סופר הניסים
רומן מרגש על אהבה, תקווה וסודות מהעבר.
ימים לפני שהוא עוזב לתפקיד חדש מעבר לים, טאנר מגיע לעיירה אשבורו שבקרוליינה הצפונית, בחיפוש אחר שורשיו. שם הוא פוגש את קייטלין – רופאה ואם חד-הורית – והמפגש ביניהם מצית חיבור מיידי אך בלתי אפשרי. כשהוא עוזב, נדמה שהכול נגמר, אך הופעתו של אייל לבן מסתורי ביער הסמוך משנה את הכול ומובילה לחשיפת סוד עמוק מהעבר.

לאוהבות ולאוהבי רומנים סוחפים עם ניחוח של קסם ונגיעה של גורל.
”סופר הניסים” הוא רומן נוגע ללב מאת ניקולס ספארקס, מחבר רבי-המכר האהוב. זהו סיפור על מפגש מקרי שמוביל לגילוי עצמי, על כוחה המרפא של האהבה, ועל הניסים הקטנים שמופיעים בדיוק כשצריך. מושלם לחובבי דרמות רומנטיות עם עומק רגשי וניחוח של תקווה.
שם: סופר הניסים
מחבר/ת: ניקולס ספארקס
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 011415752
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 99.00
				
<div class="_idGenStoryDirection-1 _idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
<p class="עימוד_chapterheadline ParaOverride-4"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">פרק ראשון</span></p>
<p class="עימוד_small-number">1</p>
<p class="עימוד_date"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">מרץ 2023 </span></p>
<p class="עימוד_indented-txt">טאנר יוז יצא למרפסת הבית שהיה שייך פעם לסבו ולסבתו, ונעל את הדלת מאחוריו. בידו האחת הוא נשא תרמיל, ובידו השנייה את החליפה שלבש להלוויה של סבתו חמישה שבועות קודם לכן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא הרים את מבטו וראה ענן יחיד מבהיק בלובנו בשמי הבוקר. זה עמד להיות עוד יום יפה כמו גלויה בפלורידה, והוא חשב שוב שסבו וסבתו בחרו במקום נחמד להתיישב בו לצמיתות. פנסקולה הייתה מאז ומעולם עיירה צבאית, ויוצאי צבא רבים עברו לגור באזור כשפרשו לגמלאות; הוא חשב שסבו וסבתו, בעיקר סבו, שהיה מכונאי לשעבר בצבא, השתלבו שם מצוין.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא השאיר את המפתח מתחת לעציץ עבור סוכן הנדל"ן, שתכנן להגיע לשם מאוחר יותר. הרהיטים כבר פונו, צַבָּעים הוזמנו, וסוכן הנדל"ן רמז לו שהמקום יימכר במהירות. טאנר בילה את רוב החודש האחרון במיון חפציהם של סבו וסבתו ובעיבוד החודשים האחרונים שבילה עם סבתו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא העיף מבט מעבר לכתפו בפעם האחרונה, התגעגע אליה והתגעגע לסבו. סבו וסבתו היו ההורים היחידים שהכיר מעודו. אימו היחידנית מתה דקות ספורות לאחר לידתו. הידיעה שהם אינם עוד עוררה בו תחושה מוזרה, והמילה "יתום" נראתה לו בַּמָקום. אחרי הכול, אימו הייתה קיימת עבורו רק בתמונות, ועד לאחרונה הוא גם לא ידע דבר על אביו הביולוגי. בדרכם השתקנית, סבו וסבתו רמזו לו שהם אינם יודעים את זהותו של האב, וטאנר שכנע את עצמו לפני זמן רב שזה לא חשוב. ברור שלעיתים הוא הצטער על כך שלא זכה להכיר את הוריו, אבל הוא גדל בבית אוהב, וזה כל מה שחשוב באמת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא הניח למחשבותיו והחל ללכת לעבר מכוניתו, שנראתה לו <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">מהירה </span>גם כשחנתה בשביל הגישה. היא הייתה העתק של שֶלְבִּי <span class="סטיילים-לאנגלית_אנגלית" lang="en-US" xml:lang="en-US">GT</span><span class="סטיילים-לאנגלית_אנגלית" lang="en-US" xml:lang="en-US">500 </span><span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">KR</span> משנת 1968 שיוצרה על ידי רבולוג'י קארס, אדומה כמו סוכרייה עם פסי וימבלדון לבנים. אף שהייתה חדשה לגמרי, היא נראתה זהה למכוניות שירדו מפס הייצור יותר מחצי מאה קודם לכן. זה היה הדבר הראוותני ביותר שטאנר רכש לעצמו אי פעם, וכשהגיעה הוא הצטער על כך שסבו אינו בחיים כדי לראות אותה. שניהם אהבו מכוניות שרירים אמריקאיות, ואף שהמכונית הזו לא הייתה מקורית, היא יוצרה כדי שייסעו בה ולא כדי שיאחסנו אותה בחניה של אספן, וזה התאים לו בהחלט.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ובכל זאת עם בוא הקיץ היא תעמוד בחניה מקורה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">טאנר דחס את התיקים לתוך תא המטען לצד תיבת מזכרות שלקח מהבית. תיק הגב שלו כבר היה מונח על מושב הנוסע. המנוע נדלק בנהמה גרונית, וטאנר החל לנסוע דרך העיר לעבר הכביש המהיר. הוא חלף על פני חנויות רשת ומסעדות מזון מהיר, וחשב שפרט לחוף, פנסקולה לא שונה כל כך ממקומות אחרים במדינות אחרות שביקר בהן לאחרונה. הוא עדיין לא התרגל לדמיון הרב בין חלקים רבים של ארצות הברית, ותהה אם אי פעם יפסיק להרגיש כמו זר בארצו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בזמן הנסיעה נדדו מחשבותיו בין נקודות השיא של חייו: נעוריו, שאותם בילה בתריסר בסיסים צבאיים שונים בגרמניה ובאיטליה, ההכשרה הבסיסית שעבר בפורט בנינג שבג'ורג'יה, וכמעט עשור וחצי בצבא. ומעבר לים – הפעמים הרבות שבהן הוצב במזרח התיכון, ולאחר שעזב את השירות, עבודת האבטחה שלו עם <span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">USAID</span> - הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ומאז?