נושמים עמוק

אהבה שמסרבת לשקוע, גם כשהגלים סוערים. קאי איבד הכול בים, ומאז כל נשימה היא מאבק. כשבר חוזרת לאילת, היא שוברת את השקט שבנה סביבו ומציתה מחדש חלום ישן – אבל האהבה ביניהם מסוכנת יותר מכל עומק. האם יצליח להחזיק בה הפעם, או ששוב יטבע בצללים?

בר חשבה שהמרחק ירפא את הכאב, אך כשהיא חוזרת, היא מגלה שהאהבה לא נעלמה – היא רק התחזקה. עכשיו הם נעים על הגבול הדק בין תשוקה להרס, בין הצלה לטביעה. רומן רומנטי ישראלי עכשווי, מלא רגש, הזדמנות שנייה וחלומות גדולים, מאת סופרת רבי־המכר קרן ישראלי. מושלם למי שמחפשת סיפור עוצמתי על אהבה שלא מוותרת.
שם: נושמים עמוק
מחבר/ת: קרן ישראלי
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 012010502

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak"></div>
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1">1</span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">קאי</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">הסטודיו הפך שקט מרגע שצליל הצריבה נפסק. שקט כל כך שיכולתי לשמוע את המחשבות שוחות חתירה בראשי. אני בוחן את הרגל שלי, העטופה בניילון נצמד. "מה אתה אומר?" המקעקעת מרימה אליי מבט ומסיטה את הצמה העבה שלה לצד, חושפת קעקוע מסקרן של נוצת עוף החול על<span class="no-break"> הצוואר.</span></p>
			<p class="textindent">"לא לגמרי מכוער." אני מעניק לה חצי חיוך. אין מה להגיד, יש לה סטייל. הייתי מזהה עבודות שלה<span class="no-break"> מקילומטר.</span></p>
			<p class="textindent">על הקרסול שלי חקוקה עכשיו יד שמושיטה לעבר יד אחרת 'וַסת אוקטופוס' עם צינור בצבע<span class="no-break"> צהוב.</span></p>
			<p class="textindent">אצל אנשים שלא נושמים את הים, תרתי משמע, המילה 'אוקטופוס' בטח מעלה אסוציאציות של שמונה זרועות, אבל לא אצל אלה מאיתנו שמבלים זמן רב יותר מתחת לפני המים מאשר מעליהם. בעולם שלנו אוקטופוס מסמל צינור לחץ נמוך שנועד להנשמת צוללן אחר אם... נגמר לו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">האוויר.</span></p>
			<p class="textindent">בועות נפלטות מווסת האוקטופוס המקועקע, עולות לכל אורך השוק והירך שלי, עוטפות את הצלקת המכוערת כמעט <span id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak"></span>עד לאגן, הנקודה שבה היא נגמרת. "טוב, זה מושלם." אני מניח את הציניות בצד ומפנה אל המקעקעת מבט מכיר תודה. "הרבה יותר טוב ממה שיכולתי לדמיין. בן הזוג שלך צדק, את באמת הציירת הכי מוכשרת שפגשתי," אני מחמיא לה בנדיבות. האמת היא שמגיע<span class="no-break"> לה.</span></p>
			<p class="textindent">היא מחייכת במבוכה בתגובה למחמאה, או אולי בתגובה לאזכור של בן זוגה שהיה אצלי בקורס צלילה לפני כמה שבועות. הוא הזהיר אותי מראש שהיא בת אדם פרטית מאוד, אז יש סיכוי גבוה שמדובר בשנייה מבין ההנחות. "מה שחשוב זה –<span class="no-break"> "</span></p>
			<p class="textindent">"אני יודע," אני קוטע אותה ופונה להתלבש כי ברור לי מה היא רוצה להגיד, ולא באמת מתחשק לי להתמודד שוב עם הדבר החשוף הזה שנשאר בינינו מרגע שנאלצתי לספר לה איך קיבלתי את הצלקת. "אני מצטער, אני פשוט ממהר נורא," אני משקר ונעמד, מתעלם מהמבט המוטרד החולף בעיניה. "אבל ממש תודה. אני מעריך מאוד את כל מה שעשית בשבילי." אני רוכן לחבק אותה, מאפשר לחיבוק להגיד את כל מה שאני לא באמת מסוגל להוסיף<span class="no-break"> במילים.</span></p>
