שהטוב בינינו ינצח
רונאן נייט הוא שכן מהגהינום - היפסטר שמתאמן בהטלת גרזינים על הקיר המשותף, פיגוע אופנה עטוי חולצות פלאנל. הוא עושה הכל כדי למרר את חייה של שכנתו בלייר קאלווי, מצליח לסחוף אותה למלחמות אגו - והכי גרוע? יש לו את החוצפה להיות ממש לוהט כשהוא עושה את זה! ולמרבה הצער, הוא גם מנהל את הבר-מאפייה החדש שבלייר בנתה בעשר אצבעות, בלי תמיכה וללא אמצעים.

היריבות ביניהם ממשיכה לבעור גם כשהם מנהלים ביחד את העסק - אבל כאשר עסק חדש נפתח מעבר לכביש ומאיים על ההכנסות שלהם, הם נאלצים לשתף פעולה ומגלים זה בזו צדדים חדשים ומפתיעים… עלילת אהבה חדשה וסוחפת מאת מלכת הרומנטיקה הלנה האנטינג,
שם: שהטוב בינינו ינצח
מחבר/ת: הלנה האנטינג
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 012010412
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">1</span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">בלייר</span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">פשוט ערמה גדולה של</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> חרא</span></span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">"יש לי רעיון נפלא לחנות הקאפקייקס הקטנה שלך,<span class="no-break"> קייר־בלייר</span><span class="no-break"><span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-4"><span id="footnote-002-backlink">1</span></span></span><span class="no-break">!"</span></p>
			<p class="textindent">אני מתכווצת מהכינוי, מכמה אבא שלי קולני בצורה מגוחכת ומההתייחסות למיזם הראשון שלי אי פעם בתור 'חנות הקאפקייקס הקטנה' שלי. הוא לא מתכוון להישמע מתנשא, אבל ככה הוא<span class="no-break"> נשמע.</span></p>
			<p class="textindent">הנטייה הראשונה שלי היא לענות לו בסרקסטיות, אבל אני מודעת לכך שהוא מנסה לעזור בדרכו השגויה, והשיחה תסתיים הרבה יותר מוקדם אם אשתף איתו פעולה. "מה הרעיון הפנטסטי הזה, שגרם לך להתרגש<span class="no-break"> כל־כך?"</span></p>
			<p class="textindent">"בית הקפה הסמוך ל'דקדנס' סוגר בסוף השנה. אשמח לזכות בחוזה השכירות על הבניין הזה, ותוכלי לפתוח חנות ממש לידנו! זה לא יהיה נפלא? והרבה יותר פרקטי ממה שאת עושה<span class="no-break"> עכשיו."</span></p>
			<p class="textindent">אני מרחיקה את הטלפון מאוזני ונושמת עמוק כדי שלא אתנפל עליו. "חוזה השכירות הנוכחי שלי הוא לשנה,<span class="no-break"> אבא."</span></p>
			<p class="textindent">"את לא יכולה לצאת<span class="no-break"> מהחוזה?"</span></p>
			<p class="textindent">"לא בלי<span class="no-break"> קנס."</span></p>
			<p class="textindent">"טוב, אני יכול לשלם אותו עבורך. אני לא חושב שיזיק לנסות לעשות את זה לבד למשך כמה חודשים, אבל לאחר מכן תוכלי לחזור הביתה ולהיות חלק מהעסק המשפחתי. וברור שאספק לך את ההון הפיננסי אם תחליטי לעשות את<span class="no-break"> המעבר."</span></p>
			<p class="textindent">והנה תפוח האדמה הלוהט שחיכיתי שאבי יעשה בו שימוש. "אני יכולה לחשוב על זה?" יש סיכוי אפסי לכך שאסכים להצעה. זה לא שאני לא רוצה את העזרה הכלכלית, אלה כל התנאים שמתלוות לעזרה שלו, שבהם אני לא<span class="no-break"> מעוניינת.</span></p>
			<p class="textindent">"בטח, בטח. זו הזדמנות מצוינת ולא הייתי רוצה שתפספסי אותה. למה שלא נדבר בהמשך<span class="no-break"> השבוע?"</span></p>
			<p class="textindent">"בטח. נשמע<span class="no-break"> טוב."</span></p>
			<p class="textindent">"אוהב אותך,<span class="no-break"> קייר־בלייר!"</span></p>
			<p class="textindent">"גם אני אוהבת אותך, אבא." אני מסיימת את השיחה באנחה מתוסכלת ואז כמעט נופלת אל הבטון בניסיון לעקוף צואת כלבים. בנוסף, אני קרובה להפיל את מכל הטאפרוור שאני מחזיקה, המלא במאפים בציפוי קציפת חמאה. הקקי הזה במקרה מקשט את המדרכה ממש מחוץ ל'חנות הקאפקייקס הקטנה' שלי. אני מניפה אגרוף בדמיוני לעבר בעל הכלב חסר ההתחשבות שהשאיר את זה שם כהפתעה מיוחדת. עדיף שזה לא יהיה<span class="no-break"> סימן.</span></p>