</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא עדיין המשיך לנדוד, ולו רק מפני שזה כל מה שידע לעשות. את רוב השנים האחרונות הוא בילה בדרכים, כשנסיעותיו לוקחות אותו מצד אחד של המדינה לצידה האחר. הוא מילא את הטלפון שלו בצילומים של פארקים לאומיים ואנדרטאות שונות כשנפגש מחדש עם חברים, וחשוב מכך, כשביקר את משפחותיהם של חברים אחרים שהכיר בשירות ושכבר אינם בין החיים. בסך הכול הוא הצליח למנות עשרים ושלושה חברים שנהרגו, או כאלה שהתאבדו לאחר שעזבו את השירות. כשדיבר עם אלמנותיהם או עם הוריהם הייתה לו הרגשה שהוא עושה את הדבר הנכון, כאילו הוא מתקרב לתשובה שהוא מחפש, גם אם אינו יודע עדיין מהי השאלה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אף שהתכוון לפגוש עוד כמה משפחות מהרשימה שלו, המסע שלו בדרכים נקטע באוקטובר האחרון, כשנודע לו שזמנה של סבתו הולך ואוזל. איכשהו, למרות השיחות והודעות הטקסט הסדירות שלהם, היא נמנעה מלספר לו שכמה חודשים קודם לכן אבחנו אצלה מחלת ריאות סופנית. הוא מיהר לחזור לפנסקולה, שם מצא אותה יושבת במיטה ונעזרת במטפלת. המחשבה הראשונה שחלפה במוחו הייתה שהיא נראית קטנה יותר מכפי שזכר ושנשימתה מאומצת למרות מְכַל החמצן, מה שגורם לדיבורה להיות איטי וקטוע. המראה גרם לבטנו להתהפך, ובמשך החודשים הבאים הוא כמעט לא מש מצידה. הוא לקח על עצמו את רוב ההאכלה והטיפול בה, ולעיתים קרובות ישן על מיטה מתקפלת שהציב בחדר השינה שלה. הוא הכין לה מילקשייקים עתירי קלוריות ומעך את המזון שלה עד שהיה רך כמו מזון תינוקות. הוא הבריש בעדינות את שערה המידלדל ומרח משחה על שפתיה הסדוקות. לעיתים קרובות, אם היא לא ישנה אחר הצהריים, הוא נהג לקרוא לה מתוך אוסף שיריה של אמילי דיקנסון, בעת שהיא התמקדה בנוף שמחוץ לחלונה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מכיוון שקשיי הדיבור שלה החמירו עם חלוף השבועות, הוא היה זה שדיבר רוב הזמן. הוא סיפר לה על הגרנד קניון, על גרייסלנד, על מלון קרח בצפון ויסקונסין, ועל תריסר מקומות אחרים, בתקווה שתצליח להיות שותפה להתלהבות שלו. אך במקום זאת, הדאגה שעל פניה אמרה לו רבות. <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">אני מודאגת מזה שאני משאירה אותך מאחור,</span> נראה היה שהיא אומרת, <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">החיים שלך כל כך לא יציבים.</span> כשניסה להסביר לה שוב שהוא נוסע כדי לכבד את החברים שאיבד, היא נדה בראשה. "אתה צריך... בית," היא אמרה בקושי, לפני שנכנעה להתקף שיעול ממושך. כשהתאוששה, היא סימנה לו שיושיט לה את בלוק הכתיבה שעל שולחן הלילה שלה. <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">מצא את המקום שאתה שייך אליו והפוך אותו לשלך,</span> היא שרבטה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בידיעה שהיא תתאכזב מכך שהוא לא מתקדם בכיוון שהתוותה לו, הוא לא סיפר לה שווינס תומאס, חבר ותיק שלו מ־<span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">USAID</span>, יצר איתו קשר בינואר. וינס התכוון להתחיל עבודה חדשה באפריקה. הם כבר עבדו יחד בקמרון, והוא סיפר לטאנר שהוא זקוק לסגן ראש אבטחה שמכיר את המדינה ואת הפוליטיקה שלה. טאנר זכר שקיבל את ההצעה, וחשב בזמנו שהיא טובה כמו כל הצעה אחרת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כעת, כשנסע שוב בכביש המהיר בפעם הראשונה זה חודשים, הנוף הכפרי המישורי של צפון פלורידה חלף על פניו כמו כתם מטושטש. לאחר ביקור קצר בבית משפחתו של חברו הטוב ביותר, גלן אדוארדס, טאנר תכנן לנסוע לאשבורו, קרוליינה הצפונית, ותהה מה ימצא שם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אשבורו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">סבתו רשמה את שמה של העיירה הקטנה הזו בפנקס, זמן לא רב לפני ששקעה בתרדמת.</p>
<p class="עימוד_small-number-in-text">2</p>
<p class="עימוד_indented-txt">כמו פנסקולה, מזרח קרוליינה הצפונית היה יעד חביב על פורשים מהצבא, ולאחר שעזב את דלתא – כוחות הצבא המיוחדים – גלן מצא שם את מקומו. הוא ניהל שם קורס לשימוש בנשקים מיוחדים שהכשיר צוותי משטרה וצוותים מיוחדים מרחבי הארץ. לו ולאשתו, מולי, היה בית בפַּיין נוֹל שוֹרס שהשקיף על מיצר בוג, והם גידלו שני ילדים, שהתקרבו לגיל חטיבת הביניים. טאנר יצא ממכוניתו ולא הופתע מכך שגלן המתין לו במרפסת הקדמית עם בקבוק בירה. הם עברו כל כך הרבה ביחד במהלך השירות, עד שהיה נדמה שהם יכולים לקרוא זה את מחשבותיו של זה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לבית היו תקרות גבוהות ונוף נהדר, וגם מראה מבולגן של בית שמשפחה גרה בו, עם תרמילים שנערמו בפינות וציוד ספורט שנערם ליד הדלת. כשהילדים לא דרשו את תשומת ליבו של גלן, הם כמהו לתשומת ליבו של טאנר, והראו לו משחקי וידיאו או שאלו אותו אם יראה איתם סרט. הוא נהנה מזה – מאז ומתמיד אהב ילדים – ומולי, עם חיוכה הנינוח והבעתה הסבלנית, הייתה אישה מהסוג שהוציא מגלן את המיטב.