			<p class="textindent">זה עובד. עיניה נרגעות. אולי היא מחליטה בינה ובין עצמה שהתהליך שפיתחה, ועליו דיברה איתי באריכות בפגישות הראשונות שלנו, זה שבמהלכו צלקות מחרידות כמו שלי הופכות בהדרגה לסיפורי התגברות החרוטים על העור, בעצם פעל גם עליי. אני די בטוח שהוא לא, אבל היא לא חייבת לדעת את זה. למה לבאס? חסרה באסה בחיים<span class="no-break"> האלה</span><span class="no-break">?</span></p>
			<p class="textindent">אני נפרד ממנה ותוך כמה רגעים מבין ששוב הלכתי לאיבוד במסדרונות האין־סופיים של דיזינגוף סנטר, בדיוק <span id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak"></span>כמו שקרה בפגישות הקודמות שלי איתה כאן, בסטודיו בתל אביב. לא ייאמן. לפעמים אני חושד שלמי שבנה את המקום הזה היו כוחות על־טבעיים, מרושעים, הקשורים לגניבת חוש הכיוון מאנשים. אני מנסה נואשות לאתר את היציאה, איזושהי יציאה, ולא משנה אם לקינג ג'ורג', לדיזינגוף או<span class="no-break"> לנַרְניָה.</span></p>
			<p class="textindent">כבר מזמן איבדתי חוש כיוון. אני מסתובב כמו סהרורי עוד מאז התאונה, וה'סנטר' הזה הוא רק עוד מטאפורה אחת גדולה ומוחשית<span class="no-break"> למצב.</span></p>
			<p class="textindent">אין לי כיוון. אין לי מצפן. אני בכלל לא יודע מה אני עדיין עושה כאן, וב'כאן' אני לא מתכוון רק לדיזינגוף סנטר או לתל אביב באופן כללי. בעוד פחות משנה אהיה בן שלושים, אבל אני מרגיש שהזמן שלי נעצר עוד ביום ההוא, מתחת למים. כאילו אני עדיין שם, אבוד בתוך ספינה טרופה שגם הזמן שלה קפא. מסתובב עמוק מדי במעגלים, מוכה שיכרון מעמקים, לא רואה דבר מלבד אדים על<span class="no-break"> המשקפת.</span></p>
			<p class="textindent">"הלכת לאיבוד?" אחת עם אודם שחור מגחכת<span class="no-break"> לעברי.</span></p>
			<p class="textindent">"זה שקוף, הא?" גם אני מגחך על עצמי. "למה, את יודעת את הדרך<span class="no-break"> החוצה?"</span></p>
			<p class="textindent">"תלוי. אם אני מראה לך את היציאה, אתה מזמין אותי<span class="no-break"> לצ'ייסר?"</span></p>
			<p class="textindent">מעודנת<span class="no-break"> משהו.</span></p>
			<p class="textindent">עיניי יורדות אל שפתיה המלאות. מעניין אם האודם הזה משאיר כתמים על הזין. אני יודע שבקלות אני לוקח אותה איתי עכשיו לשירותים. הרעב בעיניים המוקפות באיפור שחור חושף זאת בבהירות של מגדלור בחשכה. רק שכרגע כל <span id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak"></span>מה שאני רוצה זה לצאת מהמקום המציף הזה, לחזור לאילת, להכניס את הראש מתחת למים ולשמוע את עצמי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">נושם.</span></p>
			<p class="textindent">אני מזכיר לעצמי שזה לא יקרה החודש, בגלל הקעקוע החדש, ובכל זאת לא מצליח לנער את החשק לברוח כמה שיותר רחוק מהמרכז. "אני ממהר היום, אז בלי צ'ייסר." אני מפנה אליה חיוך שירכך גם אצלה את<span class="no-break"> הבאסה.</span></p>
			<p class="textindent">"אז ביום אחר," היא פוסקת ולוקחת את ידי בידה העמוסה בטבעות ונגמרת בלק, שחור גם הוא. כמה מפתיע. היא שולפת מהתיק עיפרון עיניים בצבע צפוי וכותבת מספר טלפון, בספרות גדולות, היישר על כף היד שלי. היה יכול להיות פשוט יותר לבקש להכניס אותו לאנשי הקשר בנייד במקום לכתוב אותו ככה פיזית על העור, אבל יש סיכוי שהאקט הזה יימחק לי לאט יותר מהזיכרון, אז אחת אפס לטובתה על הדרמה. "תתקשר, טוב?" היא דורשת. "היציאה ממש כאן, מאחוריך. היא הייתה כאן כל הזמן, יא מסטול." היא מוסיפה גיחוך ומצביעה על הפתח, שעכשיו, כשאני מסתובב לאחור, אני פתאום לא יכול שלא לקלוט, ואז לגחך על עצמי עוד קצת,<span class="no-break"> איתה.</span></p>
