שמיים מצולקים
”זה היה מטלטל לראות את עצמי דרך העיניים שלה”
נוגה
הוא מצליח לערער אותי. המבטים שלו גורמים לי להרגיש חשופה, כאילו הוא רואה בי את כל מה שזר לא אמור לראות… אבל היד שלי יציבה על המכחול ויודעת מה לעשות בכל מצב.
סול
הדיוקן שלי, שצויר בידיה, גזל ממני את הנשימה. ראיתי בו צד שמעולם לא הכרתי, אבל היה בתוכי כל הזמן. באותו רגע רציתי אותה יותר מכל דבר אחר.
סיפור אהבה של פעם בחיים, מלא סודות עבר מטלטלים, פצעים עמוקים ומפגש אקראי אחד שמכיל בתוכו את קרן האור של התקווה להחלמה.
שם: שמיים מצולקים
מחבר/ת: קרן ישראלי
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 012010391
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1">1</span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">נוגה</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">היום הראשון של השנה האזרחית החדשה נוטע בליבי תקווה שאולי העשור הבא של חיי יהיה<span class="no-break"> אחר.</span></p>
			<p class="textindent">אני מגניבה מבט אל הים. הוא שקט היום, כמו מתכונן בעצמו לכל מה ששנה אזרחית חדשה מסוגלת להציף מתוכו. לא נשאר עוד הרבה מיום העבודה הנוכחי. השמש של משמרת ינואר עצלנית ביחס לזו של חודשי הקיץ. 'העט נופל' אצלה מוקדם ובחמש היא כבר מתחילה לשקוע. אני מעדיפה לא לעבוד בחושך. אומנם אני מיומנת מספיק כדי להוציא תוצרים סבירים גם באור מנורות הרחוב, רק שאף פעם לא באמת הסתפקתי בתוצרים סבירים, ואני לא מתכוונת להתחיל לעשות זאת<span class="no-break"> השנה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אני אוהבת את המיקום הזה. יש בו מעין שלווה ייחודית, הנעדרת מהמיקומים האחרים שביניהם אני נודדת במהלך השבוע. מה גם שהזווית האלכסונית של המדשאה שמעל חוף הצוק מעניקה תצפית מצוינת על שקיעות. אני עטופה במעיל עבה ובצעיף חם, אבל בשעה הזאת של היום הקרירות בכל זאת מצליחה לחלחל מבעד לסדקים, ויש בי הרבה מהם מתחת לכל שכבות<span class="no-break"> ההגנה.</span></p>
			<p class="textindent">בדרך כלל בחורף מספר הלקוחות שלי פוחת באופן ניכר ביחס לקיץ או לעונות המעבר, אבל לא זה המצב היום. אולי זאת השנה האזרחית החדשה שמאחדת כך בין אנשים ובין גלים הלוחשים הבטחות על עתיד שלֵו יותר. כבר שעות המכחול שלי נע כמו מעצמו על הקנבסים המתחלפים. הוא ויד שמאל שלי הם שידוך מלידה, והם יודעים לעשות את שלהם, גם כשמחשבותיי נודדות אל... גלים לוחשים? באמת? מה עובר עליי<span class="no-break"> היום?</span></p>
			<p class="textindent">"אז כמה שנים אתם ביחד?" אני חוזרת למקד את תשומת ליבי בזוג הקשישים היושבים על הספסל<span class="no-break"> מולי.</span></p>
			<p class="textindent">המבט שהם מחליפים בתגובה לשאלה מעורר בי מחשבה על שמיכה חמה בלילה קר. אני כמעט מקנאה בהם. הייתי רוצה לחשוב שהוריי יכלו להסתכל ככה זה על זה בגילם. בטח לוקח עשורים שלמים לייצר קרבה שכזו, ובדור שלנו נראה שהסיכויים לזכות לכך רק מתמעטים מהחלקה להחלקה, ימינה או שמאלה במכשיר<span class="no-break"> הנייד.</span></p>
			<p class="textindent">"היום זה בדיוק חודש." האישה מפתיעה אותי ומלטפת ברוך את לחיו הקמוטה של<span class="no-break"> האיש.</span></p>
			<p class="textindent">"הכרנו בבית האבות," הוא ממשיך אותה בתגובה לפליאה שאני אפילו לא מנסה להסוות. "אם כולם היו יודעים מה מחכה להם בגילנו, אולי הם לא היו מפחדים כל כך להזדקן." הוא מוסיף קריצה ערמומית, שכמעט מצליחה להביך אותי. "כשתסיימי לצייר אותנו היא תזמין אותי לשוקו חם." הוא מצביע על האישה המחויכת, שפתאום נראית הרבה פחות זקנה, ואז על מסעדת החוף הקרובה, המקורה בעונה<span class="no-break"> הזאת.</span></p>
