר הקשור באביר. אך אני איני סבור כך.׳
לא הצלחתי להתיק את עיניי מפניו של הליצן.
׳אתה נראה כדג, עם פיך פעור כך,׳ הוא ציין. ׳אך כמובן אביך סירב. הוא אמר כי אם יעשה כן יהיו אלו אשר יחשבו כי בכך הוא מכיר בך רשמית כבנו. לא כממזר. אך אינני סבור כי זו היתה הבעיה האמיתית. אני סבור כי אם היית נשלח מן הטירה, היתה נשקפת סכנה לחייך.׳ הליצן החווה תנועה מוזרה וקצרה בידו, ומקלון בשר מיובש הופיע בין אצבעותיו. ידעתי כי המקלון בא מתוך שרוולו, אך מעולם לא הצלחתי לראות כיצד הוא מבצע את תעלוליו. הוא הטיל את הנקניק על מיטתי והגור זינק עליו בגרגרנות.
׳ביכולתך לפגוע בה, אם תבחר לעשות כן,׳ הציע. ׳היא מלאת אשמה על הבדידות בה גדלת. ואתה דומה כל כך לאביר, כל מילה מפיך
268
שוליית הרוצח
תהיה כמילה מפיו שלו. פסיינס היא יהלום פגום. חבטה מדויקת אחת שלך, והיא תתנפץ לרסיסים. גם כך היא משוגעת למחצה, אתה יודע. הם לעולם לא היו מצליחים להרוג את אביר לולא הסכימה להחלטתו לפרוש ממעמדו כיורש עצר. היא יודעת זאת.׳
׳מי זה "אלה"?׳ תבעתי לדעת.
׳מי "הם" אלה?׳ תיקן הליצן, וחמק החוצה. כאשר הגעתי לדלת, כבר לא נותר לו זכר. ניסיתי לגשש אחריו, אך לא קיבלתי דבר. כמעט כאילו עבר ריקון. רעד חלף בי לנוכח המחשבה. סגרתי את הדלת מאחוריי ושבתי לסמית׳י. הוא לעס את הבשר לחתיכות נוטפות ריר שטינפו את המצעיםרהתבוננתי"בודיהליצן הלך לו,׳ הודעתי לו. הוא טלטל זנבו כמאשר והמשיך לטפל בבשר.
הוא היה שלי. הוענק לי. לא כלב אורוות אשר הוטל עליי לטפל בו בתוקף תפקידי, אלא שלי, ומעבר לסמכותו או ידיעתו של בוריך. פרט לבגדיי ולצמיד הנחושת שצ׳ייד העניק לי, רכושי היה מועט ודל. אך סמית׳י פיצה על כל חסך ממנו אי פעם סבלתי. הוא היה גור כלבים צעיר ובריא. פרוותו היתה חלקה עתה, אך ככל שיתבגר, כך יצמחו גם הזיפים. כאשר הרמתי אותו מול החלון, הבחנתי בכתמי צבע דהויים על פרוותו. היא תהיה שחורה ומנומרת, אם כך. גיליתי כתם לבנבן על אחת מלסתותיו, ואחד על רגלו השמאלית האחורית. הוא סגר את לסתותיו הקטנות על שרוול חולצתי וטילטל אותה בפראות תוך נהמות פראיות של גור נלהב. השתובבתי עימו על המיטה עד אשר התעייף ושקע בשינה עמוקה וחסרת תנועה.
אותו שבוע ראשון עם פסיינס היה תובעני עבור שנינו. למדתי כיצד לשמור תמיד על שביב קטן של מודעות יחד עם סמית׳י, בכדי שלא יחוש בודד ונטוש ויפצח ביללות כאשר עזבתי אותו מדי בוקר. אך המאמץ לא היה קל בימים הראשונים, ודעתי היתה מוסחת לעתים קרובות. בוריך תמה על התנהגותי, אך שיכנעתי אותו כי אין מדובר אלא במפגשיי החדשים עם פסיינס. ׳אינני מצליח לנחש מה האישה הזו רוצה
269
שושלת הרואים-למרחק
ממני,׳ אמרתי לו ביום השלישי. ׳אתמול, היתה זו מוזיקה. בתוך שעתיים, ניסתה ללמד אותי לנגן בנבל, בחלילי הים, ואז בחלילית. בכל פעם שאני אך מתקרב להפקת הצלילים הנכונים מכלי הנגינה, היא חוטפת אותו מידיי ומצווה עליי ללמוד אחר. היא סיימה את הפגישה באומרה כי אין בי כל כישורים מוזיקליים. הבוקר ־ זימרה. היא החליטה ללמד אותי את השיר אודות המלכה הילסאל וגנה. זו יצירה ארוכה להפליא, על כל הצמחים שהיא גידלה וטיפחה ולמה נועד כל אחד מהם. והיא.שוב ושוב טעתה והתבלבלה, והתרגזה כאשר חזרתי על דבריה השגויים, באומרה כי עליי לדעת כי מנטת־חתולים אינה מיועדת לתחבושות וכי אני לועג לה. כמעט ונשמתי לרווחה כאשר אמרה כי הענקתי לה כאב ראש הגון וכי עלינו להפסיק. וכאשר הצעתי להביא לה ניצנים משיח השאנד לכאב הראש, הזדקפה בכיסאה ואמרה לי "הנה! ידעתי כי אתה לועג לי!" בוריך, אני פשוט לא יודע כיצד לרצותה.׳
׳מדוע תרצה לעשות זאתי׳ נהם, ואני מיהרתי לשנות את נושא השיחה.
אותו ערב, לייסי עלתה לחדרי. היא נקשה ואז נכנסה, וקימטה את חוטמה. ׳כדאי שתפזר כאן מעט עלי צמחים אם בכוונתך לגדל כאן את הכלב. והשתמש במעט חומץ ומים כאשר אתה מנקה את הפרשותיו. החדר מריח כמו אורווה.׳
׳אני מניח שכן,׳ הודיתי.,בחנתי אותה בסקרנות והמתנתי.
׳הבאתי לך את זה. קיבלתי את הרושם שאתה אוהב אותם למדי.׳ היא הושיטה לעברי את חלילי הים. התבוננתי בגלילים הקצרים והמעובים הקשורים יחד ברצועות עור. זה אמנם היה כלי הנגינה המועדף עליי מבין השלושה. בנבל היו מיתרים רבים מדי, וצליליה של החלילית צרמו לאוזניי אף כאשר פסיינס נשפה בה.
׳האם הגבירה פסיינם שלחה אותם לכאן?׳ שאלתי, משתומם.
׳לא. היא אינה יודעת כי לקחתי אותם. היא ודאי תניח כי אבדו במהומה השוררת בחדר, כתמיד.׳
270
שוליית הרוצח
׳מדוע הבאת אותם אליי?׳
׳בכדי שתוכל להתאמן. כאשר תפתח מיומנות בסיסית, חזור והראה לה.׳
׳מדוע?׳
לייסי נאנחה. ׳משום שזה יגרום לה להרגשה טובה. ומשום שזה יקל על חיי. אין גרוע מלהיות משרתת אישית לאישה שבורת לב כגבירה פסיינס. היא משתוקקת עד מאוד כי תהיה טוב במעשיך. היא מנסה ומנסה אותך, שוב ושוב, מתוך תקווה נואשת כי תפגין איזה כישרון נסתר, כך שתוכל להתפאר בפני הבריות ולהגיד "הנה, אמרתי לכם שיש בו את זה!" היו לי בנים משלי, ואני יודעת היטב שבנים אינם כאלה. אין הם לומדים, או צומחים, או מפתחים נימוסים והליכות לנגד עינייך. אך אם רק תסבי אותן לרגע ־ והנה הם, חכמים יותר, גבוהים יותר, ומקסימים את הכל מלבד את אימם הורתם.׳
בלבול מסוים תקפני. ׳את מבקשת כי אלמד לנגן בחלילי הים, בכדי לגרום אושר לפסיינס?׳
׳בכדי שהיא תרגיש כי העניקה לך דבר מה.׳
׳היא העניקה לי את סמית׳י. דבר אשר תיתן לי לא יגרום לי לאושר רב ממנו.׳
לייסי נראתה מופתעת לנוכח כנותי הפתאומית. גם אני. ׳ובכן. אולי תשקול לומר לה זאת. אך יהיה עליך לנסות ללמוד גם לנגן בחלילי הים, או לדקלם בלדה, או לשיר את אחת המיסות העתיקות. כך תתרצה אף יותר.׳
לאחר שעזבה לייסי את החדר, ישבתי מהורהר, לכוד בין כעס לעגמומיות. פסיינם דרשה ממני הצלחה, חשה כי היא חייבת לגלות דבר מה אשר ביכולתי לעשות היטב. כאילו לפניה מעולם לא עשיתי משהו היטב, מעולם לא הצלחתי במעשיי.
271
שושלת הרואים-למרחק
אך ככל שהפכתי והפכתי במעשיי, ובמה שהיא יודעת אודותיי, הבנתי כי אין זאת אלא שהדימוי אשר פיתחה לגביי הינו, בהכרח, דימוי חלול ושטחי למדי. ידעתי קרוא וכתוב, ידעתי כיצד לטפל בכלבים וסוסים. ידעתי אף לרקוח רעלים, להכין סם שינה, להבריח, לשקר ולגנוב; דבר מאלו לא היה גורם לה לאושר רב אף אילו ידעה. אם כך, האם יש בי משהו? האם אני מסוגל להיות משהו אחר מלבד מרגל או רוצח?
בבוקר המחרת השכמתי קום וחיפשתי את פדרן. בקשתי כי ישאיל לה כמה ממברשות הצבע והצבעים שלו מילאה אותו שמחה. הנייר אותו נתן לי היה באיכות גבוהה מגליונות האימון הרגילים, והוא לא נתרצה עד אשר נתתי לו את מילתי כי אבוא להראות לו את פירות מאמציי. כאשר עשיתי את דרכי במעלה המדרגות, תהיתי איך היו נראים חיי לו התאפשר לי להיות שולייתו. ודאי לא היו קשים מחיי כפי שאלה מתנהלים מאז הגעתי לטירת הצבי.
אך המשימה אשר נטלתי על עצמי התבררה כקשה יותר מכל מבחן אחר שהעמידה בפניי פסיינס. יכולתי לראות את סמית׳י ישן על הכרית. איך יתכן שקימורי גבו שונים כל כך מפיתוליו של פסוק, צללי אוזניו שונים כל כך מצלליתם של איורי הצמחים אשר העתקתי בעמל רב מיצירותיו של פדרן? ובכל זאת, שונים הם היו, ואני ביזבזתי גליון אחר גליון של נייר משובח ויקר עד אשר הבחנתי לפתע כי היו אלה הצללים סביב הכלבלב אשר הדגישו את קמרון גבו ואת קווי תנוחתו. היה עליי לצייר פחות, לא יותר, ולשרטט את אשר ראתה עיני ולא את אשר ידע מוחי.
השעה היתה מאוחרת כאשר ניקיתי את המברשות והנחתי אותן בצד. עמל יומי הניב שני גליונות אשר הניחו את דעתי, ואיור שלישי אותו אהבתי, אף כי היה רך ומטושטש, דומה יותר לחלום של כלבלב מאשר לכלב אמיתי.
272
שוליית הרוצח
דומה יותר לתחושותיי מאשר למראה עיניי, חשבתי לעצמי.
אך כאשר ניצבתי לפני דלת חדרה של פסיינם, נדדו עיניי אל הגליונות אשר בידי ולפתע ראיתי אותי, כאן, בטלן אל מול דלת סגורה, משחר לפתחי הבריות ומבקש למכור את מרכולתו העלובה בה איש אינו חושק. מה חשבתי לעצמי? אילו הייתי באמת ובתמים שולייתו של פדרן, ודאי תרגילים מעין זה היו ראויים ומיטיבים, שכן על סופר טוב לדעת לאייר ולבאר, לא רק לשרבט אותיות חסרות חיים. אך בטרם יובילוני מחשבותיי העגומות חזרה אל חדרי הדלת נפתחה ־ והנני, אצבעותיי מוכתמות והדפים לחים בידיי.
פסיינס הזעיפה פניה לנוכח האיחור הבולט בשעת הגעתי וסימנה לי ללא אומר להיכנס לחדר. התיישבתי על קצהו של אחד הכיסאות, על גלימה קמוטה ופיסת בד אשר טרם נסתיימה תפירתו. הנחתי את הציורים לצידי, מעל מערום של לוחות.
׳סבורני כי תוכל לדקלם חרוזים ופסוקים, אם תבחר לעשות כן,׳ ציינה וקולה קשה וחמור. ׳ועל כן תוכל ללמוד לחבר חרוזים, אם כך תבחר. מקצב ומשקל אינם אלא... האם זהו הכלב?׳
׳זה אמור להיות הכלב, כן,׳ מלמלתי, ואותו הרגע ידעתי כי זהו ודאי הרגע הקטן והעלוב ביותר בחיי הלא־מפוארים.
היא הרימה את הגליונות בזהירות ובחנה כל אחד מהם בתורו, מקרבת אותם לעיניה ואז מרחיקה כדי אמה. את המטושטש בחנה בריכוז רב במיוחד. ׳מי הכין עבורך את אלו?׳ שאלה לבסוף. ׳לא שהם מפצים על האיחור הנוראי שלך, אלא אולי אמצא שימוש טוב לאותו אחד המסוגל לדמות כך על הנייר את אשר רואה העין, בצבעים כה אמיתיים וממשיים. זו הצרה עם כל ספרי הצמחים שלי; כל הצמחים צבועים באותו הגוון של ירוק, אף אם הם אפרפרים או מוכתמים ורוד בעת פריחתם. לוחיות כעין אלו הינן חסרות שימוש אם מבקש אתה ללמוד מתוכן...׳
273
שושלת הרואים-למרחק
׳אני חושדת כי הנער צייר את הכלב בעצמו, גבירתי,׳ קטעה לייסי את להגה שלפסיינס.
׳והנייר, טוב יותר מהנייר עימו נאלצתי אני."׳ פסיינס עצרה לפתע. ׳אתה, תומם?׳ (וזאת היתה הפעם הראשונה שהגבירה זכרה להשתמש בשם אותו היא עצמה העניקה לי). ׳אתה מצייר כך?׳
לנוכח עיניה המשתוממות, הצלחתי להנהן קלושות. היא הושיטה שוב את התמונות אל על. ׳אביך לא מסוגל היה לשרטט קו מפותל, אלא אם היתה זו מפה. האם אימך ציירה?׳
׳אין לי כל זכרונות ממנה, גבירתי.׳ תשובתי היתה נוקשה, חדה. איש מימיי לא הרהיב עוז לשאול אותי אודות אימי לפני כן.
׳מה, כלום? אך היית בן חמש שנים. אתה חייב לזכור דבר מה: את צבע שערה, קולה, איך קראה לך."׳ ההיה זה כאבו של הרעב בקולה, סקרנות אותה התקשתה לכבוש?
לרגע קל, להרף עין, כמעט וזכרתי. ריח מנטה, או האם היה... נעלם. ׳לא, גבירתי. דבר. אילו רצונה היה כי אזכור אותה, הרי שלא היתה משלחת אותי מעליה, אני מניח.׳ אטמתי את ליבי. אין היא ראויה לזיכרוני, אישה זו אשר הניחה לי להילקח מעליה, ואף לא חיפשה אחריי מאז.
׳אהה.׳ כמדומני היתה זו הפעם הראשונה בה הבינה פסיינם כי שלא בטובתה הובילה את שיחתנו לאזורים... ובכן, הרריים משהו. שעה ארוכה צפתה בעד החלון ביום המאפיר. ׳מישהו לימד אותך היטב,׳ ציינה לפתע פתאום, פניה קורנות ללא סיבה.
׳פדרן.׳ כאשר לא הגיבה, הוספתי, ׳סופר החצר, את יודעת. הוא ביקש כי אהיה לשוליה עבורו. הוא מרוצה מהאופן בו אני מאיית, ועובד איתי בימים אלה על העתקת עבודותיו. כשהעת בידו, כמובן. הוא עסוק לעתים קרובות, ולרוב משוטט בחוץ בחיפוש אחר קני סוף לניירותיו.׳
274
שוליית הרוצח
׳קני סוף?׳ שאלה, דעתה מוסחת לחלוטין.
׳יש לו מעט נייר. פעם היה לו יותר, אך עם הזמן הדלדל המצבור. הוא השיג אותו מסוחר, שקנה אותו מאחר, ואחר לפניו, כך שפדרן אינו יודע מה מקורו. אולם אותו סוחר אמר לו כי הניר עשוי היה מקני סוף חבוטים. איכותו של הנייר הזה טובה פי כמה מכל נייר אותו אנו יודעים להכין; הוא דק, גמיש ואין הוא מתפורר עם השנים; ועדיין סופג הוא את הדיו היטב, מבלי לטשטש את שוליהן של האותיות. פדרן אומר כי לו יצליח ליצור העתקים שלו, תהיה לכך השפעה מרובה. עם נייר יציב וטוב כל אדם יוכל להחזיק בלוחיות התורות אשר בטירה. אילו היה הנייר זול יותר, ילדים רבים היו לומדים קרוא וכתוב, או כך לפחות הוא נוהג לומר. אינני מבין מדוע הוא כה...׳
׳לא ידעתי כי ישנו אדם בטירה השותף לתחומי עניין כשלי.׳ הארה מילאה לפתע את פניה של הגבירה. ׳האם ניסה נייר עשוי משורשי לילך כבושים? היתה לי הצלחה מסוימת עם אלה. וכן עם נייר אשר תחילה נארג ואז נכבש בין סדינים לחים שזורים בקליפות מגזע עץ הקינו. הוא חזק וגמיש, אך משטח פניו זקוק לשיפורים. בניגוד לנייר הזה...׳
היא הציצה שוב בגליונות אשר בידה והשתתקה. אז שאלה, בהיסוס, ׳אתה אוהב עד כדי כך את הכלבלב?׳
׳כן,׳ אמרתי בפשטות, ועינינו נפגשו. היא בהתה בי באותו אופן בו נהגה לבהות מבעד לחלון לעתים כה קרובות.
נדהמתי לראות דמעות נוצצות בעיניה.
׳לפעמים, אתה כל כך דומה לו...׳ השתנקה. ׳היית צריך להיות שלי! זה לא הוגן, היית צריך להיות שלי!׳
היא זעקה את המילים בנחישות פראית כמעט, עד כי חשבתי כי תכה בי. תחת זאת היא זינקה ממקומה ולפתה אותי בחיבוק עז, בה בעת דורכת על כלבה והופכת על פיו אגרטל פרחים. הכלב זינק ביללת
275
שושלת הרואים-למרחק
כאב ועלבון, האגרטל התנפץ על הרצפה, מימיו ורסיסיו מתפזרים לכל הכיוונים, ומצחה של הגבירה פגש בתחתית סנטרי בעוצמה אשר שלחה ניצוצות לנגד עיניי. בטרם הספקתי להגיב, הסירה עצמה מעליי ונמלטה לחדר השינה בזעקה בזעקת חתולה צרובה.
כל אותה העת, לייסי לא פסקה מרקמתה.
׳היא כזאת, לעתים,׳ ציינה ברוחב לב, וסימנה לעבר הדלת. ׳שוב לכאן מחר,׳ הזכירה לי, והוסיפה, ׳אתה יודע, הגבירה פסיינס החלה לחבב אותך לא מעט.׳
276
שוליית הרוצח
14
גיילן
גיילן, בנו של אורג, הגיע לטירת הצבי כילד. אביו היה אחד ממשרתיה האישיים של המלכה דזירה אשר התלווה אליה בבואה מפארו. סוליסיטי היתה אז מורתיהאומנות בטירה. היא הדריכה את המלך נדיב ואת בנו ערמומי באומנות, וכאשר בניו של זה האחרון היו לנערים, היתה כבר קשישה. היא פנתה למלך נדיב בבקשה כי ימנה לה שוליה, והוא נעתר לה.
גיילן היה אהוב במיוחד על המלכה, ובעידודה הנלהב של המלכודהמיועדת, סוליסיטי בחרה בגיילן הצעיר להיות לה לשוליה וליורש. באותה העת, כבימינו, היתה האומנות אסורה על ממזרים לבית המלוכה. אך באשר הכישרון ליבלב, בלתי צפוי, כקרב אלו שלא ממשפחת המלכים, דאגו לטפחו ולעודדו. אין ספק כי גיילן היה אחד מאותם נערים אשר הפגינו יכולת מוזרה ובלתי צפויה אשר הובאה לפתע לידיעתו של מורת האומנות.
כאשר בגרו אביר ואמת והגיעו לגיל בו היה עליהם להתחיל בלימודי האומנות, היה גיילן מנוסה מספיק בכדי להשתתף בהכשרתם, אף כי היה מבוגר מהם בשנה אחת בלבד.
177
שושלת הרואים-למרחק
פעם נוספת חיפשו חיי את האיזון ומצאו אותו, ולו רק להרף עין קצרצר. אם תחילה חשנו, פסיינס ואני, אי נוחות עמוקה במפגשינו היומיומיים, הרי שעם הזמן הפכה זאת להבנה פשוטה כי לעולם לא נהיה קרובים זה לזה יתר על המידה. איש מאיתנו לא חש צורך עז לשתף את האחר ברגשותיו; תחת זאת עסקנו ללא הרף בתמרונים מורכבים ממרחק בטחון, ובכל זאת זכה כל אחד מאיתנו בהבנה מעמיקה למדי של השני; וברגעים המשותפים הרבים של ריקוד החמקנות, אשר היוו את מערכת היחסים בינינו, היו לא מעט כאלו של שמחה אמיתית, ולפעמים אף רקדנו שנינו לצליליו של אותו החלילן.
מהרגע בו פסקה מנסיונותיה ללמד אותי כל דבר אותו נסיך אמיתי אמור לדעת, התחלתי ללמוד באמת. מעט מכך היה בכוונתה מלכתחילה כי אלמד. קיבלתי מושג כן ואמיתי אודות מוזיקה, אך בדרך של השאלת כלי הנגינה שלה ושעות רבות של אימונים וניסויים פרטיים. הייתי לרץ האישי שלה, יותר מאשר משרת, ומשליחויותיי הרבות עבורה למדתי את סודות מקצוע הכנת הבשמיים, והגדלתי לאין ערוך את הידע שלי אודות צמחים ופרחים. אפילו צ׳ייד הפגין התלהבות לנוכח כישוריי החדשים בהכנת שורשים ועלים. הוא התחקה בסקרנות אחר ניסויינו, של פסיינם ושלי, לגרום לניצניו של עץ אחד להנץ ולפרוח לאחר שהוטמעו בשורשיו של עץ אחר. היה זה מעשה קסם אודותיו שמעה בעברה הרחוק, אך מעולם לא העזה לנסותו במו ידיה. למעשה, עד ליום הזה עומד בגן הנשים עץ תפוח אשר ענף אחד עליו מצמיח אפרסקים. כאשר הבעתי את התענינותי באמנות הקעקועים, סירבה לאפשר לי לצבוע את גופי שלי בטענה כי הייתי צעיר מכדי להחליט לעשות כן בעצמי; אך היא התירה לי ללא היסוס או מעצור להתבונן, ולבסוף אף להשתתף, במלאכת הדיקור האיטית של שוק ועקב רגלה השמאלית אשר הולידה את קעקוע זר הפרחים הפתלתלים המעטר אותן מאז.
אך השתלשלות זאת ארעה במהלכן של שנים ־ לא ימים ולא חודשים. בתוך עשרה ימים התמסדה מערכת היחסים שלנו לכדי מארג
278
שוליית הרוצח
עדין של נימוס ובוטות משולבים יחד. היא פגשה בפדרן והכניסה אותו בסוד רעיונה להכין נייר־שורשים. גור הכלבים גדל והתפתח היטב, והיווה מקור בלתי אכזב לעונג עבורי מדי יום ביומו. שליחויותיה של הגבירה פסיינס לעיירה סיפקו לי הזדמנות לפגוש בחבריי הותיקים, בעיקר במולי. זו האחרונה התגלתה כמורה דרך רב ערך בסיוריי בין דוכני הבשמיים בהם רכשתי את מצרכיה של פסיינס. אימת הריקון וספינות הפולשים האדומות עדיין ריחפה באוויר מעל לכל, אך באותם שבועות ספורים, היתה זו אימה מרוחקת, כזכרה של צינת חורף ביום קיץ. לתקופה קצרה בהחלט, הייתי מאושר. מעבר לכך ־ ידעתי כי אני מאושר.
ואז החלו השיעורים עם גיילן.
ערב תחילת הכשרת האומנות, בוריך קרא לי לחדרו. בדרכי אליו תהיתי במה כשלתי הפעם ובעוון מה מתעתד הוא לנזוף בי הפעם. מצאתי אותו ממתין לי מחוץ לאורוות, מתנודד בחוסר מנוחה על רגליו כאילו היה סייח במצוקה. מיד לכשהבחין בי סימן לי לעלות לחדרו, וכך עשיתי.
׳תה?, הציע, ומשהסכמתי בהינד ראש מזג לי ספל מלא מקומקום אשר עדיין רתח באח החדר.
׳מה קרה?׳ שאלתי כאשר נטלתי את הספל מידו. הוא היה מתוח כפי שמימיי לא ראיתיו, עד כדי כך שהתעורר בי חשש מפני חדשות רעות במיוחד ־ אולי סוטי חולה מאוד, או מתה. אולי גילה את סוד קיומו של סמית׳י.
׳שום דבר,׳ שיקר, ועשה זאת באורח כה גמלוני עד כי אף הוא ידע זאת מיד. ׳תראה, ילד,׳ אמר לפתע. ׳גיילן בא לבקרני היום. הוא אמר לי כי אתה עומד להתחיל בלימודי האומנות. והוא הודיע לי חד וחלק כי כל עוד אלו יימשכו, נאסר עליי להתערב בהם בכל אופן שהוא: לא בייעוץ, לא בהטלת משימות עליך, אף לא בארוחה משותפת עימך. הוא היה... ישיר למדי בדבריו.׳
279
שושלת הרואים-למרחק
בוריך השתתק, ואני שאלתי עצמי על איזו מילה קשה יותר ויתר בניסוח הזהיר. הוא הסיט עיניו מפניי. ׳היו זמנים בהם פיללתי באמת ובתמים כי הזדמנות זאת תיקרה על דרכך, אולם משלא קרה הדבר, חשבתי לעצמי, טוב, אולי זה לטובה. גיילן מסוגל להיות מורה קשוח. קשוח מאוד. שמעתי דיבורים על כך בעבר. הוא תובעני כלפי תלמידיו, אך טוען כי אין הוא מצפה מהם יותר מכפי שהוא מצפה מעצמו. וגם על כך שמעתי לא מעט סיפורים, אם ניתן להאמין לשמועות.׳
חיוך קטן עלה על שפתיי, ובוריך קימר בתגובה את גביניו בהבעה זועפת.
׳הקשב היטב לדבריי. גיילן אי׳גו מסתיר את העובדה כי אין בו כל חיבה כלפיך. כמובן, הוא אינו מכיר אותך כלל, כך שאין זו אשמתך. שנאתו מבוססת אך ורק על... מה שאתה, מה שגרמת בקיומך, ולא יודע שאין זו אשמתך. אך לו גיילן היה מודה בכך, אזי היה עליו להודות כי היתה זו אשמתו של אביר, ואני מימיי לא שמעתי מפיו ולו תלונה קטנה כנגד אביר... אך אדם עשוי לאהוב אדם אחר ועדיין לדעת עליו דברים אחרים.׳ בוריך פסע באי נוחות סביב החדר, ושב אל האש.
׳אולי פשוט אמור לי את אשר אתה מבקש לאמור,׳ הצעתי.
׳אני מנסה,׳ .הטיח חזרה. ׳לא קל לדעת מה להגיד. אינני בטוח אף אם מותר לי לשוחח עימך. האם זו התערבות, או ייעוץ? אך שיעוריך טרם החלו, ולכן אני אומר את הדברים כעת. עשה את המיטב שביכולתך עבורו. אל תתחצף לגיילן. נהג כלפיו ביראת כבוד ודרך ארץ. האזן לכל אשר הוא אומר ולמד את הדברים היטב ובמהירות רבה ככל שתוכל.׳ הוא השתתק שנית.
׳לא היתה לי כל כוונה אחרת,׳ ציינתי בפזיזות יתר, שכן מיד הבנתי כי בוריך עדיין לא הצליח להבהיר את כוונתו האמיתית.
׳אני יודע זאת, פיץ!׳ הוא נאנח לפתע, והשליך עצמו על הכיסא למולי. אצבעותיו עיסו את רקותיו, כאילו תקף אותו כאב פתאומי.
280
שוליית הרוצח
ההכרה המפתיעה כי מעולם לא היה בוריך כה נרעש בנוכחותי החלה להטרידני. ׳לפני זמן רב, שוחחתי עימך אודות אותו... הקסם האחר. הבינה העתיקה. היכולת להיות עם החיות, להפוך כמעט לאחת מהן.׳ הוא עצר ובחן את סביבות החדר, כאילו חשש ממרגלים ומאזינים מסתוריים. הוא רכן לעברי ואמר חרש, אם כי בבהילות ניכרת, ׳התרחק ממנה. ניסיתי לעשות את הכל על מנת שתבין כי העוסק בבינה מביא על עצמו בושה וקלון. אך יודע אני כי אינך מסכים לכך, אף היום. הו, אני יודע כי אתה עומד בדיברתך שלא להיקשר לחיות באורווה, לפחות מרבית הזמן. אך מספר פעמים חשתי, או חשדתי, כי אתה משחק בדברים אליהם אדם מהוגן לא יתקרב. אני אומר לך, פיץ, אעדיף לראותך מרוקן ולא... כן כן, מרוקן. אל תיראה כה המום, כך באמת ובתמים אני חש. ולעניינו של גיילן... ראה, פיץ, אל תזכיר אף את הבינה באוזניו. אל תדבר עליה, אל תחשוב אפילו אודותיה כאשר אתה בקרבתו. מעט יודע אני על דרך פעולתה של האומנות. אך לפעמים... לפעמים כאשר נגע בי אביך באומנותו, היה זה כאילו ידע את ליבי עוד בטרם ידעתיו אני, וראיתי לנגד עיניי את אשר היה חבוי אף מפניי.׳
סומק עז הציף את פניו הכהים של בוריך, ולרגע דימיתי לראות דמעות בצידי עיניו. הוא פנה מעליי אל האש, וידעתי כי בוריך מתקרב לדברים אותם היה צריך להגיד לי. צריך, ולא רוצה. היתה בו יראה עמוקה, אליה התכחש אף כאשר איימה להרעיד את קולו. את ליבו. אדם אחר, אדם חלש ממנו, אדם חמור פחות ממנו, היה זה מכבר נכנע לה.
׳... חושש לשלומך, ילד.׳ הוא דיבר אל האבנים מעל לאח, קולו נמוך כרעם עמוק עד כי התקשיתי להבין את דבריו.
׳מדוע?׳ שאלה פשוטה במקום הנכון מסוגלת לשחרר כל לשון נצורה, לימד אותי צ׳ייד פעם.
׳אינני יודע אם הוא יראה בך את הבינה. או מה יעשה אם יגלהי שמעתי." לא. אני יודע כי כך היה. היתה פעם אישה; נערה קטנה, למען האמת. היתה לה קירבה לציפורים. היא התגוררה על הגבעות מצפון
281
שושלת הרואים-למרחק
לטירה, וסופר כי ביכולתה היה לקרוא אליה לנשר מן השמיים. חלק מן הבריות רחשו כלפיה חיבה וכבוד, ואמרו כי נתברכה במתנה משמיים. הם העלו אליה עופות חולים, או קראו לה לביתם כאשר התרנגולות לא הטילו את ביציהן. תמיד עזרה, תמיד עשתה רק חסד. אך גיילן דיבר כנגדה. אמר שהיא ארורה, וכי אם יותר לה לפרות ולרבות תהיה זו קללה לעולם. ובוקר אחד מצאו אותה. היא הוכתה למוות.׳
׳בידיו של גיילן?׳
בוריך משך בכתפיו, תנועה מאוד לא אופיינית עבורו. ׳סוסו היה מחוץ לאורווה באותו הלילה. זאת יודע אני. ידיו היו חבולות, ועל פניו וצווארו היו שריטות וחבורות, ילד, לא מן הסוג אשר אישה מסוגלת לגרום להן, אלא כאילו הותקף בטלפיו של נשר.׳
׳ואתה לא אמרת דבר?׳ שאלתי נדהם.
הוא צחק צחוק קצר. נביחה. ׳אחר דיבר לפניי. גיילן הואשם, על ידי בן דודה של הנערה, אשר עבד כאן באורוות. גיילן לא הכחיש את האשמה. הם יצאו לאבנים־העדות, ונלחמו זה בזה על הצדק של אל, הצדק אשר במקום ההוא ידו תמיד על העליונה. את הסוגיות המתבררות שם אף לא המלך מסוגל לפתור, ואין ביכולתו של איש לערער על תוצאותיהן. הנער מת. כולם אמרו שהיה זה הצדק של אל, וכי האשמותיו של נער האורווה כלפי גיילן היו כוזבות. אחד אמר זאת לגיילן. והוא השיב כי הצדק האמיתי נעשה כאשר הנערה מתה בטרם הספיקה להביא ילד לעולם, וכך גם בן דודה המוכתם.׳
בוריך השתתק. דבריו עוררו בי בחילה קלה, ופחד קר הזדחל אל ליבי. לאחר שהוסדר סכסוך באבנים־העדות, לא ניתן היה להעלותו שנית. מעל לחוק, היה זה רצונם האמיתי של האלים עצמם. אם כך נגזר עליי ללמוד אצל רוצח, אדם אשר ינסה ללא ספק להרגני לו יגלה בי את הבינה העתיקה.
׳כן.׳ אמר בוריך, כאילו אמרתי את הדברים בקול רם. ׳הו, פיץ,
282
שוליית הרוצח
בני. היה זהיר. היה נבון.׳ ולרגע השתוממתי, שכן דאגתו של בוריך היתה כנה ועמוקה. אך אז הוסיף, ׳אל תבייש אותי, ילד. או את אביך. אל תניח לגיילן להגיד לבריות כי גידלתי את בנו של אביר כחיה־למחצה. הראה לו כי דמו של אביר הוא שזורם בעורקיך.׳
׳אנסה,׳ מלמלתי. ובאותו הלילה שכבתי ער שעות ארוכות במיטתי, מפוחד ועלוב.
גנה של המלכה לא דמה לגן הנשים או לגינת המטבחים, לא לאף גן אחר במצודה. הגן שכן בפסגתו של אחד הצריחים העגולים. חומותיו היו גבוהות יותר היכן שפנה אל הים, אך מדרום וממערב היו נמוכות, וספסלים הוצבו לאורכן. חומות האבן לכדו את חום השמש והדפו את רוחות המלח מן הים. האוויר עמד כאן, כמעט כאילו מישהו כיסה בידיו על אוזניו של המבקר. אך היתה בו, בגן שהוקם באבן, מעין פראיות שונה.
היו מעיינות קטנים בסלע, אשר ודאי שימשו את הציפורים או להשקיית הגנים בעבר: כדים, עביטים, תעלות עפר ופסלים היו בכל עבר. בזמנים עברו שימשו הכדים והעביטים ללא ספק בית לצמחים ופרחים רבים ושונים. מן הצמחים נותרו אך כמה גבעולים נבולים ואדמה טחובה בקרקעית האגנים. שלד שיח גפן התפתל מעל סורג רקוב למחצה. המראה מילא אותי בעצבות ישנה, קרה אף מצינת החורף הראשונה אשר כבר ירדה על המקום. הגן היה צריך להיות של פסיינס, חשבתי. היא היתה מכניסה בו את החיים החסרים לו.
הייתי הראשון להגיע. אוגוסט הגיע זמן קצר אחרי. מבנה גופו היה רחב כמבנהו של אמת, כפי שאני ירשתי את גובהו של אביר, ואת צבעיה הכהים של השושלת. כתמיד, נהג כלפיי בריחוק מנומס. הוא הנהן לעברי לשלום והחל לפסוע בגן ולבחון את הפסלים.
אחרים הופיעו מיד לאחר מכן. מספרם הפתיעני ־ מעל לתריסר.
283
שושלת הרואים-למרחק
מלבד אוגוסט, בנו של אחות המלך, באיש מהם לא זרם דם השושלת כפי שזרם בעורקיי. היו בני דודים, וזלני דודים מדרגה שנייה, משני המינים, צעירים ומבוגרים ממני. אוגוסט היה ודאי הצעיר מכולם, קטן ממני בשנתיים, וסרין, עלמה צעירה בשנות העשרים לחייה, היתה ללא ספק המבוגרת מכולנו. היתה זו חבורה כנועה למדי. כמה מהם התגודדו יחד --ושוחחו בשקט ביניהם, אך מרביתם ריחפו סביב הגן, מציצים סביבותיהם ומתבוננים בפסלים.
ואז הגיע גיילן.
־הוא הניח לדלת הכניסה מגרם המדרגות שהתפתל על החומה להיטרק מאחוריו. כמה מהאחרים קפצו בבהלה. הוא עמד, בוחן אותנו, ואנו השבנו את מבטו בדממה.
ישנו דבר מד? המאפיין אנשים רזים, כך הבחנתי עם השנים. כמה מהם, כמו צ׳ייד, עסוקים כל כך בחייהם עד כי הם שוכחים לאכול, או שורפים כל טיפת מזון המגיעה לפיהם באש הבוערת של להיטותם לחיים. אך ,ישנו הסוג השני, אלו המסתובבים בעולם, חזותם שלדית, לחייהם שקועות, עיניהם בוערות, עצמותיהם בולטות, ובוקעת מהם מין הילה של אי שביעות רצון עמוקה מן העולם בכלל ומחייהם בפרט, מין אנרגיה שחורה המדכאת כל פירור חיים בגופם ונשמתם. באותו הרגע הייתי מוכן להתערב על כי גיילן מימיו לא נהנה מפרוסת מזון או מלגימת משקה אשר באו אל קרבו.
לבושו היה תמוה במיוחד בעיני. בגדיו היו עשירים, פרווה מסורקת בצווארונו ועורפו, ועל מקטורנו תלויה היתה חריזת ענבר כה עבה עד כי היתה הודפת מכת חרב. אך הבדים ההדורים היו מהודקים לעורו, ועטפו אותו באורח כה אטום עד כי כל המתבונן תהה האם לא הספיק הבד אשר שימש את התופר להכין את החליפה.
בעת בה חפתים נפוחים משוסעים בפיסות בד צבעוניות היו סימן ההיכר של אדם עשיר, הוא לבש את חולצתו הדוקה כעור של חתול.
284
שוליית הרוצח
מגפיו היו גבוהות וכיסו כמעט את כל שוקיו, והוא נשא בידו שוט רכיבה קטן, כאילו זה עתה סיים לדהור במסלול המרוצים, ניכר בו שאין הוא חש בנוח בבגדיו, ויחד עם רזונו הקיצוני נוצר הרושם בעיני כל הרואים אותו כי מדובר, פשוט, באדם קמצן להחריד.
עיניו החיוורות סרקו את גן המלכה בחוסר להט. הוא בחן אותנו, ומיד חרץ את מהותנו: לוקים. הוא נשף מבעד לאף הנשר שלו, כאדם העומד בפני משימה בלתי רצויה. ׳פנו מקום,׳ ציווה. ׳דיחפו את כל הגרוטאות הללו לצד אחד. עירמו אותן שם, כנגד הקיר ההוא. מהר, מהר. אין לי סבלנות לבטלנים.׳
וכך נהרסו להם הזכרונות האחרונים שעוד נותרו מימיו המפוארים של גן המלכה. סידור כלי החרס וערוגות הפרחים, צילם של השבילים והמעברים אשר פעם חצו את הגן לאורכו ולרוחבו, סולק הצידה. הכדים הגדולים הועברו לצד אחד, הפסלונים הנאים הוערמו בגסות מעליהם. גיילן דיבר רק פעם אחת, אליי. ׳הזדרז, ממזר,׳ פקד עליי בעוד אני נאבק בכד חרם גדול מימדים ומלא בעפר, והנחית עליי את שוט הרכיבה שלו בתנועה קצרה ומהירה. לא היתה זו מכה כואבת במיוחד; נקישה קלה על הכתף, לא יותר. אך ההצלפה היתה כה מתוכננת עד כי פסקתי ממעשיי והתבוננתי בו. ׳לא שמעת אותי?׳ דרש לדעת. הנהנתי, ושבתי למלאכת העברת כד החרס. מזוית עיני ראיתי את מבט שביעות הרצון המשונה שעלה על פניו. הצליפה, כך הבנתי לפתע, היתה מבחן, אך לא הייתי בטוח אם הצלחתי או נכשלתי בו.
גג המגדל הפך בפרק זמן קצר לחלל חשוף. רק כמה פסים ירקרקים של טחב ותעלות עפר ישנות נותרו זכר לגן אשר עמד כאן.
הוא הורה לנו ליצור שתי שורות. הוא מיין אותנו לפי גיל וגודל, ואז הפריד בין שני המינים, והציב את הבנות מימין ומאחורי הבנים. ׳לא אסבול כל הפרעות או התנהגות קונדסית. אתם נמצאים כאן היום ובשבועות הקרובים בכדי ללמוד, לא לשחק,׳ התרה בנו. אז ריווח את השורות, ופקד עלינו לפרוש זרועותינו לצדדים על מנת להראות שאיננו
285
שושלת הרואים-למרחק
יכולים לגעת באדם הקרוב אלינו, אף לא באצבע. מהנחייתו האחרונה הבנתי כי מצפים לנו תרגילים גופניים, אך תחת זאת ציווה עלינו גיילן לעמוד במקום, ידיים לצידי גופנו, ולהאזין לו. וכך עמדנו קפואים במקום עומדנו על הצריח הרם, וגיילן הטיף.
׳במשך שבע עשרה שנים אני משמש כאדון האומנות במצודה זו. עד עתה ניתנו שיעוריי לקבוצות קטנות, בחשאי. אלו אשר לא הפגינו כל סימן לכישרון והיכולת לעסוק באומנות, סולקו חרש. בכל אותה העת לא התעורר כל צורך בשש הדוכסויות לאמן יותר מאשר חופן זעום של אנשים. הדרכתי אך ורק את אלו אשר הפגינו יכולות מוקדמות, ולא השחתתי את זמני על חסרי הנטיה או המשמעת. ובמשך חמש עשרה השנים האחרונות, לא הכנסתי איש בסודות האומנות העתיקה.
׳אך זמנים רעים עומדים עלינו. הנכריים פושטים על חופינו ומרוקנים את אנשינו. המלך ערמומי והנסיך אמת מפנים את כישורי האומנות שלהם על מנת להגן עלינו. כבירים הם מאמציהם, והצלחותיהם לא מעטות, אף כי האדם הפשוט בעיירה או בכפר אינו יודע דבר על כך. אני מבטיח לכם, תלמידים, כנגד המוחות שאני אימנתי, לנכריים אין כמעט כל סיכוי. נצחונות מעטים וזניחים היו מנת חלקם, בבואם בעת שאין אנו מוכנים, אך הצבא שאני הקמתי ינצח!׳
עיניו החיוורניות בערו בארובותיהן והוא נשא את ידיו אל על בדברו. שעה ארוכה לא אמר דבר, עיניו נשואות מעלה, זרועותיו מתוחות מעל ראשו, כאילו ביקש לתלוש את העוצמה מן הרקיע עצמו. אז שמט את ידיו באיטיות חזרה לצידי גופו.
׳זאת יודע אני,׳ הוסיף ואמר בקול שקט יותר. ׳זאת אני יודע. הכוחות שיצרתי במו ידיי ייצאו מן המערכה וידם על העליונה. אך מלכנו, תהיה ברכת כל האלים על ראשו, מטיל בי ספק. ובהיותו מלכי, מרכין אני את ראשי בפניו. הוא דרש כי אחפש בין אלה מעוטי היכולת ודלי הדם, לראות האם שוכנת במי מביניכם היכולת החבויה לאומנות, האם יחד עימה אמצא גם את טוהר המטרה והנפש המחושלת, על מנת
286
שוליית הרוצח
להכשירו באומנות. האגדות מספרות לנו כי בימי קדם רבים היו אלו המוכשרים באומנות, והם פעלו לימין מלכם על מנת להדוף את האיום לממלכה. אולי נכונים הדברים; אולי אלה הגזמות ותו לא. בכל אופן, מלכי ציווה עליי לנסות ליצור מאגר מעין זה של אומנים, וכך אעשה.׳
הוא התעלם לחלוטין מחמש או שש הנשים בקבוצתנו. אף לא פעם אחת פנו עיניו לעברן. ההפרדה היתה כה ברורה עד כי תהיתי איך עלבו בו. הכרתי את סרין, אחת מתלמידותיו המוכשרות ביותר של פדרן. מורת רוחה היתה כה עזה עד כי יכולתי לחוש בה, מחממת את עורפי בלהטה. בשורה לצידי, אחד הילדים זע על מקומו. כהכשת נחש, מהיר כברק, היה גיילן אל מולו.
׳משועמם, מה? מאסת בפטפוטיו של קשיש?׳
׳רק עווית בשריר שוק רגלי, אדוני,׳ השיב הילד בטיפשות.
גיילן סטר לו, מכת גב יד אשר טלטלה את ראשו של הילד. ׳שתוק, ועמוד על מקומך. או עזוב. אחת היא בעיניי. ברור כשמש כי אין בך את כושר העמידה ללמוד את האומנות. אך המלך סבר כי הינך ראוי לעמוד כאן, ועל כן אנסה ללמדך.׳
רעדתי בתוך תוכי. שכן כאשר גיילן דיבר אל הנער, עיניו היו נעוצות בי. כאילו, בדרך נסתרת, היתה תזוזתו של הילד אשמתי. תיעוב עז כלפי גיילן החל מבעבע בי. במהלך שיעורי הלחימה, ספגתי חבטות ומהלומות רבות מהוד, אם ממקל או מחרב, ונאלצתי לעמוד בפני אי נוחות גופנית אף במהלך שעותיי הארוכות עם צ׳ייד, כאשר הסביר לי על נקודות תורפה בגוף האדם ועל טכניקות חניקה מהירות, דרכים להשתיק אדם מבלי לגרום לו נכות. זכיתי אף למנת חלקי של חבטות, בעיטות מגף וסטירות מידיו האמונות של בוריך, כמה מהן מוצדקות היו, אחרות ־ דרכו של אדם להוציא את תסכולו על אחרים. אך מעולם לא ראיתי אדם הסוטר לילד בהנאה צרופה מעין זאת אשר גיילן הראה בבירור. נאבקתי להסתיר את מחשבותיי מפניו, להתבונן בו מבלי
287
שושלת הרואים-למרחק
להסגיר את אשר מאחורי עיניי. שכן ידעתי כי לו אסיט את עיניי הצידה, אואשם ברשלנות ובחוסר שימת לב.
מסופק בעליל, גיילן הניד בראשו לעצמו, והמשיך בהרצאתו. בכדי שנשלוט באומנות, עליו תחילה ללמדנו לשלוט בעצמנו. הסתגפות גופנית היתה המפתח לכך. מחר, עלינו להגיע בטרם תעלה השמש מעבר לאופק. אל לנו לכסות עצמנו בגלימות, נעליים, גרביים או כל לבוש אחר העשוי מצמר. על ראשינו להיות גלויים. גופנו חייב להיות נקי ללא רבב. הוא תבע מאיתנו לחקות את מנהגי האכילה והיום יום שלו. עלינו להימנע מבשר, פירות מתוקים, מאכלים מתובלים, חלב ו״מזונות חסרי ערך". הוא סינגר בלהט רב על דייסות, מים צוננים, לחם שחור וירקות שורש מאודים. עלינו להימנע לחלוטין משיחות בטלות, בעיקר עם אלו בני המין השני. הוא יעץ לנו ארוכות כנגד כל סוג של כמיהה "חושנית", כאשר תחת הגדרה זו הכנים בכפיפה אחת את התשוקה למזון, לשינה או לחמימות. הוא הודיע לנו כי דאג לארגן עבורנו שולחן נפרד באולם האוכל, היכן שנסעד מזון ראוי ודעתנו לא תוסח בשיחות בעניני דיומא. או בשאלות. את המשפט האחרון הוסיף כמעט כאיום.
או אז הדריך אותנו בשורה של תרגילים. עיצמו את העפעפיים וסובבו את גלגל העיניים מעלה ככל שתוכלו. התאמצו לגלגל אותם סיבוב מלא לאחור, ונסו לראות את תוך תוכי גולגולותיכם. חושו בלחץ שהתרגיל יוצר. דמיינו מה הייתם רואים אילו יכולתם לגלגל את עיניכם כך לאחור. האם הדבר אותו רואים אתם ראוי ונכון בעיניכם? כשעיניכם עדיין עצומות, עימדו על רגל אחת. נסו לעמוד יציבים. מיצאו את האיזון, לא רק של הגוף, אלא של הנפש. סלקו מראשיכם כל מחשבה לא ראויה, ותוכלו להישאר כך ללא גבול.
בעומדנו כך, עינינו עצומות למשך כל התרגילים, גיילן עבר בין השורות. עקבתי אחריו על פי שריקות המגלב הקטן שלו. ׳התרכזו!,׳ היה מצווה עלינו, או ׳נסו, לפחות נסו!.׳ אני עצמי חשתי בשוט הרכיבה ארבע פעמים נוספות באותו היום. היתה זו חוויה קשה למדי; אמנם צליפותיו
288
שוליית הרוצח
היו מרושלות, ללא כוונה לגרום לנזק, אך עצם תחושת העור על הגוף היתה כמעט קשה מנשוא, אף ללא הכאב. אך אז, בפעם האחרונה בה הצליף בי, השוט היכה גבוה על כתפיי. העור הדק התפתל כנגד עורי החשוף וקצהו היכה בסנטרי. עיוויתי פניי, אך הצלחתי להימנע מפקיחת עיניי ושמרתי על איזון, ניצב על ברך כואבת אחת. לכשהתרחק מעליי, חשתי בטיפת דם חמימה מתגבשת על סנטרי.
המשכנו כך לאורך כל אותו היום. גיילן שיחרר אותנו רק כאשר השמש היתה חצי כדור של נחושת באופק ורוחות הלילה החלו לעלות. אף לא פעם אחת לא התיר לנו ללכת לאכול, לשתות, או לממש כל צורך אחר. הוא התבונן בנו בחולפנו על פניו, חיוך מריר על פניו, ורק כאשר חלפנו בעד הדלת חשנו חופשיים למעוד ולהימלט במורד המדרגות.
הייתי מורעב, ידיי נפוחות ואדומות מהכפור, חיכי כה יבש עד כי לא יכולתי לדבר אף לו רציתי בכך. האחרים נראו במצב די דומה, למרות שכמה מהם סבלו בעליל יותר ממני. אני, לפחות, הייתי מורגל בשעות ארוכות מחוץ לכתלי הטירה. מרי, מבוגרת ממני בשנה, היתה אחת מהעוזרות של הגבירה פזיזה. פניה העגלגלים היו חיוורים על אף הקור, ושמעתי אותה לוחשת דבר מה לסרין אשר נטלה את ידה בעת שהשתיים ירדו במדרגות. ׳זה לא היה כל כך רע אילו היה מתייחס אלינו ולו במקצת,׳ לחשה סרין חזרה. ואז היה לי את חוסר הכבוד לראותן מציצות בחשש לאחור פן ראה אותן גיילן משוחחות זו עם זו.
ארוחת הערב אותו יום ראויה היתה בהחלט לתואר הארוחה המדוכאת ביותר בה נכחתי בטירת הצבי. היא כללה דייסה קרה של חיטה מבושלת, לחם, מים, ועלי לפת מאודים ומרוסקים. גיילן, אשר מנע מעצמו את המזון המועט שעל השולחן, חלש על הארוחה. אף שיחה לא התנהלה סביב השולחן; אינני חושב כי אף הסתכלנו זה בזה. אכלתי את מנותיי הקצובות, ועזבתי את האולם רעב כפי שהגעתי אליו.
מחצית הדרך במעלה המדרגות נזכרתי בסמית׳י. שבתי למטבחים לקחת את שאריות הבשר והעצמות שהטבחית שמרה עבורי,
289
שושלת הרואים-למרחק
וקנקן מים למלא בו את קעריתו. משקלם היה כבד מנשוא כאשר טיפסתי במעלה המדרגות. העובדה כי יום תמים של חוסר פעילות יחסית בחוץ, בקור, התיש אותי כאילו היה זה יום של עבודה קשה, עוררה בי פליאה לא מעטה.
אך כאשר נכנסתי לחדר, קבלת הפנים החמה של סמית׳י, אשר חיסל בתיאבון חסר גבולות את השאריות שהעלתי אליו, היתה יעילה כשיקוי מרפא. מיד לאחר שסיים לאכול, התכרבלנו יחד במיטה. הוא ביקש להשתובב ולנשוך, אך במהרה התייאש ממני. במהרה שקעתי בשינה עמוקה.
והתעוררתי בבהלה, מחשש פן איחרתי להשכים. הצצה בשמיים הבהירה כי אוכל להשיג את השמש לפני שיאירו קרניה את הצריח, אך בקושי רב. אין זמן לשטוף את גופי או לנקות אחרי סמית׳י, ומזל שגיילן הורה לנו לא לגרוב גרביים או לנעול נעליים, שכן לא היה לי זמן לעשות זאת. הייתי עייף אף מכדי לחוש טיפש גמור כאשר אצתי במעברי הטירה ובמעלה גרם המדרגות אל גן המלכה. ראיתי אחרים ממהרים לפניי לאורו המרעיד של לפיד, וכאשר הגחתי מבעד לדלת אל הגן החשוף, מגלבו של גיילן נחת בהפתעה על גבי.
עור השוט צרב מבעד לחולצה הדקיקה שעטיתי. זעקתי בהפתעה ובכאב. ׳עמוד כגבר ושלוט בעצמך, ממזר,׳ הטיח בי גיילן, והשוט נפל שנית. כל האחרים תפשו את מקומם מיום אמש, ועל פניהם ראיתי את התשישות ואת התדהמה לנוכח היחס המשפיל שנהג בי המדריך. עד ליום זה אינני יודע מדוע עשיתי את הדבר הבא. בשתיקה, מיהרתי לתפוש את מקומי בין השורות.
׳מי שמגיע אחרון, מאחר, ויטופל בהתאם,׳ הזהיר אותנו. היה זה חוק מרושע בעיניי, שכן הדרך היחידה לעמוד בו היתה להגיע מוקדם מהאחרים ולראות את המגלב נוחת על גבו של אחד מהם.
יום נוסף של חוסר נוחות והשפלות אקראיות עבר עלינו, הילדים בגן המלכה.
290
שוליית הרוצח
כך אני רואה זאת היום.
כך, סבור אני, ידעתי אף אז, בלב הלבבות שלי.
וגיילן שוב ושוב דיבר אלינו על "להוכיח עצמנו ראויים", "להקשיח את גופנו ונפשותינו" ו״לחזק את לבבותינו".
מפיו היה זה כבוד לעמוד שם בכפור, ברגליים חשופות אשר בהדרגה איבדו את התחושה ממגע האבן הקרה. הוא עורר בנו רוח תחרותיות, לא רק זה כנגד זה, אלא כנגד דימויינו העלובים בעיניו. ׳הוכיחו כי טועה אנוכי,׳ חזר ואמר לנו. ׳אני מתחנן בפניכם, הוכיחו את טעותי, בכדי שאוכל להציג בפני המלך ולו אחד אשר ראוי היה למאמציי.׳ ואנו ניסינו.
מה משונה הדבר, להתבונן עתה לאחור ולהשתומם על מעשיך עצמך. אך בין יום, הוא הצליח לבודד אותנו ולהצניח אותנו אל תוך מציאות אחרת, בה כל חוקי כבוד האדם וההגיון הפשוט כלל לא היו קיימים. עמדנו דוממים בקור, בתנוחות מסורבלות שונות, עינינו סגורות, לגופינו מעט מלבד בגדינו התחתונים. והוא פסע בינינו, מגלבו הקטן והמטופש מחלק את הכאב לכאן ולכאן, לשונו הקטנה והקטנונית מחלקת עלבונות כואבים לא פחות. מדי פעם היכה באגרופו, או דחף, דבר אשר כואב פי כמה כאשר האחד קפוא מקור.
אלו אשר נרתעו או נרעדו מפניו הואשמו בחולשת אופי. במהלך היום הוא הטיח בנו ללא הרף וללא רחמים את עליבותנו, חוזר ואומר כי הסכים ללמדנו רק בטובתו של המלך. מהנשים התעלם לחלוטין, ולמרות שדיבר לא אחת אודות הנסיכים והמלכים אשר הגנו באומנותם על הממלכה, לא הזכיר ולו פעם אחת את הנסיכות והמלכות אשר עשו את אותו הדבר. באופן דומה לא טרח כלל להעניק לנו סקירה של אשר ביקש ללמדנו. היו רק הקור העז, אי הנוחות שהסבו לנו תרגיליו ואי ידיעת הרגע הבא בו ינחת על גבינו מגלבו. מדוע נאבקנו לעמוד בכך, איני יודע, כך שבמהרה הפכנו כולנו לשותפים למעשה השפלתנו.
291
שושלת הרואים-למרחק
השמש טרחה והגיעה פעם נוספת אל קצה האופק. אך גיילן שמר שתי הפתעות נוספות עבורנו אותו היום. הוא התיר לנו לפקוח את עינינו, לעמוד נוח ולמתוח את אברינו במשך כמה דקות. אז הטיף לנו בפעם האחרונה, מתרה בנו כנגד אלו מבינינו אשר יהיו מוכנים להשחית את ההכשרה כולה בעבור "קמצוץ של תענוגות פרטיים". הוא צעד באיטיות בינינו בדברו, רגליו הדקיקות נושאות אותו בין השורות, ואני ראיתי לא אחת גלגול עיניים ושאיפת אוויר בעוברו. ואז, בפעם הראשונה באותו היום, עשה את דרכו לעבר שורת הנשים.
׳כמה,׳ הזהיר אותנו בהולכו, ׳חושבים עצמם מעל כל חוק. הם חושבים עצמם ראויים ליחס מיוחד ולפינוק. אשליות מעין אלו של עליונות עליי לגרש מליבותיהם בטרם תוכלו להתחיל וללמוד. זמני יקר מכדי לבזבזו בנסיון ללמד בטלנים ועצלנים מעין אלה. כלימה היא כי מצאו את דרכם אל ביניכם. אך הם כאן, ואני אכבד את רצונו של מלכי, ואנסה ללמדם. למרות שישנה רק דרך אחת אותה אני מכיר ואשר תעורר את אותם מוחות עצלים.׳
למרי העניק שתי צליפות שוט מהירות. אך את סרין דחף עד שכרעה על ברכיה, ואז הצליף בה ארבע פעמים. לבושתי, עמדתי שם יחד עם האחרים, עם כל מכת שוט, וקיוויתי רק כי לא תזעק ותביא עונש נוסף על גופה.
אך סרין התרוממה על רגליה, התנודדה קלות, ואז התייצבה, זקופה, עיניה מביטות מעל ראשי הנערות שלפניה. פלטתי נשימת רווחה, אך מיד גיילן שב לבינותינו, מקיף אותנו ככריש סביב סירת דייגים, מדבר שוב בסרתם של אלו החושבים עצמם טובים מכדי לחלוק במשמעת הקבוצתית, אלו המפטמים עצמם בבשר בעוד האחרים מגבילים עצמם לחיטה מלאה ולמזונות טהורים. באי נוחות גוברת תהיתי מי מבינינו היה טיפש מספיק לבקר במטבחים אחרי סעודת הערב. ואז הכיש השוט את גבי. אם עד אז חשבתי שגיילן אינו משתמש בו במלוא יכולתו, הרי שעתה הוכיח אותי על טעותי.
292
שוליית הרוצח
׳חשבת שאתה מרמה אותי. חשבת שלא אדע אם הטבחית שמרה לחיית המחמד שלה צלחת של שאריות, הלא כן? אך אני יודע את כל המתרחש בטירת הצבי. אל תשלה עצמך שנית, ממזר.׳
לפתע הבנתי כי הוא מדבר אליי, על שאריות המזון אשר לקחתי לסמית׳י.
׳המזון לא נועד עבורי,׳ אמרתי, ומיד התחרטתי וביקשתי לבלוע את לשוני.
עיניו נצצו בקור אכזרי. ׳אינך מהסס לשקר בכדי לחסוך מעצמך מעט כאב. לעולם לא תשלוט באומנות. לעולם לא תהיה ראוי לה. אך המלך ציווה עליי לנסות ללמד, וכך אנסה. חרף חולשתך ומוצאך הנחות.׳
בחרפה ספגתי את החבורות שהעניק לי. עם כל נחיתת שוט, הצליפה בי לשונו, באומרו לאחרים כי החוקים הישנים כנגד הכשרת ממזרים באומנות נועדו למנוע בדיוק מצב שכזה.
לאחר מכן עמדתי, דומם ונכלם, בעוד הוא המשיך לעבור בין השורות ולחלק מכה אחר מכה לכל אחד מעמיתיי, בהסבירו כי על כל אחד מאיתנו לשלם על כשלונו של האחר. אין זה משנה כי לא היה כל הגיון או טעם בהכרזה זאת, או כי השוט הכאיב לאחרים הרבה פחות מכפי שהכאיב לי. היה זה הרעיון לפיו כולם שילמו על העבירה אשר אני עברתי. מעולם לא חשתי בבושת פנים איומה כבאותו ערב בגן המלכה.
משסיים את דבריו שיחרר אותנו לסעודה חסרת חיים נוספת, בדומה לסעודת הערב הקודמת. הפעם איש לא דיבר על המדרגות או בארוחה. לאחר מכן, עליתי היישר לחדרי.
בשר בקרוב, הבטחתי לכלבלב הרעב אשר המתין לי בחדרי. למרות גבי ושרירי הדואבים, אילצתי עצמי לנקות את החדר, לשפשף מן הרצפה את הלכלוך וההפרשות שהותיר אחריו סמית׳י, ולצאת על מנת להביא עשבים רעננים לפיזור בחדר. סמית׳י זעף במקצת על שהותרתי אותו לבדו למשך כל שעות היום, ואני הוטרדתי משהבנתי כי איני יודע
293
שושלת הרואים-למרחק
כלל כמה זמן תימשך ההכשרה האומללה על צריח גן המלכה. המתנתי עד שעה מאוחרת למדי, כאשר כל שאר יושבי הטירה היו במיטותיהם, בטרם הרהבתי עוז לצאת אל המטבחים ולהביא מזון לסמית׳י. חששתי פן יגלה זאת גיילן, אך מה עוד יכולתי לעשות? מחצית הדרך במורד המדרגות הבחנתי בלהבתו המרעידה של נר בודד מתקרבת לעברי. הצטמקתי כנגד הקיר, משוכנע כי זהו גיילן. אך היה זה הליצן אשר בא לעומתי, זוהר חיוור ולבן כאורו של הנר אשר נשא בידו האחת. באחרת אחז בקערה עמוסה במזון אשר קערית קטנה של מים אוזנה מעליה. ללא אומר סימן לי לשוב לחדרי.
משנכנסנו, והדלת נסגרה מאחורינו, פנה לעברי. ׳אני יכול לטפל בכלב עבורך,׳ אמר לי ביובש. ׳אך אינני יכול לדאוג לך. השתמש בראשך, ילד. מה אתה מסוגל ללמוד ממה שהוא עושה לך?׳
משכתי בכתפיי וקימטתי את מצחי. ׳זה נועד רק לחשל אותנו. אינני חושב שזה יימשך כך עוד זמן רב, בטרם יתחיל ממש ללמד אותנו. אני יכול לעמוד בזה. רגע,׳ קראתי בעוד הוא החל להאכיל את סמית׳י מן הקערה. ׳איך אתה יודע מה גיילן עושה לנו?׳
׳אה, זה יהיה סיפור מרתק,׳ אמר לי בפנים אורות, ׳אותו איני יכול לספר, כמובן.׳ הוא רוקן את שאריות המזון על הרצפה לרגליו של סמית׳י, מילא מחדש את צלוחית המים שלו, והזדקף.
׳אני אאכיל את הכלב,׳ אמר לי. ׳אפילו אנסה להוציא אותו החוצה מעט מדי יום. אולם לא אנקה את הלכלוך שלו.׳ הוא עצר לפני הדלת. ׳כאן אני מותח את הקו האדום שלי. כדאי שתחליט אתה איפה תמתח את הקווים שלך, ובהקדם. בהקדם. הסכנה גדולה מכפי שאתה מתאר לה׳
ואז הוא נעלם, ולקח את הנר והאזהרות יחד עימו. השתרעתי על המיטה ונרדמתי לקולות כירסום העצמות מכיוונו של סמית׳י.
294
שוליית הרוצח
15
אבני העדות
האומנות, במילים פשוטות, הינה היכולת לגשר מחשבות מאדם לאדם. ניתן להשתמש בה במספר דרכים. במהלך קרב, למשל, מפקד יכול להעביר מידע והוראות פשוטות ישירות לקצינים אשר תחת פיקודו,אם קצינים אלו אומנו לקבל את המסר. אומן רב עוצמה יכול להשתמש בכישוריו על מנת להשפיע על מוחותיהם של אלו החסרים אותה יכולת או על מוחות אויביו, ולעורר בהם מורא, מבוכה או ספקות. נדירים הם אלו המוכשרים עד כדי כך. אולם אדם בעל יכולת יוצאת דופן באומנות מסוגל לנסות לדבר ישירות עם הקדמונים, אלו אשר מעליהם ניצבים האלים בלבד. מעטים ניסו לעשות זאת, ומבין אלו אשר ניסו, מעטים קיבלו את מבוקשם. שכן נאמד כי אף אם שואל האחד את הקדמונים שאלה, תשובתם עלולה שלא להיות התשובה לבקשה, אלא התשובה לשאלה שהיה עליו לשאול. ומענה זה עלול להיות מענה אותו אין יכול האחד לשמוע ולהמשיך לחיות. שכן כאשר מדבר האחד אל הקדמונים, או אז מתיקותה ומשיכתה של האומנות הן העזות והמסוכנות ביותר. ומפני משיכה זאת על כל העוסק באומנות, יהיה הוא חלש או הזק באומנותו, להישמר מכל משמר. שכן בהשתמשו באומנות, חווה האחד מעין בהירות מטרה, חדות נדירה של חיים וקיום, התרוממות נפש שכמותה אין לחוות בכל דרך אחרת, והיא מסוגלת להסיח דעתו של אדם אף משאיפת האוויר הבאה שעליו להביא אל קרבו. התנסות זאת
295
שושלת הרואים-למרחק
ממכרת ומסוכנת היא, אף בקרב המשתמש הנחות ביותר באומנות, ועליו להיות בעל נפש חזקה וכח רצון מחושל על מנת לעמוד בפניה. אך עזה ומאיימת היא פי עשרות מונים כאשר מדובר באומן מיומן הפונה אל הקדמונים; עזה כל כך עד כי לא ניתן להשוותה לאף תחושה אנושית אחרת. כל טיפת תבונה ובינה במוחו של אדם הפונה בעזרת האומנות אל הקדמונים עלולה להעלם ממנו.אדם כזה יסיים את חייו מלהג ונוהג כמטורף,אך אמת היא כי זהו טירוף של אושר צרוף.
ליצן החצר, כהרגלו, צדק. לא היה לי מושג לגבי האיום בפניו ניצבתי. המשכתי קדימה, שפוף וכנוע. אין בי עוד האומץ להעלות בזכרוני את פרטי אותם השבועות הבאים. אסתפק בכך: עם כל יום שעבר, גיילן שלט בנו יותר; אכזריותו לא ידעה גבולות, וכך גם תחבולותיו ותימרוניו. מעט מהתלמידים נעלמו כבר בימים הראשונים. מרי היתה אחת מהם. היא הפסיקה להגיע לשיעורים אחרי היום הרביעי. ראיתי אותה פעם אחת בלבד לאחר מכן, מתגנבת במסדרונות הטירה ועל פניה הבעת יגון ובושה באחת. מאוחר יותר גיליתי כי סרין והנשים האחרות נידו אותה לאחר שפרשה מההכשרה, וכאשר דיברו אודותיה מאז אותו היום, לא היה זה כאילו נכשלה במבחן, אלא ^אילו ביצעה איזו עבירה נפשעת ומתועבת עליה אין מוחלים. איני יודע לאן הלכה, אלא בלבד כי עזבה את טירת הצבי ולא שבה.
באוקיינוס הממיין את אבני החצץ מן החול על שפת הים ומקבע אותן בקו הגאות, כך הפרידה שיטת הליטופים והמכות של גיילן בין תלמידיו. תחילה, כל אחד מאיתנו שאף להיות הטוב מכולם. לא משום שאהבנו או הערצנו אותו. איני יודע מה חשו האחרים, אך דבר לא היה בליבי מלבד שנאה כלפיו, שנאה כה עזה, אשר הולידה נחישות אדירה שלא להישבר על ידי אדם שכזה. לאחר ימים שלמים של השפלה, מילה בודדת של הערכה מפיו היתה שוות ערך לקיתונות שבחים מפי כל מורה אחר. ימים על גבי ימים של עלבונות והשפלות היו אמורים לחשל את
296
שוליית הרוצח
נפשי מפני השפעת לשונו הנוראה. תחת זאת, התחלתי להאמין בכל אשר אמר, והתאמצתי בכל מאודי להשתנות.
ללא הרף נאבקנו בינינו על פיסה מתשומת לבו. כמה מאיתנו היו בבירור מועדפים בעיניו על פני אחרים. אוגוסט היה אחד מהם, וגיילן עודד אותנו שוב ושוב לחקותו. אני הייתי ללא ספק התלמיד המתועב ביותר, אך גם עובדה זאת לא מנעה בעדי לנסות ולשאוף כל העת להעלות את קרני בעיניו. מאז אותו בוקר שני, שוב לא הייתי האחרון להגיע לגג המגדל. שוב לא נרתעתי תחת השוט. כך גם סרין, אשר חלקה עימי את תואר התלמיד השנוא. סרין הפכה לחסידתו המתרפסת של גיילן. לאחר ההצלפה הראשונה, לא נשמעה עוד מפיה אף מילת ביקורת כלפיו. אך הוא מצא אינספור פגמים, בה ובכישוריה. הוא לא פסק מלגעור ולגדף אותה, והיכה אותה הרבה יותר מכפי שהיכה כל אישה אחרת. אך הדבר לא הפחית ולו במאומה משאיפתה העזה וחסרת המעצורים לעמוד בדרישותיו. אחרי גיילן, היתה סרין חסרת הסובלנות מכולם ביחסה כלפי אלו מאיתנו אשר התקשו או הטילו ספק בלימודים.
החורף העמיק. היה קר וחשוך בפסגת הצריח, פרט לאור אשר בקע מגרם המדרגות. היה זה המקום המבודד ביותר עלי אדמות, וגיילן היה האל הבלתי מעורער שלו. הוא ריתך אותנו לכדי יחידה. האמנו באמת ובתמים בעליונותנו, העילית שבעילית, אלו אשר נבחרו ללמוד את האומנות הנכספת. אף אני, אשר עמדתי באין קץ של עלבונות והכאות, האמנתי כך.
לאלו מבינינו אותם הצליח גיילן לשבור ־ בזנו. באותם שבועות ראינו אך ורק זה את זה, שמענו אך ורק את גיילן.
תחילה התגעגעתי לצ׳ייד. תהיתי מה מעשיהם של בוריך ושל הגבירה פסיינס. אך בחלוף החודשים, עיסוקים פחותים מעין אלה חדלו מלעניין אותי. אפילו הליצן וסמית׳י הפכו למטרד עבורי ־ כה נחוש וממוקד הייתי בשאיפתי לרצות את גיילן.
297
שושלת הרואים-למרחק
הליצן היה נכנס ויוצא בדממה באותם ימים. יחד עם זאת היו זמנים בהם, כואב ומותש, מגע חוטמו הקר והלח של סמית׳י היה המקור היחיד לנחמה עבורי, וזמנים אחרים בהם בושתי בעצמי על הזמן המועט שהקדשתי לגור המתבגר.
