המשאלה
בשנת 1996, מגי בת ה-16 מוצאת את עצמה בהיריון לא מתוכנן ונאלצת לעבור לגור אצל דודתה בכפר קטן על אי מרוחק. שם היא פוגשת את ברייס טריקט, בחור נאה ורחב לב שמתחיל את לימודיו באקדמיה הצבאית וֶסט פוינט. מגי נדבקת בתשוקתו של ברייס לצילום, וזה מה שיגדיר את חייה מכאן ואילך. ב-2019, מגי היא צלמת מסעות מפורסמת, אך מצב רפואי מורכב מאלץ אותה להישאר בניו יורק ולהישען על מארק פרייס, עוזר צעיר בגלריה שלה. במהלך הימים שלפני חג המולד, מגי מספרת למארק על חג מולד אחר, עשורים קודם לכן, ועל האהבה ששינתה את מסלול חייה

אמן הרגש ניקולס ספארקס, מחברם של ”היומן”, ”השיבה הביתה” ועוד אינספור רבי-מכר רגישים ומלאי אהבה ויופי, חוזר עם ”המשאלה” – רומן מרתק ונוגע ללב על התפתחות ושינוי, על כוחה של אהבה ראשונה, ועל החלטות שאנו נושאים עימנו לנצח.
שם: המשאלה
מחבר/ת: ניקולס ספארקס
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 011415721
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 99.00
				
<div id="_idContainer005" class="Basic-Text-Frame _idGenStoryDirection-1" dir="rtl">
<p class="עימוד_chapter-headline"><span class="סטיילים-לעברית_בולד _idGenCharOverride-1">זו העונה</span></p>
<p class="עימוד_indented-txt"><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">מנהטן, דצמבר 2019</span></p>
<p class="עימוד_indented-txt">בכל פעם שהגיע דצמבר, מנהטן פשטה צורה והפכה לעיר שמגי לא תמיד זיהתה. תיירים נהרו להצגות בברודווי, הציפו את המדרכות שמחוץ לחנויות הכלבו במרכז העיר ויצרו נהר איטי של הולכי רגל. חנויות ומסעדות מלאו עד אפס מקום בקונים אוחזים בשקיות, שירי חג מולד בקעו מרמקולים נסתרים, וחדרי הלובי של בתי המלון נצצו מרוב קישוטים. עץ חג המולד ברוקפלר סנטר היה מואר בנורות צבעוניות ובהבזקי פלאש מאלפי אייפונים, והתנועה החוצה את העיר, שגם בזמנים הטובים ביותר אינה מהירה, נהייתה כה פקוקה עד שלעיתים קרובות הליכה ברגל הייתה מהירה מנסיעה במונית. אבל ההליכה הציבה אתגרים משלה. רוח קרה הצליפה לעיתים קרובות בין הבניינים, והצריכה לבישת בגדים תחתונים תרמיים, בגדים מצמר עבה ומעילים רכוסים עד הצווארון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מגי דוז, שהחשיבה את עצמה לנפש חופשייה עם תאוות נדודים, אהבה מאז ומעולם את ה<span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">רעיון </span>של חג מולד בניו יורק, אם כי בדרך של <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">תראו כמה זה יפה</span> בגלויה. במציאות, כמו ניו יורקים רבים, היא עשתה כמיטב יכולתה לא להיות במרכז העיר במהלך החגים. במקום זה, היא נשארה קרוב לביתה בצ'לסי או, לעיתים קרובות יותר, ברחה למקומות שבהם האקלים חם יותר. כצלמת מסעות, היא חשבה על עצמה לעיתים פחות כעל ניו יורקית ויותר כעל נוודת, שבמקרה יש לה כתובת קבועה בעיר. במחברת שהיא שמרה במגירת שולחן הלילה שלה היא חיברה רשימה של יותר ממאה מקומות שבהם עדיין רצתה לבקר, חלקם כל כך עלומים ורחוקים, שרק להגיע אליהם יהיה אתגר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מאז נשרה מהקולג' לפני עשרים שנה היא הוסיפה לרשימה וציינה מקומות שהציתו את דמיונה מסיבה זו או אחרת, גם כשנסיעותיה אפשרו לה למחוק יעדים אחרים. כשמצלמה תלויה על כתפה, היא ביקרה בכל היבשות, ביותר משמונים ושתיים מדינות, ובארבעים ושלוש מתוך חמישים המדינות של ארצות הברית. היא צילמה עשרות אלפי תמונות, מתמונות של חיות בר בדלתת אוֹקַוַונְגוֹ בבוטסואנה ועד לצילומים של הזוהר הצפוני בלפלנד. היו תמונות שצילמה כשטיילה ברגל בשביל האינקה, אחרות בחוף השלדים בנמיביה, ועוד יותר בין חורבות טימבוקטו. לפני שתים־עשרה שנים היא למדה לצלול, ובילתה עשרה ימים בתיעוד בעלי החיים הימיים בראג'ה אַמְפַּט. לפני ארבע שנים היא טיילה ברגל אל פַּארוֹ טַקְטְסַאנְג המפורסם, או קן הנמר, מנזר בודהיסטי שנבנה על צלע צוק בבהוטן עם נוף פנורמי של הרי ההימלאיה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אחרים התפעלו לעיתים קרובות מההרפתקאות שלה, אבל היא למדה שלמילה <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">הרפתקה</span> יש הרבה הֶקְשֵרִים, ולא כולם חיוביים. דוגמה לכך הייתה ההרפתקה שבה היא מצאה את עצמה עכשיו. כך היא תיארה את זה לפעמים לעוקבים שלה באינסטגרם ולמנויים שלה ביוטיוב. ההרפתקה שגרמה לה להיות סגורה רוב הזמן בגלריה שלה או בדירת שלושת החדרים במערב רחוב 19, במקום להעז ולנסוע למקומות אקזוטיים יותר. אותה הרפתקה שהובילה אותה מדי פעם למחשבות על התאבדות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">טוב, היא לא באמת תעשה את זה. המחשבה הפחידה אותה, והיא הודתה בכך באחד הסרטונים הרבים שיצרה ביוטיוב. במשך כמעט עשר שנים הסרטונים שלה היו די רגילים כשמדובר בפוסטים של צלמים. היא תיארה את תהליך קבלת ההחלטות שלה כשהיא מצלמת, הציעה הדרכות פוטושופ רבות וסקרה מצלמות חדשות ואת האביזרים הרבים שלהן. בדרך כלל היא פרסמה פעמיים־שלוש בחודש. סרטוני היוטיוב האלה, בנוסף לפוסטים באינסטגרם, הדפים שלה בפייסבוק והבלוג באתר שלה, היו תמיד פופולריים בקרב חנוּנים שוחרי צילום, וגם ליטשו את המוניטין המקצועי שלה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל לפני שלוש שנים וחצי, בגחמה רגעית, היא פרסמה סרטון בערוץ היוטיוב שלה לגבי האבחון האחרון שלה, שלא היה קשור כלל לצילום. את הסרטון, תיאור מבולבל ולא מסונן של הפחד ואי הוודאות שחשה פתאום כשנודע לה שיש לה מלנומה שלב 4, כנראה לא היה צריך לפרסם כלל. אבל מה שהיא ציפתה שיהיה קול בודד שיהדהד אליה בחזרה מנבכי האינטרנט הריקים, הצליח איכשהו לתפוס את תשומת ליבם של אחרים. היא לא ידעה למה או איך, אבל הסרטון הזה, מכל אלה שהיא פרסמה אי־פעם, משך טפטוף, אחר כך זרם קבוע, ולבסוף מבול של דעות, תגובות, שאלות והודעות תמיכה מאנשים שמעולם לא שמעו עליה או על עבודתה כצלמת. מכיוון שהרגישה שהיא צריכה להגיב לאלה שגורלה נגע לליבם, היא פרסמה סרטון נוסף לגבי האבחון שלה, והוא נהיה אפילו יותר פופולרי מקודמו. מאז, בערך פעם בחודש, היא המשיכה לפרסם סרטונים באותה רוח, בעיקר משום שהרגישה שאין לה ברירה אלא להמשיך. במהלך שלוש השנים האחרונות היא דנה בטיפולים שונים ובמה הם גרמו לה להרגיש, ולעיתים אפילו הציגה את הצלקות מהניתוח שעברה. היא דיברה על כוויות מהקרנות, על בחילה ועל נשירת שיער, ותהתה בגלוי על משמעות החיים. היא הרהרה בפחד שלה מפני המוות והעלתה השערות לגבי האפשרות של חיים לאחר המוות. אלה היו סוגיות רציניות, אבל אולי כדי להדוף את הייאוש שחשה כשדנה בנושא כה מדכא, היא עשתה כמיטב יכולתה שהסרטונים יישארו קלילים עד כמה שאפשר. היא שיערה שזה חלק מהסיבה לפופולריות שלהם, אבל מי יודע? הדבר היחיד שהיה בטוח זה שאיכשהו, כמעט בחוסר רצון, היא הפכה לכוכבת של סדרת הריאליטי שלה באינטרנט, זו שהחלה בתקווה, אבל לאט־לאט הוצרה והתמקדה בסוף אחד בלתי נמנע.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ואולי באופן לא מפתיע, כשהסיום הגדול התקרב, אחוזי הצפייה שלה הרקיעו שחקים עוד יותר.</p>