			<p class="textindent">"תודה." אני מחייך אליה ובורח אל אור השמש, מרגיש כאילו נכלאתי זמן רב מדי בתוך מבוך מפלסטיק. אני לא מאמין על עצמי שאני מוותר ככה על זיון קל. אולי המקעקעת הזאת באמת נכנסה לי מתחת לעור, תרתי משמע, עם כל המילים ההן שלה על תהליך שאמור לעזור לי לשלוט בסיפור שלי<span class="no-break"> מחדש.</span></p>
			<p class="textindent">אני מדליק לעצמי ג'וינט, אבל מכבה אחרי בקושי שכטה. היא באמת נכנסה לי מתחת לעור, אני מפנים ומתקדם אל <span id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak"></span>תחנת האוטובוס, נוסע אל התחנה המרכזית בתל אביב ומשם, באוטובוס אחר, הביתה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לאילת.</span></p>
			<p class="textindent">בדרך דרומה אני משתלט על אחד המושבים מאחור ומנסה לישון, אבל לא מצליח להתמיד בכך לאורך זמן. ראשי פועם, הקעקוע צורב והיום הזה מתחיל להיראות ארוך מדי. אני לא זוכר מתי עברו עליי שעות רבות כל כך בלי לשתות משהו, לעשן כמו שצריך או לפחות לזיין. זה לא קרה עוד מאז<span class="no-break"> התאונה.</span></p>
			<p class="textindent">יש לי לחץ בעיניים. אני ממצמץ כמה פעמים בניסיון להחזיק את הדמעות בפנים, בוהה במדבר הנושף עליי יובש מאובק של תחילת אוקטובר דרך סדק פתוח בחלון. צהוב ואדיש, בדיוק כמו שאני הייתי מעדיף להרגיש<span class="no-break"> עכשיו.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא רוצה לחשוב על כל זה. לא רוצה להרגיש את כל זה חזק כל כך, כאילו מישהו קילף ממני את העור והשאיר רק עצבים חשופים, אבל הדרך עוד ארוכה ואני תקוע כאן באוטובוס רק עם עצמי ועם המחשבות שלי, בלי דבר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שיקהה.</span></p>
			<p class="textindent">לשלוט בסיפור שלי. לקבל עליו אחריות. המילים האלה מרגיזות. מה הסיפור שלי בכלל? דווקא היה לי סיפור, ואז דפקתי את<span class="no-break"> הכול.</span></p>
			<p class="textindent">המחשבות שלי מדלגות בחזרה אל המקעקעת. הבנתי שכבר שנים היא מטפלת בהתנדבות בצלקות של אנשים עם פוסט־טראומה. גם החברים שלי ואני רצינו פעם להוציא לפועל פרויקט התנדבותי דומה. לתוכניות שלנו לא היה שום קשר לקעקועים, אבל המטרה הייתה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">זהה.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא חושב שעיכלנו בזמנו שלרקוד ליד הטראומה פעם אחת יותר מדי, יגרור גם אותנו אל תוך אותו מעגל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">זדוני.</span></p>
			<div id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">המחשבה האחרונה פורצת דבר מה ביכולת ההתנגדות שלי ועיניי נכנעות, משחררות את המשא הרטוב שניסיתי לחסום בעזרת שובר גלים דמיוני. פדיחה. מזל שאף אחד לא יושב לידי ורואה אותי בוכה עכשיו כמו<span class="no-break"> ילד.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא ממש מבין מה קורה לי כי אני באמת לא איזה גבר רגיש. והכי מוזר זה שבתחושות שצפות בי פתאום עם הבכי יש משהו שונה, אפילו מנחם. קל יותר לנשיאה במובן מסוים. כאילו בעצמי קיבלתי אוקטופוס אחרי שכמעט נחנקתי מתחת למים בלי<span class="no-break"> חמצן.</span></p>