			<p class="textindent">"אבל על בסיס סויה," היא דורשת ממנו באיום. "אחרת הוא לא מפסיק להפליץ." היא מפנה את ההמשך אליי והוא פורץ<span class="no-break"> בצחוק.</span></p>
			<p class="textindent">שרירי פניי מגיבים בחיוך כן ובכלל לא מאומץ. חיוך שתופס אותי לא מוכנה. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה חייכתי ככה בקלילות<span class="no-break"> שכזו.</span></p>
			<p class="textindent">"בדיוק כמו שאני אוהבת." אני נאחזת באותו חיוך. "הסויה, לא הפלוצים, כן?" הפעם אני זו שמחלצת צחקוקים משניהם. הדיוקן הזוגי כבר גמור. אני חותמת בכוכב לכת קטן המסמל את שמי, כמו שאני עושה תמיד. אחר כך אני משחררת את הקליפסים המשדכים את הקנבס לכַן העץ ומוסרת אותו לידיהם. "תראו כמה יפים אתם," אני אומרת בלי בושה. לא בהרבה דברים בעולם הזה יש לי ביטחון, אבל ביכולות הציור שלי כבר למדתי לא להטיל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ספק.</span></p>
			<p class="textindent">הם אוחזים יחד בקנבס כדי לסקור אותו במשותף. המבט המצית את פניהם הפעם גורם לי להתעטף שוב באותה שמיכה דמיונית בלילה קר, רק שעכשיו, לאותה שמיכה מצטרף גם שוקו חם, עם קצפת ופצפוצים. "הצלחת לתפוס..." האישה מעבירה יד על קווי המתאר של הגבר בציור. "זה כל<span class="no-break"> כך..."</span></p>
			<p class="textindent">אני רוצה להזהיר אותה שהצבע עוד טרי יחסית ושהיא עלולה למרוח אותו, אבל לא מצליחה להוציא אפילו הגה מהפה אל מול המבט שהיא מפנה אל מושא<span class="no-break"> הציור.</span></p>
			<p class="textindent">"תודה," הוא לוחש לי, אבל לא מעז לנתק ממנה את עיניו. מה לא הייתי נותנת כדי שמישהו יסתכל <span class="bold _idGenCharOverride-3">עליי</span> ככה יום<span class="no-break"> אחד.</span></p>
			<p class="textindent">"כמה אנחנו חייבים לך?" האישה מתנערת ראשונה<span class="no-break"> ותוהה.</span></p>
			<p class="textindent">"כלום." אני מחליטה באימפולסיביות. "זאת מתנה ליום החודש<span class="no-break"> שלכם."</span></p>
			<p class="textindent">"מה פתאום," שניהם מנסים<span class="no-break"> להתרעם.</span></p>
			<p class="textindent">"באמת, תסמכו עליי שלצייר אתכם היה מבחינתי התשלום. כבר כמעט הפסקתי להאמין שאהבה כמו שלכם עוד קיימת." אני מתעקשת, מעניקה להם חיוך נוסף ששום כאב לא מכביד על קצותיו. הפעם כבר קל לי יותר לחלץ אותו מתוכי,<span class="no-break"> בזכותם.</span></p>
			<p class="textindent">"הבעיה איתכם הצעירים היא שאיבדתם אמון באהבה." הזקן צוחק ברוך. "מרוב שאתם מפחדים להתרסק אתם בכלל לא מרשים לעצמכם לעוף גבוה, והרי אהבה היא כמו קפיצה ממטוס בלי מצנח." הוא משחרר משפט משומש, ומוחק לי את החיוך מהפנים בכלל בלי<span class="no-break"> להתכוון.</span></p>
			<p class="textindent">"אני כבר לא צעירה," אני מוחה. וגם לא פחדנית,<span class="italic _idGenCharOverride-3"> </span>אני<span class="italic _idGenCharOverride-3"> </span>רוצה להוסיף,<span class="italic _idGenCharOverride-3"> </span>אפילו שיש לי את כל הסיבות בעולם<span class="no-break"> לפחד.</span></p>
			<p class="textindent">אחרי שהם מודים לי ונפרדים אני שוקלת לאסוף את הציוד ולסגור את היום. כבר הגעתי למכסה היומית שלי. הספקתי לצייר מספר לקוחות מרשים מאז הבוקר. ביניהם ילד תזזיתי, שפלא שלא הפכתי אותו לגיבור קומיקס מטושטש בהתחשב בחוסר יכולתו להמתין מספיק זמן על הספסל עד שאסיים, או חבורת דוגמניות מנופחות שפתיים, שלדיוקנאותיהן כמעט התפתיתי להוסיף מקורים של ברווזים. נשאר לי רק קנבס אחד. אני תמיד מביאה איתי אחד אקסטרה, ליתר<span class="no-break"> ביטחון.</span></p>