<p class="עימוד_-">*</p>
<p class="עימוד_indented-txt">בסרטון <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">הסרטן</span> הראשון, כך היא כינתה אותם בינה לבין עצמה בניגוד <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">לסרטונים האמיתיים, </span>היא הישירה מבט למצלמה עם חיוך מריר ואמרה, "ישר מההתחלה שנאתי אותו. אבל אחר כך הוא התחיל להתחבב עליי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא ידעה שבהתבדחות על המחלה שלה יש כנראה טעם רע, אבל כל העניין נראה לה אבסורד. <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">למה היא?</span> היא הייתה אז בת שלושים ושש. היא התעמלה בקביעות ושמרה על תזונה בריאה למדי. לא הייתה שום היסטוריה של סרטן במשפחה שלה. היא גדלה בסיאטל המעוננת וחייתה במנהטן, מה ששלל היסטוריה של השתזפות. היא מעולם לא ביקרה במכון שיזוף. שום דבר מזה לא היה הגיוני, אבל זה העניין עם סרטן, לא? הסרטן לא מפלה. הוא פשוט קורה לחסרי המזל, ולאחר זמן־מה היא קיבלה את זה שהשאלה הנכונה יותר לשאול היא <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">למה לא היא?</span> היא לא הייתה מיוחדת. עד לאותה נקודת זמן בחייה, היו פעמים שהיא החשיבה את עצמה למעניינת או אינטליגנטית או אפילו יפה, אבל המילה <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">מיוחדת</span> מעולם לא עלתה בדעתה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כשקיבלה את האבחון שלה, היא הייתה מוכנה להישבע שהבריאות שלה מושלמת. חודש לפני כן היא ביקרה באי וַאדְהוּ שבאיים המלדיביים, במסע צילומים לקוֹנְדֶה נַאסְט. היא נסעה לשם בתקווה לתפוס ממול לחוף את ההארה הביולוגית (ייצור ופליטת אור על ידי אורגניזם חי), שגורמת לגלי האוקיינוס לזהור כמו אור כוכבים, כאילו הם מוארים מבפנים. פלנקטון ים היה אחראי לאור הספקטרלי, המרהיב, והיא הקצתה זמן נוסף לצלם כמה תמונות לשימוש אישי, אולי למכירה בסופו של דבר בגלריה שלה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא סיירה בחוף ריק ברובו ליד המלון שלה באמצע אחר הצהריים עם מצלמה ביד, וניסתה לדמיין את התמונה שתצלם כשהערב ירד. היא רצתה לתפוס רמז לקו החוף, אולי עם סלע בקדמת התמונה, עם השמיים, וכמובן, עם הגלים בדיוק כשהם מתנפצים. בעוד היא מבלה יותר משעה בצילום תמונות שונות מזוויות שונות ומיקומים שונים על החוף, חלפו על פניה בני זוג כשהם מחזיקים ידיים. היא הייתה שקועה בעבודה ובקושי הבחינה בנוכחותם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כעבור כמה דקות, כשסקרה דרך עינית המצלמה את הקו שבו הגלים התנפצו אל החוף, היא שמעה מאחוריה את קולה של האישה. היא דיברה אנגלית, אבל עם מבטא גרמני מובהק.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"סליחה," אמרה האישה. "אני רואה שאת עסוקה, ואני מצטערת להפריע לך."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מגי הורידה את המצלמה. "כן?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"קצת קשה לי להגיד את זה, אבל בדקת את הנקודה השחורה בצד האחורי של הכתף שלך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">מגי קימטה את מצחה וניסתה ללא הצלחה לראות בין רצועות בגד הים שלה את הנקודה שהאישה דיברה עליה. "לא ידעתי שיש לי שם נקודה שחורה..." היא בחנה את האישה בבלבול. "ולמה זה כל כך מעניין אותך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">האישה, בת חמישים בערך, עם שיער אפור קצר, הנהנה. "אולי כדאי שאני אציג את עצמי. אני ד"ר סָבִּין קֶסֶל," היא אמרה. "אני רופאת עור במינכן. הנקודה הזו נראית לא תקינה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מגי מצמצה. "את מתכוונת לסרטן?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא יודעת," אמרה האישה בהבעה זהירה. "אבל אני במקומך הייתי בודקת אותה בהקדם האפשרי. יכול להיות שזה כלום, כמובן."</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">או יכול להיות שזה רציני,</span> ד"ר קסל לא הייתה צריכה להוסיף.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אף שעברו חמישה לילות עד שהשיגה את מה שרצתה מהצילום, מגי הייתה מרוצה מהקבצים הגולמיים. היא תעבוד עליהם בהרחבה בעריכה הדיגיטלית. האמנות האמיתית בצילום בימים אלה כמעט תמיד התמזגה בעריכה, אבל היא כבר ידעה שהתוצאות יהיו מרהיבות. בינתיים, ואף שהיא השתדלה לא לדאוג בקשר לכך, ארבעה ימים לאחר שובה לניו יורק היא קבעה תור אצל ד"ר סניהל קָטרי, רופא עור באפר איסט סייד, ניו יורק.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הביופסיה נלקחה מהנקודה בתחילת יולי 2016, ולאחר מכן מגי נשלחה לבדיקות נוספות. היא עברה סריקות <span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">MRI</span> ו־<span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">PET</span> בבית החולים ממוריאל סלואן קֶטֶרינג בהמשך אותו חודש. לאחר שהתקבלו התוצאות, ד"ר קטרי הושיב אותה בחדר הבדיקות, ושם הוא הודיע לה בשקט וברצינות שיש לה מלנומה שלב 4. בהמשך אותו יום היא הוצגה בפני אונקולוגית בשם לזלי ברודיגן, שתנהל מעכשיו את הטיפול בה. לאחר הפגישות הללו, מגי ערכה מחקר משלה באינטרנט. אף שד"ר ברודיגן אמרה לה שסטטיסטיקה כללית היא כמעט חסרת משמעות כשמדובר בניבוי התוצאות של אדם מסוים, מגי לא יכלה שלא להתקבע על המספרים. שיעור ההישרדות אחרי חמש שנים אצל אלה שאובחנו עם מלנומה שלב 4, כך גילתה, הוא פחות מחמישה־עשר אחוזים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מגי, המומה ונדהמת, הכינה את <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">סרטון הסרטן</span> הראשון שלה כבר למחרת.</p>
<p class="עימוד_-">*</p>