			<p class="textindent">אני מעיפה מבט מסביב, מחפשת אחר משהו שאוכל לעשות בו שימוש כדי לפנות את הגוש המסריח מדרכי, אבל המדרכה נקייה. על פי רוב זה היה משמח אותי, לראות שאין עיתונים ישנים או עטיפות אוכל זרוקות להן סתם ככה ברחוב, אבל היום זה מצער. הדבר האחרון שאני רוצה זה בלגן מסריח שממוקם ממש מול חלון הראווה של החנות שלי, שעדיין אפילו לא<span class="no-break"> נפתחה.</span></p>
			<p class="textindent">כאזהרה לעוברים ושבים אני קוטפת פרח צהוב מאחת האדניות שמקשטות את הכניסה לבית הקפה/בר/מאפייה החדש שלי, שלו קראתי 'קרם חמאה ומשקאות' ושאמור להיפתח בעוד שבוע בלבד, ונועצת את הגבעול בלב הערמה הטרייה. אשוב החוצה ואפטר ממנה כדי שאף אחד אחר לא יסבול מאותו כמעט־גורל<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">אפילו התאונה הכמעט קטסטרופלית והשיחה עם אבי לא מקלקלות את מצב רוחי לאורך זמן. אני נוברת בתיקי בחיפוש אחר המפתחות כי הם תמיד נודדים לתחתית התיק. לאחר שאני מוצאת אותם, אני מחליקה את המפתח לתוך המנעול ודוחפת את הדלת לפתיחה. הפעמון שמעל הדלת מצלצל בעליזות, תוספת נחמדה לעיצוב הפנים, שמעוצב בקווים<span class="no-break"> נקיים.</span></p>
			<p class="textindent">רציתי משהו פשוט, רענן ושיקי, אבל לא ורוד־מסטיק מתוק בהגזמה, אז הוצאתי מהעיצוב כל רמז לוורוד שלא היה חלק מציפוי קאפקייקס והלכתי על ריצוף עץ בהיר, שולחנות לבנים פשוטים וכיסאות יוקרתיים, מרופדים בבד דמוי עור אפור בהיר וקל לניקוי. נגיעות של צהוב עז, תכלת וכסף מדגישים את החלק המרכזי של כל שולחן. החלונות מבהיקים מניקיון, השילוט בחזית בית הקפה נקי, פשוט וקלאסי באפור מבריק ומתכתי שמושך את<span class="no-break"> העין.</span></p>
			<p class="textindent">אני שואפת עמוק כשאני נכנסת, הניחוחות הקלושים של הצבע הטרי והאקונומיקה מורגשים בקושי בגלל ריחו של שמן הלימון שמגיע מפינת החדר והריח שנותר מאתמול, מנרות וניל<span class="no-break"> אמיתיים</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">כל המחשבות על לפנות את מתנת הקקי מהמדרכה ננטשות ואני צווחת כשאני מבחינה בקופסה הנחה על הבר. אני מניחה על הבר את התיק, ואת מכל הטאפרוור וכוס הקפה שלי אני מניחה על השולחן הקרוב ביותר אליי. למרות ההתרגשות אני מקדישה רגע לשטוף ידיים לפני שאני לוקחת זוג מספריים. אני גוזרת בזהירות לאורך התפר כדי לא להרוס את<span class="no-break"> הסרט.</span></p>
			<p class="textindent">"חשבתי ששמעתי אותך משמיעה קולות סקס<span class="no-break"> מבחוץ."</span></p>
			<p class="textindent">חברתי הטובה דפני מופיעה בקצה המסדרון וגורמת לי לזנק בבהלה. המספריים מחליקים מידי ופוצעים את האגודל שלי. "אוי! לעזאזל!" נקודת דם מבצבצת מהחתך ואני מוצצת את קצה אגודלי. העקצוץ המתכתי גורם לי להסתחרר מעט. אני קצת ילדותית כשזה מגיע<span class="no-break"> לדם.</span></p>
			<p class="textindent">"אני מצטערת." דפני ממהרת לאורך בית הקפה, נעלי העקב שלה מקישות על הפרקט. היא לוקחת את ערכת העזרה הראשונה שנמצאת מאחורי הבר, פותחת אותה ומוציאה<span class="no-break"> פלסטר.</span></p>
			<p class="textindent">"זה בסדר. אני פשוט מגושמת הבוקר<span class="no-break"> וקופצנית."</span></p>
			<p class="textindent">"הכול בסדר?" הבעת פניה הופכת מודאגת כשהיא מכסה בזהירות את הפצע<span class="no-break"> בפלסטר</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"בהחלט, את יודעת איך זה. התעוררתי בשלוש כי הייתי צריכה לשירותים והמוח שלי לא הפסיק לעבוד. היה לי רעיון חדש לקאפקייקס שאכין ביום הפתיחה. חשבתי על תפריט טעימות, ועשיתי את זה תוך כדי שתיית קנקן קפה<span class="no-break"> שלם."</span></p>
			<p class="textindent">היא מעיפה מבט בשעון הקאפקייק המתוק שעל הקיר. "אז את ערה<span class="no-break"> משלוש?"</span></p>
			<p class="textindent">"אה־הא. ומובן שאבא שלי התקשר הבוקר עם עוד אחד מהרעיונות המדהימים<span class="no-break"> שלו."</span></p>