			<p class="textindent">"את כבר מתעופפת מכאן, או שתסכימי לעוד ציור להיום?" קול גברי, עמוק ומתנגן חודר אל בין כל אותן מחשבות<span class="no-break"> ברווזיות.</span></p>
			<p class="textindent">אני מרימה עיניים מהציוד, קולטת שעל הספסל התיישב בינתיים גבר זר, לבוש במכנסי ג'ינס תכולים וחולצה לבנה דקיקה למרות הקור. שרירי החזה שלו בולטים מבעד לבד החולצה הבהיר ומבטי נמשך אליהם כמו מעצמו. פניו שזופות, כאילו בכלל לא חורף עכשיו אלא אמצע הקיץ. רעמת שיער שחורה מתפרעת סביב ראשו בתחינה לתספורת. הוא גבוה מאוד. אי אפשר לפספס זאת כי הרגליים שהוא מותח לפנים מגיעות כמעט עד לרגלי השרפרף שעליו אני יושבת. הוא נראה בגילי, אולי קצת יותר גדול ממני. בן שלושים וחמש, אם הייתי צריכה<span class="no-break"> לנחש.</span></p>
			<p class="textindent">"זה מאה ושמונים לדיוקן," אני מעדכנת מראש. הוא שולף ארנק שחור מהכיס ועיניו האפורות מלוות אותי בריכוז מוגזם בזמן שאני ממקמת את הקנבס האחרון על הכן. "אתה יכול לשלם לי בסוף," אני אומרת, משתדלת להסוות את המבוכה שאותו מבט בוחן מעורר<span class="no-break"> בי.</span></p>
			<p class="textindent">"ומה אם אני לא אהיה מרוצה מהתוצאה ואברח לך?" הוא מחייך וחושף שני טורי שיניים עקומות בלי<span class="no-break"> בושה.</span></p>
			<p class="textindent">"אתה תהיה מרוצה," אני מבטיחה לו ומתחילה<span class="no-break"> לעבוד.</span></p>
			<p class="textindent">מזל שהיד שלי והמכחול יודעים לעשות את שלהם, לא משנה איפה מחשבותיי מסתובבות, כי אני יכולה להישבע שהגבר הזה, היושב כאן מולי, פשוט נחוש להוציא אותי מריכוז. זה לא עובד לו, אבל המבטים שהוא ממשיך להפנות אליי, כמו רואה בי משהו שאף זר לא אמור לראות, גורמים לי להרגיש חשופה מדי. לא נוח לי עם זה, אבל אני לא באמת רוצה שהוא יפסיק, גם אם אני לא בדיוק יודעת להסביר לעצמי<span class="no-break"> למה.</span></p>
			<p class="textindent">זה סתם כי את לא רגילה, אני אומרת לעצמי. אף פעם לא הייתי מהנשים שמסתכלים עליהן בצורה כזו. אני לא נוטה למשוך את העין, ולרוב גם מעדיפה את זה בדיוק ככה. כלומר זה לא שאין לי צרכים. ברור שיש לי, אבל כשהם מתעוררים פעם בתקופה קל מאוד לספק אותם בהחלקה ימינה על הצג. לרוב הגברים שאני מוצאת אליהם 'התאמה' חד־פעמית לא ממש אכפת אם אני כבר לא צעירה מספיק, לא רזה מספיק, לא בלונדינית מספיק או בלי טיפה של כחול או ירוק בעיניים. לא כשהם חרמנים בכל<span class="no-break"> מקרה.</span></p>
			<p class="textindent">נכון שאלה מביניהם שמצליחים לראות אותי בעירום מלא מגיבים אחרת, אבל בדרך כלל אני מקפידה להיעלם עוד לפני שהם מספיקים להתעכב על הסיבה ולהפנים. אין לי סבלנות. לא להערצה, לא לגועל ולא<span class="no-break"> לרחמים.</span></p>
			<p class="textindent">עד שאני מסיימת לצייר כבר מתחיל להחשיך. אני מוסרת לו את הדיוקן ובולעת חיוך מרוצה בתגובה להתפעמות הנרגשת בעיניו. אני לוקחת את התשלום המגיע לי ומתחילה לקפל את<span class="no-break"> הציוד.</span></p>
			<p class="textindent">כשאני רוכנת להרים את הכול ולעזוב אני קולטת שהוא עדיין עומד כאן, לא הרחק, הקנבס בידו והוא מביט בי באותו מבט חודר<span class="no-break"> ומבלבל.</span></p>
			<p class="textindent">"יש איזו בעיה עם הציור?" אני שואלת<span class="no-break"> באי־נוחות.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מתנער, כאילו הערתי אותו מתוך חלום בהקיץ. "לא, לא, הציור מושלם. תני לי לעזור לך." הוא מזנק לשלוף באבירות את כן הציור והשרפרף מידיי. "איפה את חונה?" הוא לא מחכה לתשובה וכבר מתחיל להתקדם לכיוון חניית העפר שלמעלה, כלל לא מאפשר לי להתנגד ולטעון שאני רגילה להסתדר<span class="no-break"> בעצמי.</span></p>