<p class="עימוד_indented-txt">במפגש השני שלה עם הרופאה, ד"ר ברודיגן – בלונדינית תוססת וכחולת עיניים, שגילמה את המושג <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">בריאות טובה </span>–<span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7"> </span>הסבירה לה שוב את הכול לגבי מצבה, מכיוון שהתהליך כולו היה כל כך מציף שמגי זכרה רק כמה דברים פה ושם מהמפגש הראשון שלהן. בעיקרון, מלנומה שלב 4 פירושה שהסרטן שלח גרורות לא רק לבלוטות לימפה מרוחקות, אלא גם לכמה מהאיברים האחרים, ובמקרה שלה גם לכבד וגם לקיבה. סריקות ה־<span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">PET</span> וה־<span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">MRI</span> הראו את הגידולים הסרטניים פולשים לחלקים הבריאים יותר של גופה כמו צבא של נמלים שטורף אוכל שהושאר על שולחן פיקניק.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ובקיצור: שלוש וחצי השנים הבאות היו כתם מטושטש של טיפולים והחלמה, ופה ושם הבזקים של תקווה שהאירו מנהרות אפלות של חרדה. היא עברה ניתוח שבו הוסרו בלוטות הלימפה הנגועות והגרורות בכבד ובקיבה. לאחר הניתוח היו הקרנות, שהיו קשות מנשוא, השחירו את עורה במקומות מסוימים והותירו אחריהן צלקות, שהצטרפו לאלה של הניתוח. היא גם גילתה שיש סוגים שונים של מלנומה, אפילו בשלב 4, ושהם מובילים לאפשרויות טיפול שונות. במקרה שלה, פירוש הדבר היה אימונותרפיה, שעבדה במשך שנתיים, עד שלבסוף הפסיקה להשפיע. ואז, באפריל האחרון, היא התחילה לעבור כימותרפיה, והמשיכה בכך במשך חודשים. היא שנאה את ההרגשה הרעה שנלוותה לכך, אבל הייתה משוכנעת שזה בוודאי מועיל. איך זה יכול לא לעבוד, היא תהתה, אם זה הורג בה כל חלקה טובה? בימים אלה היא בקושי זיהתה את עצמה במראה. טעמו של האוכל היה כמעט תמיד מר מדי או מלוח מדי, מה שהקשה עליה לאכול, והיא איבדה יותר מעשרה קילוגרמים ממשקל גופה הרזה ממילא. עיניה החומות שצורתן סגלגלה נראו כעת שקועות וגדולות מדי מעל עצמות הלחיים הבולטות שלה, ופניה נראו יותר כמו עור מתוח על פני גולגולת. היה לה קר כל הזמן, והיא לבשה סוודרים עבים, אפילו בדירתה המחוממת מדי. היא איבדה את כל שערה החום־כהה ואז ראתה אותו גדל שוב לאיטו בטלאים, בצבע בהיר יותר ודק כמו שערו של תינוק. היא התרגלה לחבוש מטפחת או כובע כמעט כל הזמן. צווארה נהיה כה צנום ושברירי למראה, שהיא החלה לעטוף אותו בצעיף כדי לא לראות אותו בחטף כשעברה ליד מראה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לפני קצת יותר מחודש, בתחילת נובמבר, היא עברה סבב נוסף של סריקות <span class="סטיילים-לאנגלית_english CharOverride-8" lang="en-US" xml:lang="en-US">CAT</span> ו־<span class="סטיילים-לאנגלית_english CharOverride-8" lang="en-US" xml:lang="en-US">PET</span>, ובדצמבר היא נפגשה שוב עם ד"ר ברודיגן. הרופאה הייתה מאופקת יותר מהרגיל, אף שעיניה שפעו חמלה. ואז היא אמרה למגי שאף שיותר משלוש שנים של טיפול האטו לעיתים את המחלה, ההתקדמות שלה אף פעם לא באמת נפסקה. כשמגי שאלה אילו אפשרויות טיפול אחרות יש בנמצא, הרופאה הפנתה את תשומת ליבה בעדינות לאיכות החיים שעוד נותרו למגי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">זו הייתה דרכה לומר למגי שהיא הולכת למות.</p>
<p class="עימוד_-">*</p>
<p class="עימוד_indented-txt">מגי פתחה את הגלריה לפני יותר מתשע שנים ביחד עם אמן נוסף בשם טריניטי, שהשתמש ברוב המרחב לפסליו הענקיים והחשמליים. שמו האמיתי של טריניטי היה פרד מרשברן, והם נפגשו בפתיחת תערוכה של אמן אחר, מסוג האירועים שמגי הלכה אליהם לעיתים רחוקות. טריניטי כבר היה מצליח מאוד באותה תקופה, וזה זמן רב השתעשע ברעיון לפתוח גלריה משלו. אבל לא היה לו כל רצון לנהל את הגלריה באופן מעשי, והוא גם לא רצה לבלות בה את זמנו. מכיוון שמצאו שפה משותפת, ומשום שהצילומים שלה לא התחרו בשום דרך בעבודות שלו, הם הגיעו לבסוף לעסקה. בתמורה לכך שמגי תנהל את הגלריה, היא תרוויח משכורת צנועה ותוכל גם להציג מבחר מהעבודות שלה. בזמנו זה היה יותר עניין של יוקרה – היא תוכל לספר לאנשים שיש לה גלריה משלה! – ופחות העניין של הכסף שטריניטי ישלם לה. בשנה־שנתיים הראשונות היא מכרה רק כמה הדפסים משלה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מכיוון שמגי עדיין נסעה הרבה באותו הזמן – יותר ממאה ימים בשנה בממוצע – הניהול המעשי היומיומי של הגלריה נפל בחלקה של אישה בשם לוּאַן סאמֶרס. כשמגי קיבלה אותה לעבודה, לואן הייתה גרושה אמידה עם ילדים בוגרים. הניסיון שלה היה מוגבל לתשוקה של חובבנית לאיסוף חפצי נוי ולעין מומחית שידעה למצוא מציאות בחנות של ניימן מרקוס. בפן החיובי, היא התלבשה יפה; היא הייתה אחראית, מסורה ומוכנה ללמוד; ולא הייתה לה שום בעיה עם העובדה שהיא תרוויח קצת יותר משכר מינימום. כמו שהיא ניסחה את זה, דמי המזונות שלה היו מספיקים כדי שתוכל לפרוש בעושר, אבל לכמה ארוחות צהריים אפשר כבר ללכת בלי להשתגע?</p>
<p class="עימוד_running-txt">התברר שללואן יש כישרון טבעי למכירות. בהתחלה מגי תדרכה אותה לגבי המרכיבים הטכניים של כל ההדפסים שלה, וגם לגבי הסיפור שמאחורי כל אחד מהצילומים, שלעיתים קרובות עניין את הקונים לא פחות מהתמונה עצמה. הפסלים של טריניטי, שבהם נעשה שימוש בחומרים מגוונים – קנבס, מתכת, פלסטיק, דבק וצבע, בנוסף לפריטים שנאספו ממגרשי גרוטאות, קרני צבי, צנצנות חמוצים ופחיות – היו מקוריים מספיק כדי לעורר דיון נמרץ. הוא כבר היה מושא לאהדה ולביקורות מחמיאות, והיצירות שלו נמכרו בקביעות למרות המחירים המדהימים שלהן. אבל הגלריה לא פרסמה או הציגה הרבה אמנים אורחים, כך שהעבודה עצמה הייתה די מינורית. היו ימים שבהם רק קומץ אנשים נכנסו לגלריה, והן יכלו לסגור אותה בשלושת השבועות האחרונים של השנה. זה היה סידור שעבד היטב במשך זמן רב מבחינת מגי, טריניטי ולואן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל שני דברים קרו ושינו את כל זה. קודם כול, <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">סרטוני הסרטן</span> של מגי משכו אנשים חדשים אל הגלריה. לא חובבי האמנות העכשווית או חובבי הצילום המנוסים הרגילים, אלא תיירים ממקומות כמו טנסי ואוהיו, אנשים שהתחילו לעקוב אחרי מגי באינסטגרם וביוטיוב כי חשו חיבור אליה. חלקם הפכו באמת למעריצים של עבודת הצילום שלה, אבל רבים מהם פשוט רצו לפגוש אותה ולקנות את אחד ההדפסים החתומים שלה כמזכרת. הטלפון החל לצלצל ללא הרף עם הזמנות ממקומות אקראיים ברחבי המדינה, והזמנות נוספות זרמו אליהם דרך האתר. מגי ולואן עשו כל שביכולתן כדי לעמוד בקצב, ובשנה שעברה הן קיבלו החלטה להשאיר את הגלריה פתוחה במהלך החגים, כי המוני המבקרים המשיכו להגיע. ואז נודע למגי שבקרוב היא תצטרך להתחיל בטיפולי כימותרפיה, ופירוש הדבר שהיא לא תוכל לעזור בגלריה במשך חודשים. היה ברור שהן צריכות לגייס עובד נוסף, וכשמגי העלתה את הנושא בפני טריניטי, הוא הסכים איתה מייד. כפי שרצה הגורל, למחרת נכנס לגלריה בחור צעיר בשם מארק פרייס וביקש לדבר איתה, אירוע שבזמנו נראה לה כמעט טוב מדי בשביל שיהיה אמיתי.</p>
<p class="עימוד_-">*</p>