אחרי שלושה חודשים של קור ואכזריות, גיילן ניפה אותנו לכדי שמונה תלמידים. ההכשרה האמיתית החלה רק אז, ובה בעת הוא השיב לנו מידה מזערית של נוחות וכבוד עצמי. באותו זמן נחשבו אלו בעינינו לא רק למותרות נדירות, אלא מתנות יקרות מפז מגיילן אותן עלינו להוקיר ולהכיר לו תודה. מעט פירות יבשים עם ארוחותינו, רשות לנעול נעליים, רשות לנהל שיחות קצרות סביב שולחן האוכל ־ זה הכל, וזה היה הרבה מאוד עבורנו. השתטחנו לעפר רגליו מרוב אסירות תודה. אך השינויים אך החלו.
הזכרונות שבים אליי כהצצות חטופות בין גבישי בדולח. אני זוכר את הפעם הראשונה בה נגע בי באומנות. עמדנו כולנו על גג המגדל, הרווחים בינינו גדולים אף יותר עתה משרבים עזבו את השורות, והוא עבר מאחד לשני, עוצר בכל פעם לרגעים מעטים, בעוד האחרים ממתינים בדממה מקודשת. ׳הכינו את מוחותיהם למגע. היו פתוחים בפניו, אך אל תתפתו לעונג שיציע לכם. מטרת האומנות אינה הנאה.׳
הוא עשה את דרכו בינינו, באורח אקראי. הרווחים בינינו מנעו בעדנו לראות את פני האחרים, וגיילן מעולם לא התיר לנו ללוות במבטינו את תנועותיו. וכך יכולנו רק לשמוע את מילותיו הקצרות, החמורות, ואת שאיפת האוויר הפתאומית של אלו בהם נגע. לסרין אמר בשאט נפש, ׳היי פתוחה לזה, אמרתי. אל תתכווצי מפניו כמו כלב שפל.׳
לבסוף הגיע אליי. הקשבתי למילותיו, וכפי שלימדנו קודם לכן, ניסיתי להניח לכל מודעות חושית, ולהיות פתוח אליו. חשתי ברפרוף מוחו לנגד מוחי, כדגדוג עדין על מצחי. עמדתי איתן לפניו. המגע הלך והתחזק, חמימות, אור, אך סירבתי להימשך אליו. חשתי בגיילן עומד
298
שוליית הרוצח
בתוך ראשי, בוחן אותי בחומרה, ובהשתמשי בטכניקות המיקוד אותן לימד אותנו ("דמיינו בעיניכם צלוחית מעץ לבן טהור, ומיזגו עצמכם לתוכה") הצלחתי לעמוד מולו, ממתין, מודע להתעלות הכרוכה באומנות, אך מסרב להיכנע לה. שלוש פעמים חלפה בי החמימות כסערה, ושלוש פעמים עמדתי בפניה. ואז הוא נסוג. הוא העניק לי מנוד ראש מהנהן מהול בטינה, אך בעיניו ראיתי לא הערכה, אלא פחד.
מגע ראשון זה היה הניצוץ אשר הצית את הבעירה הגדולה.
תפשתי את המהות.
לא יכולתי לעשות זאת בעצמי עדיין; לא ידעתי איך לשלוח את מחשבותיי מחוץ לראשי, אך היה לי ידע אשר מילים לא הספיקו בכדי לתארו.
אוכל לעסוק באומנות.
ועם הידע הזה, התחזקה בי הדבקות במטרה, ולא היה דבר ־ דבר! ־ אשר היה ביכולתו של גיילן לעשות בכדי לעצור בעדי מללמוד את האומנות כולה.
סבורני כי הוא ידע זאת, שכן בימים הקרובים תקף אותי באכזריות שלא היה כדוגמתה עד אז. מילים והלקאות קשות הנחית עליי ללא הרף, אך דבר לא הסיטני מהמטרה. פעם אחת היכה בי בפניי עם שוט הרכיבה הקצר והמכאיב שלו. על פניי נותרה חבורה בולטת לעין, וכך קרה שכאשר נכנסתי לאולם הסעודה באותו הערב, בוריך היה גם הוא שם. ראיתי את עיניו מתרחבות. הוא החל לקום ממקומו לצד השולחן, לסתותיו קפוצות בהבעה אותה הכרתי היטב. אך אני השפלתי את עיניי, והבטתי הצידה. הוא עמד רגע נוסף והתבונן בגיילן, אשר השיב לו מבט מתנשא. אז, אגרופיו קמוצים, סובב בוריך את מבטו ועזב את האולם. נרגעתי, הקלה על העימות שנמנע. אך אז גיילן הביט בי, ולא היתה כל דרך לטעות בנצחון בעיניו. ליבי קפא בקרבי. הייתי שלו עכשיו, והוא ידע זאת.
299
שושלת הרואים־למרחק
השבוע שבא לאחר מכן היה שבוע של נצחונות מעורבים בכאב עבורי. הוא לא ויתר על אף הזדמנות להשפיל אותי. ועדיין, ידעתי כי אני מצטיין בכל אחד מהתרגילים שנתן לנו. חשתי באחרים מגששים אחר מגע האומנות שלו, אך עבורי היתה החוויה פשוטה כפקיחת עיניים עם שחר. ידעתי רגע אחד של פחד משתק. הוא נכנס למוחי בעזרת האומנות, והורה לי לדקלם בקול רם משפט. ׳אני ממזר, ואני מבייש את זכרו של אבי,׳ אמרתי בקול, בלב שקט. ואז הוא דיבר שוב בתוך ראשי. אתה שואב כת ממקור אחר, ממזר. אץ זו האומנות שלך. האם חושב אתה כי לא אמצא את המקור? ואני נרתעתי מפניו, ונמלטתי ממגעו, בנסיון להסתיר את סמית׳י בצללי תודעתי. החיוך על שפתיו של גיילן חשף כל אחת ואחת משיניו הקטנות.
בימים הקרובים, שיחקנו במחבואים. אני חייב להניח לו לחדור אל תודעתי, על מנת ללמוד את האומנות. מרגע שנכנס, רקדתי ריקוד מסוכן על גחלים לוהטות בנסיון להסתיר מפניו את סודותיי. לא רק את סמית׳י החבאתי, אלא גם את הליצן ואת צ׳ייד, ואת מולי ואת קארי ואת דירק, ואחרים, סודות ישנים אותם הסתרתי אף מעצמי. הוא ניסה לחשוף את כולם, ואני ליהטטתי בהם נואשות אל מחוץ להישג ידו. או מוחו. אך למרות הכל, או אולי בגלל הכל, חשתי כיצד מתחזק אני באומנות.
׳אל תלעג לי!׳ שאג אחרי אחד התרגילים, ואז התרגז אף יותר לנוכח מבטי התדהמה שהחליפו ביניהם יתר התלמידים. ׳התרכזו במטלותיכם!׳ צרח עליהם בחימה שפוכה. הוא התרחק ממני כמה צעדים, ואז הסתובב ועט עליי כנשר על טרפו. אגרופים ומגפיים חיכו בי, וכמולי בשעתה, כך הייתי אני עתה, ללא מחשבה מלבד להגן על פניי ובטני מפני מכותיו.
שטף המכות שהמטיר עליי לא דמה כלל להתקף אלים של אדם בוגר, אלא יותר לפרץ כעס של תינוק חלוש. הרגשתי את חוסר יעילותן של המכות, וברעד מצמרר הבנתי לפתע כי אני הודף אותו. לא עד כדי כך שיוכל לחוש במעשיי, אך מספיק בכדי שאף לא אחת ממכותיו תנחת
300
שוליית הרוצח
במקום אליו התכוון. ידעתי גם כי אין הוא מודע כלל למעשיי. כאשר פסק ברד האגרופים והבעיטות ואני הרהבתי עוז לשאת אליו את עיניי, חלפה בי תחושת נצחון רגעית, שכן האחרים על גג הצריח נתנו במדריך הנערץ מבטים מעורבים של פחד ושאט נפש. הוא הרחיק לכת, אפילו בעיניה של מאמינה אדוקה בשיטותיו כסרין. בפנים לבנות פנה והתרחק מעליי. באותו רגע הרגשתי כי הגיע להחלטה.
אותו ערב בחדרי, הייתי עייף עד אימה, אך עצביי היו מרוטים מכדי לאפשר לי לישון. הליצן הותיר מזון לסמית׳י, ואני היתלתי בו בעזרת עצם גדולה מכוסה בשר. שיניו היו נעוצות בשרוולי וכירסמו בו בעת שאני אחזתי בעצם מעט מעבר להישג ידו. היה זה משחק אותו אהב במיוחד, והוא נהם בפראות מעושה כאשר טלטל את ידי בין לסתותיו. הוא הגיע עתה לגודל של כלב בוגר מסוגו, ואני הרגשתי בגאווה את השרירים בעורפו הקצר והעבה. בידי החופשית צבטתי את זנבו והוא הסתובב בנהמה לקראת המתקפה החדשה. מיד ליד הטלתי את העצם, ועיניו התרוצצו אחריה.
׳חסר מוח,׳ סנטתי בו. ׳כל מה שאתה יכול לחשוב עליו זה מה שאתה רוצה עכשיו. בלי מוח, בלי שכל.׳
׳כמו בעליו.׳
זינקתי ממקומי וסמית׳י תפש את העצם. הוא הטיל עליה את כל כובד גופו, והעניק לליצן החצר לא יותר מאשר הינף זנב לשלום. התיישבתי חזרה על המיטה, נשימתי קצרה. ׳אפילו לא שמעתי את הדלת נפתחת. או נסגרת.׳
הוא התעלם מדבריי וניגש היישר לעניין. ׳האם אתה חושב שגיילן יניח לך להצליח?׳
חייכתי בערמומיות. ׳האם אתה חושב שהוא יצליח למנוע זאת ממני?׳
הליצן התיישב לצידי באנחה. ׳אני יודע שהוא מסוגל. כך גם
301
שושלת הרואים-למרחק
הוא. מה שאיני יכול להחליט זה האם הוא אכזר מספיק בכדי לעשות את אשר נפשו מבקשת. אך אני חושד באמת ובתמים כי הוא אמנם מסוגל לממש את מבוקשו.׳
׳אז תן לו לנסות,׳ אמרתי בשחצנות.
׳אין לי בחירה בעניין זה,׳ השיב הליצן ברצינות תהומית. ׳כל שאני יכול לעשות הוא לנסות להניא אותך מלהמשיך בדרכך.׳
׳אתה מבקש ממני לוותר? עכשיו?׳ שאלתי, לא מאמין.
׳אכן כן.׳
׳מדוע?׳ תבעתי לדעת.
׳משום,׳ התחיל, ואז השתתק בתסכול. ׳אני לא יודע. יותר מדי דברים מתכנסים יחד. אולי אם אשחרר קצה אחד של החוט, הקשר לא ייווצר.׳
לפתע עטפה אותי לאות רבה, וההתעלות שחשתי קודם לכן על נצחוני קרסה לנוכח אזהרותיו המעורפלות. רוגז רגעי השתלט עליי. ׳אם אינך מסוגל לדבר ברורות, מדוע אתה מדבר בכלל?׳
הוא שתק כאילו סטרתי לו. ׳זה עוד דבר שאינני יודע,׳ אמר לבסוף. הוא קם לעזוב.
׳ליצן,׳ התחלתי.
׳כן. זה מה שאני.׳ אמר, והלך.
וכך המשכתי בשלי, המשכתי להתחזק. נמלאתי חוסר סבלנות על הקצב האיטי בו התקדמה הכשרתנו. עברנו על אותם תרגילים מדי יום, ובהדרגה החלו האחרים לשלוט במה שעבורי היה טבעי לחלוטין. כיצד יכולים היו להיות כה סגורים בפני העולם, שאלתי את עצמי. מדוע כה קשה להם לפתוח את מוחם בפני אומנותו של גיילן? המשימה שעמדה בפניי לא היתה להיפתח בפניו, אלא לסגור את אשר ביקשתי להסתיר. לעתים קרובות, כאשר נגע בי בליטוף קל של אומנותו, חשתי בזרועות
302
שוליית הרוצח
התמנון שלו מנסות לחדור פנימה, להזדחל בגניבה אל מוחי. שוב ושוב חמקתי מהן.
׳אתם מוכנים,׳ הודיע לנו יום קר אחד. היתה זו שעת אחר צהריים, אך הכוכבים הבהירים כבר ניראו באפלה הכחולה של הרקיע. פיללתי בכל מאודי לעננים הכבדים של יום אמש, אשר אמנם הורידו שלג, אך לפחות מנעו את הקור העמוק הזה. אך השמיים היו בהירים וקפואים. כופפתי ומתחתי את אצבעות רגליי בתוך נעלי העור שגיילן התיר לנו לנעול לרגלינו, בנסיון לעורר אותן לחיים. ׳עד היום נגעתי בכם באומנות בנסיון להרגילכם אליה. עתה, היום, ננסה לבצע התחברות מלאה. כל אחד מכם ינסה להגיע אליי כפי שהגעתי אני אליכם. אך היזהרו! רובכם התמודדתם עד עתה מול היסח הדעת שמציעה לכם האומנות, אך העוצמה שחשתם היא כאין וכאפס לעומת מה שאתם עומדים לחוש בקרוב. התנגדו לה, אך הישארו פתוחים אליה.׳
ושוב החל בסיבוב האיטי בינינו. המתנתי מתוח אך חסר מורא. חיכיתי להזדמנות הזאת. הייתי מוכן לקראתה.
כמה נכשלו בבירור, וננזפו בגין טפשות עצלות. אוגוסט זכה לשבחים. סרין זכתה לסטירה על שפתחה עצמה בלהיטות יתרה. ואז הוא הגיע אליי.
הכנתי עצמי כהכן מתאבק לקראת דו קרב. חשתי במגע מוחו במוחי, והצעתי לו מחשבה קטנה משלי. ככד,?
כן,ממזר.ככה.
לרגע אחד היינו מאוזנים, מרחפים כשני ילדים בשני קצוותיה של נדנדה. חשתי כיצד הוא מייצב את הקשר בינינו.
לפתע, ללא אזהרה, הטיח עצמו לתוכי.
התחושה היתה כאילו מישהו סחט מקרבי את כל האוויר, אך בדרך מנטלית, לא פיזית. וכפי שהייתי מתקשה להסדיר שוב את נשימתי, כך התקשיתי לשלוט במחשבותיי. הוא הסתער בתוך ראשי, עשה שמות
303
שושלת הרואים-למרחק
בפרטיותי, ולא היה לי כל מגן בפניו. הוא ניצח וידע זאת. אך באותו רגע של שמחת נצחון רשלנית, מצאתי את הפתח. זינקתי לעברו, מנסה ללכוד את מוחו כפי שלכד את מוחי. תפשתי ואחזתי בו, וידעתי לרגע מסמא אחד כי הייתי חזק ממנו. יכולתי להחדיר אל תוך מוחו כל מחשבה בה אחפוץ. ׳לא!׳ הוא צרח, ובמעורפל ידעתי כי בעבר נאלץ להיאבק כך עם אחר אותו תיעב. מישהו אחר אשר גבר עליו כפי שאני עמדתי לגבור עליו. ׳כן!׳ התעקשתי. ׳מות!׳ ציווה עליי, אך ידעתי כי לא אמות. ידעתי כי אנצח. מיקדתי את רצוני והידקתי את אחיזתי.
את האומנות לא מעניינים מנצחים או מפסידים. אין היא מאפשרת לאיש להיכנע למחשבה אחת ויחידה, אף לא לרגע. אך אני נכנעתי. וכאשר עשיתי זאת, שכחתי להגן על עצמי בפני ההתלהבות העילאית שהינה הדבש והעוקץ של האומנות. האופוריה השתלטה עליי, הטביעה אותי, וכך גם את גיילן, אשר שקע בפניה, לא סורק עוד את מוחי, רק מבקש לעזוב אותו ולחזור לתודעתו שלו.
מימיי לא חשתי כבאותם רגעים.
גיילן קרא לכך עונג, הנאה, ואני ציפיתי לתחושה מענגת מן הסוג שמותירה בך חמימות נעימה בשיא החורף, ניחוחו המשכר של ורד רענן, או טעם מתוק בפה. זה לא היה אפילו דומה. הנאה היא מילה פיזית מכדי לתאר את אשר חשתי. לא היה לכך כל קשר לגוף או לעור. היא הציפה אותי, היא שטפה אותי בגל אשר לא יכולתי להדוף. התעלות מילאה אותי וזרמה בתוכי. שכחתי את גיילן. שכחתי את הכל. חשתי בו נמלט ממני, וידעתי כי היתה לכך משמעות, אך לא הצלחתי לנתק עצמי מהגאות העולה בכדי לדאוג לכך. שכחתי הכל. ביקשתי רק לחקור עוד ועוד את התחושה.
׳ממזר!׳ שאג גיילן, ואיגרף את צידי ראשי בכל כוחו. קרסתי ארצה, חסר אונים, שכן הכאב לא היה מספיק בכדי לעורר אותי מהשפעת האומנות. הרגשתי כיצד הוא בועט בי, ידעתי את הקור של האבנים תחתיי אשר שרטו וצרבו את עורי, ועדיין התחושה העילאית
304
שוליית הרוצח
מילאני ולא עזבה, שמיכה עבה וחונקת של אופוריה אשר לא הניחה לי לחוש את כאב הבעיטות. תודעתי הבטיחה לי, למרות הכאב, כי הכל היה בסדר, כי לא היה כל צורך להילחם או להימלט.
היכן שהוא, גאות הפכה לשפל, ואני נותרתי מיובש ומשתנק. גיילן עמד מעליי, שטוף זיעה, שיערו סתור. הבל נשימתו נראה היטב באוויר הקפוא כאשר רכן לעברי. ׳מות!׳ אמר, אך אני לא שמעתי את המלים. חשתי בהן. הוא הניח לגרוני ואני קרסתי מטה.
ובעקבותיה של ההתעלות המוחלטת של האומנות הגיעה עתה הנפילה הצורבת של תחושת הכשלון והאשמה, אשד לעומתה הכאב הפיזי בטל בשישים. דם זב מחוטמי, כל נשימה היתה ברק נוסף של כאב בגופי. מעוצמת בעיטותיו נהדפתי על האבנים הקרות והן קרעו את בשרי במקומות רבים. המקורות הרבים כל כך לכאב נגדו זה את זה, כל אחד תובע את תודעתי לעצמו, כך שלא הצלחתי לאמוד את הנזק שספגתי. אף לא הצלחתי לאסוף עצמי ולקום על רגליי.
מעל הכל התנשאה הידיעה הברורה כי נכשלתי.
הובסתי. הוכחתי בלתי ראוי, וגיילן הוא שהוכיח זאת.
כאילו ממרחק, שמעתי אותו צועק אל האחרים, אומר להם להישמר, שכן כך ינהג בכל מי שלא יידע לעמוד בפני פיתוייה של האומנות. הוא הזהיר אותם מפני גורלו של אדם שכזה, אשר שאף להשתמש באומנות ותחת זאת נכנע לקסם וההנאה שזו הציעה לו. אדם כזה יהפוך לרפה שכל, ילד מגודל, אילם, עיוור, אשר מרטיב עצמו, שוכח את עצמו, שוכח אף לאכול ולשתות, עד אשר הוא מת. אדם כזה הינו מעבר לתיעוב, מעבר לשנאה.
אדם כזה הייתי. שקעתי בחרפה. חסר אונים, פרצתי בבכי. הייתי ראוי לטיפול אותו העניק לי. הייתי ראוי לגרוע מכך. היה זה רגע של חמלה מיותרת אשר מנע מגיילן להרגני. בזבזתי את זמנו, לקחתי את כל הדרכותיו והנחיותיו וניצלתי אותן לצרכי ההנאות הפרטיות שלי. נמלטתי
305
שושלת הרואים-למרחק
מפניי, בורח עמוק עוד ועוד פנימה, ומוצא אך ורק שאט נפש וסלידה מפני האדם שהפכתי להיות. עדיף יהיה אם אמות. אילו השלכתי עצמי מגג המגדל, עדיין לא יהיה בכך בכדי לכסות על החרפה שהמטתי על עצמי ועל שם אבי, אך לפחות לא אצטרך עוד להיות מודע לה. שכבתי על האבנים הקפואות ומיררתי בבכי.
האחרים עזבו. כל אחד מהם שעבר לידי העניק לי מילה, רקיקה, בעיטה או אגרוף. בקושי הבחנתי בכך.
עוצמת הדחיה שחשתי כלפי עצמי היתה עזה מכל דחיה שיכלו הם לחוש כלפיי.
לבסוף הם נעלמו, וגיילן לבדו נותר לעמוד מעליי. הוא דחק בי ברגלו, אך לא נותר בי הכוח להגיב. לפתע היה בכל מקום, מעליי, מתחתיי, סביבי ובתוכי. לא הייתי מסוגל להתנגד לו. ׳אתה מבין, ממזר,׳ אמר בהתנשאות, בשקט. ׳ניסיתי להגיד להם כי אינך ראוי. כי ההכשרה תחסל אותך. אך סירבת להקשיב לי. שאפת להשתלט על אשר ניתן לאחר. שוב, אני צודק. ובכן. לא היה זה בזבוז זמן גמור אם בכך נגמר הסיפור העלוב שלך.׳
איני יודע מתי עזב אותי לנפשי. אחרי זמן מה, הבנתי כי היה זה הירח אשר הביט בי ממעל, לא גיילן.
התגלגלתי על בטני. לא יכולתי לעמוד, אך יכולתי לזחול. באיטיות אמנם, ומבלי להרים את בטני מעל הקרקע, אך הצלחתי לגרור עצמי קדימה. באותה דבקות מוחלטת .במטרה אשר מילאה אותי מאז התחלתי בלימודי האומנות, עשיתי אה. דרכי הקודרת אל החומה הנמוכה. קיוויתי כי אוכל להעלות עצמי על אחד הספסלים, ומשם אל ראש החומה.
ומשם, למטה. לגמור.	7 z
היה זה מסע ארוך, בקור מקפיא העצמות ובחופן/המוחלט. ממרחק שמעתי יבבות, והסלידה גברה בתוכי. אך ככל שהמשכתי לגרור
306
שוליית הרוצח
עצמי הלאה, הלכו היבבות וגברו, כפי שניצוץ בודד ממרחק הופך לאש גדולה ככל שמתקרבים אליה. הן קראו תיגר על התעלמותי וסלידתי מהן. הן הלכו וגברו בתוך ראשי. יבבה אחת ארוכה כנגד גורלי, קול קטן ומרדני אשר אסר עליי לסיים כך את חיי, אשר דחה את כשלוני. היתה בו חמימות. היה בו אוד, והוא הלך והתחזק ככל שניסיתי למצוא את מקורו.
עצרתי.
שכבתי ללא ניע.
הוא בא מקרבי. ככל שחיפשתי אחריו, הלך וגבר. הוא אהב אותי. אהב אותי אף אם בעצמי לא הייתי מסוגל לכך, לא רציתי בכך. אהב אותי אף אם שנאתי אני אותו. הוא נעץ את שיניו הקטנות בנפשי, תקע את רגליו ברצפה וסירב להניח לי לזחול עוד. וכאשר ניסיתי, בקעה ממנו זעקה נוראה של ייאוש אשר צרבה אותי, אסרה עליי לנתק קשר כה מקודש.
היה זה סמית׳י.
הוא בכה בכאבי, גוף ונפש. וכאשר הפסקתי מנסיונותיי לזחול לעבר החומה, פרץ בהשתוללות של אושר, חגיגת נצחון לשנינו. וכל שיכולתי לעשות כדי לגמול לו היה להישאר כך על הקרקע, דומם וחסר תנועה, ולא להמשיך ולנסות להשמיד את עצמי. והוא הבטיח לי כי זה היה מספיק, זה היה יותר מדי, זה היה האושר המושלם. עצמתי את עיניי.
הירח עמד גבוה בשמיים כאשר בוריך גלגל אותי בעדינות על גבי. ליצן החצר אחז בלפיד בוער, וסמית׳י דילג וניתר בין רגליו. בוריך אסף אותי על שכמו והזדקף. שוב הייתי לילד הקטן אשר זה עתה הובא לחסותו של איש האורוות החסון. להרף עין ראיתי את פניו הכהים, אך דבר לא קראתי בהן. הוא נשא מטה בגרם המדרגות המאורך, הליצן נושא לפנינו את הלפיד להאיר את הדרך. ומשם נשא אותי אל הטירה,
307
שושלת הרואים-למרחק
אל האורוות ואל חדרו. כאן עזב אותנו ליצן החצר, אך סמית׳י נותר עימי, ואינני זוכר כי חלפה בין בוריך לליצן ולו מילה אחת. בוריך הניח אותי בעדינות על מיטתו, ואז גרר אותה, על רגליה ומצעד, העץ הקשה שלה, אל קרבת האח הבוערת. עם החמימות שהחלה לפעפע בעצמותיי הגיע גם הכאב הגדול, ואני נתתי את גופי לבוריך ואת נשמתי לסמית׳י, ולמחשבותיי נתתי, במשך שעות ארוכות, דרור.
פקחתי את עיניי, והחשיכה עוד עמדה בחוץ. איני יודע אם היה זה אותו לילה, או אחר. בוריך ישב לצידי, ער לחלוטין, זקוף בכיסאו. חשתי בתחבושות המהודקות סביב צלעותיי. הושטתי את ידי למששן, והופתעתי לגלות כי שתיים מאצבעותיי קובעו בכפיס עץ. עיניו של בוריך ליוו את תנועותיי. ׳הן היו נפוחות, ולא רק מקור. נפוחות מכדי שאוכל לאבחן אם שבורות או נקועות היו. קיבעתי אותן ליתר בטחון. לפי דעתי אין הן שבורות. אילו היו שבורות, הכאבים בעת שטיפלתי בהן היו מעוררים אפילו אותך.׳
הוא דיבר בשקט, כאילו זה עתה סיפר לי איך טיהר אחד מהכלבים החדשים מתולעים. ובדיוק כפי שקולו השקול ומגעו, כה בטוח בעצמו, פעלו על החיות הנסערות, כך פעלו גם עליי. נרגעתי, בחושבי כי אם היה רגוע כך, הרי שמצבי לא היה גרוע מדי. הוא החליק את אצבעו תחת התחבושות שעטפו את צלעותיי ובדק את מידת הידוקן. ׳מה קרה?׳ שאל בקול ענייני, ופנה מעליי להרים כוס תה בעת שדיבר, כאילו לא היו לשאלה ולתשובה חשיבות רבה במיוחד.
במאמץ ניכר אילצתי את מחשבותיי לשוב לשבועות האחרונים, בנסיון למצוא דרך להסביר את השתלשלות הארועים. תמונות חלפו במהירות בראשי, מהירות וחמקניות. זכרתי רק את כשלוני. ׳גיילן בחן אותי,׳ אמרתי באיטיות. ׳נכשלתי. והוא העניש אותי בשל כך.׳ ויחד עם המילים, גל עצום של דחיה, כלימה ואשמה שטף אותי, סחף מעליי את מעט הנחמה שהעניקה לי הסביבה המוכרת והנעימה. ליד האח, סמית׳י המנומנם ניעור והתיישב באחת. הרגעתי אותו מיד, בטרם יתחיל לייבב.
308
שוליית הרוצח
שכב, נוח לך. הכל בסדר. לרווחתי, כך הוא עשה. ולרווחתי הרבה אף יותר, בוריך לא הראה כל סימן כי היה מודע לחליפת המחשבות בינינו. הוא הציע לי את הספל.
׳שתה. אתה זקוק למים, והצמחים ישככו את הכאב ויקלו על השינה. שתה הכל, ילד.׳
׳הריח נורא,׳ אמרתי לו, והוא הנהן, והושיט את הספל. ידיי היו חבולות מכדי להיכרך סביבו. לגמתי את כל תוכנו והשתרעתי חזרה על גבי.
׳זה היה הכל?׳ שאל אותי בזהירות, וידעתי למה התיחס. ׳הוא בחן אותך באחד הדברים אותם למדת, ואתה לא ידעת. אז הוא עשה לך את זה?׳
׳לא הצלחתי. לא היתה בי... המשמעת העצמית. על כן העניש אותי.׳ הפרטים הוסיפו לחמוק ממני. האשמה הטביעה אותי בעוצמתה.
׳איש אינו לומד משמעת עצמית בכך שמכים אותו כמעט עד מוות.׳ בוריך אמר את הדברים בזהירות, מאיר את האמת לאוזניו של הטיפש הגמור. תנועותיו היו מדויקות ומדודות כאשר הניח את את הספל חזרה על השולחן.
׳הוא לא עשה זאת בכדי ללמדני... אינני חושב כי האמין ביכולתי ללמוד. הוא עשה זאת בכדי להראות לאחרים מה יקרה להם אם ייכשלו.׳
׳הפחד הינו מורה גרוע למדי,׳ הוסיף בוריך והתעקש. ובחמימות רבה יותר, הוסיף. ׳ורק מורה גרוע ועלוב ינסה להחדיר תורה בתלמידיו בעזרת מכות ואיומים. שווה בנפשך לו כך היינו מאלפים סוסים. או כלבים. אפילו הכלב אטום המוח מכולם ילמד יותר מכף היד הפתוחה מאשר מן האגרוף הקמוץ.׳
׳אתה עצמך היכית אותי בעבר, כאשר ניסית ללמד אותי דבר מה.׳
309
שושלת הרואים-למרחק
׳כן, כן. נכון. אך בכדי לעורר, להרתיע. לא במטרה לגרום נזק. לא בכדי לשבור עצם, לעוור עין או לגרום נכות. לעולם. לעולם אל תגיד לאיש שפגעתי בך, או בכל אדם או חיה אחרים, מסיבה שכזאת, שכן יהיה זה שקר.׳ הוא נמלא עלבון אף לשמע המילים מפי.
׳לא. אתה צודק בדבריך,׳ ניסיתי לחשוב איך אוכל לגרום לבוריך להבין מדוע נענשתי. ׳אך מה שגיילן עשה היה שונה, בוריך. סוג אחר של למידה, סוג אחר של הוראה.׳ חשתי דחף עז להגן על הצדק של גיילן. ניסיתי להסביר. ׳הייתי ראוי לעונש, בוריך. האשמה לא היתה בשיטת ההוראה שלו. אני הוא שנכשל בלמידה. ניסיתי. בכל מאודי ניסיתי. אך כגיילן, אני מאמין כי יש סיבה לכך שלא מכשירים את הממזרים באומנות. יש בי פגם אמיתי, חולשה קטלנית.׳
׳חרא של סוסים.׳
׳לא. חשוב על כך, בוריך. אם אתה מזווג בין סוסת עגלונים נכה לסוס מלחמה משובח, הסייח שייוולד עלול לקבל את חולשותיה של אימו באותה סבירות בה עלול הוא לזכות ביתרונותיו של אביו.׳
השתיקה היתה ארוכה. אז, ׳מסופקני אם אביך היה נכנס למיטתה של "סוסת עגלונים". ודאי היה בה משהו מיוחד, איזה סימן לגדלות רוח או נפש. אחרת לא היה שוכב עימה. הוא לא היה עושה זאת.׳
׳אך אני שמעתי שהוא נפל קורבן לכישופיה של מכשפת הרים.׳ בפעם הראשונה חזרתי על שמועה אותה שמעתי פעמים רבות מסופרת בין כתלי הטירה.
׳אביר לא היה אדם הנתון להשפעתם של כישופים מעין אלה. ובנו אינו טיפש עלוב נפש ורופס שישכב לי כאן במיטה ויילל על כך שהגיע לו לחטוף מכות שכאלה.׳ הוא רכן קרוב יותר אליי ומישש בזהירות את אחת מרקותיי. פרץ עז של כאב טילטל את הכרתי. ׳ראה איך היית קרוב לאבד אחת מעיניך בגלל שיטות "ההוראה" שלו.׳ סדקים ראשונים החלו לבצבץ בחומת האיפוק שהקים סביבו, ואני שתקתי.
310
שוליית הרוצח
הוא פסע במהירות סביב החדר, ואז הסתובב לעברי.
׳גור הכלבים הזה. הוא אחד מהגורים של הכלבה של פסיינס, נכון?׳
׳כו•׳
׳אבל אתה לא... הו, פיץ, אנא אמור לי שלא היה זה השימוש בבינה העתיקה אשר הביא עליך את העונש הזה. אם עשה לך זאת בשל כך, לא אוכל לומר מילה בגנותו. לא אוכל לשאת עוד את עיניי אף לעיניו של איש בטירה, או בממלכה כולה.׳
׳לא, בוריך. אני נותן לך את דיברתי, אין לכך כל קשר לכלב. היה זה כשלוני ללמוד את אשר לימדוני. חולשתי.׳
׳הם,׳ פקד עליי בחוסר סבלנות. ׳מילתך מספיקה לי. אני מכיר אותך היטב בכדי לדעת כי הבטחתך איתנה ואמיתית. אך לגבי היתר, הרי שאינך מדבר כלל וכלל בהגיון. חזור לישון. אני יוצא עכשיו, אולם אשוב במהרה. השתדל לנוח. מנוחה היא המרפא האמיתי.׳
נראה כי תחושת מטרה מילאה את בוריך. דומה ומילותיי סיפקו אותו, יישבו מחלוקת פנימית עבורו. הוא התלבש במהירות, עטה את מגפיו, החליף את חולצתו בחולצה רפויה אחרת, ומעל לבש רק מקטורן עור. סמית׳י התיישב וייבב בחרדה כאשר בוריך יצא החוצה, אך לא הצליח להחדיר בי את תחושת הסכנה. תחת זאת, קרב אל צידי מיטתי וזחל עליה, להתכרבל לצידי בין המצעים ולהעניק לי את אמונו וניחומיו. בייאוש המוחלט שמילא אותי, הוא היה נקודת האור היחידה. עצמתי את עיניי והעשבים של בוריך הפילו עליי שינה עמוקה.
התעוררתי מאוחר יותר. השעה היתה שעת אחר צהריים. זרם אויר קר ליווה את כניסתו של בוריך לחדר. הוא בדק אותי, ידיו המיומנות פוקחות את אישוניי וממששות את התחבושות על גופי. הוא נהם בסיפוק, והחליף את חולצתו הקרועה באחרת. כל העת לא פסק מלזמזם לעצמו, מצב רוחו מנוגד לגמרי לחבורותיי ולנפשי המדוכדכת.
311
שושלת הרואים-למרחק
היתה זו כמעט הקלה כאשר עזב שנית את החדר. למטה, שמעתי אותו שורק ומחלק הוראות לנערי האורווה. הכל נשמע כה רגיל, כה יומיומי, ואני כמהתי לפתע לשגרת היומיום הזאת בעוצמה שהפתיעה אותי. ביקשתי את הכל חזרה לעצמי, הריח החמים של סוסים, כלבים וקש, המטלות הפשוטות, מבוצעות היטב ובשלמות, ואת שנת היגעים העמוקה והמספקת המגיעה לאחר יום עבודה מפרך באורוות.
כמהתי אליה, אך בה בעת הבטיחה לי תחושת חוסר הערך המוחלטת שמילאה אותי, כי ודאי גם במטלות פשוטות מעין אלה אכשל. פעמים רבות הביע גיילן בוז עמוק כלפי העובדים הפשוטים בטירה. לא היו בו אלא בוז כלפי משרתות המטבח, הטבחים והטבחיות; לעג לחיילים והשומרים אשר הגנו עלינו בחרבותיהם וקשתותיהם, אשר בפיו היו פרחחים וכסילים גמורים; תיעוב כלפי נערי האורווה, "המסריחים בגופם הטמא את האויר אותו אנו נושמים". ועתה מצאתי עצמי קרוע לשניים. שאפתי יותר מכל לשוב להיות מה שגיילן שיכנעני כבזוי, אך בה בעת מילאו אותי ייאוש וספק, הידיעה כי לא אצליח לעשות אף את זאת.
במשך יומיים נותרתי במיטה. בוריך, עליז ועולץ מתמיד, טיפל בי בסבלנות ואורך רוח מחוייכים אשר הותירו אותי משתומם.
צעדקי היו בטוחים, וכל חזותו אמרה בטחון עצמי וסיפוק אשר שיוו לו מראה צעיר בהרבה מכפי שנותיו. מצב רוחו העליז לא השפיע לטובה על הדכדוך ונכאות הרוח אשר מילאוני באותם ימים. אך לאחר שני ימי מנוחה מלאה במיטה, הודיע לי בוריך כי חוסר מעש ממושך אינו מיטיב עם איש, וכי הגיעה שעתי לקום ולהתחיל להתנועע אם ברצוני להחלים. מיד לאחר מכן הטיל עליי מטר של מטלות קטנות, אף אחת מהן לא כבדה מכדי כוחי המוגבל, אך כולן יחד היו די והותר בכדי להותירני עסוק, שכן פעמים רבות נאלצתי לעצור ולנוח. אני מאמין כי מטרתו האמיתית לא היתה דווקא הפעילות הגופנית, אלא להעסיקני, למנוע ממני את הזמן הפנוי לחשבונות נפש ורחמים עצמיים. אל מול רוח הנכאים העמוקה ששרתה עליי, אפילו סמית׳י דחה לא אחת את צלחת
312
שוליית הרוצח
האוכל מעליו. למרות זאת, נותר לצידי כל העת, מקור הניחומים היחיד והאינסופי שלי. כאשר התלווה אליי בעבודתי באורווה, מילא אותו האושר הטהור ביותר שחווה בחייו הקצרים. כל ניחוח ומראה שידר אליי בעוצמה אשר חרף האדישות המייאשת שמילאני, חידשה בי את תחושות הפליאה והסקרנות אשר תקפוני ביום הראשון לכניסתי לעולמו של בוריך. סמית׳י הפגין רכושנות תוקפנית כלפיי. הוא רטן וזעף על זכותה של סוטי לרחרח אותי, וזכה בעצמו לחבטה מכפותיה של שועלה אשר שלחה אותו מיילל ומבוהל אל עקביי.
את יום המחרת ביקשתי לעצמי. ירדתי לעיירת טירת הצבי, מהלך אשר נמשך זמן רב יותר מתמיד, אך סמית׳י היה מאושר מן הקצב האיטי, שכן זה איפשר לו לרחרח כל פיסת עפר, עשב ועץ בדרכנו.
קיוויתי כי מראיה של מולי יעודדו את רוחי וישיבו משמעות מחודשת לחיי. אך כאשר הגעתי לחנות הנרות היתה עסוקה עד מאוד, מכינה שלוש הזמנות גדולות לספינות העומדות לצאת את הנמל. ישבתי אל מול האח בחנות. אביה ישב למולי, שותה לשוכרה ונועץ בי את מבטו החלול. אף כי מחלתו החלישה אותו רבות, היא לא ריככה את מזגו, ובימים בהם חש חזק מספיק על מנת להתיישב, היה חזק מספיק גם על מנת לשתות. לאחר זמן מה נואשתי מכל נסיון לעורר שיחה, והסתפקתי בבהיה אילמת בו והאזנה לעלבונות האינסופיים שהטיח בבתו. מולי התרוצצה בחנות, מנסה להיות בה בעת יעילה ומסבירת פנים ללקוחות הרבים. הקטנוניות העגמומית ששרתה על המחזה אך הוסיפה לדכדוכי.
בשעת צהריים הודיעה לאביה כי היא סוגרת את החנות ויוצאת לספק את אחד המשלוחים. היא הושיטה לי חפיסת נרות לשאת, העמיסה כמה מהם על זרועותיה, ויחד יצאנו, תוך שהיא נועלת את החנות מאחוריה. גידופיו של אביה הוסיפו ללוותנו, אך היא התעלמה מהם לחלוטין. בצאתנו אל מדקרות הרוח החורפית, הופתעתי לראותה פונה אל אחורי החנות ומסמנת לי ללוותה ולשמור על השקט. היא פתחה חרש
313
שושלת הרואים-למרחק
את הדלת האחורית והניחה את כל משאה בפנים, מסמנת לי לעשות כדוגמתה. לאחר מכן נעלה את הדלת ויחד עזבנו את המקום.
דקות ארוכות צעדנו זה לצד זו, בלא אומר. היא שאלה לסיבת השריטות והחבורות על פניי; אמרתי כי נפלתי.
הרוח הקרה וחסרת הרחמים הרחיקה מן השוק את הקונים והסוחרים כאחד. מולי הקדישה רבות מתשומת ליבה לסמית׳י והוא התמוגג בחיבתה. בדרכנו חזרה עצרנו באחת מחנויות התה. היא הזמינה אותי לכוס יין מחומם, והתלהבה כל כך מסמית׳י עד שזה האחרון השתרע על גבו ונופף בכל ארבע רגליו, כל מחשבותיו נתונות אך ורק להתלהבותה. נדהמתי לגלות לפתע עד כמה היה הכלב מודע לרגשותיה של הנערה, בעוד שהיא כלל לא היתה ערה לרגשותיו שלו, אלא ברמה הרדודה ביותר. גיששתי בעדינות לעברה, אך מצאתיה חמקנית ומרחפת, כניחוח בושם המגיע עז ונחלש באותו משב אויר. ידעתי כי ביכולתי לדחוק כנגדה בעוצמה גדולה יותר, אך לא מצאתי בכך כל טעם. שקעתי בבדידות עמוקה, מלנכוליה קטלנית, הידיעה המייאשת כי לעולם לא תהיה מודעת לרגשותיי יותר מכפי שהיתה מודעת לרגשותיו האמיתיים של סמית׳י. מילותיה הבודדות אליי היו בפירורים יבשים בפיה של ציפור, ואת השתיקות הארוכות שאפפו אותה ־ לא הפרעתי.
במהרה אמרה כי לא תוכל להתעכב עוד, פן יורע לה, שכן אף אם חלש היה אביה מכדי להכותה, עדיין נותר במותניו הכוח לרסק את ספל השיכר שלו על הרצפה ולהפיל חפצים כאות לכעסו על כי הוזנח. היא חייכה חיוך קטן ומשונה כאשר אמרה את הדברים, כאילו חשבה כי אם תייחס להתנהגותו פן נלעג, משעשע, תרוכך אימת המציאות אשר השתקפה מהם; לא היה בי העוז להשיב לה חיוכה, והיא הפנתה את פניה מעליי.
סייעתי לה לעטות את גלימתה ועזבנו את החנות, צועדים במעלה הגבעה וכנגד הרוח. ולפתע היה זה הדימוי המושלם לחיי שלי.
314
שוליית הרוצח
לפני שנכנסה, הדהימה אותי בחיבוק עז, אף אם קצרצר, ובנשיקה על קצה לסתי. ׳חדש...׳ אמרה, ואז, ׳תודה לך. על ההבנה.׳
ואז חמקה אל תוך החנות וטרקה את הדלת מאחוריה, מותירה אותי רועד מקור ומשתומם. היא הודתה לי על הבנתי, ואילו אני חשתי מבודד כפי שלא חשתי מימיי; מבודד ממנה. מבודד מן העולם. בדרך לטירה סמית׳י לא הפסיק ולו לרגע מהתפארותו על הבשמיים הרבים שהריח על גופה, איך גירדה את בטנו בדיוק במקום הנכון, איך הושיטה לו את הכעך הממותק בחנות התה.
היתה זו שעת אחר צהריים מאוחדת כאשר הגענו לאורוות. העסקתי עצמי בכמה מטלות פשוטות, ולבסוף עליתי לחדרו של בוריך, היכן שסמית׳י ואני נרדמנו מול האח. ניעורתי ובוריך עומד מעליי, גביניו קמוטים במבט שואל.
׳קום. אני רוצה לבחון אותך,׳ ציווה, ואני קמתי בכבדות על רגליי והנחתי לו למשש את פציעותיי בידיו האמונות.
הוא הביע שביעות רצון מהתקדמות החלמתי, וציין כי הגיעה העת להסיר את התחבושות מעל ידי, אך לא מעל צלעותיי.
׳בוא אליי מדי ערב על מנת להדק אותן. ולגבי כל השאר, הקפד לשמור על נקיון הפצעים, אל תחטט בתוכם, ואם אחד מהם מראה סימני זיהום, גש אליי מיד.׳ הוא מילא כד קטן במשחה להקלה על שרירים כואבים, מכאן הסקתי כי עליי ללכת.
עמדתי וכד התרופה בידי. עצבות איומה השתלטה עליי, אך בפי לא היו מילים לבטאה. בוריך בחן אותי, עיווה את פניו ופנה מעליי. ׳הפסק זאת כעת,׳ פקד עליי בזעף.
׳מה?׳ שאלתי.
׳אתה נותן בי לעתים את עיניו של אדוני,׳ אמר חרש, ומיד הוסיף באותה נימה תוקפנית. ׳ובכן, מה היה בכוונתך לעשות? להסתתר באורוות כל שארית חייך? לא. אתה חייב לחזור. אתה חייב לחזור, להרים
315
שושלת הרואים-למרחק
את ראשך ולאכול את ארוחותיך יחד עם יושבי הטירה האחרים. לישון בחדרך, ולחיות את חייך. כן, ולהשלים סוף סוף את שיעורי האומנות המטופשים הללו.׳ ציווייו הראשונים היו קשים, אך האחרון, ידעתי, היה בלתי אפשרי.
׳אינני יכול,׳ אמרתי, לא מאמין לנוכח טפשותו הגלויה. ׳גיילן לא יניח לי לשוב ולהיות חבר בקבוצה. וגם אם יסכים, אין לי סיכוי להשלים במועד את כל אשר החסרתי. כבר נכשלתי, בוריך. נכשלתי וזהו זה, ועליי למצוא דבר מה אחר לעשות עם עצמי. אשמח ללמוד את הבזים, בבקשה.׳ את מילותיי האחרונות שמעתי בתדהמה מסוימת, שכן הרעיון מעולם לא עלה במוחי קודם לכן. אך תשובתו של בוריך היתה מוזרה לא פחות.
׳אינך יכול, משום שהבזים אינם אוהבים אותך. אתה חם מדי ונוהג לתחוב את אפך לעניינים לא לך לעתים קרובות מדי. כעת האזן לי. לא נכשלת, אדיוט. גיילן ניסה להרחיקך. אם לא תשוב, הרי שהנחת לו לנצח. אתה חייב לחזור לקבוצה, חייב להשלים את לימודיך. אולם,׳ וכאן פנה אליי, והכעס בקולו נועד עבורי. ׳אינך חייב לעמוד שם כפרד ולספוג את מכרתיו. יש לך את זכות הדמים המלאה לזמנו ולידיעותיו. גרום לו לתת לך את אשר שלך הוא. אל תברח. איש לא הרוויח דבר מעולם מבריחה.׳ הוא השתתק, פתח את פיו להמשיך, אך לא יסף.
׳הפסדתי שיעורים רבים מדי, לא אוכל...׳
׳לא הפסדת דבר,׳ התעקש בוריך. הוא פנה מעליי, והוסיף בנימה סתומת פשר, ׳לא התנהלו שיעורים בהיעדרך. לא תהיה לך כל בעיה לחזור בדיוק לנקודה בה עזבת.׳
׳אינני רוצה לחזור.׳
׳אל תבזבז את זמני בויכוחים,׳ סינן בין שפתיו הקפוצות. ׳שלא תעז לנסות כך את סבלנותי. אמרתי לך מה עליך לעשות. כעת עשה זאת.׳
316
שוליית הרוצח
לפתע פתאום שבתי להיות ילד בן חמש, ואדם במטבח עמד מול אספסוף האנשים והרתיעם במבטו בלבד. נרעדתי, מפוחד. פתע היה זה קל יותר להתעמת מול גיילן מאשר להמרות את פיו של בוריך, אף כאשר הוסיף, ׳ואתה תשאיר את גור הכלבים איתי עד אשר שיעוריך יסתיימו. אין אלה חיים בריאים לבלב, להיות סגור כך בחדר בטירה כל שעות היום והלילה. פרוותו תושחת ושריריו יתנוונו. אך כדאי מאוד שתרד לכאן מדי ערב לבקר הן אותו והן את סוטי, אחרת תיאלץ להסביר לי. ולא מעניין אותי כהוא זה מה יש לגיילן להגיד על כך.׳ את הדברים האחרונים אמר בוריך בחדות בוטה, אשר לא הותירה כל מקום לערעורים. הגיעה שעתי ללכת.
מסרתי לסמית׳י כי עליו להישאר יחד עם בוריך, והוא קיבל עליו את הגזירה בשלווה אשר הפתיעה ופגעה בי כאחת.
שפוף, נטלתי את כד המשחה ושירכתי דרכי מעלה חזרה אל הטירה. בדרכי עצרתי במטבח והעמסתי מזון על זרועותיי, שכן לא היה בליבי לאכול לשולחן הטירה יחד עם כל האחרים. חדרי היה אפל וקר; אש לא בערה באח, בפמוטים לא עמדו נרות, והעשבים הרקובים על הרצפה פלטו צחנה עזה. יצאתי להביא גזרי עץ ונרות, הבערתי אש באח, ובעת שהחדר החל אט אט להתחמם, העסקתי עצמי בניקוי הרצפה וסילוק העשבים. אז, בעצתה של לייסי, הברשתי אותה היטב במים חמים ובחומץ. החומץ היה מבושם בלענה, כך שכאשר סיימתי, התפשט בחדר ניחוח נעים. השתרעתי על המיטה, מותש, ונרדמתי כמעט מיד, תוהה כיצד זה מעולם לא הצלחתי לגלות בעצמי את דלת הסתרים אשר הובילה לחדרו של צ׳ייד. אך לא היה ספק בליבי כי גם אם הייתי פונה אליו, היה מסרב לבקשתי, שכן צ׳ייד היה אדם העומד בדיברתו, והוא לא היה מתערב במעשיו של גיילן עד אשר זה האחרון היה מסיים עימי.
או עד אשר היה מגלה כי אני סיימתי עם גיילן.
נרותיו של ליצן החצר העירוני. הייתי מבולבל לחלוטין, עד אשר
317
שושלת הרואים-למרחק
אמר, ׳נותר לך בדיוק זמן מספיק בכדי לשטוף את גופך ופניך ולהגיע ראשון לגג המגדל.׳
הוא הביא עימו קיתון מים חמים, וכמה גלילי מאפה חמים מן המטבח.
׳אני לא הולך.׳
לראשונה בחיי ראיתי מבט הפתעה על פניו של הליצן. ׳מדוע לא?׳
׳אין בכך טעם. איני יכול להצליח. אין בי כל כישרון לכך. עייפתי מלהטיח ראשי שוב ושוב בקיר.׳
עיניו של הליצן התרחבו. ׳חשבתי שהצלחת לא רע, לפני...׳
היה זה תורי להיות מופתע.
׳באמת? מדוע חושב אתה כי הוא לעג לי והיכה אותי? כפרס על הצלחתי? לא. כשלתי להבין את המהות. כל האחרים כבר חלפו על פניי. מדוע עליי לשוב? בכדי שגיילן יוכל להוכיח עוד יותר כי צדק לגביי?׳
׳משהו,׳ אמר הליצן בזהירות, ׳משהו כאן אינו כשורה.׳ הוא שקל זאת לרגע. ׳בעבר, ביקשתי ממך לפרוש מן השיעורים. סירבת. האם זכורים לך הדברים?׳
זכרוני העלה את אותה שיחה בינינו. ׳אני נוטה להיות עקשן, לעתים,׳ הודיתי.
׳ואם ביקשתי ממך עתה להמשיך? לעלות אל גן המלכה, ולהמשיך לנסות?׳
׳מדוע שינית כך את דעתך?׳
׳משום שהדבר אותו ביקשתי למנוע התרחש זה מכבר. אך אתה עמדת בו. ועל כן אני מבקש עתה...׳ המילים גוועו על שפתותיו. ׳כדבריך יהיה. מדוע עליי לדבר כלל, כאשר איני מסוגל לדבר ברורות?׳
318
שוליית הרוצח
׳אם אמרתי את הדברים הללו, מתנצל אני על כך. אין זה דבר אשר אדם אומר לחברו. אינני זוכר כלל את הדברים.׳
הוא חייך קלושות. ׳אם אינך זוכר זאת, אף אני אשכח.׳ הוא הושיט ידיו ונטל בהן את ידיי. מגעו היה קר. רעד חלף בי למגע. ׳האם תמשיך, אם אבקש זאת ממך? כחבר?׳
המילה נשמעה כה מוזרה מפיו. הוא אמר אותה ללא לעג, בזהירות, כאילו חשש כי אמירתה תנפץ את משמעותה. עיניו חסרות הצבע לכדו את עיניי. גיליתי כי אינני מסוגל לסרב. הנדתי בראשי לחיוב.
ועדיין, קמתי מן המיטה בחוסר רצון. הוא בחן אותי בענין מאופק בעוד אני יישרתי את הבגדים בהם נרדמתי, שטפתי את פניי ואז אכלתי מן המאפה אותו הביא עבורי. ׳אינני רוצה ללכת,׳ אמרתי לו כאשר סיימתי את הפרוסה הראשונה ואחזתי בשנייה. "אינני מבין מה אוכל להשיג בכך.׳
׳גם אני לא מבין למה הוא כל כך טורח איתך,׳ הסכים עימי הליצן. הציניות הישנה חזרה.
׳גיילן? הוא חייב, המלך...׳
׳בוריך.׳
׳הוא סתם אוהב לחלק לי פקודות,׳ קוננתי, ואף באוזניי נשמעתי ילדותי וקנטרן.
הליצן הניד בראשו. ׳אין לך ולו צל צילו של מושג, נכון?׳
׳מושג לגבי מה?"
׳איך אדון האורווה גרר את גיילן ממיטתו, באישון לילה, ומשם אל אבני־העדות. אני לא הייתי שם, כמובן, אחרת הייתי יכול לתאר לך בפרוטרוט איך תחילה גידף גיילן וניסה להכות אותו, אך אדון האורוות כלל לא שת ליבו אליו. הוא הפנה את כתפיו כנגד מכותיו של האיש,
319
שושלת הרואים-למרחק
ושמר על שתיקתו. הוא לפת את צווארונו של רב האומנים, וזה האחרון התקשה אף לנשום. כך גרר אותו, והחיילים והשומרים ונערי האורווה הלכו בעקבותיהם בזרם שהפך לנהר של אנשים. אילו הייתי במקום, הייתי יכול לספר לך איך איש לא העז לעמוד בדרכו של אדון האורוות, שכן היה זה כאילו האחרון הפך לאדם אשר בוריך היה פעם, גבר בעל שרירי ברזל ומזג חם אשר היה לטירוף בעיניו. איש, אז, לא העז לעמוד בפרצו של מזג זה, ובאותו יום, בוריך שב להיות לאותו האדם. גם אם דידה על רגלו האחת, הרי שאיש לא שם לב לכך.
׳באשר לרב האומנים, הרי שהוא הוסיף לנופף בידיו, לגדף ולקלל, ואז דמם, וכולם חששו פן הוא עומד להפנות את כל אשר הוא יודע כנגד שובהו. אך גם אם כך עשה, לא היתה לכך כל השפעה, פרט לידו של אדון האורוות שהתהדקה אף יותר סביב צווארו של האיש. ואם ניסה גיילן להביא אחרים לעזרתו, הם לא הגיבו. אולי לא הצליח להתרכז, בגלל כל החניקה והגרירה. או אולי אין אומנותו חזקה כפי שרבים נוטים להאמין. או אולי רבים מהם זוכרים לו היטב את יחסו המשפיל כלפיהם מכדי לפנות לעזרתו ולהיענות לתחבולותיו. או אולי...,
׳ליצן! המשך כבר בסיפור! מה קרה?׳ זיעה קרה עטפה את גופי והרעידה את עצמותיי. לא ידעתי מה קיוויתי לשמוע.
׳לא הייתי שם, כמובן,׳ הכריז שוב הליצן במתיקות. ׳אך שמעתי אומרים כי האדם הכהה גרר את האדם הרזה כל הדרך עד לאבני־ העדות. ושם, מבלי להרפות מאחיזתו ברב האומנים, כך שזה האחרון לא יוכל לפתוח את פיו, קרא את אתגרו. הם יילחמו. ללא כלי נשק, אלא בידיים חשופות, בדיוק כפי שרב האומנים היכה ילד מסוים יום קודם לכן. והאבנים תהיינה עדות, אם בוריך ינצח, כי לגיילן לא היתה כל זכות להכות את הנער, בדיוק כפי שלא היתה לו כל זכות לסרב ללמדו. וגיילן ביקש לסרב לאתגר ולפנות למלך בעצמו, אלא שהאדם הכהה כבר קרא לאבנים להיות העדות. וכך הם נלחמו, באותו אופן בו נלחם שור בערימת חציר, מטלטל, רומס ובולע אותה. וכאשר סיים. רכן אדון
320
שוליית הרוצח
האורוות ולחש דבר מה לרב האומנים, בטרם הוא וכל האחרים עזבו את המקום והותירו את האיש שוכב שם, והאבנים עדות לבכיו ולדם הניגר מגופו.׳
׳מה הוא אמר?׳
׳לא הייתי שם. לא שמעתי ולא ראיתי דבר.׳ הליצן הזדקף ומתח את איבריו. ׳תאחר אם תוסיף להתמהמה,׳ ציין בפניי, ועזב. ואני עזבתי אחריו את חדרי, משתומם, וטיפסתי במעלה המדרגות לגן המלכה על גג הצריח החשוף, ראשון לפני כל האחרים.
321
שושלת הרואים-למרחק
16
שיעורים
על פי הכתבים העתיקים, האומנים היו מאורגנים בקבוצות של שישה: משושים. קבוצות אלו לא הכילו לרוב בקרבן ארם מן השושלת המלכותית, אך היו מוגבלות לבני דודים, אחיינים ודודנים של בני השושלת עצמם, או לאלו אשר הפגינו נטיה מוקדמת וכישרון לעיסוק באומנות. אחד המשושים המפורסמים ביותר,המשושה של צולבן, מספק דוגמה נהדרת לאופן הפעולה של אותם חוגים סגורים. נאמנים למלכה נבואה, צולבן ועמיתיו למשושה אומנו בידיו של רב אומנים ושמו טקטיקון. כל אחד ממרכיבי המשושה נבחר פה אחד על ידי האחרים. לאחר מכן עברו כולם אימון והדרכה משותפת אצל טקטיקון אשר היתך אותם יחד לכדי יחידה סגורה ומגובשת. מפוזרים ברחבי שש הדוכסויות למטרת איסוף והעברת מידע, או מאוחדים יחד על מנת להביך ולבלבל את האויב בכוחם המשותף ־ מעשיהם של חברי הקבוצה היו לאגדות. מעשה הגבורה האחרון שלהם, אשר מתואר בבלדה על קורבנו של צולבן, היה מבצע שיתוף כוחם והעברתו למלכה נבואה בשעת הקרב על כשהאם. בלא ידיעתה של המלכה התשושה, העבירו לה חברי המשושה יותר מכפי שהיה בכוחם לתת, ובעיצומן של חגיגות הנצחון נמצאה הקבוצה במגדלה, מיובשת וגוססת. ייתכן ואהבת העם למשושה של צולבן נבעה מכך שכל אחד מחבריה היה בעל פגם כזה או אחר: עיוור, אילם, שסוע שפה או צרוב אש ־ כל אחד מחברי הקבוצה היה
322
שוליית הרוצח
נכה באופן אחר. אך כוחם המשותף היה רב אף יותר מזה של ספינת המלחמה הגדולה ביותר, ויהד היוו השישה גורם קובע בנצחונה של המלכה.
במהלך שנות שלטונו השלוות של המלך חסדן, הופסקה עבודת הכשרתם של משושים נוספים. אלו הקיימים פורקו מסיבות שונות ־ הזדקנות, מוות או, פשוט, העדר מטרה. ההכשרה הוגבלה לנסיכים בלבד, ובמשך תקופה ארוכה נחשב העיסוק באומנות למשלח יד שאבד עליו הכלה. בתקופת פולשי הספינות האדומות, נותרו המלך ערמומי ובנו אמת העוסקים היחידים בפועל באומנות. ערמומי עשה נסיון לאתר ולגייס אומנים לשעבר, אך רובם היו באים בימים, ומרביתם איבדו את היכולת או הכישרון לאומנות.
על גיילן, רב האומנים באותה עת, הוטלה משימת בניית משושים חדשים על מנת להגן על הממלכה. גיילן בחר להתעלם מהמסורת רבת השנים. מספר החברים במשושה הוגדל, והכניסה לשורותיו נקבעה מראש, כך שלחברים בקבוצה לא היתה יד או רגל בקביעת מרכיבי קבוצתם. שיטות ההוראה של גיילן היו נוקשות. מטרתו הסופית היתה להפוך את כל אחד מחברי המשושה (אף כי הקבוצות כבר הכילו יותר משש צלעות...) לחלק מתוך יחידה, בעל נאמנות עיוורת ובלתי מפקפקת, לשמש כמכשיר בידיו של המלך בשעת הצורך. פן ייחודי זה עוצב באופן בלעדי על ידי גיילן, וכאשר הציג את קבוצת האומנים החדשים בפניו של המלך, עשה זאת כאדם המגיש שי למלך. אהד, לכל הפחות, ממשפחת המלוכה הביע את סלידתו המוחלטת ממעשיו של גיילן. אך הזמנים היו קשים, ולמלך ערמומי לא ניתנה הבחירה אם להשתמש או לוותר על המכשיר שניתן בידיו.
שנאה שכזאת. הו, כמה הם תיעבו אותי. אחד אחרי השני הגיחו חברי המשושה מגרם המדרגות אל גג המגדל, רק כדי למצוא אותי עומד וממתין להם. אחד אחרי השני שלחו בי את שאט נפשם. חשתי בו,
323
שושלת הרואים-למרחק
מוחשי וממשי כאילו הטיחו בי דלי מלא במי קרח. כאשר הופיע התלמיד השביעי והאחרון, שנאתם היתה לחומה סביבי. אך אני עמדתי איתן, זקוף ומאופק, במקומי הרגיל, והשבתי מבט לכל עין אשר הופנתה לעברי בטינה כה בולטת. זאת היתה הסיבה, למיטב ידיעתי, בגינה איש מהם לא דיבר אליי באותו הבוקר. הם נאלצו לתפוש את מקומותיהם סביבי. הם לא דיברו אף ביניהם.
יחד המתנו.
השמש עלתה, והתרוממה אף מעל לשולי חומת הצריח הגבוהה, וגיילן טרם הופיע. אך הם נותרו על עומדם ושתיקתם, וכך גם אני.
לבסוף שמעתי את צעדיו המהוססים של גיילן מטפסים במעלה המדרגות. כאשר הופיע, מצמץ לאורה החיוור של השמש, הבחין בי, ולרגע נרתע לאחור. עמדתי על מקומי. הבטנו זה בזה. בנקל הבחין בחומת השנאה אשר הציבו האחרים סביבי, והדבר הסב לו הנאה, כמו גם מראה התחבושות סביב רקותיי. אך אני פגשתי במבטו. לא התכווצתי, לא הראתי כל פחד. לא העזתי.
בהדרגה התחלתי לחוש בפחד שמילא את האחרים. איש מהם לא יכול היה להביט בגיילן ולא לראות את חומרת הפגיעות שספג. אבני־ העדות מצאו אותו אשם, וכל אשר ראו אותו ידעו זאת. פניו הגרומות היו פנורמה של חבורות סגלגלות וירקרקות, חלקן אף צהבהבות. שפתו התחתונה היתה מבוקעת באמצעיתה, ומשוסעת בקצה פיו. הוא עטה על גופו גלימה ארוכת שרוולים אשר כיסתה על זרועותיו, אך הבגד המשוחרר והרפוי היווה ניגוד כה בולט למלבושיו המהודקים והצמודים בדרך כלל, עד כי דמה הדבר לראותו בכתונת הלילה. ידיו אף הן היו סגולות ונפוחות, אך אני לא הבחנתי בכל חבורות על גופו של בוריך. הנחתי כי השתמש בהן בנסיון נואל להגן על פניו. המגלב המרושע והקטן עדיין היה בידיו, אך מסופק הייתי אם מסוגל היה לעשות בו שימוש נאות.
324
שוליית הרוצח
וכך בחנו זה את פניו של האחר. החבלות, ההשפלה, סימני ההכאה והעלבון שספג ־ כל אלו לא הסבו לי כל עונג.
דבר מה דומה לאשמה מילאני. האמנתי בעוצמה כמעט מקודשת בעליונותו ובחסינותו המוחלטות, וראיות חותכות אלה לאנושיותו העלובה הותירה בי תחושת טיפשות מטרידה. הוא ראה זאת בפניי, ואיבד בעליל את שווי משקלו. פעמיים פתח את פיו לפנות אליי. בפעם השלישית, הפנה את גבו לכיתה ואמר, ׳התחילו בחימום הגופני. אני אתבונן בכם לראות אם אתם מבצעים את התרגילים כשורה.׳
מילותיו האחרונות נאמרו כמעט בלחש, בינות שפתיים נפוחות ופה כואב. בעוד אנו מתמתחים, מתנודדים ומכופפים את גווינו באחידות, הוא הזדחל לו לאיטו סביב גן המלכה. הוא ניסה לא להישען על החומה, או לעצור למנוחה לעתים מזומנות מדי. נעלם הפלאק! פלאק! פלאק! המהיר של המגלב המצליף כנגד ירכו בקצב התרגילים. תחת זאת, הוא אחז בשוט כאילו חשש לשמטו. מצידי, הייתי אסיר תודה לבוריך על כי אילצני לקום מן המיטה ולהתנועע. החבישה ההדוקה על צלעותיי לא איפשרה לי את מלוא חופש התנועה הנדרש בתרגילי החימום הללו, אך מאמציי היו כנים.
הוא לא לימדנו דבר חדש אותו היום, אלא עבר על מה שכבר ידענו, והשיעור הסתיים עוד בטרם שקעה השמש אל הים. ׳הייתם טובים היום,׳ מלמל לעברנו. ׳השעות החופשיות מגיעות לכם בזכות ולא בחסד, שכן מאוד שמחתי לראות כי התאמנתם ולמדתם היטב בתקופה בה לא נערכו השיעורים.׳ בטרם שיחררנו, קרא לכל אחד מאיתנו לבוא לפניו, למגע קל של האומנות. האחרים עזבו בחוסר רצון בולט, רבים מהם שולחים מבטים סקרניים לאחור, לראות כיצד ינהג בי. הכנתי עצמי לבאות.
אך גם כאן ציפתה לי אכזבה. הוא קרא לי אליו, ואני באתי, דומם ורוחש יראת כבוד כלפי חוץ בדיוק כמו כל האחרים. עמדתי לפניו כפי שהם עמדו, והוא העביר את ידיו מספר פעמים מעל ראשי ומול עיניי,
325
שושלת הרואים-למרחק
ואז אמר בקול קר. ׳אתה מגן טוב מדי. אתה חייב ללמוד להרפות את הגנתך סביב מחשבותיך אם בכוונתך לשלחן לאחר או לקלוט מחשבותיהם של אחרים. לך.׳
ואני הלכתי, כפי שעשו האחרים, תוהה שמא עשה נסיון אמיתי לגעת בי באומנותו. לא חשתי בכל מגע שלה, ולו הקליל ביותר. ירדתי במדרגות, דואב ומריר, שואל עצמי מדוע אני אף מנסה.
שבתי לחדרי, ומשם לאורוות. הברשתי בדיעה מוסחת את סוטי, בעוד סמית׳י בוחן אותנו בסקרנות חשדנית. חוסר המנוחה ותחושת אי הסיפוק לא עזבוני. ידעתי כי עליי לנוח, כי מאוחר יותר אסבול אם לא אנוח עתה. נלך על האבנים? הציע סמית׳י ואני הסכמתי לקחתו לעיירה. הוא דילג וסובב סביבי במעגלים נרגשים בדרכנו מטה מן הטירה. היה זה אחר צהריים סגרירי, אחרי בוקר נעים ושקט; סערה עלתה מן הים. אך הרוח היתה חמה באורח לא צפוי בעונה זאת של השנה, ויכולתי להרגיש כיצד מטהר האוויר הנקי את ראשי, וכיצד מרפה ומשחרר מקצב ההליכה המדוד את השרירים המכווצים מתרגיליו של גיילן. זרם החוויות החושיות שעבר אליי ללא הרף מכיוונו של סמית׳י הותיר אותי בעולם סביבי, ולא איפשר לי לשקוע בדכאונותיי וצרותיי.
אמרתי לעצמי כי היה זה סמית׳י אשר הובילנו ישירות לחנותה של מולי. ככל גור כלבים אחר, שב למקום בו היה רצוי בעבר. אביה של מולי נותר במיטתו באותו היום, והחנות היתה יחסית רוגעת. לקוח יחיד היה בה, והוא שוחח עם מולי. מולי הציגה אותו בפניי כג׳ייד.
הוא היה מלח על אחת מספינות הסחר מסילתביי. עדיין לא מלאו לו עשרים שנה, אך עובדה זו לא מנעה בעדו מלפנות ולדבר אליי כאילו הייתי ילד בן עשר, כל העת מחייך מעל ראשי לעברה של מולי. הוא שפע סיפורים ומעשיות ימאים, אודות ספינות הפולשים האדומות וסערות הים. באחת מאוזניו היתה אבן חן אדומה, וזקן חדש עיטר את סנטרו. הוא התעכב יתר על המידה בבחירת נרות ומנורת שמן מנחושת, אך לבסוף עזב.
326
שוליית הרוצח
׳סגרי את החנות לזמן מה,׳ דחקתי במולי. ׳הבה נרד אל החוף. הרוח נעימה במיוחד היום.׳
היא הנידה ראשה בצער. ׳אני כבר מפגרת בעבודתי. עליי להשרות נרות דקים כל אחר הצהריים אם לא יבואו לקוחות. ואם יהיו לקוחות, הרי שעליי להיות כאן.׳
גודל האכזבה שמילאני הפתיע אותי. גיששתי לעברה, וגיליתי עד כמה באמת ייחלה להתלוות אליי. ׳לא נותרו עוד שעות אור יום רבות,׳ אמרתי לה בנימה משכנעת והגיונית. ׳תוכלי תמיד להשרות נרות הערב. ולקוחותייך ישובו מחר אם ימצאו את חנותך סגורה היום.׳
היא היטתה את ראשה הצידה, עטתה הבעה מהורהרת, ולפתע הניחה בצד את השעווה אשר בידה. ׳אתה צודק, אתה יודע. האוויר הנקי יעשה לי רק טוב.׳ היא נטלה את מעילה בלהיטות פתאומית אשר מילאה את סמית׳י בעונג ואותי בפליאה. סגרנו את החנות ועזבנו.
צעדיה של מולי היו מהירים וגדולים כתמיד. סמית׳י קיפץ סביבה, מדושן עונג. ניהלנו שיחה בטלה. הרוח צבעה את לחייה בורוד, ועיניה נצצו בכפור. בהדרגה הבחנתי כי היא נותנת בי מבטים רבים ותכופים מן הרגיל, ומאחורי עיניה הסתתרו מחשבות רבות ונסתרות.
העיירה היתה שלווה, והשוק כמעט ונטוש. ירדנו אל החוף, ושמנו פעמינו אל המקום בו השתובבנו וצווחנו אך לפני שנים ספורות. היא שאלה אותי אם למדתי להבעיר מנורת שמן בטרם אני יורד במדרגות, ושאלתה עוררה בי השתוממות עמוקה, עד אשר נזכרתי כי כך הסברתי לה את חבלותיי המרובות, בנפילה במורד מדרגות אפלות. היא שאלה אותי אם נפתר הסכסוך בין המורה ואדון הסוסים, ומכך הסקתי כי דבר עלייתם של בוריך וגיילן לאבני־העדות הפך למעין אגדה מקומית. הבטחתי לה כי הכל שב על מקומו בשלום. בילינו זמן מה באיסוף סוג מסוים של אצות מים בהן ביקשה לתבל את מרק הדגים שעמדה להכין אותו הערב. אז, היות ונשימתי קצרה עליי, התיישבנו במחסה של כמה סלעים וצפינו בסמית׳י שב ומנסה לנקות את החוף משחפים.
327
שושלת הרואים-למרחק
׳נו, שמעתי שהנסיך אמת התארס?׳ החלה.
׳מה?׳ שאלתי אותה, המום.