			<p class="textindent">אני חופנת את שקית הבד שבתוכה כבר ארזתי את כל שאר הציוד, פונה לצמצם את הפער שפתח ברגליים הארוכות מדי האלה שלו. למזלי זה לא קשה במיוחד כי אותן רגליים ארוכות עד כדי גיחוך בדיוק מסתבכות ברגלי כן הציור, ומפילות את השניים למדרכה בערמה סבוכה של קורות עץ<span class="no-break"> ואיברים.</span></p>
			<p class="textindent">"אתה בסדר?" אני ממהרת אליו בזמן שהוא מזדרז לזנק בחזרה לעמידה ולהשיב לעצמו את<span class="no-break"> האיזון.</span></p>
			<p class="textindent">"וואו, איך הרסתי לעצמי בשנייה את כל תדמית המאצ'ו הגברי, אה?" הוא צוחק על עצמו בלי להיראות נבוך באמת, גורר ממני חיוך קטן. הוא בוחן את החיוך שלי במבט מהורהר ומיטיב את האחיזה בכן הציור הכבד. "את לא מחייכת הרבה, נכון?" הוא מעיר בחטטנות ישראלית<span class="no-break"> אופיינית.</span></p>
			<p class="textindent">"לפי מה החלטת את זה?" האמפתיה הרגעית שאותה נפילה מביכה עוררה בי מתאדה כלא<span class="no-break"> הייתה.</span></p>
			<p class="textindent">"לפי זה שהחיוך שלך מזכיר בן אדם לא בכושר שמתאמץ לעשות פלאנק." הוא פורץ בצחוק<span class="no-break"> קולני.</span></p>
			<p class="textindent">אני מנתקת ממנו את עיניי כדי להסתיר את העלבון. "טוב לדעת. תודה, אני כבר אסתדר מכאן." אני מנסה לחלץ את הציוד<span class="no-break"> מידיו.</span></p>
			<p class="textindent">"רגע, סליחה, לא התכוונתי שזה יישמע מעליב." הוא נחפז להגיד, בלי להרפות את אחיזתו בציוד שלי. "פשוט ראיתי אותך קודם, כשציירת את הזוג החמוד ההוא לפניי. אליהם חייכת חיוך אחר...." הוא משתתק לרגע ולועס את פנים לחיו, אולי מתלבט איך להתנסח בלי להעליב אותי שוב בטעות. "לא יכולתי להפסיק להסתכל עלייך באותו רגע, אבל אחר כך, כשישבתי מולך וציירת אותי, החבאת עמוק את הדבר הזה שלשנייה הציץ לך מהפנים. אני מודה שאני מת לראות אותך מחייכת ככה שוב." הוא מעניק לי חיוך<span class="no-break"> שובב.</span></p>
			<p class="textindent">אני בוחנת אותו בפליאה, מתלבטת אם להמשיך להתחפר בעלבון או להרגיש מוחמאת. בסוף אני מחליטה לשחק את המשחק כי למה לא בעצם? הוא בכמה דרגות מעל כל מאץ' חד־פעמי שאותו אוכל למצוא בכל אפליקציית היכרויות קיימת, ולא עשיתי סקס עוד מיום שעברתי מתל אביב<span class="no-break"> להרצליה.</span></p>
			<p class="textindent">"בינתיים אתה עושה עבודה די גרועה בלגרום לי לחייך," אני מתגרה<span class="no-break"> בו.</span></p>
			<p class="textindent">"או, אבל הנה התקרבתי בעוד מילימטר." החיוך שלו נמלא שביעות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">רצון.</span></p>
			<p class="textindent">הוא חוזר לצעוד ורק אז אני שמה לב שבמשך כל הזמן הזה הציוד הכבד עדיין בידיים שלו, ולא נראה שהדבר מזיז לו במיוחד. הוא מניף את הכן הכבד באוויר כאילו מדובר בלא יותר משערה של מכחול. לפחות עכשיו הוא מרחיק אותו מספיק מרגליו<span class="no-break"> הארוכות.</span></p>
			<p class="textindent">"הגענו." אני מצביעה על מכונית חבוטה ומתקדמת ראשונה כדי לפתוח את הבגז' במפתח. השלט כבר מזמן לא עובד וזה די חסר טעם להשתמש<span class="no-break"> בו.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מחכה עד שאניח את השקית ואז ניגש למקם את שאר הציוד בפנים. אני סוגרת את הבגז' ומרגישה איך המבוכה משתלטת עליי לרגע. מה עכשיו?<span class="italic _idGenCharOverride-3"> </span>"תודה. אתה צריך טרמפ לאנשהו?" אני מציעה בנימוס, בתקווה שהתשובה תהיה<span class="no-break"> חיובית.</span></p>