<p class="עימוד_indented-txt">מארק פרייס היה בוגר קולג' טרי שנראה כמו תלמיד תיכון. בהתחלה מגי חשבה שהוא עוד אחד מ"מעריצי הסרטן", אבל היא צדקה רק חלקית. הוא הודה שהחל להכיר את עבודתה דרך נוכחותה הפופולרית באינטרנט. הוא אהב במיוחד את הסרטונים, הוא אמר, אבל הוא הביא איתו גם קורות חיים. הוא הסביר שהוא מחפש עבודה, ושהרעיון לעבוד בעולם האמנות מאוד מושך אותו. אמנות וצילום, הוא הוסיף, מאפשרים תקשורת של רעיונות חדשים, לעיתים קרובות באופן שמילים אינן מצליחות לעשות זאת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">על אף חששותיה מהאפשרות שתקבל מעריץ לעבודה, מגי ישבה איתו באותו יום, והיה ברור שהוא הכין את שיעורי הבית שלו. הוא ידע הרבה על טריניטי ועל עבודתו. הוא הזכיר מיצג ספציפי שהיה מוצג באותה עת במוזיאון לאמנות מודרנית, ומיצג נוסף שהיה מוצג בניו סקול, וערך השוואות בינם לבין עבודותיו המאוחרות של רוברט ראושנברג, בבקיאות וללא יומרות. אף שזה לא הפתיע אותה, הייתה לו גם היכרות עמוקה ומרשימה עם אוסף העבודות שלה. ובכל זאת, אף שהוא ענה על כל שאלותיה באופן משביע רצון, היא עדיין הייתה קצת לא שקטה. היא לא הצליחה ממש להחליט אם הוא רציני לגבי הרצון שלו לעבוד בגלריה או שהוא סתם עוד מישהו שרוצה לחזות בטרגדיה שלה מקרוב.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כשהפגישה שלהם הגיעה לסיומה היא אמרה לו שכרגע הם לא מראיינים. אף שטכנית זה היה נכון, זו הייתה רק שאלה של זמן, ובתגובה לכך הוא שאל בנימוס אם היא בכל זאת תסכים לקבל את קורות החיים שלו. במחשבה לאחור, הדרך שבה ניסח את בקשתו היא זו שהקסימה אותה. "האם תסכימי בכל זאת לקבל את קורות החיים שלי?" זה נראה לה מיושן ומנומס, והיא לא יכלה שלא לחייך כשהושיטה יד וקיבלה ממנו את המסמך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בהמשך אותו שבוע מגי העלתה מודעת דרושים בכמה אתרים הקשורים לענף האמנות והתקשרה לכמה אנשי קשר בגלריות אחרות כדי להודיע להם שהיא מגייסת עובדים. קורות חיים ופניות הציפו את תיבת הדואר הנכנס, ולואן נפגשה עם שש מועמדות, בעוד שמגי, שסבלה מבחילות ומהקאות לאחר העירוי הראשון שלה, התאוששה בבית. רק מועמדת אחת עברה את הסינון של הריאיון הראשון, אך לאחר שלא הופיעה לריאיון השני, גם היא נמחקה מהרשימה. לואן המתוסכלת ביקרה את מגי בביתה כדי לעדכן אותה. מגי לא יצאה מדירתה זה כמה ימים. היא שכבה על הספה ולגמה את שייק הפירות והגלידה שלואן הביאה איתה, אחד הדברים הבודדים שמגי עדיין הייתה מסוגלת לבלוע.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"קשה להאמין שאי אפשר למצוא אף אחת שמתאימה לעבוד בגלריה." מגי נענעה בראשה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אין להן ניסיון והן לא יודעות שום דבר על אמנות," התרעמה לואן.</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">גם את</span><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7"> לא ידעת,</span> מגי יכלה להגיד אבל לא אמרה. לואן התגלתה כאוצר, הן כחברה והן כעובדת, התגלית המבורכת ביותר שהייתה לה. לואן החמה והרגועה תמיד כבר מזמן הפסיקה להיות רק עמיתה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני סומכת על שיקול הדעת שלך, לואן. פשוט נתחיל מחדש." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"את בטוחה שלא היה אף אחד אחר במאגר ששווה לפגוש?" לואן שאלה בטון עגמומי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מסיבה כלשהי, מחשבותיה של מגי חזרו פתאום אל מארק פרייס, ששאל בצורה כה מנומסת אם היא תסכים לקבל את קורות החיים שלו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"את מחייכת," אמרה לואן. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא, אני לא."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני יודעת לזהות חיוך. על מה חשבת עכשיו?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">מגי לקחה עוד לגימה מהשייק כדי להרוויח זמן, עד שהחליטה לבסוף לספר הכול. "בחור צעיר הגיע לגלריה לפני שפרסמנו את המשרה," היא הודתה, ואז המשיכה לתאר את הפגישה. "אני עדיין לא בטוחה בקשר אליו," היא סיימה, "אבל קורות החיים שלו הם כנראה איפשהו על השולחן שלי במשרד." היא משכה בכתפיה. "אני לא יודעת אם הוא בכלל פנוי כרגע."</p>
<p class="עימוד_running-txt">כשלואן חקרה את הסיבות לעניין של מארק במשרה, היא קימטה את מצחה. לואן הבינה טוב יותר מכל אחד אחר את הרכב הקהלים שביקרו בגלריה, והכירה בכך שאנשים שראו את הסרטונים של מגי לעיתים קרובות ראו בה אשת סוד, מישהי שתגלה כלפיהם אמפתיה וסימפתיה כאחד. לעיתים קרובות הם השתוקקו לשתף אותה בסיפורים שלהם, בסבל ובאובדנים שהם חווּ. עד כמה שמגי רצתה להציע להם נחמה, לעיתים קרובות היה לה קשה מדי לתמוך בהם רגשית כשהיא עצמה בקושי מחזיקה מעמד. לואן עשתה כמיטב יכולתה לגונן עליה מפני מבקשי המגע התוקפניים יותר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"תני לי לעבור על קורות החיים שלו ואני אדבר איתו," היא אמרה. "אחר כך נעשה את זה צעד אחר צעד."</p>
<p class="עימוד_running-txt">לואן יצרה קשר עם מארק בשבוע שלאחר מכן. השיחה הראשונה שלהם הובילה לשני ראיונות רשמיים יותר, כולל ריאיון אחד עם טריניטי. כשהיא דיברה אחר כך עם מגי, היא הרעיפה שבחים על מארק, אבל מגי התעקשה להיפגש איתו שוב, רק כדי להיות בטוחה. לקח לה עוד ארבעה ימים לאגור כוח כדי להגיע לגלריה. מארק פרייס הגיע בזמן, לבוש בחליפה. הוא אחז בידו קלסר דק כשנכנס למשרדה. היא הרגישה חולה מאוד כשעברה על קורות החיים שלו. היא שמה לב שהוא מאלקהרט, אינדיאנה, וכשראתה את תאריך סיום הלימודים שלו בנורתווסטרן, היא עשתה חישוב מהיר בראש.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתה בן עשרים ושתיים?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">עם שערו המסודר בקפידה, עיניו הכחולות ופני התינוק שלו, הוא נראה כמו נער מתבגר מטופח, מוכן לנשף הסיום. "ועשית תואר בתיאולוגיה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן," הוא אמר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"למה תיאולוגיה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבא שלי כומר," הוא אמר. "מתישהו אני רוצה לעשות בזה גם תואר שני. כדי ללכת בעקבותיו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">ברגע שהוא אמר זאת, היא קלטה שזה לא מפתיע אותה כלל. "אז למה אתה מתעניין באמנות אם אתה מתכוון ללכת לכמורה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא קיבץ את קצות אצבעותיו, כאילו רצה לבחור את מילותיו בקפידה. "תמיד חשבתי שלאמנות ולאמונה יש הרבה במשותף. שתיהן מאפשרות לאנשים לחקור את הדקויות של מה שהם מרגישים ולמצוא בעצמם את התשובות לגבי מה שהאמנות מייצגת בשבילם. העבודות שלך ושל טריניטי תמיד גורמות לי <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">לחשוב,</span> ויותר חשוב, הן גורמות לי <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">להרגיש </span>דברים שלעיתים קרובות מובילים לתחושת פליאה. בדיוק כמו האמונה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">זו הייתה תשובה טובה, אבל היא בכל זאת חשדה שמארק משמיט משהו. מגי הניחה בצד את המחשבות האלה והמשיכה בריאיון. היא שאלה עוד שאלות סטנדרטיות על היסטוריית התעסוקה שלו, על הידע שלו בצילום ובפיסול מודרני, ולבסוף נשענה לאחור בכיסאה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"למה אתה חושב שאתה מתאים לעבוד בגלריה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא לא נראה מוטרד מהתחקור שלה. "קודם כול, אחרי שפגשתי את גברת סאמרס, יש לי הרגשה שהיא ואני נעבוד טוב ביחד. אחרי הריאיון היא הרשתה לי לבלות קצת זמן בגלריה, ואחרי שעשיתי עוד קצת מחקר, ניסחתי כמה מהרעיונות שלי על העבודות שמוצגות כרגע." הוא רכן קדימה והושיט לה את הקלסר. "השארתי עותק גם אצל גברת סאמרס."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מגי דפדפה בקלסר. היא עצרה בעמוד אקראי ועיינה בכמה פסקאות שהוא כתב בקשר לתמונה שהיא צילמה בג'יבוטי ב־2011, כשהמדינה סבלה מאחת הבצורות הקשות ביותר בעשורים האחרונים. בקדמת התמונה היו שרידי שלד של גמל. ברקע היו שלוש משפחות לבושות בתלבושת ססגונית ומבריקה, וכולם צחקו וחייכו כשהלכו לאורך ערוץ נהר שהתייבש. ענני סופה מתהווים העיבו על שמיים שהפכו לכתומים ואדומים בשמש השוקעת, בניגוד חד לעצמות השלד המולבנות וסדקי ההתייבשות העמוקים שהמחישו את היעדר כל גשם לאחרונה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הערותיו של מארק העידו על תחכום טכני מפתיע והערכה בוגרת לכוונותיה האמנותיות. היא ניסתה להראות אושר בלתי סביר בתוך הייאוש, להמחיש את אפסיותו של האדם כשהוא ניצב בפני כוחו הגחמני של הטבע, ומארק ניסח היטב את כוונותיה אלה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא סגרה את הקלסר כי ידעה שאין צורך לעבור על כולו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ברור שהתכוננת, ובהתחשב בגילך, אתה נראה מוכשר לתפקיד באופן מפתיע. אבל זאת לא הדאגה העיקרית שלי. אני עדיין רוצה לדעת את הסיבה האמיתית לכך שאתה רוצה לעבוד כאן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא קימט את מצחו. "אני חושב שהתמונות שלך מדהימות. וגם הפסלים של טריניטי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה הכול?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא מבין למה את מתכוונת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני אהיה כנה איתך," אמרה מגי ונשפה אוויר. היא הייתה עייפה מדי וחולה מדי, ונותר לה מעט מדי זמן מכדי לא להיות כנה. "אתה הגשת את קורות החיים שלך עוד לפני שבכלל פרסמנו שאנחנו מגייסים עובדים, והודית שאתה חובב של הסרטונים שלי. הדברים האלה מדאיגים אותי כי לפעמים אנשים שצפו בסרטונים שפרסמתי על המחלה שלי מרגישים תחושה מדומה של אינטימיות איתי. אני לא יכולה להרשות שמישהו כזה יעבוד כאן." היא זקפה את גבותיה. "אתה מדמיין שנהפוך להיות ידידים וננהל שיחות עומק? כי לא סביר שזה יקרה. אני בספק אם אני אבלה הרבה זמן בגלריה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מבין," הוא אמר בנעימות בלי להתבלבל. "לו הייתי במקומך, כנראה הייתי מרגיש אותו דבר. כל מה שאני יכול לעשות זה להבטיח לך שהכוונה שלי היא להיות עובד מצטיין."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא לא החליטה מייד. במקום זה, היא ישנה על זה, ולמחרת התייעצה עם לואן ועם טריניטי. למרות ספקותיה המתמשכים של מגי, הם רצו להמר עליו, ומארק התחיל לעבוד בתחילת מאי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">למרבה המזל, מארק לא נתן מאז למגי שום סיבה להתחרט על כך. מכיוון שהכימותרפיה המשיכה להתיש אותה במשך כל הקיץ, היא בילתה בגלריה רק כמה שעות בשבוע, אבל ברגעים הנדירים שהיא הייתה שם, מארק התנהג במקצועיות מושלמת. הוא בירך אותה לשלום במאור פנים, חייך בקלות, ותמיד פנה אליה כאל גברת דוז. הוא מעולם לא איחר לעבודה, לא לקח ימי מחלה, והטריד אותה רק לעיתים רחוקות בנקישה עדינה על דלת משרדה, כשקונה או אספן בעל כוונות טובות ביקש במיוחד לראות אותה, והוא חשב שזה מספיק חשוב כדי להפריע לה. אולי משום שלקח ברצינות את הריאיון, הוא לא התייחס אף פעם לסרטוני הווידיאו האחרונים שלה, וגם לא שאל אותה שאלות אישיות. מדי פעם הוא הביע תקווה שהיא מרגישה טוב, אבל זה היה בסדר מצידה כי הוא לא ממש חקר אותה לגבי זה, והשאיר לה את האפשרות לומר משהו נוסף אם היא רוצה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">יותר מכך והכי חשוב, הוא הצטיין בעבודה. הוא התייחס ללקוחות בנימוס ובחֵן, הרחיק את מעריצי הסרטן בכבוד לעבר היציאה, והצטיין במכירות, כנראה משום שלא לחץ על הקונים ולוּ במעט. הוא ענה לטלפון בדרך כלל בצלצול השני או השלישי, וארז בקפידה את ההדפסים לפני ששלח את אלה שהוזמנו בדואר. בדרך כלל כדי להשלים את כל משימותיו, הוא היה נשאר שעה או יותר לאחר שהגלריה נסגרה. לואן התרשמה ממנו כל כך עד שלא הייתה מודאגת כלל לגבי החופשה בת החודש שתכננה לקחת בדצמבר כדי לנסוע למאווי עם בתה ונכדיה, טיול שנהגה לעשות כמעט בכל שנה מאז החלה לעבוד בגלריה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מגי קלטה ששום דבר מזה לא מפתיע אותה. מה שכן הפתיע אותה היה שבחודשים האחרונים, ההסתייגויות שלה לגבי מארק פינו לאט את מקומן לתחושת אמון הולכת וגוברת.</p>
<p class="עימוד_-">*</p>
<p class="עימוד_indented-txt">מגי לא יכלה לומר בוודאות מתי בדיוק זה קרה. כמו שכנים בבניין שעולים יחד בקביעות באותה מעלית, מערכת היחסים הלבבית שלהם הפכה להיכרות נינוחה. בספטמבר, לאחר שהתחילה להרגיש טוב יותר לאחר העירוי האחרון שלה, היא החלה לבלות זמן רב יותר בעבודה. ברכות השלום הפשוטות בינה לבין מארק פינו את מקומן לשיחות חולין לפני שגלשו לנושאים אישיים יותר. השיחות הללו התקיימו לעיתים בחדר המנוחה הקטן בהמשך המסדרון ממשרדה, ובפעמים אחרות בגלריה כשהייתה ריקה ממבקרים. לרוב הן התרחשו לאחר שהדלתות ננעלו, כששלושתם ליקטו וארזו את ההדפסים שהוזמנו בטלפון או דרך האתר. בדרך כלל לואן הובילה את השיחה ופטפטה על בחירותיו הגרועות של בעלה לשעבר בנושא דייטים או על ילדיה ונכדיה. מגי ומארק נהנו להקשיב לה, לואן הייתה משעשעת. מדי פעם אחד מהם היה מגלגל עיניים בגלל משהו שלואן אמרה <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">("אני בטוחה שהגרוש שלי משלם על כל הניתוחים</span><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7"> הפלסטיים