היא צחקה מכל ליבה. ׳חדש, מעולם לא פגשתי באדם כה חסין לרכילות כמוך. כיצד יכול אתה לחיות שם למעלה בטירה ולא לדעת דבר אודות שיחת היום בעיירה ובחצר המלך? אמת הסכים לקחת לו אישה, על מנת להבטיח את השושלת. אך בעיירה אומרים כי הוא עסוק מכדי לבחור את כלתו בעצמו, ולכן הדר יעשה זאת עבורו.׳
׳הו, לא.׳ מפח הנפש שמילאני היה כן ואמיתי. דימיתי לי את אמת המחוספס והמגושם מזווג עם אחת הגבירות העדינות כזכוכית שבירה של הדר. בכל פעם שהתקיים פסטיבל כלשהו במצודה, אם זו חגיגת לב החורף, סוף האביב או יום הקציר, הן באו, מצ׳אלסה, פארו וברנם, בכירכרות, על סוסים מקושטים או באפיריונים מהודרים. הן לבשו כולם שמלות ככנפי פרפרים, אכלו בצמצום מכל דבר כזרזירים, ולא חדלו מלכרכר ולרחף סביב הדר כל העת. והוא היה יושב במרכז, בגווני המשי והקטיפה שלו, ומתהדר בנוצותיו כטווס בעוד קולותיהן המתנגנים צרצרו סביבו ומניפותיהן רעדו בידיהן. ׳לוכדות־נסיכים,׳ שמעתי את הבריות מכנים אותן לא פעם, נשות אצולה אשר הציגו עצמן לראווה כסחורות בשוק בתקווה להינשא לאחד מבני המלוכה. התנהגותן לא היתה בזויה, לא ממש. אך אני ראיתי בהן את התקוות הנואשות, ואת אכזריותו של הדר כאשר חייך תחילה אל האחת, רקד כל הערב עם האחרת, רק כדי להתעורר בשעה מאוחרת עם שלישית לארוחת בוקר ולטיול בגנים. היו אלה מעריצותיו של הדר. ניסיתי לדמות את אחת מהן, תלויה על זרועו של אמת בעודו עומד ומתבונן באורחים המחוללים בנשף, או יושבת ואורגת בדממה בחדר העבודה שלו בעוד הוא נובר במפותיו האהובות. שום טיולים בגן ־ אמת טייל במעגנות ובשדות החיטה, שם הירבה לעצור ולשוחח עם החוואים והדייגים השקועים בעמל יומם. נעליים מצויצות ושמלות מקושטות לא ילוו אותו למקומות מעין אלה, בכך הייתי משוכנע.
328
שוליית הרוצח
מולי החליקה מטבע לידי.
׳בשביל מה זהי׳
׳לשלם תמורת מחשבותיך אשר אתה כל כך שקוע בהן עד כי פעמיים ביקשתיך לקום משולי חצאיתי עליה אתה יושב, ופעמיים התעלמת ממני כאילו לא הייתי כאן. אינני חושבת כי שמעת מילה מדבריי.׳
נאנחתי. ׳אמת והדר כה שונים, איני יכול אף לדמיין כיצד אחד מהם בוחר כלה עבור האחר.׳
השתאות עלתה על פניה של מולי.
׳הדר יבחר עלמת חן יפה, עשירה וממוצא מובחר. היא תדע לרקוד, לשיר ולנגן בנבל. היא תלבש בגדים מהממים ותעטה יהלומים בשערה לשולחן ארוחת הבוקר, ותריח מהפרחים שגדלים ביערות הגשם.׳
׳ואמת לא ישמח לנערה שכזאת?׳ התמיהה בקולה של מולי הלכה וגברה.
׳אמת זקוק לבת לויה, לא לקישוט למעילו.׳ מחיתי בסלידה. ׳לו הייתי אמת, הייתי רוצה אישה אשר מסוגלת לעשות דברים. לא רק לבחור את אבני החן שלה או להבריש את שיערה. היא תדע לתפור חולצה, או לטפל בגנה הפרטי, ומשהו מיוחד אותו היא תדע לעשות: להכין מגילות, לגדל עשבי מרפא.׳
׳חדש, דברים מעין אלה אינם ראויים לגבירות הגאוות,׳ סנטה בי מולי. ׳עליהן להיות יפות ומגונדרות. והן עשירות. אין הן צריכות לעסוק בעבודות מעין אלה.׳
׳כמובן שכן. ראי את הגבירה פסיינס ואת לייסי. הן תמיד עסוקות, תמיד עושות משהו. חדריהן הם ג׳ונגל של הצמחים של הגבירה, והפתי חלוקיהן לעתים דביקים הם מעבודות הכנת הנייר שלה, ולעתים דבקים
329
שושלת הרואים-למרחק
בשיערה עלים מן הצמחים אותם היא כה אוהבת. אך אין זה מפחית ולו במאום מיופיה. ובכלל, היופי אינו העיקר באישה. ראיתי את ידיה של לייסי מכינות רשת דיג לאחד מילדי הטירה מחוטי תפירה וצמר. מהירות ומיומנות באצבעותיו של כל עושה רשתות בנמל הן ידיה; הנה לך דבר מה יפה אשר בינו לבין יופי וחן אין כל קשר. והוד, אשר מלמדת לחימה? היא אוהבת את עבודות הכסף שלה ואת החריטה. היא הכינה פגיון לכבוד יום הולדתו של אביה, אשר ניצבו עוצב בדמות איל מקפץ, אך על אף מורכבותו נוח הוא לאחיזה ביד. הנה לך קמצוץ קטן של יופי אשר יחיה שנים ארוכות גם לאחר ששיערה יאפיר ולחייה יקמטו. יום אחד יתבוננו ילדי ילדיה בעבודתה ויזכרו אותה ואת כישוריה.׳
׳כך חושב אתה, באמת?׳
׳ודאי.׳ זעתי על מקומי, מודע לפתע עד כמה ישבה מולי בסמוך אליי. זזתי, אך לא התרחקתי מעליה. למטה בחוף, סמית׳י שעט פעם נוספת לעבר להקת שחפים. לשונו היתה תלויה לצידי פיו כמעט עד ברכיו, אך הוא לא פסק מדהירתו.
׳אך אם תעסוקנה נשות האצולה בדברים מעין אלה, ידיהן תיהרסנה בעבודה הקשה, והרוח תייבש את שיערן ותכהה את פניהן. אמת ודאי אינו ראוי לאישה הדומה לנער סיפון?׳
׳הוא בהחלט ראוי לה. הרבה מכפי שראוי הוא לאישה שנראית כמו קרפיון שמן ואדום באגרטל.׳
מולי צחקקה.
׳מישהי שתרכב לצידו בבוקר כאשר הוא לוקח את צייד לדהירה, או מישהי שתדע לקרוא את אחת מפיסות המפות שהוא כל כך אוהב להכין ותבין את שרטוטיו והערותיו. לכך ראוי אמת.׳
׳אף פעם לא רכבתי על סוס,׳ מחתה מולי לפתע. ׳ואני מכירה אותיות מעטות בלבד.׳
בחנתי אותה בסקרנות, תוהה מדוע נפלו לפתע פניה. ׳מה זה
330
שוליית הרוצח
משנה? את נבונה מספיק בכדי ללמוד כל דבר. ראי את כל שלימדת עצמך אודות נרות ועשבים. אל תאמרי לי שהכל בא מאביך. לפעמים, כשאני מגיע לחנות, שיערך ושמלתך מדיפים ניחוחות של עשבים טריים, ואני יודע שבילית את השעות האחרונות בניסויים למצוא בשמיים חדשים לנרותייך. אם תבקשי לדעת קרוא וכתוב טוב יותר, תוכלי לעשות זאת ללא קושי. ובכל הנוגע לרכיבה, גם כאן לא תהיה לך כל בעיה. יש לך את שיווי המשקל ואת הכח... ראי כיצד את מטפסת בקלילות שכזאת על הסלעים כאן. וחיות אוהבות אותך. ראי כיצד גנבת לך את ליבו של סמית׳י, אשר היה נתון רק לי...׳
׳פה!׳ היא העניקה לי דחיפה בכתפי. ׳אתה מדבר כאילו אחד האצילים מן הטירה אמור לרדת בכל רגע בדהירה על סוס לבן אל החוף ולשאת אותי בזרועותיו להיות לו לאישה.׳
חשבתי על אוגוסט, עם הליכותיו הנפוחות, או על הדר, מתחנף אליה. ׳תשמור אדה. זה יהיה בזבוז בשבילך. לא תהיה להם את התבונה להבינך, את הלב להעריך אותך.׳
מולי השפילה עיניה אל ידיה שחוקות־העמל. ׳מי כן ראוי לי, אם כך?׳ שאלה בלחש.
בנים! כמה טיפשים הם. השיחה צמחה. והתפתלה לה סביבנו, המילים יוצאות מפי טבעיות כהבל נשימה. לא היתה כל כוונה מצידי להתחנפויות או חיזורים מחוכמים. החמה החלה לצלול אל המים. אנו ישבנו קרובים האחד לשני, וחוף הים למולנו היה העולם אשר לרגלינו. אילו הייתי אומר באותו הרגע, ׳אני ראוי,׳ חושבני כי ליבה היה צונח אל ידיי המגושמות כפרי בשל מעץ הדר. סבורני כי היתה מנשקת אותי, וחותמת את גורלה בגורלי לעולמים מרצונה החופשי. אך אני לא השכלתי לתפוש את עוצמת הרגשות כלפיה שמילאה אותי לפתע. היא גירשה את המילים מעל שפתיי, ואני ישבתי דומם. כעבור רגע קט הגיח סמית׳י בדהרה, רטוב ומלא בחול. הוא עט על מולי בתנופה אשר גרמה לה לזנק על רגליה בנסיון להציל את שמלתה...
331
שושלת הרואים-למרחק
הרגע אבד לעולמים. התפזר כאבק ברוח.
הזדקפנו ממקום מושבנו והתמתחנו, מולי קראה בהפתעה לנוכח השעה המאוחרת, וכל כאבי גופי המחלים שבו ותקפו אותי. הישיבה וההתקררות על החוף שטוף הרוח היתה מעשה מטופש אשר לא הייתי מעז לעשות לאף סוס או כלב חולה. ליוויתי את מולי לביתה, שם היה רגע אחד של מבוכה ולאחריו רכנה מולי וחיבקה את סמית׳י בחיבה. כעבור רגע נותרתי ברחוב, בודד למעט כלבלב אחד אשר תבע לדעת מדוע קצב הליכתי כה איטי, ושב והודיע שוב ושוב עד כמה הוא רעב, וכי ברצונו לרוץ ולהתקוטט כל הדרך עד לטירה.
שירכתי רגליי במעלה הגבעה, קר בפנים, קר בחוץ. השבתי את סמית׳י לאורווה, נפרדתי ללילה מסוטי, ואז עליתי לחדרי. גיילן וחבר תלמידיו סיימו זה מכבר את סעודתם הצנועה ועזבו. רוב אנשי הטירה סיימו גם הם את ארוחתם, ואני מצאתי עצמי מרחף לעבר מחוזות עבר ישנים וטובים. תמיד היה אוכל בשפע במטבח, וחברה בחדר המשמר לידו. שומרים וחיילים יצאו ובאו בכל שעות היום והליל, ושרה הטבחית הקפידה להעמיד כל העת קדירה גדולה ומחוממת היטב על האש, לה הוסיפה מים, ירקות ובשר בכל פעם שקו המים ירד. יין, שיכר וגבינה היו גם הם, וחברתם הפשוטה של אלו המגנים על המצודה. הם קיבלו אותי כאחד משלהם מאז אותו היום הראשון בו פרש עליי בוריך את חסותו שלא בטובתו. הכנתי לעצמי ארוחה פשוטה, עשירה בהרבה מכפי שהייתי אוכל אילו שעיתי לגיילן, אך צנועה מהסעודה לה ייחלתי. כך לימדני בוריך; האכלתי עצמי כפי שהייתי מאכיל חיה פצועה.
מניה וביה האזנתי לשיחה הבטלה שהתנהלה סביבי, מתמקד בחיי הטירה כפי שלא עשיתי מזה חודשים. נדהמתי לגלות עד כמה לא ידעתי בגין שקיעתי המוחלטת בשיעוריו של גיילן. רוב השיחה התנהלה סביב נושא כלתו של אמת.
שמעתי את העקיצות האכזריות הצפויות מאנשים מסוגם כאשר מדובר בנושאים שכאלה, כמו גם את תמימות הדעים בענין חוסר מזלו
332
שוליית הרוצח
של אמת בכל הנוגע לאדם האמור לבחור את כלתו. איש לא פיקפק בכך שהבחירה תיעשה על פי קנה מידה של בריתות פוליטיות; אין לבזבז את ידו של נסיך על דברים טיפשיים כמו חופש הבחירה הפרטי שלו. על כך נסוב, פחות או יותר, הסקנדל שליווה את נישואיהם של אביר ופסיינס. היא הגיעה מתוך הממלכה, בתו של אחד האצילים, אדם נאמן במיוחד לשושלת המלכים. כל יתרון פוליטי לא הושג בנישואין אלה.
אך השערוריה לא תחזור על עצמה הפעם. בעיקר לנוכח האיום הקודר של ספינות הפולשים האדומות על חופינו.
וכך חגגו להן ההשערות, הספקולציות והרמיזות. מי תהיה הכלה? אחת מנשות האיים הסמוכים השוכנים מצפון לממלכה, בים הלבן? האיים לא היו יותר מאשר קומץ סלעים שהזדקרו מעל המים, אך סידרה של מגדלים שיוקמו עליהם תוכל לספק התרעה מוקדמת על פלישת הספינות למים שלנו. דרומית־מערבית לגבולותינו, מעבר ליערות הגשם הפראיים בהם איש לא שלט, היו חופי התבלינים. נסיכה מאותו אזור תציע יתרונות הגנתיים מעטים בלבד, אולם היו שטענו בזכות הסכמי הסחר אותם עשויה היתה להביא עימה הכלה כנדוניה. מהלך ימים בדרך הים בכיוון דרום־מזרח שכנו האיים הגדולים הרבים במספר בהם גדלו העצים האדירים אליהם ייחלו בוני הספינות. הייתכן ונמצא בהם מלך ובת אשר תסכים לוותר הרוחות החמות והפירות המתוקים בעבור טירת אבן על אדמת סלעים מוקפת קרחונים? מה יבקשו בעבור ידה וסחורות העצים הרמים של ארצה? כמה אמרו פרוות, אחרים ־ תבואה. והיו, כמובן, ממלכות ההרים בעורפנו, עם רכושנותם המופלגת כלפי המעברים המובילים לאדמות הטונדרה מעבר. נסיכת הרים תביא בעקבותיה את לוחמי ארצה, כמו גם קשרי סחר לפועלי השנהב ולרועי האילים אשר התגוררו מעבר להרים. בגבולם הדרומי של ממלכות ההרים ניצב המעבר אשר הוביל למקורותיו של נהר הגשם הגדול, החוצה את יערות הגשם הפראיים. כל לוחם בינינו הכיר על בוריין את האגדות אודות אוצרות המקדשים הנטושים על גדותיו של הנהר, אודות
333
שושלת הרואים-למרחק
האלים המגולפים הגבוהים אשר עדיין שלטו ביד רמה במעינות המקודשים, אודות פירורי הזהב הפזורים בפלגים הקטנים יותר. נסיכת הרים, אם כך?
כל אפשרות נבחנה ונידונה על ידי האנשים הפשוטים וקשי היום הללו במידת תחכום פוליטית אשר ודאי היתה מפתיעה את גיילן. קמתי מקרבם בתחושת בושה על הקלות בה ביטלתי אותם בהשפעתו של האחרון; בעת כה קצרה הצליח גיילן להביאני לחשוב עליהם כעל עדת אוחזי־חרב בורים, אנשים אשר שכלם בשריריהם. חייתי בינם כל ימיי. היה עליי לדעת טוב יותר, לא להאמין לדברי ההסתה שלו באורח כה עיוור. לא, ידעתי טוב יותר. אך רצוני העז להתעלות מעל לאחרים, להוכיח מעבר לכל ספק סביר את זכותי לקסם המלכותי, הביאה אותי להאמין ללא עוררין לכל שטות אותה בחר להגיש לפניי. דבר מה נקש בתוכי למקומו, כפיסות תצרף עץ המתחברות להן יחד. כל שהוצע לי היה ידע, ואני לקחתי את השוחד לידיי כפי שאדם אחר היה לוקח לו שק מלא בזהב.
לא חשבתי טובות על עצמי כאשר טיפסתי במעלה המדרגות לחדרי. שכבתי לישון נחוש בדעתי שלא להניח לגיילן לשטות בי עוד, אף לא לשכנעני לשטות בעצמי. בעוד קוריה העדינים של השינה מתגנבים אליי, גמלה בליבי החלטה נוספת, נחושה לא פחות: אני אלמד את האומנות, לא משנה עד כמה קשה או כואבת תהיה המשימה.
כך, מוקדם בשעת טרום שחר בבוקר המחרת, צללתי כולי חזרה לשיעורים ולשגרה. האזנתי בשימת לב מירבית לכל מילה מפיו של גיילן, דחפתי עצמי לבצע ־ והיטב ־ כל תרגיל, גופני או מנטלי, שהטיל עלינו. אך ככל שנקפו להם הימים, והשבועות, התחלתי להרגיש ככלב אשר ארוחתו נתלתה מרחק שערה מהישג ידו. עבור האחרים, ברור היה כי דבר מה השתנה. רשת של מחשבות משותפות נרקמה ביניהם, תקשורת אשר גרמה להם לפנות זה לעברו של זה עוד בטרם נאמרה מילה, אשר איפשרה להם לבצע את התרגילים הגופניים המשותפים כאדם אחד. כל
334
שוליית הרוצח
אחד מהם בתורו, תוך רטינה וסלידה ברורה, נאלץ לעבוד עימי בתרגילי הזוגות. אך מהם לא חשתי דבר, וממני חששו ונרתעו, מתלוננים בפני גיילן כי הכח שהפעלתי לעברם היה לפרקים חלש בלחישה, ולפרקים כביר כאיל ניגוח.
צפיתי ביאוש גובר והולך כיצד רקדו יחד בזוגות, משתפים את השליטה זה על שריריו של עמיתו, או מוליכים בבטחה במחשבותיהם את בן הזוג מכוסה העיניים במבוך הגחלים שהקמנו בגן. לעתים ידעתי כי האומנות שוכנת בי. חשתי בי נבנית ומתגברת בקרבי, מתפרשת בניצנים פורחים, אך היה זה דבר בו, כך התברר לי, לא ידעתי לשלוט. רגע אחד היתה בתוכי, רועמת כגאות המתנפצת על משברי הגלים, ורגע לאחר מכן נעלמה כלא היתה ואני נותרתי צחיח ושומם. ברגעי העוצמה יכולתי לאלץ את אוגוסט לעמוד, לכרוע ברך, ללכת. באחרים, הוא פשוט עמד שם מולי, קורא תיגר אף על יכולתי ליצור עימו קשר.
ואיש מהם לא הצליח להגיע אל תוככי ראשי. ׳הרפה את הגנותיך, הורד את חומותיך!׳ היה גיילן מצווה עליי בחומרה, בעודו ניצב למולי, מנסה ללא הצלחה להעביר אליי את ההנחיה או הרמיזה הפשוטות ביותר. חשתי ברפרוף קליל כנוצה של האומנות על מצחי; אך לא הייתי מסוגל להתיר לו לחדור אל מוחי, בדיוק כפי שלא הייתי מסוגל לעמוד חסר מעש בעוד מחדיר האויב את חרבו אל בין צלעותיי. ככל שניסיתי, לא הצלחתי להימנע מלהרחיק מעליי את מגעו, הפיזי או המנטלי, ובמגעם של האחרים כלל לא הרגשתי.
מדי יום הלכו והתקדמו, בעוד אני מתבונן מן הצד ומתאמץ לשלוט במיומנויות הבסיסיות ביותר. באחד הימים התבונן אוגוסט בעמוד כתוב, ובעברו השני של הגן בן זוגו קרא בקול רם את המילים הכתובות בו; ביום אחר, שני זוגות שיחקו ביניהם שחמט, כאשר אלו המנווטים את המהלכים אינם רואים כלל את הלוח. גיילן היה מרוצה מאוד מכולם, אך לא ממני. בכל יום שיחרר אותנו לדרכנו לאחר מגע קל, מגע בו לעתים רחוקות חשתי. בכל יום הייתי האחרון לעזוב את הגן,
335
שושלת הרואים-למרחק
והוא היה מזכיר לי בקרירות אכזרית כיצד משחית הוא את זמנו על ממזר רק משום שכך ביקש אותו המלך לעשות.
האביב שב לארצנו, וסמית׳י צמח מגור כלבים לכלב. סוטי המליטה את ולדה במהלך אחד משיעוריי, סייחה צעירה ובריאה. אביה היה סוס המלחמה החסון של אמת. ראיתי את מולי פעם אחת, אז צעדנו יחד כמעט ללא מילים בין דוכני השוק. דוכן חדש הוקם שם, ובו סחר אדם מגושם למראה בציפורים ובחיות, כולן נלכדו בטבע ונכלאו על ידו. היו לו עורבים ודרורים, סנונית אחת, ושועל אחד כה חלש מתולעים עד כי בקושי רב עמד על רגליו. המוות ישחרר אותו משביו מהר מכל קונה, ואף אם היו בכיסי המעות לשלם עבורו, הרי שהוא הגיע למצב בו תרופות התולעים היו מרעילות לא רק אותן, אלא גם את גופו. בחילה תקפה אותי, וכך עמדתי שם וניסיתי לתקשר עם הציפורים, לרמוז להן כיצד עשויה נקירה מחושבת בזיז מתכת מסוים לפתוח את דלתות הכלוב. אך מולי סברה כי אני בוהה בחיות האומללות עצמן, ובמעורפל חשתי בה מתרחקת מעליי ונעשית קרירה יותר משהיתה אי פעם כלפיי. כאשר ליוויתיה לחנות הנרות, סמית׳י ייבב ויילל עד אשר נאותה לחבקו וללטפו בטרם נפרדה מעלינו. קינאתי בו עד מאוד על יכולתו ליילל בצורה כה משכנעת. את יללותיי שלי לא שמעה כלל.
רוחות האביב הביאו עימן את חרדות הפולשים הראשונות, ובנמל גברה הכוננות לקראתם. סעדתי עם השומרים כל ערב עתה, מאזין בקשב רב לשמועות המתרבות והולכות. המרוקנים נעשו לשודדים לכל אורך דרכינו, והסיפורים אודות עליבותם ואכזריותם מילאו את המסעדות והפונדקים. כחיות פרא המשחדות לטרף, נעדרו כל חוש הגינות וחמלה. קל היה לשכוח כי היו אי פעם בני אנוש; קל היה לשנוא אותם כאילו היו האויב בהתגלמותו.
הפחד מפני הריקון גבר והתפשט בהתמדה. רוכלים העמידו לממכר דברי מתיקה טבולים ברעל, אותם תוכלנה אמהות לתת לילדיהן במקרה והמשפחה נלכדה בידיהם של הפולשים. היו שמועות על כפרים
336
שוליית הרוצח
שלמים שארזו את מיטלטליהם ונטשו את בתיהם על עגלות בדרכם לפנים היבשת, מוותרים על מסורת אבות וחיים כדייגים וסוחרים לטובת חיי האיכרות והציד, הרחק מאימתם של החופים החשופים. ללא ספק, אוכלוסיית הקבצנים בעיירה הלכה ותפחה. מרוקן אחד אף הגיע יום אחד אל העיירה; הוא צעד ברחובותיה, והתושבים התרחקו מעליו כמפני מצורע, בעוד הוא נטל מכל הבא ליד מדוכני השוק. לא חלף לו יום אחד, והוא נעלם, ובמסבאות ליחשו קולות מבשרי רעות כי גופתו תישטף בטרם תשקע השמש אל החוף.
שמועות אחרות סיפרו על הכלה שנמצאה לאמת, נסיכה מממלכת ההרים. היו שאמרו כי בכך תובטח גישתנו למעברי ההרים; אחרים סברו כי אין המלך יכול להרשות לעצמו אויב נוסף בגבו, כאשר כל עיירות חופינו חוששות מפני פולשי הספינות האדומות. לחשושים אחרים סיפרו על בריאותו הלקויה של הנסיך אמת. עייף וחולה, אמרו כמה, ואחרים צחקקו בקולות כבושים על חתן עצבני וחרד. היו שרמזו כי התמכר לטיפה המרה, וכי נראה מחוץ לחדרו רק כאשר היטהר ראשו מיינות ליל אמש.
להפתעתי גיליתי כי דאגתי לשמע הדברים האחרונים היתה עמוקה מן הצפוי. איש מבני המלוכה לא העניק לי יחם מיוחד, שלא לאמר אישי. המלך ערמומי דאג לחינוכי ולרווחתי, ומזה שנים רבות נתונה לו נאמנותי המוחלטת. הדר תיעב אותי, ואני למדתי זה מכבר לחמוק מעיניו הצרות, ומהדחיפות הקטנות שבעבר היו מטיחות ילד קטן לצד המסדרון או הדרך. אך אמת היה חביב כלפיי, במין היסח דעת, והוא אהב את הכלבים, הסוסים והבזים שלו באורח אותו ידעתי להוקיר. רציתי לראותו עומד זקוף וגאה ביום נישואיו, וקיוויתי יום אחד לעמוד מאחורי כס המלכות בו יישב, בדיוק כפי שצ׳ייד עמד מאחורי ערמומי כל השנים. רציתי להאמין כי הוא מצוי בקו הבריאות, אך בה בעת ידעתי כי גם אם חולה הוא, הרי שאין ביכולתי לעשות דבר בנוגע לכך. אף לא לראותו. המעגלים בהם אני הסתובבתי היו מנותקים למדי ממעגליו שלו.
337
שושלת הרואים-למרחק
האביב טרם הגיע לשיאו כאשר יצא גיילן בהכרזתו.
רוב אנשי הטירה היו עסוקים בהכנות לקראת חגיגות האביב. האורוות בכיכר הפנימית ינוקו, חול נקי יפוזר בהן, קירותיהן ייצבעו בצבעים בהירים ועליזים. מכל רחבי הממלכה יובאו פרחים ושיחים אל המצודה, כאן יטופלו בעדינות ויוכנו לקישוט שולחנות הסעודה הגדולה בערב האביב. אך לגיילן היו רעיונות אחרים עבורנו, רעיונות שונים בתכלית מעוגזת ביצים מצופות זרעוני בארים, ממופעי בובות ומריקודי ציידים. תחת זאת, עם תחילת העונה, אנו, תלמידיו, נעמוד במבחן הסופי, אשר יוכיח האם ראויים אנו, או נחותים.
׳נחותים,׳ שב ואמר, כאילו גזר דינם של הנכשלים למוות, והקשב המרוכז בפניהם של תלמידיו לא היה יכול להיות רב יותר אילו היו אמנם נידונים למוות. ניסיתי, ללא הצלחה, לחשוב מה תהיה משמעות כישלון במבחן עבורי. הייתי משוכנע כי גיילן לא יבחן אותי בהגינות, וכי גם אם היה נוהג בי באותן כפפות בהן נהג באחרים, לא הייתי עובר.
׳אתם תהיו למשושה, אלו מביניכם אשר יעמדו בהצלחה במבחן אחרון זה. משושה כפי שלא היה מעולם בשש הדוכסויות. בשיאן של חגיגות האביב, אני עצמי אציג אתכם בפני המלך, והוא יראה את הפלא אשר בראתי עבורו. אחרי השבועות הרבים שבילינו יחד, אתם ודאי מכירים אותי היטב, ויודעים כי לא אבייש עצמי במעמד ההוא. לכן, אני עצמי אבחן אתכם, ומבחן קשה עד מאוד יהיה זה, ומטרתו תהיה להבטיח כי הנשק שנותן אני בידיו של מלכי יכה מכות קשות את אויבינו ביום הדין.
'מחר, עם אור ראשון של שחרית, אפזר אתכם, בזרעונים ברוח, לארבע רוחות הממלכה. דאגתי כי תילקחו ליעדיכם על סוסים מהירים, שם תיעזבו לנפשכם, בדד. איש מכם לא יידע היכן האחרים.׳ הוא השתתק, והמתח גאה ועלה בחדר.
ידעתי היטב כיצד פעמו האחרים יחדיו, חווים את אותו הרגש,
338
שוליית הרוצח
כמעט אותו המוח, בקבלם את הנחיותיהם. ידעתי כי לאוזניהם הגיעו הרבה יותר ממילים פשוטות מפיו של גיילן. חשתי זר ביניהם, מאזין למילים נכריות בשפה שאת ניבה לא תפשתי.
לא מצפה לי דבר זולת כישלון.
׳לאחר שהייה של יומיים במקום בו ינטשו אתכם מלוויכם, כל אחד מכם יזומן. על ידי. אני אורה לכם עם מי ליצור קשר, והיכן. כל אחד מכם יקבל את המידע הדרוש לו בכדי לעשות את דרכו חזרה לטירת הצבי. אם למדתם, אם למדתם היטב, המשושה שלי יהיה מוכן בערב אביב, מוכן להצגה בפני המלך.׳ שוב הפסקה בדיבורו. ׳אך אם חושבים אתם כי כל שעליכם לעשות הוא למצוא את דרככם חזרה לטירה, טעות בידכם. עליכם להיות משושה, מעגל סגור ומחובר, לא יוני דואר. כיצד תגיעו לכאן, ומי יהיה עמכם ־ כך אדע כי שולטים אתם באומנות. היו מוכנים לעזוב עם אור ראשון, מחר.׳
ואז שיחרר אותנו, אחד אחרי השני, שוב עם נגיעה קלה בכל אחד, ומילת הערכה לכולם מלבדי. עמדתי לפניו, פתוח ככל שידעתי להיות, פגיע ככל שהעזתי להיות, אך המגע המלטף של מוחו נותר זאת בלבד ־ ליטוף קל. רוח נושבת היתה מצליחה לגעת במוחי יותר ממגע מוחו של גיילן. הוא נתן בי מבט מלמעלה, ולא הייתי זקוק לאומנות בכדי לראות עד כמה שנא וסלד מפניי. הוא פלט נחירת בוז והסיט את עיניו. זה היה הסימן עבורי ללכת לדרכי. התחלתי לנוע לעבר היציאה.
׳עדיף בהרבה,׳ אמר בקולו החלול כקבר, ׳אילו היית קופץ מן החומה באותו הלילה, ממזר. עדיף בהרבה. בוריך חשב כי התעללתי בך. כל שעשיתי היה להציע לך דרך החוצה, דרך שתהיה מכובדת ככל שניתן, במצבך. הסתלק ומות, ילד, או לפחות הסתלק מכאן. אתה מבייש את שם אביך בעצם קיומך. בשמה של אדה, אינני יודע כיצד זה נבראת. אין דעתי משגת מה הניא את אביך לשכב עם משהו ולהניח לך לבוא לעולם.׳
339
שושלת הרואים-למרחק
כתמיד השתרבבה לקולו נימת קנאות כמעט דתית בדברו אודות אביר, ועיניו התרוקנו מכל הבעה פרט למבע חלול של הערצה. הוא הפנה גבו אליי והחל להתרחק מעליי, אך אז עצר והסתובב, אט אט. ׳אני חייב לשאול,׳ אמר, והארס בקולו חדור השנאה היה קטלני כארסה של הידרה. ׳מה גורם לו להניח לך לשאוב ממנו כח? מה הפך אותו לרכוש ני כל כך כלפיך?׳
׳רכושני?׳ שאלתי בתמיהה. כוונתו חמקה ממני.
הוא חייך, ופניו היו פני שלד. ׳האם חשבת כי לא אגלה אותו? האם חשבת כי תוכל לשאוב ממנו כח למבחן האחרון? לא תוכל. היה סמוך ובטוח בכך, ממזר. לא תוכל.׳
הוא סב מעליי בשנית וירד במדרגות, מותיר אותי לבד על גג הצריח. לא ידעתי למה התכוון בדבריו האחרונים; אך עוצמת השנאה שנבעה ממנו גלים גלים הממה אותי והותירה אותי חלש וחולה כאילו הרעיל את מזוני. זכרון הפעם האחרונה בה הותירני לבד על גג המגדל צף ועלה, בהיר וכואב, בעיני רוחי. דחף עז ללכת לקצה החומה ולהציץ מטה תקפני. צד זה של הטירה לא פנה אל הים, אך הסלעים המחודדים שהמתינו למרגלות החומה הבטיחו את מותו של כל הקופץ אליהם. איש לא יחיה לאחר נפילה שכזאת. אם רק הייתי יכול להגיע פעם נוספת להחלטה הנחושה, אוכל לפטור עצמי מהכל.
ומה שבוריך או צ׳ייד היו אומרים על כך לא הטריד אותי ולו במקצת.
הד מרוחק של יבבה.
׳אני בא, סמי׳תי,׳ רטנתי, והסבתי את גבי לחומה.
340
שוליית הרוצח
17
מבחן
טקס ההתבגרות אמור להתרחש בליל מליאת הלבנה ביום הולדתו הארבעהיעשר של הילד. לא כולם זוכים לכבוד.
יש צורך בגבר אשר יכרוש את חסותו על הנער ויעניק לו שם, ועליו למצוא כתריסר גברים אחרים אשר מסכימים כי הנער ראוי ומוכן הוא. היות וביליתי חודשים ארוכים בשנותיי הראשונות בטירת הצבי בקרב החיילים, הכרתי את הטקס, וידעתי מספיק אודות חומרתו ובררנותו בכדי להכיר בכך שלעולם לא אקח בו חלק. ראשית, איש לא ידע את יום הולדתי המדויק. שנית, לא היו לי הכלים לדעת גבר מי הוא, וודאי שלא ידעתי מי הם שנים עשר הגברים אשר ימצאוני ראוי.
אך עובדה היא כי בלילה מסוים, חודשים לאחר סיום מבחנו של גיילן, התעוררתי ומצאתי כי מיטתי מוקפת בדמויות עטויות גלימות, פניהן מוסתרות. בתוך כיסויי הראש הכהים זיהיתי את מסבותיהם של העמודים.
איש אינו רשאי להעלות על דל שפתיו או על הכתב את פרטי הטקס. אך זאת רשאי אני לגלות: כל יצור חי שניתן כידי ־ דג,ציפור או חיה אחרת ■ כל אחד מהם בחרתי לשחרר, לא למוות, כי אם לקיומם החופשי. דבר לא מת בטקס הגבר שלי, ועל כן לא נערכה בל סעודה. אך באותה עת חשתי עצמי מוקף בכמות בה רבה של דם ומוות אשר,
341
שושלת הרואים-למרחק
סברתי, יספיקו לי לחיים שלמים, ועל כן סירבתי להרוג, לא בידיי ולא בשיניי. עדיין בחר הגבר שלי להעניק לי שם, על כן ודאי לא היה בלתי מרוצה ממני לחלוטין.
מקור השם בשפה העתיקה, בה אין אותיות ועל כן לא ניתן לכתבה, ואני לא מצאתי ככל ימי חיי ולו אחד עימו אבקש לחלוק את שם הגבר שלי. אך את משמעתו העתיקה, סבורני, אוכל לכתוב כאן. הזרז. מביאיהשינוי.
מיד לאחר מכן הלכתי אל האורוות, לסמית׳י, ואז לסוטי. החרדה שמילאני לקראת יום המחר השפיעה עליי גופנית, לא רק נפשית, וכך עמדתי בתאה של סוטי, ראשי סחרחר ושעון כנגד רתמתה. בוריך מצאני שם. הכרתי את נוכחותו ואת קול הפסיעות הקצובות של מגפיו כאשר קרב אליו. אז עצר לפתע מחוץ לתאה של סוטי. חשתי בעיניו צורבות את גבי.
׳ובכן, מה עכשיו?׳ תבע לדעת בבוטות, ובקולו שמעתי עד כמה עייף היה ממני ומבעיותיי. אילו הייתי פחות אומלל באותו הרגע, ודאי היתה גאוותי מביאני לזקוף את ראשי ולהצהיר כי הכל היה כשורה.
תחת זאת, מלמלתי אל תוך רעמתה של סוטי, ׳מחר גיילן עומד לבחון אותנו.׳
׳אני יודע. הוא דרש ממני, ללא הודעה מוקדמת, כי אכין סוסים למזימתו האדיוטית. הייתי מסרב, לולא אחז בידו מסמך חתום בידי המלך המעניק לו את הזכות לסוסים. ואיני יודע דבר מלבד דרישתו לסוסים, לכן אל תשאל אותי דבר,׳ הוסיף ברטינה משנשאת, אליו עיניים מלאות תקוות רגע.
׳לא הייתי שואל,׳ אמרתי.
את יכולתי אוכיח בפני גיילן בדרך הוגנת, או כלל לא.
342
שוליית הרוצח
׳אין לך שום סיכוי לעבור את המבחן הזה שהוא פיתח, נכון?׳ נימת קולו היתה שלווה, אך שמעתי בה כיצד הכין עצמו לאכזבה מתשובתי.
׳אף לא קלוש,׳ אמרתי ביובש, ושנינו דממנו לרגע, קשובים לסופיותה של המילה.
׳ובכן.׳ הוא כחכח בגרונו ויישר את חגורתו. ׳אם כך עדיף שתוותר על הכל ותשוב לכאן. הרי בשיעורים האחרים שלך הצלחת לא רע. אל לאדם לצפות להצליח בהכרח בכל אשר יעשה.׳ הוא ניסה להפוך את כשלוני באומנות לענין פעוט חשיבות.
׳אני מניח שלא. האם תטפל בסמית׳י בעת שאעדר מכאן?׳
׳כך אעשה.׳ הוא החל לפנות מעליי, אך אז הסב שוב את פניו לעברי ושאל, בהיסוס ניכר. ׳עד כמה עומד הוא להתגעגע אליך?׳
שמעתי את שאלתו האחרת, וניסיתי להתעלם ממנה. ׳אינני יודע. בחודשים האחרונים הותרתי אותו לבדו במשך מרבית שעות היממה, כך שלא אתפלא אם כלל לא יחוש בחסרוני.׳
׳מסופקני,׳ אמר בוריך. הוא פנה שנית מעליי. ׳מסופקני עד מאוד,׳ אמר בהולכו בינות לשורות התאים. ובאותו הרגע ידעתי כי הוא יודע, וכי הוא מלא גועל, לא רק לנוכח הקשר שסמית׳י ואני חלקנו, אלא גם לנוכח סירובי להודות בו.
׳כאילו שיש לי אפילו את האפשרות להודות בקשר, עם אדם שכזה,׳ מלמלתי לסוטי. נפרדתי לשלום מן החיות, בנסיון להסביר לסמית׳י כי עשויים לחלוף מספר ארוחות ולילות בטרם יראני שוב. הוא התפתל, יילל ומחה, תובע כי אקחנו עימי, וכי ודאי אזדקק לו. הוא היה כבר גדול מכדי שאוכל להרימו ולחבקו. התיישבתי על הקרקע והוא בא אל חיקי ואני חיבקתי אותו. כל כך חם ומוצק היה, כה סמוך ומוחשי. לרגע הבנתי עד כמה הוא צודק, עד כמה אזדקק לו בכדי להתגבר על הכשלון החרוץ הממתין לי. בלב כבד הבטחתי לו כמה ימים בלעדיים
343
שושלת הרואים־למרחק
מזמני לכשאשוב. אקח אותו לציד ארוך, משהו אותו לעולם לא חווה. (עכשיו) הוא הציע, (בקרוב) הבטחתי לו. אז שבתי לטירה לארוז תיק ובו מעט בגדים להחלפה ומנות מזון למסע.
בוקר המחרת היה בוקר של טקסיות נפוחה, דרמה מלאכותית ובה אך מעט מאוד הגיון.
האחרים שעמדו להיבחן יחד עימי נראו נרגשים ומרוממי רוח. מתוך השמונה אשר עמדו לצאת לדרך, אני הייתי היחיד אשר הפגין חוסר התלהבות בולט כל כך לסוסים חסרי המנוחה ולשמונה האפיריונים המכוסים. גיילן העמיד אותנו בשורה וכיסה את עינינו, לעיניהם של כשלושה תריסרי סקרנים. אלו האחרונים היו קרובי משפחה של הנבחנים, חברים, או סתם רכלנים מצוות הטירה. גיילן נשא נאום קצר, אשר נועד לכאורה עבורנו, אך למעשה לא טמן בחובו כל חדש: אנו נובל לאתרים שונים, שם ניעזב לנפשנו; עלינו לשתף פעולה, תוך שימוש באומנות, על מנת למצוא את דרכנו חזרה לטירה; אם נצליח, הרי שהפכנו למשושה, וכך נוכל לשרת את מלכנו ולהעניק לו את חוד החנית לו הוא זקוק במלחמתו בפולשי הספינות האדומות. מילים אחרונות אלו עשו רושם ניכר בקרב השומעים, שכן שמעתי היטב את הלשונות המצקצקות והלוחשות בעת שהובלתי אל האפיריון.
יום ומחצה אומללים למדי עברו אז עליי. בהעדר אויר צח על פניי, או נוף חולף להעסיק את עיניי, תקפה אותי סחרחורת. האדם אשר הוביל את הסוסים נשבע לשמור על השתיקה, והוא עמד במילתו. עצרנו לזמן קצר אותו הלילה. ניתנה לי ארוחה צנועה ־ לחם, גבינה ומים. אז הועמסתי שנית על האפיריון, והטלטולים התחדשו.
בערך בצהרי היום שלמחרת, הכרכרה• עצרה. פעם נוספת סייעו לי לרדת מעליה. אף מילה לא נאמרה, ואני עמדתי, ראשי סחרחר, איבריי נוקשים ועיניי מכוסות ברוח העזה. כאשר שמעתי את הסוסים מתרחקים, החלטתי כי הגעתי ליעדי הקבוע מראש ושלחתי את ידי להתיר את קשרי כיסוי העיניים.
344
שוליית הרוצח
גיילן הקפיד להדקו היטב, ונזקקתי לרגע או שניים על מנת להסירו.
ניצבתי על גבעה מכוסת עשב. מלווי כבר הספיק להתרחק כברת דרך מעליי, אל עבר דרך שהתפתלה לרגלי הגבעה. הוא נע במהירות. העשב היה גבוה, כמעט עד ברכיי. סביבי הבחנתי בגבעות דומות, סלעים מציצים מבסיסן, ורצועות קצרות של חורש חוסות למרגלותיהן. משכתי בכתפיי ופניתי לכל עבר בנסיון לזהות את מיקומי. היה זה אזור של גבעות, כמעט הררי, אך באוויר, ממזרח, נישא בבירור ריחו המלוח של הים. תחושה מטרידה תקפה אותי, כי אני אמור להכיר את הסביבה; לא שהייתי בנקודה מסוימת זאת בעבר, אלא שפני הקרקע והנוף היו מוכרים. פניתי לאחור, ולנגד עיניי התנשא הזקיף. לא יכולתי לטעות בפסגתו המפוצלת. היה זה לפני פחות משנה כאשר העתקתי מפה עבור פדרן, ויוצרה בחר בפסגתו הידועה של הזקיף כמוטיב קישוטי לאיור הגבולות. בסדר.
אז שם הים, כאן הזקיף... התחושה המטרידה הפכה לחרדה אמיתית. ידעתי היכן הייתי.
לא הרחק מכאן שוכנת רוקון.
סקרתי במהירות את סביבותיי, את הגבעות, העצים והדרך. אין סימן לאיש. גיששתי נואשות לכל עבר, ומצאתי רק ציפורים, חיות יער קטנות וצבי אחד, אשר נשא את ראשו ורחרח את האוויר, תוהה מה ומי אני. לרגע נרגעתי, אך אז נזכרתי כי המרוקנים בהם נתקלתי בעבר היו שקופים לחוש המיוחד שלי.
ירדתי מן הגבעה למקום ממנו בצבצו מתוכה כמה סלעים מחודדים, והסתתרתי ביניהם. הרוח לא היתה קרה, שכן אביב עמד באוויר, אך חשוב היה לי להציב דבר מה מוצק לגבי, לא להיות מטרה נייחת ובולטת כל כך כפי שהייתי בפסגת הגבעה. ניסיתי לשקול את צעדיי הבאים. גיילן רמז לנו כי עלינו להישאר, דוממים ובלתי נראים,
345
שושלת הרואים-למרחק
במקום בו נעזבנו, לעסוק במדיטציה ולפתוח את כל חושינו. במועד כלשהו ביומיים הקרובים, ינסה ליצור עימנו קשר.
דבר אינו מרפה יותר את רוחו של אדם מאשר הציפיה לכישלון.
היה לי ברור לחלוטין כי גיילן לא ינסה באמת ליצור עימי קשר, והייתי מסופק למדי ביכולתי לקלוט שדר שכזה אף אם נשלח אליי. עוד ידעתי בודאות כי המקום שבחר עבורי להמתין בו לא היה מקום בטוח, וכי גיילן ידע זאת מראש. מבלי להמתין רגע נוסף, יצאתי .ממסתורי ושמתי פעמיי אל עבר ריח הים. אם אכן נמצא אני היכן שניחשתי, הרי שמן החוף אוכל ללא קושי להבחין באי אנטלר, וביום בהיר כמו זה, אולי גם באי סקרים. אחד משני אלו, בכל אופן, ייתן לי מושג טוב יותר עד כמה רחוק אני מרוקון.
בדרכי, אמרתי לעצמי כי כל מטרתי היא לראות עד כמה רחוק אני מטירת הצבי, וכמה ימים יימשך המסע הרגלי לעברה. רק טיפש מסוגל להאמין כי המרוקנים מהווים עדיין סכנה כלשהי. ודאי החורף חיסל את האחרונים שבהם, או הותיר אותם מורעבים וחלשים מכדי לפגוע באחרים. ביטלתי לחלוטין את השמועות הנפוצות על התחברותם לקבוצות של משספי גרונות וגנבי דרכים. לא חששתי. פשוט רציתי לראות היכן אני נמצא. אם גיילן אמנם ביקש ליצור עימי קשר, מיקומי המדויק אינו אמור להוות כל מכשול בדרכו. הוא הבטיח לנו מספר רב של פעמים כי היה זה האדם אליו שלח את מחשבותיו, לא המקום. הוא ימצא אותי על החוף בדיוק כפי שהיה מוצא אותי על פסגת הגבעה.
בשעת אחר צהריים מאוחרת עמדתי על ראשם של צוקים גבוהים, מביט החוצה אל הים. הנה האי אנטלר, ומאחורי משהו שנראה כמו האי סקרים. נמצאתי צפונית לרוקון. דרך החוף לכיוון הבית חולפת היישר בינות לחורבותיה של העיירה הנטושה.
המחשבה לא סיפקה כל נחמה.
אז מה עכשיו?
346
שוליית הרוצח
עם ערב, הייתי חזרה על הגבעה שלי, חבוי ומוסתר היטב בין שניים מהסלעים. היה זה מקום טוב להמתין בו ככל מקום אחר על הגבעה. על אף ספקותיי, יהיה עליי להמתין במקום המיועד עד מועד יצירת הקשר. אכלתי לחם ודג מלוח, ושתיתי בקמצנות ממימיי. תיק הבגדים הקטן שנטלתי עימי הכיל גלימה נוספת. עטפתי עצמי בה ודחיתי בתוקף כל מחשבות על הבערת אש. תהיה קטנה ככל שתהיה, האש תהיה למשואה עבור כל העוברים בדרך העפר למטה.
אינני סבור כי קיים דבר אכזרי יותר מעצבנות בלתי פוסקת. ניסיתי להתרכז, לעסוק במדיטציה, לפתוח עצמי לגיילן, וכל אותה העת רעדתי מקור וסרבתי להודות בפחדי. הילד שבי המשיך לדמיין דמויות כהות ומרופטות מתגנבות בדממת מוות מצידי הגבעה סביבי, מרוקנים אשר יכו אותי למוות בעבור הגלימה שלגופי והמזון בנרתיקי. חתכתי לעצמי מקל עץ בדרכי לחזרה מחוף הים לגבעה, וכעת אחזתי בו בשתי ידיי, אך היה זה נשק עלוב למדי. לפרקים נמנמתי, על אף חרדותיי, אך חלומותיי נסובו תמיד על גיילן שמח לאיד על כשלוני, בעוד מרוקנים סוגרים עליי מכל עבר. פעם אחר פעם ניעורתי בבעתה משנתי החטופה, מציץ בבהלה סביבי לראות האם הופכים הסיוטים למציאות.
התבוננתי בשמש עולה בין עלוות העצים, ונרדמתי לשינה מקוטעת עד שעות הצהרים. אחר הצהריים נחה עליי מין שלווה משונה. העסקתי עצמי בגישושים לעבר חיות הבר בסביבה. עכברים וציפורי שיר היו לא יותר מפירורי רעב בראשי, וארנבים גם הם לא מעבר לכך, אך היה גם שועל, מלא תשוקה לבת זוגו, וממרחק רב יותר חשתי באיל מנקה בכוונה רבה את פרסותיו, כאילו היה נפח בעבודתו. הערב התארך לו עד אין קץ. מפתיע עד כמה קשה היה לי להודות לעצמי, עם רדת הליל, כי לא חשתי בדבר, אף לא מגע קליל של האומנות. גיילן לא קרא לי, או שלא שמעתי את קריאתו. אכלתי לחם ודגים בחשיכה ואמרתי לעצמי שאין זה משנה. לזמן מה, ניסיתי במכוון לעורר את כעסי, אך הייאוש שמילאני היה דביק ואפל, ולהבות הזעם לא הצליחו להתגבר
347
שושלת הרואים־למרחק
עליו. הייתי משוכנע כי גיילן רימני, אולם ידעתי בה בעת כי אין לי כל דרך להוכיח זאת, אף לא לעצמי. תמיד אתהה האם הבוז העצום שרחש כלפי היה מוצדק. באפילה הגמורה, השענתי גבי לנגד סלע, מקלי מונח בין רגליי, וגמרתי אומר לישון.
חלומותיי היו מעורפלים ומרים. הדר ניצב מעליי, ואני הייתי ילד, ישן בתוך הקש. הוא אחז סכין בידו וצחק. אמת משך בכתפיו, וחייך חיוך מתנצל לעברי. צ׳ייד הסב גבו אליי, מאוכזב. מולי חייכה אל ג׳ייד, בעדי, מתעלמת מקיומי. בוריך לפת אותי בדש חולצתי וטלטל ^ותי בחוזקה, מצווה עליי לנהוג כגבר, לא כחיה. אך אני שכבתי על קש ועל חולצה ישנה, מכרסם עצם. הבשר היה טעים למדי, ודבר אחר לא הטריד את מחשבותיי.
חשתי בנוח, עד אשר מישהו פתח את דלת האורווה והותיר אותה פתוחה לרווחה. רוח קרירה וטורדנית חדרה בעדה והזדחלה על רצפת האורווה לעברי, ואני נשאתי עיניי מעלה בנהמה. הרחתי את בוריך, ושיכר. בוריך פסע בכבדות בחשיכה, ממלמל "הכל בסדר, סמית׳י" בחלפו על פניי. הנחתי ראשי על החולצה והוא טיפס במדרגות לחדרו.
לפתע פתאום, צעקה.
קול מאבק של אנשים, נופלים יחד במדרגות. זינקתי על רגליי, נוהם ונובח. הם נחתו מרחק קצר ממני. מגף בעטה בי, ואני תפשתי את הרגל מעליה בשיניי וסגרתי עליה את לסתותיי. תפשתי יותר עור מגף ובד מכנסיים מאשר בשר אדם, אך הוא פלט זעקה קצרה של כאב ושלח ידו להכות בי.
סכין חדרה לצידי.
שיקעתי את שיניי חזק יותר ונצמדתי לרגל, נוהם בפה מלא. כלבים אחרים התעוררו והחלו לנבוח, הסוסים רקעו בתאיהם. ילד׳ ילד׳ קראתי לעזרה. חשתי אותו בתוכי, אך הוא לא בא. הפולש בעט בי, אך לא עזבתי אותו. בוריך שכב בקש לצידי, ללא ניע. הרחתי את דמו.
348
שוליית הרוצח
שמעתי את שועלה הקשישה מטיחה עצמה שוב ושוב בדלת החדר למעלה, מנסה נואשות לבוא לעזרת אדונה. שוב ושוב הסכין חדרה לתוכי. צעקתי לנער שלי פעם אחרונה, ושוב לא הצלחתי לאחוז בטרפי ורוצחי. בעיטת רגל הטיחה אותי אל קיר אחד התאים. טבעתי, דם בפי ובנחיריי. רגליים רצות. כאב בחשיבה. זחלתי לעברו של בוריך. תחבתי את חוטמי תחת ידו. הוא לא זע. קולות ואורות קרבים, קרבים, קרבים...
התעוררתי על גבעה חשוכה, ידיי אוחזות במקל בחוזקה עד כי פרקיהן הלבינו. אף לרגע לא פיקפקתי באמיתות החזיון שחוויתי. שוב ושוב חשתי בסכין חודרת בין צלעותיי, ואת טעם הדם בפי. כהדיו של שיר מרוחק, הזכרונות באו גלים גלים, פרץ האויר הקר, הסכין, המגף, טעם דמו של התוקף בשיניי, והטעם של דמי שלי. נאבקתי להבין את אשר ראה סמית׳י. מישהו ארב לבוריך ליד דלת חדרו, במעלה המדרגות. מישהו עם סכין בידו. ובוריך נפל, וסמית׳י הריח דם...
עמדתי וארזתי בחופזה את מיטלטליי המעטים. נוכחותו החמימה של סמית׳י בראשי היתה קלושה ורפה. חלש, אבל שם. שלחתי לעברו את מחשבותיי במלוא כוחי, והפסקתי מיד כשהבנתי כמה נאלץ לשלם רק בכדי לזהותני. אל תזח. אל דנזדז. אני כבד בא. גפיי היו קרות, ברכיי רעדו תחתי, וזיעה קרה כיסתה את גווי.
לרגע לא היססתי באשר למה שעליי לעשות.
מיהרתי במורד הגבעה אל דרך העפר. היתה זו דרך סוחרים קטנה, שביל עפר, ואני ידעתי כי אם אלך לאורכה, תצטלב בסופו של דבר בדרך החוף. וברגע שאמצא את דרך החוף, אלך בה הישר הביתה. ואם תבחר אדה להיות לצידי, אולי אספיק להגיע לעזרתו של סמית׳י.
ושל בוריך.
צעדתי במהירות, אך סירבתי להניח לרגליי לרוץ. הליכה מאומצת תביאני רחוק יותר מריצה מטורפת בחושך. הלילה היה בהיר,
349
שושלת הרואים־למרחק
השביל ישר. שקלתי, שוב, את משמעות מעשיי; ידעתי כי אני שם קץ מוחלט לכל סיכוי שנותר לי להוכיח כי האומנות שוכנת בקרבי. כל מה שהשקעתי בזה ־ זמן, מאמץ וכאב ־ הכל לריק. אך לא היתה לי כל ברירה. לא היתה לי כל כוונה לשבת בחוסר מעש ולהמתין יום נוסף לגיילן שייצור עימי קשר. בכדי לפתוח את מחשבותיי לגיילן ולמגע אומנותו, יהיה עליי לגרש מהן את חוט נוכחותו העדין של סמית׳י. וזאת לא אעשה. על המאזניים, חשיבותה של האומנות בטלה בשישים לעומת חשיבותו של סמית׳י.
ושל בוריך.
מדוע בוריך, שאלתי את עצמי. מי שונא אותו עד כדי נסיון רצח? וליד דלת מגוריו. בבהירות רבה, כאילו ברגע זה מסרתי דין וחשבון לצ׳ייד, התחלתי לאסוף אחת לאחת את העובדות הידועות לי. מישהו הכיר אותו היטב, וידע היכן הוא גר וישן; בכך סולקה האפשרות כי המעשה נעשה בידיו של מי מאורחיה המזדמנים של אחת ממסבאות העיירה בו נתקל בוריך. מישהו הביא עימו סכין; כלומר, הכוונה היתה לרצוח, לא סתם להכות. הסכין היתה חדה, והתוקף ידע להשתמש בה. התכווצתי פעם נוספת מן הזכרון הכואב.
אלו היו העובדות. בזהירות, התחלתי לבנות השערות על בסיסן. מישהו שהכיר את בוריך ואת הרגליו, ונטר לו טינה עמוקה וקטלנית. צעדיי האטו מאליהם. מדוע סמית׳י לא ידע אודות האדם הממתין למעלה? מדוע לא נבחה שועלה מאחורי הדלת? התחמקות על פניהם של כלבים העידה על אדם המיומן בחמקנות חרישית.
גיילן.
לא. רק רציתי שיהיה זה גיילן. סירבתי להיכנע למסקנות נמהרות. פיזית, גיילן לא היווה כל איום לבוריך והוא ידע זאת. אף לא עם סכין בידו, בחסות האפלה, כשבוריך שיכור למחצה ומופתע. לא. גיילן אולי היה רוצה לעשות זאת, אך לא הוא התוקף. לא בעצמו.
350
שוליית הרוצח
האם ישלח אחר? שקלתי זאת, והחלטתי כי איני יודע את התשובה.
חשוב עוד קצת.
בוריך לא היה אדם סבלני. גיילן היה האויב הטרי ביותר אולי, אך לא היחיד. שוב ושוב סקרתי את העובדות הידועות לי, מנסה להגיע למסקנה מוצקה. אלא שהפרטים הידועים לי היו מעטים מדי.
בסופו של דבר הגעתי לפלג נחל, ולגמתי ממנו לרווייה. משם המשכתי בהליכה. העצים התעבו, והירח היה מוסתר לחלוטין על ידי צמרותיהם. לא פניתי לאחור. המשכתי ללכת, עד אשר התאחד השביל עם דרך החוף, כנחל הזורם לתוך נהר.
צעדתי עליו דרומה, ודרך המלך הרחבה נצצה בשמש כמטבע כסף לאור הירח.
צעדתי והרהרתי ללא הפסק במאורעות הלילה. עם אור ראשון של שחר, לאות כבדה פשטה בכל אבריי, אך הכח המניע לא נחלש ולו במעט. דאגתי היתה משא אותו לא היה באפשרותי להניח. נאחזתי בקור העדין והחמים שהיה חייו של סמית׳י, ותהיתי אודות בוריך. לא היתה לי כל דרך לדעת עד כמה קשה נפצע. סמית׳י הריח את דמו, על כן ודאי פגעה הסכין במטרתה, לפחות פעם אחת. והנפילה בגרם המדרגות? ניסיתי להניח לחשש כבד זה. מימיי אף לא שקלתי את האפשרות כי בוריך עשוי להיפגע כך, וודאי שלא שקלתי את רגשותיי במקרה שכזה. לא הצלחתי להגדיר את ההרגשה בשם.
משהו חלול, חשבתי לעצמו. חלול. ומותש.
אכלתי כזית תוך כדי הליכה ומילאתי את נאד עור המים שלי מפלגי מים מזדמנים. שעות הבוקר נקפו, ומעליי התקדרו השמים והחלו להמטיר גשם על דרך החוף הרחבה. אחר הצהריים התבהרו השמיים במפתיע. המשכתי ללכת.
351
שושלת הרואים-למרחק
ציפיתי למצוא סימנים כלשהם של תנועה על דרך החוף, אך לא פגשתי באיש. עם דמדומים, הדרך סטתה קרוב לצוקים. מעבר למפרץ קטן בחוף התגלו לעיניי בתיה הראשונים של רוקון. השלווה היתה מצמררת. עשן לא התפתל לו מארובות הבתים, סירות לא עגנו בנמל. ידעתי כי דרכי תובילני היישר דרך העיירה, וחרדתי מכך, אך חוט קיומו של סמית׳י משך אותי הלאה, עיוור לכל דבר אחר.
נשאתי את ראשי לשמע דשדוש רגליים על האבנים מולי.
רק הרפלקסים שהוד אימנה הצילו אותי אז. הסתובבתי, מקלי מוכן בידי, והנפתי אותו במעגל סביבי, להרחיק כל סכנה. קצהו פגע בלסתו של זה אשר בא עליי מאחור. האחרים נסוגו. שלושה אחרים. כולם מרוקנים, חלולים כאבן. האחד בו פגעתי התגולל על הקרקע, צורח בכאבים. איש לא השית אליו את ליבו מלבדי. הענקתי לו בעיטה בגבו. הוא צווח אף יותר והטיח ידיו ורגליו לכל עבר. אפילו בסכנת החיים בה נמצאתי, מעשיי הפתיעוני. ידעתי כי מעשה חכם הוא לוודא כי האויב משותק ולא יוכל עוד לפגוע בי, אך ידעתי גם כי מעולם לא אוכל לבעוט בכלב מוכה כלבת כפי שבעטתי באדם זה. אך הלחימה במרוקנים אלה היתה לחימה ברוחות רפאים: איש מהם לא הקרין נוכחות; כל תחושת כאב לא שודרה אליי מן האדם על הקרקע, כל הדים של זעם או כאב. הדבר דמה לטריקת דלת בעוצמה, אלימות ללא קורבן, כאשר בעטתי בגבו שנית ודילגתי מעליו, מציבו כך ביני לבין שאר התוקפים.
הנפתי את מקלי סביבי במעגלים רחבים, מרחיק כך את האחרים מעליי. הם נראו בלויים ורעבים, אך ידעתי כי אף במצבם יצליחו להדביקני אם אנסה להימלט. הייתי עייף למדי, אך הם היו כזאבים מורעבים. הם היו דולקים אחריי עד אשר הייתי קורס באפיסת כוחות. אחד מהם הושיט ידו קרוב מדי ואני חבטתי בפרק ידו. הוא שמט סכין דייגים חלודה והצמיד את ידו לליבו, צורח מכאבים. פעם נוספת לא זכה הפצוע לכל התייחסות מהאחרים. קיפצתי לאחור.
352
שוליית הרוצח
׳מה אתם רוצים?׳ תבעתי מהם.
׳מה יש לך,׳ אמר אחד מהם. קולו היה חלוד ומהוסס, כאילו לא עשה בו שימוש זמן רב, ומילותיו היו חסרות הבעה. הוא נע באיטיות סביבי, במעגל רחב. אנשים מתים הולכים, חשבתי לעצמי, והמחשבה הדהדה בכל ראשי.
׳שום דבר,׳ התנשמתי, מניף לעבר אחד מהם את המקל, להרחיקו. ׳אין לי דבר עבורכם. לא כסף, לא אוכל, כלום. איבדתי את כל רכושי, למטה בדרך.׳
׳כלום,׳ אמר האחד, ובפעם הראשונה זיהיתי אותה כאישה. לפחות היתה אישה, פעם. כעת היתה בובה חלולה וריקה על חוטים, ועיניה הנבובות נאורו בתאוות בצע כאשר הוסיפה, ׳גלימה. אני רוצה את הגלימה שלך.׳
היא נראתה מרוצה בעליל על כי הצליחה לנסח כך את מחשבתה, ואיבדה לרגע את זהירותה. היא קרבה אליי יתר על המידה, ואיפשרה לי להכות בה בעצם השוק. היא הביטה מטה על הפציעה במבט נבוך, והמשיכה לצלוע אחריי.
׳גלימה,׳ הדהד האחר. לרגע בחנו זה את זה בהכרה אטומה של יריבותם. ׳אני. שלי.׳ הוא הוסיף.
׳לא. הורגת אותך.׳ היא אמרה בשקט. ׳הורגת אותך, גם,׳ הזכירה לי, והתקרבה פעם נוספת. במיומנות קטלנית הנחתתי עליה את המקל, אך היא חמקה ממנו והושיטה את ידה בתנועה מגושמת בנסיון לתפשו. סבתי על מקומי במועד בכדי לפגוע בזה אשר כבר פצעתי את פרק ידו. אז זינקתי לידו ואצתי במורד הדרך. ריצתי היתה מסורבלת, ידי האחת אוחזת במטה המאולתר, בעוד האחרת נאבקת להתיר את קשרי הגלימה. לבסוף הצלחתי להתירם, והגלימה נשמטה מעליי תוך כדי מרוצה. העופרת ברגליי הזכירה לי כי זהו ההימור האחרון אותו אוכל לקחת במאבק הזה. אך רגעים מעטים לאחר מכן הם הגיעו אליה, שכן
353
שושלת הרואים-למרחק
לאוזניי הגיעו זעקות כעס וצווחות מריבה. פיללתי כי הגלימה תספיק לעכב את כל הארבעה, והמשכתי לרוץ. הדרך התעקלה, לא הרבה אך מספיק להרחיקני מטווח ראייתם. הוספתי לרוץ, ואז האטתי לכדי הליכה מהירה לזמן רב ככל שיכולתי. הדרך היתה רחבה וריקה. דחפתי עצמי הלאה, וכאשר זיהיתי נקודה בטוחה יחסית למנוחה, ירדתי מן הדרך.
מצאתי סבך שיחים פראיים וקוצניים במיוחד ונדחקתי אל אמצעיתו. רועד ותשוש, כרעתי על עקביי במעבה השיחים הדוקרניים ואימצתי את אוזניי בחיפוש אחר קולות מרדף. לגמתי לגימות קצרות מנאד המים, וניסיתי להרגיע את עצמי. לא היה לי הזמן להתעכב כך; היה עליי לשוב לטירת הצבי. אך לא העזתי לצאת מן השיחים.
עד היום אינני מבין כיצד קרה שנרדמתי באותו מקום, ואולם כך אכן היה.
התעוררתי בהדרגה. מטושטש, הייתי משוכנע לרגעים ספורים כי אני מחלים מפציעה קשה או ממחלה ארוכה. עיניי היו דביקות, הטעם בפי יבש ומר. אילצתי את עפעפיי להיפקח ובחנתי את סביבותיי בפליאה. אור היום הלך ודעך. עננים כבדים הסתירו את הירח.
עייפותי היתה כה רבה עד כי נרדמתי כשגבי שעון לענפים קוצניים להפליא, למרות עשרות דקירות מכאיבות. שלפתי עצמי מן הקוצים בקושי רב, מותיר מאחור פיסות בד, עור ושערות. הגחתי ממקום המסתור בזהירות מירבית, כחיה נמלטת, שולח את חושיי לכל עבר ולמרחק רב ככל שניתן, מרחרח את האויר ומציץ לכל כיוון. ידעתי כי גישושיי לא יאתרו את המרוקנים אם מצויים הללו בקרבת מקום, אך קיוויתי כי אם אכן כך היה המצב, הרי שחיות היער יזהו אותם ויגיבו להם. אך הכל סביב היה שקט.
בחשש כבד יצאתי אל הדרך. רחבה וריקה היתה. בחנתי פעם אחת את השמיים, וחידשתי את צעדתי לעבר רוקון, מקפיד להישאר צמוד לצד הדרך, היכן שצללי העצים היו הכבדים ביותר. ניסיתי לנוע
354
שוליית הרוצח
בזריזות ובדממה, וכשלתי בשניהם. מחשבותיי היו נתונות אך ורק לעירנות מירבית ולרצוני העז להגיע לטירת הצבי. סמית׳י היה לא יותר מאשר חוט דקיק של קיום בראשי. סבורני כי הרגש היחיד שחשתי באותם רגעים היה הפחד המצמית אשר הביאני מדי כמה רגעים להסב את עיניי לאחור אל הדרך, שמא מתגנבים עליי המרוקנים מאחור. החשיכה היתה מוחלטת כאשר הגעתי אל פסגתה של גבעה הצופה על רוקון. זמן מה עמדתי עליה ובחנתי את האזור בחיפוש אחר סימני חיים, ואז אילצתי עצמי להמשיך הלאה. רוח החלה לנשוב, והעניקה לי בחסדה רגעים חטופים של אור ירח. היתה זו מתת בוגדנית, מסתירה ולא חושפת. קרני הלבנה הפיחו חיים בצללים בצידי בתים, והטילו השתקפויות פתאומיות אשר נצצו כלהבי סכינים מתוך שלוליות ברחוב. אך איש מלבדי לא הלך ברחובות רוקון. התושבים הותיקים נטשוה זה מכבר, מיד לאחר אותה פלישה הרת גורל, וכך נראה שעשו גם המרוקנים, ברגע שנסתתמו להם מקורות המזון האחרונים בעיירה. העיירה לא נבנתה שוב מחדש לאחר הפלישה, ועונה ארוכה של סערות חורף וגאות ים השלימה את מלאכת ההרס בה החלו אנשי הספינות האדומות. רק הנמל הותיר רושם של עסקים כרגיל, פרט לספינות הנטושות. משברי הגלים התעקלו סביב המפרץ ככפות ידיים מגוננות, אך ברוקון, שוב לא נותר על מה להגן.
שירכתי את רגליי בין השממה שהיתה פעם עיירה חיה ופעילה. עורי סמר כאשר התגנבתי על סף דלתות חורקות במסגרותיהן השבורות, הקבועות בבתים מטים ליפול ושרופים למחצה. היתה זו הקלה לא מעטה להתרחק סוף סוף מריחם המרקיב של הבתים הריקים ולעמוד על המזח המשקיף על המים. הדרך המשיכה הלאה לאורך המעגנות והתעקלה עם המפרץ הקטן. חומת אבן מעשה ידי אדם הוקמה להגן על הבתים מפני רוח הים הסוערת, אך בחלוף עונת חורף קשה, בהעדר טיפול ואחזקה, החומה החלה לגלות סימני התפוררות. בעבר, עגלות עמוסות מחצבי ברזל התגלגלו בדרך עליה ניצבתי אל
355
שושלת הרואים-למרחק
הספינות הממתינות בנמל. צעדתי לאורך חומת הים, וידעתי כי עיניי רואות אולי בפעם האחרונה את נמלה שוקק החיים בעבר של רוקון, שכן עונה אחת או שתיים נוספות של חורף, ודבר לא ייוותר.
ממעל נצנצו הכוכבים בינות לעננים הטסים בשמיים. ירח חמקני התכסה והתגלה חליפות, ומדי פעם העניקו לי קרניו הבהירות מראה ברור של הנמל. רחש הגלים היה כהבל נשימתו של ענק מסומם. היה זה לילה לקוח מתוך חלום, וכאשר נשאתי את עיניי אל הים, רוח רפאים של ספינה אדומה חתכה את פס אור הירח על המים והחליקה בדממה אל תוך הנמל. גוף האניה היה מאורך וחלקלק, תרניה חשופים. צבעם האדום של שלד הספינה ושל חרטומה בהק כדם שזה עתה נשפך, כאילו חתכה בבואה פלגים של בשר אדם, ולא של מים. בעיירה המתה מאחוריי, איש לא הרים קול בצעקת התרעה.
עמדתי כטיפש, בולט לנגד חומת הים, רועד למראה החזיון המבעית, עד אשר קול חבטותיהם הקצובות של משוטים במים ונצנוצם המוכסף של טיפות מים מקצהו של אחד המשוטים הפכו את החלום למציאות.
הטלתי את עצמי על אם הדרך, אז זחלתי ממנה אל הסלעים והשברים המוטלים על החוף לאורך חומת הים. האימה סגרה על גרוני. נשימתי היתה כבדה, הדם פעם ברקותיי, ריאותיי היו ריקות מאויר. היה עליי להניח את ראשי בין זרועותיי ולעצום את עיניי על מנת להשיב לי את השליטה על גופי. בזמן זה, רחשיה הקלושים אך הברורים שאפילו סירה חמקנית מפיקה, הגיעו לאוזניי. אדם כחכח בגרונו, משוט נקש בניצבו, דבר מה כבד נחבט אל קרקעית הסירה. המתנתי לקול הקריאה או הפקודה אשר יסגירו את דבר התגלותי. אך אלו לא באו. נשאתי את צווארי בזהירות, והצצתי מבעד שורשיו המרקיבים של בול עץ מת שנסחף אל שפת הים. הכל היה דומם מלבד הספינה ההולכת וקרבה, חותריה מביאים אותה עוד ועוד לתוך הנמל. המשוטים עלו וירדו באחידות כמעט דוממת לחלוטין.
356
שוליית הרוצח
במהרה שמעתי את קולותיהם, וההכרה כי אני מבין את שפתם חדרה לראשי בהפתעה. אמנם הניב היה שונה, בוטה וצורם, אך את מרבית המילים הבנתי. אדם זינק מירכתי הספינה, חבל בידו, ודשדש במים אל עבר החוף. הוא קשר את החבל ליתדות במרחק של שני אורכי־אניה מהמקום בו הסתתרתי, בינות לגרוטאות והסחף על החוף. שניים אחרים קפצו אחריו אל המים, פגיונות בידיהם, וטיפסו על חומת האבן. הם רצו לאורך הדרך בכיוונים מנוגדים, ותפשו עמדות תצפית למשמר. אחד עמד על הדרך היישר מעליי. עצרתי את נשימתי וקפאתי על מקומי. נצמדתי לסמית׳י במוחי כילד הנאחז בצעצוע אהוב כמגן מפני ביעותי לילה. היה עליי להגיע הביתה אליו, ועל כן אסור שאתגלה. הידיעה כי אני חייב ־ חייב! ־ לעשות את הראשון, עשתה את השני לאפשרי, לפחות במחשבותיי.