			<p class="textindent">הוא צוחק, חושף שוב בטבעיות את שיניו. "אני צריך להיות עצלן מאוד כדי להגיד לך 'כן' כי כרגע אני גר ממש פה, ונכון שבדיוק הוכחתי כמה אני 'מוצלח' בהליכה בקו ישר," הוא צובט את האוויר בתנועת מירכאות, "אבל לפחות באתגר הזה אני בדרך כלל עומד בכבוד." הוא מצביע הלאה, אל החושך שהשתלט בינתיים על המשך רחבת<span class="no-break"> החניה.</span></p>
			<p class="textindent">"איפה זה פה?" אני תוהה, מלווה את מבטו הלאה, אל החול. המילה 'כרגע' גורמת לי להבין, עוד לפני שהוא מספיק להבהיר את העניין בעצמו, פשוט כי היא מרמזת על דבר מה זמני, ממש כמו הרגע הזה המנסה להיווצר בינינו. "אתה כאילו גר בקרוואן?" אני תוהה, חושבת על שורת הקרוואנים העומדת תמיד על הצוק בהמשך<span class="no-break"> הדרך.</span></p>
			<p class="textindent">"כן, רק בלי ה'כאילו'. קו ראשון לים." הוא מחייך ותוחב את ידיו אל כיסי הג'ינס. "אם את לא ממהרת מדי, אז את מוזמנת לקפוץ לקפה." הוא מציע בלי בושה את שם הקוד הכי ישן בספר. אוקיי, זה היה קל<span class="no-break"> משציפיתי.</span></p>
			<p class="textindent">האמת<span class="italic _idGenCharOverride-3"> </span>שזה מפתיע אותי. הוא לא נראה כמו אחד שצריך לגור בקרוואן. כשהוא ישב קודם על הספסל מולי הוא שידר ביטחון של אחד המחזיק בחיים האלה עוגנים רציניים הרבה יותר מכך. אני חושבת שאיכשהו הידיעה שזה לא המצב מקילה עליי להרגיש איתו יותר בגובה העיניים, אפילו שקרוואן או לא קרוואן, אחד כמוהו בוודאות יכול להשיג סטוץ הרבה יותר מוצלח ממני. כנראה כמו שאמרתי קודם, כשהחרמנות משתלטת גם גברים מהליגה שלו לא מוותרים על ההזדמנות לזיין, ולא משנה את מי. חמש השנים שבהן גרתי בתל אביב, לפני שעברתי לכאן, אותן חמש שנים שבהן עוד יצאתי עם כל דושבג מקומי, בתקווה לסנן גרגירי אהבת אמת מתוך כל האבק, כבר לימדו אותי איזה שיעור או כמה<span class="no-break"> בנושא.</span></p>
			<p class="textindent">אני מושכת כתף באדישות המקסימלית שאותה אני מסוגלת להמחיז ומסמנת לו להוביל את<span class="no-break"> הכיוון.</span></p>
			<p class="textindent">את פסיכית שאת עושה את זה,<span class="italic _idGenCharOverride-3"> </span>קול קטן בתוכי מתעורר כשאנחנו נבלעים אל תוך חשכה מוחלטת, סמיכה.<span class="italic _idGenCharOverride-3"> </span>אבל למה לא בעצם? במה זה כבר שונה מלהחליק ימינה ולעלות אל דירה זרה של כל מאץ' פוטנציאלי מצוי העלול להתגלות כמפלצת? חוץ מזה יש לי ספריי פלפל בתיק, ואנחנו נמצאים במרחק הליכה מהמכונית שלי. מה גם שיש בו משהו<span class="no-break"> ש...</span></p>
			<p class="textindent">"ברוכה הבאה לממלכה שלי." הוא מושך את תשומת ליבי מהוויכוח הפנימי המתנהל בתוכי, ופותח לרווחה את הדלת אל קרוואן חדיש<span class="no-break"> למראה.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מחכה כמו ג'נטלמן עד שאיכנס, מאפשר לי לטפס ראשונה אל החלל המלבני. עיניי, המסוגלות להתרגל לחשכה מהר מהממוצע, מזהות מטבחון קטן ומאובזר ביוקרה, ספה מוארכת שעליה מונחת גיטרה איכותית למראה, מסך טלוויזיה רחב, דלת פתוחה שמאחוריה מציץ מקלחון זכוכית נוצץ וגם מיטה ענקית, התופסת את כל החצי הפנימי של<span class="no-break"> החלל.</span></p>