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא בילה איתם שלושה ימים, חלק איתם ארוחות והכיר את משפחתם המורחבת. הם הלכו לחוף ולאקווריום של קרוליינה הצפונית, ובערבים הם פטפטו במרפסת האחורית מתחת לחופה של כוכבים. בדרך כלל מולי הייתה הולכת לישון ראשונה, ואז טאנר וגלן היו מנהלים שיחות ארוכות, אחד־על־אחד.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בערב הראשון טאנר עדכן את גלן בנסיעותיו ובנופים שראה, ואז תיאר את ביקוריו אצל משפחות החברים שאיבד. גלן ישב בשקט במהלך החלק הזה – גם הוא הכיר רבים מהם – ולבסוף הודה שלא היה מסוגל לעשות את זה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא יודע מה הייתי אומר להם."</p>
<p class="עימוד_running-txt">טאנר ידע למה הוא מתכוון. גם לו זה לא היה קל, בעיקר במקרים של התאבדויות, והשיחה עברה בסופו של דבר לנושאים קלים יותר. הוא סיפר לגלן על הצעת העבודה בקמרון ולקראת הסוף, הוא דיבר על החודשים האחרונים שבילה בפנסקולה, ואפילו על התגלית המפתיעה שסבתו חשפה בפניו לבסוף, ושהסבירה את נסיעתו הצפויה לאשבורו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"רגע," אמר גלן, לאחר שקלט את המידע במלואו. "היא שיתפה אותך במידע הזה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בהתחלה חשבתי שהיא מבולבלת, אבל כשהיא כתבה את זה, הבנתי שהיא רצינית."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"איך זה גרם לך להרגיש?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הייתי המום, אני מניח. אולי אפילו קצת כעסתי. מצד שני, ידעתי שהיא חושבת שעשתה את הדבר הנכון כשלא סיפרה לי קודם. אולי היא חשבה שהיא מגינה עליי איכשהו. ו... אני עדיין אוהב אותה. מבחינתי, הם היו ההורים שלי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">גלן חשק את שפתיו ולא אמר דבר, אבל מאוחר יותר, בערב האחרון שלהם יחד, הוא חזר לנושא. "חשבתי על מה שסיפרת לי באותו ערב, ואני חייב להודות שאני קצת מודאג בקשר אליך, טאן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כי אתה חושב שלנסוע לאשבורו זו טעות?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא," ענה גלן. "הסקרנות שלך לגבי העבר שלך מובנת לי לגמרי. אם מישהו היה מטיל עליי פצצה כזאת, בטח הייתי עושה את אותו הדבר. אבל אני מודאג מאיך שאתה חי מאז שעזבת את העבודה האחרונה שלך. זאת אומרת, אני יכול להבין שאתה לוקח קצת זמן כדי לנסוע ולבקר חברים או מה שזה לא יהיה, ואני מבין שהיית צריך לטפל בסבתא שלך כשהיא הייתה חולה. אבל לחזור לקמרון? את זה אני לא מבין. נראה לי שאתה דוחה את החיים שלך במקום לחיות אותם. ואפילו הולך אחורה. זאת אומרת, אף פעם לא היה לך בכלל בית, נכון? הנדודים עוד לא התחילו לעייף אותך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">אתה נשמע כמו סבתא שלי,</span> חשב טאנר, אבל שמר זאת לעצמו. הוא הסתפק במשיכת כתפיים. "היה לי טוב שם."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מבין את זה," נאנח גלן. "רק שתדע שאם תחליט אי פעם להשתקע, יש לך עבודה שמחכה לך אצלי בחברה. תוכל לבחור איפה אתה רוצה לגור, תקבע את סדר היום שלך, ותהיה לך הזדמנות לעבוד שוב עם כמה מהבחורים מדלתא. למולי יש אפילו אחות רווקה." הוא הניע את גבותיו בפלרטטנות, וטאנר נאלץ לצחוק.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"תודה," הוא אמר ולגם מהבירה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"ובקשר לחיפוש שלך..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"חשבתי שאמרת שאתה מבין את הסקרנות שלי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני באמת מבין. רק תהיתי אם ניסית להשתמש בשירותים לבירורים גנאלוגיים כמו '23 ואני' או באחד האתרים האחרים של די־אן־איי?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ניסיתי את כולם, אבל חוץ משני קרובים רחוקים מאוד באוהיו ובקליפורניה – רחוקים ממש – לא מצאתי אף אחד. זו כנראה הייתה משפחה קטנה. אבל אם יש לך הצעות שיכולות לקצר את התהליך, אני פתוח לרעיונות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אין לי," הוא אמר, "והתוכנית שלך בהחלט מיושנת, אבל מי יודע? זו השיטה שבה אנשים חיפשו פעם, נכון? יכול להיות שיהיה לך מזל."</p>
<p class="עימוד_running-txt">טאנר הנהן, אבל תהה שוב מה הסיכויים למצוא מישהו מלפני יותר מארבעים שנה, בייחוד כשהשם הפרטי ושם המשפחה כל כך נפוצים עד שכמעט אין להם משמעות. בארצות הברית לבדה היו כמעט שני מיליון איש עם אותו שם משפחה – הוא בדק את זה בגוגל – ויותר ממאה מהם גרו באשבורו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בהנחה שניתן בכלל לסמוך בשלב זה על הזיכרון של סבתו. בשרבוט הרופף והכמעט בלתי קריא שלה, כל מה שהצליחה לכתוב היה:</p>