אנשים ירדו מהאניה אל החוף. כל חזותם ומעשיהם העידו על היכרות ותיקה עם הסביבה. ניסיתי לשווא להבין מדוע החליטו לעגון דווקא כאן, כאשר ראיתי אותם פורקים חביות מים ריקות אל החוף. החביות נשלחו, מתגלגלות, לאורך המזח, ואני זכרתי את באר המים על פניה חלפתי קודם לכן. החלק בראשי שהיה שייך לצ׳ייד ציין לעצמו עד כמה הכירו הפולשים את רוקון, בכך שידעו לעגון היישר מול הבאר. לא היתה זו הפעם הראשונה בה עצרה כאן הספינה למים. ׳הרעל את הבאר לפני עזיבתך,׳ הציעה אותה פינה במוחי. אך לא היתה לי האספקה המתאימה למעשה מעין זה, ולא את האומץ לעשות דבר מלבד להוסיף ולהסתתר.
אחרים הופיעו מבטן האניה ומתחו את איבריהם. שמעתי ויכוח בין אישה לגבר. הוא ביקש רשות להבעיר אש בעזרת כמה מבולי העץ על החוף, על מנת לצלות בשר. היא אסרה עליו, באומרה כי לא הגיעו רחוק מספיק, וכי האש עלולה לחשוף את המצאותם על החוף. אם כך הם נמצאים בדרכם חזרה מפשיטה על אחד מחופינו הסמוכים לכאן. היא התירה לו לעשות דבר מה אחר אותו לא הבנתי, עד אשר ראיתי אותם
357
שושלת הרואים-למרחק
פורקים שתי חביות מלאות. אדם אחר ירד לחוף ונתח בשר חזיר גדול על כתפו, אותו הטיל על אחת מהחביות. הוא שלף סכין והחל לפרום את הבשר, בעוד השנים האחרים החלו לפתוח את החבית האחרת. כפי הנראה אין בכוונתם לעזוב את החוף בזמן הקרוב. ואם יבעירו אש או יישארו כאן עד אור הבוקר, מחסה בול העץ שלי לא יהיה למחסה עוד. עליי לעזוב את החוף, ובמהרה.
דרך קינים־קינים של זבובי חול, מעל ערימות של אצות ים, מתחת ובין אבנים וקרשים, גררתי את עצמי, על חול ואבני חצץ. נשבע אני כי כל קצה שורש נתפש בבגדיי, וכל אבן חסמה את דרכי. הגאות שינתה את כיוונה. הגלים נשברו ברעם גובר אל הסלעים, והרסס המלוח נישא ברוח. במהרה הייתי רטוב עד לשד עצמותיי. ניסיתי לתזמן את תנועותיי עם קצב התנפצות הגלים, להסתיר את רחשיי הקטנים ברעם האימתני של חבטותיהם. ספחת כיסתה את הסלעים, וחול חדר לחתכים והנקבים שנגרמו לעורי בגינה. המקל הפך למעמסה בלתי נסבלת, אך סירבתי להשליך את כלי הנשק היחיד שברשותי. זמן רב לאחר שכבר לא שמעתי או ראיתי את הפולשים, לא הרהבתי עוז להזדקף, אלא המשכתי לזחול ולהשתופף מאחורי כל אבן וכל בול עץ. לבסוף הגעתי אל דרך החוף וטיפסתי עליה. הגעתי לצילו של מחסן עזוב, ורק אז התרוממתי, מחבק את קיר האבן, וסקרתי את סביבותיי.
מסביב ־ דממה. אימצתי ליבי לצאת כדי שני צעדים אל אם הדרך, אך גם מכאן לא ראיתי כל סימן לספינה או לשני הזקיפים. אולי פשר הדבר הוא שגם הם אינם יכולים לראותני. נשמתי עמוקות. גיששתי אחר סמית׳י בדומה לאדם הטופח על כיסו בכדי להיות בטוח כי המעות עדיין בתוכו. מצאתי אותו, חלש ושקט, מוחו כבריכת מים עומדים. ׳אני מגיע,׳ נשמתי, חושש מפני מחיר המאמץ על שמירת הקשר. חידשתי את מסעי אליו.
הרוח נשבה בעקשנות, ובגדיי הלחים והמלוחים נדבקו לעורי וגרמו לשפשופים טורדניים. הייתי רעב, היה לי קר, ומעל לכל הייתי
358
שוליית הרוצח
עייף. נעליי הרטובות הסבו לי סבל רב, אך אף לא לרגע לא חלפה בי המחשבה לעצור. נגררתי הלאה, עיניי מתרוצצות לכל כיוון, אוזניי כרויות לכל רחש מאחורי. רגע אחד, הדרך היתה ריקה ואפלה לפני. ברגע הבא, האפלה היתה לאנשים. שניים לפני, וכאשר סבתי לאחור, גיליתי אחד נוסף מאחור. הגלים המתנפצים חיפו על רחש צעדיהם, והירח החמקן איפשר לי רק לראות את צלליותיהם, מצמצמות את המרחק בינינו. הצבתי את גבי לנגד קיר אחד המחסנים, הכנתי את מקלי, והמתנתי.
בחנתי אותם בהתקרבם, שקטים ושפופים. התפלאתי על כך ־ מדוע לא הרים אחד מהם קולו בזעקה, מדוע לא הגיע לכאן כל צוות המלחים לצפות בנפילתי? אך אנשים אלה בחנו זה את זה כפי שבחנו אותי. הם לא צדו כלהקת זאבים; תחת זאת, כל אחד מהם קיווה כי האחר ייפול וימות בנסיון להרגני, וכי השלל ייוותר עבורו. מרוקנים היו אלה, לא ימאים מהספינה האדומה.
צינה נוראה עלתה בקרבי. רחש המאבק הקל ביותר עלול להביא למקום את הפולשים, הייתי משוכנע בכך. על כן אם לא יחסלוני המרוקנים, ישלימו הפולשים את המלאכה. אך כאשר כל הדרכים מובילות למוות, אין טעם למהר באף אחת מהן. אתמודד עם הדברים אחד לאחד. היו שלושה מהם. אחד מהם אחז פגיון בידו. אך לי היה מקל, וידיי היו אמונות על השימוש בו. הם היו רזים, מרופטים, רעבים ומוכי קור לפחות כמוני. אחד מהם, סבורני, היה האישה מליל אמש. כאשר סגרו עליי, שקטים כל כך, הבנתי כי הם חוששים מפני הפולשים לא פחות ממני. המחשבה על הייאוש שהביאם, חרף פחדם, לתקוף אותי על אם הדרך, כה קרוב לפולשים, היתה קודרת ומדכאת. והיא הביאני לתהות האם מסוגלים המרוקנים לחוש בכלל ייאוש, או כל דבר אחר. אולי היו אדישים מכדי להבין את הסכנה.
כל מיומנויות החמקנות והזריזות שצ׳ייד הקנה לי; כל אימוני הלוחמה אצל הוד, כל תירגולי ההגנה העצמית כנגד שני תוקפים או
359
שושלת הרואים-למרחק
יותר ־ הכל התנדף ברוח. שכן באותו הרגע בו נכנסו השניים הראשונים לטווח שלי, חשתי בחמימות הקלושה שהיתה סמית׳י מהבהבת בתודעתי. ׳סמית׳י!׳ לחשתי בתחינה נואשת כי יישאר עימי. בזווית עיני ראיתי את קצה קצהו של זנב נע בנסיון אומלל לכשכש.
ואז החוט התנתק, והגחלת כבתה.
נותרתי לבד.
פרץ שחור של כוח גאה בי כטירוף. ניתרתי קדימה, נעצתי את קצה המטה עמוק בפניו של אחד התוקפים, משכתי אותו במהירות לאחור ובאותה התנועה הנפתי אותו היישר אל לסתה התחתונה של האישה. העץ ריסק את החלק התחתון של פניה, כה חזקה היתה המכה. היכתי בה פעם נוספת כאשר קרסה אל הקרקע, והייתי דייג החובט בכריש לכוד ברשת. השלישי הסתער עליי בגופו, כנראה במחשבה להביא עצמו אל תוך טווח המקל, אל מעבר למעגל הנזק המירבי. הוא לא הטריד אותי. הפלתי את המקל ונאבקתי עימו. הוא היה רזה כשלד, והדיף צחנה כבדה. דחפתי אותו על גבו, והבל פיו על פניי הצחין מריח נבלות. בציפורניים ובשיניים קרעתי מעליו את בשרו, אנושי אף פחות ממנו. הם הרחיקו אותי מסמית׳י בשעת מותו. לא אכפת היה לי מה אני עושה לו, כל עוד הכאבתי לו. גררתי את פניו על האבנים, דחפתי את אגודלי לארובת עינו. הוא שיקע את שיניו בפרק ידי, ושרט את לחיי. וכאשר פסק ממאבקו ומנסיונו להשתחרר מאחיזת החנק שלי, גררתי את גופתו לחומת הים והשלכתי אותה מטה, אל הסלעים.
עמדתי, מתנשף, אגרופיי עדיין קמוצים. שלחתי מבט מתגרה לעבר ספינת הפולשים, מתרה בהם לבוא אליי, אך הלילה היה דומם, פרט לגלים ולרוח ולקולות השתנקותה של האשה ברגעי חייה האחרונים. אולי לא שמעו הפולשים את קולות המאבק, אולי היו שקועים מדי במעשה הגניבה שלהם מכדי לחקור קולות בלילה. המתנתי ברוח העזה למישהו, מישהו שיהיה אכפת לו מספיק בכדי לבוא ולהרגני. דבר לא נע. ריקנות שטפה אותי, והטירוף גאה.
360
שוליית הרוצח
מוות כה רב. משמעות כה מעטה.
הותרתי את הגופות השבורות האחרות על חומת הים לגלים ולשחפים. התרחקתי מהם. לא חשתי מהם דבר כאשר קיפדתי את פתיל חייהם. לא פחד, לא כעם, לא כאב, אף לא ייאוש. הם היו דברים. וכאשר חידשתי את צעדתי חזרה לטירת הצבי, פעם נוספת, ידעתי את תחושת הריקנות המוחלטת גם בתוך תוכי. אולי, הרהרתי, ריקון היא מחלה מדבקת, ואני נדבקתי בה. לא הצלחתי לגרום לעצמי לחוש דבר.
פרטי המסע האומלל נשמטו זה מכבר מזכרוני. הלכתי כל הדרך, קר, עייף ורעב. לא פגשתי במרוקנים נוספים, והנוסעים המעטים בהם נתקלתי על אם הדרך נמנעו מהמגע עימי לא פחות מכפי שנמנעתי אני מהם. חשבתי רק על השיבה לטירה. ועל בוריך. הגעתי לטירת הצבי יומיים לאחר שהחלו חגיגות האביב. השומרים בשער ניסו תחילה לעצור בעדי. נשאתי אליהם את עיניי.
׳זה הפיץ,׳ נבהל אחד מהם. ׳אמרו שמתת.׳
׳סתום את הפה,׳ נבח האחר. היה זה גייג,׳ אותו הכרתי זה שנים ארוכות, והוא אמר לי במהירות, ׳בוריך נפגע. הוא שוכב בחדר החולים, למעלה.׳
הנהנתי וצעדתי על פניהם.
בכל שנותיי בטירת הצבי, מעולם לא ביקרתי במרפאה. בוריך היה היחיד אשר טיפל בי בכל מחלות הילדות והפציעות המקריות שסבלתי. אולם ידעתי היכן היא נמצאת. חלפתי, עיוור ואילם, על פני חבורות החוגגים והשמחים, ולפתע הייתי שוב ילד בן שש, בהגיעו לראשונה לטירת הצבי הגדולה והזרה. נצמדתי אז לחגורתו של בוריך. כל הדרך הארוכה חזרה מעין־ירח, עם רגלו השסועה והחבושה. אך הוא לא הניח לאף אחד אחר לשאת אותי על סוסו, ולא הפקידני בידיו של איש מלבדו. נדחקתי בין האנשים, עם פעמוניהם, פרחיהם והעוגות הממותקות, עד אשר הגעתי למצודה הפנימית. מאחורי הביצורים ניצב
361
שושלת הרואים-למרחק
בניין מבודד, אבניו לבנות ומסוידות. איש לא היה כאן, ואני נכנסתי באין מפריע לחדר הכניסה ואל חדר החולים בירכתיו.
על הרצפה פוזרו עשבים טריים, והחלונות הפתוחים לרווחה הכניסו דרכם את רוח האביב והשמחה שבחוץ, אך החדר מילאני בכל זאת בתחושה קשה של מחלה, של קירות סוגרים ומגבילים. לא היה זה מקום טוב לבוריך. מלבד מיטתו, כל יתר המיטות עמדו ריקות. בוריך שכב עליה, עיניו עצומות, מתחמם לאור קרני השמש שחדרו בעד החלון. מימיי לא ראיתיו כה דומם וחסר תנועה. הוא הדף את המצעים הצידה וחזהו היה עטוף בתחבושות. קרבתי אליו בדומיה והתיישבתי על הרצפה לצד מיטתו. הוא לא הניד עפעף, אך אני יכולתי לחוש בו, והתחבושות נעו בקצב נשימותיו הכבדות. נטלתי את ידו בידי.
׳פיץ,׳ הוא אמר, מבלי לפקוח את עיניו. הוא לחץ את ידי בחוזקה.
׳כן•׳
׳חזרת. אתה בחיים.׳
׳כן. שבתי היישר לכאן, מהר ככל שיכולתי. הו, בוריך, חששתי פן תמות.׳
׳ואני חשבתי שאתה מת. האחרים כולם שבו לפני כמה ימים.׳ הוא שאף, ונשימתו היתה מקוטעת. ׳כמובן, הממזר השאיר סוסים עם כל האחרים.׳
׳לא,׳ הזכרתי לו, מבלי לעזוב את ידו. ׳אני הוא הממזר, זוכר?׳
׳מצטער.׳ הוא פקח את עיניו. הלובן בעינו השמאלית היה מעורפל ואדמדם. הוא ניסה לחייך לעומתי. ראיתי אז כי הנפיחות בצד השמאלי של פניו עדיין לא פגה לחלוטין. ׳ובכן. זוג משמיים, אנחנו שנינו. אתה צריך לחטא את הלחי הזאת. היא נראית מזוהמת. נראה כמו שריטה של חיה.׳
׳מרוקנים,׳ התחלתי, ולא הצלחתי להמשיך. ׳הוא עזב אותי צפונית לרוקון, בוריו,׳ אמרתי חרש.
362
שוליית הרוצח
זעם עיווה את פניו. ׳הוא לא הסכים לומר לי. איש לא הסכים לומר לי. אפילו שלחתי אדם לאמת, לבקש מנסיכי שיגרום לו להגיד את אשר עשה לך. לא זכיתי למענה. עליי להרוג אותו.׳
׳הנח לו,׳ אמרתי, והתכוונתי לכך. ׳חזרתי, ואני חי. נכשלתי במבחן שלו, אבל זה לא הרג אותי. וכמו שאתה כבר אמרת לי, יש דברים אחרים בחיי.׳
בוריך זע קלות במיטתו. ידעתי כי שינוי התנוחה לא הקל על כאבו. ׳ובכן. הוא עומד להתאכזב מכך.׳ הוא פלט נשימה רועדת. ׳מישהו ארב לי. מישהו עם סכין בידו. אינני יודע מי זה היה?׳
׳כמה גרוע?׳
׳לא טוב, בגילי. איל צעיר כמותך מסוגל להרעיד פעם אחת את פרוותו ולהמשיך הלאה. ובכל זאת, הוא הצליח לנעוץ בי פעם אחת בלבד את הסכין. אבל אני נפלתי במדרגות, וחבטתי את ראשי באבנים. הייתי מחוסר הכרה במשך ימים. ו... פיץ. הכלב שלך. מטופש, חסר הגיון, אבל הוא הרג את הכלב שלך.׳
׳אני יודע.׳
׳הוא מת מהר,׳ אמר בוריך, בנסיון לנחמה.
התקשחתי לשמע השקר. ׳הוא מת מוות טוב,׳ תיקנתי אותו. ׳ולולא הוא, הסכין היתה ננעצת בך יותר מפעם אחת.׳
בוריך קפא. ׳היית שם, נכון,׳ אמר לבסוף. לא היתה זו שאלה, ולא היה לי ספק לגבי משמעותה.
׳כן,׳ שמעתי את עצמי אומר, בפשטות.
׳היית שם, עם הכלב באותו הלילה, במקום לנסות את האומנות?׳ קולו הלך וגבר, החימה כבר בוערת בו.
׳בוריך, זה לא היה...׳
363
שושלת הרואים-למרחק
הוא משך את ידו מידי והתרחק ממני ככל שיכל. ׳עזוב אותי.׳
׳בוריך, זה לא היה סמית׳י. פשוט, אין בי את האומנות. אז תן לי לקחת את מה שכבר שלי, הנח לי להיות מי שאני. אני לא משתמש בזה בדרך רעה. אפילו בלי זה, אני טוב עם חיות. אתה אילצת אותי להיות טוב אתן. אם אשתמש בכך, אוכל...׳
׳התרחק מהאורוות שלי. והתרחק ממני.׳ הוא התגלגל חזרה לעברי, ולתדהמתי, דמעה בודדת נצצה על לחיו הכהה. ׳אתה נכשלת? לא, פיץ. אני הוא זה שנכשל. אני הייתי רך לב מכדי לסחוט ממך את זה עוד בסימן הראשון. "גדל אותו היטב", אמר לי אביר. צוויו האחרון אליי. ואני אכזבתי אותו. ואתה. אם לא היית מתעסק עם הבינה, פיץ, היית מצליח ללמוד את האומנות. גיילן היה מצליח ללמד אותך. אין פלא שהוא שלח אותך לרוקון.׳ הוא עצר לרגע ואז המשיך. ׳ממזר או לא, היית יכול להיות בן ראוי לאביר. אך השלכת את הכל מעליך. ובעבור מה? כלב. אני יודע מה כלב מסוגל להיות עבור אדם, אבל אתה לא משליך את חייך לאשפה תמורת...׳
׳לא סתם כלב,׳ קטעתי את דבריו בגסות. ׳סמית׳י. חבר שלי. וזה לא היה רק בעבורו. ויתרתי על ההמתנה ושבתי לכאן בשבילך. במחשבה שמא אתה זקוק לי. סמית׳י מת כבר לפני ימים. ידעתי זאת, ובכל זאת באתי אליך, להיות לצידך.׳
הוא שתק שעה ארוכה, ואני התחלתי לחשוש שמא לא ידבר שוב. ׳לא היית צריך,׳ הוא אמר לי בשקט. ׳אני דואג לעצמי.׳ ובקול קשה יותר, ׳אתה יודע זאת היטב. תמיד ידעתי לטפל בעצמי.׳
׳ובי,׳ הודתי בפניו. ׳ותמיד טיפלת בי.׳
׳ותראה מה טובה צמחה מכך,׳ אמר לאט. ׳תראה למה הפכת. עכשיו אתה סתם... לך מכאן. פשוט הסתלק.׳ הוא פנה שנית מעליי, ומשהו בו, חשתי בלב כבד, עזב אותו.
הזדקפתי באיטיות.
364
שוליית הרוצח
׳אכין לך תמיסה מעלי הלנה לעין שמאל. אביא אותה אחר הצהריים.׳
׳אל תביא לי דבר. אינני זקוק לשום טובות ממך. לך לדרכך, והיה מה שברצונך להיות. אני סיימתי איתך.׳ הוא דיבר אל הקיר. בקולו לא היתה חמלה לאיש משנינו.
שלחתי אליו מבט אחרון בלכתי מהמרפאה. הוא לא זז ממקומו, אך אפילו גבו נראה זקן, וקטן יותר.
זו היתה השיבה שלי לטירת הצבי. הייתי יצור אחר מאותו פתי תמים שעזב אותה, אך ימים ספורים קודם לכן. איש לא תקע בחצוצרות לכבוד שובי; דבר היותי בחיים למרות השמועות לא הוסיף ולא גרע במאום מן החגיגות. ממיטתו של בוריך, הלכתי היישר לחדרי. רחצתי את גופי והחלפתי את בגדיי. ישנתי, אך שנתי לא היתה טובה. במשך כל ימי חגיגות האביב סעדתי לבד במטבח, בשעת לילה מאוחרת. שלחתי מסר אחד למלך, בו ציינתי כי ייתכן והפולשים עוגנים דרך קבע בנמל רוקון לפני או אחרי פשיטותיהם. הוא לא שלח לי כל תגובה, ואני הייתי שבע רצון מכך. ביקשתי להתנתק מהכל.
בטקס נפוח ורב רושם, גיילן הציג את המשושה שלו בפני המלך. מלבדי היה אחד נוסף אשר לא הצליח לשוב. בושה ממלאת אותי כעת, שכן אינני זוכר את שמו, ואף אם ידעתי אי פעם מה עלה בגורלו, הרי ששכחתי זאת. כמו גיילן, אני מניח כי ביטלתי את חשיבותו במחי יד וכך מחקתי את זכרו.
גיילן דיבר אליי פעם אחת בלבד במהלך אותו הקיץ, וגם אז עשה זאת באורח בלתי ישיר. חלפנו זה על פני זה בחצר, זמן לא רב לאחר חגיגות האביב. הוא צעד לצידו של הדר והשניים היו שקועים בשיחה. כאשר חלף על פניי, הוא שלח בי מבט מעל ראשו של הדר ואמר בלעג, ׳יותר נשמות מלחתול.׳
עצרתי במקומי ונעצתי בהם מבט ארוך עד אשר נאלצו להשיב
365
שושלת הרואים-למרחק
את מבטי. גרמתי לגיילן להביט אל עיניי, אז חייכתי והנדתי ראשי. מעולם לא התעמתתי עם גיילן על נסיונו לשלוח אותי למותי. מאז אותו יום, הוא התעלם לחלוטין מקיומי; עיניו היו חולפות לצידי, או דרכי, או שהיה יוצא מהחדר אליו אני נכנסתי.
נדמה היה לי כי איבדתי את כל עולמי כאשר איבדתי את סמית׳י.
או אולי, מתוך מרירות, ביקשתי להרוס את המעט שעוד נותר ממני. הלכתי שפוף במסדרונות הטירה במשך שבועות, מעליב ברוב חוכמתי כל אחד שניסה לדבר עימי. ליצן החצר התחמק ממני. צ׳ייד לא זימן אותי אליו. ראיתי את פסיינס שלוש פעמים. בפעמיים הראשונות בהן קראה לי עניתי לקריאותיה, אך לא עשיתי כל מאמץ לנהוג בדרך ארץ. בפעם השלישית, משועמם מפטפוטי הסרק שלה על שושנים וורדים, פשוט קמתי והסתלקתי. היא לא קראה לי עוד.
אך הגיעה גם שעה בה חשתי כי אני חייב להושיט את ידי למישהו. סמית׳י הותיר פער גדול בחיי, ובהחלט שלא ציפיתי כי נידויי מן האורוות יהיה הרסני כל כך לגבי כפי שאכן היה. מפגשים ארעיים עם בוריך הפכו למטרד אמיתי, בשל המאמצים הכבירים של שנינו באותם רגעים להתעלם זה מקיומו של רעהו.
בכל מאודי רציתי ללכת למולי, לספר לה את כל אשר ארע לי, כל שארע מאז הגעתי לראשונה לטירת הצבי. דמיינתי בפרטי פרטים כיצד נוכל לשבת על החוף בעודנו מדברים, ואז, כשנסיים, היא לא תנעץ מרפק בצידי ולא תנדב עצה, אלא תיקח את ידי בידה ותשב, ללא אומר, לידי. בסופו של דבר היא תדע הכל, ואני לא איאלץ להסתיר ממני דבר עוד. לא העזתי לדמיין מעבר לכך. כמהתי אליה בכל ליבי, ובה בעת חששתי, החשש המקפיא המוכר רק לילד אשר אהובתו בוגרת ממנו בשנתיים. אם אקח אליה את כל צרותיי, את כל פחדיי, האם תראה בי ילד חסר אונים ותתמלא רחמים? האם תנטור לי טינה על כל אשר הסתרתי מפניה? תריסר פעם הדירה המחשבה הזו את רגליי מהעיירה.
366
שוליית הרוצח
אך כחודשיים מאוחר יותר, משהרהבתי עוז לרדת אל עיירת הנמל, רגליי הבוגדניות הובילנו אל חנותה. במקרה נשאתי עימי סל, ובו בקבוק יין אוכמניות, וחמש או שש שושנים צהבהבות וקטנות, אותן השגתי בעמל רב ובמחיר פיסות עור אבודות רבות מגן הנשים, היכן שניחוחן גבר אף על ניחוח הקורניות. אמרתי לעצמי כי לא הכנתי כל תכנית. לא היה עליי לספר לה הכל אודותיי. לא היה עליי אף לראותה. אוכל להחליט כיצד אנהיג בדרכי אליה.
אך, בסופו של דבר, כל הדברים קבועים מראש, ואין להם דבר וחצי דבר עם רצונותיי או כוונותיי.
הגעתי בדיוק בזמן בכדי לראות את מולי עוזבת את החנות יחד עם ג׳ייד. ראשיהם היו סמוכים זה לזה, והיא נשענה לעברו. הם שוחחו ביניהם בקולות מהוסים. מחוץ לדלת חנות הנרות, הוא רכן והביט אל תוך עיניה. היא פגשה במבטו. וכאשר הושיט העלם הצעיר את ידו ללחיה, הפכה מולי לעלמה צעירה. לא נערה עוד, אלא אישה. אישה אותה לא הכרתי. שתי שנות ההפרש בין גילאינו היו לתהום פעורה ועצומה עליה לעולם לא אוכל לגשר. פסעתי מעבר לפינה לפני שהספיקה להבחין בי, ופניתי הצידה, עיניי מושפלות. הם חלפו על פניי כאילו הייתי עץ או אבן. ראשה נשען על כתפו, והם צעדו באיטיות. דומה וחלף נצח בטרם נעלמו מעבר לעיקול הרחוב.
אותו לילה השתכרתי כפי שלא השתכרתי מעודי, וביום המחרת הקצתי בתוך שיחים, כמחצית הדרך אל הטירה.
367
שושלת הרואים-למרחק
18
רציחות
צ''ייד פאלסטאר,יועץ אישי למלך ערמומי,ערך מחקר מקיף על תופעת הריקון בתקופה שקדמה למלחמות הספינות האדומות. מלוחותיו ידועים לנו הפרטים הבאים: "נטה, בתו של הדייג גיל והאיכרה ריידה, נלקחה כחיים מכפרה מייטהר ביום השבעה עשר לאחר יום האביב. היא רוקנה בידי פולשי הספינות האדומות והושבה לכפר שלושה ימים מאוחר יותר. אביה נהרג באותה פשיטה, ולאמה, אשר נותרה כמפרנסת יחידה לחמשת ילדיה הנותרים, לא היתה היכולת להתמודד עם נטה. בשעת ריקונה היתה בת ארבע עשרה שנים. היא הובאה לחסותי כשישה חודשים לאחר הריקון.
"כאשר הובאה אליי לראשונה, היתה מטונפת, מרופטת וחלשה להחריד, כתוצאה מחשיפה למחלות ורעב. בהנחייתי היא נוקתה, הולבשה ושוכנה באחד החדרים המשמשים אותי. טיפלתי בה כפי שהייתי מטפל בחיית פרא. מדי יום הבאתי לפיה מוץ במו ידיי, ונותרתי לידה בעת שאכלה. דאגתי כי חדרה יהיה תמיד מחומם, מצעיה נקיים, וכי יסופקו לה כל צרכיה של נערה בגילה: מים לשטיפה, מברשות ומסרקים, וכל דבר אחר לו עשויה היתה להזדקק. בנוסף, דאגתי לספק לה אביזרי תפירה מתאימים, שכן גיליתי כי טרם הריקון הפגינה חיבה וכשרון רב במלאכת התפירה. כוונתי בכל אלה היתה לגלות האם, בתנאי
368
שוליית הרוצח
חיבה מתאימים, ניתן להשיב מרוקן לדבר מה קרוב לאדם אשר היד׳ פעם.
"אפילו חיית בר היתה מתבייתת בתנאים אלו. אך לכל המחוות והמעשים נטה הגיבה באותו אופן חסר רגש ואדיש. היא איבדה לא רק את מנהגיה של אישה, אלא גם את ההגיון הבריא של חיה. היא היתה אוכלת עד להתפקע, בידיה, ואז מטילה על הרצפה את כל השאריות ורומסת אותן ברגליה. היא לא שטפה את גופה או פניה, ולא טיפחה עצמה בכל דרך שהיא. לחיות יש נטיה ללכלך אזור מסוים בלבד במאורתן; נטה עשתה את צרכיה בכל מקום.
"היא היתה מסוגלת לדבר, באורח הגיוני, אם בחרה לנהוג כך, או רצתה דבר מה נואשות. כאשר דיברה מרצונה החופשי, לרוב היו דבריה האשמות כלפיי על כי אני גונב ממנה, או איומים על חיי אם לא אתרצה ואתן לה את אשר דרשה. יחסה היומיומי כלפיי היה יחס של חשדנות ושנאה. היא התעלמה מנסיונותיי לעורר שיחה רגילה, אך כאשר מנעתי ממנה מזון, הצלחתי להוציא מפיה מעט תשובות סבירות לשאלותיי. היא זכרה בברור את משפחתה,אך לא הפגינה כל התענינות בגורלה. תחת זאת,השיבה על שאלות אלו כאילו דיברה על השלג בליל אמש. על הזמן בו רוקנה, סיפרה רק כי הוחזקה בבטן ספינה, וכי ניתנו לה מזון ומים בכמות מזערית שהספיקה אך בקושי להחזיקה בחיים. מזונה לא היה חריג, ככל שיכלה לזכור, ואיש לא נגע בה או השפיע עליה בדרך אחרת. דבריה,אם כך,לא סיפקו לי כל מידע יעיל על אודות פעולתו של מנגנון הריקון. היתד, זו אכזבה מרה עבורי, שכן קיוויתי ללמוד כיצד פועלת הקללה הנוראה, וכדרך זאת לגלות אולי איך ניתן להסירה.
"ניסיתי להביאה לכלל התנהגות אנושית בדיבורים ושיחות אינספור, אך לשווא. נראה היה כי היא מבינה היטב את דבריי, אך אינה רוצה, או מסוגלת, להגיב להם. אפילו כשנתתי לה שתי ככרות לחם, והתרעתי בפניה כי עליה לשמור אחת מהן ליום המחר אחרת תרעב,
369
שושלת הרואים-למרחק
היתה משליכה את הכבר השנייה לקרקע, רומסת אותה ברגליה המלוכלכות, וביום המחרת אוכלת את שאריותיה, אף אם היו מכוסים בטינופת, ולעתים בצואתה ומימיה. היא לא הראתה כל ענק במלאכת התפירה, או בכל תחביב פנאי אחר, אף לא בצעצועיו הבוהקים של תינוק. אם לא אכלה או ישנה, היתה מבלה שעות ארוכות בישיבה או בשכיבה, מוחה בטל כגופה. אם הצעתי לה דברי מתיקה ומאפה, היתה אוכלת מהם עד שהיתה מקיאה, ואז אוכלת עוד.
"טיפלתי בה בשיקויים שונים ובסוגים שונים של תה צמחים. אילצתי אותה לצום במשך ימים, טיהרתי את גופה באדי רותחין. טבילות חמות או קרות במים לא עשו דבר מלבד לעורר בה כעס. גרמתי לה לישון במשך לילה ויום רצופים ־ ללא הועיל. תיבלתי את מזונה בכמות כה גדולה של שרף-ליליות עד כי לא הצליחה להרדם במשך שתי יממות תמימות,אך הדבר רק הרגיז אותה. פינקתי אותה בגילויי חיבה מופגנים לזמן מה,אך בדומה לאיומים ולאזהרות החמורות,זה לא שינה כלל את יחסה כלפי. אם היתה רעבה, היתה מחייכת וקדה קידות כפי שצוותה לעשות,אך מיד משהובא אליה המזון,התעלמה מכל ציווייםאחרים.
"היא היתה רכושנית במידה קיצונית לטריטוריה ולרכוש. לא אחת ניסתה לתקוף אותי רק משום שהתקרבתי מדי ללחם אותו אכלה באותו הרגע, ופעם אחת תקפה אותי בנסיון לקחת מאצבעי טבעת אותה ביקשה לעצמה. היא הרגה בעקביות קטלנית את העכברים שנמשכו לטינופת בחדרה; זאת עשתה על ידי חטיפתם מן הרצפה בזריזות ידיים מדהימה והטחתם בעוצמה כנגד הקיר. חתול אשר שוטט פעם אל תוך הדרה זכה לגורל דומה.
"דומה ולא היתה לה כל תודעה לזמן שחלף מאז רוקנה. היא ידעה לתת דיווח מפורט למדי אודות חייה טרם הטיפתה, כמובן בתגובה לפיתויים מהסוג האכיל,אך הימים מאז הריקון היו כולם'אתמול' אחד ארוך בעיניה.
"לא הצלחתי להבין מנטה האם דבר מה נלקח או הוסף לה
370
שוליית הרוצח
בתהליך הריקון. לא ידעתי אם ד,יד, זד, דבר אותו אוכלים או שותים, שומעים או רואים. לא ידעתי אף אם היה הדבר מעשה ידי אדם, או אמנות כלשהי,או פרי התערבותו של שדיים כזה או אחר, מהסוג עליו טוענים הנכריים כי ביכולתם לשלוט.
"לאחר ניסוי ארוך ומייגע,לא היו בידיי כל ממצאים בעלי ערך.
"באשר לנטה, הרי שאחד הערבים עירבבתי כמות משולשת של שיקוייתרדמה במי חשתיה שלה. דאגתי לרחוץ את גופה, להבריש את שערה, ולשלוח אותה לקבורה נאותה בכפרה. לפחות משפחה אחת תוכל לרשום'סוף' לסיפור העגום."
בוריך התכוון לדברים הקשים שאמר לי.
הוא ניתק כל מגע. שוב לא הייתי רצוי באורוות ובמלונות הכלבים. קוב נראה מדושן עונג במיוחד ממצב הענינים החדש. אף כי לעתים תכופות יצא עם הדר למסעותיו, הרי כאשר נמצא באורוות היה חוסם את דרכי. ׳הרשה לי להביא לך את סוסך, אדוני,׳ היה אומר בהדרת כבוד מעושה. ׳אדון האורווה מעדיף כי נעריו לבדם יטפלו בסוסים בתוך האורווה.׳ וכך הייתי נאלץ לעמוד, באציל עדין כפיים, בעוד סוטי אוכפה והובאה אליי. קוב בעצמו ניקה את תאה, האכילה וטיפל בה, וכאשר ראיתי כיצד קיבלה אותו בבואו אליה, איכל המראה את קרביי בחומצה. היא רק סוסה, שיננתי לעצמי שוב ושוב, ואין להאשימה. אך היתה זו נטישה אחת נוספת.
לפתע פתאום, זמני היה בידי, ובשפע. הבקרים תמיד היו עמוסי עבודה אצל בוריך. כעת ־ היו שלי. הוד היתה עסוקה באימון הטירונים בלוחמה. הוזמנתי להתאמן עימם, אולם היו אלה שיעורים אותם למדתי זה מכבר. פדרן עזב את הטירה לחודשי הקיץ, כפי שעשה בכל שנה. לא העליתי בדעתי כיצד אוכל להתנצל בפניה של פסיינם, וסירבתי אף לחשוב על מולי.
371
שושלת הרואים-למרחק
גם את השעות הארוכות במסבאות העיירה ביליתי בגפי. קארי החל לעבוד כשולייתו של אמן בובות, ודירק התקבל כנער סיפון על אחת מספינות הסחר.
נותרתי בדד, ובטל.
היה זה קיץ אומלל, ולא רק עבורי.
בעוד אני שוקע במעמקי נפשי הנכאה, מריר ומדוכדך; בעוד אני מצליף והודף כל נסיון התקרבות מצד אחרים כלפיי; בעוד אני משקה עצמי עד אובדן חושים מספר פעמים בשבוע ־ שש הדוכסויות, העולם סביבי, עבר טלטלות עזות.
פולשי הספינות האדומות, נועזים מתמיד, הטרידו ללא הרף את חופינו. באותו קיץ, בנוסף לאיומים, החלו להציב דרישות. חיטה, צאן, הזכות ליטול כל אשר חפצו בו מנמלינו, הזכות לעגון את ספינותיהם ולחיות כטפילים מאדמת ארצנו ומעמל אנשינו למשך חודשי הקיץ, זכות הבחירה בטובי תושבינו להיות לעבדים. לא היה גבול לחוצפתם ועוז רוחם, והדבר היחיד אשר נותר בלתי נסבל אף יותר מתביעות אלו היו המרוקנים אשר התלוו לכל סירוב מצד המלך.
תושבים החלו לנטוש את הנמלים ואת העיירות אשר על קו המים. איש לא הטיל בהם את האשם, אך חופינו הפכו חדירים אף יותר. חיילים נוספים נשכרו, ועוד רבים אחריהם, וכך הועלו המסים על מנת לשלם את שכרם, והאנשים רטנו תחת מעמסת המיסים ואימת פולשי הספינות האדומות.
מוזרה מכל היתה תופעת ההגירה ההמונית של משפחות ושבטים מבני הנכריים, אשר הגיעו בסירות רעועות על מטלטליהם המעטים וביקשו מקלט בארצנו. כאן התפשטו סיפוריהם על אודות שלטון הטרור והתוהו שהנהיגו פולשי הספינות האדומות באיים הזרים. במובן מסוים היתה בהם ברכה, אולי.
הם נשכרו במחיר זול כחיילים, אף כי מעטים בטחו בהם. אך
372
שוליית הרוצח
לפחות הרתיעו דבריהם את אלו אשר שקלו להיענות לדרישות הפיראטים האכזריים.
כחודש לאחר שובי, צ׳ייד פתח את דלתו לחדרי. רטנתי על ההזנחה הממושכת, וטיפסתי במעלה המדרגות באיטיות רבה מתמיד. ואולם כאשר הגעתי למעלה, הוא נשא אליי את עיניו העייפות ממלאכת כתישת העלים בה היה שקוע. ׳אני שמח לראות אותך,׳ אמר בפשטות, ובקולו לא ניכרה כל שמחה.
׳ובגלל זה מיהרת כל כך לקרוא לי אליך,׳ ציינתי במרירות.
הוא פסק ממלאכתו. ׳אני מצטער. חשבתי שאולי תרצה להיות לבד זמן מה. להחלים.׳ עיניו שבו לעלים והזרעים. ׳גם עליי לא עברו חורף וסתיו קלים במיוחד. האם ננסה להניח לעבר מאחור, ולהמשיך במלאכתנו?׳
היתה זו הצעה עדינה והגיונית. ידעתי את הצדק בדברים.
׳האם יש לי ברירה?׳ שאלתי בציניות.
צ׳ייד סיים לכתוש את העלים. הוא גרף בזהירות את האבקה אל תוך שרוול בד עשוי בקפידה, אותו הניח לאחר מכן מעל ספל ריק. ׳לא,׳ אמר לבסוף, כאילו שקל בכובד ראש אמיתי את דבריי. ׳לא, אין לך. וכך גם לי אין. בדברים רבים, אין לנו כל זכות בחירה.׳ הוא בחן אותי, עיניו סוקרות אותי מכף רגל ועד ראש, ואז שב לבחוש באבקה הדקיקה. ׳אתה,׳ אמר, ׳תפסיק לשתות כל דבר אחר מלבד מים ותה למשך יתרת חודשי הקיץ. זיעתך מדיפה ריח יין חריף. ובתור בחור צעיר בשיא אונו, שריריך נראים לי מדולדלים למדי. החורף הארוך עם גיילן והמדיטציות שלו לא היטיב עם גופך כלל ועיקר. דאג לטפח אותו. מיום זה ואילך, ראה זו כחובתך לטפס במדרגות למגדלו של אמת ארבע פעמים ביום. אתה תישא אליו את ארוחותיו, ואת התה אותו אלמדך להכין עבורו. בבואך אליו, תמיד תהיה עליז וחברותי. אולי תקופה מסוימת בשירותו של אמת תבהיר לך את הסיבות לכך שבחודשים האחרונים שוב לא
373
שושלת הרואים-למרחק
היית מרכז עולמי. זאת תעשה בכל יום מעתה ואילך כאשר אתה נמצא בטירת הצבי. צפה גם לימים אחרים, בהם תמלא עבורי משימות אחרות.׳ צ׳ייד לא היה צריך להאריך דברים בכדי לעורר בי תחושת אשמה. בין רגע הפכה הטרגדיה הנוראה של חיי כפי שהתרגלתי לראותם בעת האחרונה למתקפה קשה וילדותית של רחמים עצמיים. ׳באמת הלכתי בטל בשבועות האחרונים,׳ הודיתי בחצי פה.
׳השכל שלך הלך בטל,׳ הסכים עימי צ׳ייד. ׳היה לך חודש תמים לתפוש שוב את השליטה בחייך. התנהגת כמו בן מלכים מפונק. אין פלא שבוריך נגעל ממך.׳
זה מכבר הפסקתי להתפלא על היקף ידיעותיו של צ׳ייד. אך הפעם משוכנע הייתי כי אינו יודע את הסיבה האמיתית, ולא היתה בי כל תשוקה לשתף אותו בידיעה.
׳האם גילית כבר מי ניסה לרצוח אותו?׳
׳לא ניסיתי, למען האמת.׳
עתה צ׳ייד נראה מלא גועל. אז התחלפה ההבעה על פניו בשאלה. ׳ילד, אתה אינך עצמך כלל וכלל. לפני שישה חודשים היית הופך כל אבן בטירת צבי בכדי לגלות את הסוד. לפני שישה חודשים, אילו ניתן לך חודש ימים לעצמך, היית ממלא כל יום ויום עד תומם. מה מטריד אותך?׳
השפלתי את עיניו, מודע להכאיב לאמיתות דבריו. ביקשתי לספר לו כל אשר עבר עליי; ביקשתי שלא לומר על כך מילה לאיש. ׳אספר לך כל שאני יודע על ההתקפה על בוריך.׳ וכך עשיתי.
׳ואותו אחד שראה הכל,׳ שאל כאשר סיימתי. ׳האם הוא מכיר את התוקף?׳
׳הוא לא הצליח לראות אותו היטב,׳ התחמקתי. אין טעם לומר לצ׳ייד כי אני יודע בדיוק את ריחו של האורב, אך אין ביכולתי לשחזר את דמותו.
374
שוליית הרוצח
צ׳ייד שתק רגעים ארוכים. ׳ובכן, עד כמה שביכולתך לעשות כן, היה עירני ודרוך. לא הייתי מתנגד לגלות מי הוא עז הנפש שההין לארוב לאדון האורוות של המלך עצמו, ועוד ליד חדרו.׳
׳אם כך אינך סבור כי מדובר במריבה פרטית בין בוריך לתוקפו?׳ שאלתי בזהירות.
׳אולי כך היה. אך אל לנו למהר למסקנות. לדעתי, כל הסיפור מריח כמהלך מחושב היטב. מישהו זומם משהו, אך פיספס את הצעד הראשון. ליתרוננו, אני מקווה.׳
׳האם תוכל להסביר לי מדוע אתה סבור כך?׳
׳אני יכול, אך אינני רוצה. אני רוצה לאפשר לך להגיע בעצמך למסקנות המתבקשות, בלי קשר למסקנותיי שלי. כעת קרב הנה. אלמד אותך על התה.׳
חשתי לא מעט פגוע מחוסר התעניינותו בחוויותיי עם גיילן, או במבחן האחרון. הוא קיבל את כשלוני כדבר מה צפוי, כך התרשמתי. ואולם כאשר הראה לי את המרכיבים שבחר למשקאות עבור אמת, הזדעזעתי לגלות באילו מעוררים רבי עוצמה עשה שימוש.
את אמת לא ראיתי הרבה בעת האחרונה, בניגוד גמור לאחיו למחצה הדר. זה האחרון בילה את החודש האחרון כשהוא בא ונכנס בשערי טירת הצבי, תמיד שב ממקום כלשהו, תמיד בדרכו לאחר; וכל שיירה עשירה ומצועצעת עוד יותר מקודמתה. בעיניי הדר פשוט ניצל את תירוץ משימת החיזור בשם אחיו בכדי לקשט את נוצותיו בפאר רב מתמיד. מרבית אנשי הטירה סברו כי הוא חייב לנהוג כך על מנת להרשים את אלו עימם נשא ונתן. לדידי, ראיתי בכך בזבוז משווע של כספי אוצר הממלכה, כסף אשר ניתן היה להוציא על הגנה. בכל פעם שעזב חשתי הקלה, שכן סלידתו כלפי גברה עוד יותר, והוא אימץ לעצמו דרכים קטנוניות אינספור להפגינה ברבים.
במעט הפעמים שראיתי את אמת או את המלך, שניהם נראו לאים
375
שושלת הרואים-למרחק
ותשושים. חזותו של אמת היתה כשל אדם הלום רעם. אדיש, דעתו מרבית הזמן מוסחת, הבחין בי פעם אחת בלבד, אז חייך חיוך יגע ומלמל משהו על צמיחתי המהירה. שיחתנו לא הרחיקה לכת הרבה מעבר לכך. ואולם שמתי לב כיצד הוא אוכל את מזונו כנכה, ללא תיאבון, ממולל בידיו לחם ובשר כאילו מלאכת לעיסתם ובליעתם היתה קשה מנשוא עבורו.
׳הוא משתמש יותר מדי באומנות. זאת אמר לי ערמומי. אך מדוע מותירה היא אותו מיובש כך, מדוע משילה היא את בשרו מעל עצמותיו, זאת לא ידע להסביר לי. אז אני נותן לו שיקויים ומשקאות, בנסיון לגרום לו לנוח. אך אין הוא מסוגל. אינני מעז, כך הוא. כל מאמציו נחוצים על מנת לשטות בנווטי הספינות האדומות, לשלוח אותן להתנפץ אל הסלעים, לרפות ידי קברניטיהן. כך הוא אומר לי. ועל כן הוא קם ממיטתו, מתיישב בכסא מול החלון, ומבלה בו את כל שעות היום.׳
׳והמשושה של גיילן? האין הם מסייעים בידו?׳ שאלתי את השאלה כמעט מתוך קנאה, בתקוה קלושה לשמוע כי אין בהם כל תועלת.
צ׳ייד נאנח. ׳למיטב הבנתי הוא משתמש בהם כפי שהייתי אני משתמש ביוני־דואר. הוא שולח אותם למגדלים, ומעביר דרכם מסרים אל החיילים או מהחיילים. אבל את משימת השמירה על החופים אין הוא מפקיד בידיו של איש. אחרים, אמר לי, אינם מנוסים די הצורך; הם עלולים להסגיר עצמם בפני אלו עליהם הם משפיעים. אינני מבין במה מדובר. אך יודע אני כי לא יצליח להמשיך כך לאורך זמן. אני מתפלל כי יבוא הקיץ אל קיצו, כי תבואנה הסערות ותגרשנה את פולשי הספינות האדומות מחופינו. לו רק היה מישהו לסייע לו בעבודתו. חוששני כי היא מאכלת את נפשו.׳
ראיתי בדבריו נזיפה על כשלוני ושקעתי בשתיקה זעופה. שוטטתי בחדריו, אשר היו מוכרים וזרים לי בעת ובעונה אחת, לאחר חודשי העדרותי הארוכים. אביזרי מלאכת הכנת העשבים היו מפוזרים
376
שוליית הרוצח
בכל מקום, כתמיד. עקבותיו של סלינק ניכרו גם הם בכל. על הכסאות היו פזורים להם לוחות ומגילות בתנוחות שונות. אלו בהם עלעלתי עסקו ברובם בקדמונים. האיורים המרהיבים לכדו את עיני. אחד מהלוחות, עתיק ובעל עיטורים רבים מן האחרים, תיאר קדמון כמין עוף מוזהב בעל ראש אדם מקושט בשיער כרבולתי. התחלתי לפענח את המילים העתיקות, הכתובות בשפת פישה. היה זה ניב קדום של צ׳אלסה, הדוכסות הדרומית ביותר בממלכה. מרבית הסמלים המאוירים דהו, או גורדו מעל העץ הישן, ואני מימיי לא הצטיינתי בפישה. צ׳ייד קרב ונעמד לצידי.
׳אתה יודע,׳ אמר ברוך. ׳לא היה זה קל עבורי, אך עמדתי בדיברתי. גיילן תבע לעצמו שליטה מוחלטת ובלעדית בתלמידיו. הוא הדגיש היטב כי אל לאיש ליצור קשר עימך או להפריע בכל דרך שהיא למהלך התקין של הכשרתך. וכפי שאמרתי לך, בגן המלכה, אין לי עיניים או השפעה.׳
׳ידעתי זאת,׳ רטנתי.
׳ובכל זאת לא התנגדתי למעשיו של בוריך. היתה זו רק דברתי למלך אשר מנעה בעדי מליצור קשר עמך.׳ לאחר דומיה שנמשכה רגעים ספורים, הוסיף בזהירות. ׳היו אלה עיתות קשות עבורך, אני יודע. הלוואי ויכולתי לעזור לך אז. ואתה לא צריך לקחת כל כך קשה את...׳
׳הכישלון,׳ השלמתי עבורו את המילה בעת שחיפש אחרת, עדינה יותר. נאנחתי, ולפתע השלמתי עם כאבי. ׳בוא נעזוב את זה, צ׳ייד. חלב שנשפך.׳
׳אני יודע.׳ ואז, בזהירות רבה אף יותר, ׳אך אולי נוכל להשתמש במעט האומנות שהשגנו. אם תוכל לסייע לי להבינה, אולי אצליח למצוא דרכים טובות יותר להקל על אמת. במשך שנים כה רבות הסוד נשמר באדיקות המגילות העתיקות כמעט ואינן מזכירות אותו, למעט איזכורים פזורים כיצד קרב כזה וכזה הוכרע בעזרת כישורי האומנות
377
שושלת הרואים-למרחק
של המלך, או כיצד אויב כזה או אחר נפל קורבן למזימות ההטעיה של אומנותו של המלך. אך אין בהם כל מילה הקשורה לאופן בו הדבר נעשה, או...׳
הייאוש סגר עליי שנית. ׳שכח מזה. ממזרים לא אמורים לדעת דברים מעין אלה. חושבני כי זאת הוכחתי בעצמי.׳
דממה נפלה בינינו. לבסוף נאנח צ׳ייד בכבדות. ׳טוב. אם כך יהיה אשר יהיה. אני עצמי בחנתי מקרוב את תופעת הריקון, במשך החודשים האחרונים. אך כל מה שגיליתי אודותיה הוא את אשר איננה, ומה לא פועל כנגדה. התרופה היחידה כנגדה, כך נדמה לי, היא התרופה העתיקה ביותר הידועה לנו, זו המרפאה כל דבר.׳
גוללתי והידקתי את המגילה שבידי, בתחושה שאני יודע מה עומד להתרחש. ואכן, לא טעיתי.
׳המלך ציווה עליי להטיל עליך משימה.׳
אותו קיץ, בפרק זמן של שלושה חודשים, הרגתי שבע עשרה פעמים בשם המלך.
אילולא הרגתי בעצמי קודם לכן, מתוך רצון והגנה עצמית, המשימה היתה קשה מנשוא.
במבט ראשון היו אלה משימות קלות לביצוע. אני, סוס וכיכרות לחם מורעל. רכבתי בדרכים בהן נוסעים ועוברי אורח דיווחו על התקלויות במרוקנים, וכאשר אלו האחרונים תקפו אותי, הייתי נמלט ומותיר מאחור את הלחם. כעת, אילו הייתי שועל קרבות ותיק, ייתכן ולא הייתי מפחד כל כך. אלא שבמשך שנים למדתי לסמוך על חושי הבינה שלי להתריע על נוכחותם של אנשים בקרבת מקום. וכעת, הייתי כאדם הנאלץ לעבוד ועיניו קשורות. בנוסף גיליתי במהרה כי לא כל המרוקנים היו בעברם סנדלרים ואורגים. החבורה המצומצמת השנייה של מרוקנים שהרעלתי הכילו בקרבם כמה חיילים. למזלי הטוב רובם היו שקועים במאבקים מרים על כיכרות הלחם כאשר נגררתי מעל סוסי.
378
שוליית הרוצח
ספגתי חתך עמוק מפגיון חלוד, ועד היום הזה נושא אני את הצלקת על כתפי. הם היו חזקים, יריבים קשים, ונלחמו כיחידה, אולי משום שכך אומנו לעשות כל חייהם לפני הריקון. ללא ספק היו מצליחים להרגני אילולא זעקתי להם כי היה זה מעשה טפשי במיוחד להיאבק בי בעוד האחרים נהנים מהלחם הטרי. הם נטשו אותי באחת, ואני זינקתי על גב סוסי ונמלטתי מהמקום כל עוד נפשי בי.
מנות הרעל לא היו אכזריות מכפי הצורך, אך בכדי להבטיח את פעולתן, היה עלינו להשתמש בחומרים חזקים ונוראים. המרוקנים לא מתו מוות נעים לעין, אך היה זה מוות מהיר ככל יכולתו של צ׳ייד לרקוח. הם חטפו את מותם מעליי בחמדנות, ואני לא נאלצתי להיות עד לפרפורי גסיסתם הקצרה, או לגופותיהם המוטלות על אם הדרך. כאשר הגיעו הדיווחים הראשונים לטירת הצבי על המרוקנים המתים, מיהר צ׳ייד להפיץ שמועה כי מותם בא להם מאכילת דגים מקולקלים, וזו נפוצה כשמועה הרשמית והמקובלת על דעת הכל. קרובי משפחתם של המרוקנים אספו את גופותיהם מהדרכים והביאו אותן לקבורה נאותה. אמרתי לעצמי כי ודאי חשו הקלה, וכי המרוקנים זכו למוות מהיר ועדיף ■ על פני יסורי הגסיסה האיטיים והנוראיים שציפו להם בגין הרעב והקור במהלך החורף. וכך התרגלתי להרג, וכבר נזקפו לזכותי כעשרים מיתות בטרם נאלצתי לעמוד פנים מול פנים עם אחד מהם, ואז להרוג אותו.
גם הפעם המשימה לא היתה קשה מן הצפוי. היה זה בן אצילים זוטר, בעל אדמות מחוץ לטורלייק. סיפור מעשה הגיע לחצר המלך, לפיו שלח אותו אציל את ידו, בהתקף זעם, להכות את בתה של אחת המשרתות באחוזתו, והותירה נכה ומפגרת בשכלה לכל חייה. בכך היה מספיק לעורר את חמתו של המלך. ואולם אותו אציל שילם במלואו את חוב־הדם, ובהסכימה לקבלו, ויתרה אמה של המסכנה על זכותה למשפט המלך. אך מספר חודשים לאחר מכן הגיע לחצר המלך בן דודה של הילדה, ובהגיעו ביקש ראיון אישי עם המלך. מבוקשו ניתן לו.
עליי הוטל לאמת את דבריה, ואכן ראו עיניי כיצד הוחזקה
379
שושלת הרואים-למרחק
הילדה ככלב לרגלי כסאו של האציל, וכיצד הלכה בטנה ותפחה עם ילדו. ועל כן לא התקשיתי, כאשר הציע לי יין בכוס בדולח עדינה והפציר בי לספר לו על החדשות האחרונות מחצר טירת הצבי, למצוא את הזמן המתאים להרים את הכוס אל מול האור ולשבח הן את איכות הבדולח והן את טיבו של היין. עזבתי את אחוזתו מספר ימים מאוחר יותר, כשבאמתחתי דגימות הנייר שהבטחתי לפדרן. משימתי הושלמה. האציל לא היה פנוי להיפרד מעלי אישית, אף כי שלח את ברכותיו החמות ואיחל לי מסע בטוח חזרה הביתה. הוא מת, בדם ושגעון וקצף מהפה, כחודש מאוחר יותר. בן הדוד נטל תחת חסותו הן את הילדה והן את תינוקה. עד היום אין בי כל חרטה, לא על המעשה ולא על הבחירה במוות האיטי עבורו.
וכאשר לא עסקתי בחלוקת מנות נדיבות של מוות למרוקנים, שירתתי את אדוני הנסיך אמת.
זוכר אני היטב את הפעם הראשונה בה טיפסתי במעלה גרם המדרגות של מגדלו, משתדל בכל מאודי שלא להפיל ארצה את המגש העמום לעייפה דברי מאכל שונים אשר בידי.
ציפיתי להיתקל בשומר בכניסה לחדר, אך איש לא ניצב שם. נקשתי בדלת, ומשלא זכיתי לתגובה, נכנסתי במהירות ובשקט. אמת ישב לכיסאו מול החלון. רוח קיצית מן האוקינוס נשבה אל תוך החדר. בנסיבות אחרות עשוי היה החדר להיות נעים ומזמין, מלא באור ובאויר צח. אך המחשבה הראשונה שחלפה במוחי כאשר נכנסתי אליו, היתה מחשבה על תא בבית כלא.
מול החלון ניצב כיסא, בו ישב אמת, ולצידו שולחן נמוך. פינותיו של החדר היו מאובקות, ופיסות ישנות ורקובות של עשבי־טיהור היו פזורות בכל עבר. ואמת עצמו ־ סנטרו שמוט לחזהו, כאילו נמנם, אלא שחושיי ידעו מרגע כניסתי את עוצמת מאמציו. שערו היה סתור, לסתו התחתונה עטורת זיפי זקן בן יומו. בגדיו נדבקו לגופו, כאילו הזיע.
380
שוליית הרוצח
סגרתי את הדלת ברגלי, הנחתי את המגש על השולחן והמתנתי דומם לצידו. כמה רגעים מאוחר יותר החל לשוב מהמקום בו היה. הוא נשא את עיניו אליי, רוח רפאים קלושה של חיוכו הישן על שפתיו, ואז בחן את המגש. ׳מה זה?׳
׳ארוחת בוקר, אדוני. כולם אכלו כבר לפני שעות, מלבדך.׳
׳אכלתי, ילד. מוקדם מאוד הבוקר. איזה מרק דגים דוחה. צריך לתלות את הטבחים בגינו. איש אינו ראוי להיתקל בדגים דבר ראשון על הבוקר.׳ קולו היה מהוסס, כקולו של קשיש המנסה להיזכר בימי נערותו היפים.
׳זה היה אתמול, אדוני.׳ הסרתי את הכיסוי מעל המגש. לחם זה־ עתה־נאפהה ובו פירורי דבש וצימוקים, בשרים קרים, צלחת מלאה באוכמניות וצלוחית שמנת מתוקה לצידה. הכל במנות קטנות, בארוחתו של ילד. מזגתי את התה המהביל לספל. יד נדיבה תיבלה את המשקה בזנגביל ומנטה, להסתיר את טעם שרף הליליות.
אמת הציץ בכוס, ואז בי. ׳צ׳ייד אינו מתייאש לעולם, הלא כן?׳ הוא אמר את הדברים בקלילות, כאילו איזכור שמו של צ׳ייד היה מעשה של יומיום ברחבי המצודה.
׳אתה חייב לאכול, אם ברצונך להמשיך כך,׳ אמדתי לו בשויון נפש.
׳אתה צודק, אני מניח,׳ השיב בלאות, ופנה אל המגש כאילו היתה אכילת המזון העשיר עוד מטלה אותה יש להשלים. הוא אכל ללא הנאה, ושתה את התה בלגימה אחת, משל היה תרופה. משסיים מחצית מן הארוחה פסק לרגע, נאנח אנחה כבדה והביט בעד החלון. אז אילץ עצמו לסיים כל אחת מן המנות. הוא דחף את המגש מעליו, ונשען לאחור בכיסאו כבאפיסת כוחות.
לטשתי בו עיניי, המום. הכנתי את התה בעצמי. כמות כזאת של שרף ליליות היתה גורמת לסוטי לנתר מעל קירות תאה באורווה.
381
שושלת הרואים-למרחק
׳נסיכי?׳ שאלתי, ומשלא השיב נגעתי בעדינות בכתפו. ׳אמת? האם אתה חש בטוב?׳
׳אמת,׳ חזר ואמר אחריי, כחולם בהקיץ. ׳כן. ואני מעדיף זאת כך על פני "אדוני" או "נסיכי". זהו ההימור של אבי, לשלוח אותך אלי. ובכן. ייתכן ועוד אפתיע אותו. אך, כן, אתה יכול לקרוא לי אמת. ואמור להם כי אכלתי. צייתן כתמיד, אכלתי. לך לך כעת, ילד. עבודה רבה לפני.׳
פעם נוספת הילך מבטו למרחקים. ערמתי את הצלחות בשקט רב ככל הניתן ומיהרתי לעבר הדלת. אך כאשר הרמתי את הבריח, הוא דיבר שוב.
׳ילד?׳
׳אדוני?׳
׳אה־הא!,׳ הזהיר אותי.
׳אמת?׳
׳לאון נמצא בחדרי, ילד. הוצא אותו החוצה עבורי, האם תוכל? הוא נובל. אין כל טעם ששנינו נירקב כך.׳
׳כן, אדוני. אמת.׳
וכך פרשתי את חסותי על הכלב הזקן, אשר ימיו הטובים היו זה מכבר מאחוריו. בכל יום באתי לקחתו מחדרו של אמת, ויחד צדנו על גבעות, מצוקים וחופים אחר זאבים אשר מזה עשרות שנים לא נראו במקום. כפי שצ׳ייד ציין בדאגה, כושרי הגופני היה לקוי להחריד, ותחילה התקשיתי אף לעמוד בקצב ריצתו של הכלב הקשיש. אך בחלוף הימים הלכנו שנינו והשתפרנו ובאחד הימים לאון אף לכד ארנבת אחת עבורי. כעת, מנודה מממלכתו של בוריך, לא היססתי לעשות שימוש חופשי בבינה. אך כפי שגיליתי לפני זמן רב, אמנם יכולתי לתקשר עם לאון, אך לא ליצור עימו קשר אמיתי. אילו היה גור כלבים בן יומו, אין ספק כי היינו נקשרים זה לזה. אך לאון היה קשיש במונחים כלביים,
382
שוליית הרוצח
וליבו נתון לעולמים לאמת. משמעות הבינה אינה שליטה על חיות, כי אם הצצה ממושכת אל תוך חייהם.
שלוש פעמים ביום טיפסתי במעלה המדרגות העקלתוניות אל חדרו של אמת, שם ניסיתי לשדלו לאכול ולהעמיקו במספר מילות שיחה בטלה. לפעמים דמה הדבר לשיחה עם ילד או עם קשיש רפה שכל. בימים אחרים שאל אודות לאון, וחקר אותי בנושאים הקשורים לטירת הצבי ולעיירה. לעתים נעדרתי למשך ימים תמימים במסגרת מטלותיי האחרות. לרוב לא שת ליבו לכך, אך פעם אחת, לאחר ההתקלות בה ספגתי את דקירת הסכין, הבחין בנסיונותיי המגושמים להעמיס את הצלחות הריקות על המגש. ׳כיצד צוחקים הם אל תוך זקניהם המטונפים, ביודעם כי הורגים אנו את אחינו.׳
קפאתי על עומדי, תוהה מה מענה אוכל לספק לו, שכן למיטב הבנתי מעשיי היו ידועים אך ורק לצ׳ייד ולמלך ערמומי. ואולם עיניו של אמת יצאו פעם נוספת למרחקים, ואני עזבתי בדממה את החדר.
שלא במתכוון, התחלתי לשנות דברים סביבו. יום אחד, בעת שאכל, טאטאתי את החדר, ומאוחר יותר באותו הערב הבאתי עימי שק מלא בעשבי פיזור והרחה. חששתי פן אהיה לו למטרד, אך צ׳ייד לימדני לנוע בדומיה. עבדתי ללא אומר, ואמת לא הראה כל סימן כי הבחין בבואי או בצאתי. אך החדר נוקה ואוורר, ותפרחות הוורווריה המעורבות בניחוח עשבי הפיזור טיהרו את אויר החדר. פעם אחרת מצאתי את אמת שמוט בכסאו קשה המשענת. הבאתי עבורו כריות, מהן התעלם מספר ימים, אך יום אחד בבואי מצאתי כי סידר לו אותן בתנוחה הרצויה לו. החדר נותר ריק מכל דבר אחר, אך אני חשתי כי עליו להישאר כך, על מנת לשמר את נחישות מטרתו. על כן כל שהבאתי עבורו היו חפצים קטנים של נוחיות, לא אריגי קיר או וילונות, לא אגרטלי פרחים או פעמוני רוח מצלצלים, כי אם קורניות מלבלבות בכדים להקל על כאבי הראש שתקפוהו, וביום סוער אחד, שמיכה כנגד הגשם והצינה שחדרו בעד החלון הפתוח.
383
שושלת הרואים-למרחק
יום אחד מצאתיו ישן בכסאו, איבריו רפויים כשל גוויה. הידקתי את השמיכה סביבו כאילו היה נכה, והנחתי את המגש לפניו, מכוסה, בכדי לשמר את חום המנות. התיישבתי על הרצפה לצידו, שעון על אחת מהכריות בהן לא היה לו צורך, והקשבתי לדממת החדר. על אף חבטות הגשם על חומות הטירה בחוץ, ושריקת רוח הסערה, היה החדר שלו, כמעט אידילי. ודאי נמנמתי, שכן הקצתי וידו על ראשי.
׳האם הם אומרים לך להשגיח עלי כך, ילד, כאשר אני ישן? ממה הם חוששים, אם כך?׳
׳אם אמנם הם חוששים מדבר מה, אמת, הרי שלא אמרו לי דבר. הם רק אומרים לי להביא לך את ארוחותיך, ולהשתדל כמיטב יכולתי לגרום לך לאכול אותן. דבר לא יותר מכך.׳
׳ושמיכות וכריות, ואגרטלי פרחים ריחניים?׳
׳מעשיי שלי, נסיכי. איש אינו ראוי לחיות במדבר צחיח שכזה.׳
באותו הרגע חדרה בי ההכרה כי איננו מדברים בקול רם. הזדקפתי במקומי והבטתי בו.
כעבור רגעים מעטים גם אמת החל לחזור לעצמו. הוא נע בכסאו נעדר הנוחיות. ׳ברכה תהא על סערה זו, שכן בזכותה אוכל לנוח עתה. הסתרתי אותה מפני שלוש מספינותיהם. שכנעתי את אלו על גביהן אשר צפו בשמיים כי מדובר בלא יותר מאשר שבר ענן רגעי וחולף. עתה הם מרימים את המשוטים ומנסים לראות בעד מסך הגשם, בנסיון לשמור על נתיבם. ואני יכול לתפוש לעצמי כמה רגעי מנוחה.׳ לרגע השתתק. ’אני מבקש את סליחתך, נערי. לעתים באה לי האומנות בטבעיות אף יותר מהדיבור עצמו. לא התכוונתי לחדור לפרטיותך כך.׳
׳לא קרה דבר, נסיכי. פשוט הופתעתי מעט. אינני מסוגל לשלוח מרצוני את מחשבותיי, אלא באורח אקראי וחלש. אינני מבין כיצד זה נפתחתי למחשבותיך.׳
384
שוליית הרוצח
׳אמת, ילד, אמת ולא נסיכך. אין נסיך על פני האדמה שיושב בלי תנועה וחולצתו דבוקה לעורו, עם זקן בן יומיים על סנטרו. אך מה היא האווילות הזאת? ודאי דאגו ללמדך את האומנות? אני זוכר היטב כיצד ריטשה לשונה של פסיינס את נחישות דעתו של אבי.׳ הוא הירשה לעצמו חיוך דקיק.
׳גיילן ניסה ללמד אותי, אך אין בי את היכולת. אמרו לי שבקרב ממזרים לעתים קרובות...׳
׳רגע.׳ הוא נהם, ובין רגע היה בתוך מוחי. ׳זה היה מהיר יותר,׳ אמר בנימה מתנצלת, ואז הוסיף, רוטן לעצמו, ׳מה זה, מה מעיב כך על מחשבותיך? אה!׳ ונעלם ממוחי, במהירות וקלילות בה שולה בוריך קוץ מבשרה של חיה. הוא שתק שעה ארוכה, וכך עשיתי גם אני.
׳האומנות חזקה מאוד אצלי, כפי שהיתה גם אצל אחיך. אצל גיילן, לעומת זאת, היא לא.׳
׳אם כך כיצד נעשה לרב האומנים?׳ שאלתי חרש. תהיתי האם אומר הוא את הדברים בדרך של נחמה, לגרום לי לחוש טוב יותר עם כשלוני.
אמת לא השיב, ונראה היה מהורהר, כאילו מבקש למצוא דרך לטפל בנושא עדין מעין זה. ׳גיילן היה חביבה של המלכה דזירה. חיית המחמד שלה. היא הציעה את מועמדותו להיות מחליפה של סוליסיטי, והתעקשה על כך לא מעט. לעתים קרובות חשבתי כי רב האומנים הקשישה שלנו הסכימה לקבלו כשוליה מחוסר ברירה. סוליסיטי ידעה כי ימיה ספורים, אתה מבין. אני מאמין כי פעלה מתוך חופזה, ולקראת הסוף התחרטה על החלטתה. ואינני חושב כי זכה לקבל ולו מחצית מן ההכשרה שתעניק לו את התואר "רב אומן". אך הנה הוא כאן, וזה הקלף היחיד בידינו.׳
אמת כחכח בגרונו, עיניו מתרוצצות באי נוחות. ׳אומר את הדברים בפשטות הרבה ביותר, ילדי, שכן הבחנתי ביכולתך לנצור את
385
שושלת הרואים-למרחק
לשונך בשעת הצורך. גיילן זכה במעמדו בחסד ולא בזכות. איני סבור כי אי פעם הבין באמת את משמעות היותו "רב אומן". הו, הוא יודע שכרוך בכך כח רב, והוא לא היסס לעשות בו שימוש. אך סוליסיטי, בניגוד גמור אליו, מעולם לא התרברבה במעמדה או בכישוריה. סוליסיטי היתה יועצת אישית למלך חסדן, מקשרת בינו לבין כל אלה אשר הפעילו את אומנותם עבורו. היא שמה לעצמה מטרה לאתר את כל אלו אשר הפגינו כישרון באומנות וכושר שיפוט נכון לשימוש בה. המשושה הנוכחי הוא הראשון אותו אימן גיילן מאז היינו, אביר ואני, ילדים קטנים. ולמיטב שיפוטי, עבודתם אינה יוצאת דופן כלל ועיקר. לא, הם מאומנים, כפי שקופים ותוכיים מאומנים לחקות את בני האדם, ללא כל הבנה אמיתית של מעשיהם. אך, בדומה לגיילן, הם היחידים שיש לנו.׳ אמת התבונן מבעד לחלון והוסיף חרישית. ׳לגיילן אין את העדינות, את דקות ההבחנה. הוא מחוספס כאימו בשעתה, ויהיר לא פחות ממנה.׳ אמת נאלם דום לפתע, ולחייו האדימו כאילו אמר דבר מה נמהר. כאשר המשיך, היה דיבורו זהיר ומדוד יותר. ׳האומנות דומה לשפה, ילד. אינני צריך לצעוק עליך בכדי לגרום לך להבין את מבוקשי. אני יכול לפנות אליך בנימוס, או לרמוז, או להניח לך להבין בעצמך בעזרת לא יותר מאשר מנוד ראש וחיוך קל. אני יכול לשלוח את מחשבותיי לאדם, והוא יחשוב שהרעיונות באו לו מראשו שלו. אך כל זאת חמק מגיילן, גם בשימוש באומנות וגם בהעברתה לדור הבא. הסתגפות וכאב הינם רק דרך אחת להחליש את הגנותיו של אדם; זו הדרך היחידה בה מאמין גיילן. אך סוליסיטי השתמשה בעורמה. היא היתה מורה לי להתבונן כעפיפון, או בפירוד אבק מעופף ברוח, להתמקד בו כאילו לא היה דבר אחר בעולם. ולפתע, הנה היא היתה, בתוך ראשי, יחד עימי, מחייכת ומשבחת אותי. היא לימדה אותי כי להיות פתוח פירושו, פשוט, לא להיות סגור. וכי על מנת להיכנס לראשו של אחר, מרבית עבודתך נעשית ברגע שאתה יוצא מראשך שלך. האם אתה מבין, ילד?׳
386
שוליית הרוצח
׳פחות או יותר; היססתי.