של הבחורה הזולה ורודפת הבצע הזאת")</span> והאחר היה מחייך קמעה, מסר פרטי שעבר רק בין שניהם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל לעיתים לואן נאלצה לעזוב מייד לאחר הסגירה. מארק ומגי היו עובדים יחד לבדם, ולאט־לאט מגי החלה לגלות לא מעט על מארק, אף שהוא נמנע מלשאול אותה שאלות אישיות. הוא סיפר לה על הוריו ועל ילדותו, שנראתה לה לעיתים קרובות כמו משהו דומה לחינוך שדמיין הצייר נורמן רוקוול, עם סיפורים לפני השינה, משחקי הוקי ובייסבול, ונוכחותם של הוריו בכל אירועי בית הספר שהוא זכר. הוא גם דיבר לעיתים קרובות על חברתו, אביגיל, שבדיוק החלה ללמוד כלכלה לתואר שני באוניברסיטת שיקגו. כמו מארק, גם היא גדלה בעיירה קטנה – במקרה שלה ווטרלו, אָיוֹוָה – והיו לו אינספור תמונות של שניהם באייפון שלו. בתמונות נראתה צעירה ג'ינג'ית נאה עם מראה חמים וחברותי, ומארק ציין שהוא מתכנן להציע לה נישואים לאחר שתקבל את התואר. מגי זכרה שצחקה כשהוא אמר את זה. למה להתחתן כשאתה עדיין כל כך צעיר? היא שאלה. למה לא לחכות כמה שנים?</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מכיוון," השיב מארק, "שהיא האחת שאיתה אני רוצה לבלות את כל החיים שלי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"איך אתה יכול לדעת את זה?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"לפעמים אתה פשוט יודע."</p>
<p class="עימוד_running-txt">ככל שלמדה להכיר אותו, כך היא החלה לחשוב שלהוריו היה מזל איתו באותה מידה שהוא היה בר מזל איתם. הוא היה בחור למופת, אחראי וטוב לב, והפריך את הסטריאוטיפ שלפיו בני דור המילניום הם עצלנים ומרגישים שהכול מגיע להם. בכל זאת, החיבה הגוברת שלה אליו הפתיעה אותה לפעמים, ולוּ רק משום שהיה להם כה מעט במשותף. השלבים הראשונים של חייה היו <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">יוצאי דופן,</span> לפחות לזמן־מה, ויחסיה עם הוריה היו לעיתים קרובות מתוחים. היא עצמה לא דמתה כלל למארק. בעוד שהוא היה שקדן וסיים את לימודיו בהצטיינות יתרה באוניברסיטה מובילה, היא בדרך כלל התקשתה בבית הספר, וסיימה פחות משלושה סמסטרים בקולג' קהילתי. בגילו היא הסתפקה בלחיות את הרגע ולהבין מה קורה תוך כדי תנועה, בעוד שלוֹ הייתה תוכנית לכל דבר. לוּ פגשה אותו כשהייתה צעירה יותר, היא כנראה לא הייתה מקדישה לו מחשבה נוספת. כשהייתה בשנות העשרים שלה היה לה הרגל לבחור בדיוק את הסוג הלא־נכון של גברים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">עם זאת, הוא הזכיר לה לפעמים מישהו שהכירה לפני זמן רב, מישהו שהיה חשוב לה פעם יותר מכול.</p>
<p class="עימוד_-">*</p>
<p class="עימוד_indented-txt">עד שהגיע חג ההודיה, מגי כבר החשיבה את מארק כחבר מובהק במשפחת הגלריה. היא לא הייתה קרובה אליו כפי שהייתה קרובה אל לואן או אל טריניטי – אחרי הכול הם בילו שנים יחד – אבל הוא בכל זאת הפך למשהו דומה לחבר, ויומיים אחרי החג נשארו כל ארבעתם בגלריה עד שעה מאוחרת לאחר הסגירה. זה היה בשבת בערב, ומכיוון שלואן תכננה לטוס למאווי למחרת בבוקר וטריניטי התכוון להפליג לאיים הקריביים, הם פתחו בקבוק יין ואת מגש הגבינות והפירות שהזמינה לואן. מגי לקחה כוסית, אף שלא יכלה לשאת את המחשבה על לשתות או לאכול משהו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הם הרימו כוסית לכבוד הגלריה – זו הייתה ללא ספק השנה המוצלחת שלהם אי־פעם – ושקעו בשיחה נינוחה למשך שעה נוספת. לקראת הסוף, לואן הושיטה למגי כרטיס.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"יש בפנים מתנה," אמרה לואן. "תפתחי אותה אחרי שאלך."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"עוד לא הספקתי לקנות לך מתנה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה בסדר," אמרה לואן. "לראות אותך חוזרת לעצמך בחודשים האחרונים זו בהחלט מתנה מספקת בשבילי. אבל תדאגי לפתוח אותה הרבה לפני חג המולד."</p>
<p class="עימוד_running-txt">לאחר שמגי הבטיחה לה שכך תעשה, לואן פסעה לעבר המגש ולקחה כמה תותים. במרחק כמה מטרים משם, טריניטי דיבר עם מארק. מכיוון שטריניטי ביקר בגלריה עוד פחות משעשתה זאת מגי, היא שמעה אותו שואל את מארק אותן שאלות אישיות שהיא שאלה במהלך החודשים האחרונים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא ידעתי שאתה משחק הוקי," אמר טריניטי. "אני מעריץ מושבע של האיילנדרס, אפילו שהם לא זכו בגביע סטנלי כבר המון זמן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה ספורט נהדר. אני שיחקתי כל שנה עד שהגעתי לנורתווסטרן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אין שם נבחרת?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא הייתי מספיק טוב כדי לשחק ברמה של הקולג'," הודה מארק. "לא שזה שינה משהו להורים שלי. אני לא חושב שמישהו מהם אי־פעם הפסיד משחק."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הם יבואו לבקר אותך בחג המולד?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא," אמר מארק. "אבא שלי ארגן טיול לארץ הקודש בחגים עם כמה עשרות חברים מהכנסייה שלנו. נצרת, בית לחם, הכול."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ואתה לא רצית לנסוע?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה החלום שלהם, לא שלי. חוץ מזה, אני צריך להיות כאן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מגי ראתה את טריניטי מעיף מבט חטוף לעברה לפני שהחזיר את תשומת ליבו אל מארק. הוא רכן קדימה ולחש משהו, ואף שמגי לא יכלה לשמוע אותו, היא ידעה בדיוק מה טריניטי אמר, מכיוון שהוא הביע את דאגותיו באוזניה כמה דקות לפני כן.</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">"תדאג לפקוח עין על</span><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7"> מגי בזמן שלואן ואני לא נהיה כאן. שנינו קצת מודאגים</span><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7"> לגביה."</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">מארק רק הנהן בתגובה.</p>
<p class="עימוד_-">*</p>
<p class="עימוד_indented-txt">טריניטי ראה את הנולד יותר מכפי שתיאר לעצמו, אבל מצד שני, גם טריניטי וגם לואן ידעו שלמגי צפויה פגישה נוספת עם ד"ר ברודיגן ב־10 בדצמבר. ואכן, באותה פגישה הפצירה ד"ר ברודיגן במגי להתמקד באיכות חייה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">כעת היה 18 בדצמבר. יותר משבוע עבר מאז אותו יום נורא, ומגי עדיין חשה כמעט קהת חושים. היא גם לא סיפרה לאף אחד על הפרוגנוזה שלה. הוריה האמינו מאז ומעולם שאם הם יתפללו מספיק, אלוהים איכשהו ירפא אותה, ולספר להם את האמת יסחט ממנה יותר אנרגיה מכפי שהייתה מסוגלת לגייס. אותו דבר היה נכון בצורה שונה לגבי אחותה. בקיצור, לא הייתה לה אנרגיה. מארק שלח לה הודעות טקסט כמה פעמים כדי לבדוק מה שלומה, אבל לספר משהו לגבי מצבה בהודעת טקסט נראה לה אבסורדי, והיא עדיין לא הייתה מוכנה להיפגש עם אף אחד פנים אל פנים. באשר ללואן, ואפילו לטריניטי, היא הניחה שהיא יכולה להתקשר אליהם, אבל מה הטעם? ללואן מגיע ליהנות מהזמן שהיא מבלה עם משפחתה בלי לדאוג בקשר למגי, וגם לטריניטי יש חיים משלו. חוץ מזה, אף אחד משניהם לא באמת יכול לעשות משהו בעניין.</p>