			<p class="textindent">היא מעווה את פניה. "אוי,<span class="no-break"> לא."</span></p>
			<p class="textindent">"אוי,<span class="no-break"> כן."</span></p>
			<p class="textindent">"אילו הצעות נפלאות היו לו להציע<span class="no-break"> הפעם?"</span></p>
			<p class="textindent">דפני מודעת לניסיונות המתמידים של הוריי לצרף אותי לעסק המשפחתי. אני אוהבת אותם, והם עבדו קשה כדי להגיע למקום שבו הם נמצאים, אבל החלומות שלהם ושלי לא דומים. הם אוהבים להקפיץ ולצלות ולהתחכך בעשירים ובמפורסמים. אני אוהבת חמאה וסוכר וניל ופחות לראות ולהיראות. אני נותנת לה את הגרסה<span class="no-break"> המקוצרת.</span></p>
			<p class="textindent">"ואיך הסתיימה<span class="no-break"> השיחה?"</span></p>
			<p class="textindent">"כל מה שאמרתי היה שאחשוב על<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">"אין<span class="no-break"> מצב!"</span></p>
			<p class="textindent">אני מרימה יד. "אני לא מתכוונת לחשוב על זה באמת, דפני, אבל גם לא התחשק לי להקשיב להרצאה של שעה על למה להצטרף לעסק המשפחתי יהיה טוב יותר עבורי. אני יודעת בדיוק מה יקרה אם אחזור לעבוד עם ההורים שלי. לא תהיה לי אמירה בשום דבר. הם ישתלטו על כל העניין וישנו את נושא בית הקפה/בר שלי מקוקטיילים וקאפקייקס למשהו מגוחך ומתנשא. הם יגזלו ממני את כל הכוח בקבלת ההחלטות, יבטלו את כל הרעיונות שלי, ואזכה לראות את החלום שלי עולה בלהבות." זה נשמע דרמטי, אבל זה לא. ההורים שלי מלאים בכוונות טובות, אך בה בעת נדחפים. "לא עבדתי קשה כל־כך רק כדי לחזור לצליית בשר ולהכנת צ'יפס כמהין בשומן ברווז." לא שיש בזה משהו רע. אני נהנית לאכול את שניהם, אבל אני לא נהנית להכין אותם כמו שאר בני<span class="no-break"> משפחתי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"בסדר. אני שמחה לשמוע. דאגתי<span class="no-break"> לרגע."</span></p>
			<p class="textindent">דפני פושטת את הקרדיגן הדק שלה וקופצת בקלילות על הבר. סוף־סוף אני שמה לב לתלבושת שלה. היא לבושה בזוג מכנסי ג'ינס בצהוב חיוור ובחולצה אפורה בהירה שבחזיתה כתוב 'קרם חמאה ומשקאות' בצבעי כסף וכחול. "אלוהים אדירים! החולצות הגיעו!" הווליום שלי חזק מדי עבור השעה המוקדמת, אבל לא ניתן לרסן את ההתרגשות שלי. "אני צריכה<span class="no-break"> לצלם."</span></p>
			<p class="textindent">אני טופחת על ירכיי, אבל הטלפון נמצא בתיקי, שנמצא על השולחן. אני מרימה אצבע. "חכי בדיוק ככה! אני צריכה את הטלפון שלי. או שאולי אני צריכה להביא את המצלמה הטובה. ואנחנו צריכות קאפקייק. למעשה, אנחנו צריכות לצלם סדרת<span class="no-break"> תמונות."</span></p>
			<p class="textindent">"בלייר." דפני מושכת באמת ידי. "קחי נשימה או שש<span class="no-break"> ותירגעי."</span></p>
			<p class="textindent">"אבל אנחנו צריכות תמונה. אחת לאינסטגרם שלנו. היי! אנחנו צריכות לערוך תחרות נושאת פרסים והזוכה יקבל חולצת<span class="no-break"> טי!"</span></p>
			<p class="textindent">"שתי המשימות בוצעו. פרסמתי לפני חצי שעה וזה כבר בסטורי ובעמוד הפייסבוק שלנו, ופורסם באתר. המדיה החברתית תמה<span class="no-break"> ונשלמה."</span></p>
			<p class="textindent">היא אומרת את החלק האחרון במבטא בריטי, מחקה את 'תם ונשלם הקונדס' מתוך 'הארי פוטר'. שתינו מעריצות ענקיות. לפעמים אנחנו עושות מרתוני סרטים בסופי שבוע, אפילו שראינו את הסרטים מאה פעמים. אל תשפטו. יש התמכרויות גרועות<span class="no-break"> יותר.</span></p>
			<p class="textindent">דפני צלמת ויש לה עסק משלה במרחק של כמה חנויות במורד הרחוב. היא פתחה את הסטודיו שלה בשנה שעברה ואני הייתי שם לצידה ועזרתי בכל דרך שיכולתי. בניגוד ל'קרם חמאה ומשקאות', הסטודיו שלה לא הצריך יותר מדי עבודה, ובכל זאת הייתי שם עם מברשת צבע ותמיכה נפשית. אפילו הבאתי את משאית האוכל שלי, 'קאפקייקס טו־גו', ביום הפתיחה כדי לעזור לפתות לקוחות חדשים בעזרת פינוקים<span class="no-break"> מתוקים.</span></p>