׳פחות או יותר.׳ הוא נאנח. ׳יכולתי ללמדך את האומנות ללא קושי, לו רק עמד לרשותי זמן מספיק. אך אין לי את הזמן. אך אמור לי זאת: האם התקדמת יפה בשיעוריך, בטרם בחן אותך?׳
׳לא. מעולם לא היתה בי הנטיה רגע!׳ זה לא נכון! מה אני אומר, מה חשבתי לעצמי?׳ למרות שישבתי, איבדתי לפתע את שיווי משקלי והתנודדתי, ראשי נתקל במשענת כסאו של אמת. הוא שלח יד לייצב אותי.
׳הייתי פזיז מדי, אני מניח. הרגע, ילד. מישהו עירפל את מוחך. בלבל אותך, בדיוק כפי שאני מביך ומבלבל את הנווטים וההגאים של פולשי הספינות האדומות. משכנע אותם כי ערכו כבר את תצפיתם וכי נתיבם נכון, בעוד שלמעשה הם מנווטים היישר לתוך הצטלבות זרמים. משכנע אותם כי חלפו כבר על פני נקודה אותה כלל לא ראו. מישהו שיכנע אותך כי אינך יכול לשלוח את מחשבותיך, כי אינך מסוגל להשתמש באומנות.׳
׳גיילן,׳ אמרתי בבטחון. כמעט ידעתי את הרגע המדויק בו ארע הדבר. הוא פלש לתוכי באותו אחר צהריים עגום, ומאותו הרגע ואילך, דבר לא היה כמקודם. חייתי בתוך ערפל, כל אותם חודשים...
׳ייתכן מאוד. אף כי אם אמנם חדרת בעצמך אל תוך מוחו, ודאי ראית את שאביר עשה לו. הוא שנא את אביך כפי שלא שנא דבר מעודו, לפני שזה האחרון הפך אותו לכלב השעשועים שלו. שנינו חשנו רע מאוד עם כל הסיפור. היינו מחזירים את המצב לקדמותו, אילו היינו מגלים כיצד לעשות זאת ולהתחמק באותה עת מגילוי על ידי סוליסיטי. אך אביר היה חזק מאוד באומנות, ושנינו היינו רק ילדים אז, ואביר כעם מאוד כאשר עשה את אשר עשה. למרבה האירוניה זעמו היה מופנה כלפי דבר מה שגיילן עולל לי דווקא. גם כשלא עשה זאת מתוך כעס, כאשר חדר אביר אל מוחך היה זה כאילו נרמסת ברגלי עדר
387
שושלת הרואים-למרחק
פילים. ליתר דיוק, כאילו הושלכת לזרם מים מהיר. הוא היה פורץ פנימה, משליך את המידע ונמלט.׳ הוא החריש שוב, ושלח ידו להסיר את הכיסוי מעל קדרת מרק על המגש. ׳אני מניח כי תמיד חשבתי שהדברים ידועים לך. למרות שעכשיו, כשאני מהרהר בכך ברצינות, הרי שלא היתה יכולה להיות כל דרך אחרת עבורך לדעת. מי היה מספר לך?׳
אך אני נצמדתי למשפט אחד בדבריו, אשר הרעיד את כל נימי תקוותי. ׳תוכל ללמדני להפעיל את האומנות?׳
׳אילו היתה לי השהות. זמן בשפע. במובנים רבים אתה מזכיר את אביר ואותי, בימי לימודינו. כח מתפרץ. חזק, אך חסר ידיעה כיצד לשלוט בו. וגיילן... ובכן, הוא צילק אותך, אני מניח. הקמת סביבך חומות אותן אפילו איני מסוגל להקיף, וכוחי רב באומנות. יהיה עליך תחילה ללמוד להנמיכן. זה החלק הקשה. אך הייתי יכול ללמדך, כן. אם היתה, לי ולך, שנה תמימה, ושום דבר אחר לעשות.׳ הוא דחף את המרק הצידה. ׳אך אין לנו מותרות מעין אלה.׳
תקוותיי קרסו שנית. גל האכזבה שעטף אותי היה עצום, והוא גרר את נשמתי על אבני התסכול ללא רחם. זכרונותיי עברו ארגון מחודש מהיר, ובפרץ של חימה, ידעתי כל אשר נעשה לי. אילולא סמית׳י, הייתי מטיח את גופי ואת חיי אל הסלעים למרגלות גן המלכה. גיילן ניסה לרצוח אותי, ממש כאילו אחז בידו סכין. איש לא היה יודע אף כמה היכה והתעלל בי, למעט חברי המשושה הנאמנים לו נאמנות עיוורת. ולמרות שלא הצליח בכוונתו המקורית, הרי שבמעשהו גזל ממני כל סיכוי לדעת ולעסוק אי פעם באומנות. הוא הותירני נכה, ואני אגרום לו... זינקתי על רגליי, הרוני חונק את גרוני.
׳היי, לאט לך. לאט ובזהירות. זכאי אתה אמנם לטינה, אך איננו יכולים להרשות לעצמנו חילוקי דעות מעין אלה בטירה בשעה שכזאת. שא עימך את הטינה עד הרגע המתאים בו תוכל ליישבה בשקט, לטובת המלך.׳ הרכנתי את ראשי לשמע התבונה בקולו ודבריו. הוא הסיר את הכיסוי מעל צלחת בשר העוף הצלוי, והשמיטו חזרה. ׳מדוע תרצה
388
שוליית הרוצח
ללמוד בכלל את האומנות? זו מתנה אומללה למדי, עיסוק שאינו ראוי לאיש.׳
׳בכדי שאוכל לעזור לך,׳ השבתי מבלי לחשוב, ואז החלטתי כי נכון הדבר. היו ימים בהם הייתי עושה את הדבר על מנת להוכיח עצמי בן אמיתי לאביר, להרשים את בוריך או את צ׳ייד, או לשפר את מעמדי בטירה. כעת, לאחר ימים ארוכים של התבוננות דוממת במעשיו של אמת, יום אחרי יום, ללא כל הכרת תודה או הערכה מצד נתיניו, כל שביקשתי היה לסייע בידו.
׳לסייע לי,׳ חזר ואמר. רוחות הסערה החלו לדעוך. בלאות שפופה הרים את עיניו לעבר החלון. ׳קח את המזון מכאן, ילד. אין לי זמן עבורו.׳
׳אך אתה זקוק לכח,׳ מחיתי. מתוך אשמה ידעתי כי גזלתי את הזמן שמיועד היה למזון ולמנוחה.
׳אני יודע. אך עתה אץ לי זמן. אכילה גוזלת אנרגיה. משונה לגלות דבר שכזה. ואין לי כוחות עודפים לבזבז על אכילה כעת.׳ עיניו שוטטו למרחק, בוהות מבעד למסך הגשם שהחל זה עתה להיחלש.
׳הייתי נותן לך מכוחי, אמת, לו יכולתי.׳
הוא נתן בי מבט משונה. ׳אתה משוכנע? בטוח לגמרי?׳
לא הבנתי את עוצמת שאלתו, אך ידעתי את התשובה. ׳ודאי שאני בטוח.׳ ובקול חרישי הוספתי, ׳הרי אני אישו של המלך.׳
׳ומבשרי שלי עצמי,׳ אישר הוא. הוא נאנח. לרגע עלתה על פניו הבעת בחילה. הוא בחן שוב את המזון, ואז את החלון. ׳אולי יספיק לנו הזמן,׳ לחש. ׳וזה עלול להספיק למטרה. קללה על ראשך, אבא. האם חייב אתה תמיד לנצח? קרב הנה, ילד.׳
בקולו ניכרה להיטות שהפחידה אותי לא מעט, אך צייתתי. כאשר ניצבתי לצד כיסאו, הושיט לעברי את ידו. הוא הניח אותה על כתפי, כאילו ביקש עזרה בקימה.
389
שושלת הרואים-למרחק
הבטתי בו מעלה מן הרצפה. כרית הונחה תחת ראשי, והשמיכה אשר הבאתי עבורו קודם לכן הושלכה מעלי. אמת עמד, שעון כנגד אדן החלון. כל גופו רעד מן המאמץ, וגלי האומנות שבקעו ממנו היו כגלים משתברים שאת עוצמתם כמעט ויכולתי לחוש. ׳היישר אל הסלעים,׳ אמר בסיפוק עמוק, ופנה בסערה מן החלון. הוא שלח לעברי חיוך, חיוכו הישן והנועז, אשר דעך למראי.
׳כשה לטבח,׳ רטן, התלהבותו פחותה בהרבה. ׳היה עליי לדעת כי אין לך מושג על מה אתה מדבר.׳
׳מה קרה ליי׳ הצלחתי לשאול. שיניי נקשו האחת כנגד השניה, וכל גופי רעד, כבקדחת. לרגע חששתי שמא עומדות עצמותיי לצאת ממפרקיהן.
׳הצעתי לי את כוחך. לקחתי אותו.׳ הוא מזג ספל תה, וכרע לצידי להושיטו אל שפתיי. "לאט לך. אני עצמי מיהרתי יתר על המידה. האם אמרתי לך קודם לכן כי אביר היה שור פרא באומנותי מה עליי להגיד על עצמי, אם כך?׳
מזגו הישן ולבביותו המחוספסת שבו אליו. היה זה אמת אותו לא ראיתי מזה חודשים. הצלחתי לגמוע מן התה מבלי שיישפך על סנטרי, ושרף הליליות צרב את חיכי ואת גרוני. רעידותיי פסקו. אמת לגם כלאחר יד מן הספל.
׳בימי קדם,׳ החל בנימה עניינית, ׳המלך היה שואב כוח מהמשושה שלו. כחצי תריסר אנשים, לעתים יותר, כולם פועמים בתיאום מושלם זה עם זה, וביכולתם לאגור כוח משותף ולהציע אותו בשעת הצורך. זו היתה מטרתם האמיתית. לספק כוח למלכם, או לאנשי המפתח שלהם. אינני סבור כי גיילן הבין זאת אי פעם. המשושה שהוא יצר הוא בדיוק כך, מעשה ידיו ותו לא. הם דומים לסוסים, לפרדים או חמורים, כולם רתומים יחדיו. אין הם מהווים משושה אמיתי כלל וכלל. חסרה להם אחדות המחשבה.׳
390
שוליית הרוצח
׳ואתה שאבת כוח ממני?,
׳כן. האמן לי, ילד, לא הייתי עושה זאת לולא נוצר הצורך בכך, לולא חשבתי כי יודע אתה את אשר ויתרת עליו. אתה עצמך הזכרת לי כי הינך איש המלך, המונח העתיק. וקרובים בדם כפי שהיננו, ובכן, חשבתי שאוכל להתחבר אליך ולשאוב מכוחך.׳ הוא הניח את הספל על המגש בחבטה עמומה. סלידה עצמית חילחלה לקולו. ׳ערמומי. הוא מניע את הגלגלים, והכל קורה כרצונו. אין זה מקרה כי אתה הוא שנבחר להביא אליי את ארוחותיי, ילד. הוא הביאך להיות זמין עבורי.׳ הוא צעד נמרצות סביב החדר, ואז עצר, מעליי. ׳שוב לא אעשה זאת.׳
׳אה, זה לא היה כל כך נורא,׳ מלמלתי חלושות.
׳לא? ובכן, מדוע לא תנסה לעמוד על רגליך? או רק להתיישב? אתה רק ילד, וילד אחד, לא משושה. אילולא הכרתי בתמימותך ומשכתי עצמי ממך, היית־ עלול להיהרג. ליבך ונשימתך היו פשוט עוצרים מלכת. לא ארוקן אותך כך בעבור איש. הנה. ׳הוא רכן והרימני ללא קושי אל הכיסא. ׳שב כאן לזמן מה. ואכול. אני לא זקוק למזון עתה. וכאשר רוחך תשוב אליך, לך לערמומי. אמור לו כי אתה מסיח את דעתי, וכי כך אמרתי. אמור לו כי מבקש אני מאחד מנערי המטבחים להביא לי מעתה את ארוחותיי.׳
׳אמת,׳ התחלתי.
׳לא,׳ מיהר לתקן אותי. ׳אמור, "נסיכי". שכן בעניין זה אני אמנם נסיכך, ולא אקבל כל טענות ומענות. כעת אכול.׳
הרכנתי את ראשי, עלוב ומסכן, וסעדתי את ליבי. התה ושרף הליליות השיבו את רוחי מהר מכפי שציפיתי. זמן קצר לאחר מכן עמדתי, ערמתי את הצלחות על המגש ונשאתי אותן אל הדלת. חשתי מובס. הרמתי את הבריח.
׳פיץ־אביר הרואה־למרחק.׳
391
שושלת הרואים-למרחק
קפאתי על עומדי. סבתי באיטיות על מקומי.
׳זהו שמך, ילד. כתבתי אותו במו ידיי, ביומן הצבאי, ביום בו הובאת אליי. עוד משהו שחשבתי כי אתה יודע. הפסק לחשוב על עצמך כעל הממזר, פיץ־אביר הרואה־למרחק. ודאג לפגוש היום כערמומי.׳
׳להתראות,׳ אמרתי חרש, אך עיניו כבר הרחיקו בעד החלון.
וכך מצא אותנו שיאו של הקיץ.
צ׳ייד עם הלוחות שלו, אמת מול חלונו, הדר בחיזוריו אחר נסיכה עבור אחיו, ואני, הורג בחשאי בשם מלכי. דוכסויות החוף ופנים הארץ תפשו את מקומותיהן סביב שולחנות המועצות, מלחששות ויורקות זו בזו כחתולים הנלחמים על דגים. ומעל לכל היה ערמומי, שומר על רשתו מהודקת ושלמה כעכביש על קוריו, עירני לכל חוט וקשר. הספינות האדומות היכו בנו שוב ושוב, כדגי חתול בפתיונות בשר, קורעות מעלינו את עצמנו ובשרינו ומשיבות אותם אלינו, מרוקנים.
והמרוקנים הפכו לקללת הממלכה, אם היו קבצנים, טורפים או מעמסה למשפחותיהם. אנשים חששו לדוג, לסחור או לעבוד את האדמה במישורים סביב פי הנהר. ונטל המסים הלך ועלה ללא הפסק, על מנת להאכיל את החיילים והשומרים אשר דומה ולא עשו דבר למנוע את הפלישות על אף מספרם הגדל.
בחוסר רצון שיחררני ערמומי ממשימת ההשגחה על אמת. מלכי לא זימן אותי אליו במשך למעלה מחודש, עד אשר בוקר אחד נקראתי לשולחן ארוחת הבוקר ללא אזהרה מוקדמת.
׳זהו זמן גרוע במיוחד לנישואין,׳ הביע אמת את התנגדותו הנמרצת. ׳אין לי זמן לכך. לעת עתה נסתפק בהכרזה על אירוסינו, למשך שנה או יותר. ודאי יספיק הדבר למטרותינו, הלא כן?׳
התבוננתי באדם הכפוף והשדוף שישב לשולחן המלך, ותהיתי
392
שוליית הרוצח
האם אמנם זהו אותו נסיך מוצק ולבבי הזכור לי מילדותי. מצבו החמיר כל כך בתוך חודש אחד בלבד. הוא מולל באצבעותיו פיסת לחם, השיב אותה לשולחן. האדמומיות נטשה את לחייו, עיניו איבדו את הברק האופייני להן; שערו היה דהוי ודליל, שריריו רפויים. לובן עיניו הצהיב. בוריך היה ממלא אותו בתרופות נגד תולעים לו היה אחד הכלבים.
בלא שאשאל אמרתי, ׳צדתי עם לאון לפני יומיים. הוא תפש ארנבת בשבילי.׳
אמת פנה אלי, רוח חיוכו הישן מרחפת על שפתיו. ׳הוצאת את צייד הזאבים שלי ללכוד ארנבות?׳
׳הוא הפיק מכך הנאה מרובה. אולם הוא מתגעגע מאוד אליך. כאשר הביא אליי את הארנבת הרביתי בשבחים ומילות הערכה, אך כל דבריי לא סיפקו אותו.׳ לא רציתי לספר לו כיצד עיניו של הכלב נתלו בעיניי. לא בשבילך, ראיתי בהן בבירור.
אמת הרים את כוסו. הרעד שחלף בידו היה קל, אך נראה לעין. ׳אני שמח לשמוע שהוא יוצא איתך החוצה, ילד. עדיף מאשר...׳
׳החתונה,׳ קטע ערמומי את דבריו, ׳תחמם את לב האנשים. אני מזדקן, אמת, והזמנים אינם קלים. הנתינים אינם רואים את הקץ לצרותיהם, ואני אינני מעז להבטיח להם פתרונות שאין ביכולתי לספק. הנכרים צודקים, אמת. איננו הלוחמים אשר יישבו פעם את הארץ הזאת. הפכנו לעם מיושב ־ עם מיושב עליו ניתן לאיים בדרכים שאין בהם ולו בכדי להניד עפעף בעיני נוודים ושבטים משוטטים. וניתן להשמידנו בדיוק בדרכים אלה. כאשר אנשים מיושבים מחפשים בטחון, הם מחפשים המשכיות.׳
כאן הרמתי בפתאומיות את עיניי. אלו היו מילותיו של צ׳ייד, אחת לאחת. האם משמעותן היתה שצ׳ייד מעורב בתכנון והפקת הנישואין הללו? לפתע גיליתי עניין רב בשיחה, ושוב שאלתי עצמי מדוע זומנתי לשולחן ארוחת הבוקר.
393
שושלת הרואים-למרחק
׳מדובר בהרגעת הרוחות, אמת, בהחדרת אמונה ובטחון בלבבות אנשינו. אין לך את קסמו של הדר, ולא את הדרת הפנים של אביר אשר איפשרה לו לטפל כמעט בכל עניין. אינני אומר זאת על מנת לפגוע בך; כשרונך באומנות רב מכפי שראיתי אי פעם אצל מישהו משושלת הדם שלנו, ובתקופות לא מעטות היו יכולותיך הטקטיות לעזר רב מכפי שהיו כישוריו הדיפלומטיים של אביר מסוגלים להביא לממלכה.׳
הדברים נשמעו באורח חשוד כנאום מוכן לאוזניי. הבטתי בערמומי, שהשתתק. הוא הניח גבינה ושימורים על פרוסת לחם והחל ללעוס, מהורהר. אמת ישב דומם, מביט באביו. הוא נראה לי קשוב וחולמני בעת ובעונה אחת, כאדם המנסה בכל מאודו לשמור על עירנותו בעוד שכל אשר רצה היה להניח את ראשו על כר ולעצום את עיניו. נסיוני הקצר עם האומנות ויכולת הריכוז המפוצל שנדרשה על מנת לעמוד בפיתוייה ולשלוט בה עוררה בי הערכה עצומה לאמת ולמאמץ שעמד בפניו.
ערמומי הביט בי, ושוב בבנו. ׳במלים פשוטות, אתה חייב להינשא. יתרה מזאת, אתה חייב להביא ילד לעולם. זה יעשה נפלאות לתושבים. הם יאמרו, "טוב, כנראה שהמצב לא גרוע עד כדי כך, אם נסיכנו לא חושש להינשא ולהוליד ילד. ודאי לא היה עושה זאת לו היתה הממלכה על סף אבדון".׳
׳אך אתה ואני נדע את האמת, לא, אבא?׳ בקולו של אמת היה רמז דק שבדקים לרגשותיו, מרירות אותה לא שמעתי מימיי קודם לכן.
׳אמת,׳ החל ערמומי, אך בנו קטע את דיבורו.
׳מלכי,׳ אמר ברשמיות. ׳אתה ואני יודעים היטב כי אנו אכן ניצבים על פי תהום. וכעת, ביום זה, איננו יכולים להניח בצד את עירנותנו ומשמרנו. אין לי זמן לחזר ולהתחנף עתה, ועוד פחות זמן לשאת ולתת עם אבות רודפי בצע וכבוד תמורת יד בנותיהם. כל עוד מזג האוויר מאפשר, ספינות הפולשים האדומות תתקופנה. וכאשר יגיע
394
שוליית הרוצח
החורף, והסערות תהדופנה את ספינותיהם חזרה לנמלים ולהורים מהן באו, עלינו להפנות את מלוא תשומת לבנו ומאמצינו לביצור חופינו, ולאימון צוותים שיאיישו ספינות פשיטה משלנו. בכך ביקשתי לדון עמך. תן לי לבנות צי משלנו, לא ספינות סוחר שמנמנות שישייטו על המים כפיתוי לפולשים, אלא ספינות מלחמה זריזות, כאלו אשר בימים עברו עגנו לנמלינו, אשר חלק מבוני הספינות שלנו יודעים עוד לבנות. תן לי להעביר את זירת הלחימה לארצם של הפולשים, כן, גם בימות חורף. בעבר היו מלחים נועזים ולוחמים עזי רוח שכאלה בקרבנו. אם נתחיל לבנות ולאמן עכשיו, באביב הבא נוכל לכל הפחות להרחיקם מחופינו, ואולי עם חורף נצליח...׳
׳דרוש כסף לשם כך. וכסף נוטה שלא להגיע מאנשים מפוחדים עד אימה. על מנת לממן את הצי הזה שלך, סוחרינו צריכים לחוש בטוחים מספיק על מנת להמשיך לסחור בימים, ואיכרינו על מנת להמשיך לעבד את אדמותיהם ולרעות את צאנם בכרים הסמוכים לחופים. הכל מוביל, אמת, בסופו של דבר, לכך שעליך לשאת לך אישה.׳
אמת, שהתעורר לחיים מחודשים כאשר דיבר על ספינות המלחמה החדשות, שקע חזרה בכסאו. דומה ומשהו בתוכו קרס, ואני כמעט ציפיתי לראות גם אותו קורס לחלוטין.
׳כרצונך, מלכי,׳ אמר, אך בדברו נד בראשו לשלילה, כמכחיש את נכונות דבריו. ׳אעשה את אשר חושב אתה לנבון. זו חובתו של נסיך למלכו ולממלכתו. אך כאדם, אבא, אין מעשה מר וריק מתוכן יותר מלקיחת אישה אשר נבחרה על ידי אחי הצעיר. אני מוכן להתערב כי לאחר שתראה את הדר ותעמוד לצידי, לא תראה בי פרס מרשים במיוחד.׳ אמת השפיל עיניו לידיו, אל צלקות הקרב והעבודה שבלטו יותר מתמיד על רקע עורו החיוור. שמעתי את שמו במילותיו כאשר הוסיף ברוך, ׳תמיד הייתי הבן השני שלך. אחרי אביר, עם יופיו, כוחו ותבונתו. וכעת, אחרי הדר, עם פקחותו, קסמיו ומחוותיו. אני יודע כי סבור אתה שהוא יהיה מלך טוב יותר ממני. לא תמיד אתווכח עמך על
395
שושלת הרואים-למרחק
כך. נולדתי שני, וגדלתי להיות השני. תמיד האמנתי כי מקומי יהיה מאחורי כס המלכות, לא עליו. וכאשר ידעתי כי אביר יבוא בעקבותיך אל הכס, לא היה אכפת לי. הוא העריך אותי עד מאוד, אחי. הבטחון שנתן בי היה כבוד גדול עבורי; תמיד נתן לי חלק בכל הישגיו. להיות יד ימינו של מלך שכזה עדיף היה בעיניי מלהיות מלך לממלכות קטנות מאלה. האמנתי בו כפי שהוא האמין בי. אך הוא איננו. ואני משוכנע כי לא תופתע לשמוע כי ביני לבין הדר אין ולו במעט מן הקשר ההוא. אולי פער השנים; אולי אביר ואני היינו כה קרובים עד כי לא נותר מקום לאח נוסף. אך אינני חושב כי הוא מחפש אישה אשר תוכל לאהוב אותי. או אחת אשר...׳
׳הוא מחפש מלכה!׳ התפרץ ערמומי. ידעתי אז כי הויכוח אינו מתנהל כאן לראשונה, והרגשתי כי ערמומי אינו מרוצה כלל ועיקר מכך ששמעתי את המילים האחרונות. ׳הדר מחפש אישה לא בשבילך, או בשבילו, או כל שטות שכזאת. הוא מחפש אישה שתהיה מלכה לממלכה, לשש הדוכסויות. אישה שתביא לנו את העושר והאנשים והסכמי הסחר להם אנו זקוקים עתה, אם ברצוננו לשרוד את תקופת ספינות הפולשים האדומות. ידיים עדינות וניחוחות מבושמים לא יבנו את ספינות המלחמה שלך, אמת. אתה חייב להניח בצד את קנאתך לאחיך; אינך יכול להדוף את האויב אם אין בך אמונה לאלו העומדים לצידך.׳
׳בדיוק,׳ אמר אמת חרש. הוא דחף את כיסאו לאחור.
׳לאן אתה הולך?׳ תבע ערמומי לדעת.
׳חזרה לעבודתי,׳ השיב אמת קצרות. ׳להיכן עוד אני יכול ללכת?׳
ערמומי נרתע מהתשובה המרירה.
׳אבל בקושי אכלת...׳ הוא גימגם.
׳האומנות מחסלת כל תיאבון אחר. אתה יודע זאת.׳
׳כן. ואני יודע גם, כפי שאתה עצמך יודע, כי כשמגיע האדם למצב זה, סימן הוא כי קרוב אותו אדם לקצה. התיאבון לאומנות מאכל
396
שוליית הרוצח
את נפשו וגופו של האדם, לא מזין אותם.׳ דומה והשניים שכחו ממני לגמרי. התכווצתי בכיסאי, אילם, מכרסם את פרוסת הלחם כעכבר במחילתו.
׳ומה חשיבות לאדם אחד הנאכל, אם יש בכך להציל ממלכה שלמה?׳ אמת לא טרח להסתיר את הציניות בקולו, ולי היה ברור כי אין הוא מתכוון לאומנות לבדה. הוא דחף מעליו את צלחתו. ׳אחרי הכל,׳ הוסיף באירוניה נוטפת, ׳הרי יש לך בן נוסף שיוכל לצעוד קדימה ולתפוש את כס המלכות. אחד שנפשו לא נושאת את צלקות האומנות. אחד החופשי לשאת כל אחת בה יחפוץ, מתי שיחפוץ.׳
׳אין זו אשמתו של הדר כי אין בו את האומנות. הוא היה ילד חולני, חלש מכדי לעמוד באימוניו של גיילן. ומי צפה כי לא יהיה די בשני נסיכים מוכשרים באומנות?׳ מחה ערמומי. הוא קם בפתאומיות מן השולחן והחל לפסוע לאורך החדר. ליד אחד החלונות נעמד והביט אל הים. ׳אני עושה את שביכולתי לעשות, בני,׳ הוסיף בקול נמוך יותר. ׳האם אתה חושב כי אינני מודאג לראותך נאכל כך לאיטך?׳
אמת נאנח בכבדות. ׳לא. אני יודע. תשישות האומנות דיברה מגרוני, אבי, לא אני. אחד מאיתנו, לפחות, חייב לשמור על צלילות דעתו על מנת לנסות ולראות את התמונה השלמה. עבורי אין כלום מלבד שליחת מחשבותיי אל הים, ואז המיון, לנסות להבחין בין נווט לחותר, לגלות את הפחדים החבויים אותן מסוגלת האומנות להגדיל עשרות מונים, למצוא את אלו רבי הלבב בקרב אנשי הצוות, לתקוף קודם כל אותם. בשנתי ־ הם שורצים בחלומותיי, ובאוכלי ־ הם תקועים בגרוני. אתה יודע שאף פעם לא נהניתי מכך, אבי. תמיד ראיתי בכך מעשה נחות ועלוב ללוחם, לארוב ולרגל אחר מוחותיהם של אחרים. תן חרב בידי, ובשמחה ארגל אחר קרביהם. אני מעדיף להרוג אדם במו חרבי, ולא לשסות בו את כלבי הטרף של נפשו.׳
׳אני יודע, אני יודע,׳ אמר ערמומי ברוך, אך אני לא חשבתי כי הוא באמת יודע. אני, לכל הפחות, הבנתי את סלידתו של אמת ממעשיו.
397
שושלת הרואים-למרחק
היה עליי להודות כי היה לי חלק בהם, וכי חשתי טמא בגינם. אך כאשר הציץ לעברי, עיניי ופניי היו ריקות משיפוט. עמוק בתוכי קיננה האשמה האפלה; נכשלתי בלימוד האומנות, ובשעה קשה זו לא היה לנסיך כל צורך בי.
תהיתי האם הוא מתבונן בי כעת, האם הוא מבקש לשאוב שנית מכוחי. היתה זו מחשבה מפחידה, ואני הכנתי עצמי לקראתה. אולם הוא אך חייך אליי בעדינות, כמעט בהיסח הדעת, כאילו לא חלפה כלל מחשבה מעין זו בראשו. וכאשר קם מכסאו, וחלף על פניי, שלח ידו ופרע את שיערי משל הייתי לאון.
׳הוצא את כלבי החוצה, גם אם רק בשביל ארנבות. אני שונא להשאיר אותו כך בחדרו מדי יום, אך תחנוניו האומללים מפריעים לי בעבודתי.׳
הנדתי בראשי לאות הבנה, מופתע להיווכח כי אמת חש כלפי כלבו את אותו הכאב שחשתי אני בהיפרדי מעל הכלבים שלי.
׳אמת.׳
הוא פנה לעברו של ערמומי.
׳כמעט ושכחתי להגיד לך את אשר בעבורו קראתי לך לכאן הבוקר. זו, כמובן, נסיכת ההרים. קטקין, נדמה לי שקוראים לה...׳
׳קטריקן. וזה כל מה שאני זוכר, בערך, ממנה. ילדה קטנה וצנומה, בפעם האחרונה שראיתיה. אם כך היא האחת שנבחרה עבורי?׳
׳כן. מכל הסיבות בהן כבר דשנו. דע כי נקבע תאריך. עשרה ימים לפני חג הקציר. יהיה עליך לצאת לדרך בטרם תחל עונת הקציר אם ברצונך להגיע במועד. שם ייערך טקס, בפני בני עמה, טקס איחוד שניכם בברית, יחד עם החתימה על כל ההסכמים, בעוד שטקס החתונה הרשמי ייערך כאן, מאוחר יותר, כאשר תשוב לכאן יחד עימה. הדר מוסר כי אתה חייב...׳
398
שוליית הרוצח
אמת קפא על עומדו, ופניו האפירו בייאוש. ׳איני יכול. אתה יודע שאיני יכול. אם אנטוש כאן את עמדתי בעונת הקציר, דבר לא יישאר כאן כשאחזור. תמיד, תמיד היו הנכריים אכזריים ולהוטים ביותר במהלך החודש האחרון לפני פרוץ סערות החורף. מדוע חושב אתה כי השנה יהיו פני הדברים שונים? מרבית הסיכויים כי אחזור עם קטריקן למצוא אותם חוגגים כאן, בטירת הצבי, ואת ראשך מקשט את חודה של חנית בברכת ברוך הבא!׳
ניכר כי הדברים הכעיסו את ערמומי, אך הוא שלט במזגו כאשר הוסיף, ׳האם אתה באמת חושב כי מצבנו יהיה כה קשה לו תפסיק לשלושה שבועות את מאמציך?׳
׳אני יודע זאת,׳ השיב אמת בליאות. ׳אני יודע זאת בדיוק כפי שאני יודע כי עליי להיות עתה על המשמר, בעמדתי, ולא כאן. אבא, אמור להם כי הטקס חייב להידחות. אעלה אליה ברגע בו יכסה שטיח השלג הראשון את האדמה, והרוח המבורכת תעיף את ספינותיהן חזרה לנמליהן.׳
׳אין זה אפשרי,׳ אמר ערמומי בנימת חרטה. ׳יש להם אמונות משלהם, שם למעלה בהרים. חתונה הנערכת בחורף פירושה יבול דל. אתה חייב לשאתה לאישה בסתיו, כאשר האדמה מניבה את פריה, או בשלהי עונת האביב, כאשר הם קוצרים את שדות ההרים הזעירים שלהם.׳
׳אינני יכול. בשעה שמגיע אליהם האביב, כאן שורר מזג אויר נוח ונאה, והפולשים אורבים לפתחנו. ודאי מבין אתה את פשר הדבר!׳ אמת טלטל את ראשו אנה ואנה, כסום המתמרד במושבותיו. הוא לא רצה להיות כאן. עד כמה שסלד מעבודת האומנות, היא קראה לו אליה. וליבו יצא אליה, באופן אשר בינו לבין הגנת הממלכה לא היה דבר וחצי דבר. תהיתי האם גם ערמומי יודע זאת.
תהיתי אם אמת יודע זאת.
399
שושלת הרואים-למרחק
׳להבין זה דבר אחד,׳ המלך אמר בסבלנות. ׳לדרוש מהם להשליך לפח את אמונותיהם, זה דבר אחר לחלוטין. אמת, הדבר חייב להיעשות, להיעשות עכשיו.׳ הוא שפשף את רקותיו באצבעותיו, כאילו סבל כאב. ׳אנחנו זקוקים לאיחוד הזה. אנחנו זקוקים לחיילים שלה, למתנות הנישואין, לאביה לצידנו. אי אפשר לדחות זאת. האם לא תוכל לצאת אליה באפיריון סגור, מוגן מפני פגעי הרוח ומזג האויר, כך שתוכל להמשיך באומנותך תוך כדי המסע? זה עשוי אף להיטיב עימך, לצאת החוצה קצת, לנשום אויר נקי, ו...׳
׳לא!׳ אמת שאג את המילה, וערמומי סב על מקומו, כאילו נהדף על ידי רוח בלתי נראית. אמת התקדם לשולחן והיכה בו באגרופו, חמתו מתפרצת כפי שלא ראיתיה מעולם. ׳לא ולא ולא! אינני יכול לעשות את עבודתי על עגלת סוסים מתנודדת ומקרטעת. ולא, לא אבוא בפני הכלה שבחרת עבורי, בפני האישה הזאת שכלל אינני זוכר, באלונקה, כנכה. לא ארשה שתראה אותי כך, ולא ארשה כי אנשיי ילעגו לי מאחורי גבי, ויגידו "הו, תראו את אמת האמיץ והנועז, שרוע לו באלונקה כקשיש מוכה צרעת, מובל לאיזו אישה כאחת מהזונות הנוכריות". אילו מין תכניות מטופשות הן, שאתה מכין עבורי? בילית בקרבם של בני ההרים, אתה מכיר את מנהגיהם. אתה באמת חושב שאישה מביניהם תסכים לקבל גבר המגיע אליה בצורה שכזאת? אפילו בקרב בני המלוכה אצלם נהוג להשאיר תינוק למוות אם אינו נולד שלם ובריא. אתה תחריב את תכניתך במו ידיך, ובה בעת תותיר את שש הדוכסויות חשופות למתקפת הפולשים.׳
׳אז אולי...׳
׳אז אולי ישנה כעת ספינה אדומה, לא כל כך רחוק מאי הביצה, וברגעים אלו ממש מבטל קברניטה בהינף יד את חלום הביעותים שחלם בליל אמש, והנווט מתקן את נתיבה ושואל את עצמו כיצד זה טעה בסימני הדרך של חופינו. ברגעים אלו ממש נהרסת כל עבודתי מליל אמש, בעת שאתה ישנת והדר רקד ושתה עם מלחכי הפנכה שלו,
400
שוליית הרוצח
ובעת שאנו עומדים ומפטפטים כאן לריק. טפל בכך, אבא. טפל בכך בכל אופן שתמצא לנכון, כל עוד אינני צריך לעשות דבר מלבד האומנות בשעה שקללת מזג האוויר הנוח שורה על חופינו., את דבריו האחרונים אמר אמת תוך כדי הליכה, וטריקת הדלת לחדרו של המלך כמעט והבליעה את מילותיו האחרונות.
ערמומי עמד ולטש עיניו בדלת דקות ארוכות. אז העביר את ידו על עיניו ומחה אותן, אך אם משום עייפות או דמעה, או פירור אבק, זאת לא ידעתי. הוא התבונן סביבו בחדר, וכאשר נחו עיניו עליי התקמט מצחו, משל נמצאתי שלא במקומי. אז, משנזכר לסיבת היותי כאן, ציין ביובש, ׳ובכן, זה היה קל, לא? ועדיין, חייבת להימצא הדרך. וכאשר אמת ירכב אל כלתו, אתה תלך יחד איתו.׳
׳כרצונך, מלכי,׳ אמרתי בשקט.
׳זהו רצוני.׳ הוא כחכח בגרונו, ואז פנה שוב אל עבר החלון. ׳לנסיכה יש קרוב משפחה אחד ויחיד, אח בוגר. אין הוא אדם בריא במיוחד. הו, הוא היה חזק ובריא פעם, אך חץ פילח את חזהו באחד הימים בערבות הקרח. נכנס ויצא, כך סיפרו להדר. והפצעים בחזהו ובגבו הגלידו. אך בחורף הוא מרבה להשתעל, ודם עולה מריאותיו, ובקיץ הוא מתקשה לרכב על סוסו או להתאמן עם אנשיו במשך למעלה מחצי יום. בהכירי את אנשי ההרים, אני מתפלא על כי הוא עדיין יורש העצר שלהם. בדרך כלל אין הם סובלים את החלשים והנזקקים.׳
הרהרתי לרגע. ׳אצל בני ההרים רווח אותו מנהג הקיים גם אצלנו. זכר או נקבה, הצאצאים יורשים לפי סדר הילודה.׳
׳אכן, כך הוא,׳ אמר ערמומי חרש, וידעתי כי כבר חשב כיצד שבע דוכסויות יהיו חזקות יותר משש. זו הסיבה לשמה זומנתי לארוחת הבוקר.
׳ואביה של הנסיכה קטריקן?׳ שאלתי. ׳מה מצב בריאותו?׳
׳איתנה ויציבה ככל שניתן לבקש, בגילו. משוכנע אני כי יוסיף
401
שושלת הרואים-למרחק
להנהיג את עמו למשך עשור שנים לפחות, ויורשו יקבל לידיו ממלכה שלמה ובטוחה.׳
׳עד אז, ודאי ייפתרו כל בעיותינו עם הספינות האדומות. אמת יהיה חופשי לטפל בענינים אחרים.׳
׳סביר להניח,׳ הסכים עימי המלך. עיניו פגשו לבסוף בעיניי. ׳כאשר אמת ייצא אל כלתו, אתה תהיה לצידו. האם מבין אתה מה תהיה משימתך? אני סמוך ובטוח כי תשמור על סודיות וחשאיות מלאה.׳
הרכנתי ראשי. ׳כרצונך, מלכי.׳
402
שוליית הרוצח
19
מסע
לדבר על ממלכת ההרים כממלכה פירושו להתחיל עם אי הבנה עמוקה של האזור ושל אוכלוסייתו. באותו אופן לא יהיה זה מדויק לקרוא למקום צ׳יורדה, למרות שהצ׳יורדה מהווים ללא ספק חלק ניכר מן האוכלוסיה. ממלכת ההרים אינה ממלכה של חבל ארץ רציף, כי אם של עיירות ויישובים רבים הבנויים על צידי ההרים, של עמקים קטנים ואדמות ניר; ממלכה של עיירות סחר אשר הוקמו לאורך הדרכים הקשות המובילות למעברים, ושל שבטי ציידים ורועי צאן נודדים אשר פרושים לכל רוחב הארץ העויינת ביניהן. הסיכוי שעם רבגוני שכזה יתאחד הינו סיכוי קלוש,בשל התנגשויות האינטרסים המתבקשות. באורח מוזר,עם זאת, הכה היחיד החזק יותר מעצמאותה ומנהגיה היהודיים של בל קבוצה וקבוצה הוא נאמנותם המוחלטת של אנשיה ל״מלך" בני ההרים.
המסורת מגלה לנו כי שושלת זו החלה עם הנביאודהשופטת, אישה אשר מלבד חוכמתה הרבה,היתה גם פילוסופית שפיתחה תאוריה סביב המלוכה, תאוריה שמהותה סובבת סביב תפקידו של המנהיג כמשרודהעל של נתיניו, וסביב חובתו של מנהיג זה לנהוג בהתאם ולהיות נעדר פניות אישיות לחלוטין. אין זמן מוגדר בו הפכה השופטת להיות המלכה; היה זה מעבר בשלבים, במהלכם שמועות על תבונתה ויושרה של הקדושה מג׳האמפ עשו להן כנפיים בכל רחבי הארץ. ככל
403
שושלת הרואים־למרחק
שרבו אלו אשר עלו לרגל אל השופטת, שם הסכימו לקבל על עצמם את מרותה ושיפוטה, היה זה אך טבעי כי חוקי ההסדרים שנקבעו על פיה יהפכו לחוקים המקובלים על כל בני ההרים, וכי יותר ויותר אנשים יאמצו את חוקי ג׳האמפ כחוק העליון. וכך שופטים היו למלכים, ולמרבית הפלא הצליחו לשמר את אותה מידה עצמית של מודעות-השירות וההקרבה העצמית על מזבח עמם. סיפורים רבים מספור מסופרים בג׳האמם על מלכים ומלכות שהקריבו עצמם למען עמם, בכל דרך העולה על הדעת, החל מהגנה בגופם על ילדי רועים מפני חיות טרף, וכלה בהצעת עצמם ככופר לפדיון שבוייהם בעיתות מלחמה.
ברחבי העולם נפוצים הסיפורים על בני ההרים כעם קשה עורף, כמעט פראי. למעשה, הארץ בה יושבים הם היא ארץ קשה ובלתי מתפשרת, וחוקיהם משקפים זאת נאמנה. אמת היא כי תינוקות הנולדים עם מומים ופגמים נחשפים לקור, או, לעתים קרובות יותר,מוטבעים או מסוממים למוות. הקשישים ביניהם בוחרים לעצמם,לעתים תכופות,סוג של נידוי עצמי בתוך המשפחה,אשר מסתיים בדרך כלל כעבור זמן קצר בהשפעת הרעב והקור, מבלי שיהיו לנטל ומעמסה על קרוביהם.
בסופו של דבר התנהלו הדברים כרצונו של אמת. לא היה זה נצחון מתוק עבורו, אני משוכנע, שכן התעקשותו הנחרצת התבררה זמן קצר לאחר מכן כמוצדקת.
גל חסר תקדים של תקיפות ופשיטות שטף את עיירות החוף. בתוך כחודש, שני כפרים הועלו באש ושלושים־ושניים מתושביהם נלקחו לריקון. תשעה עשר מהם נשאו עימם את בקבוקוני הרעל הנפוצים עתה בכל אזור החוף, ובחרו לשים קץ לחייהם. עיירה שלישית, בעלת אוכלוסיה גדולה יותר, הגנה על עצמה בהצלחה יתרה, ולא בזכות צבאו של המלך, אלא בעזרתם של שכירי חרב שאנשי העיירה אירגנו ומימנו בעצמם; למרבה האירוניה, מרבית הלוחמים הללו היו מהגרים נכריים בעצמם...
404
שוליית הרוצח
על כל פנים, הרטינות בממלכה כנגד מראית חוסר פעילותו של המלך הלכו והתעצמו.
לא היה טעם להסביר להם על אמת ועל עבודת המשושה. מה שהאנשים רצו, מה שהיה להם צורך בו, היו ספינות מלחמה, שיגנו בגופן על החופים. אך בניית ספינות היא מלאכה האורכת זמן, וספינות הסוחר המגושמות שהומרו לאניות משמר לא היוו כל איום על ספינות הפולשים האדומות, הזריזות והמוצקות. הבטחות לספינות מלחמה בעונת האביב הביאו נחמה מועטה בלבד לחוואים ורועי הצאן שנאבקו להגן על יבול העונה ועל צאנם.
כל אותה העת, דוכסויות פנים הארץ הלכו והגבירו את התנגדותן ללקיחת חלק בנטל המסים האמורים לשמש לבניית ספינות מלחמה, להגנה על חוף בו לא חלקו. מנגד, מנהיגי דוכסויות החוף ציינו בארסיות כי ישמחו לגלות איך יסתדרו תושבי פנים הארץ ללא נמלים וספינות מטען להעביר את סחורותיהם.
לא אחת סערו הרוחות במהלך פגישות המועצה העליונה; באחד המקרים, טען הדוכס ראם מטילת׳ כי נתינת האיים הסמוכים וכף הפרווה תהיה מחיר שולי אם יהיה בכך בכדי להפחית את תקיפות הפולשים. הדוכס ברונדי מחבל ברנס כמעט ואיבד את שלוות רוחו, וצווח כי יחסום את כל תנועת הסחר לאורך נהר הדוב, "אז נגלה אם דוכסות טילת' תראה בכך מחיר שולי וקטן". המלך ערמומי הצליח לסכם את הישיבה בטרם עברו חילופי הדברים לחילופי מהלומות, אך לא לפני שהדוכם מפארו הבהיר כי הוא מצדד בטילת.׳ עם כל חודש שעבר, עם כל העלאת מסים, הלכו קווי המחלוקת והודגשו.
ברי היה לכל כי דבר מה חייב להיעשות על מנת להשיב לממלכה את אחדותה, ובעיני המלך דבר זה היה חתונה מלכותית.
וכך פעל הדר בדרכיו הדיפלומטיות, והוסכם כי הנסיכה קטריקן תגיש את שבועותיה לאמת באמצעות אחיו, בנוכחות כל בני משפחת
405
שושלת הרואים-למרחק
המלוכה שלה אשר ישמשו כעדים, וכי דבריו של אמת יועברו דרך הדר. עוד הוסכם כי ייערך טקס נוסף, ברוב הוד והדר, בטירת הצבי, בו ייקחו חלק, כמובן, נציגים ממשפחת הנסיכה. ובינתיים נותר הדר בבירת ממלכת ההרים ג׳האמפ. נוכחותו שם עוררה זרם בלתי פוסק של שליחים, מתנות ומצרכים בין טירת הצבי לג׳האמם. לא חלף שבוע מבלי שתעזוב משלחת את המצודה, או תבוא בשעריה. בטירת הצבי, הכל רגש.
לדידי, היתה זו דרך משונה ומסורבלת להכין חתונה.
כל אחד מהם יישבע אמונים לאחר חודש תמים בטרם אף ייראו זה את זו. אך ההשלכות הפוליטיות היו חשובות מרגשות חתני השמחה, וההכנות לטקסים הנפרדים היו בעיצומן.
זה מכבר התאוששתי מחוויית נתינת הכח לאמת. אולם ההבנה המלאה של מה שגיילן עולל לי ולמוחי ־ לכך נדרש זמן רב יותר. אני מאמין כי הייתי מתעמת ישירות עימו, חרף עצתו המנוגדת של אמת, לולא עזב את טירת הצבי, באחת מהשיירות לג׳האמפ, אליה התלווה עד לבית קרוביו בדוכסות פארו. בעת שובו כבר הייתי בדרכי לג׳האמפ, וכך נותר גיילן מחוץ להישג ידי.
פעם נוספת מצאתי עצמי פנוי במשך רוב שעות היממה. עדיין טיפלתי בלאון, אך הדבר לא גזל יותר משעה או שעתיים מזמני מדי יום. אודות ההתקפה על בוריך לא גיליתי כל חדש, בעוד שזה האחרון לא נסוג ולו במעט מן הנידוי המוחלט שגזר עליי. ירדתי פעם אחת לעיירת טירת הצבי, אך משחלפתי בקרבת חנות הנרות, היתה זו סגורה ונעולה על בריח. חקירותיי בחנות הסמוכה העלו כי חנות הנרות היתה סגורה מזה כעשרה ימים או למעלה מכך, וכי אם אין ברצוני לקנות רתמות עור, הרי שמוטב כי אסתלק מן החנות ואפסיק להטרידו. חשבתי על הבחור הצעיר שראיתי עם מולי, ובליבי לא איחלתי להם כל טוב ביניהם.
משום סיבה מלבד הבדידות, החלטתי לחפש אחר ליצן החצר. אף פעם קודם לכן לא ניסיתי בעצמי ליזום עימו מפגש, והוא אמנם התגלה כחמקן באורח שלא ייאמן.
406
שוליית הרוצח
לאחר שעות מספר של שוטטות חסרת תוחלת ברחבי הטירה, בתקווה להתקלות מקרית עימו, אזרתי אומץ לגשת לחדרו. מזה שנים ידעתי היכן נמצא החדר, אך טרם ביקרתי בו, ולאו דווקא משום היותו ממוקם באזור מרוחק ומבודד של המצודה.
ליצן החצר לא חיבב קירבה יתרה, מלבד זאת אשר בחר להעניק בעצמו, במועד ובמקום בהם בחר לעשות זאת. חדריו שכנו בפסגת אחד הצריחים. פדרן אמר לי כי בעבר שימש המקום כחדר מפות, וכי ניתן היה לראות ממנו באין מפריע את כל הארץ המקיפה את טירת הצבי, אך תוספות שנבנו עם השנים חסמו את הנוף, וצריחים גבוהים אף יותר הוקמו ושימשו לאותה מטרה. שוב לא היה לאיש צורך בחדרים, מלבד ליצן החצר.
טיפסתי במעלה המדרגות לעברם, אותו יום, סמוך לתחילת עונת הקציר. היה זה יום חם, לח ודביק. המגדל היה סגור, מלבד חרירי קשתות החיצים אשר לא עשו דבר מלבד להאיר באלומות אור צרות את פרודות האבק שרגליי העלו מן האבן. תחילה, אפלת הצריח נראתה לי קרירה ונעימה יותר ממעמסת החום בחוץ, אך ככל שהגבהתי במדרגות כך נעשה האוויר דחוס ומחניק יותר, וכאשר הגעתי אל הרחבה לפני דלת החדר, חשתי כאילו לא נותר במקום כל אויר לנשימה.
הרמתי את ידי בכבדות והלמתי בדלת העץ האיתנה. ׳זה אני, פיץ!׳ קראתי, אך האויר החם והעבש החניק את קולי כשמיכה לחה המחניקה להבה.
האם אשתמש בכך כתירוץ? האם אומר כי חששתי שאין הוא שומע אותי, ועל כן נכנסתי לראות האם אמנם הוא נמצא? או אולי אומר כי המחנק והצימאון אילצוני להיכנס בחיפוש אחר מעט אויר צח ומים? כל סיבה תהיה טובה מספיק, שיערתי אז. הנחתי את ידי על הבריח, הרמתי אותו ונכנסתי פנימה.
׳ליצן?׳ קראתי, אך חושיי ידעו כבר כי הוא לא נמצא בחדר. לא
407
שושלת הרואים-למרחק
באותה הדרך בה ידעתי לחוש בקרבתם של אנשים או חיות, אלא פשוט על פי הדממה שציפתה לי. וכך ניצבתי בפתח ופערתי פי אל מול נפש שנפרשה לרווחה לעיניי.
אור בשפע, פרחים וצבעים שימשו בערבוביה. נול אריגה ניצב באחת הפינות, וכדורים כדורים של חוטי טוויה צבעוניים היו פזורים על הרצפה לידו. המצעים הארוגים על המיטה והוילונות התלויים מעל החלונות הפתוחים לא דמו לדבר אותו ראיתי מעודי ־ אריגים של צורות גאומטריות שרמזו על שדות פורחים תחת שמיים תכולים. בתוך קדרת חימר רחבה ריחפו במים צמחים צפים, ודגי כסף דקיקים שחו בהם סביב העלים ואבני החצץ שפוזרו בקרקעית. ניסיתי לדמות לי את הליצן החיוור והציני במרכז כל הצבע והאמנות הללו. פסעתי צעד אחד פנימה אל תוך החדר, ועיניי נפלו על דבר מה שעצר לרגע את פעימת ליבי בחזי.
תינוק.
כך חשבתי בתחילה, ומבלי לחשוב פעמיים קרבתי אליו בשני צעדים מהירים ורכנתי לצד העריסה בה שכב. אך לא היה זה תינוק חי, כי אם בובה, עשויה בכישרון כה רב עד כי כמעט ציפיתי לראות את החזה הקטנטן עולה ויורד בנשימות. הושטתי ידי לפנים החיוורות והעדינות, אך לא העזתי לגעת בהן. פיתולי המצח, העפעפיים הסגורות, האודם הורדרד שהציף את הלחיים הזעירות, אפילו הידיים הקטנות המונחות מעל שמיכת הצמר היפהפיה ־ הכל היה יפה מכדי להיות מעשה ידי אדם, או כך סברתי עד אותו הרגע. את טיבו של החימר המופלא ממנו נעשתה הבובה לא הצלחתי לנחש, אף לא את זהותה של היד אשר עיטרה כך את הריסים הזעירים. כסות הצמר היתה מקושטת בעלי אמנון ותמר, והכרית עשויה היתה ממשי. אינני ידוע כמה זמן כרעתי שם, דומם ושקט כאילו היה זה באמת תינוק ישן. אך בסופו של דבר קמתי, יצאתי בהילוך זהיר מן החדר וסגרתי את הדלת מאחורי. ירדתי לאיטי במדרגות הפתלתלות, קרוע בין החשש שמא אפגוש בו
408
שוליית הרוצח
בדרכו מעלה, ובין הידיעה המכבידה כי זה עתה גיליתי דייר נוסף בטירה אשר היה גלמוד לפחות כמוני.
צ׳ייד זימן אותי אליו באותו לילה, אך כאשר עליתי לחדרו, התחוור לי כי לא עשה זאת מכל סיבה מלבד לראותני. ישבנו יחד, בשתיקה הדדית כמעט מלאה, אל מול האח החשוכה, ואני חשבתי כי צ׳ייד נראה זקן מתמיד.
כפי שאמת היה מאוכל, כך צ׳ייד היה מעוכל.
ידיו הגרומות הזכירו יותר מכל ידיו של שלד, ובלובן עיניו בלטו קורים אדומים. הוא נזקק נואשות לשינה; תחת זאת בחר לקרוא לי אליו. הוא ישב לצידי, שקט ודומם, מכרסם כזית מן המזון שהונח לפניו. כעבור שעה ארוכה, החלטתי לסייע בידו.
׳האם חושש אתה שמא לא אוכל לבצע את שהוטל עלייד שאלתי אותו חרש.
׳לעשות מהד השיב בשאלה בפיזור נפש.
׳להרוג את נסיך ההרים. רוריסק.׳
צ׳ייד פנה לעברי והישיר עיניו אל עיניי. השתיקה התארכה.
׳אתה לא ידעת כי המלך ערמומי הטיל עליי לעשות זאת,׳ גמגמתי לבסוף.
אט אט הוא פנה חזרה לעבר האח הריקה, ובחן אותה כאילו בערה בה האש. ׳אני רק יוצר את המכשיר,׳ אמר לבסוף, בשקט בשקט. ׳אדם אחר משתמש באשר יצרתי.׳
׳האם אתה חושב שזו משימה... רעה? שגויה?׳ נשמתי עמוקות. ׳לפי מה שידוע לנו, הוא בכל מקרה לא אמור לחיות עוד זמן רב. מדובר כמעט בהמתת חסד, אם יבוא המוות אליו בהסתר באישון ליל, במקום...׳
׳ילד,׳ קטע צ׳ייד את שטף דיבורי, ׳לעולם אל תעמיד פנים כי היננו אחרים ממי שהיננו. רוצחים. לא סוכניו הרחמניים של מלך נבון.
409
שושלת הרואים-למרחק
רוצחים פוליטיים המפזרים מוות בשמה ולטובתה של הממלכה. כאלה אנחנו.׳
היה זה תורי לחקור את הלהבות הבלתי נראות באח. ׳אתה מקשה עליי מאוד. קשה מדי. מדוע? מדוע הפכת אותי למי שאני, אם מנסה אתה כעת להחליש את נחישות החלטתי...׳ המלים גוועו על שפתיי.
׳אני חושב... לא משנה. אולי זו מין קנאה שלי, ילדי. אני תוהה, אני מניח, מדוע משתמש ערמומי בך ולא בי. אולי חושש אני פן איני יכול עוד לשמש בידו. אולי, עתה משמכיר אני אותך היטב, אני מתחרט על כי התחלתי להפוך אותך ל...׳ והפעם היה זה צ׳ייד שהשתתק, מחשבותיו נודדות למקום חסר מילים.
ישבנו יחד, מהרהרים במשימה. לא היה מדובר כאן באכיפת צדק המלך. לא היה זה גזר דין מוות בעוון פשע. היתה זו הסרה פשוטה מן הדרך של אדם שהיווה מכשול בדרך לעמדה רבת כח. ישבתי כך עד אשר התחלתי לפקפק ביכולתי לבצע את המשימה כראוי. אז נשאתי עיניי לסכין קילוף פירות עשויה כסף נעוצה עמוק בשידת העץ בחדרו של צ׳ייד, וחשבתי כי אני יודע את התשובה.
׳אמת הגיש קובלנה, בשמך,׳ אמר צ׳ייד לפתע.
׳קובלנה?׳ שאלתי, קולי רועד לפתע.
׳לערמומי. ראשית, על כי גיילן התעלל ורימה אותך. תלונה זו הגיש באורח רשמי, באומרו כי בכך מנע מן הממלכה את השימוש באומנותך, בזמנים בהם היא דרושה יותר מכל. באורח בלתי רשמי הוא רמז למלך כי עדיף היה לו יישב בעצמו את העניין עם גיילן, בטרם תיקח אתה את היוזמה לידיך.׳
בהביטי אל פניו של צ׳ייד, ידעתי כי כל תוכן שיחתי עם אמת היה ידוע לו. לא הייתי משוכנע כיצד אני מרגיש בקשר לכך. ׳לא הייתי עושה זאת, כלומר, לא הייתי נוקם את נקמתי בגיילן. לא אחרי שאמת ביקש ממני...׳
410
שוליית הרוצח
צ׳ייד נתן בי מבט מלא הערכה שקטה. ׳כך אמרתי לערמומי. אך הוא הבהיר לי כי עליי למסור לך כי הוא בעצמו יישב את העניין. הפעם המלך יפעל בעצמו. עליך להמתין עד אשר תבוא על סיפוקך.׳
׳מה יעשה?׳
׳זאת אינני יודע. איני חושב שערמומי בעצמי יודע זאת עדיין. חייבים לנזוף באדם הזה. אך אנו חייבים לזכור גם כי אם ברצוננו להקים קבוצות נוספות של אומנים, אסור שגיילן יחוש ממורמר יתר על המידה.׳ צ׳ייד ניקה את גרונו, והוסיף בקול נמוך יותר, ׳אמת הגיש קובלנה נוספת למלך. הוא האשים אותי ואת המלך, באופן בוטה למדי, בנכונות להקריב אותך על מזבח הממלכה.׳
זאת, ידעתי לפתע בוודאות, היתה הסיבה האמיתית לזימוני לכאן הלילה. ישבתי ללא אומר.
צ׳ייד המשיך בדבריו, קולו עדיין נמוך וחרישי. ׳ערמומי טען כי אף לא שקל זאת. לדידי, לא היה לי כל מושג כי הדבר אפשרי.׳ הוא נאנח בכבדות, כאילו התקשה להגות את המלים. ׳ערמומי הוא המלך, ילד. דאגתו הראשונה והעיקרית חייבת להיות לממלכה.׳
פעם נוספת, השתיקה בינינו התארכה. ׳אתה אומר שהוא יקריב אותי. ללא היסוס.׳
הוא לא הסיר את עיניו מן האח. ׳אותך. אותי. אפילו את אמת, אילו החליט כי היה בכך בכדי להציל את הממלכה.׳ אז פנה אליי. ׳לעולם אל תשכח זאת,׳ אמר.
ערב יציאת משלחת האירוסין לג׳האמפ, לייסי באה לחדרי. השעה היתה מאוחרת, וכאשר אמרה כי פסיינס מבקשת לראותני, שאלתי בטיפשות, ׳עכשיו?.׳
׳טוב, אתה עוזב מחר,׳ ציינה לייסי, ואני התלוויתי אליה בצייתנות כאילו היה בתשובתה הגיון ממשי.
411
שושלת הרואים-למרחק
מצאתי את פסיינס ישובה בכיסא מרופד, חלוק מהודר מכסה על כתונת הלילה שלבשה. שערה היה פזור על כתפיה, וכאשר התיישבתי במקום עליו הצביעה, לייסי תפשה את מקומה מאחוריה ושבה למלאכת הברשתו.
׳המתנתי כי תבוא להתנצל בפניי,׳ אמרה פסיינס.
מיד פתחתי את פי לעשות כן, אך היא סימנה לי בתנועת יד רגוזה להפסיק.
׳ואולם, לאחר דיון מעמיק בנושא עם לייסי בליל אמש, החלטתי כי זה מכבר סלחתי לך. נערים, כך גיליתי, מכילים בקרבם מידה מסוימת של גסות רוח אותה חייבים הם לבטא. החלטתי כי לא התכוונת באמת לפגוע בי, ועל כן אינך צריך לבקש את סליחתי.׳
׳אבל אני רוצה להתנצל,׳ מחיתי. ׳פשוט לא ידעתי מה לומר...׳
׳מאוחר מכדי להתנצל עתה, כבר מחלתי לך,׳ שבה ואמרה. ׳חוץ מזה, אין זה הזמן המתאים. אני משוכנעת כי עליך להיות במיטתך. אך היות וזהו נסיונך הראשון בחיי חצר אמיתיים, ביקשתי להעניק לך דבר מה בטרם תצא לדרכך.׳
פתחתי את פי, וסגרתי אותו. אם ראתה בכך את נסיוני הראשון בקרב אצילים ובני מלוכה, לא אתווכח עימה.
׳שב כאן,׳ ציוותה עליי במלכותיות, והצביעה על נקודה בסמוך לרגליה.
קרבתי אליה והתיישבתי בציתנות. רק אז הבחנתי, לראשונה, בקופסה שחורה שאחזה בחיקה. היתה זו קופסה עשויה מעץ שחור, ודמות איל מקפץ גולפה בחלק העליון שלה בצבעים בהירים. היא הוציאה מתוכה עגיל אוזן והושיטה אותו לנגד תנוך אוזני. ׳קטן מדי,׳ רטנה בינה לבינה. ׳מה הטעם לענוד תכשיטים אם איש לא רואה אותם?׳ היא הרימה מן הקופסה והשליכה הצידה בזה אחר זה כמה פריטים,
412
שוליית הרוצח
בלווית הערות דומות. לבסוף הושיטה מעלה עגיל בדמות רשת כסופה ואבן כחולה נעוצה באמצעיתה. היא עיוותה את פניה לעומת התכשיט, ואז הנידה בראשה מתוך כניעה. ׳לגבר הזה יש טעם. אולי חסרים לו דברים רבים אחרים, אבל טעם ־ יש לו.׳ היא נשאה שנית את העגיל לעבר אוזני, וללא כל אזהרה נעצה את חודו בתנוך.
צווחתי ולפתתי את אוזני בכף ידי, אך היא סטרה בה הצידה. ׳אל תהיה כזה תינוק. זה רק כואב לדקה או שתים.׳ בעגיל היה מן תפס שהידק אותו מאחור, והיא כופפה את אוזני באצבעותיה ללא רחמים על מנת לסגרו. ׳הנה. הולם אותו למדי, הלא כן, לייסי?׳
׳למדי,׳ הסכימה לייסי מעל מלאכת התפירה הנצחית שלה.
פסיינס שלחה אותי מעליה בהנף יד. כאשר קמתי לצאת, אמרה, ׳זכור זאת, פיץ. אם יכול אתה לשלוח את מחשבותיך בעזרת האומנות או לאו, אם נושא אתה את שמו אם לאו, אתה הוא בנו של אביר. הקפד לנהוג בהתאם. כעת לך לחדרך ונסה לישון מעט.׳
׳עם האוזן הזאת?׳ שאלתי, והראיתי לה את הדם על קצות אצבעותיי.
׳לא חשבתי. אני מצטערת...׳ היא החלה, אך אני קטעתי את דבריה במהירות.
׳מאוחר מדי להתנצל. כבר סלחתי לך. ותודה לך.׳ לייסי עדיין צחקקה כאשר סגרתי את הדלת מאחורי.
בבוקר המחרת השכמתי קום לתפוש את מקומי במשלחת האירוסין. במסע מעין זה, יש לקחת מתנות מפוארות ויקרות כסמל לקשר החדש בין המשפחות. היו שם תשורות עבור הנסיכה קטריקן עצמה: סייח צעיר וחסון, אבני חן ויהלומים, בדים יקרים ללבוש, משרתים ובשמיים נדירים. היו גם מתנות עבור משפחתה ועמה. סוסים ובזים וזהב מעובד לאביה ואחיה כמובן, אך המתנות היקרות באמת הן
413
שושלת הרואים-למרחק
אלו שהוגשו לממלכתה, שכן בהתאם למסורת ג׳האמפ, הנסיכה שייכת היתה לעמה יותר מלמשפחתה. וכך היו שם כבשים משובחות, עיזים, שוורים, סוסים ועופות, וקשתות חזקות מעץ הטקסוס, אשר אינו צומח על מדרונות ההרים, וכלי מתכת מן הסוג המשובח ביותר, ומתנות רבות נוספות אשר מישהו החליט כי יהיה בהן בכדי לשמח את לב בני ההרים. והיה גם ידע, בצורת כמה ממגילות הצמחים המהודרות ביותר של פדרן, כמה לוחות בעניני ריפוי, ומגילה אחת על אילוף בזים שהיתה העתק מדויק של המגילה שהוכנה על ידי המלך בז בכבודו ובעצמו. אלו האחרונות הן שהעניקו לי את האמתלה המושלמת לצאת למסע.
הן ניתנו לי למשמרת, ביחד עם כמות נדיבה של צמחים ושורשים שהופיעו במגילות של פדרן, וזרעים לגידול אלו שלא ניתן היה לטלטל במסע. לא היתה זו מתנה שגרתית, ואני לקחתי על עצמי במלוא כובד הראש את האחריות על העברתה בשלמותה ליעדה, כפי שנטלתי את האחריות על ביצוע משימתי האחרת.
הכל נעטף בקפדנות והונח במשנה זהירות בתיבת עץ ארז. עסקתי בבדיקה אחרונה של האריזה בטרם הורדת התיבה אל חצר הטירה כאשר שמעתי את ליצן החצר מאחורי.
׳הבאתי לך משהו.׳
סבתי לאחור לראותו ניצב כפסע ממפתן הדלת, בתוך החדר. אף לא שמעתי אותה נפתחת. הוא הושיט לי שקיק עור סגור בשרוך בד. ׳מה זה?׳ שאלתי, וניסיתי להרחיק מקולי את הפרחים או את הבובה.
׳מטהר־ים.׳
הרמתי את גבותיי. ׳חומר משלשל? כמתנת נישואין? אולי יימצאו אלו שיראו בו מתנה הולמת, אך את הצמחים שאני נושא עימי ניתן לשתול ולגדל באדמות ההרים. אני לא חושב...׳
׳אין זו מתנת נישואין. זה בשבילך.׳
נטלתי מידו את השקיק ברגשות מעורבים. היה זה מטהר רב
414
שוליית הרוצח
עוצמה במיוחד. ׳תודה לך על שחשבת עלי. אך אינני נוטה לסבול ממחלות־מסע, ו."׳
׳כשאתה במסע אינך נוטה להיות בסכנת הרעלה.׳
׳יש משהו שאתה מעונין לספר לי?׳ ניסיתי לשוות לקולי נימה קלילה ומקנטרת. חסרו לי בשיחה הזו הבעותיו הלעגניות ולשונו המשוננת של הליצן.
׳רק שכדאי לך להיזהר מאוד באשר בא אל פיך, בעיקר אם לא הכנת אותו בעצמך.׳
׳בכל המשתים והנשפים שייערכו שם?׳
׳לא. רק באלו שלאחריהם תרצה להישאר בחיים.׳ הוא פנה ללכת.
׳אני מצטער,׳ אמרתי במהירות. ׳לא התכוונתי לחטט. חיפשתי אותך, והיה לי כל כך חם, והדלת לא היתה נעולה, אז נכנסתי פנימה. לא התכוונתי לחטט בדברים.׳
גבו היה מופנה אליי והוא לא פנה לעברי כאשר שאל, ׳והאם מצאת את הדברים משעשעים?׳
׳אני...׳ לא הצלחתי לחשוב על דבר שאוכל להגיד, משהו שיבטיח לו כי את אשר ראיתי אשאיר אך ורק ביני לבין עצמי. הוא צעד עוד שתי פסיעות והחל לסגור את הדלת. ׳זה גרם לי לרצות שיום אחד גם לי יהיה מקום שיהיה אני כפי שהמקום ההוא הינו אתה. מקום שאשמור בסוד.׳ הדלת נעצרה כחוט השערה בטרם נסגרה לחלוטין. ׳שמע לעצה זאת, ואולי תזכה לראות את סופו של המםע..בבחינתך את מניעיו של אדם, זכור כי אל לך למדוד את שעורתו במשורה משלך. ייתכן ואינו משתמש באותו קנה המידה. ייתכן ואינו משתמש בשום קנה מידה.׳
הדלת נסגרה, וליצן החצר נעלם.
ואולם מילותיו האחרונות היו כה מסתוריות ומתסכלות עד כי גרמו לי לחשוב שמא, אולי, מחל לי על הסגת הגבול.
415
שושלת הרואים-למרחק
תחבתי את מטהר הים לתוך אחד מכיסי מעיל העור שלי. אמנם לא רציתי לעשות כן, אך החשש פן אותיר אותו כאן ואצטער על כך גבר על חוסר הרצון. בחנתי את סביבותיי. תמיד היה החדר הזה דל פריטים ומעשי. הגבירה פזיזה טיפלה בעצמה באריזת בגדיי. ׳אינני סומכת עליך שתדע לקפל כיאות את הבגדים החדשים שלך,׳ אמרה לי כאשר מחיתי על כך, ונופפה בידה להרחיקני מעליה, משל הייתי זבוב טורדני. הבחנתי כי סמל האיל המסוגר על דש מעילי הוחלף באיל בעמדת תקיפה, קרניו מוטות מטה וקדימה. ׳אמת הורה לעשות זאת,׳ היתה תשובתה היחידה לשאלתי באשר לסמל. ׳אני עצמי מעדיפה אותו על פני האיל המסוגר. האין גם אתה?׳
׳אני מניח שכן,׳ השבתי, ובכך תמה השיחה. שם וסמל. הנדתי ראשי לעצמי, הרמתי את תיבת הצמחים והמגילות על כתפי וירדתי למטה להצטרף לשיירה.
במדרגות נתקלתי באמת. תחילה לא זיהיתי אותו, שכן הוא טיפס מעלה כקשיש כפוף וחלש. סרתי מעל דרכו לאפשר לו לעבור, ואז זיהיתי את פניו כאשר הישיר עיניו לעברי. משונה היה לראות עתה את הפנים המוכרות הללו, שכן היו אלה פני זר. ראיתי כיצד נדבקו הבגדים לעורו, ובשיער הסמיך והשחור ניכרו פה ושם סימני האפרה. הוא חייך בהיסח הדעת לעומתי, ואז, כאילו זה עתה עלה הדבר בדעתו, עצר אותי.
׳אתה יוצא לממלכת ההרים? לטקס הנישואין?׳
׳כן•׳
׳עשה עימי חסד, אם כך, ילד.׳
׳ודאי,׳ אמרתי, מופתע לשמע החלודה בקולו.
׳דבר בשבחיי בפניה. בכנות; אינני מבקש כי תשקר. אך אמור לה דברים טובים אודותיי. תמיד הנחתי כי חושב אתה טובות אודותיי.׳
׳אכן כן,׳ השבתי לגבו המתרחק. ׳אכן כך חושב אני.׳ אך הוא לא
416
שוליית הרוצח
פנה לאחור ולא השיב, ואני נותרתי עומד שם, כפי שליצן החצר הותירני עומד בחדרי, מבולבל ונבוך.
החצר היתה הומת אדם וחיות. הפעם לא היו כרכרות; הדרכים המובילות להרים ידועות היו לשמצה, והוחלט כי הפעם יסתפקו הנוסעים בבהמות המשא, לטובת המהירות. לא נאות היה כי המשלחת המלכותית תאחר להגיע לטקס הנישואין; העדרותו של החתן המיועד היתה גרועה מספיק.