<p></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">אבא שלך</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">דייב ג'ונסון </span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">אשבורו קרוליינה הצפונית</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">אני מצטערת</span></p>
<p class="עימוד_small-number-in-text">3</p>
<p class="עימוד_indented-txt">הנסיעה לאשבורו מפיין נול שורס ארכה ארבע שעות. טאנר הגיע לעיר, נכנס לחנות וולמארט וקנה מפה, מחברת ועטים ואז צעד אל הספרייה. בעזרת גברת נחמדה בדלפק ההשאלה, נודע לו שאמנם אין בספרייה ספרי טלפונים משנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, אבל היא הצליחה למצוא ספר טלפונים משנת 1992. הוא נאלץ להסתפק בזה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הצעד הבא היה למצוא את אביו, אדם שלא פגש מעודו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא פרש את המפה על אחד משולחנות הספרייה וחילק את העיר לארבעה רבעים. לאחר מכן, באמצעות ספר הטלפונים הישן, הוא איתר על המפה את הכתובות של כל אלה ששמם ג'ונסון. בעזרת האייפון שלו, הוא הצליב את הג'ונסונים מספרי הטלפונים הישנים עם אלה שהופיעו גם במדריכים המקוונים, והקיף על המפה רק את מי שנמצאה ביניהם התאמה. הוא חשב שאם הוא עומד להתחיל לדפוק על דלתות, מוטב שיעשה זאת בדרך היעילה ביותר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא לא הצליח לסיים לפני שהספרייה נסגרה, ופירוש הדבר היה שהוא יצטרך לחזור ביום שני. הוא שקל לבקר גם במשרדי המחוז; רישומי קרקעות עשויים לסייע לו בחיפושים, אבל גם זה יצטרך לחכות עד לאחר סוף השבוע.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לאחר שהשאיר את חפציו במלון המפטון אין, הוא חש צורך למתוח את רגליו ויצא לחקור את מרכז העיר. הוא טייל וחלף על פני חנות עתיקות, חנות פרחים וקומץ חנויות בוטיק שהיו ממוקמות בקומות הקרקע של בניינים שנבנו בתחילת המאה הקודמת. במרכז העיר היה פארק נהדר, ולמרות העננים שהלכו והתעבו בשמיים, המדרכות המו אנשים שטיילו עם כלביהם או דחפו עגלות תינוק. המראות נראו לו כאילו נלקחו מתקופה אחרת, וטאנר ניסה לדמיין איזה חיים יש לילדים שגדלים כאן. הוא תהה אם אביו פגש כאן את אימו. עד כמה שידע, סבו וסבתו מעולם לא גרו כאן, אז איך הצטלבו דרכיהם של אימו ואביו? עוד שאלות שסבתו לעולם לא תוכל לענות עליהן, הוא הצטער על כך שלא זכה לעוד קצת זמן איתה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא הספיק לחזור למלון זמן לא רב לפני שטיפות הגשם הראשונות החלו לרדת, ואז קרא עד שעת ארוחת הערב, ושקע בספר על זירת האוקיינוס השקט במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא חשב על האופן שבו הלוחמה המודרנית התפתחה מאז, גם אם המחיר ששילמו הלוחמים נותר זהה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בטנו החלה לקרקר, אז הוא מצא בטלפון שלו בר ספורט שהניח שימצא בו ארוחת ערב. כשהגיע לקואוצ'ס, להפתעתו מגרש החניה היה מלא, והוא הצליח לחנות רק אחרי שהקיף את האזור פעמיים. ברגע שעבר בדלת, הציפו אותו צלילים שבקעו ממסכי טלוויזיה רבים ששידרו בווליום גבוה משחק כדורסל של קולג'. למראה המעריצים המריעים, הוא נזכר במשהו שאמר גלן על "הטירוף של מרץ", טורניר הכדורסל לגברים של אן־סי־איי־איי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">טאנר פילס את דרכו בקהל, סקר אוטומטית את פניהם ושפת גופם של האנשים סביבו, וסיווג כל אחד שנראה לו שיכור או משחר לריב. לא רחוק מהבר, מקובצים סביב שולחן גבוה, ישבו שלושה גברים שכנראה נשאו נשק. לכל אחד מהם הייתה בליטה מחשידה בגב התחתון, אך לפי התספורות ושפת הגוף שלהם, הוא חשד שהם שוטרים או סגני שריף לא בתפקיד, שנרגעים לאחר יום עבודה. למרות זאת, הוא בחר מקום בבר שממנו יוכל לפקוח עין עליהם, כמו גם על רוב הלקוחות האחרים. קשה להיפטר מהרגלים ישנים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כשהמוזג הבחין בו לבסוף, הוא הזמין המבורגר ובירה קראפט, משהו שמכינים במקום, ונהנה משניהם. לאחר שהמוזג בא ואסף את צלחתו הריקה, הוא צפה במשחק בהיסח הדעת בעודו מסיים את הבירה שלו. בזמן שלגם, הקהל שאג לפתע וגרם לטאנר לקפוא אינסטינקטיבית. הטלוויזיות הראו בהילוך חוזר רכז שמשחיל זריקת שלוש נקודות. הוא נשף וקלט צליל נוסף, כזה שלא היה שייך להמולה הכללית.</p>
