החיבור המושלם

הלנה האנטינג

אם כבר מדברים על רגעים מביכים...
ביום הראשון שלי באוניברסיטה נתקלתי בדקסטון יוז - פשוטו כמשמעו בקטע מביך, בעיקר כשגיליתי ששנינו נרשמנו לחוג למשפטים. לאט לאט, חרף המבוכה, צמחה בינינו ידידות, ושום דבר לא הכין אותי לרגע שבו דקס בגד בי, בצורה הנוראית ביותר.
שמונה שנים לאחר מכן דקס מגיע למשרדי כדי לבקש ממני עצה משפטית, והקידום שלי תלוי בהשגת הלקוח הזה - והניצוצות שנדלקים בינינו כשאנחנו יחד ממש ממש מסוכנים ללב הדליק שלי…
קומדיה רומנטית מתוקה, מצחיקה וכיפית.

תגיות: הומור,הזדמנות שנייה,הפכים נמשכים,מידידים לאוהבים,מיריבים לאוהבים,נוגע ללב,קומדיה רומנטית,רומנטיקה בעבודה,רומנטיקה מרגשת,תצילי אותי
שם: החיבור המושלם
מחבר/ת: הלנה האנטינג
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 012010390

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

קרא פרק ראשון

				﻿	
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1">פרולוג</span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">נפילתה של מעריצה</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> שרופה</span></span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">קיילין</span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> </span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">לפני שמונה</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> שנים</span></span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">"המפתח להצלחה הוא לראות אותה בעיני<span class="no-break"> רוחך."</span></p>
			<p class="textindent">הקול המרגיע אוחז במלוא תשומת ליבי, בעיקר משום שאוזניות תחובות עמוק באוזניי וכל רעשי הרקע נעלמו. אני שולטת בדחף לבדוק שוב את מערכת השעות שלי. אני יודעת בדיוק איפה השיעור משום שכבר אתמול עשיתי את המסלול מדירתי שמחוץ לקמפוס, כך שבמקום זאת אני מתמקדת בפודקאסט שלו אני מאזינה. היום אני מתחילה בלימודי התואר הראשון במשפטים, ואני נחושה להתחיל בראש<span class="no-break"> נקי.</span></p>
			<p class="textindent">"עצמו את עיניכם ודמיינו איך נראית ההצלחה שלכם. דמיינו<span class="no-break"> הצלחה."</span></p>
			<p class="textindent">"דמייני הצלחה," אני ממלמלת לעצמי ועוצמת את עיניי בזמן שאני חותכת את המדשאה בדרכי. זה קיצור דרך, אבל זה גם המקום שבו הסטודנטים מבלים<span class="no-break"> בהפסקות.</span></p>
			<p class="textindent">"נשפו את החרדות שלכם," לוחשת באוזניי האישה בפודקאסט המוטיבציוני, "ושאפו לקרבכם את ההצלחה." גברת פודקאסט שואפת באוזניי שאיפה חורקת. אני פוקחת עין לכדי סדק, רק כדי לוודא שלא סטיתי<span class="no-break"> ממסלולי.</span></p>
			<p class="textindent">"איך נראית ההצלחה שלכם? דמיינו את ההצלחה הזאת. חִזרו<span class="no-break"> אחריי..."</span></p>
			<p class="textindent">אני עוצמת את עיניי וחוזרת אחריה, רואה בעיני רוחי את מבחני הסיום ואת טקס סיום התואר שאחריו אני מתקבלת להתמחות הכי טובה שאפשר, משום שיהיה לי את ממוצע הציונים הגבוה בכיתתי, וממשיכה לדמיין את המשרה המדהימה שבה אזכה. אני שבה ומשננת את המילים בזמן שאני עושה את דרכי לעברה השני של המדשאה הירוקה, חשה התרגשות הולכת וגוברת לקראת השיעור<span class="no-break"> הראשון.</span></p>
			<p class="textindent">אני הולכת להפציץ השנה. אני הולכת להביס כל אחד ואחת מבני כיתתי ולטפס עד לפסגת ההר. כמו הר אוורסט, אלא הרבה פחות מסוכן. באמצע החלומות בהקיץ שלי, שבהם אני זוכה במשפט הראשון שלי, צעקה רמה מחרידה אותי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">משיגיונותיי.</span></p>