חיות הצאן והמרעה נשלחו קדימה לפנינו, מספר ימים קודם לכן. על פי ההערכה אמור היה מסעינו להיארך כשבועיים ימים, וההכנות נערכו לשלושה שבועות. העמסתי את ארגז עץ הארז על אחת מבהמות המשא, ואז נעמדתי לצידה של סוטי והמתנתי. בחצר הטירה המרוצפת, האבק שעלה מרגלי החיות ובני האדם כיסה הכל. על אף ההכנות הקפדניות, הרושם היה כי תוהו ובוהו שורר בשיירה. ראיתי את סברנס, משרתו המועדף של הדר. הדר שלח אותו חזרה לטירת הצבי לפני כחודש, עם הנחיות מדויקות באשר לבגדים מסוימים אותם ביקש להכין. סברנם הלך בעקבותיו של הנד׳ס, מנופף בידיו וצועק בזעם ניכר לעין, ויהיה הדבר אשר יהיה, נראה היה כי להנד׳ס אין כל סבלנות עבורו. כאשר העבירה לי הגבירה פזיזה את הנחיותיי האחרונות באשר לבגדיי החדשים, פלטה כי סברנם לקח עימו בגדים, כובעים ומלבושים שונים לאדונו הדר בכמות אשר הצריכה שלוש בהמות משא נוספות, ועתה הערכתי כי מלאכת ההשגחה והטיפול בהן הוטלה על הנד׳ס, שכן סברנס היה משרת אישי מן המעולים, אך התקשה להתמודד אף עם החיות הרגועות ביותר. רוד, אחד מאנשיו הנאמנים של ■הדר, צעד אחריהם, הבעתו כעוסה ונרגזת. על כתף רחבה אחת נשא תיבה נוספת, וייתכן כי זו היתה המקור לכעסו. על כל פנים, כעבור רגעים מעטים איבדתי את השלושה בין האנשים הרבים שהצטופפו בחצר המצודה הראשית.
הופתעתי לראות את בוריך בודק במו ידיו את החבלים בהם
417
שושלת הרואים-למרחק
נקשרו סוסי ההרבעה והסוסה שתוענק כמתנה לנסיכה. ודאי יכול היה מי שהופקד על המלאכה לעשות זאת בעצמו, חשבתי. ואז, משראיתי אותו מתיישב על אוכף סוסו, הבנתי כי אף הוא יוצא למסע. הבטתי סביב בנסיון לגלות מי מנערי האורווה מתלווה אליו, אך לא ראיתי איש מלבד הנדס... קוב היה זה מכבר בג׳האמפ יחד עם הדר. אם כך, בוריך נטל פעם נוספת את האחריות לידיו. לא היתה זו הפתעה יתרה בעיניי.
אוגוסט היה שם, על גבו של סייח משובח וצעיר, ממתין בפסיביות כמעט אל אנושית. השתייכותו למשושה כבר הספיקה לשנותו. בימים עברו היה נער שמנמן, שקט, אך בן לויה נעים. את ראשו עיטרה אותה רעמת שיער שחורה שכיסתה ־ עד לפני זמן לא רב ־ את ראשו של אמת, ושמעתי לא אחת אומרים כי הוא מזכיר את בן דודו בנערותו. חשבתי לעצמי כי ככל שיימשך עיסוקו באומנות, ידמה יותר ויותר לאמת. הוא יטול חלק בטקס הנישואין, כמעין חלון לאמת בעת שהדר ישמיע את השבועות בשם אחיו. הקול קולו של הדר, העיניים עיני אוגוסט, הרהרתי ביני לביני. ובתור מה יצאתי אני לדרך? כחוד החנית שלו?
טיפסתי על אוכפה של סוטי, במטרה להתרחק ככל הניתן מקבוצת האנשים השקועה בפרידות רשמיות והנחיות אחרונות לפני היציאה. התפללתי לאדה כי נצא לדרך, כי נצא כבר את שערי הטירה. דומה וחלף נצח בטרם החל הטור הארוך להתהוות, בטרם תמה קשירת תיבות המסע לבהמות המשא. ואז, כמעט בפתאומיות, הדגלונים הונפו, תקיעת קרן נשמעה באוויר, וטור הסוסים, הפרדות, החמורים והאנשים ־ החל לנוע. הבטתי מעלה, לראות כי אמת אמנם יצא אל מרפסת חדרו להתבונן בנו עוזבים את הטירה. נופפתי לו בידי, אך מסופקני אם ראה אותי בין כל האחרים. ואז יצאנו את השערים, והמסע מערבה ־ החל.
מסלול המסע יובילנו לאורך גדות נהר הצבי, אותו נחצה באגנים הרדודים ורחבי הידיים שלו, היכן שנפגשים גבולות דוכסויות הצבי ופארו. משם נחלוף על פני הערבות הגדולות של פארו, בחום לוהט בו
418
שוליית הרוצח
טרם נתקלתי בחיי, עד אשר נגיע לאגם התכול. מכאן תוביל אותנו דרכנו לאורכו של הנהר הקרוי בפשטות "קר", אשר מקורותיו בממלכת ההרים. במקום בו נחצה את הנהר מתחילה דרך הסחר הראשית, אשר תוליך אותנו בין ההרים, בצילם, ומעלה, מעלה מעלה, אל מעבר־הסופה, ומשם ליערות העד הירוקים של ערבות הגשם. אנו לא נרחיק עד לערבות אלה, כי אם נעצור בג׳האמפ, היישוב הקרוב ביותר לעיר אשר קיים היה בממלכת ההרים.
במובנים מסוימים היה זה מסע שגרתי, חסר ארועים מיוחדים, אם מתעלמים ממהומת האלוהים המאפיינת כל מסע מסוג זה. לאחר שלושת ימי המסע הראשונים, צנחה עלינו מן שגרה מונוטונית להפליא, אותה הפריעו תמונות הנוף החולפות בלבד. כל כפר, כל עיירה על פניהם חלפנו, בכל מקום פסקו החיים ממהלכם לרגע קצר, והתושבים התפנו מעיסוקיהם על מנת לנופף בברכת שלום לשיירה המלכותית, בעוד שנציגיהם הרשמיים הגישו את ברכותיהם ואיחוליהם הלבביים והכנים לקראת נישואיו הצפויים של נסיך הכתר.
אך לאחר שהגענו לערבות פארו, הלכו והתמעטו היישובים והכפרים הללו, והמרחק ביניהם הלך וגדל. חוותיה העשירות של פארו, ערי הסחר שוקקות החיים שלה, כל אלה שכנו הרחק מצפון למסלול מסענו, לאורך נהר וין.
חצינו את ערבות פארו, היכן שהתושבים מרביתם הינם רועי צאן נודדים, והעיירות קמות אך ורק בחודשי החורף, עת בה מתיישבים הנוודים לאורך דרכי הסחר. "העונה הירוקה", כך קוראים התושבים לתקופה זו של השנה. חלפנו על פני עדרים של כבשים, עיזים וסוסים; לעתים נדירות יותר ראינו, ממרחק, את עדרי חזירי הבר המסוכנים הקרויים בפי תושבי המקום "האראגאר", אך אל אלו לא קרבנו יתר על המידה, והסתפקנו במראה אוהליהם החרוטיים מרחוק, או, לעתים, באחד מרועי הצאן הללו, עומד זקוף באוכף סוסו ומניף את מטהו לברכת שלום.
419
שושלת הרואים-למרחק
הנד׳ס ואני חידשנו את היכרותנו. חלקנו יחד מזון ומדורת בישול קטנה בערבים, והוא היה משעשע אותי עד דמעות בסיפוריו על טרחנותו היתרה של סברנס, אשר, כך מסתבר, היה מוטרד עד אימה מהאבק שחדר לגלימות המשי, מהחרקים השונים שמצאו את דרכם לתוך צווארוני פרווה ומבד הקטיפה שנשחק עד דק במסע הממושך. תלונותיו של הנד׳ס באשר לרוד, עם זאת, לא שיעשעוני כלל. לי עצמי לא היו כל זכרונות נעימים מהאיש הזה, ולהנד׳ס היתה הזדמנות, במהלך המסע, לגלות עד כמה בלתי נעימה היא חברתו; הוא חשד ללא הפסק בהנד׳ס על כי זה האחרון מנסה לגנוב מחפציו של הדד. ערב אחד הגיע רוד עד למדורה שלנו, היכן שנהם, באופן דיבורו המגושם, איזה איום מעורפל ועקיף כנגד כל אחד אשר יקשור קשר לגנוב מאדונו.
מזג האויר הנוח ליווה אותנו במשך ימים ארוכים, ואם אמנם הזעתי במשך היום, הרי ששעות הלילה היו נעימות וקרירות. ישנתי מעל שמיכתי, ולעתים רחוקות דאגתי למסתור אחר. בכל לילה בדקתי את תוכן תיבתי, ועשיתי את המיטב שביכולתי על מנת למנוע מן השורשים להירקב לחלוטין, ולהגן על המגילות והלוחות מנזקי המסע. לילה אחד ניעורתי לקול נחירה חזקה של סוטי, ונדמה היה לי כי תיבת עץ הארז הוסטה מעט ממקומה. אך בדיקת תוכנה גילתה כי הכל כשורה, וכאשר הזכרתי את הארוע באוזניו של הנד׳ס טען הלה כי קרוב לוודאי נדבקתי במחלתו של רוד.
העיירות והעדרים על פניהם חלפנו סיפקו לנו לעתים תכופות מזון טרי, והיו נדיבים ביותר, כך שלא סבלנו כל מחסור. מקורות מים זורמים היו מעטים כאשר חצינו את פארו, אך מדי יום מצאנו לנו פלג קטן או באר מאובקת לספק את צרכינו, וכך גם בעיית המים לא הטרידה אותנו יתר על המידה.
את בוריך כמעט ולא ראיתי. הוא הקדים קום מבין כולנו, ויצא לפני השיירה, למצוא את כרי הדשא ומקורות המים הטובים ביותר
420
שוליית הרוצח
לחיותיו. ידעתי כי כוונתו היתה להביא את הסוסים במצב הטוב האפשרי לג׳האמפ.
גם אוגוסט היה לרואה ובלתי נראה. למרות שהיה מופקד רשמית על המשלחת, הרי שהותיר את ניהולה המעשי בידיו האמונות של מפקד משמר הכבוד שלו. לא הצלחתי להחליט האם עשה זאת מתוך תבונה, או עצלות. על כל פנים, הוא הרבה להסתגר בחברת עצמו, אף כי התיר לסברנם לדאוג לצרכיו ולחלוק עימו את אוהלו וארוחותיו.
לדידי, היתה זו מעין שיבה לילדות. תחומי אחריותי היו מעטים ומוגבלים. הנדס היה בן לוויה נהדר, ולא התקשיתי להפיק ממנו את רפרטואר המעשיות והרכילויות העצום שלו. תכופות חלף יום תמים בטרם זכרתי כי בסופו של המסע יהיה עליי להרוג נסיך.
מחשבות מעין אלה חלפו בראשי בעיקר בשעות הלילה המאוחרות, כאשר הקצתי משנתי. שמי פארו הכילו כוכבים אינספור, הרבה יותר משהכילו שמי טירת הצבי, ואני הייתי שוכב ומתבונן בהם, ומתכנן דרכים שונות ומשונות לשים קץ לרוריסק. מטעני כלל תיבה אחת נוספת, זעירה, וזו היתה ארוזה היטב בתוך שק המסע שהכיל את בגדיי ואת חפציי האישיים. את תכולתה של התיבה הקטנטנה הכנתי מתוך מחשבה מרובה וחרדה להשלמתה הרצויה של המשימה. הרצח חייב להיעשות באופן הנקי ביותר, אף ללא מראית העין הקטנה ביותר של חשד. התיזמון היה קריטי. הנסיך חייב למות עוד בעת שהותנו בג׳האמפ. דבר אסור שיפריע את מהלכי החתונה התקינים. אסור היה גם כי הנסיך ימצא את מותו בטרם ייערך טקס הנישואין המלא ובטרם יצפה בו החתן המיועד, בטירת הצבי, שכן הדבר עלול היה להיתפש כאות קודר לבאות עבור הזוג המלכותי.
מבחינה מקצועית, בכל אופן, לא יהיה קל לארגן את המוות הזה.
לפעמים תהיתי מדוע הוטלה המשימה דווקא עלי, ולא על צ׳ייד. האם היה זה מין מבחן, אשר כישלון בו יביא את מותי? האם צ׳ייד הזקין
421
שושלת הרואים-למרחק
מכדי לעמוד במשימה מעין זאת, או שערכו היה רב מכדי להעמידו בסכנות הכרוכות בה? האם פשוט לא ניתן היה לוותר על שירותיו כמרפא הפרטי של אמת בשעת הצורך? וכאשר הצלחתי לגרש מחשבות אלה מראשי, נותרה השאלה האם להשתמש באבקה אשר תגרה כך את ריאותיו של רוריסק עד כי ישתעל למוות. אולי אפזר אותה על מצעיו וכריו. האם אציע לו משכבי כאבים, מן הסוג שיגרום להתמכרות קשה ויביא למותו בשנתו? היה ברשותי נוזל לדילול דם. אם ראותיו אכן סבלו מדימום כרוני, יהיה בכך מספיק על מנת לשלחו למותו. היה לי רעל אחד, מהיר וקטלני וחסר טעם כמים, אם רק אוכל לדאוג כי הנסיך ייתקל בו במועד מרוחק ובטוח דיו. אף לא אחת מן המחשבות הללו אינה מרשם בדוק לשינה טובה, אך האוויר הצח והמאמץ הגופני הכרוך ברכיבה במשך כל שעות היום התגברו עליהן, ולרוב הקצתי עם שחר נכון ומזומן ליום נוסף של רכיבה.
כאשר נגלה סוף סוף האגם התכול לעינינו, היה זה מרפא לעיניים דואבות.
חלפו שנים מאז התרחקתי מן הים לפרק זמן כה ממושך, והופתעתי לגלות עד כמה שמחתי למראה המים. כל סוס ובהמת משא בשיירה מילאו את מחשבותיי בריח הים המלוח. הקרקע נעשתה סלחנית וירוקה יותר ככל שקרבנו לאגם רחב הידיים, ובלילה הסוסים ליחכו עשב עד כי בוריך דאג פן תתפקענה ביטנם.
להקות שלמות של אניות מסחר שטו על מימי האגם התכול,. וצבעי מפרשיהן העידו לא רק על על מרכולתן אלא גם על משפחות הסוחרים אליהן השתייכו. היישובים על גדות האגם הוקמו על כלונסאות היישר מעל המים. כולנו זכינו לקבלת פנים חמה, וסעדנו את ליבנו עם ערב בדגי מים מתוקים, אשר טעמם זר היה לחיכי המורגל בדגי הים. חשתי אז כנוסע אמיתי, והנד׳ס ואני כמעט והתפקענו מרוב הערכה עצמית כשכמה נערות ירוקות־עיניים ממשפחת סוחרי חיטה באו מצחקקות למדורתנו ערב אחד. הן הביאו עימן תופים קטנים בצבעים
422
שוליית הרוצח
בהירים, אשר כל אחד מהם הפיק צליל אחר, ויחד עימנו שרו וניגנו עד אשר אימותיהן הגיעו לנזוף בהן ולהובילן חזרה לבתיהן. היתה זו חווייה משכרת, ובאותו לילה לא עברה בראשי כל מחשבה על הנסיך רוריסק.
מערבה וצפונה רכבנו כעת. את אגני האגם התכול צלחנו על פני מעבורות שטוחות בהן לא בטחתי כלל וכלל.
בעבר השני מצאנו עצמנו לפתע בארץ יערות, וימיה החמים של דוכסות פארו היו לזיכרון נעים ותו לא. השבילים הוליכונו דרך יערות חורש עבותים של עצי ארז, חורשות קטנות של עצי תרזה לבנים כנייר פה ושם, וחלקות אדמה עשירות בעצי ערבה ואלמון. פרסות סוסינו נקשו על האדמה השחורה של השביל המיוער, וריחו המתקתק של הסתיו עמד באוויר סביבותנו. ראינו ציפורים לא מוכרות, ופעם אחת אף זכיתי לראות צבי אשר גודלו וצבעיו היו שונים מכל צבי אחר שראו עיניי אי פעם. רעיית לילה עבור הסוסים התבררה כרעיון גרוע למדי, ושמחנו על התבואה שהבאנו מאנשי האגם. הדלקנו מדורות בלילה, והנד׳ס חלק עימי באוהל.
דרכנו הובילה אותנו בעקביות מעלה. השביל התפתל בין גבעות תלולות, אך כל העת התקדמנו מעלה לעבר ההרים. אחר צהריים אחד פגשנו במשלחת מג׳האמפ, אשר נשלחה לקדם את פנינו ולהדריך את דרכנו. לאחר מכן נדמה היה כי קצב המסע הואץ, ובכל ערב, לאחר ארוחות הערב עמוסות המטעמים שהכינו מארחינו, בידרו אותנו נגנים, זמרים ולהטוטנים.
מירב המאמצים נעשו על מנת לקבלנו. אך לעיניי היו זרים, כמעט מפחידים בהבדלים בינם לבינינו. תכופות נאלצתי להזכיר לעצמי את אשר לימדוני לא אחת בוריך וצ׳ייד, בכל הנוגע למחוות רשמיות ונימוס מקובל, אך הנד׳ס האומלל הרחיק עצמו לחלוטין מקרבתם של הזרים.
מבחינה גופנית, מרביתם היו צ׳יורדה, ועל כן חזותם החיצונית
423
שושלת הרואים-למרחק
התאימה לדימוי שטיפחתי לגביהם; עם של אנשים גבוהים, בהירי עור, שיער ועין, חלקם בעלי שיער בצבע פרוות השועל. היו אלה אנשים שריריים, נשים כגברים. כל אחד מהם נשא עימו קשת וחץ, או מקלעת, וכולם חשו בבירור בנוח יותר על הקרקע מאשר על גבו של סוס. הם לבשו לגופם בגדי צמר ועור, ואף נמוכי הדרג ביניהם התכסו בפרוות משובחות משל היו אלה בגדי היומיום שלהם. הם שרו בהולכם, שירים ארוכים בלשון עתיקה אשר הזכירו לאוזנינו הנכריות שירי אבל, אך היו מלווים לעתים תכופות בצעקות שמחה ונצחון. מאוחר יותר למדתי לדעת כי מלווינו שרו לנו את תולדותיהם, בכדי שנדע טוב יותר את העם אשר עומד להתאחד עימנו דרך נסיכתו. הבנתי כי ברובם היו מקבלי הפנים הללו זמרים ונגנים, "המארחים הטובים", כפי שתורגם הכינוי בשפתם; על פי המסורת נשלחו לקבל את פני האורחים ולשמח את ליבם עוד בטרם דרכה כף רגלם בממלכה עצמה.
בחלוף שני ימי המסע הבאים, הדרך בה רכבנו התרחבה, שכן שבילים ודרכים אחרות התמזגו לתוכה ככל שקרבנו לג׳האמפ. בסופו של דבר היתה לדרך סוחרים רחבה, אשר בקטעים שונים שלה רוצפה באבנים לבנות מרוסקות. ככל שהביאה אותנו הדרך קרוב יותר לשעריה של ג׳האמפ. כך גדלה וצמחה השיירה באורכה ומספרה, שכן משלחות ושיירות אחרות הצטרפו אלינו; תושבים מן הכפרים והשבטים המרובים של ממלכת ההרים, אשר עלו לרגל לעיר הבירה שלהם על מנת לקחת חלק בטקס הנישואין המדובר, הטקס בו תישבע נסיכתם אמונים לנסיך רב העוצמה מארצות השפלה. במהרה, אנשים, כלבים, סוסים וסוג של עיזים ששימש את בני ההרים להובלת משאות, כולנו יחד, על מטענינו ומתנותינו, הגענו לשעריה של העיר.
424
שוליית הרוצח
20
ג׳האמפ
"וכך הניחו להם לכוא, לאנשים שהם אנוכי, וכאשר יגיעו לעיר, מי ייתן ותמיד יוכלו להגיר, 'זוהי עירנו וביתנו, למשך כל זמן שנחפוץ לשהות בה' ־ מי ייתן ותמיד יימצא המקום והמרחב, מי ייתן - (מילים סתומות) ־ של עדרי הצאן.
אז לא יהיו עוד זרים בג׳האמפ, כי אם רק שכנים וידידים, באים והולכים כאשר תאווה נפשם". ורצון הקורבן ניגלה בדברים הללו,כבכל דבר.
כך קראתי, שנים רבות לאחר מכך בפיסה מתוך לוחית צ׳יורדנית קדושה, וכך למדתי להבין סוף סוף את ג׳האמפ. אך בפעם הראשונה ההיא, כאשר עלינו בגבעות לכיוון העיר, מילאני תחושה אחרת, והיא זכורה לי היטב.
אכזבה, מהולה ביראה.
המקדשים, הארמונות והמבנים הציבוריים, כל אלו הזכירו לי עלי כותרת עצומים וסגורים של צבעונים, בצבע כמו גם בצורה. את צורתם חבו למקלטם המסורתי בימים עברו של הנוודים אשר ייסדו את העיר; את הצבע פשוט לאהבתם הטבעית של בני העיר לגווניו הרבים של
425
שושלת הרואים-למרחק
הטבע. כל בניין נצבע מחדש לקראת בואנו, בהכנות לטקס שבועתה של הנסיכה, וכך צבעם הבהיר סינוור את עיני האורחים הזרים. גוונים של סגול שלטו ברקע, ולצידם צהוב, אך למעשה כל הצבעים זכו לייצוג הראוי. את החווייה אוכל לדמות אך ורק למראה הניגלה לעיני אדם המגיח מתוך אדמה שחורה ומושלגת אל שדה כרכום, שכן ההרים החשופים והשחורים וירוק העד הכהה של היערות היוו ניגוד מרשים לצבעוניות המהממת של העיר. בנוסף, העיר עצמה בנויה על אזור תלול לא פחות מטירת הצבי, ועל כן כאשר מתבונן בה המבקר מלמטה, צבעיה וצורותיה מוצגים לעיניו בשכבות, מעין סידור פרחים מרהיב בסלסלות כהות.
אך ככל שהתקרבנו, נגלתה לעינינו האמת שהיתה ג׳האמפ; בינות לבניינים הגדולים ניצבו אוהלים, בקתות זמניות ומקלטים זעירים מכל סוג ומין. שכן בג׳האמפ, רק המבנים הציבוריים וארמון המלכים היו קבועים. כל היתר ־ גאות ושפל של אנשים המגיעים לבקר את עיר בירתם, לבקש את דינו של הקורבן, כפי שהם מכנים את המלך או המלכה המולכים שם, לבקר את מצבורי האוצר והידע של ארצם, או, פשוט, לסחור או לבקר נוודים אחרים בני עמם. שבטים באו והלכו, אוהלים הוקמו, ובמשך חודש השתכנו בהם יושביהם, עד אשר בוקר אחד, הכל נעלם ובמקום נותרת אדמה חשופה ונקיה, עד אשר מגיע שבט אחר לתפוש את המקום. ובכל זאת, במקום לא שוררים לא מהומה ולא אי סדר, שכן הרחובות מוגדרים היטב, ומדרגות אבן מסותתות באזורים התלולים יותר. בארות, בתי מרחץ ופלגי מים ממוקמים במרווחים קבועים לאורכה ולרוחבה של העיר, וחוקי הנקיון וסילוק האשפה נאכפים במלוא ההקפדה.
ג׳האמפ הינה עיר ירוקה, שכן לשוליה משתרעים כרי דשא המשמשים את אלו הבאים לעיר על עדריהם וסוסיהם; אזורים מוגדרים תוחמו בכרים הנרחבים להקמת אוהלים, וסביבם פזורים אינספור עצים למסתור ולצל, ובארות.
426
שוליית הרוצח
בתוך העיר עצמה ניטעו חלקות גן רחבות, פרחים למכביר ועצים מפוסלים, יפים מכל עץ שצמח אי פעם בטירת הצבי.
האורחים הרבים מותירים את חותמם כאן ־ פסלי אבן, גילופים בעץ או יצורי חימר צבועים בצבעים בהירים. במובן מסוים הזכירו לי המראות את חדרו של ליצן החצר, שכן בשני המקומות פוזרו הצבעים והצורות בכל עבר פשוט לשם עינוגה של העין הצופה בהם.
מדריכינו עצרו באחד מהכרים המוריקים מחוץ לשערי העיר, וסימנו כי המקום הוכן במיוחד עבורנו. לאחר מבוכה קצרה, התחוור כי הם מצפים מאיתנו להותיר במקום את סוסינו ופרדותינו, ולהמשיך ברגל. אוגוסט, אשר היה הממונה רשמית על המשלחת, לא טיפל בעניין בדיפלומטיות יתרה. התכווצתי על אוכפי כאשר הסביר בכעס כי הבאנו עימנו יותר מאשר ציפו מאיתנו לשאת על גופנו בהיכנסנו לעיר, וכי רבים בינינו היו עייפים ומותשים מכדי לשאת את משאם בעצמם. נשכתי את שפתי ואילצתי עצמי לשתוק, להתבונן במבוכתם המנומסת הבולטת של מארחינו. ודאי הדר ידע על מנהג זה, מדוע לא טרח להודיענו עליו, כך שלא נצטייר בראשית ביקורנו כעקשנים חסרי תרבות ודרך ארץ?
אך מארחינו מסבירי הפנים מיהרו להסתגל לדרכינו המוזרות. הם איחלו לנו מנוחה שלמה, והתחננו כי נהיה סבלניים כלפיהם. לזמן מה כולנו עמדנו כך, מנסים ללא הצלחה יתרה להיראות כחשים בנוח. רוד וסברנס הצטרפו אליי ואל הנדס. במימייתו של הנד׳ס נותרו כמה טיפות של יין, ובה חלק עימנו, בעוד רוד עצמו שלף, לא בתשוקה רבה מדי, כמה פרוסות בשר מעושן מנרתיק המסע שלו. דיברנו, אך מודה אני ומתוודה כי לא השתתי ליבי לשיחה. פיללתי כי ייעור בי אומץ הלב לגשת לאוגוסט, ולהפציר בו לגלות סובלנות רבה יותר למנהגיהם של בני עם זה. היינו אורחיהם, ועובדת העדרותו של החתן המיועד מן המשלחת כבר הסבה נזק לא מבוטל. התבוננתי ממרחק בעוד אוגוסט נועץ בכמה אצילים נכבדים שהצטרפו למשלחת הנישואין, אך מתנודות ראשיהם וידיהם הסקתי כי כולם ללא יוצא מן הכלל הסכימו עימו.
427
שושלת הרואים-למרחק
רגעים מאוחר יותר, זרם של צעירים וצעירות מן הצי׳ורדה הופיע על אם הדרך למולנו. סבלים נקראו לסייע לנו לשאת את מטלטלינו אל העיר, ובן רגע צצו אוהלים בהירי צבע לשימוש אותם משרתים מבינינו אשר ייוותרו כאן להשגיח על הסוסים והפרדות. הצטערתי למדי לגלות כי הנד׳ס היה אחד המיועדים להישאר מחוץ לעיר. הפקדתי בידיו האמונות את סוטי. אז הנפתי את תיבת עץ הארז על שכמי וכרכתי את תיק חפציי האישיים סביב כתפי האחרת. כאשר הצטרפתי לשיירת ההולכים אל העיר, הגיעו לאפי ניחוחות בשר צלוי ותבשילי ירקות, וראיתי את מארחינו מקימים אוהל ענק פתוח ובצילו שולחנות. הנדס לא יסבול כאן יתר על המידה, חשבתי לעצמי, ולרגע אחד קצר, כל שרציתי היה להישאר כאן, לטפל בחיות ולתייר בעיר, ללא כל דאגות אחרות בראשי.
לא הספקנו להתרחק במעלה הרחובות המפותלים המטפסים אל העיר בטרם פגשה בנו שיירה נגדית של אפיריונים נישאים בידיהן החסונות של נשות צ׳יורדה תמירות. הוזמנו במלוא האדיבות לעלות אל האפיריונים על מנת שנובל על גבן אל הארמון, ומארחינו לא חסכו בהתנצלויות על קשיי המסע שוודאי הכבידו עלינו. אוגוסט, סברנס, האצילים הקשישים ומרבית נשות המשלחת שמחו בעליל לשמע ההצעה הנדיבה, אך לדידי היתה בכך מידה לא מועטה של השפלה, להינשא כך אל תוך העיר. ואולם השבת פניהם ריקם עלולה היתה להתפרש כעלבון מסוכן, ועל כן מסרתי את תיבת עץ הארז לידיו של נער צעיר ממני בשנים, וטיפסתי לתוך אפיריון אותו נשאו נשים שללא קושי עשויות היו להיות סבתותיי. הסמקתי למראה מבטיהם של האנשים ברחובות, כיצד התלחשו בינם לבינם בעוברנו. מעטים היו האפיריונים האחרים ברחובות, ובכולם ישבו אנשים קשישים ומוגבלים למראה. קפצתי את לסתותיי וניסיתי שלא לחשוב מה אמת היה אומר על מפגן הבורות הזה. ניסיתי להשיב חיוכים נעימים לסקרנים שהתגודדו בצד הרחובות, ולהפגין לעין כל את עניינותי והתלהבותי הכנה מיפי עירם.
428
שוליית הרוצח
ודאי הצלחתי בכך, שכן האפיריון נע באיטיות מורגשת עתה, לאפשר לי לספוג עוד מן המראות, והנשים החלו להצביע על כל דבר אשר חששו כי חמק מעיניי הסקרניות. הן דיברו אליי בצ׳יורדה, ושמחו לגלות כי היתה לי הבנה מסוימת, אמנם קלושה, של שפתם. צ׳ייד לימדני את המעט שידע, אך הוא לא הכין אותי כלל וכלל לצליליה המתנגנים של הלשון בשפת המקומיים, ובמהרה ברור היה לי כי צלילה של מילה חשוב היה לא פחות מהגייתה.
למרבה המזל ניחנתי באוזן קשובה ומהירה לשפות, וכך צלחתי לשיחה ערה עם נושאי הכרכרה, נחוש בדעתי להשתלט על מירב השפה ואופן דיבורה בטרם יהיה עליי לפנות לרמי הדרג בארמון, כך שלא אשמע לאוזניהם כנוכרי טיפש. אישה אחת ניאותה לספק לי ביאורים והערות על כל אשר חלפנו על פניו. ז׳ונקיא היה שמה, וכאשר אמרתי לה כי שמי הוא פיץ־אביר, שבה והגתה אותו מספר פעמים לעצמה, כאילו ביקשה לקבעו במוחה.
בקושי רב שיכנעתי את נושאי העגלה לעצור פעם אחת על מנת שאוכל לרדת ולחקור את אחד הגנים.
לא היו אלה הפרחים הצבעוניים אשר משכו את עיני, כי אם דבר מה שנראה היה כסוג של ערבה אשר צמחה בסלילים ותלתלים, בניגוד לאופן צמיחתה הישר של הערבה בה הייתי מורגל. החלקתי את אצבעותיי לאורך אחד הענפים הגמישים והחלטתי כי אוכל ללא קושי לגרום לאחד הזרעים לנבוט באדמתנו, אך לא העזתי לכרות את הענף או את השורש, פן ייחשב הדבר כגסות רוח. אישה קשישה אחת כרעה ברך לצידי, גיחכה, ואז העבירה את ידה על מצע העשבים והעלים הזעירים. הניחוח אשר עלה מן העלים המרוטים המם את נחיריי, והיא צחקה בקול רם למראה העונג על פניי. ביקשתי להישאר עוד זמן מה במקום, אך נושאי האפיריון הבהירו לי בהתרגשות כי עליי למהר ולהדביק את האחרים בטרם יגיעו אל הארמון. הנחתי מדבריהם כי צפויה קבלת פנים רשמית, מהסוג שאסור לי להחמיץ.
429
שושלת הרואים-למרחק
השיירה התקדמה במעלה רחוב מדורג, גבוה יותר כל העת, עד אשר הונחו האפיריונים מחוץ לארמון שהיה אוסף מגובב של המבנים דמויי עלי הכותרת הבהירים. הבניינים הראשיים היו צבועים בסגול ומעט לבן, והזכירו לי לא מעט את פרחי התורמוס הגדלים בצידי הדרכים ליד טירת הצבי ואת פרחי אפונת־החופים שלנו. עמדתי לצד האפיריון, מתבונן בסקרנות בארמון, אך כאשר פניתי להראות את התלהבותי למלוויי, הם נעלמו.
רגעים מעטים מאוחר יותר שבו והופיעו, לבושים בשמלות בצבעי זעפרן וכחול, בדומה ליתר נושאי האפיריונים, וכך הלכו בינינו והציעו לנו ברוב נעימות קערות של מים ריחניים ובדים רכים להספיג בהם את אבק הדרך מעל פנינו וצווארינו. נערים ובחורים צעירים בטוניקות כחולות וחגורות הביאו לנו יין אוכמניות ועוגות דבש זעירות. לאחר שאחרון האורחים שטף עצמו והרווה צמאונו ורעבונו ביין ועוגות, אז הוזמנו להתלוות אליהם פנימה.
פנים הארמון היה זר לי כג׳האמפ כולה. עמוד מרכזי עצום תמך במבנה הראשי, ובחינה מדוקדקת הבהירה כי מדובר בגזעו הענק של עץ, אשר חלקים משורשיו עדיין בלטו בין מרצפות האבן למרגלותיו. גם תומכותיהם של הקירות המעוקלים קלות היו גזעי עצים, וימים מאוחר יותר גיליתי כי "צמיחתו" של הארמון התארכה למעלה ממאה שנים. עץ מרכזי נבחר, והאזור נוקה ופונה; לאחר מכן ניטע מעגל העצים סביבו, ובמשך שנים של טיפוח וטיפול בעזרת חבלים ומזמרות עוצבו כך שכולם ייראו כקדים לכיוונו. בשלב מסוים כל הענפים המיותרים נכרתו וצמרות העצים נקשרו יחד כך שיצרו מעין כתר. אז נוצרו הקירות, תחילה בעזרת שכבה אחת של בדים ארוגים בידיים מיומנות. אלו צופו בחומר מתקשה, אשר סביבו לופפו חזור ולפף פיסות בד מיוחד וקשה עשוי קליפות עצים. בד הקליפה צופה שוב בחימר מקומי מיוחד במינו, ואז בשכבה נוספת, הפעם של צבע בהיר ודומה לשרף. לא הצלחתי לגלות האם כל בנייני העיר נבנו באותו אופן מפרך, אך "הצמחתו" של הארמון
430
שוליית הרוצח
איפשרה ליוצריו לשוות לו הוד טבעי אותו אף אבן לא יכולה היתה לחקות.
החלל הפנימי היה פתוח, בדומה לאולם הגדול של טירת הצבי, ובו ניצבו מספר זהה של אחים בוערות. שולחנות הוצבו, ולאורך הקירות היו אזורים שיועדו ללא ספק לבישול, אריגה, טוויה ושימור, וכל יתר צרכיו של משק בית בסדר גודל מעין זה. החדרים הפרטיים היו לא יותר מאשר כוכים ומסכי וילונות לפיתחיהם, או חדרים דמויי אוהלים זעירים שהוקמו כנגד הקיר החיצוני. היו גם כמה חדרים מוגבהים, אליהם ניתן היה להגיע באמצעות רשת של מעברים ומדרגות עשויות עץ, והמראה כולו הזכיר לי מחנה אוהלים על גבי כלונסאות בגבהים שונים. רגליהם התומכות של חדרים אלו היו, שוב, גזעיהם הטבעיים של עצים. ליבי צנח בקרבי כאשר הבנתי עד כמה מעטה הפרטיות המתאפשרת כאן והדרושה לצורך עבודתי ה״חשאית".
מלוויי הובילוני לחדר אוהל. בפנים מצאתי את תיבת עץ הארז ואת שק הבגדים שלי, כמו גם מי שטיפה ריחניים וקערת פירות. החלפתי במהירות את בגדי המסע המאובקים שלגופי בשמלה רקומה בעלת שרוולים משוסעים ומכנסיים ירוקות תואמות אותן תפרה עבורי הגבירה פזיזה בטרם צאתי למסע.
תהיתי פעם נוספת למראה האיל המאיים שהוטבע עליה, ואז גירשתי אותו ממחשבותיי. אולי חשב אמת כי סמל שונה זה היה משפיל פחות מהקודם אשר הבליט לעין כל את עובדת ממזרות? על כל פנים, יהיה עליי להסתפק בו.
שמעתי פעמונים ותופים קטנים מכיוון החדר המרכזי הגדול, ועזבתי את החדר במהירות לצפות במתרחש.
על במה שהוקמה לפני הגזע הענק ואשר קושטה בפרחים ובענפים מוריקים, ניצבו אוגוסט והדר בפניו של אדם בא בימים אשר משני צידיו עמדו משרתים בבגדים לבנים פשוטים. קהל התאסף
431
שושלת הרואים-למרחק
במעגל רחב סביב הבמה, ואני מיהרתי להצטרף אליהם. אחת מנושאות האפיריון שלי, עתה לבושה בגלימות ורודות ולראשה זר ענפי קיסום, צצה לצידי. היא חייכה ממרומי קומתה הרמה לעומתי.
׳מה מתרחש?׳ הרהבתי עוז לשאול.
׳הקורבן שלנו, אר... אה... אתם אומרים, המלך איוד יברך את הבאים. והוא יראה לכולכם את בתו המיועדת להיות הקורבן, אהם...אה, המלכה, שלכם. ואת בנו, אשר ימלוך כאן במקומה.׳ ההסבר היה מגומגם, והיא הצליחה להשלימו רק בעזרת הנהונים מעודדים מכיווני.
בקושי רב והדדי, הצליחה להסביר לי כי האישה שניצבה לצידו של המלך היתה אחייניתה ואני מצידי הצלחתי, אם כי באורח מגושם למדי, להחמיא לה על מראה הבריא והחזק. באותו הרגע היה זה הדבר האדיב ביותר שיכולתי להגיד אודות האישה המרשימה שהתנשאה בעמדה כה מגוננת מעל אביה. היתה לה רעמה אדירה של שיער צהוב אליו התחלתי להסתגל בג׳האמפ, אשר חלקים ממנו נקשרו בצמות ולופפו סביב ראשה, וחלקים אחרים גלשו בחופשיות על כתפיה וגבה. פניה היו קודרים, זרועותיה החשופות שריריות. הגבר בצידו האחר של המלך איוד היה מבוגר יותר, אך בכל מובן אחר יכול היה להיות אחיה התאום, מלבד שערו שקוצץ בקפדנות בקו העורף. עיניו, כעיניה, היו כאבני אזמרגד, חוטמו ישר ופיו חמור סבר. כאשר הצלחתי לשאול את האישה לידי אם אף הוא היה קרוב משפחה, חייכה משל הייתי מעט רפה בשכלי, והשיבה כי אכן, ודאי, היה זה אחיינה. היא השתיקה אותי אז, כאילו הייתי אך ילד, שכן המלך איוד אמר את דברו.
הוא דיבר באיטיות ובזהירות, ועדיין שמחתי על שיחותיי המוקדמות עם נושאי האפיריון, שכן עתה הצלחתי להבין חלקים נכבדים מנאומו. הוא בירך אותנו רשמית, לרבות הדר, שכן עד עתה נהג לברכו כשליח בית המלוכה של ערמומי, ואילו עתה בירכהו כסמל לנוכחותו של הנסיך אמת. אוגוסט נכלל גם הוא בברכות, ובפני השניים הוגשו מתנות שונות, פגיונות משובצים יהלומים, שמן ריחני יקר ערך,
432
שוליית הרוצח
וצעיפי פרווה מרהיבים ביופיים. משהונחו הצעיפים על שכמותיהם, מפח נפש קשה הציפני, שכן השניים נראו לעיניי יותר בקישוטים מאשר כנסיכים; בניגוד למלבושיו הפשוטים של המלך ואנשיו, הדר ואוגוסט עטו לגופם טבעות וצמידים, ולבושם טווי היה מבדים עשירים להפליא וגזרתם חתוכה במה שהיה ניגוד גמור לחסכנות ויעילות. לעיניי נראו השניים מגונדרים ויהירים, אך קיוויתי כי מארחינו יראו בחזותם הנכרית חלק ממסורתנו השונה.
ואז, להפתעתי ולתדהמתי, זימן המלך קדימה את הזכר בין השניים שניצבו לצידיו, והציג אותו בפני הקהל כנסיך רוריסק. האישה לצידו היתה, כמובן, הנסיכה קטריקן, ארוסתו המיועדת של אמת.
ואילו אני הבנתי, סוף סוף, כי אלו אשר נשאו את האפיריונים, אלו אשר קידמו את פנינו בעוגות דבש ויין, לא היו משרתים, כי אם בני משפחת המלוכה, הסבתות, הדודות והדודים של ארוסתו של אמת, כולם הלכו בדרך ג׳האמפ וקידשו את חייהם לשירות העם.
כמעט והתפלצתי למחשבה כי שוחחתי עימם באורח כה חופשי ומשוחרר, ופעם נוספת קיללתי ביני לביני את הדר על שלא מצא לנכון לשלוח לנו הסברים מפורטים על מנהגיהם ודרכיהם, תחת רשימת הבגדים והתכשיטים הארוכה שביקש כי תובא עבורו. האישה המבוגרת לצידי, אם כך, היתה לא אחרת מאשר אחותו של המלך. חושבני כי הבחינה במבוכתי, שכן מיהרה לטפוח בידידותיות על שכמי וחייכה לנוכח לחיי הסמוקות ונסיונותיי להתנצלות ראויה.
׳לאט לך, לא עשית דבר לבייש עצמך,׳ הבהירה לי, ואז הפצירה כי לא אפנה אליה בתואר "גבירתי", כי אם בשם ז׳ונקיא.
התבוננתי כאשר הציג אוגוסט בפני הנסיכה את התכשיטים ואבני החן שאמת בחר עבורה. היתה בהם רשת כסופה עדינה בה קבועות היו אבנים אדומות לקשור בה את שיערה, ושרשרת כסף ובה אבנים אדומות גדולות אף יותר לענוד לצווארה. היתה ביניהם לולאה
433
שושלת הרואים-למרחק
כסופה, מעוצבת כגפן, אשר מפתחות רבים ניתלו ממנה, ואשר לדברי אוגוסט היו כל מפתחות חדרי ביתה החדש לשימושה ביום בו תבוא בשעריו, וכן כשמונה טבעות כסף לאצבעותיה. היא עמדה דומם בעוד הדר עצמו העטה עליה את התכשיטים הרבים. חשבתי לעצמי כי שילוב הכסף באבני החן האדומות היה מתאים יותר לאישה בעלת עור כהה יותר, אך אושרה הילדותי של קטריקן הקרין בעוצמה רבה בחיוכה, וסביבי פנו האנשים זה לזה ומלמלו בהערכה למראה נסיכתם המקושטת בתכשיטים ההולמים כל כך. אולי, חשבתי, אולי תיהנה בכל זאת מצבעינו ומלבושינו הנכריים.
הייתי אסיר תודה על נאומו הקצר של המלך איוד שליווה את הטקס, שכן כל שהוסיף היה ברכת ברוכים הבאים נוספת, והזמנה למנוחה, רגיעה והתענגות על יפי העיר והארמון. אילו נזקקנו לכל דבר אחר, כל שהיה עלינו לעשות היה לפרט מבוקשנו באוזני כל אחד מביניהם שבסביבתנו, והכל ייעשה על מנת להיענות לו. מחר בצהרי היום ייפתחו שלושת ימי טקס ההתאחדות, והמלך הביע תקוותו כי נספיק לנוח עד אז בכדי לקחת בו חלק פעיל. אז ירדו הוא ושני ילדיו מן הבמה, להתערות בינינו משל היינו כולנו חיילים באותה המשמרת.
ז׳ונקיא, כך התחוור לי במהרה, עשתה לעצמה משימה להיצמד אליי, והיות ולא היתה בידי כל דרך מנומסת ומכובדת לחמוק מחברתה, החלטתי ללמוד הרבה ככל שאוכל אודות עמה ומנהגיה. אך אחד ממעשיה הראשונים היה להציג אותי בפני הנסיך והנסיכה.
הם עמדו יחד עם אוגוסט, אשר, כך הבנתי, ניסה להסביר להם כיצד ייקח אמת חלק בטקס, דרכו. הוא דיבר בקול רם, כאילו היה בכך בכדי להקל באורח נסתר על הבנתם. ז׳ונקיא האזינה לרגע, ואז החליטה כי אוגוסט ודאי סיים את דבריו. היא דיברה אלינו כאל ילדים שנאספו כאן לעוגה ומשקה קל בעוד הורינו נועדו בחלק אחר של החדר. ׳רוריסק, קטריקן, נער צעיר זה מגלה התענינות מרובה בגנינו. אולי מאוחר יותר נוכל לדאוג כי יפגוש כאחראים על טיפוחם.׳ נראה
434
שוליית הרוצח
היה כי דבריה מכוונים היו בעיקר לקטריקן כאשר הוסיפה, ׳שמו הוא פיץ־אביר.׳
אוגוסט קימט את מצחו לפתע ותיקן את דבריה האחרונים. ׳פיץ הממזר.׳
קטריקן נדהמה בעליל לשמע הכינוי, אך פניו של רוריסק התכהו בבירור. בתנועה עדינה, כמעט בלתי נראית, הוא פנה לעברי, בהציבו את כתפו לפני אוגוסט, במחווה אשר לא הצריכה כל הסבר, באף שפה. ׳כן,׳ אמר, בדברו בלשון הצ׳יורדה ובהביטו ניכוחה אל תוך עיניי. ׳אביך דיבר אודותיך בפניי, בפגישתנו האחרונה. הצטערתי לשמוע על מותו. הוא עשה רבות להכנת הקרקע לאיחוד הזה בין שני העמים.׳
׳הכרת את אבי?׳ שאלתי בטיפשות.
הוא חייך לעומתי. ׳ודאי. שנינו נשאנו ונתנו יחד, בנוגע לשימוש במעבר הסלע הכחול, בעין הירח, צפונית מזרחית מכאן, כאשר שמע לראשונה על קיומך. וכאשר סיימנו לשוחח כנציגים רשמיים בענייני מעברים, אישורים והסכמים, נועדנו יחד, ושוחחנו, כגברים, על אשר עליו לעשות. מודה אני ומתוודה, עדיין אינני מבין מדוע החליט כי אסור לו להיות למלך. מנהגי עם אחד שונים הם מאלו של האחר. ובכל זאת, הנישואין הקרבים ובאים הם צעד נוסף בדרך להפיכת שני העמים לעם אחד. האם סבור אתה כי הדבר היה מסב לו אושר?׳
רוריסק העניק לי את מלוא תשומת ליבו, והשימוש בצ׳יורדה הרחיק הלכה למעשה את אוגוסט מן השיחה. קטריקן נראתה מוקסמת. מעבר לכתפו של רוריסק, פניו של אוגוסט קפאו לרגע. אז עלתה בהם הבעת שנאה טהורה כלפיי, והוא פנה לאחור והצטרף לקבוצה שהקיפה את הדר, אשר שוחח עם המלך איוד. מסיבה מסוימת, תשומת ליבם המלאה של רוריסק וקטריקן היתה נתונה לי.
׳לא הכרתי היטב את אבי, אך סבורני כי מאושר היה לראות...׳ התחלתי, אך באותו הרגע חייכה הנסיכה קטריקן חיוך מלא אור לעברי.
435
שושלת הרואים-למרחק
׳ודאי, איך הייתי טיפשה כל כך? אתה האחד לו קוראים פיץ. האם אינך נוסע בדרכים לעתים קרובות בלוויית הגבירה קורנית, המרעילה הרשמית של המלך ערמומי? והאם אינך מתלמד כשולייתה? הדר סיפר לנו אודותיך.׳
׳כמה נחמד מצידו,׳ אמרתי, עיניי מפלבלות, ומרגע זה ואילך איני זוכר דבר מאשר נאמר לי, ואשר השבתי. כל שחשתי היה הכרת תודה על כי לא כשלתי בעומדי. ובתוכי, בפעם הראשונה בחיי, הודיתי כי מה שחשתי כלפי הדר היה הרבה מעבר לסלידה. רוריסק קימט את מצחו בנזיפה לעומת אחותו, ואז פנה להשיב למשרתת אשר ביקשה בדחיפות את הנחיותיו בנושא כלשהו. סביבי שוחחו אנשים בנעימות בינות לצבעים בהירים וריחות של קיץ, אך אני חשתי כאילו הפכו קרביי לקרח.
שבתי לעצמי כאשר קטריקן משכה קלות בשרוולי. ׳הם נוטים להיות כאלה,׳ הודיעה לי. ׳או אולי אתה עייף מכדי להנות מהם עתה? אם תבקש לפרוש ולנוח, איש לא ישים ליבו לכך. אני מבינה כי רבים מכם היו עייפים אף מכדי לצעוד ברגל אל תוך העיר.׳
׳אך רבים אחרים בינינו לא היו כה עייפים, וודאי היו שמחים להזדמנות לטייל ברחובותיה היפים של ג׳האמפ. שמעתי לא מעט אודות המזרקות הכחולות, ומצפה אני בכליון עיניים לראותן במו עיניי.׳ כמעט ולא גמגמתי באומרי זאת, וקיוויתי כי היה לדברים קשר, ולו הקלוש ביותר, למה שנאמר לי קודם לכן. לפחות לא היה להם כל קשר לרעל.
׳אוודא כי תילקח אליהן, אולי הערב. אך לעת עתה, בוא איתי.׳ ובלא גינונים מיותרים, הובילה אותי הרחק מההתקהלות. אוגוסט התבונן בנו בהולכנו, וראיתי את הדר פונה ואומר דבר מה בהסתר לרוד. המלך איוד פרש מן הקהל, ובחן את כולנו ממךום מושבו בחיוך נעים. לרגע שאלתי עצמי מדוע לא נותר רוד יחד עם הסוסים ויתר המשרתים מחוץ לעיר, אך אז משכה קטריקן מסך צבעוני מעל אחד הפתחים, ויחד עזבנו את האולם המרכזי של הארמון.
436
שוליית הרוצח
למעשה יצאנו החוצה, לטיול רגלי על שביל מרוצף, hnri קשתות העצים. היו אלה ערבות, וענפיהן החיים נקשרו ונמוגו יחד מעל ראשינו, כך שיצרו מעין מחסה ירוק מפני שמש הצהריים. ׳והם גם מסובכים על השביל מפני הגשם, לפחות את מרבית הטיפות,׳ הוסיפה קטריקן כאשר הבחינה בהתענינותי. ׳השביל הזה מוביל לגנים המוצלים. הם המועדפים עליי. אך שמא תבקש לראות תחילה את גן עשבי המרפא?׳
׳אשמח לראות כל אחד מגנייך, גבירתי,׳ השבתי, והפעם, לכל הפחות, דיברתי אמת.	\
כאן, הרחק מהקהל הרב, תהיה לי הזדמנות נוחה יותר להכניס מעט סדר במחשבותיי ולכלכל את צעדי הבאים מהעמדה הרעועה אליה נקלעתי שלא בטובתי. באיחור רב חדרה לתודעתי ההכרה כי הנסיך רוריסק לא הפגין ולו מעט מסימני המחלה עליהם דיווח הדר. היה עליי להתרחק לזמן מה ולבצע הערכת מצב מחודשת\
יותר מדי דברים התרחשו כאן לגביהם לא קיבלתי כל תדרוך או מידע מקדים.
במאמץ ניכר משכתי את מחשבותיי חזרה מן הדילמה בפניה ניצבתי, על מנת להתמקד במה שהנסיכה אמרה לי. היא דיברה בבהירות, וכעת, הרחק מרעשי הרקע בארמון, הוקל עליי לעקוב אחר שטף דיבורה. היא הפגינה ידע מרשים בעניין גניה, ולדבריה היה זה אמנם ידע שנדרש ממנה כנסיכה, לא תחביב לשעות הפנאי.
בהולכנו יחד זה לצד זו, היה עליי להזכיר לעצמי שוב ושוב כי היתה זו הנסיכה, כלתו המיועדת של אמת. מימיי לא פגשתי באישה כמותה קודם לכן. היא נשאה את מעמדה באופן מכובד ושלו, בשונה מהכרת המעמד העצמית בה נתקלתי לעתים קרובות בקרב אלו הבכירים לי במוצאם ודרגתם. אך היא לא היססה לחייך, להתלהב, או אף לרכון על מנת לחפור בקרקע סביב אחד הצמחים על מנת להראות לי סוג מסוים של שורש בתיאורו עסקה אותו הרגע. היא ניקתה את
437
שושלת הרואים-למרחק
האדמה מעל השורש, ואז פרסה ממנו פרוסה דקה, קרוב לטבורו, בכדי שאוכל לטעום ממנו. היא הראתה לי כמה צמחים חריפים לתיבול בשר, והתעקשה כי אטעם עלה אחד משלוש גרסאות שונות של הצמח, שכן אף כי הצמחים נראו דומים להפליא, טעמם היה שונה תכלית השוני. בדרך כלשהי היתה קטריקן בת דמותה של פסיינס, רק בלא האישיות החריגה. בדרך אחרת, דמתה למולי, אך בלא הנוקשות המחוספסת שמולי נאלצה לפתח על מנת לשרוד. בדומה למולי, דיברה אליי ישירות ובכנות רבה, משל היינו שווים. מצאתי עצמי חושב כי אמת עשוי לגלות כי אשה זו מתאימה לו יותר משחשב תחילה.
ובכל זאת, חלק אחר ממני הוטרד כל העת, מה יחשוב אמת על כלתו. הוא לא היה רודף נשים, אך טעמו בכל הנוגע להן ידוע היה היטב לכל אלו שהרבו לשהות במחיצתו. אותן נשים כלפיהן נהג להפגין חיבה היו לרוב קטנות, עגלגלות וכהות, בעלות שיער מתולתל בדרך כלל, צחוק מתגלגל וידיים קטנות ורכות. מה יחשוב על האישה הגבוהה, בהירת העור הזאת, אשר לבושה היה פשוט כשל כל משרת, ואשר לא היססה להודות קבל עם ועדה כי הפיקה הנאה מרובה מן הטיפול בגנה? ככל שהתפתחה השיחה בינינו, גיליתי עוד כי ביכולתה לדבר באורח ידעני לא פחות מכל איש אורוות מנוסה על אודות תורת הרביית הסוסים ואילוף הבזים. וכאשר שאלתי אותה לעיסוקי הפנאי שלה, סיפרה לי על הנפחיה הקטנה שלה ועל הכלים המיוחדים לעבודת הברזל שהיו בה, והסיטה את שיערה להראות לי את העגילים שהכינה במו ידיה. עלי כותרת עדינים עשויים מכסף סגרו על אבן חן כחלחלה זעירה, כטיפת טל על פרח עם שחר. פעם אמרתי למולי כי אמת ראוי לאישה פעילה ומעשית, אך עתה שאלתי עצמי האם יקסימוהו כישוריה הרבים. ודאי יכבד אותה, ידעתי. אך האם כבוד הדדי היה הרגש הנכון והמתאים בין מלך למלכתו?
גמרתי אומר שלא להקדים צרה אחת לרעותה, ולקיים תחת זאת את דיברתי לאמת. שאלתי אותה כמה סיפר לה הדר על אחיו ובעלה
438
שוליית הרוצח
לעתיד, והיא השתתקה במפתיע. חשתי כיצד היא שואבת מכוחותיה כאשר השיבה חרש כי ידוע לה עד כמה קשות הבעיות שניצבו בפניו של אמת, יורש העצר והמלך המיועד. הדר הזהיר אותה לאמור כי אמת היה מבוגר הרבה מכפי גילה, אדם פשוט, אשר עשוי שלא לגלות בה עניין רב. הדדר הבטיח להיות לצידה, לסייע לה להסתגל, ולעשות את מיטבו בכדי שחצר המלך בטירת הצבי לא תהיה למקום בודד כל כך עבורה. על כן, מוכנה היתה...
׳מה גילך?׳ שאלתי אותה מתוך דחף פתאומי.
׳שמונה עשרה שנים,׳ השיבה, ואז חייכה למראה הפתיעה בעיניי. ׳משום גובהי, בני עמך נוטים לחשוב שאני מבוגרת מכפי גילי האמיתי,׳ הוסיפה כממתיקת סוד.
׳ובכן, את אמנם צעירה מאמת. אך לא בשנים רבות מדי, לפחות לא הרבה מן המקובל בין בעלים ונשותיהם. הוא יהיה בן שלושים ושתיים בבוא האביב.׳
׳חשבתי כי היה מבוגר הרבה יותר,׳ אמרה, משתוממת. ׳הדר הסביר כי כל שחלקו יחד היה אב משותף.׳
׳נכון הוא כי אביר ואמת היו שניהם בניה של מלכתו הראשונה של המלך ערמומי, אך פער השנים ביניהם אינו רב. ואמת, כאשר אינו טרוד בנטל השלטון ובבעיות הפוקדות את ממלכתו, אינו כה מאופק וכבד ראש כפי שאת עשויה לדמיין לך. הוא אדם היודע היטב צחוק מהו.׳
היא נתנה בי מבט בזווית עיניה, כאילו ביקשה לגלות אם מנסה אני להציג את הנסיך באור מפתה מדי.
׳זו היא האמת לאמיתה, הנסיכה. ראיתי אותו צוחק כילד במופעי הבובות בחגיגות האביב. וכשכולם מצטרפים, לשם המזל הטוב, לדריכת הפירות בגת, עם בוא הסתיו, אין הוא מסתגר ואין הוא נרתע. אך מקור העונג הגדול ביותר עבורו, ללא ספק, היה ונותר הציד. יש לו כלב זאב,
439
שושלת הרואים-למרחק
לאון, לו הוא מעניק חיבה רבה מכפי שמעניקים אבות רבים לבניהם.׳
׳אבל,׳ הרהיבה קטריקן עוז ואמרה, ׳ודאי מדבר אתה על אמת כפי שהיה פעם, בעבר. שכן הדר מדבר אודותיו כעל אדם מבוגר מכפי גילו, כפוף תחת נטל דאגות עמו.׳
׳כפוף כפי שהעץ עומד כפוף תחת מעמסת השלג בחורף, אך עם בוא האביב נמתחים ענפיו ושבים לקדמותם, זקופים וגאים. מילותיו האחרונות אליי בטרם יצאתי לדרך, נסיכתי, היו כי אדבר טובות אודותיו בפנייך.׳
היא השפילה עיניה במהירות לקרקע, כמבקשת להסתיר מעיניי את הרווחה שהקלה לפתע על ליבה. ׳אני רואה אדם אחר לנגד עיניי כשאתה הוא המדבר בו.' היא השתתקה, ואז קפצה את פיה, מסרבת להגות בעצמה את הבקשה, אך אני כבר ראיתי אותה בפניה, בעיניה.
׳תמיד ראיתי בו אדם טוב. טוב ככל שיכול אדם להיות תחת כובד האחריות המוטלת על כתפיו. הוא נוהג בחובותיו ברצינות מרובה, ולא יחסוך מעצמו דבר הנדרש ממנו לטובת עמו. זאת הסיבה שמנעה את בואו לכאן, אלייך. הוא מצוי בימים אלה בעיצומו של קרב קשה כנגד פולשי הספינות האדומות, קרב אותו אין באפשרותו לקיים מכאן. הוא מוותר על הנאות החיים הפחותות ביותר בכדי למלא חובותיו כנסיך. לא משום הקור בליבו, ולא משום העדר חיים בנשמתו.׳
קטריקן שבה ונתנה בי את מבטה המצודד, נאבקת להרחיק את החיוך מפניה, להסתיר את העונג המופלא שהפיקה ממילותיי, משל היו המחמאה המתוקה ביותר שניתנה אי פעם לנערה מאוהבת.
׳הוא גבוה ממני, אך רק במעט. שערו כהה עד מאוד, כמו גם זקנו, כאשר הוא מתיר לו לצמוח פרא. עיניו כהות אף יותר, אך כאשר הוא נלהב אודות דבר מה, הן נוצצות. אמת היא כי הצבע האפור קנה גם הוא אחיזה בעת האחרונה בשערותיו, אף כי לא היית רואה זאת עד לפני כשנה. אמת ויציב גם כי עבודתו הרחיקהו מן השמש והרוח, וכתפיו
440
שוליית הרוצח
אינן בולטות עוד מבעד בד חולצותיו. אך דודי הינו עדיין גבר שבגברים, ואני מאמין בכל ליבי כי כאשר תוסר סכנת הספינות האדומות מחופינו, ירכב ויישא קולו ויצוד יחד עם כלב הזאב שלו פעם נוספת.׳
׳אתה מחזק את ליבי,׳ מלמלה, ואז התיישר גווה, כאילו סירבה לאפשר לכל סימן של חולשה להראות בה. בנותנה בי מבט בוחן, שאלה, ׳מדוע אין הדר מדבר כך על אחיו? חשבתי שהולכת אני לאדם זקן, ידיו רועדות, עמוס וטרוד בחובותיו מכדי לראות באישה יותר מאשר חובה נוספת.׳
׳אולי הוא."׳ אמרתי, ולא מצאתי כל דרך מנומסת להגיד כי הדר נטה לתחבולות ורמאות כאשר חשב כי הדבר ישיג מטרה כלשהי עבורו. ככל שניסיתי להבין, לא הצלחתי לגלות מה טובה עשויה היתה לצמוח לו מנטיעת החששות הללו בקטריקן כלפי בעלה לעתיד.
׳אולי הוא היה... שמא היה... לא־מחמיא גם בנוגע לדברים אחרים,׳ הרהרה לפתע קטריקן בקול רם. דבר מה דומה והטרידה. היא שאפה אויר מלוא ראותיה, ולפתע דיברה בכנות. ׳ערב אחד, בחדרי, סעדנו יחד את ליבנו, והדר, אולי, שתה קצת יותר מדי. הוא סיפר עליך אז, באומרו כי היית פעם ילד עגמומי ומפונק, שאפתן מכפי מעמדך האמיתי, אך מאז עשה אותך המלך למרעילו האישי, מרוצה אתה ממקומך. הוא אמר כי התפקיד הולם אותך, שכן אפילו כילד נהנית לצותת לאחרים ולהתהלך ברחבי המצודה כממלא משימות חשאיות. כעת, אינני אומרת לך את הדברים על מנת לעורר מהומה או מריבה, אלא רק בכדי שתדע מה חשבתי אודותיך בתחילה. ביום המחרת הדר התחנן בפניי לראות בדבריו לא יותר מאשר את הבלי היין שהיו, לטענתו, ולא כעובדות ואמיתות. אך דבר אחד שאמר אותו הערב החדיר בי פחד רב מכפי שאוכל לסלקו מליבי. הוא אמר כי אם המלך שלח לכאן אותך או את הגבירה קורנית, יהיה זה על מנת להרעיל את אחי, כך שאהיה ליורשת היחידה של ממלכת ההר.׳
441
שושלת הרואים־למרחק
׳את ממהרת בדיבורך,׳ סנטתי בה בעדינות, וקיוויתי כי חיוכי לא הסגיר את הבחילה והסחרחורת שתקפוני לפתע. ׳לא הבנתי את כל דברייך.׳ גיששתי נואשות אחר דבר מה לומר. אפילו כשקרן מדופלם ראיתי בעימות הישיר הזה אליו נקלעתי מצב מאוד לא נוח, בלשון המעטה.
׳אני מתנצלת. אך אתה דובר את שפתנו כמעט כיליד המקום. כמעט כאילו אתה נזכר בשפה עתיקה שידעת פעם, ולא כאדם הלומד לראשונה לשון חדשה. אדבר לאט יותר מעתה ואילך. לפני כמה שבועות, לא, היה זה כמעט לפני כחודש, הדר בא לחדרי. הוא שאל אם אסכים לסעוד עימו ביחידות, כך שנוכל להכיר טוב יותר אחד את השני, ו...׳
׳קטריקן!׳ היה זה רוריסק, קורא ממעלה השביל בבואו לחפש אחרינו. ׳הדר ביקש כי תבואי לפגוש כאצילים והגבירות שהגיעו ממרחק כה רב על מנת לקחת חלק בטקס נישואיך.׳
ז׳ונקיא היתה לצידו, ממהרת אחריו, וכאשר גל הסיחרור השני ־ אשר עתה ידעתי היטב את מקורו ־ תקף אותי, חשבתי שהמבט על פניה היה ידעני מדי. ואז שאלתי את עצמי, באילו צעדים היה נוקט צ׳ייד לו ידע כי מישהו שלח מרעיל לחצר המלך ערמומי, לחסל את אמתי ברור כשמש.
׳אולי,׳ הציעה ז׳ונקיא לפתע, ׳אולי ירצה פיץ־אביר לראות עתה את המזרקות הכחולות. ליטראם אמרה כי תשמח ללוותו אליהן.׳
׳אולי מאוחר יותר אחר הצהריים,׳ הצלחתי לומר. ׳אני חש... עייף. חושבני כי אפרוש לחדרי.׳
איש מהם לא נראה היה מופתע מדי. ׳האם אשלח לחדרך מעט יין?׳ הציעה ז׳ונקיא באדיבות. ׳אולי מעט מרק? האחרים ייקראו לשולחן הסעודה בקרוב. ואולם, אם עייף אתה, לא נתקשה להביא מן המזון אליך.׳
שנות אימון והכשרה עשו את שלהן. נותרתי עומד זקוף, על אף
442
שוליית הרוצח
האש הבוערת בקרביי. ׳יהיה זה אדיב עד מאוד מצידך,׳ הצלחתי לפלוט. הקידה הקצרה שליוותה את דבריי היתה מעשה עינויים מתוחכם. ׳משוכנעני כי אצטרף אליכם מאוחר יותר.׳
וכך פרשתי מחברתם, ולא רצתי, ולא התכרבלתי לכדי כדור ופרצתי ביבבות כפי שביקשתי לעשות. הלכתי, בהנאה מופגנת מן הצמחים והפרחים המרהיבים בגן, חזרה דרך הגן אל דלת האולם הראשי. ושלושתם צפו בי בהולכי, ודיברו ביניהם חרש על דבר אותו ידענו כולנו היטב.
נותר רק עוד קלף אחד בשרוולי, ותקווה קטנה. כי יפעל את פעולתו הרצויה. בחדרי הפכתי את תיק המסע שלי ומצאתי את מטהר הים שליצן החצר נתן לי. כמה זמן, תהיתי, חלף מאז אכלתי את עוגות הדבש? שכן זו היתה שיטת ההרעלה בה הייתי אני נוקט. בלית ברירה החלטתי לבטוח בכד המים בחדרי. חלק קטן בתוכי התריע על הטפשות שבמעשה, אך בעוד גל אחרי גל של סחרחורות ובחילה שטף אותי, ידעתי כי אין לי כל מוצא אחר. בידיים רועדות ריסקתי את מטהר הים אל תוך המים. העשב המיובש ספג את המים והפך לגוש ירקרק לח ודביק, אותו הצלחתי אך בקושי ללעוס ולבלוע. ידעתי כי העשב ירוקן את קיבתי ואת מעיי. השאלה היחידה נותרה האם יספיק לפעול את פעולתו בטרם יתפשט הרעל הצ׳יורדי בכל גופי.
אותו ערב היה אחד האומללים והעלובים בחיי, וגם כיום מבקש אני להימנע מהעלותו בזכרוני. איש לא בא לחדרי עם מרק או יין. ברגעי הצלילות הבודדים, החלטתי כי איש גם לא יבוא עד אשר יהיו בטוחים כי הרעל עשה את שלו. בוקר, החלטתי. הם ישלחו משרת בבוקר להעיר אותי, והוא ימצא את גופתי המתה. נותרה לי שהות עד הבוקר.
זמן מה לאחר חצות ליל הצלחתי לעמוד על רגליי. עזבתי את חדרי בדממה ככל שהתירו לי רגליי הרועדות, וירדתי אל הגן. מצאתי בו מקווה מים קטן, ושתיתי עד אשר חישבה כרסי להתפקע. הלכתי בגן, לאט ובזהירות, שכן כל גופי כאב כאילו ספגתי הכאה קשה, וראשי הלם
443
שושלת הרואים-למרחק
בעוצמה כנגד רקותיי עם כל צעד. בסופו של דבר כשלתי לחלקת עצי פרי שניטעו לאורך חומת אבן, ואשר ענפיהם, כפי שקיוויתי, עמוסים היו בפרי בשל. מילאתי לעייפה את כיסי מעילי. את הפירות אסתיר בחדרי, לספק לי מזון בטוח למאכל. מתי שהוא, מחר, אמצא איזו אמתלה לרדת ולבדוק את סוטי. נרתיק האוכף עדיין הכיל מעט בשר מיובש ולחם קשה. קיוויתי כי יהיה בהם בכדי להחזיקני בחיים עד תום הביקור.
וכאשר עשיתי את דרכי חזרה לחדרי, שאלתי עצמי מה יהיה צעדם הבא, כאשר יגלו כי הרעל לא פעל כרצוי.
444
שוליית הרוצח
21
נסיכים
על הצמח הצ׳יוררי כאריים, מסברת האימרה המקובלת בקרבם,"עלה אחר לשינה, שניים להקהות את הכאב, ושלושה למוות של חסר;
זמן קצר לפני אור ראשון של בוקר, הצלחתי לעצום, לראשונה באותו ליל שימורים ארוך, את עיניי, רק בכדי להקיץ רגעים מעטים לאחר מכן למראה רוריסק מסיט בבהילות את המסך מעל פתח הדלת. הוא פרץ לחדר, בידו כד מים. הבגד שלגופו היה בבירור כתונת לילה. גלגלתי עצמי במהירות רבה ככל שהצלחתי מהמיטה ונעמדתי, מציב את המיטה ביני לבינו. הייתי דחוק לפינה, חולה ובלתי חמוש למעט סכין החגור הצמודה תמיד לגופי.
׳עודך בחיים!׳ הוא קרא בפליאה, ואז התקדם לעברי בהושיטו קדימה את הכד. ׳מהר, שתה מהכד.׳
׳אני מעדיף שלא,׳ אמרתי לו, נסוג בפניו.
בהבחינו בחששי, עצר. ׳הורעלת,׳ אמר לי בזהירות. ׳זהו נם מעשה ידיו של כראנזולי כי עודך בין החיים. בכד המים יש מטהר, אשר ישטוף את הרעל מגופך. שתה ממנו, ואולי תחיה.׳
׳לא נותר בגופי דבר לשטוף עוד,׳ אמרתי לו בקול צרוד, ואז
445
שושלת הרואים-למרחק
תפשתי בידי את אחת מקרנות השולחן כאשר התחדשו רעידות גופי. ׳ידעתי כי הורעלתי כאשר נפרדתי מעליכם אתמול בערב.׳
׳ולא אמרת לי דבר?׳ נימת קולו היתה משתוממת, לא מאמינה. הוא פנה חזרה אל עבר הדלת, היכן שקטריקן ניצבה כעת, מציצה פנימה בבישנות. שערה היה קלוע בצמות פרועות, ועיניה אדומות מבכי. ׳הרעל הובס, לא תודות לך,׳ אמר לה אחיה בחומרה. ׳לכי והכיני לו נזיד מלוח משאריות ליל אמש. והביאי עימך מאפה מתוק. מספיק עבור שנינו. ותה. ומהרי, ילדה מטופשת!׳
קטריקן הסתלקה מבוישת כילדה. רוריסק הצביע על המיטה. ׳בוא. לפחות בטח בי ושב על המיטה, לפני שיתהפך השולחן מרוב רעידותיך. אני פונה אליך בפשטות ובכנות. לי ולך, פיץ־אביר, אין לנו זמן לחוסר אמון. עלינו לדבר בנושאים רבים, אתה ואני.׳
התיישבתי, לא מתוך אמון כמו מתוך חשש אמיתי שמא אפול ארצה אם לא אעשה כן. בלא גינונים רשמיים, התיישב רוריסק על קצה המיטה. ׳אחותי,׳ אמר בסבר פנים חמור, ׳נהגה בחופזה נמהרת. חוששתני כי אמת האומלל יגלה שהיא ילדה, ולא אישה, ולא מעט באשמתי; אני פינקתי אותה כך. אבל, למרות שיש בכך להסביר את אהבתה הרבה כלפי, אין בכך כל הצדקה להרעלתו של אורח. במיוחד לא בערב אירוסיה לדודו.׳
׳אני חושב שהייתי חש כמותה בכל זמן אחר,׳ אמרתי, ורוריסק היטה ראשו לאחור וצחק.