			<p class="textindent">למעשה, דפני היא זו שסיפרה לי על המקום הזה. היא גם הייתה נחמדה ועזרה לי לתפעל את כל המדיה החברתית שלי. לעת עתה אני משלמת לה בקאפקייקס מכיוון שאני לא יכולה להרשות לעצמי הרבה מעבר לזה. היא הבטיחה לי שזו תוספת נהדרת לתיק העבודות שלה, ואם 'קרם חמאה ומשקאות' ישגשג, היא בהחלט תרוויח. אני לוחצת על ידה. "את<span class="no-break"> מדהימה</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"אני יודעת. זו אחת מהסיבות הרבות לכך שאני הבסטי שלך." היא קורצת לי. "עכשיו תפתחי את הקופסה כבר כדי שנוכל להתלהב ממשהו אחר ותוכלי להשתגע מרוב מחשבות על פוסטים פוטנציאליים<span class="no-break"> באינסטה."</span></p>
			<p class="textindent">"צודקת! כן!" אני נושמת אחת מהנשימות העמוקות האלה שדפני הציעה כי אני מדברת מהר כאילו לקחתי קוקאין אחרי ששתיתי שבעה־עשר 'רד בול' וכל מה שאני אומרת מסתיים בסימן קריאה. "אני מרגיעה את עצמי לפני שאתרגש אפילו יותר," אני ממלמלת כשאני פותחת את הקופסה. הרוגע הזה נמשך רבע שנייה לפני שאני חוזרת לשיגעון נרגש. "וואו, הן מגניבות!" אני מוציאה בעדינות מהקופסה את אחת מכוסות המרטיני בצורת חד־קרן. "זה לא הדבר הכי מתוק שראית אי<span class="no-break"> פעם?"</span></p>
			<p class="textindent">"הכוסות האלה הן בהחלט הדבר הכי מתוק שראיתי." דפני נושכת את שפתה כדי להדחיק<span class="no-break"> </span><span class="no-break">צחוק.</span></p>
			<p class="textindent">"טוב, אני חושבת שהן מושלמות." אני כבר יכולה לדמיין את המרטיני המיוחד ואת הקאפקייקס שאגיש בעזרתן. הכוסות היו קצת יקרות וקצת יותר מדי יקרות לתקציב שלי, אבל הן יפהפיות וייראו מדהים בתמונות לפוסטים במדיה<span class="no-break"> החברתית.</span></p>
			<p class="textindent">"אני מסכימה מכל הלב. את צריכה לשים כמה בתצוגה שם למעלה." היא מסמנת למדף הסמוך לבר שמציג שורה של כוסות מרטיני מעוצבות בהשראת<span class="no-break"> ממתקים.</span></p>
			<p class="textindent">"רעיון מצוין!" אני מוציאה בזהירות עוד שתי כוסות חד־קרן מהקופסה ויוצאת<span class="no-break"> מהדלפק.</span></p>
			<p class="textindent">דפני יורדת מהבר. "מיד<span class="no-break"> אשוב."</span></p>
			<p class="textindent">אני יותר מידי שקועה בסידור מחדש של המדף מכדי לתהות לאן היא הולכת. דפני חוזרת כשאני מסיימת למקם את הכוסות. היא מחייכת וידיה שלובות מאחורי<span class="no-break"> גבה.</span></p>
			<p class="textindent">"תעצמי את<span class="no-break"> העיניים."</span></p>
			<p class="textindent">אני מבצעת. "הן<span class="no-break"> סגורות."</span></p>
			<p class="textindent">"תרימי ידיים." אני מרימה אותן מעל לראשי ודפני צוחקת. "רק הצידה, כאילו את<span class="no-break"> מריונטה."</span></p>
			<p class="textindent">אני מנמיכה אותן כך שהן פרושות לצדדים. "אוי, אלוהים. מה הבאת? מה<span class="no-break"> הגיע?"</span></p>
			<p class="textindent">"תפסיקי לקפוץ<span class="no-break"> ותגלי."</span></p>
			<p class="textindent">אפילו לא שמתי לב שאני מקפצת מהתרגשות. אני מפסיקה לזוז ומחכה בזמן שדפני מעבירה משהו סביב ראשי. כשהיא קושרת אותו מאחורי גבי אני מתחילה לקפץ שוב. "זה הסינר שלי,<span class="no-break"> נכון?"</span></p>
			<p class="textindent">"תפסיקי לזוז ואל תעזי להציץ." היא מכה על<span class="no-break"> ישבני.</span></p>
			<p class="textindent">"אאוץ'!"</p>
			<p class="textindent">"זה היה רק ליטוף, תינוקת<span class="no-break"> בכיינית."</span></p>
			<p class="textindent">"זה היה בלתי צפוי." והריגוש הכי גדול שחוויתי זה זמן מה. פתיחת עסק משלי פירושו שיש מעט מאוד זמן לדברים מעבר לעבודה, רק עוד עבודה ושינה<span class="no-break"> מוגבלת.</span></p>
			<p class="textindent">"עיניים עצומות עד שאומר אחרת." היא אוחזת בכתפיי ומוליכה אותי קדימה. "בסדר. את יכולה לפקוח<span class="no-break"> אותן."</span></p>