			<p class="textindent">אני פוקחת את עיניי בדיוק בזמן לראות פריזבי טס היישר לעברי, אבל גרוע מהפריזבי הוא הבחור גדול הממדים המזנק אחריו בניתור עצום שדווקא די מרשים, רק שלרוע המזל, מסלול התקדמותו הוא מסלול התנגשות ישיר, ואני האובייקט שבו הוא עומד להתנגש. תרמיל הגב מחליק מכתפי ואני מועדת עליו בניסיון לחמוק מהפריזבי ומהבחור. המנטרה שבאוזניי נקטעת כשהאוזניות נתלשות<span class="no-break"> מהן.</span></p>
			<p class="textindent">"תיזהרי!" מישהו צועק. אני מסתובבת בחטף, מבולבלת, והבחור בעל הזינוק המדהים מתרסק<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עליי.</span></p>
			<p class="textindent">"שיט!" הוא<span class="no-break"> צועק.</span></p>
			<p class="textindent">אני תופסת באינסטינקט בכתפיו, כושלת על התיק המטומטם שלי ומושכת אותו לקרקע איתי. שנינו נוחתים יחד על הקרקע בגניחה. ידיי עדיין לופתות את חולצתו כשאני מנסה להבין איך כל זה קרה ובה בעת חושבת לעצמי שלא ככה דמיינתי<span class="no-break"> הצלחה.</span></p>
			<p class="textindent">"שיט, אני ממש מצטער. את<span class="no-break"> בסדר?"</span></p>
			<p class="textindent">הוא הודף את גופו מעלה בזרועותיו במה שנראה כמו שכיבת סמיכה. זה היה יכול להרשים אותי לולא הייתי כה נבוכה והוא לא היה שוכב עליי. "הייתי יותר בסדר אם אנשים היו מסתכלים לאן הם הולכים," אני ממלמלת ומנסה לחלץ את ידיי ואת רגליי מתחתיו בלי לגרום לאף אחד מאיתנו נזק. רגליו פשוקות משני צידי רגליי כך שכל תזוזה מיותרת תפגיש בין ברכי לבין יהלומי הכתר שלו באופן לא ממש ידידותי. אני שמה לב שנודפים ממנו ניחוחות של כביסה נקייה, של דיאודורנט ושל מעט אפטרשייב, עם נגיעות של מסטיק אבטיח<span class="no-break"> שבפיו.</span></p>
			<p class="textindent">פניו כחמישה־עשר סנטימטר מפניי, כך שאת המבט הזועף שלו אני רואה מקרוב. "את נכנסת היישר לאמצע המשחק<span class="no-break"> שלנו."</span></p>
			<p class="textindent">אני מביטה ימינה ושמאלה ורואה שהוא צודק. הייתי כל־כך שקועה בלראות את ההצלחה שלי בדמיוני עד שלגמרי דפקתי להם את המשחק. "אני מצטערת. הקשבתי לפודקאסט — " אני משיבה את מבטי לפניו וההסבר שלי נתקע בגרוני כשאני עוצרת לשנייה כדי באמת להתבונן<span class="no-break"> בו.</span></p>
			<p class="textindent">הפנים האלה כיכבו באלפי פנטזיות שלי לאורך כל שנות נערותי. בעצם גם בשנות בגרותי, ואם להודות על האמת, עד השבוע שעבר,<span class="no-break"> בערך</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">המבט הזועף שלו מתחלף במבט משועשע כשאני בוהה בו בלסת שמוטה. חולצתו עדיין נתונה באגרופי הקמוץ והוא עודנו שוכב מעליי. הירך של דקסטון יוז בין<span class="no-break"> רגליי.</span></p>
			<p class="textindent">"פאק!" קולי יוצא בצפצוף גבוה והרבה יותר מדי חזק, בייחוד בהתחשב בכך שפניי במרחק זעום מפניו. זה כאילו אני ילדה בת אחת־עשרה שוב. "אתה דקסטון יוז! אני מאוהבת בך!" אני מפתיעה אותו לגמרי כשאני משליכה את זרועותיי סביבו, מה שגורם לו לאבד את שיווי המשקל ולנחות על גופי. הוא כבד, אבל לא אכפת לי בכלל כי גופינו צמודים. לא אשכח את הרגע הזה עד סוף ימיי. דקסטון יוז שוכב עליי! כמה חבל שאנחנו לא בחוף הים, לבושים בבגדי ים. או במיטה,<span class="no-break"> עירומים.</span></p>