			<p class="textindent">נדרש לי רגע ארוך כדי לתת לתחושות האלה שֵם. להבין שלראשונה מאז היום ההוא אני מרגיש<span class="no-break"> חי.</span></p>
			<p class="textindent">אני תוהה מה גרם לזה, מדפדף בין מחשבות קודמות כמו בין דפי יומן, עד שאני נזכר שוב בפרויקט הזנוח. הפרויקט שרק להרהר בו לרגע עורר בי מחדש חשק לחיות. מטרה להתקיים למענה. משהו שבשבילו שווה שוב לקבל שליטה ולהתגבר על<span class="no-break"> הכאב.</span></p>
			<p class="textindent">האוטובוס נעצר להפסקת שירותים בנווה מדבר. אני מנגב את עיניי בחולצה ויורד לחלץ עצמות. את התלתלים המרדניים שלי אני תוחב אל מאחורי אוזניי, מאפשר לחום המוכר והיבש לנשק את לחיי. תחנת הדלק הסמוכה קורצת לי במדפים מלאים בנוזלים משככים. אני כמעט מתפתה לקנות איזה בקבוק, אבל לרצון הנשכח שהתעורר יש פתאום דרישות משל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עצמו.</span></p>
			<p class="textindent">אני שולף את הנייד מהכיס וקולט שנשארו לי אחוזי סוללה אחרונים. קורה הרבה שאני שוכח להטעין אותו לפני השינה. הגבולות בין היום והלילה כבר מזמן נפרצו. בפרץ <span id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak"></span>אימפולסיבי של רצון להמשיך לאחוז בגץ החמקמק שניצת בי, אני מאתר מספר שבו לא השתמשתי כבר הרבה מאוד זמן ומתקשר בשיחת ווטסאפ אל יעד<span class="no-break"> רחוק.</span></p>
			<p class="textindent">"כבש?" הקול המוכר לא מאחר להגיב, מלא חום וחיים. כמעט כאילו הכול<span class="no-break"> בסדר.</span></p>
			<p class="textindent">אני מכחכח בגרוני ומנסה לעורר את קולי לפעולה. "מה המצב, בר?" אני זורק, שמח לגלות שהבכי המביך כבר<span class="no-break"> שכך.</span></p>
			<p class="textindent">"אני סבבה. מה איתך? לא שמעתי ממך כבר מלא זמן." נדמה שהיא באמת מתעניינת. שהיא באמת רוצה לדעת. לא כאילו מדובר רק בנימוס מחייב. אני תוהה עם עצמי אם זה המצב, או שזה רק הרצון הנואש שלי לפרש אותה<span class="no-break"> כך.</span></p>
			<p class="textindent">"דווקא התקשרתי כמה פעמים אחרי שטסת. לא ענית וגם לא חזרת אליי." אני משתדל לדחוק הצידה את השיפוט<span class="no-break"> מהקול.</span></p>
			<p class="textindent">"כן, מצטערת. האמת היא שהרגשתי שאני חייבת להתנתק קצת," היא מודה, אפילו שקולה עוד נשמע קליל מדי<span class="no-break"> לסיטואציה.</span></p>
			<p class="textindent">"אני יכול להבין," אני אומר. באמת, מי אני שאשפוט? "אז איך בתאילנד? את כבר מקצועית מספיק כדי לעשות בית ספר<span class="no-break"> למקומיים?"</span></p>
			<p class="textindent">"אל תגזים. אין לי סיכוי לידם, אבל אני משתפרת." צחוק הפעמונים שלה מנגן באוזניי, מעיר עוד ועוד תאים רדומים<span class="no-break"> בתוכי.</span></p>
			<p class="textindent">"מתי הלימודים האלה נגמרים בכלל?" אני תוהה בקול<span class="no-break"> זהיר.</span></p>
			<p class="textindent">"בעוד חודשיים בערך?" היא שואלת, כאילו אצלי נמצאות התשובות. "אבל לא יודעת, אני שוקלת להמשיך לעוד קורס, <span id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak"></span>מתקדם יותר," היא מוסיפה, ולרגע נדמה לי שאני מזהה מעט אי־נוחות פולשת לקולה, אבל בכלל לא בטוח שאני<span class="no-break"> צודק.</span></p>
			<p class="textindent">"זה נשמע כמעט כאילו את בכוח מנסה לא לחזור." אני לא מתאפק<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ומגחך.</span></p>