			<p class="textindent">אני פוקחת עין אחת ואז את האחרת. דפני לקחה אותי למרכז בית הקפה, שם תלויה על הקיר מראה ענקית שמעוטרת בלוגו של 'קרם חמאה ומשקאות'. ידיי מתחילות למחוא מעצמן, אז אני מאגרפת אותן ומסתירה אותן מאחורי הגב בזמן שאני מנסה להירגע. "זה פשוט מושלם, נכון?" אני על סף דמעות, חשה התרוממות רוח אדירה. אחרי הכול, לזה זה מתנקז. לדמעות ולהתרגשות. קרעתי את התחת כדי להגיע<span class="no-break"> לכאן.</span></p>
			<p class="textindent">"בהחלט."</p>
			<p class="textindent">דפני, בהיותה החברה המדהימה שהיא, מושיטה לי ממחטה עוד לפני שאצטרך<span class="no-break"> לבקש.</span></p>
			<p class="textindent">"עשית כברת דרך מהשתתפות בשוקי סוף שבוע במשאית<span class="no-break"> הקאפקייקס."</span></p>
			<p class="textindent">אני סוקרת את התוצר של כל העבודה הקשה שלי. "זה היה חתיכת מסע,<span class="no-break"> </span><span class="no-break">נכון?"</span></p>
			<p class="textindent">"קרב עלייה לפסגת הר הקאפקייקס, באמת," מסכימה<span class="no-break"> דפני.</span></p>
			<p class="textindent">"אני מעדיפה ללכת בדרך הקשה מאשר להתפשר על החלום שלי." אני עוברת בקצות אצבעותיי על המילים 'קרם חמאה ומשקאות'. הטלפון מצלצל בתיקי. הרינגטון, שיר הנושא של 'משפחת אדמס', מצביע על כך שזו אימא<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">דפני ואני מסתכלות על התיק שלי ואחר כך זו על זו. "אתן לזה לעבור לתא הקולי. אני בטוחה במאה אחוז שאימא שלי מתקשרת כדי למכור לי את הרעיון של אבא<span class="no-break"> שלי."</span></p>
			<p class="textindent">דפני נאנחת. "הם באמת לא מבינים את זה,<span class="no-break"> נכון?"</span></p>
			<p class="textindent">"לא."</p>
			<p class="textindent">"אמרת להם מתי הפתיחה החגיגית<span class="no-break"> שלך?"</span></p>
			<p class="textindent">"בשום פנים ואופן לא." אני לא צריכה שהם יופיעו ביום הפתיחה ויזרקו לי עצות. ובכנות, לא יהיה להם קשה למצוא את המידע בכוחות עצמם אם הם יטרחו לבדוק במדיה החברתית. מצד שני, הייתי מעורפלת מאוד<span class="no-break"> בנושא.</span></p>
			<p class="textindent">"חבל שהם לא יכולים פשוט לתמוך בך בלי להשתלט על<span class="no-break"> הכול."</span></p>
			<p class="textindent">"יש להם את הכוונות הטובות ביותר, ומנגד, חוסר רגישות<span class="no-break"> מוחלט."</span></p>
			<p class="textindent">"מעולם לא נאמרו מילים נכונות יותר." דפני נושפת. "היה נחמד לו היו נותנים לך גישה לקרן הנאמנות שלך בלי לכפות עלייך את הדעות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלהם."</span></p>
			<p class="textindent">"הם באמת אוהבים את הרעיון של עצמאות מותנית." בבעלות הוריי כמה מסעדות יוקרה בלעדיות ונחשבות ביותר בכל בצפון־מערב הפסיפיק. הציפייה תמיד הייתה שגם אני אהפוך לשפית ואמשיך את המורשת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">המשפחתית.</span></p>
			<p class="textindent">היא מקישה על הדלפק. "זה פשוט מתסכל לדעת שיש לך את הכסף הזה, אבל כדי להשתמש בו את צריכה לעמוד בכל התנאים המטופשים שמתלווים אליו. סוג של מחטיא את כל המטרה של קרן נאמנות מלכתחילה,<span class="no-break"> לא?"</span></p>
			<p class="textindent">גם משפחתה של דפני עשירה. למדנו באותו הקולג' ואנחנו חברות מילדות. ההבדל העיקרי בינינו הוא שההורים שלה תמכו בכל חלום שאי פעם היה לה, בעוד הוריי כל הזמן מנסים לנעוץ את היתד המרובעת שהיא אני לתוך חור עגול שאותו הם עיצבו. "מכאן הסיבה לכך שהכסף יישאר במקומו עד שהמקום הזה יתבסס ואוכל להוכיח שאני יכולה לגרום לזה<span class="no-break"> לעבוד."</span></p>
			<p class="textindent">נחזיק אצבעות שזה מה שיקרה. בשנים האחרונות אני חוסכת כסף וחיה בדירה מחורבנת מכיוון שאני נחושה לעשות את זה בכוחות עצמי. אז עשיתי תחקיר, מצאתי עסק שיכולתי להרשות לעצמי באזור שבו חשבתי שאוכל להצליח, עיבדתי את התוכנית העסקית שלי, דאגתי למימון ועכשיו אני כאן, פותחת מקום משלי ללא התערבות הוריי, לצערם<span class="no-break"> הרב.</span></p>