<p class="עימוד_running-txt">קול. קול של אישה. "אמרתי לך <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">לעזוב אותי!</span>"</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא הסתובב וראה אישה צעירה עם שיער חום כהה. היא עמדה ליד תא ונאבקה לשחרר את זרועה מאחיזתו של גבר צעיר שחבש כובע בייסבול מופנה אחורה. טאנר ספר את מה שנראה כמו חמישה צעירים – שלושה בחורים ושתי בחורות, כולל הברונטית – וראה אותה מצליחה לבסוף לשחרר בכוח את זרועה. אף שהוא לא היה להוט להתערב, הוא היה חשדן כלפי גברים שמשתמשים בכוחם הפיזי כדי להפחיד נשים. אם הבחור יתפוס אותה שוב, הוא החליט, הוא ירגיש מחויב לעשות משהו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">למרבה המזל, הנערה שעטה משם לעבר הדלת הראשית. חברתה הבלונדינית החליקה במהירות מתוך התא והלכה בעקבותיה, והבחורים שסביב השולחן החלו לצחוק ולצעוק אחרי הנערות שיצאו מהמקום.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אידיוטים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">טאנר הפנה את תשומת ליבו בחזרה אל הטלוויזיה, וכשנותרו לו רק שתי לגימות מהבירה, הוא הניח אותה בצד והתכונן לצאת משם. כשאסף את מעילו נדד מבטו אל התא שבו צפה קודם לכן, והוא קלט שהבחור עם כובע הבייסבול המופנה לאחור, זה שתפס את הבחורה, איננו ליד השולחן, אף ששני חבריו נותרו במקומם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לעזאזל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא מיהר דרך הקהל לעבר הדלת ויצא מהבר, סרק את מגרש החניה והבחין ב"כובע בייסבול" ובשתי הבחורות ליד רכב <span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">SUV</span> שחור. גם מרחוק היה ברור שמתנהל ביניהם ויכוח. "כובע בייסבול" אחז שוב בזרועה של הנערה, אבל הפעם מאמציה להשתחרר כשלו. טאנר התקדם לעברם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"יש בעיה?" קרא בקול.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כולם כאחד הפנו אליו את מבטם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מי אתה, לעזאזל?" נהם "כובע בייסבול", בלי להרפות מהנערה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">טאנר סגר את הפער ביניהם עד שהיה רק במרחק כמה מטרים משם. "תעזוב אותה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כובע בייסבול" לא הגיב, וטאנר התקרב עוד יותר. הוא חש איך ההכשרה שקיבל בדלתא נכנסת לפעולה, וכל עצב בגופו נדרך. "זאת לא בקשה," הוא אמר בקול שקול ויציב.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הצעיר היסס עוד שנייה, ואז שחרר את זרועה של הנערה. "רק ניסיתי לדבר עם החברה שלי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">לא</span> החברה שלך," הברונטית צרחה לפתע. "יצאנו פעם אחת! אני בכלל לא מבינה למה אתה כאן!"</p>
<p class="עימוד_running-txt">טאנר נפנה לעברה, וראה שהיא משפשפת את זרועה כאילו היא עדיין כואבת. "את רוצה לדבר איתו?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא הרפתה מזרועה. "לא," היא אמרה בשקט. "אני רק רוצה ללכת הביתה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">טאנר נעץ מבטו בצעיר. "נראה לי ברור לגמרי," הוא אמר. "למה שלא תחזור פנימה לפני שתסתבך בצרות?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כובע בייסבול" פתח את פיו כדי לומר משהו ואז התחרט. הוא לקח צעד אחורה ואז הסתובב סוף־סוף כדי ללכת. טאנר צפה בו מתרחק. ברגע ש"כובע בייסבול" היה בפנים, טאנר פנה אל הצעירה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"את בסדר?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני חושבת," היא מלמלה, בלי ממש לפגוש את מבטו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היא תהיה בסדר," התערבה חברתה. "אבל לא היית צריך להפחיד אותו."</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">אולי,</span> חשב טאנר, <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">ואולי לא.</span> הוא כבר למד שפגיעה באגו עדיפה לעיתים קרובות על האלטרנטיבה. אבל זה כבר נעשה. "אז שיהיה לכן ערב נעים." הוא הנהן. "תנהגו בזהירות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא שם פעמיו אל הקצה המרוחק של המגרש, מצא את מכוניתו והתיישב מאחורי ההגה. בדרכו ליציאה מהחניה הוא חלף על פני המקום שבו נתקל בשלושת הצעירים. הבנות כבר לא היו שם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא רצה לבדוק את מסלול הנסיעה שלו, לכן עצר את המכונית ורכן הצידה כדי לחלץ את הטלפון מכיסו האחורי. בדיוק אז, רכב ה־<span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">SUV</span> הגדול שחנה מימין לו נסע לפתע אחורה אל תוך המעבר במהירות שיא. לפני שטאנר הספיק להגיב, הוא חש את הצד האחורי של מכוניתו מתנדנד, ראשו נזרק בכוח, והוא שמע צליל של מתכת נמעכת. ואז בבת אחת זה נגמר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כפי שאימנו אותו לעשות, הוא סרק את עצמו אוטומטית כדי לראות אם נפצע; הידיים והרגליים שלו היו בסדר, הוא לא דימם, ואף שצווארו וגבו אולי יכאבו בבוקר, הוא לא נפגע באופן רציני.</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">אבל המכונית שלו...