			<p class="textindent">זרועותיי עדיין לופתות אותו כשהוא מתרומם וגורר אותי איתו לישיבה. האופן שבו ברכו של כל אחד מאיתנו קרובה באופן מסוכן למפשעתו של האחר מביכה. אני פתאום קולטת שהוא התקשה, וגם קולטת את מה שכרגע יצא לי מהפה ואת המצב שבו אנחנו נמצאים. אנחנו במדשאה פתוחה, מוקפים<span class="no-break"> אנשים.</span></p>
			<p class="textindent">אחוזת בעתה אני משחררת אותו מאחיזתי ובסוג של הליכת סרטן נסוגה לאחור, כמעט מכניסה לו ברך ביהלומי הכתר. אני נאבקת לעמוד על רגליי ופוסעת לאחור בזמן שהוא הודף את עצמו ומזדקף למלוא<span class="no-break"> קומתו.</span></p>
			<p class="textindent">אלוהים, כמה הוא גבוה, יותר ממה שציפיתי. ורחב, אבל אני מניחה שהוא גדל מאז כיכב בתוכנית הטלוויזיה האהובה עליי. ידיי מתנפנפות לצידי. למה, לעזאזל, ידיי מתנפנפות? אני חייבת לעצור את גופי מלעשות דברים מוזרים, אבל איבדתי שליטה וההתרגשות השתלטה עליי, משלחת אותי ללא רסן אל התנהגות מביכה. יש יותר מדי עדים<span class="no-break"> לאירוע</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">עיניו הכחולות־ירוקות כצבע אוקיינוס טרופי מתרחבות, ולשנייה קצרה החיוך המשגע שלו מתפוגג. אני מבינה גם למה. משום שאני מתנהגת כמו הבחורה ההיא. אני לעולם לא הבחורה ההיא. מלבד<span class="no-break"> עכשיו.</span></p>
			<p class="textindent">אני מצליחה להשתלט כמעט לגמרי על ידיי וממירה את הנפנוף הנרגש במשהו המתיימר להיות נפנוף אדיש בניסיון למחוק את המילים שיצאו מפי לפני רגע, אולם את הנעשה אין להשיב. מתברר שאני לא מסוגלת לעשות הרבה מלבד להקיא עליו בליל שטויות חסרות היגיון<span class="no-break"> ומביכות.</span></p>
			<p class="textindent">"זאת אומרת, אני מתה על התוכנית שלך. כאילו, בטירוף. היא הייתה התוכנית האהובה עליי כל החיים, כאילו. ראיתי אותה בכל יום שלישי בערב במשך שנים. לאורך כל חטיבת הביניים ואז כשהייתי בתיכון, שידרו מרתונים בסופי שבוע של 'אלה הם חיי', ואני והחברות שלי ישנו זו אצל זו וצפינו בה כל הלילה. היית מדהים בתור דסטין. אני חושבת שהעונה השלישית היא האהובה עליי, או שאולי זו העונה הרביעית. אלוהים, אני לא מאמינה שאתה עומד פה מולי. אני לא מאמינה שאני פוגשת אותך." אני לא מאמינה שאני לא סותמת את<span class="no-break"> הפה.</span></p>
			<p class="textindent">עם כל וידוי היוצא מפי שריר קופץ בלסתו. אני לא מצליחה לקלוט אם אני מביכה או מעצבנת אותו. מן הסתם שניהם. הלוואי שמישהו היה מוריד לי אלת בייסבול על הראש וגורם לי לאבד את ההכרה כדי שאוכל לעצור את הקטר הדוהר הזה. אני מאה אחוזים מוכת אבק כוכבים וחרף העובדה שברור לי לגמרי שאני עושה מעצמי צחוק, אני לא מצליחה<span class="no-break"> להפסיק.</span></p>
			<p class="textindent">"אפשר לקבל חתימה? אולי תוכל לחתום על מערכת השעות שלי. או על מפת הקמפוס שלי. אה! אתה יכול לחתום<span class="no-break"> עליי!"</span></p>
			<p class="textindent">אני מרימה את תיק הגב, ואת הנייד והאוזניות אני תוחבת לכיס הג'ינס שלי. אני מושיטה יד לתוך כיס התיק בחיפוש אחר מכשיר כתיבה כלשהו. אני מעלה בחכתי שלל אפשרויות, כולל טוש מדגיש בוורוד<span class="no-break"> זוהר.</span></p>
			<p class="textindent">"אתה חושב שיראו את הצבע הזה על זרועי? רגע! מה עם החולצה שלי? זאת אומרת, הוורוד לא ממש מתאים, אבל למי אכפת,<span class="no-break"> נכון</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">הוא מניח את ידו על ידי. הוא נוגע בי שוב. בכוונה! הוא מביט לכל הכיוונים ורוכן<span class="no-break"> לעברי.</span></p>
			<p class="textindent">"אחתום על מה שאת רוצה, אבל ככל שאני אוהב את ההתלהבות שלך, אני מנסה להישאר מתחת לרדאר, ולך יש ריאות של נבחרת שלמה של<span class="no-break"> מעודדות!"</span></p>