			<p class="textindent">דפני מצביעה סביבה על החנות. "כמה עוד הוכחות הם<span class="no-break"> צריכים?"</span></p>
			<p class="textindent">"ניהול עסק מצליח של משאית אוכל שמוכרת קאפקייקס זה לא בדיוק אותו הדבר כמו חנות." אני מעבירה את אצבעי סביב שפת כוס<span class="no-break"> מרטיני.</span></p>
			<p class="textindent">דפני מתופפת על השיש. "למעשה, אני חושבת שמשאית הקאפקייקס הייתה דווקא האתגר הקשה בין השניים. הזבל שהיית צריכה להתמודד איתו על בסיס קבוע היה מטורף. לפחות את לא צריכה לדאוג יותר לגבי צמיגים<span class="no-break"> חתוכים."</span></p>
			<p class="textindent">"תודה לאל על זה." עסקי משאיות האוכל אינם צחוק. האנשים בתחום הזה תחרותיים בטירוף, טריטוריאליים ואכזריים בצורה יוצאת דופן. מספר הפעמים שהייתי צריכה להחליף את הצמיגים מכיוון שמתחרה קנאי רצה לסגור את 'קאפקייקס טו־גו'<span class="bold CharOverride-1"> </span>היה<span class="no-break"> מגוחך</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">ההורים שלי תמיד דאגו לביטחוני. בלי קשר, זו הייתה ההתנסות הראשונה שלי כבעלת עסק עצמאי. עכשיו אני כאן, עם עסק שיש לו חלון ראווה והוא כולו שלי, ואין לי שום כוונה לעבוד שוב בשביל ההורים שלי אם אוכל להימנע<span class="no-break"> מכך</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">כשהייתי צעירה יותר ועדיין ניסיתי לרצות אותם, למדתי בבית ספר לקולינריה והתלמדתי אצל השף הנודע רפאל דו־בוף. הוא היה מוכשר, חתיך ונעים הליכות, ואני הייתי נאיבית, רגישה מוקסמת. הלכתי שבי אחר המבטא הסקסי שלו, אחר ידיו המוכשרות באופן שלא ייאמן ואחר המשפטים שלו. אז כמובן, כמו הרבה בנות עשרים ומשהו טיפשות, נשאבתי לתשומת הלב ולשבחים שהרעיף עליי ובסופו של דבר התחלנו לשכב. חשבתי שאני מאוהבת בעוד הוא חשב שלא אגלה שהוא שוכב מאחורי גבי עם עוד שלוש נשים ששאפו להפוך<span class="no-break"> לשפיות.</span></p>
			<p class="textindent">שבורת לב ומאוכזבת לחלוטין, נתתי להורים שלי לממן לי שנה בפריז. הם הרגישו אחריות חלקית מכיוון שהם היו אלה שדחפו אותנו זה לזרועות זה מלכתחילה, לאחר שהוא התחיל לעבוד באחת המסעדות<span class="no-break"> שלהם.</span></p>
			<p class="textindent">התגברתי על רפאל והתאהבתי בכל המאפים שהעניקו לי סיפוק. חזרתי עם תוכנית חדשה, שלהפתעתם הרבה של הוריי, לא כללה את השתלבותי בעסק<span class="no-break"> שלהם.</span></p>
			<p class="textindent">אז יצרתי קשרים משלי והתחלתי מלמטה. שכרתי דוכן בשוק המקומי ומכרתי קאפקייקס בכל סוף שבוע. במהלך השבוע עבדתי במאפייה יוקרתית. שם פגשתי את ידידי ובסופו של דבר שותפי העסקי, פול. גם הוא עבד בשוקי רחוב מקומיים לפני שאיחדנו את המשאבים שלנו, קנינו משאית אוכל והשקנו את חנות הקאפקייקס הניידת שלנו. בסופי השבוע המשכנו ללכת לשווקים המקומיים, אבל במהלך השבוע עברנו בנתיב הקבוע שלנו ומכרנו את המוצרים הטעימים והמגוונים<span class="no-break"> שלנו.</span></p>
			<p class="textindent">אז גם אם התייסרתי ממערכת היחסים שלי עם רפאל, רדיפת השמלות שלו הובילה אותי לנתיב הזה. אין לי חרטות<span class="no-break"> בכלל.</span></p>
			<p class="textindent">אני מנערת מעליי את הזיכרונות כשאני עוטה את סינרי. "שנצלם כמה תמונות שייראו טוב<span class="no-break"> לאינסטה</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">"בהחלט!" דפני מנתרת על רגליה, לוקחת את המצלמה שלה וממקמת אותי במקומות שונים ברחבי החנות, מחזיקה דברים כאלה ואחרים, כולל הקאפקייקס שאפיתי לפני<span class="no-break"> שהגעתי.</span></p>
			<p class="textindent">"את נראית כמו שילוב מוצלח של בטי קרוקר<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-4"><span id="footnote-001-backlink">2</span></span> וורד קליבר<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-4"><span id="footnote-000-backlink">3</span></span>," היא ממלמלת כשהיא נעה סביבי, מצלמת תמונה אחר<span class="no-break"> תמונה.</span></p>