</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא לקח נשימה עמוקה כשפתח את הדלת שלו. הוא קיווה שהפגיעה אינה קשה כפי שהרגיש או שמע, אבל כבר חשד בגרוע ביותר. הוא הסתובב תחילה סביב החלק הקדמי, אחר כך מאחור, וראה שפאנל הצד האחורי של הרכב התרסק ונלחץ לתוך הצמיג. הפנס האחורי התנפץ, ומעוצמת המכה תא המטען נפתח והתעקם כך שלא ניתן לסגור אותו.</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">המכונית שלי, </span>הוא קונן. <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">המכונית החדשה שלי...</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">טאנר, שכעסו החל להתגבר, נזקק לרגע כדי להבין שהנהג השני עדיין לא יצא מרכבו. רכב גדול, סַבֶּרְבֶּן. הוא לקח כמה נשימות עמוקות כדי להתייצב, ורק כשהיה בטוח שיוכל להתמודד עם הבחור בלי לצאת מכליו, הוא פנה לעבר צד הנהג, שנראה ללא פגע. כשהגיע אליו, הדלת נפתחה וזוג רגליים דקות ולא יציבות יצא מהרכב. טאנר נדהם כשקלט שהוא עומד שוב פנים אל פנים מול הברונטית. היא הייתה חיוורת, עיניה פעורות לרווחה, והיא השמיעה קול השתנקות לפני שהרימה את ידיה אל פניה והחלה לבכות.</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">אלוהים,</span> מלמל טאנר לעצמו. <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">זה מה שאני מקבל על זה שניסיתי להיות בחור טוב.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא נתן לה דקה, ואז עוד דקה. הגיל שלה, ביחד עם תגובתה, גרמו לו לחשוד שזוהי התאונה הראשונה שלה, שזו תמיד חוויה טראומטית. כשהדמעות שככו, היא ניגבה את אפה בשרוולה. טאנר הידק את שפתיו. הוא חשד שאם ירים את קולו הוא עלול לגרום לפרץ בכי נוסף, וזה הדבר האחרון שהוא רצה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היי. תקשיבי לי," הוא אמר באותו טון רציני שבו פנה קודם אל "כובע בייסבול". "לפני הכול, את יכולה להגיד לי את השם שלך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">נראה שלקח לה רגע לקלוט את דבריו. היא הרימה את מבטה כאילו היא מנסה להתמקד. "אימא שלי תהרוג אותי," היא אמרה.</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">שאלוהים יעזור לי,</span> חשב טאנר. אף שהיא לא ענתה על השאלה שלו, הוא ראה בדבריה סימן לכך שהיא חושבת בצלילות. "אני צריך לוודא שלא נפגעת פיזית. את יכולה לסובב את הראש שלך מצד לצד, ככה? ואז, תראי אם את יכולה להנהן, בסדר?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">טאנר הדגים, ולאחר עיכוב קצר, הנערה חיקתה אותו לאט.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כואב לך בראש או בצוואר?" שאל טאנר. "אפילו קצת?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא," היא אמרה במשיכת אף.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ומה עם הידיים והרגליים, או הגב שלך? את מרגישה עקצוץ או צריבה או כאב או חוסר תחושה מכל סוג שהוא? את יכולה לסובב את המותניים?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא קימטה קלות את מצחה, ואז גלגלה את כתפיה וסובבה את מותניה. "נראה לי שזה בסדר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"יש לי קצת ניסיון בעזרה ראשונה, אבל אני לא רופא. לי אמנם נראה שלא נפצעת, אבל אולי תרצי להיבדק רק ליתר ביטחון."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אימא שלי רופאה," היא אמרה בהיסח הדעת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא הבחין שידיה עדיין רועדות, אז המשיך לשמור על טון מאופק. "מגרש החניה הוא רכוש פרטי אז אני בספק אם אנחנו צריכים להתקשר למשטרה, אבל את יכולה למצוא את הרישיון שלך, את רישיון הרכב ואת תעודת הביטוח?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"המשטרה?" היא שאלה והרימה את קולה בפאניקה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"הרגע אמרתי שלא נצטרך להתקשר אליהם –"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היא בחיים לא תקנה לי עכשיו מכונית משלי," היא קטעה אותו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">טאנר נשא את עיניו לשמיים, ואז ניסה שוב. "את יכולה בבקשה למצוא את הדברים שאנחנו צריכים? רישיון רכב, רישיון נהיגה ותעודת ביטוח."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא מצמצה. "זו המכונית של אימא שלי," היא אמרה כמעט בלחש. "אני לא יודעת איפה רישיון הרכב. או הדברים של הביטוח."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כדאי לך לנסות בתא הכפפות או בקונסולה המרכזית." הנערה הסתובבה, מבולבלת, והזדחלה לאיטה לתוך הרכב. בינתיים, טאנר השתמש בטלפון שלו כדי לצלם את התאונה מזוויות שונות. כשהיא הגיחה לבסוף, היא הושיטה לו את רישיון הרכב ואת רישיון הנהיגה שלה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא מצאתי את תעודת הביטוח, אבל אימא שלי בטח יודעת איפה זה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">טאנר הפך את רישיון הרכב. על צידו האחורי היה רשום שמה של חברת הביטוח ביחד עם מספר הפוליסה. "זה כאן." הוא צילם את המסמכים והחזיר לה את רישיון הנהיגה ורישיון הרכב. מכיוון שהיה ברור שאין לה מושג מה לעשות, הוא שלף את המסמכים שלו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"יש לך טלפון?