׳לא מעט מאביך ניכר בך. כך היה גם הוא אומר, אני בטוח. אך עלי להסביר. היא באה אלי לפני לילות מספר, באומרה כי מטרת בואך היא להביא עליי את מותי. אמרתי לה אז אין זו דאגתה, וכי אני אטפל בכך בעצמי. אבל, כפי שאמרתי, קטריקן נוהגת לפעול על פי דחפיה הפרטיים. אמש היא ראתה את ההזדמנות, וניצלה אותה. בלא לחשוב על ההשלכות, כיצד ישפיע מותו של אורח על נישואין שאורגנו בקפידה כה
446
שוליית הרוצח
רבה. כל מחשבתה היתה נתונה לחיסולך בטרם תקשור אותה ברית נישואיה לשש הדוכסויות ותמנע ממנה את המעשה. היה עלי לחשוד בכוונתה, כאשר מיהרה לקחתך אל הגנים.׳
׳הצמחים שהיא נתנה לי לטעום?׳
הוא הנהן, ואני חשתי אויל מאי פעם. ׳ואולם לאחר שאכלת מהם דיברת אליה באורח כה הוגן ויפה, עד כי החלה לפקפק בהיותך אותו האחד עליו סופר לה. לכן שאלה אותך, אך אתה חמקת ממענה, והשמת פניך כאילו לא היתה כל חשיבות לשאלה. ועל כן, פעם נוספת, הטילה בך ספק. ועדיין, לא היתה צריכה להמתין כל הלילה עד אשר באה לחדרי עם ספקותיה וסיפור מעשיה. על כך, קבל את התנצלותי.׳
׳מאוחר מכדי להתנצל. כבר סלחתי לך,׳ שמעתי את עצמי אומר.
רוריסק בחן אותי בעיון. ׳כך אמר גם אביך, בזמנו.׳ הוא הציץ לעבר הדלת רגע קט בטרם הגיחה קטריקן בעדה. משנכנסה לחדר, הסיט חזרה את המסך ונטל מידיה את המגש. ׳שבי,׳ אמר לה בנוקשות. ׳ולמדי דרך אחרת לטפל ברוצח.׳ הוא הרים ספל כבד מן המגש ולגם עמוקות בטרם הושיטו לי. הוא ירה בקטריקן מבט נוסף. ׳ואם היה בו רעל, הרי שהרעלת גם את אחיך.׳ הוא חתך פרוסת עוגת תפוחים לשלושה חלקים. ׳בחר אחד מהם,׳ אמר לי, ואז לקח את הפרוסה עליה הצבעתי לעצמו, ואת השניה לקטריקן. ׳וכך תדע כי גם המזון לא הורעל.׳
׳אינני מוצא כל סיבה כי תבוא להרעילני הבוקר לאחר שכבר הזהרת אותי כי הורעלתי בליל אמש,׳ הודיתי. ובכל זאת עירנותי היתה בשיאה, מחפשת אחר הטעם האחר, השונה. אך טעמה של העוגה היה נפלא, עשיר, מלא לעייפה בניחוח תפוחים ותבלינים. אפילו לא היתה קיבתי כה ריקה הייתי מתענג על המאכל המופלא.
׳בדיוק,׳ אמר רוריסק בקול מעובה, ואז בלע. ׳ואם היית רוצח,׳ וכאן שלח מבט אזהרה לקטריקן, ׳היית מוצא עצמך באותו המצב. רצח
447
שושלת הרואים-למרחק
מניב רווח אך ורק אם אין איש יודע כי אכן אירע רצח. כך היה גם לגבי מותי. אילו הייתי מחסל אותי היום, אפילו היה הרעל פועל את פעולתו רק בעוד שישה חודשים, קטריקן וז׳ונקיא שתיהן היו זועקות לשמיים כי נרצחתי. ודאי אין בכך יסוד טוב לברית בין שני עמים. מסכים?׳
הצלחתי להנהן. הנוזל הסמיך והחם בספל השקיט את רעידותיי ברובן, והמאפה היה ראוי בהחלט למאכל אלים.
׳טוב. אז אנחנו מסכימים כי, לו אמנם היית רוצח, לא היה עתה כל רווח מושג ממותי. למעשה, היית מפסיד די הרבה אם אכן היית הורגני. שכן אבי אינו רואה את הטובה שתצמח מן הברית כפי שאני רואה אותה. הו, הוא יודע שיש בה הרבה מן התבונה, לעת עתה. אך אני רואה בה יותר מאשר מעשה נבון. אני רואה בה כורח.
׳אמור זאת למלך ערמומי. אוכלוסייתנו גדלה, אך אדמותינו הראויות לעיבוד וחריש מתמעטות והולכות. בשר הציד יספיק לזמן מוגבל בלבד. מגיעה עת בה חייבת מדינה לפתוח את שעריה לסחר, במיוחד כשמדובר בארץ כה סלעית והררית בארצנו. שמעת, בוודאי, כי בעיני ג׳האמפ השליט הוא המשרת של עמו? ובכן, אני מאמין כי בהחלטתי משרת אני נאמנה את עמי. אני משיא את אחותי הצעירה, בתקוה לזכות בתמורה בחיטה, בנתיבי הסחר ובטובין אחרין מארצות השפלה לטובת עמי, כמו גם בזכויות רעיית צאננו בעיתות הקרות של השנה, כאשר כרי האחו שלנו מכוסים בשלג. ובעבור אלו, בנוסף, אתן לכם גם עצים, קרשי עץ ישרים מהגדולים שברשותנו, למען יוכל אמת לבנות את ספינותיו. ההרים מצמיחים עצי אלון לבנים אשר כמותם לא ראית מעודך. למתת הזאת אבי היה מסרב. הוא מיושן מעט בדעותיו, בכל הנוגע לכריתת עצים חיים. ובדומה להדר, הוא רואה בחופי ארצכם מעמסה, ובים הגדול ־ מכשול. אך אני רואה בו את אשר ראה אביך: דרך רחבת ידיים המובילה לכל הכיוונים, ובחופיכם את המעבר שלנו אליה. ואינני רואה כל סיבה שלא להשתמש בעצים שנעקרו ממקומם בשטפונות וסופות הרוח העזות שפוקדות לעתים את הרינו.׳
448
שוליית הרוצח
עצרתי נשימתי לרגע. היה זה ויתור בעל משמעות נכבדה. מצאתי עצמי מהנהן למילותיו.
׳אם כך, אתה תישא את דבריי אל המלך ערמומי, ותאמר לו כי עדיף לו להותיר את ידיד ממלכתו בחיים, נכון?׳
לא הצלחתי לחשוב על כל סיבה להשיב בשלילה.
׳אינך מתכוון לשאול אותו אם אכן ביקש להרעילך?׳ תבעה קטריקן לדעת.
׳אם השיב בחיוב, לעולם לא היית בוטחת בו. אילו השיב בשלילה, ודאי לא היית מאמינה לו, והיית רואה בו שקרן ולא רק רוצח. מלבד זאת, האם לא מספיק מרעיל מוצהר אחד בחדר?׳
קטריקן השפילה את עיניה וסומק הציף את לחייה.
׳בואי,׳ אמר לה רוריסק, והושיט לה יד מפייסת, ׳אורחנו חייב לנוח ככל שיספיק בטרם יחלו חגיגות היום. ואנחנו חייבים לשוב לחדרנו בטרם תופץ השמועה בכל הארמון כי אנו מתרוצצים ברחביו וכתונות לילה בלבד לגופנו.׳
וכך הותירו אותי השניים בחדרי, לשכב חזרה במיטתי ולתהות. אילו מן אנשים היו אלה, מארחיי? האם אוכל לבטוח בכנותם הפתוחה, או האם היתה זו מזימה מרהיבה, אשר את מטרתה אפילו אדה לא תדע לנחש? הלוואי וצ׳ייד היה כאן. יותר ויותר, התחזקה בי התחושה כי דבר לא היה כפי שנראה בתחילה. לא העזתי לנמנם, שכן ידעתי כי דבר אז לא היה עוצר בעדי מלישון עד רדת הערב. משרתים הגיעו במהרה, בידיהם קערות מלאות במים חמים וקרים, ופירות וגבינה על גבי צלחת. בהזכירי לעצמי כי משרתים אלה עשויים להיות רמי מעלה אף ממני במוצאם, נהגתי בכולם באדיבות מרובה, ולאחר מכן שאלתי עצמי אם לא היה זה סוד הצלחתו של משק הבית ההרמוני; שכן כולם בו, משרתים או בני מלוכה, נהגו זה בזה כשווים אל שווים.
449
שושלת הרואים-למרחק
היה זה יום חג ושמחה.
הכניסות לארמון נפתחו לרווחה, ואנשים הגיעו מכל גיא ועמק בממלכת ההר לקחת חלק בכריתת ברית הנישואין. משוררים ונגנים הופיעו להנאת הכל, ומתנות רבות הוחלפו, לרבות השי הרשמי שהבאתי באמתחתי ־ לוחות כתבי הצמחים ושורשי העשבים. חיות הצאן שהובאו משש הדוכסויות למטרות הרבייה הוצגו לראווה, ואז הוענקו לאלו שהיו זקוקים להן יותר מכל, או לאלו להם היה הסיכוי הרב ביותר להצליח בזיווגן. פר אחד, או שור אחד יחד עם פרה אחת או שתיים, הוענקו לעתים כמתנה לכפר שלם. כל המנחות, אם היו אלה עופות וחיות, ברזל או זרעי חיטה, כולן הובאו אל תוך הארמון, על מנת שכל הנוכחים יוכלו לראות ולהתפעם.
בוריך היה שם ־ הפעם הראשונה שראיתיו מזה ימים. ודאי ער היה עוד לפני אור הבוקר, להבריק וליפות את סוסיו וכלביו. כל פרסה שומנה היטב, כל רעמה וזנב נקשרו לצמות בסרטים צבעוניים ובפעמונים כסופים זעירים. על גב הסייחה שיועדה לקטריקן הניח אוכף, ולצווארה רתם מושכות עשויות מהעור המשובח ביותר, ולרעמת שיערה וזנבה קשר פעמוני כסף כה רבים, עד כי כל הינף זנב לווה במקהלת צלצולים. סוסינו היו שונים בתכלית מחיות המשא הנמוכות והמדובללות של אנשי ההרים, ומשכו תשומת לב לא מעטה. בוריך נראה היה עייף אך גאה, וסוסיו עמדו שלוים ושקטים בין ההמונים. קטריקן בילתה זמן רב בהתלהבות מסוסתה החדשה, וראיתי כיצד מוססה בהליכותיה הפשוטות וביחס הכבוד השקט שלה את קשיחותו המפורסמת של האיש. כאשר קרבתי אליהם, הופתעתי לשמוע אותו מדבר אליה בלשון מהוססת אך ברורה של הצ׳יורדה.
אך הפתעה גדולה אף יותר ציפתה לי אותו אחר צהריים.
מזון הוצב על השולחנות הגדולים, והכל, יושבי הארמון יחד עם אורחיהם, סעדו את ליבם בחופשיות. דברים רבים הובאו ממטבחי הארמון, אך רבות הביאו עימם גם בני ההרים עצמם.
450
שוליית הרוצח
הם באו קדימה, ללא היסוס, להציב על השולחנות הענקיים גלגלי גבינה קשה, כיכרות לחם כהה, בשרים מיובשים או מעושנים, או מלפפונים כבושים וקדרות עמוסות לעייפה בפירות. שפע המאכלים היה מפתה למדי, אלא שקיבתי עדיין היתה רגישה. אך היתה זו צורת הגשת והצגת המזון שהרשימה אותי באמת. ללא שאלות, ללא רשמיות, מין קוד ותן חסר גינונים בין משפחת המלוכה ונתיניהם. לא נעלמה מעיניי גם העובדה כי בפתחים ובשערים לא הוצבו כלל זקיפים ושומרים. והכל התערבו ודיברו זה עם זה באוכלם.
בשעת חצות היום בדיוק נפלה דממה על הקהל. הנסיכה קטריקן עלתה לבדה על הבמה המרכזית. בשפה פשוטה, הודיעה לעמה כי היא שייכת עתה לשש הדוכסויות, וכי היא מקווה לשרת היטב את ארצה החדשה. היא הודתה למולדתה על כל אשר אי פעם עשתה עבורה; על המזון שגידלה על מנת להאכילה, על מימי השלג והפלגים שלה, על אוויר ההרים הצלול. היא הבהירה, על מנת להסיר כל ספק, כי צעדה לא נעשה משום העדר אמונה או אהבה לארצה, כי אם מתוך תקווה כי יהיה בו להיטיב עם שני העמים. הכל שמרו על שתיקה בעת שדיברה, ובעת שירדה מעל הבמה. אז התחדשה השמחה.
רוריסק בא, מחפש אחריי בהמון, מבקש לדעת כיצד הרגשתי. הבטחתי לו כי החלמתי היתה שלמה, אף כי למען האמת ייחלתי למיטתי יותר מכל דבר אחר. המלבושים שהגבירה פזיזה כפתה עליי נגזרו על פי אופנת החצר האחרונה, ובין היתר כללו שרוולים מנופחים בלתי נוחים להפליא וציציות אשר שוב ושוב נשמטו לתוך כל דבר שניסיתי לעשות או לאכול. השתוקקתי להיות רחוק ככל האפשר מהמון האנשים, היכן שאוכל לשחרר מעט שרוכים ולהיפטר מהצווארון המחניק, אך ידעתי כי אם אפרוש עתה, צ׳ייד יקמט מצחו במורת רוח כאשר אדווח לו, וידרוש ממני לדעת את כל אשר ארע בהיעדרי.
רוריסק, סבורני, חש בצורך העז שלי במעט מנוחה ושקט, שכן לפתע הציע כי נטייל ביחידות אל אזור מלונות הכלבים. ׳בוא ותראה מה
451
שושלת הרואים-למרחק
עשתה תוספת הגזעים משש הדוכסויות לפני שנים ספורות למען הכלבים,׳ אמר.
עזבנו את הארמון, וצעדנו במורד דרך קצרה למבנה עץ מוארך ונמוך. האוויר הצח טיהר את ראשי ושיפר את הרגשתי פלאים. בפנים, הוא הראה לי מכלאה קטנה ובה שכבה כלבה וסביבה פירות בטנה החדשים, כמה גורי כלבים אדמדמים. היו אלה יצורים קטנים ובריאים, פרוותם מבריקה ונאה, מנתרים ומתקוטטים זה עם זה על הקש. הם באו אלינו ללא חשש, ללא כל סימני פחד מבני האדם. ׳דמם של אלו מקורו בטירת הצבי. הם מסוגלים לדבוק בריח טרף למרחק עצום, גם בגשם סוחף,׳ אמר לי בגאווה. הוא הראה לי גזעים אחרים, ביניהם כלבלב זעיר בעל רגליים דקיקות כחוטי תיל, אשר, לטענתו, מסוגל היה לטפס על עץ בעקבות טרף ציד.
הגחנו מתוך המלונות אל השמש הבהירה, היכן שכלב בוגר יותר נם את תנומתו העצלה על ערימת קש. ׳שינה ערבה לך, קשישא. הבאת לעולם מספיק גורים בכדי שלא תיאלץ לצוד עוד לעולם, אלא שאתה כל כך אוהב עוד לצוד,׳ אמר לו רוריסק בחיבה אוהבת. לקול אדונו, כלב הציד הקשיש התרומם בכבדות על רגליו ודישדש לעברו של רוריסק, להתרפק על ירכו. הוא נשא את עיניו לעברי, והיה זה רחרחני.
לטשתי בו עיניים פעורות, ועיניי הנחושת שלו השיבו את המבט. גיששתי בזהירות לעברו, ולרגע קט נתקלתי במבוכה בלבד. ואז, גל של חמימות, של חיבה ישנה בה חלקנו פעם יחד, של זכרונות משותפים יקרים. לא היה ספק כי עתה היה כלבו של רוריסק; עוצמתו של הקשר שנוצר פעם בינינו פחתה עם השנים. אך הוא שלח לי חזרה זכרונות אוהבים וחמים של תקופת היותנו גורים יחד. כרעתי על ברך אחת, וליטפתי את הפרווה האדומה, שעם השנים הפכה לקוצנית וקשה, והבטתי בעיניים אשר ערפל השנים החל להראות בהן אותותיו. לרגע חולף, עם המגע הגופני, הקשר בינינו היה כפעם. ידעתי כי הוא נהנה לרבוץ כך בשמש, אך ניתן היה לשכנעו לצאת לציד ללא קושי רב.
452
שוליית הרוצח
במיוחד עם רוריסק הצטרף. טפחתי על גבו, והתרחקתי מעליו. כאשר הבטתי שוב ברוריסק, מצאתי את עיניו בוחנות אותי בהבעה נבוכה. ׳הכרתי אותו כאשר היה אך גור כלבים,׳ אמרתי לו.
׳בוריך שלח אותו אליי, בהשגחתו של הסופר הנודד, לפני שנים רבות,׳ אמר לי רוריסק. ׳הוא הביא עימו עונג רב, בחברה ובציד.׳
׳טיפלת בו היטב,׳ אמרתי. עשינו עתה את דרכנו חזרה לארמון, אך ברגע שנפרדתי מעל רוריסק, פניתי והלכתי היישר לבוריך. בהגיעי, בדיוק קיבל את הרשות להוציא את הסוסים לאוויר הפתוח, שכן גם החיה השלווה ביותר עלולה לאבד את סבלנותה אם תישאר סגורה כך שעות ארוכות ובין זרים רבים כל כך. ראיתי את התלבטותו; בעת שהוא מוציא סוסים החוצה, כמה מהם ייוותרו כאן ללא השגחה. הוא נתן בי מבט זהיר בהתקרבי.
׳ברשותך, אעזור לך להוציא אותם,׳ הצעתי באדיבות.
פניו של בוריך נותרו חסרות הבעה ומנומסות. אך בטרם הספיק לפתוח פיו להשיב לי, נשמע קול מאחורי, ׳אני נמצא כאן על מנת לעשות זאת, אדוני. אתה עלול ללכלך את שרוולי בגדיך, או להתיש עצמך בעבודה עם החיות.׳ סבתי על עקבי באיטיות, נבוך לשמע הארס בקולו של קוב. שלחתי מבט לעברו של בוריך, אך הוא לא אמר מילה. פניתי אליו.
׳אם כך אתלווה אליך, שכן עלינו לדון בדבר מה בעל חשיבות רבה.׳ מילותיי היו רשמיות במכוון. לרגע אחד נוסף בחן אותי בוריך. ׳הבא את סוסתה של הנסיכה,׳ אמר לבסוף. ׳ואת הסייחה האדמדמה ההיא. אני אקח את האפורים. קוב, טפל באחרים עבורי. לא איעדר לזמן רב מדי.׳
וכך נטלתי את מושבותיה של הסוסה הצעירה ושל הסייחה האדמדמה, והלכתי בעקבותיו של בוריך החוצה בעד הדלתות. ׳שם יש שטח דשא פתוח לסוסים,׳ אמר ולא הוסיף. הלכנו זמן מה בשתיקה.
453
שושלת הרואים-למרחק
ההמון הידלל במהרה סביבנו כעת משיצאנו את הארמון. פרסות הסוסים נקשו בנעימות כנגד האדמה הקשה. הגענו למשטח הרכיבה, אשר שכן למולו של אסם קטן ובו חדר לשימון עורות. לרגע אחד נוסף, התענגתי על התחושה הישנה, לעבוד פעם נוספת לצידו של בוריך. הסרתי מעל הסוסה את אוכפה, וניגבתי את זיעתה מעליה בעוד הוא ניער גרעיני מספוא מתוך קופסה גדולה אל הקרקע לפניה. ׳היא יפהפיה,׳ אמרתי בהערצה. ׳מאורוותיו של הלורד ריינג׳ר?׳
׳כן.׳ נימת קולו הבהירה כי הוא מבקש לקצר ככל הניתן את השיחה. ׳ביקשת לשוחח עימי בעניין כלשהו.׳
שאפתי עמוקות לריאותיי, ואז אמרתי בפשטות. ׳זה עתה ראיתי את רחרחני. הוא נראה נפלא. זקן יותר, אבל היו לו חיים מאושרים. כל אותן השנים, בוריך, תמיד האמנתי כי הרגת אותו באותו הלילה. ריסקת את מוחו, שיספת את גרונו, חנקת אותו ־ דמיינתי לי את האופן בו עשית זאת בתריסר צורות שונות, אלפי פעמים. כל אותן שנים.׳
הוא נתן בי מבט כלא מאמין, המום. ׳האמנת כי אהרוג כלב בעבור דבר מה שאתה עשית?׳
׳ידעתי רק כי הוא נעלם ולא שב. דבר אחר לא עלה בדעתי. חשבתי כי היה זה עונשי.׳
לזמן רב הוא עמד, דומם וקפוא. כאשר נשא שוב את עיניו לעומתי, ראיתי בהן את יסוריו. ׳כמה שנאת אותי מאז...׳
׳ופחדתי ממך.׳
׳כל השנים הללו? לא למדת להכיר אותי, לא חשבת לעצמך, "הוא לא היה עושה דבר שכזה"?׳
טלטלתי ראשי באיטיות.
׳הו, פיץ,׳ אמר בעצב. אחד הסוסים התקרב וחיכך חוטמו בכתפו, והוא ליטפו בהיסח הדעת. ׳אני חשבתי אותך לעיקש וזעפן. אתה חשבת
454
שוליית הרוצח
כי נעשה לך עוול גדול. אין פלא שהתקשינו כל כך להסתדר זה עם זה.׳
׳ניתן להשיב את הגלגל לאחור,׳ אמרתי חרש. ׳התגעגעתי אליך, אתה יודע. קשות. למרות כל חילוקי הדעות בינינו.׳
ראיתי אותו חושב, ולרגע אחד או שניים, חשבתי שהוא יחייך, יטפח על שכמי ויורה לי לצאת ולהביא את יתר הסוסים. אבל פניו התקשחו והקדירו. ׳ולמרות הכל, למרות מה שחשבת, זה לא עצר בעדך. האמנת ביכולתי להרוג כל חיה עימה יצרת קשר בעזרת הבינה העתיקה. אך זה לא מנע בעדך לעשות זאת.׳
׳אינני רואה את הדברים כמוך,׳ התחלתי, אך הוא הניד ראשי בעיקשות.
׳עדיף כך, נערי. עדיף הניתוק בינינו עבור שנינו. לא יכולה להיות אי הבנה, אם אין כל הבנה. לעולם לא אסכים עם מעשיך, לעולם לא אוכל להתעלם מהם. אף פעם. חזור אליי כאשר תוכל להגיד בלב שלם כי אינך עושה זאת עוד. אקבל את מילתך, שכן תמיד היתה דיברתך כנה ואמיתית. אבל עד אז, עדיף כך.׳
הוא הותיר אותי עומד במגרש הדשא ושב להביא הסוסים האחרים. עמדתי שם זמן רב, חולה ועייף, ולא רק בשל השפעת הרעל של קטריקן. בכל זאת חזרתי אל הארמון, התהלכתי בין הבריות, אכלתי ושוחחתי, ואפילו ספגתי בשתיקה את חיוכי הנצחון הלועגים של קוב.
אותו יום היה ארוך מכל יום אחר בחיי.
לולא רטינותיה ובערתה של קיבתי, ודאי הייתי מפיק ממנו הנאה ועניין רבים יותר. אחר הצהריים ושעות הערב המוקדמות הוקדשו לתחרויות קליעה בחץ וקשת, היאבקות ומירוצים רגליים. צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, הכל נטלו חלק בתחרויות, ואני למדתי לדעת כי בקרב בני ההרים רווחה האמונה כי הזוכה באחת מהן צפוי היה להינות ממזל מבורך במשך כל השנה הקרובה. אז היה עוד אוכל, ושירה, וריקודים ורקדנים. ומופע בידור אחד, דומה להצגת בובות, אלא שכאן
455
שושלת הרואים-למרחק
נעשה הדבר באמצעות הטלת צלליות על מסך קטיפה שחור. כאשר החלו האורחים להתפזר, הייתי מוכן ומזומן לקראת מיטתי. היתה זו הקלה רבה לסגור את מסך חדרי ולהיוותר בדד.
עסקתי בהסרה החולצה הטודנית והרהור במאורעות היום המוזר הזה כאשר נשמעה הנקישה על פתח חדרי.
בטרם הספקתי לענות, סברנס הסיט את המסך וחמק פנימה. ׳הדר דורש את נוכחותך,׳ אמר לי.
׳עכשיו?׳ שאלתי, מאוכזב.
׳האם היה שולח אותי אליך אחרת?׳ תבע סברנס לדעת בתשובה.
משכתי חזרה את החולצה על גופי בלאות ויצאתי בעקבותיו מן החדר. חדריו של הדר היו ממוקמים באגף גבוה יותר של הארמון, לא ממש קומה שנייה, כי אם מעין מדרג בנוי מעץ בצד אחד של האולם המרכזי. הקירות היו מסכי בד, והיתה מעין מרפסת עליה יכול היה לעמוד ולהתבונן מטה בטרם רדתו. חדרים אלה היו מקושטים באורח מהודר הרבה יותר. חלק מהעבודה נעשה בבירור בידי הצ׳יורדה, ציפורים צבעוניות משוחות במברשות צבע קלילות על אריגי משי, ופסלונים מגולפים בענבר. אך רבים מאריגי הקיר, הפסלים והוילונות נראו בעיניי כדברים אותם רכש והביא הדר על פי טעמו האישי. עמדתי ממתין בחדר הכניסה בעת שהוא סיים את רחצתו. כאשר יצא לבסוף, נוטף מים, מן האמבט, התקשיתי אף לעמוד בעיניים פקוחות.
׳ובכן?׳ תבע.
הבטתי בו במבוכה. ׳אתה זימנת אותי,׳ הזכרתי לו.
׳כן. נכון. וארצה לדעת מדוע היה בכך צורך. חשבתי שקיבלת הכשרה מסוימת בעניינים מעין אלו. כמה זמן התכוונת להתמהמה בטרם תדווח לי?׳
לא הצלחתי לחשוב על כל מענה. לרגע, אף לו לרגע קט, לא
456
שוליית הרוצח
שקלתי את שאלת הדיווח להדר. לערמומי ולצ׳ייד, ודאי, אין ספק. גם לאמת. אבל להדר?
׳האם עליי להזכיר לך מהי חובתך? דווח!׳
התעשתתי במהירות. ׳האם תאזין להערכותיי אודות הצ׳יורדה כעם? או אולי תרצה לשמוע מעט מידע על הצמחים שהם מגדלים? או...׳
׳אני רוצה לדעת איך פעלת עד עתה בקשר ל... משימה שלך. האם עשית מעשה? האם הכנת תכנית? היכן נוכל לצפות לתוצאות, ומאיזה סוג? אין לי כל כוונה להיות נוכח בעת שהנסיך צונח ומת לו, מבלי שאהיה מוכן לכך.׳
התקשיתי להאמין למשמע אוזניי. מימיי לא שמעתי את ערמומי מדבר באופן כה גלוי על עבודתי. גם כאשר היתה פרטיותנו מובטחת נהג ללכת סחור סחור ולהניח לי להסיק את מסקנותיי. ראיתי את סברנס נכנס לחדר השני, אבל לא ידעתי היכן נמצא האיש ברגע זה, או כיצד נישא הקול בחדר זה. והדר דיבר משל נסובה השיחה על פירזול סוסים.
׳האם עזות מצח היא זאת, או שמא טיפשות?׳ תבע הדר לדעת.
׳לא זו ולא זו.׳ השבתי בנימוס רב ככל האפשר. ׳אני מבקש אך להיות זהיר, נסיכי,׳ הוספתי במהירות, בתקווה להעלות את השיחה על פסים רשמיים ככל הניתן.
׳אתה נזהר לשווא. אני בוטח במשרתי האישי, ואין כאן איש מלבדו. אז דווח. רוצח ממזר שלי.׳ הוא אמר את המילים האחרונות כאילו חשבם לציניות ומתוחכמות במיוחד.
נשמתי עמוקות והזכרתי לעצמי כי הנני אישו של המלך. ובזמן והמקום הנוכחיים, הדר היה הדבר הקרוב ביותר למלך בסביבה. בחרתי את המשפטים בזהירות ובקפידה. ׳אתמול, בגנים, הנסיכה קטריקן אמרה לי כי גילית לה את דבר היותי המרעיל מטעם המלך וכי מטרתי היתה אחיה, רוריסק.׳
457
שושלת הרואים-למרחק
׳שקר,׳ אמר הדר בהחלטיות. ׳לא אמרתי לה דבר מעין זה. או שהסגרת עצמך, בטיפשותך הרבה, או שהיא פשוט ניסתה לדוג ממך את המידע. אני מקווה שלא קילקלת הכל והודית בפניה.׳
אני הייתי משקר הרבה יותר טוב ממנו. הנחתי להערותיו לחלוף, והמשכתי. נתתי לו דיווח מלא, אודות הרעלתי, ועל ביקורם, השכם בבוקר, של רוריסק ושל קטריקן. חזרתי על תוכן השיחה מילה במילה. וכאשר סיימתי, הדר בילה דקות ארוכות בחקר ציפורניו בטרם דיבר אליי. ׳והאם החלטת כבר על מועד ושיטה?׳
ניסיתי שלא להסגיר את פתיעתי. ׳בנסיבות הקיימות, הנחתי כי עדיף יהיה לנטוש את המשימה.׳
׳אין לך את העצבים הדרושים,׳ ציין הדר בגועל. ׳ביקשתי מאבי לשלוח את הזונה הקשישה, הגבירה קורנית. לו היתה כאן, הנסיך היה נרקב כבר בקברו.׳
׳אדוני?׳ שאלתי בהבעה תמימה. העובדה שהוא התייחס לצ׳ייד כגבירה קורנית העידה כי הדר קרוב לוודאי לא ידע דבר על קיומו.
׳אדוני?׳ הדר חיקה אותי בלעג, ובפעם הראשונה הבנתי כי האיש היה שיכור. מבחינה חיצונית, הדבר כמעט ולא ניכר עליו. הוא לא הדיף כל ריח, אך השיכר העלה את כל קטנוניותו לפני השטח. הוא נאנח בכבדות, כאילו נמלא גועל רב מתיאור במילים, ואז השליך עצמו על ספה מרופדת בכריות ושמיכות. ׳דבר לא השתנה,׳ הודיע לי. ׳קיבלת עליך משימה. בצע אותה. אם נבון אתה, תוכל לגרום למוות להיראות כתאונה. היות וכבר הספקת בתמימותך הילדותית, להפגין גילוי רב רחב כל כך כלפי רוריסק וקטריקן, איש מהם לא יצפה ממך לצעד שכזה. אבל אני רוצה שהדבר יבוצע. עד מחר בערב.׳
׳לפני טקס הנישואין?׳ שאלתי כלא מאמין. ׳האינך חושב שמותו של אחי הכלה יביא לביטול כללי של הטקסים והברית?׳
׳גם אם כך יהיה, מדובר בעיכוב זמני בלבד. היא נמצאת עמוק
458
שוליית הרוצח
בכיסי, ילד. היא נוחה לפיתוי, להקסמה. החלק הזה בפרשה נתון בידיי. החלק שלך הוא להיפטר מאחיה. עכשיו. איך תעשה זאת?׳
׳אין לי מושג.׳ היתה זו תשובה טובה ממענה מעין "אין לי כל כוונה". כוונתי האמיתית היתה לשוב לטירת הצבי ולדווח לערמומי ולצ׳ייד. אם יאמרו כי בחרתי בפיתרון השגוי, הרי יוכלו לעשות בי כרצונם. אבל באותם רגעים שב והדהד בראשי קולו של הדר, קול מן העבר הרחוק, צלול ובהיר, בציטוט מפיו של ערמומי: "אל תעשה את שאין ביכולתך להשיב, עד אשר שקלת היטב את אשר לא תוכל לעשות לאחר שעשית זאת.׳
׳מתי תדע?׳ שאל בארס.
׳אינני יודע,׳ התחמקתי. ׳דברים מעין אלו אין עושים מתוך פזיזות וללא מחשבה ותכנון תחילה. עליי ללמוד את האדם, את הרגליו, לרגל בחדריו, וללמוד את הרגלי משרתיו. עליי למצוא דרך...׳
׳טקס הנישואין ייערך מחרתיים,׳ קטע הדר את דבריי. עיניו החלו להתערפל. ׳אני כבר יודע את הדברים אשר אתה אומר כי עליך לגלות. קל יהיה עבורי, אם כך, לתכנן עבורך את המלאכה. בוא אליי מחר בלילה, ואני אתן לך את הנחיותיך. ושים לב היטב, ממזר. אינני רוצה כי תפעל בטרם הודעת לי. ההפתעה עלולה שלא לנעום לי כלל וכלל. ועבורך היא עלולה להתגלות כקטלנית.׳ הוא נשא עיניו לעברי, אך פניי היו ריקות מהבעה.
׳אתה משוחרר,׳ אמר לי בעליצות. ׳דווח לי מחר בלילה, באותה השעה. ואל תאלץ אותי לשלוח את סברנס אחריך. יש לו משימות חשובות יותר. ואל תחשוב שאבי לא ישמע על רשלנותך. הוא ישמע גם ישמע. הוא יצטער עוד שלא שלח את הכלבה הזקנה קורנית לעשות את המעשה הפעוט הזה.׳ הוא נשען לאחור בכבדות ופיהק, ואני הרחתי בהבל פיו ניחוח קל של יין ושל עשן מסוים מאוד. תהיתי האם למד הוא מדרכיה של אימו.
459
שושלת הרואים-למרחק
שבתי לחדריי, בכוונה לשקול בזהירות את האפשרויות ודרכי הפעולה העומדות בפניי. אך כה עייף הייתי, ועדיין תחת השפעת הרעל, עד כי נרדמתי עוד לפני שנגע ראשי בכר.
460
שוליית הרוצח
22
בעיות קשות
בחלום, ניצב ליצן החצר לצר מיטתי. הוא מתבונן בי, ומטלטל ראשו. 'מדוע אינני יכול לדבר בבהירות? משום אתה מערפל הכל. אני רואה צומת דרכים בערפל, ומי תמיד עומד בליבה? אתה. האם חושב אתה שאני מותיר אותך בחיים משום שאני מוקסם כה ממך? לא. הסיבה האמיתית היא שאתה יוצר אפשרויות כה רבות. כל עוד אתה חי, אתה מאפשר לנו בחירות רבות יותר. וככל שעומדות בפנינו ברירות רבות יותר, כך רב הסיכוי לנווט למים שקטים יותר. ועל כן אין זו טובתך, כי אם טובת שש הדוכסויות אשר ניצבת לנגד עיניי,ומשום כך משמר אני את חייך.
'וזו היא חובתך.
'לחיות,בכדי שתוכל להוסיף ולהציג בפנינו את כל האפשרויות;
הקצתי באותה אי־וודאות עימה נרדמתי בלילה. לא היה לי צל של מושג אודות צעדיי הבאים. שכבתי במיטתי, מאזין לקולות האקראיים של הארמון הניעור משנתו. רציתי לדבר עם צ׳ייד. אין אפשרות. על כן עצמתי קלות את עיניי וניסיתי לחשוב באופן בו לימד אותי. "מה אתה יודע?" היה ודאי שואל אותי, ו־״במה אתה חושד?"
461
שושלת הרואים-למרחק
הדר שיקר למלך ערמומי בענין בריאותו של רוריסק, ובעניין נטייתו כלפי שש הדוכסויות. מצד שני, ייתכן והמלך עצמו שיקר לי לגבי דיווחו של הדר. או שרוריסק שיקר בדברו על נטיותיו כלפינו. שקלתי לרגע את האפשרויות השונות, והחלטתי ללכת בעקבות הנחתי הראשונה. ערמומי מימיו לא שיקר לי, זאת ידעתי, ורוריסק יכול היה פשוט להניח לי למות ולא למהר אל חדרי עם אור ראשון של שחר, אמש.
אם כך...
הדר רצה במותו של רוריסק. או אולי לא? אילו ביקש להרוג את רוריסק, מדוע הסגיר את זהותי האמיתית בפני קטריקן? אלא אם כן היא עצמה שיקרה לי על כך. שקלתי. לא סביר. ודאי היתה תוהה האם ערמומי אמנם ישלח רוצח לארמון מארחיו, אך מדוע לה להחליט להפנות מיד את האצבע המאשימה כלפי? לא. היא זיהתה את שמי. וידעה גם על הגבירה קורנית.
אם כך.
והדר אמר, פעמיים בליל האתמול, כי ביקש מאביו לשלוח את הגבירה קורנית. אך בה בעת גילה את שמה וזהותה לקטריקן. את מי ביקש הדר באמת להרוג? את הנסיך רוריסק? או את הגבירה קורנית, או אותי, לאחר שנסיון הרצח היה מתגלה? וכיצד היה בכל אלו בכדי להיטיב עימו, ועם הנישואין שהוא פעל רבות להוציא לפועל? ומדוע התעקש שאהרוג את רוריסק, כאשר מירב היתרונות הפוליטיים יופקו מחייו ולא ממותו?
רציתי לדבר עם צ׳ייד. נזקקתי לו. אין אפשרות. היה עליי, איכשהוא, להחליט בעצמי.
אלא אם כן...
משרתים הביאו, פעם נוספת, פירות ומים. קמתי ממיטתי ולבשתי את בגדיי הלא נוחים, אכלתי, ועזבתי את חדריי. יום זה דמה ברובו לקודמו. אוירת החג החלה להתישני. ניסיתי לנצל את הזמן לטובתי,
462
שוליית הרוצח
להגדיל את מאגר הידע שלי על הארמון, על שגרת יומו ודרכיו. מצאתי את חדריהם של איוד, של קטריקן ושל רוריסק. למדתי בשקדנות גם גרם המדרגות ומבני התמיכה לחדרו של הדר. מצאתי כי קוב ישן באורוות, כמו גם בוריך. ציפיתי לכך מבוריך; הוא לא יניח לאיש מלבדו לטפל בסוסים עד אשר יעזוב את ג׳האמפ; אך מדוע ישן שם קוב? להרשים את בוריך, או להשגיח עליו? סברנס ורוד שניהם ישנו בחדר האירוח במגוריו של הדר, למרות שפע החדרים הפנויים בארמון. ניסיתי ללמוד את דרך הצבתם וחלוקתם של השומרים והזקיפים, את לוח הזמנים ואת משמרותיהם, אך לא מצאתי איש מהם. וכל אותה העת חיפשתי אחר אוגוסט. שעות ארוכות חלפו בטרם מצאתיו בנסיבות שהתירו שיחה ביחידות.
׳עליי לשוחח עמך, בפרטיות,׳ אמרתי לו.
הוא העלה הבעה נרגזת על פניו, והציץ לכל עבר בנסיון לראות אם מישהו התבונן בנו.
׳לא כאן, פיץ. אולי כאשר נחזור לטירת הצבי. יש חובות רשמיות שעליי למלא, ו...׳
הייתי מוכן לכך. פתחתי את כף ידי, להראות לו את הסיכה שהמלך נתן לי לפני שנים כה רבות. ׳אתה רואה את זה? היא ניתנה לי מידיו של המלך עצמו, לפני זמן רב. ויחד איתה, נתן לי המלך את דיברתו כי אם אי פעם אצטרך לשוחח עימו, כל שעליי לעשות יהיה להציג את הסיכה והגישה לחדרו תותר לי.׳
׳כמה נוגע ללב,׳ ציין אוגוסט בציניות יבשה. ׳ואני מניח שהיתה לך סיבה מסוימת לספר לי את הסיפור היפה הזה? להרשים אותי במידת חשיבותך, אולי?׳
׳עליי לדבר עם המלך. עכשיו.׳
׳הוא לא נמצא כאן,׳ השיב אוגוסט. הוא פנה מעליי.
463
שושלת הרואים-למרחק
תפשתי את זרועו וסובבתי אותו חזרה לכיווני.
׳אתה יכול לשלוח אליו את מחשבותיך. עם האומנות.׳
הוא ניער את ידי מעליו ברוגזה, והביט סביבותיו שנית. ׳ודאי שאינני יכול לעשות זאת. ולא אעשה זאת, גם אם היה באפשרותי. האם חושב אתה שכל אדם המסוגל לעסוק באומנות רשאי להטריד את המלך?׳
׳הראיתי לך את הסיכה. אני מבטיח לך, הוא לא יראה בכך כל הטרדה או הפרעה.׳
׳אינני יכול.׳
׳אמת, אם כך.׳
׳אינני שולח מחשבות לאמת אלא אם כן הוא עושה זאת קודם. ממזר, אינך מבין. קיבלת את ההכשרה ונכשלת, ובאמת ובתמים שאין לך את המושג הקלוש ביותר מה היא האומנות. אין היא דומה לקריאה לעברו של חבר מקצהו האחר של העמק. מדובר בעסק רציני, ואין להשתמש בה אלא בנסיבות חמורות.׳ שוב פנה מעליי.
׳חזור הנה, אוגוסט, או שלעד תתחרט על שלא עשית זאת.׳ את כל כובד משקלי, את כל יכולת האיום שלי הכנסתי למשפט ההוא. היה זה איום ריק מתוכן; לא היתה לי כל דרך לגרום לו להתחרט על מעשיו, מלבד האיום להלשין למלך. ׳ערמומי לא ישמח לגלות כי התעלמת מדיברתו.׳
אוגוסט פנה לאחור אז, עיניו נעוצות בי. ׳טוב. אעשה את הדבר, אך עליך להבטיח לקחת עליך את כל האשמה אם יהיה בכך צורך.׳
׳כך אעשה. האם תבוא לחדריי עתה, אם כך, ותשלח את מחשבותיך לטירת הצבי?׳
׳האין כל מקום אחר?׳
׳חדריך?׳
464
שוליית הרוצח
׳לא. זה אפילו גרוע יותר. אל תבין אותי שלא כהלכה, ממזר, אבל אין ברצוני להיראות בחברתך.׳
׳ואתה אל תבינני שלא כהלכה, בן אצילים, אם אומר שהתחושה בינינו הדדית.׳
בסופו של דבר, על ספסל אבן, בחלקה שקטה בגן הצמחים של קטריקן, אוגוסט התיישב ועצם את עיניו. ׳איזה מסר עליי להעביר למלך?׳
שקלתי. זה יהיה משחק של חידות, אם עליי למנוע מאוגוסט להבין את כוונתי האמיתית. ׳אמור לו כי בריאותו של הנסיך רוריסק מצוינת, וכי על כולנו לקוות לראותו מגיע לשיבה טובה. הדר עדיין מבקש להעניק לו את המתנה, אולם אני אינני חושב כי יש בכך עוד צורך.׳
אוגוסט פקח את עיניו. ׳האומנות היא ענין חשוב ורציני...׳
׳אני יודע. אמור לו.׳
אוגוסט נאנח, שאף מספר שאיפות עמוקות לריאותיו, ועצם את עיניו. אחרי כמה רגעים, הוא פקח אותן שנית. ׳הוא אומר להאזין לדבריו של הדר.׳
׳זה הכל?׳
׳הוא היה עסוק. ונרגז למדי. כעת עזוב אותי לנפשי. חוששתני כי בגללך איחשב קל דעת וטיפש בעיני המלך עתה.׳
כתריסר תשובות מחוכמות ועוקצניות עלו בדעתי אותו הרגע. אך הנחתי לו ללכת לדרכו. תהיתי אם בכלל יצר קשר עם ערמומי. ישבתי על ספסל האבן וחשבתי כי לא השגתי דבר במעשיי, מלבד בזבוז שעות יקרות. הפיתוי בא, וניסיתי. עצמתי את עיניי, שאפתי ונשפתי, התמקדתי, פתחתי את עצמי. ערמומי, מלכי. כלום. אין קול ואין עונה. מסופקני אם יצאה המחשבה כלל מראשי. קמתי מן הספסל ושבתי לארמון.
465
שושלת הרואים-למרחק
פעם נוספת היום, בחצות היום, טיפסה הנסיכה קטריקן ועלתה אל הבמה המרכזית בגפה. מילותיה היום היו פשוטות באותה מידה, כאשר הודיעה כי היא קושרת עצמה לגורלו של העם בממלכת שש הדוכסויות. מרגע זה ואילך, היתה היא קורבנו, בכל המובנים, מכל סיבה בה יהיה בכך צורך. ושוב הודתה לבני עמה, בשר מבשרה, אשר גידלוה וטיפחוה היטב, והזכירה להם, פעם נוספת, כי אין היא עוזבת את מולדתה מתוך חוסר אהבה או נאמנות, כי אם מתוך תקווה כנה שהדבר ייטיב עם שני העמים. שוב ליוותה אותה הדממה ברדתה מן הבמה. מחר תישבע אמונים לאמת, כאישה לבעלה. למיטב ידיעתי, הדר ואוגוסט יעמדו לצידה מחר במקומו של אמת, ואוגוסט יפעיל את אומנותו על מנת שאמת יצפה בטקס שבועתה של כלתו.
השעות הזדחלו לאיטן. ז׳ונקיא באה ולקחה אותי למזרקות הכחולות. עשיתי את המיטב להיראות מעוניין ונעים הליכות. שבנו לארמון למנה נוספת של שירה ואכילה, ולתצוגת האמנויות של אנשי ההרים. להטוטנים ואקרובטים הופיעו למעננו, כלבים ביצעו תעלולים, וסייפים הפגינו כישוריהם בקרבות מבויימים. עשן־כחלחל היה שם בשפע, ורבים עינגו עצמם בריחו ושאיפתו, מנופפים קלות במחתה הקטנה לפניהם בהולכם ובדברם זה עם זה. הבנתי כי עבורם היה העשן־הכחלחל מה שעוגות זרעי הכאריס היו עבורנו, הנאה במועדי חג, אך אני נמנעתי בזהירות ממניפות העשן הדקיקות. היה עליי לשמור על ראשי צלול. צ׳ייד סיפק לי שיקוי לטיהור הראש מאדי היין, אך לא היה ברשותי כל מרפא מפני השפעות העשן. ולא הייתי מורגל בו. מצאתי פינה נקיה מעשן ועמדתי, לכאורה לכוד בקסמי זמרתו של אחד המשוררים, אך למעשה מתבונן בהדר מאחורי כתפו.
הדר ישב באחד השולחנות, שני מבערים מארד לשני צידיו. אוגוסט מאופק ושקט במיוחד ישב מרחק מה ממנו. מעת לעת הם דיברו. אוגוסט ברצינות, הנסיך בביטול. לא הייתי קרוב מספיק על מנת לשמוע את הדברים, אך ראיתי את שמי ואת המילה "אומנות" לא אחת
466
שוליית הרוצח
על שפתותיו של אוגוסט. ראיתי את קטריקן מתקרבת להדר, והבחנתי בהמנ^ותה המכוונת מאדי העשן. הדר דיבר אליה ארוכות, שפתיו מחייכות ותנועותיו רפות וקלושות, ופעם אחת שלח ידו לטפוח על ידה ועל טבעות הכסף שענדה. נראה כי הדר היה אחד מאלו אשר בהשפעת העשן נעשה דברן וגאוותן. קטריקן לעומתו נראתה כציפור המתנודדת על ענף, פעם קרבה אליו ומחייכת, אז מתרחקת ועוטה פנים רשמיות. רוריסק בא ונעמד מאחורי אחותו. הוא דיבר קצרות להדר, ואז נטל את זרועה של קטריקן ומשך אותה מהמקום. סברנם הופיע וחידש את מבערי העשן לצידיו של הדר. הדר שלח לעברו חיוך אוילי של תודה ואמר דבר מה, מצביע על האולם כולו בהינף יד אחד. סברנם צחק ועזב. זמן קצר לאחר מכן, קוב ורוד באו ושוחחו עם הדר. אוגוסט קם והתרחק, נעלב, מן המקום. הדר לטש בו את עיניו, ושלח את קוב להשיבו. אוגוסט שב, אך בהעדר חן ורצון. הדר נזף בו, ואוגוסט זעף, ואז השפיל עיניו והתרצה. יותר מכל דבר אחר רציתי להיות קרוב יותר ולשמוע אותם. משהו, חשתי, משהו עמד להתרחש. ייתכן ולא היה לכך כל קשר אליי ולמשימתי, אך הטלתי ספק רב באפשרות.
שבתי וסקרתי את מאגר העובדות הזעום שברשותי, משוכנע הפעם כי בדרך מסוימת אני מחמיץ את המשמעות האמיתית.
ספק מסוים ניקר בי, שמא משלה אני את עצמי. אולי היתה זו תגובת־יתר מצידי לכל המתרחש. אולי דרך הפעולה הבטוחה ביותר היתה לפעול בהנחיותיו של הדר ולהניח לו לקבל על עצמו את האחריות על המעשה.
אולי כדאי שאחסוך לכולם את הזמן ואשסף בעצמי את גרוני.
יכול הייתי, כמובן, לגשת לרוריסק, להזהירו כי חרף מאמציי הרבים הדר עדיין ביקש את מותו, ולהתחנן לקבל מקלט בארמונו. אחרי הכל, מי לא ישמח להעסיק ברשותו רוצח מיומן שכבר בגד באדון אחד?
יכול הייתי לומר להדר שאני עומד להרוג את רוריסק, ופשוט לא לעשות זאת. שקלתי בקפידה את האפשרות.
467
שושלת הרואים-למרחק
אוכל לומר להדר שאני הולך להרוג את רוריסק, ותחת זאת לחסל את הדר. העשן, אמרתי לעצמי. רק העשן גרם לאפשרות הזאת להיראות כה מפתה.
יכול הייתי ללכת לבוריך ולספר לו כי למעשה אני רוצח, ולבקש עצתו באשר למצב.
יכול הייתי לקחת את סוסתה של הנסיכה ולרכב אל ההרים.
׳ובכן, האם אתה נהנה?׳ שאלה ז׳ונקיא כאשר קרבה ונטלה את זרועי בידה.
הבנתי כי שקוע הייתי בצפייה באדם שליהטט בלפידים וסכינים. ׳זמן רב אזכור את החווייה,׳ אמרתי לה, והצעתי כי נטייל יחד בגנים.
מאוחר יותר אותו לילה, התייצבתי בחדרו של הדר. רוד הכניס אותי הפעם, ב־׳ערב טוב׳ נעים ומחויך, ואני נכנסתי פנימה כאל מאורתו של זאב. אך האוויר בחלל החדר היה כחלחל מרוב עשן, וזו, כך נדמה, היתה הסיבה לעליצותו של רוד. שוב נאלצתי להמתין להדר, ולמרות שהרכנתי את סנטרי לחזי ונשמתי נשימות רדודות, ידעתי כי העשן עושה את שלו. שליטה, הזכרתי לעצמי, וניסיתי שלא לחוש בסחרחורת. זעתי ונעתי על מקומי שוב ושוב, ולבסוף נאלצתי לכסות בכף ידי על פי ואפי. היתה לכך השפעה מעטה בלבד על סינון העשן.
נשאתי את עיניי כאשר המסך לחדר הסמוך הוסט הצידה. אך היה זה רק סברנס. הוא הציץ ברוד, ואז בא והתיישב לצידי. לאחר מספר רגעי שתיקה, שאלתי, ׳האם הדר יראה אותי כעת?׳
סברנס הניד ראשו לשלילה. ׳הוא נמצא עם... בת לווייה, כעת. אך הוא נתן בידי את כל הדרוש לך.׳ הוא פתח את ידו על הספסל בינינו, וחשף נרתיק בד לבן זעיר.
׳הוא השיג זאת עבורך. הוא מקווה כי תסכים עם הבחירה. מעט מזאת, יחד עם יין, יגרום למוות. אך לא מוות מהיר. במשך כמה שבועות
468
שוליית הרוצח
לא יופיע אף סימן למוות, אז תחל אדישות וקהות חושים שתלך ותגבר. האדם אינו סובל,׳ הוסיף, כאילו היתה זו דאגתי היחידה.
אימצתי את מחשבותיי. ׳האם זהו גומי־קאכס?׳ שמעתי על רעל שכזה, אך מימיי לא ראיתיו. אם להדר היה ספק, צ׳ייד ודאי היה מעוניין לדעת זאת.
׳אינני יודע מה שמו, ואין לכך כל חשיבות. רק זאת. הנסיך הדר אומר כי עליך להשתמש בחומר הלילה. אתה תיצור את ההזדמנות.׳
׳מה הוא מצפה ממני לעשות? ללכת לחדרו, להקיש על הדלת ולהיכנס עם יין מורעל בידי? לא נשמע לך קצת שקוף מדי?׳
׳אם תנהג כך, ללא ספק. אך ודאי הכשרתך סיפקה לך את הכלים להיות מעודן יותר, לא?׳
׳הכשרתי אומרת לי כי אין דני בדברים מעין אלו עם משרת אישי. אני חייב לשמוע מפורשות מפיו של הדר, או שלא אפעל.׳
סברנם נאנח. ׳אדוני צפה את תגובתך. על כן זוהי לשון הודעתו. בשם הסיכה שאתה נושא והסמל על דש בגדך, הוא מצווה עליך. סרב לו, ואתה מסרב למלכך. תחשב לבוגד, והוא ידאג לתלותך.׳
׳אבל אני...׳
׳קח את החומר ולך. ככל שאתה משתהה, כך מתאחרת השעה, וכך יחשדו בך יותר בבואך.׳
סבדנס קם בפתאומיות ועזב את החדר. רוד ישב כקרפדה בפינה, מתבונן בי ומחייך. יהיה עליי לחסל את שניהם בטרם אשוב לטירת הצבי, אם ברצוני להוסיף ולהיות מחסל יעיל. שאלתי את עצמי אם הם מודעים לכך. חייכתי חזרה לרוד, והעשן צרב את גרוני. לקחתי את הרעל ויצאתי.
משהגעתי לבסיס גרם המדרגות המוביל לחדריו של הדר, נסוגתי אל הקיר במקום חשוך ומוצלל, וטיפסתי במהירות המירבית אל
469
שושלת הרואים-למרחק
אחד העמודים התומכים בחדרו של הדר. כמו חתול טיפסתי למיקום נוח יותר על התומכות והמתנתי.
והמתנתי.
עד אשר בין העשן המסתחרר בראשי לבין עייפותי והשפעותיו המתמשכות של העשב של קטריקן, התחלתי לפקפק במציאות המצב. אולי חלמתי הכל. תהיתי אם תפיק המלכודת המגושמת שהכנתי רווח כלשהו. שקלתי, לבסוף, את מילותיו של הדר עצמו, שאמר לי כי ביקש מפורשות לשלוח את הגבירה קורנית. אך ערמומי שלח אותי תחת צ׳ייד. זכרתי את תמיהתו של צ׳ייד על ההחלטה. ולבסוף, זכרתי את דבריו. האם נתן אותי המלך כטרף בידיו של הדר? ואם כן, מה חייב עוד אני למי מהם? בסופו של דבר, ראיתי את רוד יוצא את החדר, ואחרי נצח, חוזר עם קוב.
שמעתי אך מעט מבעד לרצפה, אך מספיק בכדי לזהות את קולו של הדר. תכניותיי לערב גוללו באוזניו של קוב. כאשר הייתי בטוח בכך, התפתלתי ממקום מחבואי, טיפסתי מטה ושבתי לחדרי. כאן טיפלתי בהכנות מאוד מסוימות. הזכרתי לעצמי, שוב ושוב, כי הייתי אישו של המלך. כך אמרתי לאמת. עזבתי את חדרי ופסעתי חרש בארמון. באולם המרכזי, פשוטי העם ישנו על מחצלות על הרצפה, במעגלים מתרחבים סביב הבימה, לשמור לעצמם את מקום התצפית הטוב ביותר לקראת טקס שבועתה של הנסיכה, למחרת. הלכתי ביניהם, ואיש לא זע. כל כך הרבה אמון. איזו טעות.
חדרי בני המלוכה היו ממוקמים בירכתי הארמון, הרחק מן הכניסה הראשית. לא היו בהם שומרים. חלפתי בעד הדלת שהובילה לחדר השינה של המלך המתבודד, על פני דלתו של רוריסק, ולחדרה של קטריקן. דלתה היתה מעוטרת באיורי ציפורי־שיר ויונקי דבש. חשבתי עד כמה היה מתענג עליהן ליצן החצר. נקשתי קלות והמתנתי. דקות חלפו. נקשתי שנית.
470
שוליית הרוצח
שמעתי דשדוש רגליים יחפות על העץ, והמסך הצבוע החליק הצידה. שערה של קטריקן נקלע לא מכבר בצמות, אך כמה תלתלים פרועים כבר הסתלסלו סביב פניה. כתונת הלילה הלבנה שלה הדגישה את צבע עורה הבהיר, והיא נראתה חיוורת כמו הליצן. ׳האם זקוק אתה לדבר מה?׳ שאלה בקול מנומנם.
׳רק תשובה לשאלה.׳ העשן עדיין סיחרר את ראשי. ביקשתי לחייך אליה, להיות פיקח ומלא קסם. יופי חיוור, חשבתי. דחקתי את הדחף הצידה. היא המתינה. ׳אילו הרגתי את אחיך הלילה,׳ אמרתי בזהירות, ׳מה היית עושה?׳
היא אף לא נרתעה מעליי. ׳הייתי הורגת אותך, כמובן. או לפחות הייתי תובעת שכך ייעשה, בדין ובצדק. היות וקשורה אני עתה למשפחתך, אינני יכולה ליטול את חייך בעצמי.׳
׳אבל היית ממשיכה עם טקס הנישואין? עדיין היית נישאת לאמת?׳
׳אולי תרצה להיכנס פנימה?׳
׳אין לי זמן. האם תינשאי לאמת?׳
׳נשבעתי לשש הדוכסויות, נדרתי נדר להיות למלכתן. אני קשורה בנדר הזה לעמכם. מחר, אשבע אמונים למלך המיועד. לא לאדם ששמו אמת. אך גם אם היה זה אחרת, שאל את עצמך, איזה קשר מחייב יותר? אני כבר מחוייבת. אין זו מילתי בלבד, כי אם מילתו של אבי. ושל אחי. לא ארצה להינשא לאדם אשר ציווה על מותו של אחי. אך אינני נישאת לאדם, אלא לשש הדוכסויות. מחר אנתן להן, בתקווה לשפר את מצבו ועתידו של עמי שלי. על כן עליי ללכת.׳
הנהנתי. ׳תודה לך, גבירתי. סלחי לי כי הפרעתי את מנוחתך.׳
׳להיכן תלך עתה?׳
׳לאחיך.׳
471
שושלת הרואים-למרחק
היא נותרה עומדת בפתח חדרה, ואני פניתי וצעדתי לחדרו של אחיה. נקשתי על העץ והמתנתי. שנתו של רוריסק ודאי נדדה, שכן הוא פתח את הדלת כמעט מיד.
׳האם אוכל להיכנס?׳
׳ודאי.׳ אצילי, כפי שציפיתי. קצה קצהו של ציחקוק גירה את נחישותי. צ׳ייד לא היה מתגאה בי במיוחד ברגע זה, יעצתי לעצמי, וסירבתי להרשות את החיוך.
נכנסתי והוא סגר את הדלת מאחורי. ׳האם נשתה יין?׳ הצעתי.
׳אם רצונך בכך,׳ הוא אמר, נבוך אך אדיב. התיישבתי על כסא והוא חלץ פקק מכד יין ומזג עבורנו. על שולחנו ניצב מבער, עדיין חם. לא ראיתיו מעשן קודם לכן. ודאי העדיף לעשות זאת בפרטיות חדרו. אך לעולם אינך יכול לדעת מתי ייכנס רוצח ובכיסו נרתיק מלא במוות. הדחקתי את החיוך האוילי שאיים שנית לעלות על שפתותיי. הוא מילא שתי כוסות. רכנתי קדימה, והראיתי לו את פיסת הנייר המקופלת בידי. באיטיות רבה, הזלפתי מן האבקה אל תוך היין שלו, הרמתי את הכוס וטלטלתי אותה על מנת שתתערבב היטב בנוזל. הושטתי לו את הכוס.
׳באתי להרעילך, אתה מבין. אתה מת. קטריקן הורגת אותי. ואז היא נישאת לאמת.׳ הרמתי את כוסי ולגמתי ממנה. יין תפוחים. מפארו, ניחשתי. ודאי אחת ממתנות הנישואין. ׳אז מה מרוויח מכך הדר?׳
רוריסק בחן את כוס היין שלו בהבעת סלידה, והניח אותה בצד. הוא נטל את כוסי מידי, ולגם ממנה. לא היתה כל תדהמה בקולו כאשר אמר, ׳הוא נפטר ממך. למיטב הבנתי אין הוא מעריך במיוחד את חברתך. הוא היה אדיב למדי כלפיי, והגיש לי ולעמי מתנות רבות. אך אילו מתתי, קטריקן היתה נותרת יורשת עצר יחידה לכס המלכות. ואלו היו חדשות טובות לשש הדוכסויות, הלא כן?׳
׳איננו יכולים להגן על אדמה השייכת כבר לנו. ואני חושב שבעיני הדר הדבר היה מיטיב עם אמת, ולא עם הממלכה.׳ שמעתי רחש
472
שוליית הרוצח
מעבר לדלת. ׳זה יהיה ודאי קוב, נכנס במטרה ללכוד אותי מבצע את נסיון ההרעלה.׳ הנחתי. קמתי, ניגשתי לדלת, ופתחתי אותה. קטריקן דחפה אותי ונכנסה לחדר. סגרתי את המסך במהירות מאחוריה.
׳הוא בא להרעילך,׳ התרתה ברוריסק.
׳אני יודע,׳ השיב לה בכובד ראש. ׳הוא שם את היין בכוסי. זו הסיבה שאני לוגם מכוס היין שלו.׳ הוא מילא שנית את הכוס מהכד, והציע לה. ׳תפוחים,׳ חייך כאשר סירבה במנוד ראש.
׳אינני רואה את ההומור כמוך,׳ סיננה לעברו. רוריסק ואני הבטנו זה בזה וגיחכנו ככסילים. העשן.
אחיה חייך בטוב לב. ׳זה עובד כך. פיץ־אביר הבין הלילה שהוא אדם מת. אנשים רבים מדי יודעים שהוא רוצח. אם הוא הורג אותי, את הורגת אותו. אם הוא לא הורג אותי, איך יוכל לשוב לביתו ולהביט בפני מלכו? גם אם ימחל לו המלך, מחצית מאנשי החצר יידעו שהוא רוצח; בכך יאבד את יעילותו. ממזרים לא־יעילים מהווים מעמסה על גב המלוכה.׳ רוריסק סיים את הרצאתו בלגימת שארית היין.
׳קטריקן אמרה לי כי גם לו הרגתי אותך הלילה, היתה נשבעת מחר אמונים לאמת.׳
שוב, הוא לא הופתע. ׳מה תוכל להשיג בסירוב? רק את עוינותן של שש הדוכסויות. היא תישבע לעמך, ותהיה לשם נרדף לבושה בארצה שלה. היא תהפוך למנודה, ואף טובה לא תצמח מכך לאיש. מעשיה לא ישיבוני חזרה.׳
׳והאם לא יקום העם ויבקש למנוע את נישואיה לאדם שכזה?׳
׳אנו נגן עליהם מפני הידיעה. איוד ואחותי יעשו זאת, בכל אופן. האם תקום ממלכה שלמה ותצא למלחמה בעבור אדם אחד? זכור, בעיניהם, אני הקורבן.,
בפעם הראשונה, הבנתי במעורפל את כוונתו האמיתית של המונח.
473
שושלת הרואים־למרחק
׳במהרה אהיה למקור למבוכה עבורך,׳ הזהרתי אותו. ׳נאמר לי כי זהו רעל שפעולתו איטית. בדקתי. לא כן היא. זוהי אבקה פשוטה שהופקה משורש־המתים, ולמעשה פעולתה די מהירה, אם ניתנת בכמויות מספיקות. ראשית, הקורבן מתחיל לרעוד.׳ רוריסק הניח את ידיו על השולחן, והן רעדו. קטריקן נראתה נזעמת על שנינו. ׳המוות ממהר להגיע. ואני מצפה כי אתפש תוך כדי מעשה וכך ייפטרו ממני.׳
רוריסק לפת את גרונו, ואז שמט את ראשו על חזהו. ׳הורעלתי!׳ קרא בתאטרליות.
׳די לי משניכם,׳ ירקה קטריקן, בדיוק כאשר קוב פרץ פנימה.
׳בוגדנות!׳ הוא זעק. עורו החוויר כאשר ראה את קטריקן. ׳גבירתי הנסיכה! אנא אמרי לי שלא שתית מן היין! הממזר הבוגדני הרעילו!׳
אני חשבתי שהצגת היחיד שלו נחלה מפלה ניצחת, לנוכח חוסר התגובה מצד הקהל. קטריקן ואני החלפנו מבטים. רוריסק התגלגל מן הכיסא אל הרצפה. ׳הו, הפסק זאת,׳ סיננה לעברו.
׳שמתי את הרעל ביין,׳ אמרתי לקוב בעליצות. ׳בדיוק כפי שהונחיתי לעשות.׳
ואז התפתל גבו של רוריסק בעווית הראשונה.
ההבנה המסמאת של הבגידה הכפולה לא איחרה לבוא. רעל ביין. שי לנסיך, יין תפוחים מדוכסות פארו, ודאי ניתן לו בזה הערב. הדר לא בטח בי כי אמלא אחר הנחיותיו, אך לא היה כל קושי להציב כאן את היין, במקום שורה האמון הזה. ראיתי את רוריסק מתעוות שנית, ביודעי שלא היה דבר ביכולתי לעשות. בחיכי החלה כבר להתפשט חוסר התחושה. תהיתי, במעין פליאה מרוחקת, כמה חזקה היתה המנה. לגמתי אך מעט מן היין. האם אמות כאן, או בגרדום?
קטריקן עצמה הבינה, רגע קט לאחר מכן, כי אחיה אכן גסס.
474
שוליית הרוצח
׳טינופת חסרת נשמה!׳ ירקה לעברי, ואז קרסה על הקרקע לצידו של רוריסק. ׳לבלבל אותו כך במחוות ועשן, לחייך אליו בעוד הוא מת!׳ עיניה ברקו לעברו של קוב. ׳אני תובעת את מותו. אמור להדר להגיע לכאן, מיד!׳
נעתי לעבר הדלת, אך קוב היה מהיר ממני. כמובן, קוב לא שאף כל עשן לריאותיו הערב. הוא היה מהיר ושרירי ממני, ראשו צלול יותר. ידיו סגרו עליי וכובד משקלו הכריעני לרצפה. פניו היו קרובות לפניי כאשר תחב את אגרופו לצידי גופי. ידעתי את הבל נשימתו, את ריח הזיעה. סמית׳י הריח אותו, לפני שמת. אך הפעם הסכין היתה בשרוולי, חדה עד מאוד, ועל חודה משחתי קודם את הרעל המהיר ביותר שהכרתי. לאחר שהחדרתי אותה לגופו, הספיק לחבוט בי פעמיים, חבטות קשות, ואז התמוטט לאחור, גוסס במהירות. שלום לך, קוב. כאשר נפל שמעתי לפתע את קולו של ילד האורוות המנומש, "בואו איתי, בואו, הנה לכם בחורים טובים." הכל היה יכול להיות אחרת, מאז אותו יום. ידעתי את האיש; בהריגתו, הרגתי חלק מחיי שלי.
בוריך עומד לכעוס עליי, לכעוס מאוד.
כל המחשבות הללו חלפו בראשי בפרק זמן של אלפיות השניה. ידו המושטת של קוב טרם פגשה בקרקע ואני כבר הייתי בדרכי החוצה.
קטריקן היתה מהירה יותר. נדמה לי שהיתה זו קערת מים מארד. אני ראיתי אותה בהבזק לבן של אור.
מששבתי להכרתי, הכל כאב.
הכאב החריף ביותר היה בפרקי ידיי, שכן החבלים אשר קשרו אותן יחד היו מהודקים להחריד.
נישאתי על ידיים.
בערך.
475
שושלת הרואים-למרחק
גם רוד וגם סברנס לא התחשבו במיוחד בקולות גרירת איבריי השונים על הקרקע.
הדר נכח גם הוא, לפיד בידו, ובן צ׳יורדה אותו לא הכרתי אשר הוביל את השיירה הקטנה, יחד עם חברו. לא ידעתי היכן הייתי, מלבד זאת ־ מחוץ לארמון.
׳האם אין מקום אחר בו נוכל להניחו? שום מקום בטוח אחרי׳ תבע הדר לדעת. נשמעה תשובה חלושה, והדר אמר, ׳לא, אתה צודק. איננו מעונינים להעלות קול צעקה רם מדי כרגע. מחר יספיק. לא שאני חושב כי הוא ייוותר בחיים עד אז.׳
דלת נפתחה ואני הושלכתי על האדמה, עליה היה מפוזר מעט קש. נשמתי אבק וחציר. לא הצלחתי להשתעל. הדר סימן בלפיד שבידו. ׳לך לנסיכה,׳ ציווה על סברנם. ׳אמור לה כי אגיע לחדרה במהרה. בדוק אם יש עוד דבר שנוכל לעשות על מנת להקל עליה. אתה, רוד, זמן לכאן את אוגוסט מחדריו. נזדקק לאומנותו, על מנת שהמלך ערמומי יידע כי טיפח עקרב בחצרו. אזדקק לאישורו בטרם יומת הממזר. אם יחיה עוד זמן מספיק על מנת לשמוע את גזר דינו. קדימה, לך.׳
והם עזבו, הצ׳יורדה מאיר את דרכם לפניהם. הדר נותר, מביט בי ממעל. הוא המתין עד אשר התרחקו צעדיהם בטרם בעט בי בפראות בצלעות. צעקתי בכאב אילם, שכן גרוני ופי היו חסרי תחושה לחלוטין. ׳נדמה לי שכבר היינו כאן פעם, הלא כן? אתה מתבוסס בקש, ואני מסתכל עליך מלמעלה, תוהה איזה ביש מזל הביאך לתוך חיי? מוזר, איך מסתיימים להם הדברים כפי שהחלו.
׳והצדק, גם הוא מעגלי. שקול את הדרך בה נפלת קורבן לבגידה ולרעל. בדיוק כאימי. אה, אתה מופתע. האם חשבת שלא ידעתי? ידעתי. אני יודע עליך יותר מכפי שאתה חושב. הכל, מצחנתה של הגבירה קורנית ועד לדרך בה איבדת את יכולתך באומנות, שכן בוריך סירב להניח לך עוד לשאוב מכוחו. הוא הזדרז לנטוש אותך, כאשר ראה כי הדבר עלול לעלות לו בחייו.׳
476
שוליית הרוצח
עווית תקפה אותי. הדר השליך ראשו לאחור וצחק. אז נאנח ופנה מעליי. ׳חבל שאינני יכול להישאר כאן ולצפות בגסיסתך. אלא שעליי לנחם נסיכה. ילדה אומללה. עוד טרייה שבועתה לבעלה, וכבר מתועב הוא בעיניה.׳
אז, או שהדר עזב, או שאני. אינני בטוח. כאילו נפתחו השמיים ואני זרמתי לי לתוכם. ׳להיות פתוח,׳ אמר לי אמת, ׳זה פשוט ההיפך מלהיות סגור.׳ ואז חלמתי, כמדומני, על ליצן החצר. ועל אמת, ישן וידיו עוטפות את ראשו, משל ביקש לשמור בתוכו את מחשבותיו. ועל קולו של גיילן, מהדהד בחדר החשוך והקר. ׳מחר, נעשה זאת מחר. כאשר הוא משלח כעת את מחשבותיו, כמעט ואינו יודע את מקום הימצאו. אין בינינו מספיק קשר בכדי שאוכל לעשות זאת ממרחק. יידרש כאן מגע.׳
בעלטה נשמע ציוץ, צלליתו העכברית של מוח אותו לא ידעתי. ׳עשה זאת עתה,׳ הוא דרש.
׳אל תהיה טיפש,׳ נזף בו גיילן. ׳האם נאבד הכל בשל הפזיזות? מחר יום טוב הוא לא פחות. תן לי לדאוג לחלק הזה. אתה חייב לנקות את השאריות כאן. רוד וסברנס יודעים יותר מדי. ואדון האורוות מטריד אותנו זמן רב מדי.׳
׳אתה מותיר אותי כאן במרכזו של מרחץ דמים,׳ צייץ העכבר ברוגזה.
׳אם כך בוסס בו בדרך לכס המלך,׳ הציע גיילן.