			<p class="textindent">אני חייבת להודות שזה מפתיע לטובה. זה ממש לא מה שדמיינתי כשהוא אמר<span class="no-break"> 'קרוואן'.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מטפס פנימה אחריי ואני מזהה את ידו נשלחת אל מתג האור. "עדיף בלי." אני תופסת בה מילימטר מהמתג ומורידה אותה חזרה אל צד גופו, בלי להרפות. אצבעותיו ארוכות, בדיוק כמו הרגליים. זה מסתדר לי טוב עם הגיטרה המונחת על<span class="no-break"> הספה.</span></p>
			<p class="textindent">"יהיה לי קשה להכין לך קפה ככה." הוא<span class="no-break"> צוחק.</span></p>
			<p class="textindent">"באמת הזמנת אותי לקפה?" אני שואלת בנימה שלא באמת דורשת<span class="no-break"> תשובה.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מבין את הרמז ומצמיד אותי לקיר לנשיקה חושנית שתופסת אותי לא לגמרי מוכנה. את הדלת הוא סוגר בבעיטה ואז משעין את הדיוקן על הקיר לצידי, בלי להתנתק. אני נחלצת מהמעיל והוא מושך את הצעיף מצווארי, שומט אותו בהיסח דעת על הרצפה. שפתיו, הגולשות במורד קו הלסת שלי, נעצרות מעל הקעקוע המעטר את צד צווארי הימני והתחבא עד עכשיו מתחת לצעיף. "זה יפה." הוא מנשק את הקצה. "מה זה, נוצה? להבה?" הוא מתקשה להבחין בגלל החושך ורק מעביר אצבע על קווי<span class="no-break"> המתאר.</span></p>
			<p class="textindent">אצבעו קופאת בערך בחצי הדרך מטה, והסיבה לכך ברורה. אני תופסת שוב בידו, מרחיקה אותה מהנקודה שבה התאבנה ומניחה אותה על השד השמאלי שלי. המחווה מסיחה את דעתו. זה טוב. הוא חוזר לנשק אותי וידו, שבהתחלה רק חופנת ולשה את הפטמה מעל בד שמלה, נשלחת אל פתח המחשוף כדי לחלץ את השד כולו מתוך החזייה. הוא רוכן לנשק את פטמתי, יונק אותה בעדינות ואז נושך<span class="no-break"> חזק.</span></p>
			<p class="textindent">אני פולטת אנקה של כאב מהול בעונג, מושכת מעליו את החולצה ומשליכה אותה הצידה, קולטת איך היא נתלית ברישול על ידית הדלת הסגורה. אני מעבירה אצבעות על בטנו המוצקה ומאפשרת לעצמי לטבוע בחריצים הסימטריים, המסותתים, שאותם הצלחתי לזהות עוד בחוף מבעד לבד החולצה הדק. הוא מתנשף בתגובה למגעי ומושך את האגן שלי אליו. גופו צמוד אליי כל כך, ואני מרגישה את הזקפה שלו לוחצת על ירכי גם מבעד לבד הג'ינס העבה. הייתי צריכה לנחש, לפי אורך הרגליים והאצבעות, שגם לה תהיה נוכחות מרשימה כל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">כך.</span></p>
			<p class="textindent">אני פותחת את כפתורי הג'ינס שלו בזה אחר זה. הוא חולץ את הנעליים בבעיטה ועוזר לי לשחרר אותו מהבד העבה. הזין שלו מזדקר דרך בד הבוקסר השחור. הוא רוכן לפתוח את רוכסני מגפיי ואני בועטת בהם הצידה בתורי, חסרת סבלנות. באמת עבר זמן מאז הפעם האחרונה שנגעו בי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ככה.</span></p>
			<p class="textindent">אני עוזרת לו לקלף ממני גם את הגרביונים, אבל עוצרת אותו כשהוא פונה למשוך מעליי את השמלה. "למה את לא רוצה שאני אראה אותך כמו שצריך?" הוא לוחש באוזני ונושך את התנוך. ידו, שלא ממתינה לתשובה, מסיטה את תחתוניי מעט הצידה. רק עכשיו אני קולטת כמה לחות כבר הספיקה להצטבר בהם. גם הוא קולט זאת ואני מרגישה איך אותה הבעה מלאת סיפוק שזיהיתי עוד קודם מופיעה שוב על פניו. "בחושך הזה איך אני אדע אם אני מצליח להוציא ממך את החיוך ההוא?" הוא שואל בהתגרות ומתחיל לענג אותי, רק מפספס את המיקום בכמה מילימטרים די<span class="no-break"> מביכים.</span></p>
			<p class="textindent">"כאן," אני מנחה אותו, ממקמת את אצבעותיו על הדגדגן המגורה שלי. "פשוט קודם<span class="no-break"> </span><span class="no-break">היית..."</span></p>
			<p class="textindent">"הבנתי," הוא ממלמל במבוכה רגעית. "זה רק בגלל החושך," הוא ממהר לטעון, "והנה, <span class="bold _idGenCharOverride-3">עכשיו</span> אני כבר בכיוון." קולו מחייך באוזני כשאני מתחילה לנוע לפי הקצב שהוא מנגן<span class="no-break"> בתוכי.</span></p>