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא בהתה בנזק שספגו הרכבים. "מה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"תצלמי עם הטלפון שלך את רישיון הנהיגה, רישיון הרכב ותעודת הביטוח שלי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הסוללה בטלפון שלי מתה."</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">ברור שהיא מתה.</span> הוא צילם את המסמכים שלו באמצעות הטלפון שלו. "אמרת שזה הרכב של אימא שלך, נכון? אני אשלח את התמונות של המסמכים שלי אלייך ואליה." הוא נכנס ללוח החיוג בטלפון שלו. "אני יכול לקבל את המספרים שלכן?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתה לא יכול לשלוח אותם אליי? כדי שאני אוכל להסביר לה מה קרה לפני שהיא תתחיל לקבל תמונות ממספר שהיא לא מזהה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא שקל את זה. "בסדר," הוא הסכים. "אני אשלח אותם אלייך, אבל אני יכול לקבל גם את המספר שלה? רק ליתר ביטחון?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא נתנה לו קודם את המספר הסלולרי שלה, ואחר כך את זה של אימא שלה. הוא שמר את המספרים ושלח לה את התמונות; כשהביט בה שוב, הוא ראה אותה נושכת את שפתיה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כדאי שתתקשרי לאימא שלך שתבוא לקחת אותך," הוא הציע והושיט לה את הטלפון שלו. "הידיים שלך רועדות, את בהלם, ואת לא צריכה לנהוג."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא בהתה בטלפון בלי לקחת אותו. "זו המכונית היחידה שלנו." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"ומה עם החברה שלך? היא עוד כאן?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היא כבר נסעה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אז מה לגבי מישהי אחרת? יש לך עוד חברה שאת יכולה להתקשר אליה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא יודעת את מספרי הטלפון שלהן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"איך זה יכול להיות שאת לא יודעת את מספרי הטלפון שלהן?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא בהתה בו כאילו הוא טיפש. "הן בטלפון שלי והרגע אמרתי לך שהסוללה מתה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">טאנר עצם את עיניו וניסה לדמיין את עצמו בתור בודהה. "בסדר... באיזה מרחק מכאן את גרה? אולי אני אסיע אותך הביתה ברכב שלך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא בהתה בו כאילו היא מנסה להעריך אם ניתן לתת בו אמון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מניחה שזה יהיה בסדר," היא הסכימה לבסוף. "זה לא עד כדי כך רחוק."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"את יכולה להחזיר את האוטו לחניה שלך? להפריד בין המכוניות?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"עדיף שאני אעשה את זה," הוא אמר. "המפתחות בפנים?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא משכה באפה ונופפה בידה לעבר המכונית, וטאנר פירש זאת כאישור. למרבה המזל, המנוע נדלק מייד, והוא התקדם באיטיות אל מקום החניה. אחר כך הוא בדק את הפגוש האחורי של הסָבֶּרְבֶּן, אבל מלבד כמה שריטות הוא נראה בסדר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"החדשות הטובות הן שלרכב שלך אין כמעט נזק," הוא אמר והצביע. "חכי כאן, בסדר? אני מחנה את המכונית שלי ומייד חוזר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">טאנר נכנס למכוניתו ומצא מקום פנוי במעבר הבא. הוא נסע באיטיות והתכווץ למשמע הקול המחליא של מתכת שמשפשפת את הצמיג. במראה האחורית, תא המטען המעוּקם חסם חלק משדה הראייה שלו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא תהה אם יצטרך לשלוח את המכונית חזרה לפלורידה או שיוכל לתקן אותה במוסך מקומי, אבל תיאר לעצמו שזה יתברר בקרוב. בינתיים הוא יסיע את הנערה לביתה ויקווה לא להיות עצבני מדי מכדי להירדם אחר כך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא חזר אל ה־<span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">SUV</span> ומצא את הנערה נשענת על צידו, עגמומית אבל בעיניים יבשות. היא הלכה מסביב אל צד הנוסע והניחה לטאנר לטפס אל מושב הנהג. ברגע שהיה מאחורי ההגה, טאנר שלף את תמונת רישיון הנהיגה שלה בטלפון שלו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"את עדיין גרה בדוגווּד ליין?" היא הנהנה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"עם ההורים שלך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"רק עם אימא שלי," היא מלמלה. "הם גרושים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא הכניס את הכתובת לטלפון שלו, שהראה שביתה נמצא במרחק של שמונה דקות בלבד.