			<p class="textindent">"אל תגזים שוב. אני מתה מגעגועים." דבר מה בקלילות של קולה נסדק מעט יותר, אבל אולי גם הפעם זה רק נדמה לי כי הסדק כבר מתמלא מחדש במילים הבאות שעוזבות את פיה. "איך אתה?" היא שואלת, שוב בנימה של אחת שבאמת אכפת לה. שבאמת רוצה<span class="no-break"> לדעת.</span></p>
			<p class="textindent">"על הפנים." אני לא טורח<span class="no-break"> לשקר.</span></p>
			<p class="textindent">"עדיין?" היא שואלת<span class="no-break"> בעדינות.</span></p>
			<p class="textindent">איכשהו אני מוצא את עצמי מספר לה. משתף איך הזמן הפך לבליל מיותר, שהיחידים הנועצים בו סימניות הם פרקי הזמן הקצרים בין אלמנט אנושי או כימי אחד לאחר שיקהה. משתף אותה בתהליך שעברתי עם המקעקעת. משתף אפילו בבכי המביך באוטובוס, קודם, ובעיקר במחשבה שהציפה אותו מתוכי החוצה בכמויות שיכלו להפריח<span class="no-break"> מדבר.</span></p>
			<p class="textindent">לידי האוטובוס מתחיל להתמלא מחדש, וגם אני ממהר לתפוס בו מקום לפני שייסע בלעדיי. את הנייד אני משאיר צמוד לאוזן, מתחת למעטה עבה של תלתלים המצליחים להעניק לי אשליה מסוימת של פרטיות. בר מגיבה באמפתיה שעוזרת לי, לראשונה זה זמן רב, להרגיש שוב כמו עצמי, אבל כשאני מגיע לדבר על החלום הזנוח שלנו, משהו בה מתקשח<span class="no-break"> ונסגר.</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא יודעת אם זה מתאים.<span class="no-break"> אני..."</span></p>
			<p class="textindent">"תחזרי ונדבר על זה? אני בטוח שגם את מרגישה בבטן <span id="page15" role="doc-pagebreak" aria-label="15" epub:type="pagebreak"></span>שזה הדבר הכי נכון לנו," אני דוחק בה, מבועת מהמחשבה שהיא באמת שוקלת לכבות כך את כל מה שניצת בי לרגע ולזרוק אותי בחזרה לבדי אל<span class="no-break"> המצולות.</span></p>
			<p class="textindent">"קאי, אני... עדיין לא מסוגלת לחזור." היא עושה את זה. פשוט ככה. כאילו בכלל לא אכפת לה לשמוע אותי טובע. "תקשיב, אני חייבת להיכנס. ההפסקה שלנו נגמרה. תשמור על עצמך, טוב? אני... ביי," היא מוסיפה, אבל עדיין לא<span class="no-break"> מנתקת.</span></p>
			<p class="textindent">"שנורקי," אני לוחש בייאוש את הכינוי האהוב, ולרגע לא יודע מה עוד אוכל להוסיף כדי לגעת בחיבור הישן, שאולי נותר קיים רק אצלי<span class="no-break"> במחשבות.</span></p>
			<p class="textindent">אבל גם אם הייתי מוצא איזשהן מילים, דבוקות כמו מסטיקים ישנים מתחת למושבים, לא הייתי מספיק לומר אותן כי הנייד הנקמן בדיוק נפרד מאחוזי הסוללה האחרונים שלו ונכבה. עוד מטאפורה מחורבנת לכל מה שקורה עכשיו<span class="no-break"> בתוכי.</span></p>
			<p class="textindent">הכביש מתפתל. הדרך נמשכת. הזמן ממחזר את עצמו לתרכובת לא מזוהה והריאות מתרוקנות שוב מאוויר. נסיעה. עצירה. שמש. ים. עוד ג'וינט. עוד בקבוק. עוד מהכלום ושום דבר שאליו הקיום שלי הפך מרגע שהכול נעצר בגלל...<span class="no-break"> הנסיבות.</span></p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

Notify me

באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי

מייל לעדכון

בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי

לפי נושאים

הזדמנות נוספת לאהבה מידידים לאוהבים רומנטיקה ישראלית רומנטיקה עכשווית

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!