			<p class="textindent">"כן, עכשיו אתה בכיוון," אני גונחת, "אבל מספיק עם הדיבורים." אני משחילה יד אל תוך התחתונים שלו, בכוונה מלאה לגרום לו לאבד ריכוז, שישתוק סוף סוף ויאפשר לי להתמקד במגע שאני זקוקה לו כל<span class="no-break"> כך.</span></p>
			<p class="textindent">הוא גונח בתגובה לידי, המתחילה לעלות ולרדת בקצב מהיר מסביב לזין הזקור שלו. גם אצבעותיו מגבירות את הקצב בתוכי, מצליפות ומלטפות, צובטות ומעסות חזק יותר, מהר יותר. אני משחילה יד שנייה פנימה, כדי להעניק יחס גם לאשכים, מזהה על פניו עד כמה הוא להוט. הוא שולף את אצבעותיו מתוכי ומתקלף משארית הבד. אחר כך הוא מחליק גם את התחתונים שלי לרצפה, אבל כשהוא מנסה שוב לפשוט ממני את השמלה אני תופסת בידיו ומכוונת אותן חזרה<span class="no-break"> מטה.</span></p>
			<p class="textindent">"הבנתי," הוא נוהם אל תוך פי ומדביק אותי ביד אחת חזק יותר לקיר. בידו השנייה הוא מרים אחת מרגליי, נאלץ לכופף את ברכיו כדי להשוות בינינו גבהים. הזין שלו קרוב מאוד עכשיו, מילימטר מהפתח. אני מתנשפת ומניעה את האגן, מנסה להחדיר אותו לתוכי. הוא לא משתף פעולה. אני נאבקת לשלוח יד ולכוון אותו פנימה, אבל גופו החזק מנטרל את הגישה. אני מתנשפת בתסכול, כמהה להרגיש אותו ממלא כבר את כולי. "אם את לא רוצה שאני אפשיט אותך לגמרי, אז אני לא אפשיט. עניין שלך. כנ"ל בקשר לאור, אבל מצטער לאכזב, את לא עומדת לקבוע פה גם את הקצב." הוא מחייך בשובבות ועוזב את רגלי בלי לחשוב. אני מאבדת שיווי משקל וכמעט נופלת באשמתו, אבל הוא מתקן במהירות את הנזק ולא מאפשר לזה לקרות. רק מסובב אותי עם הפנים לקיר ואוחז במפרקי הידיים שלי צמוד לגוף. "אני אחליט מתי אני חודר אלייך, מבינה?" הוא מעביר את ידיי אל מאחורי הגב כדי שיוכל לנטרל אותן רק ביד אחת. בידו השנייה הוא מסיט הצידה את הצמה שלי ורוכן לנשק את עורפי. אני מודה שהמעמד הזה מלחיץ, אפילו שזה ממש מגרה. אני משפילה מבט אל התיק שלי, שנזרק אל רצפת הקרוואן עוד בלהט הנשיקה הראשונה. אני יכולה לזהות את ספריי הפלפל מבצבץ מתוכו. "שלא תחשבי אפילו לרסס לי מהחרא הזה בעיניים." הוא קולט את מבטי וצוחק. "לא שתצליחי גם אם תנסי, אבל תהיי רצינית, אנחנו בקרוואן עם קירות דקים, מוקפים בשכנים שכבר שמעו אותך גונחת. אם את מרגישה מאוימת ממני, את יכולה פשוט לצעוק והם יתקשרו למשטרה. את באמת חושבת שאת בסכנה?" הוא תוהה ברוגע. אני לא מצליחה לענות לו. אני נבוכה מדי, גם מכך שלרגע הרגשתי מותקפת מצידו וגם כי במובן מסוים הכוחנות הזאת רק מגרה אותי יותר. "זה מה שחשבתי." אני שומעת שוב את החיוך בקולו, מזהה גם את צליל קריעת עטיפת הקונדום שאותו הוא שולף מהכיס.<span class="italic CharOverride-1"> </span>מזל שהוא אחראי מספיק כי אני לגמרי שכחתי את עצמי לשנייה. הוא משחרר את ידיי כדי להתפנות להלביש אותו, אבל בשלב הזה כבר אין לי שום כוונה להשתמש בהן כדי להתנגד. להפך, אני משעינה אותן על הקיר בציפייה, גונחת בהקלה כשהוא מושך את האגן שלי אליו וחודר סוף סוף לתוכי, נזכרת שנייה מאוחר מדי בהערה הקודמת שלו בקשר<span class="no-break"> לשכנים.</span></p>
			<p class="textindent">הוא בקושי מעניק לי שהות להתרגל אליו. הוא גם לא מנסה לרסן את עצמו בשום שלב, אלא מרשה לעצמו להלום בי בקצב ובעוצמה הגונבים ממני כמה נשימות חיוניות. אני בכלל לא שמה לב באיזו נקודת זמן אנחנו מגיעים למיטה, באיזו נקודה אני זו שרוכבת עליו, והוא מקפיץ אותי בכוח בעזרת שרירי אגן חזקים, או מתי הוא מתהפך שוב מעליי. אצבעותיו חוזרות לעסות את הדגדגן שלי והוא ממשיך במה שכנראה יקשה עליי מאוד ללכת רגיל אחר כך. לא שאכפת לי כרגע. הוא מרחיק את ידו רק אחרי ששריריי מתהדקים סביב הזין שלו בשרשרת ארוכה של התכווצויות הגורמות גם לו לגמור בגניחה<span class="no-break"> פראית.</span></p>