<p class="עימוד_running-txt">במקום זה, המומה מהמציאות החדשה שלה, היא בילתה חלק נכבד משמונת הימים האחרונים בדירתה או בהליכות קצרות ואיטיות בשכונה שלה. לפעמים היא בהתה החוצה דרך החלון וליטפה בהיסח הדעת את התליון הקטן על השרשרת שתמיד ענדה. בפעמים אחרות היא מצאה את עצמה צופה באנשים. כשעברה לראשונה לגור בניו יורק, היא הייתה מוקסמת מהפעילות הבלתי פוסקת שסביבה, מלראות אנשים ממהרים לרכבת התחתית או מלהציץ לעבר מגדלי המשרדים בחצות ולדעת שאנשים עדיין עובדים שם. הצפייה בתנועותיהם הקדחתניות של הולכי הרגל מתחת לחלונה הזכירה לה את שנותיה הראשונות בעיר ואת האישה הצעירה והבריאה שהיא הייתה פעם. נראָה כאילו חיים שלמים חלפו מאז. נראָה גם כאילו השנים חלפו כהרף עין, וחוסר היכולת שלה להבין את הניגוד הזה גרם לה להתבונן בעצמה פנימה יותר מכפי שנהגה לעשות ברגיל. הזמן תמיד יהיה חמקמק, היא חשבה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא לא ציפתה לניסים. בתוך תוכה היא תמיד ידעה שריפוי הוא בלתי אפשרי, אבל האם לא יהיה נהדר לגלות שהכימותרפיה האטה את הסרטן והשיגה לה שנה או שנתיים נוספות? או שטיפול ניסיוני כלשהו נעשה זמין לה? האם זה יותר מדי לבקש? לקבל עוד הפסקה אחרונה לפני שתתחיל המערכה הסופית?</p>
<p class="עימוד_running-txt">זו הייתה הבעיה במלחמה בסרטן. <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">ההמתנה.</span> כל כך הרבה זמן בשנים האחרונות היא <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">המתינה.</span> המתינה לפגישה עם הרופאה, המתינה לטיפול, המתינה להרגיש טוב יותר לאחר הטיפול, המתינה לראות אם הטיפול הצליח, והמתינה עד שתרגיש טוב מספיק כדי לנסות משהו חדש. עד האבחון שלה, היא ראתה בהמתנה כורח מעצבן, אבל בהדרגה הפכה ההמתנה למציאות חייה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אפילו עכשיו, היא חשבה לפתע. הנה אני כאן, <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">ממתינה</span> למות. על המדרכה, מעבר לזכוכית, היא ראתה אנשים מכורבלים בבגדי חורף. נשימתם יצרה ענני אדים כשהם מיהרו ליעדים לא ידועים. ברחוב, טור ארוך של מכוניות בפנסים אחוריים זוהרים זחל בנתיבים צרים שלאורכם בתים יפים מִלבֵנים. אלה היו אנשים שהתנהלו בחיי היומיום שלהם, כאילו שום דבר בלתי רגיל לא קורה. אבל אצלה שום דבר לא היה רגיל, והיא הייתה בספק אם משהו אי־פעם יחזור להיות רגיל. </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא קינאה בהם, בזרים האלה שלא תפגוש אף פעם. הם חיו את חייהם בלי לספור את הימים שעוד נותרו להם, משהו שהיא לעולם לא תעשה שוב. וכמו תמיד, היו כל כך רבים מהם. היא כבר התרגלה לכך שבעיר הכול צפוף, לא חשוב באיזו שעה או באיזו עונה, מה שהוסיף אי נוחות אפילו לדברים הפשוטים ביותר. אם נזקקה לאִיבּוּפְּרוֹפֶן מ'דואיין ריד', היה שם תור כדי לשלם. אם היה לה חשק לראות סרט, היה תור גם בקופת הכרטיסים. כשהייתה צריכה לחצות את הכביש, היא הייתה מוקפת באופן בלתי נמנע באחרים, אנשים שממהרים ונדחפים על המדרכה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל למה למהר כל כך? היא תהתה עכשיו על כך, בדיוק כפי שתהתה לגבי כל כך הרבה דברים. כמו לכולם, גם לה היו חרטות, וכעת, כשזמנה הלך ואזל, היא לא יכלה שלא להרהר בהן. היו פעולות שהיא נקטה ושהייתה רוצה לבטל. היו הזדמנויות שהיא החמיצה, וכעת לעולם לא יהיה לה זמן להגשים. היא דיברה בכנות על כמה מהחרטות באחד הסרטונים שלה, הודתה שהיא מרגישה שלא יישרה את ההדורים, ושאינה קרובה יותר לתשובות מאשר כשקיבלה לראשונה את האבחון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא גם לא בכתה מאז הפגישה האחרונה שלה עם ד"ר ברודיגן. במקום זה, כאשר לא בהתה דרך החלון או יצאה להליכות, היא התמקדה בחיי היומיום. היא ישנה וישנה, ארבע־עשרה שעות בממוצע בלילה, והזמינה באינטרנט מתנות לחג המולד. היא הקליטה אך טרם פרסמה <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">סרטון</span><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7"> סרטן</span> נוסף על פגישתה האחרונה עם ד"ר ברודיגן. היא הזמינה הביתה שייקים, וניסתה לסיים אותם בעודה יושבת בסלון. לאחרונה היא אפילו ניסתה לאכול ארוחת צהריים ביוניון סקוור קפה. זה תמיד היה אחד המקומות האהובים עליה, שם נהגה לאכול ארוחה טעימה בבר, אבל הביקור התברר כבזבוז כי לכל דבר שנכנס לפיה היה טעם לא טוב. הסרטן נטל עוד תענוג מחייה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כעת נותר שבוע עד חג המולד, וכששמש אחר הצהריים החלה לדעוך, היא חשה צורך לצאת מהדירה. היא התלבשה בשכבות מרובות וחשבה שתשוטט קצת ללא מטרה, אבל ברגע שיצאה החוצה, החשק סתם להסתובב חלף באותה מהירות שבה הופיע. במקום זה היא התחילה ללכת לכיוון הגלריה. היא אמנם לא תעבוד הרבה, אבל ירגיע אותה לראות שהכול כשורה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הגלריה הייתה במרחק של כמה רחובות. היא הלכה לאט והשתדלה להימנע מכל אחד שעלול להתנגש בה. הרוח הייתה קפואה, וכשמגי פתחה בדחיפה את דלתות הגלריה, חצי שעה לפני הסגירה, היא כבר רעדה. הגלריה הייתה הומה אדם שלא כרגיל. היא ציפתה שהחגים יפחיתו את מספר המבקרים, אבל ברור שהיא טעתה. למרבה המזל, נראָה שמארק שולט בעניינים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כמו תמיד כשהיא נכנסה, ראשים הסתובבו לכיוונה והיא הבחינה במבטים שעל פני כמה מהאנשים שמזהים אותה. <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">מצטערת. לא היום, חברים, </span>היא חשבה פתאום ונופפה להם במהירות לפני שפנתה למשרדה. היא סגרה מאחוריה את הדלת. בפנים היו שולחן עבודה וכיסא משרדי, ועל אחד הקירות היו כונניות ספרים שבהן נערמו לגובה ספרי צילום ומזכרות ממסעותיה המרוחקים. מול השולחן הייתה כורסה קטנה ואפורה, גדולה מספיק כדי שתוכל להתכרבל בה במקרה שתצטרך לשכב. בפינה ניצב כיסא נדנדה מגולף מעוטר בכריות פרחוניות, שלואן הביאה מביתה הכפרי, והעניק נופך של חמימות למשרד המודרני.