׳וקוב מת. מי יטפל בסוסים שלי בדרך הביתה?׳
׳הותר את אדון האורוות בחיים, אם כך אתה מבקש,׳ אמר גיילן בגועל. ואז, מהורהר, ׳אני אעשה זאת בעצמי, כאשר תשובו הביתה. לא אכפת לי. אך מהאחרים כדאי להיפטר במהירות. אולי הרעיל הממזר כדי יין אחרים במגוריך. כמה חבל שדווקא משרתיך נתקלו בו.׳
"אני מניח. אתה חייב למצוא לי משרת אישי אחר.׳
477
שושלת הרואים-למרחק
׳אשתך תעשה עבורך את המלאכה. אתה צריך להיות לצידה כעת. זה עתה איבדה את אחיה. עליך להיות נבעת מההתרחשויות. נסה להטיל את האשמה על הממזר, ולא על אמת. אך אל תתאמץ להיות כה משכנע. ומחר, כאשר השכול יאחד אתכם יחד, אז תדע לאן עשויות תחושות הדדיות להוביל.׳
׳היא גדולה כמו פרה וחיוורת כדג.׳
׳אבל עם ארצות ההרים, תהיה לך ממלכת פנים־ארץ ברת הגנה. אתה יודע כי דוכסויות החוף לא תעמודנה לצידך, וכי פארו ותילת׳ אינן מסוגלות לעמוד לבדן בין ההרים לחוף. מלבד זאת, אין היא חייבת לחיות שנים ארוכות לאחר לידת בנה הראשון.׳
׳פיץ־אביר הרואה למרחק,׳ אמר אמת בשנתו. המלך ערמומי וצ׳ייד שיחקו יחד בעצמות. פסיינס זעה בשנתה. ׳אמר,׳ שאלה ברוך, ׳האם זה אתה?׳
׳לא,׳ השבתי. ׳זה אף אחד. אף לא אחד.׳
היא הנהנה והמשיכה בשנתה.
כאשר התמקדו אישוניי פעם נוספת בסביבותיי, העלטה היתה מוחלטת והייתי לבדי.
לסתותיי רעדו. סנטרי וקדמת חולצתי היו לחים ברוק מפי. חוסר התחושה, כך נדמה, החל לחלוף. תהיתי אם משמעות הדבר היתה כי הרעל לא הכריעני. מסופק הייתי בחשיבות הדבר; סיכויי להשמיע את קולי להגנתי קלושים הם ממילא. ידיי איבדו כל תחושה. לפחות לא כאבו עוד. הייתי צמא להחריד. שאלתי את עצמי האם היה עוד רוריסק בין החיים. הוא לגם מן היין הרבה יותר ממני. וצ׳ייד אמר שהרעל היה מהיר.
כבמענה לשאלתי, פילחה זעקת כאב טהור את הרקיע בדרכה לירח. היללה נותרה שם, ומשכה אליה את ליבי.
478
שוליית הרוצח
אדונו של רחרחני מת.
השלכתי עצמי לעברו, עטפתי אותו בבינה. אני יודע, אני יודע, ויחד רעדנו, בעוד האחד אותו אהב חלף לו לעולם אחר.
הבדידות הגדולה עטפה אותנו יחד.
ילד? קלוש, אבל אמיתי. כף רגל. חוטם שפותח דלת. הוא דשדש לעברי, חוטמו מגלה לי עד כמה רע היה הריח שהדיף גופי.
עשן, דם וזיעת פחד. כאשר הגיע אליי, השתרע לצידי והניח את ראשו על גבי. עם המגע שב והתחדש לו הקשר. חזק עתה, משרוריסק הלך לעולמו.
הוא עזב אותי. זה כואב.
אני יודע. זמן רב חלף. שחרר אותי? הכלב הקשיש הרים את ראשו. גברים אינם מסוגלים להתאבל כמו הכלבים. עלינו להיות אסירי תודה על כך. אך ממעמקי כאבו, עדיין קם הכלב, ונעץ את שיניו הבלות בקשרים שכפתו אותי. חשתי כיצד הם מתרופפים, חוט אחר חוט, אך לא היה בי את הכוח למשכם ולשחררם בעצמי. רחרחני סובב את ראשו ושיקע שוב את שיניו בחבלים.
לבסוף הם נקרעו. משכתי את זרועותיי קדימה. התנועה גרמה לכאב מסוג אחר לגמרי לטלטל את גופי. עדיין לא יכולתי לחוש בידיי, אולם, לאחר מאמץ מסוים, הצלחתי להתגלגל ולסובב את פניי מן הקש. רחרחני ואני נאנחנו יחד. הוא הניח את ראשו על חזי ואני עטפתי אותו בזרוע נוקשה. רעד נוסף חלף בי. שריריי התכווצו והתרפו בעוצמה כה רבה עד כי ראיתי אלפי נקודות אור לבנות לפניי. אך ההתקף חלף, ואני עדיין נשמתי.
פקחתי פעם נוספת את עיניי. האור סימא אותי, אך לא ידעתי אם היה ממשי. לצידי, זנבו של רחרחני נחבט בקש. בוריך קרס באיטיות על הקרקע לצידי. הוא הניח יד מלטפת על גבו של רחרחני. משהסתגלו
479
שושלת הרואים-למרחק
עיניי לאור מנורת השמן שבידו, ראיתי את האבל העצוב בעיניו. ׳העומד אתה למות?׳ שאל אותי, קולו נעדר כל רגש. כאילו היתה זו אבן שדיברה אליי.
׳אינני בטוח,׳ לפחות זה מה שניסיתי לומר. פי עדיין לא פעל כשורה. הוא קם על רגליו והתרחק, לוקח את המנורה עימו. נותרתי לבד על הקרקע בעלטה.
אז האור שב ויחד עמו בוריך ודלי מלא במים. הוא הרים את ראשי והזליף מן המים אל תוך גרוני. ׳אל תבלע,׳ הזהיר אותי, אך אני לא הייתי מסוגל להפעיל את השרירים הללו גם לו ביקשתי. הוא שטף את פי פעמיים נוספות, ואז כמעט והטביעני בנסיון לגרום לי לשתות מהמים. הדפתי את הדלי מעליי בזרוע קפואה. ׳לא,׳ הצלחתי לפלוט.
לאחר זמן מה התבהרו מחשבותיי. הנעתי את לשוני כנגד שיניי, והפעם חשתי בהן. ׳הרגתי את קוב,׳ אמרתי לו.
׳אני יודע. הם הביאו את גופתו לאורווה. איש לא רצה להגיד לי דבר.׳
׳איך ידעת איך למצוא אותי?׳
הוא נאנח.׳היתה לי תחושה.׳
׳שמעת את רחרחני.׳
׳כן. היללות.׳
׳לא לכך התכוונתי.׳
הוא שתק שעה ארוכה. ׳לחוש בדבר מה אין פרושו להשתמש בו.׳
דבר לא עלה בראשי כמענה למילים אלו. כעבור שעה קלה אמרתי, ׳קוב הוא שתקף אותך בסכין ליד המדרגות.׳
׳האמנם?׳ בוריך שקל את הדברים. ׳תהיתי באמת מדוע הכלבים כמעט ולא נבחו. הם הכירו אותו. רק סמית׳י הגיב.׳
480
שוליית הרוצח
ידיי צרחו לפתע חזרה לחיים. קיפלתי אותן על חזי והתנודדתי מעליהן, מייבב. או שמא היה זה רחרחני שייבם?
׳הפסק זאת,׳ סינן בוריך בזעם.
׳ברגע זה, אינני יכול,׳ השבתי. ׳הכל כואב מדי, כולי נשפך כאן החוצה.׳
בוריך דמם.
׳אתה עומד לעזור לי?׳ שאלתי אותו לבסוף.
׳אינני יודע,׳ אמר חרש, ואז, כמעט בתחינה, ׳פיץ, מה אתה? למה הפכת?׳
׳בדיוק כמוך,׳ אמרתי לו בכנות. ׳אני אישו של המלך. בוריך, הם מתכוונים להרוג את אמת. אם יצליחו, הדר יהפוך למלך.׳
׳על מה אתה מדבר?׳
׳אם נוסיף להתמהמה כאן בכדי שאסביר לך, הכל יקרה. עזור לי לצאת מכאן.׳
בוריך הרהר במשך פרק זמן שהיה לנצח בעיניי. לבסוף סייע לי לעמוד ולהישען על כתפו, ויחד יצאנו מן האורוות אל אויר הלילה.
481
שושלת הרואים׳למרחק
23
החתונה
אמנות הדיפלומטיה היא המזל שבידיעת סודות רבים יותר של האויב מאשר יודע הוא אודותיך. תמיד התמקח מעמדה של כוח. אלו היו חוקיו של ערמומי. ואמת פעל על פיהם.
׳אתה חייב למצוא את אוגוסט. הוא הסיכוי היחיד שנותר לאמת.׳
ישבנו באפרוריות שטרם אורו הראשון של הבוקר. לא הרחקנו לכת. האדמה היתה תלולה, ומצבי לא התיר לי טיולים רגליים ארוכים מדי. החשד שמא בעיטתו של הדר חידשה את הנזק הישן שהסב לי גיילן החל לנקר בי. כל שאיפה עמוקה דקרה. הרעל של הדר עדיין שלח גלי רעד וצמרמורות לכל אורך עמוד השדרה שלי, וברכיי פקו שוב ושוב תחתיי. לבדי, לא הייתי מסוגל לעמוד, שכן רגליי לא תמכו בי. אף לא הייתי מצליח לעמוד זקוף ולהישען כנגד גזע עץ: בזרועותיי לא נותר ולו שביב כוח בודד. סביבנו בשחר העולה ציפורי יער צייצו, סנאים אספו מזון לחורף וחרקים צרצרו מכל עבר. קשה היה, בעיצומה של חגיגת החיים הזאת, לחשוב כמה מן הנזק היה תמידי. האם איבדתי לעד את ימי נערותי ושיא אוני? האם לא נותר לי עתיד מלבד חייו של קשיש רועד וחלוש? ניסיתי לדחוק את המחשבה מראשי, להתמקד בבעיות הגדולות יותר שניצבו מול שש הדוכסויות. הקשחתי את ליבי,
482
שוליית הרוצח
כפי שצ׳ייד לימדני לעשות. סביבנו, העצים היו אדירים, נוכחותם משרה שלווה ושלום בכל סביבותיהם. הבנתי מדוע סירב איוד לכרות את גזעיהם. מחטיהם היו רכות תחת רגלינו, הניחוח משכר ומרגיע. כל שביקשתי היה אך להשתרע על הקרקע, לעצום את העיניים ולשקוע בשינה. גם רחרחני רצה בכך.
כאבנו עדיין נמהל יחד, אך רחרחני יכול היה, לפחות, לחמוק מלפיתתו בשנתו.
׳מה גורם לך לחשוב שאוגוסט יסייע לנוי׳ שאל בוריך, ׳גם אם אוכל להוציאו לכאן.׳
משכתי את מחשבותיי חזרה לדילמה שבפנינו. ׳אינני סבור כי הוא מעורב במזימה עם כל האחרים. אני חושב שהוא עדיין נאמן למלך.׳ הצגתי את המידע שבידי לבוריך כאילו היו אלה מסקנות שקולות. אילו ניסיתי בעזרת קולות הרפאים ששמעתי בראשי, נידון הייתי לכישלון חרוץ. ועל כן לא היתה לי את האפשרות לספר לו כי גיילן לא הציע לחסל את אוגוסט, ועל כן זה האחרון ודאי לא ידע דבר על הבגידה.
למען האמת, אני עצמי עדיין לא הייתי בטוח במה שחוויתי. הדר אינו מסוגל לשלוח את מחשבותיו, אין בו את האומנות. גם אם יכול היה, כיצד זה שמעתי שיחת־אומנות בין שני אנשים אחרים? לא, ודאי מעורב היה כאן קסם מסוג אחר. מעשה ידיו של גיילן? האם מסוגל היה למעשה קסם כה רב עוצמה? לא ידעתי.
דברים רבים מדי לא ידעתי.
אילצתי עצמי להניח לכל. לעת עתה, זו נותרה ההנחה היחידה שהתאימה למאגר העובדות העלוב שברשותי.
׳אם הוא נאמן למלך, ואינו חושד כלל בהדר, ודאי נאמן הוא גם להדר עצמו,׳ ציין בוריך, משל הייתי רפה שכל.
׳אם כך יהיה עלינו לאלצו, בדרך כלשהי. אנו חייבים להזהיר את אמת.׳
483
שושלת הרואים-למרחק
׳כמובן. אני פשוט אכנס, אצמיד סכין לגרונו של אוגוסט, ואצעיד אותו לכאן. איש לא יטריד אותנו בדרך.׳
גיששתי אחר רעיונות. ׳שחד מישהו שיביאו לכאן, ואתה תארוב לו.׳
׳גם אילו ידעתי מי ניתן לשיחוד, במה נוכל להשתמש?׳
׳יש לי את זה,׳ נגעתי בעגיל לאוזני.
בוריך הביט בעגיל וכמעט קפץ ממקומו. ׳היכן השגת אותו?׳
׳פסיינס נתנה לי אותו. בדיוק לפני שיצאתי לדרך.׳
׳לא היתה לה זכות לעשות כן,׳ ובקול שקט יותר, ׳חשבתי כי העגיל נקבר יחד עימו.׳
שתקתי והמתנתי.
בוריך הסיט עיניו הצידה. ׳העגיל היה שייך לאביך. אני נתתי לו אותו.׳
׳מדוע?׳
׳משום שרציתי, אלא מה.׳ בכך סגר את נושא השיחה.
שלחתי ידי והתחלתי לפתוח את הסוגר הזעיר.
׳לא,׳ אמר בזעף. ׳השאר אותו במקומו. אך אין זה חפץ עליו נוכל לוותר לצרכי שוחד. את הצי׳ורדה ממילא לא ניתן לשחד.׳
ידעתי את האמת שבדבריו. ניסיתי לתכן תכניות אחרות. השמש עלתה. בוקר, גיילן עומד לפעול. אולי כבר פעל. השתוקקתי לדעת מה התרחש ברגעים אלה בארמון תחתינו. האם גילו כבר את דבר העלמותי? האם עמדה קטריקן להישבע אמונים לאדם אותו תשנא לעד? האם היו סברנס ורוד עדיין בין החיים? אם לא, האם אוכל לגרום להם לבגוד באדונם בכך שאגלה להם את סיפור המזימה?
׳מישהו מתקרב!׳ בוריך השתטח על הקרקע. אני שכבתי על גבי,
484
שוליית הרוצח
מקבל בהכנעה את כל העומד להתרחש. בגפיי לא היה את הכוח להתנגד אף לא למגעו של חרק. ׳אתה מכיר אותה?׳ התנשם בוריך.
הפניתי את ראשי. ז׳ונקיא, ולפניה כלב קטנטן שלעולם לא יטפס עוד על עצים בעבור רוריסק. ׳אחותו של המלך.׳ לא הטרחתי עצמי ללחוש. היא נשאה בידה את אחת מכתונות הלילה שלי, וכעבור רגע הכלב הזעיר קיפץ ודילג באושר סביבי. הוא ניקר בשובבות את פניו של רחרחני, אך זה האחרון נתן בו מבט אבל. כהרף עין לאחר מכן, ז׳ונקיא הופיעה לפנינו.
׳אתה חייב לשוב,׳ אמרה ללא גינונים והקדמות. ׳ובמהרה.׳
׳מספיק קשה לשוב לארמון,׳ אמרתי לה, ׳גם בלי למהר למותי.׳ בחנתי את השביל מאחוריה אחר אנשים נוספים. בוריך קם ותפש עמדה מגוננת לפניי.
׳לא מוות,׳ הבטיחה לי בשלווה. ׳קטריקן מחלה לך. יעצתי לה מאז ליל אמש, אך רק לאחרונה הצלחתי להכניס תבונה לראשה. היא מפעילה את זכותה כבעלת קרבת־דם למת למחול לרוצחו, שכן זה האחרון גם הוא מדמה ועמה. על פי חוקינו, אם קרוב משפחה סולח לקרוב משפחה אחר, איש אחר לא רשאי לפעול תחתיו. הדר שלכם ביקש להניאה מההחלטה, אך הדבר רק הרגיזה עוד יותר. "כאן, בעוד נמצאת אני בארמוני, ביכולתי להפעיל את חוקי עם ההרים", היא אמרה לו. איוד הסכים עימה. לא משום שאין הוא מתאבל על רוריסק, אלא משום ששומה עליו ־ ועלינו ־ לציית לתבונתה וחוכמתה של חוקת ג׳האמפ. ולכן, עליך לשוב יחד עימי.׳
שקלתי. ׳והאם את סלחת לי?׳
׳לא,׳ נחרה בבוז. ׳אינני סולחת לרוצחו של אחייני. אך אינני יכולה לסלוח לך על דבר שלא עשית. אינני מאמינה כי היית לוגם יין מכוס אותה הרעלת במו ידיך. אף לא טיפה. אלו בינינו אשר מכירים היטב את הסכנות שברעל נמנעים ולו מן המגע הקל ביותר עימו. היית
485
שושלת הרואים־למרחק
מעמיד פנים כשותה מן היין, ולא מזכירו כלל. המעשה הוא מעשה ידיו של אדם החושב עצמו לפיקח במיוחד, ומאמין גדול בטפשותם של כל האחרים.׳
חשתי יותר משראיתי את בוריך מרפה מעמדתו המוכנה. אך אני לא הרשיתי לעצמי להירגע לחלוטין. ׳מדוע אין קטריקן מוכנה פשוט לסלוח לי ולהניח לי ללכת לדרכי? מדוע עליי לשובי׳
׳אין זמן לכך!׳ סיננה ז׳ונקיא, וברגע זה היתה לבן הצ׳יורדה הכועס היחיד שפגשתי בכל ימי חיי. ׳האם עומדים לרשותנו חודשים ושנים על מנת שאלמדך כל אשר עליך לדעת בדבר מאזנים, שיווי משקל? על דחיקה, על דחיפה, על הבל פה או לחישה? האם חושב אתה שאיש אינו מסוגל לחוש בתנודותיו של הכוח ברגע זה ממש? נסיכה נאלצת להסכים להיות מושאו של סחר ומכר כאילו היתה פרה. אך אחייניתי אינה חייל־צעצוע על לוח משחק, ואיש לא יזכה בה בהטלת קוביה בלבד. האם אניח לו לזכות בהטלה הזאת? אינני חושבת. אינני יודעת מי מבקש לנצח; עד שאדע, לא אסיר ולו שחקן אחד מן הלוח.׳
׳הנה לך קולו של הגיון,׳ אמר בוריך בהערכה. הוא רכן והניף אותי לפתע על רגליי. העולם הסתחרר באורח מסוכן. ז׳ונקיא קרבה וכרכה את זרועי האחרת מעל כתפה. כך הוליכו אותי ורגליי היטלטלו להן על הקרקע ביניהם. רחרחני הניף גם הוא את גופו הזקן מן הקרקע ובא בעקבותינו. וכך שבנו לארמון בג׳האמפ.
בוריך וז׳ונקיא הובילו אותי הישר לחדרי בין ההמון שנאסף באזור הארמון ובתוכו. למען האמת לא עוררתי התרגשות מרובה מדי. בסך הכל הייתי עוד אחד מהזרים ששתה יין ושאף עשן יתר על המידה בליל אמש. אנשים היו עסוקים מדי במציאת מקום תצפית טוב על הבימה הראשית מכדי להעסיק עצמם בי. באוויר לא היה כל רמז לאבל, ועל כן הסקתי כי דבר מותו של רוריסק עדיין לא פורסם ברבים. כאשר נכנסנו לבסוף לחדרי, פניה הריקים מהבעה של ז׳ונקיא קדרו.
486
שוליית הרוצח
׳אני לא עשיתי את זה! רק לקחתי כתונת לילה, לתת לרוטה ריח לרדוף אחריו.׳
"זה" היה מצב התוהו בו שרוי היה חדרי. כל גרגר עפר ופיסת בגד נהפכו על פיהם ביסודיות אין קץ, אם לא בחשאיות. ז׳ונקיא החלה מיד במלאכת השבת המקום לקדמותו, וכעבור רגע הצטרף אליה בוריך. אני התיישבתי בכסא וניסיתי להבין את ההגיון מאחורי המעשה. רחרחני, זנוח לעת עתה, התכרבל לו בפינה. בהיסח הדעת שלחתי לו את תנחומיי ואהדתי. מיד נשא בוריך את עיניו לעברי, ואז לעבר הכלב האומלל והנדכא. אז שב למעשיו. כאשר יצאה ז׳ונקיא להביא מי רחצה נקיים ומעט מזון עבורי, שאלתי אותו, ׳האם מצאת את תיבת העץ הקטנה שלי? עם גילופי האצטרובלים?׳
הוא הניד ראשו לשלילה. אך כך הם מצאו את מטמון הרעל שלי. רציתי מאוד להכין פגיון נוסף, או אחת מהאבקות להשלכה. בוריך לא יהיה כל העת לצידי להגן עליי, ואני ודאי שלא יכולתי להדוף תוקף במצבי, או להימלט ממצב סכנה. אך כלי מלאכתי נעלמו. יהיה עליי לקוות כי לא יהיה בהם צורך. חשדתי כי רוד הוא שהיה כאן, ותהיתי אם היה זה מעשהו האחרון עלי אדמות. ז׳ונקיא שבה ומים ומזון בידיה, ואז יצאה שנית. בוריך ואני חלקנו במי הרחצה, ובמעט עזרה הצלחתי להחליף לבגדים נקיים, אף כי פשוטים. בוריך אכל תפוח. קיבתי התכווצה לעצם המחשבה בלבד, אך מן המים לגמתי, מים קרים, הישר מן הבאר. הבאת שרירי גרוני לכדי בליעה היה מעשה שעדיין דרש ממני מאמץ מודע, והיתה לי תחושה בלתי נעימה של המים משכשכים בתוכי. אך ידעתי כי השתיה תיטיב עמי.
הרגעים חלפו לאיטם, ואני ציפיתי לרגע בו יוציא גיילן את מהלכו לפועל.
המסך החליק הצידה. נשאתי את עיניי, בציפיה לראות את ז׳ונקיא, אך אוגוסט נכנם, הבעת בוז שלמה על פניו. הוא דיבר מיד, להוט להשלים את משימתו ולצאת מהר ככל האפשר. ׳לא באתי לכאן
487
שושלת הרואים-למרחק
מרצוני. אני בא לבקשתו של המלך המיועד, אמת, לומר לך את דברו. זהו המסר, מילה במילה. אבל כבד נחת עליו...׳
׳יצרת עימו קשר? היום? מה מצבו?,
אוגוסט רתח לשמע השאלות. ׳רע מאוד. אבל כבד נחת עליו לשמע מותו של רוריסק, ולשמע דבר בגידתך. הוא מאחל לך כי תשאב את מירב הכוח מאלו הקרובים אליך, שכן תזדקק לו לכשתתייצב בפניו.׳
׳זה הכל?׳ שאלתי.
׳מיורש העצר, אמת, זה אכן הכל. הנסיך הדר מבקש כי תבוא לחדרו, ובמהרה, שכן מועד הטקס קרב והולך, ועליו להתכונן היטב לקראתו. ורעל הפחדנים שלך, שיועד ללא ספק להדר, מצא את דרכו לסברנס ורוד. כעת הדר נאלץ להסתפק במשרת לא מיומן. הוא יידרש לזמן רב מכפי שציפה על מנת להתלבש. ולכן אל לך לגרום לו להתעכב אף יותר. הוא נמצא במרחץ האדים, מנסה להשיב את שלוות רוחו. תמצא אותו שם.׳
׳כמה טרגי עבורו. משרת לא מיומן,׳ אמר בוריך בארסיות.
אוגוסט התנפח כקרפדה. ׳אינני רואה את ההומור שבכך. האם לא איבדת בעצמך את קוב לנבל הזה? איך אתה מסוגל לעמוד לצידו ברגעים אלה?׳
׳אילולא הגנה עליך תמימותך הילדותית, אוגוסט, הייתי מגרש אותה ממך בזה הרגע.׳ בוריך קם על רגליו, הבעתו מאיימת.
׳גם אתה תעמוד בפני האישומים,׳ התרה בו אוגוסט תוך שהוא נסוג. ׳צוויתי לומר לך, בוריך, כי מעיניו של יורש העצר אמת לא נעלם האופן בו סייעת לממזר להימלט, כיצד שירתת אותו כאילו היה המלך בכבודו ובעצמו, ולא אמת. אתה תועמד לדין.׳
׳האם כך אמר אמת?׳ שאל בוריך, משתומם.
׳כך אמר. הוא אמר כי בעבר היית אישו הטוב ביותר של אביר,
488
שוליית הרוצח
אך ללא ספק שכחת מי אלו לימינם עליך לעמוד אם ברצונך לשרת את המלך. זכור זאת, הוא מצווה עליך, ומבטיח לך כי זעמו רב יהיה אם לא תשוב לעמוד בפניו ולקבל את המגיע לך.׳
׳אני זוכר זאת היטב. אביא את פיץ בפני הדר.׳
׳כעת?׳
׳מיד לכשיסיים לאכול.׳
אוגוסט הזעיף פניו לעומתו ועזב. טריקת מסך נחשבת במקומות אלה למעלל קשה לביצוע, אך נסיונו של אוגוסט לעשות כן ראוי להערכה.
׳אינני מסוגל לאכול דבר,׳ מחיתי.
׳אני יודע. אבל אנחנו זקוקים לשהות. ציינתי לעצמי את בחירת המילים של אמת, ומצאתי בהן יותר מכפי שאוגוסט מצא בהן. ואתה?׳
הנהנתי, מותש ומובס. ׳גם אני הבנתי. אבל לא את התמונה המלאה.׳
׳אתה בטוח? אמת אינו חושב כמוך, והוא יודע רבות בדברים מעין אלה. ואתה אמרת לי שזאת היתה הסיבה שקוב ניסה לרצוח אותי ־ הם חשדו כי אני מאפשר לך לשאוב מכוחי. ולכן גיילן מאמין בכך אף הוא.׳ בוריך חצה את החדר לעברי, וכרע בכבדות על ברך אחת. רגלו הפצועה נשרכה מאחוריו בתנוחה מוזרה. הוא נטל את ידי הרופסת והניחה על כתפו. ׳הייתי איש המלך לאביר,׳ אמר לי חרש. ׳אמת ידע זאת. אין בי את האומנות, אתה מבין. אבל אביר הניח לי להבין כי למטרותיו, לא היתה לכך חשיבות רבה מן הידידות העמוקה בינינו. יש לי כוח, ובמספר מקרים הוא נזקק לו, ואני הענקתי לו באהבה. עמדתי במאמץ בעבר, בנסיבות גרועות אף יותר. נסה, ילד. אם ניכשל, ניכשל, אך לפחות נדע כי ניסינו.׳
׳אינני יודע כיצד לעשות זאת. אינני יודע לשלוח את מחשבותיי
489
שושלת הרואים-למרחק
בעזרת האומנות, וודאי שאינני יודע כיצד לשאוב מכוחו של אחר לשם כך. וגם אם אצליח, אני עלול לגרום למותך.׳
׳אם תצליח, מלכנו יחיה. ולזה נשבעתי. ואתה?׳ הכל היה פשוט כל כך, אצל בוריך.
ואני ניסיתי. פתחתי את מחשבותיי, חיפשתי אחר אמת. ניסיתי, ללא כל ידיעה איך וכיצד, לשאוב מכוחו של בוריך. אך כל ששמעתי היה ציוץ הציפורים מחוץ לחומות הארמון, וכתפו של בוריך נותרה מקום להניח עליו את ידי, ולא יותר. פקחתי את עיניי. לא נזקקתי למילים; הוא ידע כי נכשלתי, ונאנח בכבדות.
׳טוב. אני מניח כי כדאי שאקח אותך להדר,׳ אמר.
׳אם לא נלך, לנצח נהיה סקרנים לדעת את מבוקשו,׳ הוספתי.
בוריך לא חייך. ׳מצב רוח מכושף שרה עליך,׳ ציין. ׳אתה נשמע כמו הליצן, לא כמוך.׳
׳האם הליצן נוהג לדבר איתך?׳ שאלתי, מסוקרן לפתע.
׳לפעמים,׳ השיב, ונטל את זרועי להקימני.
׳דומה וככל שמובילה אותי דרכי קרוב יותר אל המוות,׳ אמרתי לו, ׳כך נראה הכל משעשע יותר ויותר.׳
׳בעיניך, אולי,׳ רטן בזעף. ׳אני שואל את עצמי מה הוא רוצה.׳
׳להתמקח. אין כל אפשרות אחרת. ואם הוא מקח וממכר הוא מבוקשו, אולי נצליח להשיג משהו בכל זאת.׳
׳אתה מדבר על הדר כאילו נוהג הוא על פי אותם חוקי הגיון לפיהם פועלים כולנו. מימיי לא ראיתיו נוהג כך. ותמיד תיעבתי את תככי החצר,׳ התלונן בוריך. ׳אני מעדיף לנקות אורוות.׳ הוא משך אותי על רגליי.
אם מעולם לא תהיתי כיצד חש קורבנו של שורש־המתים, הרי שעתה ידעתי בעל כורחי. לא חשבתי כי אמות. אך באותה מידה לא
490
שוליית הרוצח
ידעתי כמה חיים יוותרו בי. רגליי כשלו תחתיי, ואחיזתי היתה רפה. מדי פעם חשתי בכיווצי שרירים אקראיים בכל גופי. נשימתי ופעימות ליבי היו אקראיים לא פחות ובלתי צפויים. השתוקקתי למנוחה מוחלטת, אז אוכל להאזין לקולות גופי ולהחליט כמה מן הנזק היה תמידי, כמה ממנו חולף. אך בוריך הוביל את צעדיי בסבלנות, ורחרחני השתרך מאחורינו.
במהלך שהותי בארמון לא הזדמן לי לבקר במרחץ האדים, בניגוד לבוריך. גביע עלי צבעוני מפוסלים כיתר מעיין חם מבעבע, אשר עוצב לשמש כאמבט. בן צ׳יורדה עמד לצידו; זיהיתי אותו כאחד מנושאי הלפידים מליל אמש. אם השתאה למראה הופעתי המחודשת, הרי שהדבר לא ניכר בו. הוא פסע הצידה כאילו ציפה לבואנו, ובוריך גרר אותי במעלה המדרגות לכניסה.
אדי קיטור עירפלו את האויר, שהיה רווי עקבות מינרלים. חלפנו על פני ספסל אבן אחד או שניים; בוריך צעד בזהירות על אדמת המרצפות החלקלקה כאשר קרבנו למקור האדים. המים נבעו ממעיין מרכזי, סביבו הוקמו קירות לבנים שנועדו לתחום אותו. ממעיין המקור תועלו המים החמים למרחצים אחרים, קטנים יותר, אשר חומם ווסת על ידי עומק התעלה ואורכה. הקיטור ושאון המים הנובעים מילא את האוויר. לא מצאתי את החווייה מרעננת; גם כך התקשיתי לנשום כשורה. עיניי הסתגלו לאפלולית, וראיתי את הדר מתבוסס באחד המרחצים הגדולים יותר. הוא התבונן בנו בהתקרבנו.
׳אה,׳ אמר, מסופק בעליל. ׳אוגוסט אמר לי כי בוריך יביאך לכאן. ובכן. אני מניח כי נודע לך דבר מחילתה לך של הנסיכה על מות אחיה? ובמקום הזה, לכל הפחות, מספיקה מחילתה על מנת להרחיקך מכס המשפט. אני סבור כי זהו בזבוז משווע של זמן, אך יש לכבד את מנהגי המקום. היא אומרת כי בעיניה אתה קרוב משפחה עתה, ועל כן עליי לראות בך קרוב משפחה בעצמי. אין היא מצליחה להבין כי מוצאך אינו ישר ומהוגן, ועל כן אינך זכאי לכל זכויות דם. טוב, שיהיה. האם תפטור את בוריך ותצטרף אליי במעיינות? הרחצה עשויה להקל עליך. אתה
491
שושלת הרואים-למרחק
נראה כאדם החש מאוד שלא בנוח, אחוז כך בידיו של אחר כחולצה רפויה על חבל כביסה.׳ נימת קולו היתה עליצה, משועשעת כמעט, כאילו לא היה ער כלל ועיקר לשנאתי המפעפעת.
׳מה ביקשת לומר לי, הדר?׳ הקפדתי להרחיק את רגשותיי מקולי.
׳האם לא תשלח את בוריך לדרכו?׳ שאל שנית.
׳אינני טיפש.׳
׳על כך ניתן לנהל ויכוח מרתק, אך לא עתה. אני מניח כי יהיה עליי לשלחו מכאן בעצמי.׳
האדים ושאון המים הסתירו היטב את הצ׳יורדה. הוא היה גבוה מבוריך, והאלה בידו כבר הונפה כאשר פנה בוריך לעברו. אילולא תמך בי, ייתכן והיה מצליח לחמוק מן המכה. בוריך סובב את ראשו, אך האלה נחתה על גולגלתו בקול פיצוח חד ומחליא, בגרזן הנוחת על בול עץ. בוריך קרם, ואני עימו. מחצית מגופי צנחה לאחת הבריכות הקטנות. המים לא היו רותחים, אך חמים למדי. ניסיתי להתגלגל מחוץ להם, אך כפות רגליי לא מצאו כל אחיזה. רגליי סירבו לציית לי, ובוריך שכב לצידי דומם וחסד תנועה. שלחתי את ידי לעברו, אך לא הצלחתי לגעת בו.
הדר התרומם וסימן לצ׳יורדה. ׳מת?׳
הצ׳יורדה דחק בבוריך ברגלו ושלח הנהון מאשר וקצר להדר.
׳טוב.׳ הדר היה מרוצה לרגע. ׳גרור אותו לשם, מאחורי המיכל הגדול בפינה. אז תוכל ללכת.׳ אליי אמר, ׳אין זה סביר כי מישהו יגיע לכאן עד לאחר הטקס. הם עסוקים מדי בנסיון לתפוש עמדות טובות, ושם בפינה... טוב, מסופקני אם תימצא גופתו.׳
ניסיתי לחשוב על מענה מתאים, ללא הצלחה. הצ׳יורדה רכן ותפש את בוריך בקרסוליו. כאשר גרר אותו לפינה, הותירה רעמת שערו השחורה שובל דק של דם על המרצפות. תמהיל מסחרר של שנאה
492
שוליית הרוצח
וייאוש התערב ברעל שבדמי. נחישות קרה עלתה ואחזה בי. לא נותרה לי כל תקווה להיוותר בחיים, אך לא היתה לכך כל חשיבות עתה.
להזהיר את אמת.
ולנקום את מותו של בוריך.
אלו היו הדברים החשובים כעת.
לא היתה לי כל תכנית; ללא כלי נשק, ללא אפשרויות. אז נסה להרוויח זמן, יעץ לי קולו של צ׳ייד. ככל שתיצור מרווח זמן גדול יותר לעצמך, כך גדל הסיכוי שמשהו יתרחש וישנה את לוח המשחק.
אולי מישהו יבוא לראות מדוע אין הנסיך מתכונן לטקס. אולי יבקש מאן דהו להשתמש במרחצים לפני הטקס. נסה להעסיק אותו במשהו.
׳הנסיכה...׳ התחלתי.
׳לא מהווה כל בעיה,׳ סיים הדר עבורי. ׳הנסיכה לא מחלה לבוריך, רק לך. מה שעשיתי לו היה חלק מזכותי החוקית. הוא בוגד. עליו לשלם את המחיר. והאדם שנפטר ממנו אהב עד מאוד את הנסיך רוריסק. לא היתה לו כל התנגדות לעשות זאת.׳
הצ׳יורדה עזב את מרחץ האדים מבלי להפנות שנית את מבטו לאחור. ידיי גיששו נואשות על רצפת המרצפות החלקה, אך לא מצאו להן כל אחיזה. הדר ייבש עצמו בקפידה לא הרחק ממני. כאשר סיים, בא ונעמד מעליי.
׳האינך מתכוון לקרוא לעזרה?׳ שאל במאור פנים.
שאפתי עמוקות, דחקתי את הפחד עמוק פנימה. גייסתי את כל הבוז שרחשתי להדר. ׳למי? מי ישמע את קולי מעל שאון המים?׳
׳אז אתה משמר את כוחותיך. נבון. חסר טעם, אבל נבון.׳
׳האם חושב אתה כי קטריקן לא תגלה את שהתרחש?׳
493
.שושלת הרואים-למרחק
׳היא תדע כי ירדת למרחץ האדים, מעשה מאוד לא פיקח בהתחשב במצבך. החלקת אל המים החמים חמים. כמה חבל.׳
׳הדר, זה טירוף. כמה גופות אתה חושב שתוכל להותיר מאחוריך? כיצד תסביר את מותו של בוריך?׳
׳לשאלתך הראשונה, לא מעט, כל עוד מדובר באנשים חסרי חשיבות.׳ הוא גהר מעליי, ואחז בחולצתי. ׳ולשאלתך השנייה, ובכן, התשובה זהה. כמה מהומה חושב אתה כי יעוררו סביב מותו של אדון אורוות אחד? אתה כל כך שקוע בחשיבותך העצמית וההמונית, עד כי אינך נרתע מלהרחיבה גם על משרתיך.׳ הוא השליך אותי בגסות על בוריך. גופתו החמה עדיין היתה מוטלת, פניו אל המרצפות. דם התגבש עליהן סביב ראשו, והוסיף לטפטף מבין נחיריו. בועה איטית של דם נוצרה על שפתיו, והתנפצה להבל נשימתו הרפה. בוריך עדיין חי. זעתי על מנת להסתיר זאת מעיניו של הדר. אם אשאר בחיים, גם לבוריך נותר עוד סיכוי. הדר לא הבחין בדבר. הוא משך את מגפיי מרגליי והניחן בצד. ׳אתה מבין, ממזר,׳ אמר לי כאשר פסק לרגע, מתנשף. ׳אכזריות יוצרת חוקים משלה. כך לימדה אותי אימי. אנשים נוטים לחוש מאוימים על ידי אדם שפועל לכאורה ללא כל חשש מפני השלכות מעשיו. אם תנהג כאדם שלא ניתן לגעת בו, איש לא ינסה לגעת בך. בחן את המצב בשלמותו. מותך אמנם יכעיס כמה וכמה אנשים, כן. אך מספיק בכדי לגרום להם לנקוט צעדים אשר יסכנו את בטחונן של שש הדוכסויות? אני לא חושב. מלבד זאת, ארועים אחרים יאפילו על מותך. אהיה טיפש אם לא אנצל את ההזדמנות הזאת לסלקך מדרכי.׳ שלוותו של הדר היתה כה שטנית, כה יהירה. נאבקתי בו, אך כוחו היה מפתיע בהתחשב בחיי הבטלה שניהל. חשתי כגור חתולים כאשר ניער מעליי את חולצתי. הוא קיפל את בגדיי בזהירות והניחן לצד המגפיים. ׳אינני זקוק ליותר מאשר אליבי מזערי. אם אנסה להראות חף מפשע יתר על המידה, אנשים עשויים לחשוב שאכפת לי. הם עלולים להתחיל לשים לב בעצמם. אז, אני פשוט לא יודע דבר. האיש שלי ראה אותך נכנם יחד
494
שוליית הרוצח
עם בוריך לאחר שיצאתי. ואני הולך להתלונן עתה בפני אוגוסט כי לא התייצבת בפניי על מנת שאוכל למחול לך, כפי שהבטחתי לנסיכה קטריקן. אנזוף באוגוסט בחומרה על כי לא הביאך בעצמו.׳ הוא הביט סביבותיו. ׳בוא נראה. הנה לכם אחת עמוקה וחמה. בדיוק כאן.׳ לפתתי את גרונו כאשר נשא אותי אל שולי המרחץ, אך הוא ניער אותי מעליו ללא קושי.
׳היה שלום, ממזר,׳ אמר בשלווה. ׳סלח לחפזוני, אך כבר גרמת לי לעיכוב רב מהצפוי. עליי למהר ולהתלבש, שמא אאחר לטקס הנישואין.׳
והוא השליך אותי פנימה.
הבריכה היתה גבוהה מכפי קומתי, ועוצבה להיות כעומק צווארו של בן צ׳יורדה גבוה. המים להטו והכאיבו לעורי הבלתי מוכן. האוויר נסחט מריאותיי, ואני שקעתי. דחפתי קלושות ברגליי כנגד התחתית והצלחתי להרים את ראשי מעל המים. ׳בוריך!׳ הוצאתי לריק את נשימתי הבאה על זעקה לאדם שלא יוכל לסייע לי גם אם ישמע את קולי. המים סגדו עליי שנית.
זרועותיי ורגליי סירבו לפעול יחד. נתקלתי באחד הקירות ונדחקתי פנימה עוד יותר בטרם היה סיפק בידי לשאוף נשימת אויר נוספת. המים החמים הרפו אף יותר את שריריי הרופפים. סבורני כי גם אם היה עומקו של המרחץ כגובה ברכיי, עדיין הייתי טובע.
כעבור זמן מה הפסקתי לספור את מספר הפעמים שהצלחתי להגיח לאוויר מעל המים ולשאוף מעט. הלבנים החלקלקות והמשוייפות של שולי המרחץ חמקו מאחיזתי המשותקת, וצלעותיי דקרו את ריאותיי בכאב עז בכל פעם שניסיתי לשאוף עמוקות. כוחי הלך ודעך, לאות מחליפה אותו. כל כך חמים, כל כך עמוק. טבוע במים כגור כלבים, חשבתי לעצמי, והחשיכה החלה לסגור עליי מכל עבר. ילד? מישהו חקר, אך הכל היה שחור.
מים כה רבים, כה חמים ועמוקים. לא הצלחתי למצוא עוד את
495
שושלת הרואים-למרחק
התחתית, לא שוליים. נאבקתי חלושות כנגד המים, אך אלו לא סיפקו לי כל התנגדות. לא מעלה, לא מטה. אין טעם להיאבק להישאר בחיים בתוך גופי. דבר לא נותר להגן עליו, אז עזוב את הקירות, ונסה לגלות אם נותר עוד שירות אחד שתוכל להעניק למלכך. חומות עולמי קרסו מסביבי, ואני טסתי קדימה כחץ שלוח מקשת שנמתחה זמן רב, רב מדי. גיילן צדק. לאומנות אין טווח, אין מרחק. טירת צבי היתה בדיוק כאן, מעבר לפינה, וערמומי!! צרחתי בייאוש. אך מלכי היה שקוע בעיסוקים אחרים. הוא היה קרוב אך חסום בפניי, לא משנה עד כמה סערתי וקצפתי סביבו. כאן לא אמצא את העזרה.
גופי כשל, הקשר שלי אליו הלך והתרופף. סיכוי אחד אחרון.
אמת, אמת! קראתי לו. מצאתי אותו, נופפתי לעברו, אך פעם נוספת לא מצאתי אחיזה. הוא היה במקום אחר, פתוח למישהו אחר, סגור בפניי. אמת! ייללתי, טובע בייאושי. ולפתע היה זה כאילו ידיים חזקות אחזו בידיי בעודי מחליק במורדו של צוק תלול, אחזו ומשכו אותי מעלה.
אביר! לא,לא יכול להיות. זה הילד! פיץ?
אתה מדמיין דברים, נסיכי. אין כאן איש. התרכז במעשיך כעת. גיילן, שליו וארסי כנחש, דוחק אותי הצידה, לאבדון. לא אוכל להתנגד לו; הוא היה חזק ממני, חזק מדי.
פיץ? אמת, מהוסס עתה משנחלשה נוכחותי.
ממקום נסתר, שאבתי כוח. משהו נכנע בפניי, ואני התחזקתי. נצמדתי לאמת כעיט לזרוע. ראיתי דרך עיניו: אולם כס המלכות, שזה עתה קושט ונוקה, ספר תולדות על השולחן הגדול לפניו, פתוח לקלוט את תיעוד נישואיו של אמת. סביבו, בבגדיהם ותכשיטיהם היפים ביותר, אלו המעטים שזכו בכבוד הגדול והוזמנו להיות עדים לטקס שבועתה של הכלה דרך עיניו של אוגוסט. וגיילן, שאמור היה להציע את עזרתו כאישו של המלך, ניצב מעט מאחור ולצד אמת, מוכן ומזומן לרוקן אותו
496
שוליית הרוצח
לחלוטין מכוחותיו. ערמומי, בכתר וגלימה על כס מלכותו, לא היה מודע כלל למתרחש; זה שנים רבות שאיבד את יכולת האומנות, בעקבות שימוש כושל בה, והוא גאה מכדי להודות בכך.
כמו הד, ראיתי דרך עיניו של אוגוסט כאשר קטריקן עמדה חיוורת כנר שעווה על הבימה לפני כל עמה. היא אמרה להם, בפשטות ובנועם, כי במהלך הלילה נכנע רוריסק לפצע החץ הישן שספג בשדות הקרח. היא מקווה להנעים את זכרונו בהישבעה אמונים לברית אותה סייע להוציא אל הפועל, למלכן המיועד של שש הדוכסויות. היא פנתה להדר.
בטירת הצבי, יד הטורף של גיילן סגרה על כתפו של אמת.
פרצתי לתוך הקשר ביניהם, דחפתי את גיילן הצידה. הישמר מגיילן,אמת. הישמר מפני הבוגד,זה שבא לההריבך. הישמר ממגעו.
ידו של גיילן התהדקה סביב כתפו של אמת. לפתע פתאום הבל היה למערבולת שואבת, מייבשת, מנסה למשוך את הכל מתוך אמת. ולא נותר עוד רבות להוציא. אומנותו היתה כה חזקה משום שהתיר לה לקחת ממנו כל כך הרבה. שימור עצמי היה גורם לאדם אחר להפחית ממאמציו, לשמר את כוחותיו. אך אמת ביזבז את גופו ונפשו ללא גבול, מדי יום, על מנת להרחיק את ספינות הפולשים האדומות מחופינו. כה מעט נותר עתה לטקס, וגיילן ספג מתוכו את השארית. והוא הלך והתחזק, הלך והתגבר. נצמדתי לאמת, נאבק להפחית את הנזק. אמת! זעקתי לו. נסיכי. חשתי כיצד הוא מנסה לאזור את כוחותיו האחרונים, אולם הכל התערפל לנגד עיניו. שמעתי רחשי בהלה כאשר ברכיו פקו והוא שלח ידו לאחוז בשולחן. וגיילן הבוגדני הוסיף לאחוז בו, תוך שהוא רוכן לעברו וממלמל בניחומים, ׳נסיכי? האם חש אתה בטוב?׳
השלכתי את יתרת כוחי לאמת, משאבים שלא האמנתי כי היו קיימים בי. נפתחתי ושיחררתי אותם, בדיוק כפי שעשה אמת כאשר שלח את מחשבותיו על פני גלי הים. ׳קח הכל. מותי נגזר עליי. תמיד היית
497
שושלת הרואים-למרחק
טוב אליי בילדותי.׳ שמעתי את המילים בבהירות מוחלטת, כאילו יצאו מבין שפתיי המבחילות. החוט העדין לגופי הטובע נקרע סוף סוף, והכוח זרם לתוך אמת. הוא הזדקף לפתע, חזק, אדיר כחיה, וזועם.
ידו של אמת עלתה ואחזה בזו של גיילן. הוא פקח את עיניו. ׳מיד אחוש בטוב,׳ אמר לו, בקול רם. הוא הביט סביבותיו כאשר התרומם על רגליו. ׳אין זו אלא שדאגתי לך מעט. דומה ואתה מרעיד כעלה נידף ברוח. האם משוכנע אתה כי כוחך מספיק לשם כך? אל לך להציב בפני רוחך אתגרים שאין באפשרותה לעמוד בפניהם. חשוב על התוצאות,׳ וכגנן השולף עשב שוטה מן הקרקע, אמת חייך, ושלף מהבוגד את כל שבתוכו. גיילן צנח ארצה, לופת את חזהו, דבר חלול בדמות אדם. הצופים מיהרו לעזרתו, אך אמת, מאושש וחזק מאי פעם, נשא את עיניו לחלון והתמקד במרחקים.
אוגוסט. שמע את דבריי. אמור להדר כי אחיו החורג מת.
קולו של אמת רעם כסופה בים, ואני חשתי כיצד אוגוסט מתכווץ ונרתע תחת עוצמת האומנות.
שאפתנותו של גיילן היתה גדולה מכפי מידותיו. הוא ניסה לעשות את אשר היה מעבר לכוחותיו. כמה חבל כי בנה הממזר של המלכה לא הסתפק במעמד שהעניקה לו אימו. כמה חבל שאחי הצעיר לא השכיל להניא את אחיו החורג משאיפותיו הבוגדניות. גיילן חרג ממעמדו. על אחי הצעיר לראות ולזכור את השלכותיה של פזיזות מעץ זאת. ואוגוסט. ודא כי אומר אתה את הדברים להדר בארבע עיניים. לא רבים ידעו כי גיילן היה בנה הבלתי חוקי של המלכה, אחיו החורג של הדר.אני משוכנע כי אץ ברצונו לעורר מהומה שתכפיש את שם אמו,או את שמו.סודות משפחתיים מעץ אלה ראוי שיישמרו מכל משמר.
ואז, בעוצמה שהכריעה את אוגוסט אל ברכיו, אמת נדחק דרכו והתייצב לצד קטריקן בעיני רוחה. חשתי במאמציו להיות עדין. אני ממתין לך, מלכתי. ובשמי, נותן אני לך את דיברתי כי לא היה לי דבר
498
שוליית הרוצח
וחצי דבר עם מותו של אחיך. לא ידעתי על המעשה, ואני אבל יחד עימך. לא ארצה כי תבואי אליי מתוך מחשבה כי דמו מכתים את ידי. כיהלום נפתח היה האור בליבו של אמת כאשר חשף עצמו בפניה על מנת שתדע נסיכת ההרים כי אין היא באה בברית עם רוצח. בלא דאגה לעצמו, חשף בפניה את נשמתו, מעניק אמון על מנת לבנות אמון. היא התנודדה, אך נותרה על עומדה. אוגוסט התעלף. הקשר נותק.
ואז אמת דחף אותי. הזרה. לך הזרה, פיץ. זה יותר מדי, אתה תמות. אחורח, שחרר! הוא הלם בי כדוב ההולם בטרפו ואני הוטחתי חזרה לגופי הדומם והעיוור.
499
שושלת הרואים-למרחק
24
תוצאות
בספריה הגדולה בג׳האמפ ישנו אריג קיר אשר על כי השמועות מכיל מפה המובילה דרך ההרים לערבות הגשם. בדומה למפות וספרים רבים אחרים בג׳האמפ, המידע המובל בה נחשב כה יקר ערך עד כי הוצפן בצורת חידות ותצרפים חזותיים. על האריג, בינות לדימויים רבים מספור, נראות דמויותיהן של אדם כהה-עור, שחורישיער, מוצק ושרירי הנושא בידו מגן אדום, ובפינה הנגדית, זו של יצור שעורו זהב. היצור בעל עור הזהב היה קורבנם של עש ובלות, אך עדיין ניתן לראות, בקנה המידה של האריג,כי הוא גדול בהרבה מבן האנוש, וככל הנראה מכונף. אגדות טירת הצבי מספרות כי המלך תבונה חיפש ומצא את מולדתם של הקדמונים בעזרתו של שכיל מסתורי ונסתר בממלכת ההרים. האם ייתכן ושתי דמויות אלו מייצגות את המלך ואת הקדמון? האם מתעד אריג זה את השביל המוליך דרך ממלכת ההר למולדתם של הקדמונים בערבות הגשם?
זמן רב מאוחר יותר למדתי לדעת כיצד נמצאתי, שעון כנגד גופתו של בוריך על האדמה המרוצפת של מרחצי האדים. רעדתי כעלה נידף, כמתוך קדחת קשה, ואיש לא הצליח לעוררני. ז׳ונקיא מצאה אותנו, למרות שעד ליום הזה אינני יודע מדוע חיפשה אחרינו דווקא
500
שוליית הרוצח
במרחצים. מאז ומתמיד חשדתי כי היתה לאיוד כפי שצ׳ייד היה לערמומי, אולי לא מחסלת פוליטית, אבל ללא ספק אחת מאלו שידעו או גילו כל אשר התרחש ברחבי הארמון. על כל פנים, היא נטלה פיקוד על המצב. בוריך ואני הוכנסנו לבידוד בחדר נפרד מן הארמון, וחושבני כי במשך זמן מה איש מטירת הצבי ידע את מקום הימצאנו, או האם חיים אנו בכלל. היא טיפלה בנו בעצמה, בסיועו של אחד ממשרתיה הנאמנים.
הקצתי מתרדמת, כיומיים לאחר טקס הנישואין. ארבעה ימים מהעלובים בחיי ביליתי בשכיבה פרקדן במיטה, גפיים מתכווצות מרצונן החופשי, ללא כל שליטה. שוב ושוב שקעתי בתנומות קצרות ובשינות עמוקות, במין אורח חסר חיים ובלתי נעים בעליל. בתקופות אלו של שינה חלמתי חלומות מציאותיים להפליא על אמת, או שהייתי חש בו מנסה ליצור עמי קשר דרך האומנות. בחלומות האומנות לא היה כל הגיון או משמעות בעיניי, מלבד העובדה כי אמת היה מודאג בבירור לשלומי. מן החלומות עצמם הצלחתי לספוג פיסות מידע בודדות בלבד, כגון צבע הוילונות בחדר ממנו שלח את מחשבותיו לממלכת ההרים, או תחושת הטבעת אותה סובב בהיסח הדעת על אצבעו תוך כדי נסיונותיו להתקשר עימי. פעמים לא מעטות העירוני העוויתות העזות של שריריי מחלומותיי, וכך הייתי שוכב, מעוות, מכווץ ומיוסר, עד אשר התנומה הגואלת היתה מגיעה פעם נוספת.
עיתות עירנותי היו קשות לא פחות, שכן בוריך שכב על דרגש באותו החדר, נשימתו מחרחרת, וגופו דומם וחסר תנועה מרבית הזמן. פניו היו נפוחות ואפורות, עד כי אף אני התקשיתי להכירו. עוד מן ההתחלה הקפידה ז׳ונקיא שלא לעורר בי תקוות מרובות מדי, אם לכך שייוותר בחיים, אם להחלמתו המלאה במקרה שאכן לא ימות.
אך בוריך שיטה את המוות לא פעם ולא פעמיים בעבר. הנפיחות הלכה ופחתה, הצבעים דהו, וכאשר ניעור סוף סוף מתרדמתו, קיבלה החלמתו תאוצה מבהילה. הוא לא זכר דבר מן הארועים שהתרחשו
501
שושלת הרואים-למרחק
לאחר שהוציאני מן האורווה. אמרתי לו רק את אשר היה עליו לדעת. לשם בטחונו היה עליי לספר לו עוד פחות, אך חשתי כי אני חייב לו, לפחות את זאת. הוא היה על רגליו הרבה לפניי, אף כי תחילה סבל התקפים של סחרחורות ועירפול הכרה. במהרה החל לצאת לסיורים רגליים באורוות ג׳האמפ, ולאחר מכן בעיירה עצמה. עם רדת ערב היה שב, והיינו מנהלים יחד שיחות ארוכות ושקטות. שנינו נמנענו במכוון מנושאים עליהם חלקנו, והיו תחומים, כגון הכשרתי תחת צ׳ייד, בהם לא היתה לי כלל האפשרות לדון עימו. מרבית העת, עם זאת, דיברנו על כלבים אותם ידע וסוסים אותם אימן, ולעתים דיבר, קצרות, על ימי עברו עם אביר. ערב אחד סיפרתי לו על מולי. שעה ארוכה לא אמר דבר, ואז אמר לי כי מספר שבועות בטרם צאתנו לממלכת ההרים הגיע לאוזנו דבר מותו של בעל חנות שעוות־הדבורים, אשר הותיר מאחוריו חובות רבים, ועל כן נאלצה בתו, שקיוותה לרשת את חנות הנרות, לעבור להתגורר יחד עם קרובי משפחתה באחד הכפרים. הוא לא ידע את שמו של הכפר, אך הכיר אדם אשר ייתכן וידע זאת. הוא לא לעג לי, ובכובד ראש הציע כי אדע היטב את כוונותיי ורצוני בטרם אחפש אחריה שוב.
אוגוסט לא הפעיל עוד את אומנותו. הוא נישא מן הבימה אותו היום, אך מיד כאשר שבה אליו הכרתו, תבע לראות מיד את הדר. בטוחני כי העביר לו את המסר של אמת. שכן בעוד הדר עצמו לא בא לבקר אותי או את בוריך במיטת חוליינו, קטריקן באה, וציינה כי הדר היה מוטרד מאוד לשלומנו וקיווה כי נחלים במהרה ובמלואן מכל התאונות שהתרגשו עלינו, שכן כפי שהבטיח לה, זה מכבר העניק לנו את מחילתו השלמה. היא סיפרה לי כיצד החליק בוריך ונחבט בראשו כאשר ניסה למשוך אותי מן הבריכה אליה החלקתי בעקבות עווית שתקפה אותי. אינני יודע מי רקח את המעשיה הזאת. ז׳ונקיא עצמה, אולי. מסופקני אם צ׳ייד בכבודו ובעצמו היה מחבר סיפור טוב ממנה. אך המסר מאמת היה גם הקץ למשושה בהובלתו של אוגוסט, וככל
502
שוליית הרוצח
הנראה גם הקץ לאומנותו. הוא נטש את חצר המלכות ועבר ליערות הנצרים, בהם מלכו פעם אביר ופסיינס. סבורני כי במקום השליו ההוא, שבה לו תבונתו.
לאחר נישואיה, הצטרפה קטריקן לעמה לחודש של אבל על מות אחיה. ממיטת חוליי הגיעו אליי הדי האבל בעיקר בדמותם של צלצולי פעמונים, זמירות ובערות גדולות של קטורת. כל רכושו של רוריסק חולק. איוד עצמו בא למיטתי, והביא עימו טבעת כסף קטנה אותה ענד בנו. ואת ראש החץ שפילח את חזהו. הוא לא הרבה בדברים, למעט בכדי להסביר לי את מקורם של הפריטים, וכי עליי להוקיר אותם כמזכרת לאדם יוצא דופן ומופלא. כאשר יצא, נותרתי משתומם על בחירת הפריטים.
בתומו של אותו חודש, קטריקן הניחה בצד את אבלה. היא באה לאחל לבוריך ולי החלמה מהירה, ונפרדה מאיתנו לשלום עד שובנו לטירת הצבי. הרגע הבודד בו איחדה האומנות את קטריקן ואמת, סילק מליבה כל חששות שעוד קיננו בו באשר לאיש לו נישאה. היא דיברה על בעלה בגאווה שלווה, והלכה מתוך רצון לטירת הצבי, ביודעה כי מעניקה היא את עצמה לאדם ראוי ומכובד.
לא לי היה הכבוד לרכב לצידה בראש השיירה שיצאה את ג׳האמפ במסע הארוך לטירת הצבי; לא אני הוא שנכנס בשערי הטירה לקול תרועות קרנות־ציד, שופרים וילדים נושאי פעמונים. היה זה הדר שזכה לכבוד, ובהדרת פנים כבודה עשה את הדבר. דומה והדר התייחס במלוא הרצינות לאזהרתו של אמת. אינני סבור כי אמת סלח לו אי פעם על מעשיו, אך הוא התייחס בביטול למזימותיו של הדר כאל תעלולי קונדס של ילד, ואני חושב כי הדבר פגע בהדר יותר משהיה נפגע מכל נזיפה פומבית אחרת. את מעשה ההרעלה טפלו אלו שידעו אודותיו בסופו של דבר על רוד וסברנם. סברנם היה האדם אשר השיג את הרעל, ורוד מסר את מתנת יין התפוחים. קטריקן העמידה פנים כי אכן האמינה בכך שהסיבה למעשיהם היתה נאמנותם העיוורת של המשרתים
503
שושלת הרואים-למרחק
לאדון שהיה בעצמו עיוור לכוונותיהם. ועל מותו של רוריסק איש לא דיבר עוד כעל תוצאתה של הרעלה. ואני לא נודעתי לכל כרוצח. היו אשר היו המחשבות שהרעילו את ליבו של הדר, כל חזותו החיצונית היתה זו של נסיך צעיר המוביל אחר כבוד את כלתו של אחיו לביתה.
תקופת החלמתי היתה ארוכה. ז׳ונקיא טיפלה בי בעשבים אשר לדבריה יבנו מחדש את אשר ניזוק. היה עליי לנסות ללמד אותה אודות עשבים ומתודות שונות, אך דומה ומוחי התקשה לדבוק במחשבה אחת, כפי שידיי התקשו להיאחז בחפצים מוחשיים. מעט זכור לי מאותה עת. החלמתי מן ההרעלה היתה איטית ומתסכלת. ז׳ונקיא ניסתה בכל מאודה להקל עליי, ודאגה להסדיר עבורי ביקורים בספריה הגדולה של ג׳האמפ, אך עיניי עייפו במהרה ותכופות סבלו מרעידות ועירפול. את מרבית הימים ביליתי במיטתי, שקוע בסרעפים. זמן מה שאלתי עצמי אם אכן מבוקשי הוא לשוב לטירת הצבי. תהיתי אם אוכל לשוב ולהיות רוצח בשליחות המלך ערמומי. ידעתי כי אם אשיב, יהיה עליי לשבת לשולחן אחד יחד עם הדר ולראותו לשמאלו של מלכי. יהיה עליי לנהוג בו כאילו לא ניסה להרגני, כאילו לא ניצל אותי להרעלת אדם שהיה יקר לליבי. ערב אחד הסגרתי את מחשבותיי בפני בוריך. הוא ישב והאזין לי ללא אומר. אז אמר, ׳אינני מאמין כי קטריקן מתקשה פחות ממך לנהוג כך. וכך גם הוא לגביי, להתבונן באדם שניסה להורגני פעמיים, ולקרוא לו "נסיכי". אתה חייב להגיע להחלטה בכוחות עצמך. לא ארצה לגלות כי הצליח להפחידנו עד כדי כך. אם אם תחליט כי דרכנו לא תובילנו חזרה לטירת הצבי, כך יהיה.׳ דומני כי בשיחה זאת הבנתי את משמעותו המלאה של העגיל שענדתי לאוזני.
החורף לא היווה עוד איום, כי אם מציאות, כאשר הותרנו את ההרים מאחור. בוריך, הנד׳ס ואנוכי שבנו לטירת הצבי זמן רב לאחר כל האחרים, שכן מסעינו התנהל בעצלתיים. אני הייתי מתעייף במהירות, ושריריי עדיין לא היו צפויים. הייתי מתקפל ללא כל התרעה, נופל מן האוכף כשק חיטה. אזי הם היו עוצרים על מנת לסייע לי לעלות שוב על
504
שוליית הרוצח
סוסתי, ואני הייתי מאלץ עצמי להמשיך הלאה. לילות רבים הקצתי שטוף חיל ורעד, מבלי יכולת אף לזעוק לעזרה. התקפים אלו לא מיהרו לחלוף. גרועים מכל, ללא ספק, היו אותם לילות בהם לא הייתי מצליח להתעורר, ורק חולם על טביעה אינסופית במים חמים. מאחד החלומות הללו התעוררתי למראה אמת הניצב מעליי.
הרעש שאתה מקים מסוגל להעיר גם את המתים, אמר לי בגיחוך. אנחנו חייבים למצוא לך מדריך, מישהו שילמד אותך לפתות לשלוט במחשבותיך. קטריקן אינה מבינה מדוע אני חולם לעתים כד׳ תכופות על טביעה. אני מניח כי עליי להודות לך על כי ישנת היטב כליל הכלולות שלי, הא?
׳אמת?׳ שאלתי, מטושטש.
חזור לישון, הוא אמר לי. גיילן מת, ולצווארו של הדר קשרתי עכשיו רצועה קצרה בהרבה. אין לך מפני מה לחשוש. חזור לישון, והפסק לחלום חלומות קולניים כאלה.
אמת, חכה! אך נסיון האחיזה בקשר המתנתק שבר את קשר האומנות העדין, ולי לא נותרה ברירה אלא לעשות כדבריו.
המשכנו במסענו, במזג אויר שהלך והחמיר. סבורני כי עד לאותו מסע בוריך לא השכיל להבחין בכישוריו המצויינים של הנד׳ם. היתה לו יכולת טבעית שקטה שהשרתה בטחון ואמון בקרב כל הסוסים והכלבים. בסופו של דבר הוא החליף ללא קושי הן את קוב והן אותי באורוות טירת הצבי, והידידות שצמחה בינו לבין בוריך חידדה בי את תחושת הבדידות במידה שלא הייתי מוכן אז להודות בה.
מותו של גיילן נחשב טרגדיה בחצר המלך ערמומי. אלו אשר הכירו אותו רק מעט דיברו בו אך טובות. ודאי אימץ עצמו מעבר ליכולתו, אם כך בגד בו בליבו, וגילו כה צעיר. היו דיבורים על קריאת ספינת מלחמה על שמו, משל היה גיבור מלחמה, אך אמת סירב להכיר ברעיון, וזה גווע ונעלם עם הזמן. גופתו נשלחה חזרה לדוכסות פארו
505
שושלת הרואים-למרחק
לקבורה, במלוא גינוני הטקס. אם חשד ערמומי באשר אירע בין אמת לגיילן, הרי שהקפיד להסתיר זאת היטב. צ׳ייד והוא מעולם לא איזכרו את המאורעות בפניי מאז. אובדנו של אדון האומנות שלנו, שלא הותיר אחריו כל שוליה אשר יוכל למלא את מקומו, לא היה אובדן שולי, בעיקר לנוכח איומם המתמשך של פולשי הספינות האדומות. בכך דנו הכל בפתיחות, ואולם אמת סירב בעקשנות לשקול את מועמדותה של סרין או של אחד האחרים אותם הכשיר גיילן טרם מותו.
לעולם לא גיליתי אם אמנם נתן אותי המלך בידיו של הדר.
לא שאלתי אותו, אף לא העליתי את חשדותיי בפני צ׳ייד. אני מניח כי במעמקי נפשי לא ביקשתי את הידיעה.
ניסיתי שלא להניח למאורעות להעיב על נאמנויותיי. אך בליבי, כאשר אמרתי מלכי, היה זה אמת אליו התכוונתי.
בולי העץ שרוריסק הבטיח הגיעו לטירת הצבי אף לאחר בואי, שכן היה צורך לגררם על פני היבשה לנהר וין בטרם ניתן היה להעלותם בדרך המים לטורלייק, ומשם לנהר הצבי ולטירה. הם הגיעו בעיצומו של החורף, והיו מופלאים ואדירים בדיוק כפי שתיאר אותם רוריסק. הספינה הראשונה שבנייתה הושלמה נקראה אחריו. אני חשבתי כי הוא היה מבין את המחווה, אך לא היה מסכים עימה בליבו.
תכניתו של המלך ערמומי צלחה. שנים רבות חלפו מאז היתה בטירת הצבי מלכה, ובואה של קטריקן עורר לא מעט עניין בחיי החצר. מותו הטרגי של אחיה בערב כלולותיה, והדרך האמיצה בה המשיכה חרף מותו, הקסימו את דמיונם של האנשים. הערצתה הבולטת לבעלה הטרי הפכו את אמת לגיבור רומנטי אף בעיני עמו. הם היו לזוג מהמם; צעירותה ויופיה החיוור, כנגד עוצמתו השקטה של אמת. ערמומי הציג אותם בנשפים ונוכחותם משכה כל אציל שהחשיב עצמו למישהו מכל דוכסות, וקטריקן דיברה ברהיטות נלהבת על הצורך באיחוד כללי למען הבסת ספינות הפולשים האדומות. כך גבה ערמומי את מיסיו, ועוד
506
שוליית הרוצח
בעיצומן של סערות החורף החלו עבודות ביצוריהן של ערי שש הדוכסויות. מגדלים נוספים הוקמו, ואנשים התנדבו לאיישם. בוני ספינות עתרו לזכות בכבוד הגדול של בניית ספינות המלחמה, והעיירה טירת הצבי נגדשה במתנדבים שהציעו את נסיונם כימאים ומלחים. למשך חודשים ספורים, אותו חורף זכור לטוב, האמין העם באגדות שיצר בעצמו, ונראה היה כי ניתן יהיה להבים את הספינות האדומות בכח הרצון בלבד.
לעומת האחרים, לא מיהרתי לשים מבטחי באמונה הכללית, אך בחנתי בעניין כערמומי שטיפח אותה, ואני הרהרתי עד כמה יצליח בתכניתו כאשר תשוב מציאות הריקונים לאיים על ממלכתו.
על אחד נוסף עליי לדבר, אחד אשר נגרר לעימות ההוא רק מכוח נאמנותו אליי. עד סוף ימיי אשא את הצלקות שהעניק לי. שיניו הקשישות ננעצו עמוק בתוך ידי מספר פעמים בטרם הצליח לגרור אותי מאותה בריכה חמה. כיצד עשה זאת, לעולם לא אדע. אך ראשו עדיין היה מונח על חזי כאשר מצאו אותנו; רחרחני מת. אני מאמץ שהוא ויתר על חייו ברצון ואהבה, בזכרו כמה טובים היינו זה לזה בילדותנו.
גברים אינם מסוגלים להתאבל ככלבים.
אך שנות אבלנו ארוכות הן.
507
שושלת הרואים-למרחק
אפילוג
אתה תשוש,, אומר לי הנער שלי. הוא ניצב לצידי ואני אינני יודע כמה זמן עמד שם כך.
הוא מושיט ידו בזהירות ומחלץ את העט מאחיזתי הרפה. בעיניים קלושות אני רואה את זנב הדיו שהותירה מאחוריה על הדף. ראיתי את הצורה חזאת בעבר, אני חושב, אך אז, לא היה זה דיו. שובל של דם יבש על סיפונה של ספינה אדומה. האם ידי היא ששפכה את הדם? או אולי היה זה שובל עשן שחור שהיתמר לו לשמיים הכחולים, בעוד אני מאחר להגיע על סוסי לכפר, להתריע על פלישה נוספת של הספינות האדומות האכזריות? אולי רעל,מסתחרר ומתפתל בצהבהבותו בתוך כוס מים פשוטה, רעל שהושטתי במו ידי למישהו, מלווה בחיוך ומילת חנופה? פיתוליו של תלתל שהותיר אחריו שערה של אישה על כרי? שמא אלו העקבות שמותיר אחריו אדם בגוררו את הגופות מהמגדל העשן בסילתביי? מסלול זליגתה של דמעה במורד לחייה של אם הלוחצת את בנה המרוקן לחזה, למרות בכיו הזועף? בספינות האדומות, כך באים הזכרונות, לא רצויים ולא קרואים, חסרי רחמים. 'אתה חייב לנוח מעט' אומר לי הנער, ואני מבין כי יושב אני לשולחני, ומתבונן בכתם של דיו על דף.
אין בכך כל הגיון. הנה לכם דף נוסף שהושחת, מאמץ נוסף שהוצא לריק.
'הרחק אותם מכאן,' אני אומר לו, ולא מתנגד כשהוא אוסף את
508
שוליית הרוצח
כל הניירות ועורם אותם יחד. עשבים והסטוריה, מפות והגיגים, כל הערבוביה הזאת,אחת היא בידיו ובמוחי.
אינני זוכר עוד מה היתה המטרה אליה שמתי את פעמיי.
הכאב חזר,ויהיה זה כל כך קל להיכנע לו,להשקיטו.
אבל בנתיב הזה ממתין הטירוף, כפי שהוכח בבר פעמים כה רבות לפניי.
ועל כן אני שולח את הנער למצוא לי שני עלים של קארים,שורש זנגביל ומנטה, להכין תה עבורי.
תמהני אם יום אחד אבקש אותו להביא לי שלושה עלים מן הצמח הצ׳יורדי הזה.
לא הרחק,קולו של הבר משיב לי.'לא;
509
סדרת ספרי פנטזיה
ומדע בדיוני
של הוצאת ׳אסטרולוג׳
האלים הרוקדים מאת ג׳ק ל. צ׳וקר
1.	נהר האלים הרוקדים
2.	שדי האלים הרוקדים
3.	נקמת האלים הרוקדים
4.	שירת האלים הרוקדים
הארצות הקסומות - משחק תפקידים
1.	ממלכה שסועת־קרבות
2.	ערי הזהב והתהילה
3.	ים הדם האפל
4.	מישורי החשיכה הזועקת
טבעות האדונים מאת ג׳ק ל. צ7וקר
1.	אדוני החשיכה
2.	שודדי הרעם
3.	לוחמי הסערה
4.	מסכות הקדושים
510
סדרת המלר הסרבן מאת ספראגו דה קאמפ
1.	מגדל השדים
2.	שעוני עירו
3.	המלך שראשו לא נערף
ארתור ס' קלארק
מפגש עם ראמה
ראמה 2
שושלת הרואים למרחק מאת רובין הוב
1.	שוליית הרוצח
2.	רוצח מלכותי
3.	שליחותו של רוצח
לפרטים והזמנות ׳אסטרולוג׳ הוצאה לאור טלפקס 7412044־09 ת.ד. 1123 הוד השרון 45111
511
512
			
ספר מודפס
מחיר מוצר 76.80 ₪ מחיר רגיל 115.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 54.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 15 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!