			<p class="textindent">קולו שקט בהרבה משלי, ואני מבינה שזה ניסיון להרגיע אותי. אני מכסה את פי בכף ידי. "הבנתי. סליחה. אלוהים, אני מצטערת. זה כזה מביך. פשוט אני... אין לך מושג. או שאולי יש לך. לא חשבתי שתהיה עד כדי כך גבוה. ואתה נראה אפילו טוב יותר במציאות. תמיד חשבתי שאתה פשוט מרכיב עדשות מגע צבעוניות. יש לך עיניים כאלה יפות." אני מכסה שוב את פי בידי ועוצמת את עיניי בחוזקה. "באמת כדאי שאסתום את<span class="no-break"> הפה."</span></p>
			<p class="textindent">הוא מגחך. "גם לך יש עיניים<span class="no-break"> יפות."</span></p>
			<p class="textindent">אני פוקחת את עיניי לכדי סדק צר והוא שולח לעברי חיוך מעוקם בעודו שולף את הטוש מידי ומקשקש חתימה על תיק הגב שלי. לעולם לא אפטר מהתיק הזה.<span class="no-break"> לעולם.</span></p>
			<p class="textindent">"יוז, אנחנו צריכים ללכת," מישהו<span class="no-break"> קורא.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מסמן לו להמתין, משיב את המכסה לטוש ומושיט אותו אליי. "אני חייב ללכת לשיעור, אבל אולי עוד נתראה." הוא קורץ לי ופונה ללכת, עובר לריצה קלה ותופס את תיק הגב שלו שחברו זרק<span class="no-break"> לו.</span></p>
			<p class="textindent">"פגשתי כרגע את דקסטון יוז והוא אמר שיש לי עיניים יפות," אני אומרת לעצמי וממשיכה לחצות את המדשאה. שתי בנות שיושבות תחת עץ מעיפות בי מבטים מוזרים, אולם לא אכפת לי. זה היום הראשון הכי שווה בעולם. המבוכה מכה בי שוב כשאני קופצת לרגע לחדרי השירותים כדי להשתלט על עצמי ולמנוע קוצר נשימה בשל התרגשות יתר. התנהגתי כמו מעריצה שרופה, והוא היה נחמד. והוא נגע<span class="no-break"> בי.</span></p>
			<p class="textindent">תמיד דמיינתי לעצמי שאם אפגוש אחד מהידוענים האהובים עליי, אתנהג בקוליות, אהיה קצת אדישה ואתייחס אליהם כאל אנשים רגילים. טעיתי, מן<span class="no-break"> הסתם.</span></p>
			<p class="textindent">ביליתי הרבה יותר מדי זמן בחדרי השירותים, מנסה לסדר את עצמי שאראה חצי נורמלית, ועל כן נאלצתי ללכת במהירות לבניין שבו היה השיעור שלי. עד שהגעתי לשם נותרו רק עוד כשתי דקות לשיעור ואבד הסיכוי לתפוס מקום טוב. הכול בסדר. דמייני<span class="no-break"> הצלחה.</span></p>
			<p class="textindent">אני נכנסת לאולם ההרצאות מהדלת האחורית כדי שלא אצטרך לעבור מול המרצה בדרכי פנימה. כולי מיוזעת ופרועת שיער אני עומדת וסורקת בעיניי את האולם בניסיון למצוא מקום ישיבה. בטני מתכווצת. רק מקומות ישיבה ספורים נותרו באולם. אני ממלמלת סליחה בעודי נדחקת במורד שורת מושבים, מאלצת את היושבים להזיז את רגליהם ואת תיקיהם. כשאני מתקרבת למושב הפנוי אני נתקלת בזוג רגליים ארוכות הפשוטות לפנים וממלמלת עוד סליחה רפה. אני חשה התרוממות רוח כה עזה מהבוקר המופלא שלי עד שאני לא שמה לב לרצועת התיק שעל הרצפה. אני כושלת שוב ומוצאת את עצמי שכובה על זוג<span class="no-break"> רגליים.</span></p>
			<p class="textindent">"מה,<span class="no-break"> לעזאזל</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">כוס קפה חד־פעמית נוחתת על הרצפה ותוכנה מותז על פניי ועל חולצתי. שלולית נוצרת מתחת למושב שעליו התכוונתי לשבת. אני נאבקת להזדקף בלי להניח את ידי בשלולית הקפה. "אלוהים, אני מצטערת." ובפעם השנייה בעשרים הדקות האחרונות אני מוצאת את עצמי בוהה בעיניים המוכרות האלה. "זה כמו אחד הפרקים מעונה שתיים!" אני אומרת, רק שהפעם אני נזהרת שלא לדבר בקול<span class="no-break"> רם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">דקסטון מחייך חיוך זחוח, אולי נזכר בפרק שאליו התייחסתי, ההוא שבו הבחורה מועדת ונופלת לחיקו ובסוף הם יוצאים במשך שלוש העונות הבאות. לפני שהוא מספיק לומר משהו הבחור שלצידו מעיר, "לעזאזל, יוז. אי אפשר לקחת אותך לשום מקום בלי שאיזו מעריצה תשליך את עצמה<span class="no-break"> עליך?"</span></p>