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"תוודאי שאת חגוּרה," הוא אמר לפני שכיוון את הרכב לעבר היציאה. ברגע שהגיעו לכביש הראשי, הוא העיף מבט לעברה. היא נראתה כמו אסירה המובלת להוצאה להורג.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"את קייסי, נכון? קייסי קופר?" הוא שאל. "ראיתי את זה ברישיון שלך." כשהיא הנהנה, טאנר המשיך. "אני טאנר יוז."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היי," היא אמרה, ועיניה ריצדו אל עיניו. "אני מצטערת שאתה צריך להסיע אותי הביתה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה בסדר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ואני באמת, באמת, <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">באמת</span> מצטערת שפגעתי במכונית שלך."</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">כמוני כמוך. </span>הוא ניסה לדבר כמו סבתו. "תאונות קורות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"למה אתה כל כך נחמד?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא חשב על זה. "אולי אני זוכר שגם אני הייתי פעם צעיר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא השתתקה לרגע, ואז הביטה בו שוב. "החברה שלי אמרה שיש לך עיניים מגניבות. זאת אומרת קמיל. הבחורה שהייתה איתי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">אמרו לו שהצבע שלהן לא רגיל – חום אגוז עם גוון ירוק או זהוב, תלוי באור. "תודה," הוא אמר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היא אמרה שגם הקעקועים שלך מגניבים." למשמע המילים האלה הוא חייך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא שתקה לרגע ובהתה החוצה לתוך הלילה. ואז היא נענעה בראשה ודיברה בקול נמוך. "אימא שלי כל כך תכעס. פשוט, כאילו, <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">ממש.</span>"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה אולי ייקח קצת זמן, אבל היא תתגבר על זה," אמר טאנר. "היא תשמח שלא נפגעת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">נראה שהיא חושבת על זה כשהם נכנסו לפרוור שופע עצים, והיא כיוונה אותו דרך הפניות המתאימות. רוב הבתים היו בני שתי קומות, עם חזיתות לבֵנים וציפוי ויניל, ולפניהם גדרות חיות גזוזות בקפידה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">״זה הבית ההוא," אמרה קייסי לבסוף והצביעה על אחד הבתים המוארים. לבית הייתה מרפסת קדמית קטנה ועליה זוג כיסאות נדנדה, וכשהוא נכנס לכביש הגישה הוא ראה הבזק של תנועה בחלון המטבח.</p>
<p class="עימוד_running-txt">טאנר כיבה את המנוע, אבל לא נראָה שקייסי ממהרת במיוחד לצאת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">״את רוצה שאני אחכה כאן? בזמן שתספרי לאימא שלך מה קרה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">״אתה מוכן?" היא שאלה. "למקרה שהיא תצטרך לדבר איתך?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"בטח."</p>
<p class="עימוד_running-txt">אחרי זה היא הצליחה סוף־סוף לאזור אומץ. כשקייסי נכנסה בדלת הראשית, טאנר יצא מהרכב, נשען על הדלת והמתין.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כעבור כחמש דקות הגיחה אישה מהבית וקייסי בעקבותיה. <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">אימא שלה,</span> חשב טאנר, אבל כשהיא היססה לרגע תחת האור שבקע מהמרפסת, הוא מצא את עצמו נועץ בה את מבטו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא הייתה לבושה במכנסי ג'ינס דהויים ובחולצת איכרים לבנה ופשוטה, שערה החום והארוך היה אסוף בקוקו מבולגן; במבט ראשון היא נראתה צעירה מכדי להיות אימה של קייסי. בגדיה הרפויים לא הצליחו להסתיר את החמוקים הנדיבים של גופה, אבל כשהרימה את ידה כדי להחזיר למקום קווּצה תועה משערה הכהה, היה נדמה לו שזיהה שם חוסר ביטחון, הססנות שרמזה על אכזבה בעבר, או אולי על חרטה<span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">. על מה? </span>הוא תהה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">זו הייתה רק תחושת בטן, הבזק אינסטינקטיבי, אבל כשראה אותה אוספת את עצמה ויורדת מהמרפסת, כשרגליה היחפות עם הציפורניים האדומות מציצות מתחת לדשי הג'ינס שלה, הוא מצא את עצמו חושב, <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-9">לאישה הזאת יש סיפור לספר, ואני רוצה לדעת מהו.</span></p>



</div>



			
ספר מודפס
מחיר מוצר 79.20 ₪ מחיר רגיל 89.10 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 74.24 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
התחלות חדשות נוגע ללב סודות מהעבר עיירה קטנה רומנטיקה מרגשת סופרים איקוניים הזדמנות נוספת לאהבה
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!