			<p class="textindent">אני מעריצה גדולה של שמלות בסגנון שנות החמישים עם חצאיות מלאות ועזרים שמזכירים את אותה תקופה. זה לא אמור להיות גימיק, זה פשוט הקטע שלי. אני לוקחת כוס מרטיני דקורטיבית מהתצוגה שמעל הדלפק ומעמידה פנים שאני לוגמת ממנה כשפיצוץ אדיר מרעיד את כל החנות, גורם לחלונות להזדעזע ולבקבוקים שעל הבר<span class="no-break"> לצלצל.</span></p>
			<p class="textindent">אני כמעט שומטת את כוס המרטיני. הכוס מפלסטיק, כך שזו לא תהיה טרגדיה אם אעשה זאת, אבל<span class="no-break"> עדיין.</span></p>
			<p class="textindent">"מה, לעזאזל, זה היה?" אני מניחה את הכוס על השולחן הקרוב ביותר וממהרת אל החלון הקדמי, סוקרת את הרחוב. אני לא יודעת מה אני מצפה למצוא שם. טנק? כדור<span class="no-break"> הריסה?</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא יודעת, אבל זה היה חזק כמו רעידת<span class="no-break"> אדמה."</span></p>
			<p class="textindent">אני מסתובבת כדי להביט בדפני. "מתי בפעם האחרונה התרחשה רעידת אדמה<span class="no-break"> בסיאטל?"</span></p>
			<p class="textindent">היא אפילו לא מהססת. "אלפיים ואחת, אני<span class="no-break"> חושבת."</span></p>
			<p class="textindent">"למה את בכלל יודעת את<span class="no-break"> זה?"</span></p>
			<p class="textindent">דפני מושכת בכתפיה ואז מכסה את ראשה בידיה כשעוד חבטה אלימה מזעזעת את כוסות המרטיני האמיתיות, עד כדי כך שאחת מכוסות חד־הקרן החדשות שלי נופלת מהמדף ומתנפצת על<span class="no-break"> הרצפה.</span></p>
			<p class="textindent">"אוי, לא!" ידה של דפני נורית אל<span class="no-break"> פיה.</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו מביטות באימה משותפת בשברי הזכוכית המנצנצים. קרן הזהב מזדקרת היישר למעלה, גלגלי העיניים מציצים בנו בהשתאות מבין ההריסות. "הצילו את חדי־הקרן!" אני<span class="no-break"> זועקת</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו מטפסות אל עבר המדף ומורידות בזהירות את שאר כלי הזכוכית לפני שיזכו לאותו גורל עצוב. אני מערסלת אותם בחיקי, אוספת כמה שאני<span class="no-break"> יכולה.</span></p>
			<p class="textindent">הבום הבא כבר לא ממש בלתי צפוי, אבל עדיין צורם. אני מזנקת וכמעט מאבדת את אחיזתי בחדי־הקרן. מכיוון שקרן נעוצה לי בשד, לפחות הכוסות כבר לא בסיכון ליפול<span class="no-break"> מהמדף.</span></p>
			<p class="textindent">"אני חושבת שאולי זה מגיע מהחנות הסמוכה." דפני מניחה בזהירות על הדלפק את חופן הכוסות<span class="no-break"> שבידיה.</span></p>
			<p class="textindent">"מה, לעזאזל, נמצא שם? פורטל לממד אחר?" אני מניחה יד על מותניי ונועצת מבט בקיר, כאילו הבעת פניי הכעוסה תגרום לחבטות בצד השני<span class="no-break"> להפסיק.</span></p>
			<p class="textindent">"בר שנמצא במקום כבר שנים רבות, למיטב ידיעתי." דפני ואני מתכווצות בו־זמנית למשמע המהלומה החזקה הבאה. "מעולם לא הקדשתי לזה תשומת לב רבה, למען<span class="no-break"> האמת."</span></p>
			<p class="textindent">"נשמע כאילו הם קודחים חור בקיר הארור! אני הולכת לשם כדי לראות מה מתרחש." אני לוקחת את הקופסה הריקה ומכניסה אליה בזהירות את חלקי כוס מרטיני חד־הקרן המרוסקת. מי שזה לא יהיה שנמצא שם צריך לראות למה הוא גרם. "מייד<span class="no-break"> אשוב."</span></p>
			<p class="textindent">אני ממהרת החוצה ומצליחה לעקוף את הקקי שוב כשאני ניגשת לבר המוזנח הסמוך. אני מעיפה מבט אל השלט הדהוי והמתקלף מעל חזית החנות. 'הנייט קאפ'. אני מודה בחוסר רצון בפני עצמי שזה משחק מילים מתוחכם. המילה כתובה כמו 'אביר', אז יש פה משמעות כפולה. כוסית ללילה וגם מצנפת שינה. טוב, וגם אביר, כמובן. בגלל האופן שבו זה<span class="no-break"> כתוב.</span></p>
			<p class="textindent">אני מתנערת מהמחשבה הלא חשובה הזאת כרגע ומביטה קדימה. החלונות מכוסים בנייר חום, וכך גם הדלת, אבל מבפנים מגיע עוד בום חזק. אני נוקשת נמרצות וצועקת, "שלום!" אבל אני בטוחה שאף אחד לא יכול לשמוע אותי מבעד להמולה המוגזמת שמגיעה מבפנים. אני גם קולטת הדהודים קלושים של<span class="no-break"> בס.</span></p>