			<p class="textindent">חבריו פורצים בצחוק, אבל דקסטון רק מגלגל עיניים. "אל תהיה חרא, מקווין, ותזיז את התיק הדפוק שלך. בגללך היא<span class="no-break"> מעדה."</span></p>
			<p class="textindent">הוא מזיז את רגליו ועוזר לי לקום. אני צונחת על המושב הפנוי לצידו, גרוני חנוק ולחיי בוערות מבושה. מאוחר מכדי למצוא מקום אחר, וגם כך כבר משכתי יותר מדי תשומת לב. אנשים נועצים בי מבטים ומגחכים ברשעות. אני צריכה לסדר את רגליי ולאחוז את התיק בחיקי כדי שלא אדרוך בשלולית הקפה. אני שמחה ששערי פזור היום כי פניי<span class="no-break"> בוערות.</span></p>
			<p class="textindent">"אולי נהמר על כמה צווי הרחקה תצטרך לבקש השנה?" שואל אחד מחבריו בקול<span class="no-break"> רם.</span></p>
			<p class="textindent">בטני מתכווצת ואני חשה שעורי לוהט ולח. עיניי מאיימות לעלות על גדותיהן, אז אני נועצת את ציפורניי בכף ידי. האירוע במדשאה הוא דבר אחד, אבל כעת יש את כל זוגות העיניים האלה, שמהם לא אוכל לברוח במשך השעה<span class="no-break"> הקרובה.</span></p>
			<p class="textindent">למזלי, המרצה מבקש מהכיתה להשתתק והגיחוכים שלצידי פוסקים. בסוף השיעור אני מדביקה את מבטי לתיקי בעודי תוחבת לתוכו את ספרי הלימוד. פתק מקופל צונח על השולחן<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">"נתראה בשבוע הבא." דקסטון מעניק לי חיוך, מטיל את תיקו על כתפו והולך בעקבות חבריו לאורך המושבים. אני ממתינה עד שהם ילכו לפני שאני פותחת את<span class="no-break"> הפתק.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-2">בדיוק כמו בעונה שתיים</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> ;)</span></span></p>
			<p class="textindent">כמו אידיוטית מוכת אהבה אני נושאת איתי את הפתק לכל מקום למשך השנה כולה ולאחר מכן מצפינה אותו במגירת התחתונים שלי למשמורת. בכל פעם שהוא אומר לי שלום אני כמעט מתעלפת. בשיעורים הוא תמיד יושב מאחוריי, ומחייך אליי בכל פעם שהוא חולף על פניי בקמפוס, וכשאנחנו מתחילים לערוך משפטי דמה בכיתה, אנחנו תמיד מתמודדים זה מול זה, וזה נראה לי כמו<span class="no-break"> פלירטוט.</span></p>
			<p class="textindent">אבל בסופו של יום, גם אם ממש נראה לנו שהמתחרים ידידותיים, כולנו דואגים לעצמנו. בשנה האחרונה ללימודי המשפטים, כשאני פונה אליו בבקשת עזרה, אני באמת לא צריכה להיות מופתעת כשאני מגלה שהוא דפק אותי כדי להשיג את הדבר האחד שעבורו עבדתי קשה<span class="no-break"> כל־כך</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">ממש עזרו לי כל התרגילים האלה שבהם דמיינתי את ההצלחה<span class="no-break"> שלי.</span></p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 26.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

Notify me

באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי

מייל לעדכון

בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי

לפי נושאים

הומור הזדמנות שנייה הפכים נמשכים מידידים לאוהבים מיריבים לאוהבים נוגע ללב קומדיה רומנטית רומנטיקה בעבודה רומנטיקה מרגשת תצילי אותי

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!