			<p class="textindent">הוא לא מחכה רגע בתוכי, אלא נשלף מייד, מתגלגל על הגב ומסלק מעצמו את הקונדום. אני לא יודעת למה, אבל חדות התנועה מעוררת בי תחושה מוכרת של<span class="no-break"> אובדן.</span></p>
			<p class="textindent">"פאק, את היית..." הוא כבר עובר לחלק ציונים כמו כל דושבג תל אביבי<span class="no-break"> ממוצע.</span></p>
			<p class="textindent">"כן, גם אתה," אני מפטירה באדישות המקסימלית שאותה אני מסוגלת לגרד מעצמי כרגע, בלי לחכות עד שיטרח לסיים את<span class="no-break"> המשפט.</span></p>
			<p class="textindent">"את צריכה שאני אלווה אותך למכונית?" הוא<span class="no-break"> שואל.</span></p>
			<p class="textindent">טוב, זה כבר בוטה אפילו ביחס לרגיל. "לא, אני מסתדרת." אני קמה מהמיטה ומאתרת את<span class="no-break"> התחתונים.</span></p>
			<p class="textindent">"התכוונתי, וואו, יצא לי עקום." הוא צוחק על עצמו. "לא ניסיתי לבעוט בך החוצה ממש ברגע זה. רק רציתי להציע ללוות אותך," הוא ממשיך בנוסח עקום לא פחות. "את יכולה להישאר אם מתאים לך." הוא חושב שהוא עושה לי<span class="no-break"> טובה.</span></p>
			<p class="textindent">"בשביל מה?" אני מיישרת את הגרביונים שאליהם אני משתחלת במהירות. "שנינו כבר לא בני עשרים. בוא נהיה כנים בקשר למה שהיה בינינו עכשיו." אני תוחבת את רגליי למגפיים ולא טורחת לסגור את הרוכסנים<span class="italic _idGenCharOverride-3">. </span>"ביי..." אני אוספת את התיק, המעיל והצעיף מהרצפה, קולטת שאפילו לא שאלתי אותו לשמו, כדי שאוכל לפחות להיפרד ממנו כמו<span class="no-break"> שצריך.</span></p>
			<p class="textindent">"סול," הוא קורא את התהייה החולפת<span class="no-break"> בי.</span></p>
			<p class="textindent">"כמו השמש." אני מעקמת חיוך ומתעטפת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">במעיל.</span></p>
			<p class="textindent">"יותר כמו התָו." הוא משלים חצי חיוך משלו ומסתובב על הצד להביט בי, תומך בראשו בעזרת כף יד שעונה על מרפק. אני שמה לב שהוא נראה נינוח מאוד בעירום שלו, כמו דוגמן ציור<span class="no-break"> ממש.</span></p>
			<p class="textindent">"ביי, סול," אני אומרת, ועוד מנה של אובדן לא מוסבר מציפה אותי בזמן שאני פותחת את הדלת ויוצאת אל הלילה<span class="no-break"> הקר.</span></p>
			<p class="textindent">"בכלל לא אמרת לי איך קוראים לך," הוא קורא אחריי, אבל אני כבר מספיקה לסגור את הדלת, נבוכה מכדי לפתוח אותה מחדש<span class="no-break"> ולהשיב.</span></p>
			<p class="textindent">אני קופאת לרגע מחוץ לקרוואן, ולא בגלל הקור, אלא באשמת תקווה מטופשת, שהתבדתה כבר עשרות פעמים עד היום. התקווה שיצא אחריי. התקווה שיבקש את מספר הטלפון שלי ולא סתם בשביל הנימוס. התקווה שיפציר בי לא ללכת. התקווה שבשנה הזאת, שבעשור הזה של חיי, כבר לא אהיה עוד<span class="no-break"> לבד.</span></p>
			<p class="textindent">זה לא קורה, אז אני רוכנת לסגור את רוכסני המגפיים, מתעטפת בחיבוק הלא בוגדני של הצעיף והולכת לבדי אל המכונית. לחישות גלי הים האפל הן היחידות שמלוות אותי כמו<span class="no-break"> פסקול.</span></p>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
אהבה ממבט ראשון סודות מהעבר רומנטיקה ישראלית רומנטיקה עכשווית
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!