			<p class="textindent">אני מחליטה שהכי טוב יהיה להציץ ולראות מה, לעזאזל, קורה שם. אני נוגעת בדלת והיא נפתחת סנטימטר ואז נסגרת שוב, כאילו יש משהו בצידה השני שמונע ממנה להיפתח. אני מנסה שוב, נאבקת בדלת, שלא אמורה להיות כבדה כל־כך. יש איזושהי מערבולת רוח שמנסה לסגור אותה שוב, אבל לבסוף אני מצליחה לפתוח מרווח ולהחליק פנימה דרכו, עדיין אוחזת בקופסה שלי עם כוס המרטיני השבורה. השמלה שלי כמעט נתפסת, אבל אני משחררת אותה לחופשי לפני שאני נתקעת<span class="no-break"> בדלת.</span></p>
			<p class="textindent">אני משתעלת כמה פעמים בגלל ענן הנסורת. המקום מטונף לחלוטין והרוס. הוא גדול וארוך בצורה מטעה, וכל חלקו האחורי של הבר מכוסה דיקט. עכשיו, כשאני בפנים, אני יכולה לשמוע יותר מהשיר שבוקע ממערכת ההגברה ומרטיט את לוחות ברצפה. זה שיר רוק כבד עם ריפים כבדים של גיטרות והרבה<span class="no-break"> תופים</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"שלום!" אני קוראת ופוסעת כמה צעדים זהירים על פני הפרקט המאובק. אף אחד לא עונה, אז אני קוראת בפעם השנייה. דמות גדולה, מגושמת במקצת, מופיעה בפתח שבין הבר הישן והמאובק לבין מתחם הדיקט החדש. האורות הבוהקים שמאחוריו זורקים על פניו צל עד שהוא פוסע שני צעדים נוספים קדימה ונגלה<span class="no-break"> לעיניי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">כשבעה מטרים ממני עומד גבר חטוב במכנסי ג'ינס מרובבים בכתמי צבע ובחולצה משובצת באדום ובשחור ששרווליה מקופלים עד למרפקיו ומציגים קעקועים בצבעים מרהיבים. שערו מסופר קצר ומעוצב עם איזה מוצר שיער כך שהוא חלק לחלוטין, אין קווצה אחת לא במקום. לרגליו הוא נועל מגפי עבודה משופשפים, והוא מחזיק<span class="no-break"> גרזן</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">למה הבחור הזה מחזיק<span class="no-break"> גרזן?</span></p>
			<p class="textindent">אני צועדת בצעד הססני לכיוון הדלת, מכיוון שכפי שאמרתי הוא מחזיק גרזן. אני מניחה את אגרופי על מותניי ומטה את סנטרי כלפי מעלה כשמבטו של איש הגרזן סוקר את כולי. שופט.<span class="no-break"> מעריך.</span></p>
			<p class="textindent">הגבה השמאלית שלו עולה. יש לו עיניים בצבע בורבון, עצמות לחיים גבוהות, שפתיים מלאות ולסת מרובעת עם זיפים בני יום, אפילו שהשעה בקושי שמונה בבוקר. "מה, לעזאזל, קורה פה?" אני מסמנת לעבר הבר<span class="no-break"> המבולגן.</span></p>
			<p class="textindent">הגבה עולה גבוה יותר. "תסלחי<span class="no-break"> לי?"</span></p>
			<p class="textindent">"מה זה?" אני<span class="no-break"> יורה.</span></p>
			<p class="textindent">שפתיו המלאות של איש הגרזן נמשכות לחיוך. "קוראים לזה בר, ואם לשפוט לפי המראה שלך, אני חושב שנפלת אל בור הארנב הלא נכון, אליס. ארץ הפלאות לא<span class="no-break"> כאן."</span></p>
			<p class="kohavit"></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha"><span class="bold _idGenCharOverride-2">@</span><span class="english"><span class="bold CharOverride-2">buttercreamandbooze</span></span><span class="bold _idGenCharOverride-2">: בלי הקרן, חד־קרן הוא רק סוס, ובלי ציפוי, קאפקייק</span><span class="bold _idGenCharOverride-2"> הוא רק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> מאפין!</span></span></p>
			<div class="_idFootnotes">
				
					<p class="footnotes" dir="rtl">הערת העורכת: משחק מילים על השם <span class="english CharOverride-2">care</span> <span class="english CharOverride-2">bears</span>, או בעברית, דובוני אכפת־לי.</p>
				
				
					<p class="footnotes" dir="rtl">דמות מפרסומות אמריקאיות למוצרי אפייה.</p>
				
				
					<p class="footnotes" dir="rtl">האב בתוכנית 'תשאיר את זה לביבר' שסימל את מודל האב האולטימטיבי.</p>
				
			</div>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות
הנמכרים ביותר

ימינה
שמאלה