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לאחר שערמה על השולחן את הכפפות, הכובע והמעיל שלה, מגי סידרה מחדש את המטפחת שלראשה וקרסה על הכיסא המשרדי. לאחר שהדליקה את המחשב, היא בדקה אוטומטית את נתוני המכירות השבועיים, הבחינה בעלייה החדה בנפח, אבל הבינה שהיא לא במצב רוח ללמוד את המספרים בפרוטרוט. במקום זה היא פתחה תיקייה נוספת והחלה לעבור על התמונות האהובות עליה, ולבסוף נעצרה על סדרת תמונות שצילמה באולן באטור, מונגוליה, בינואר האחרון. בזמנו לא היה לה מושג שזה הטיול האחרון לחו"ל שהיא תעשה אי־פעם. הטמפרטורה הייתה הרבה מתחת לאפס במשך כל הזמן שהיא הייתה שם, והרוחות העזות יכלו להקפיא את העור החשוף בפחות מדקה. היא הייתה צריכה להתאמץ כדי לשמור שהמצלמה תמשיך לעבוד כי חלקיה הפכו לרגישים בטמפרטורות נמוכות. היא זכרה איך תחבה שוב ושוב את המצלמה בתוך המעיל שלה כדי לחמם אותה כנגד גופה, אבל התמונות היו כה חשובות לה, שהיא עמדה בגבורה מול איתני הטבע במשך כמעט שעתיים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא רצתה למצוא דרכים לתעד את רמותיו המרעילות של זיהום האוויר ואת השפעותיו הנראות לעין על האוכלוסייה. בעיר של מיליון וחצי בני אדם, כמעט בכל בית ובית עסק הבעירו פחם במשך כל החורף, והחשיכו את השמיים גם באורו של היום הבהיר ביותר. זה היה משבר בריאותי לא פחות מאשר סביבתי, והיא רצתה שהתמונות שלה יעוררו אנשים לפעולה. היא תיעדה אינספור תמונות של ילדים מכוסים בטינופת כתוצאה מכך שיצאו החוצה לשחק. היא תפסה תמונה מדהימה בשחור־לבן של בד מזוהם ששימש כווילון לחלון פתוח, והמחישה מה קורה בתוך ריאות שיכלו להיות בריאות לולא הזיהום. היא גם חיפשה נוף חד של העיר ולבסוף השיגה את התמונה שרצתה: שמיים כחולים מבריקים שפתאום פינו <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">כהרף עין </span>את מקומם לאובך צהוב חיוור, כמעט חולני, כאילו אלוהים עצמו שרטט קו ישר לחלוטין וחילק את השמיים לשניים. האפקט היה עוצר נשימה לחלוטין, בייחוד לאחר השעות שבילתה בליטוש התמונה בעריכה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כשהביטה בתמונה בחממה של משרדה, היא ידעה שלעולם לא תהיה מסוגלת לעשות דבר כזה שוב. סביר להניח שהיא לעולם לא תיסע שוב לרגל עבודתה. ייתכן שהיא אפילו לעולם לא תצא ממנהטן, אלא אם תיכנע להוריה ותחזור לסיאטל. וגם שום דבר במונגוליה לא השתנה. בנוסף לכתבת הצילום שהיא תרמה ל'ניו יורקר', מספר כלי תקשורת, כולל ה'סיינטיפיק אמריקן' וה'אטלנטיק', ניסו גם הם להעלות את המודעות לרמות הזיהום המסוכנות באולן באטור, אבל אם כבר, האוויר נהיה מזוהם עוד יותר באחד־עשר החודשים האחרונים. היא חשבה שזהו עוד כישלון בחייה, בדיוק כמו המלחמה שלה בסרטן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">המחשבות לא היו צריכות להיות קשורות זו לזו, אבל באותו רגע הן אכן היו כך, ובבת אחת היא הרגישה שדמעות מתחילות להיווצר בעיניה. היא הולכת למות, היא ממש <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">הולכת למות, </span>ולפתע היא קלטה שהיא עומדת לחווֹת את חג המולד האחרון שלה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מה היא צריכה לעשות בשבועות האחרונים והיקרים האלה? ומהי בכלל המשמעות של <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">איכות חיים</span> כשמדובר במציאות של חיי היומיום? היא כבר ישנה יותר משישנה אי־פעם, אבל האם איכות חיים פירושה לישון יותר כדי להרגיש טוב יותר או לישון פחות כדי שהימים ייראו ארוכים יותר? ומה לגבי ענייני השגרה שלה? האם כדאי לה לטרוח לקבוע תור לניקוי שיניים? האם כדאי שתשמור את יתרת המינימום בכרטיסי האשראי שלה או שתצא למסע בזבוזים? כי מה זה משנה? מה משהו משנה בכלל?</p>
<p class="עימוד_running-txt">מאה מחשבות ושאלות אקראיות צפו במוחה. היא הייתה אבודה בתוך כל זה, והרגישה שהיא נחנקת עד ששחררה הכול. היא לא ידעה כמה זמן נמשך פרץ הבכי שלה. הזמן חמק ממנה. לבסוף, כשהייתה סחוטה, העבירה יד על עיניה. כשהציצה דרך החלון החד־כיווני שמעל שולחנה, היא הבחינה שרחבת הגלריה ריקה ושדלת הכניסה נעולה. באופן מוזר היא לא ראתה את מארק, אף שהאורות עדיין דלקו. היא תהתה איפה הוא, עד ששמעה נקישה על הדלת. אפילו הנקישה שלו הייתה עדינה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא שקלה להמציא תירוץ עד שסימני הקריסה שלה יתפוגגו, אבל למה לטרוח? כבר מזמן הפסיק להיות לה אכפת מההופעה שלה. היא ידעה שהיא נראית נורא גם בזמנים הטובים ביותר. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"בוא תיכנס," היא אמרה. היא שלפה ממחטת נייר מהקופסה שעל השולחן וקינחה את אפה כשמארק נכנס פנימה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היי," הוא אמר בקול שקט.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה זמן לא טוב?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה בסדר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"חשבתי שאולי תרצי את זה," הוא אמר והושיט לה כוס חד־פעמית. "זה שייק תות־בננה עם גלידת וניל. אולי זה יעזור."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא זיהתה את התווית שעל הכוס – החנות הייתה במרחק של שני בתים מהגלריה – ותהתה כיצד הוא ידע איך היא מרגישה. אולי הוא ניחש משהו כשהיא רצה במהירות אל משרדה או אולי הוא זכר את מה שטריניטי אמר לו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"תודה," היא אמרה ולקחה את הכוס. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"את בסדר?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כבר הייתי במצב יותר טוב." היא לקחה לגימה ושמחה על כך שהמשקה מתוק דיו כדי להתגבר על בלוטות הטעם הדפוקות שלה. "איך היה היום?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"עמוס, אבל לא כמו ביום שישי שעבר. מכרנו שמונה הדפסים, כולל מספר שלוש של 'עומס'."</p>
<p class="עימוד_running-txt">כל אחת מהתמונות שלה הייתה מוגבלת לעשרים וחמישה הדפסים ממוספרים. ככל שהמספר היה נמוך יותר, המחיר היה גבוה יותר. התמונה שמארק הזכיר צולמה בשעת העומס ברכבת התחתית של טוקיו, כשהרציף דחוס באלפי גברים לבושים במה שנראה כמו חליפות שחורות זהות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ומשהו של טריניטי?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא היום, אבל אני חושב שיש אפשרות טובה לזה בעתיד הקרוב. ג'קי ברנשטיין הגיעה קודם עם היועץ שלה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מגי הנהנה. ג'קי קנתה בעבר שני פסלים אחרים של טריניטי, והוא ישמח לשמוע שהיא מתעניינת בעוד פסל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ומה לגבי האתר וטלפונים?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שישה אישרו, שני אנשים רצו עוד מידע. לא ייקח הרבה זמן להכין את המכירות למשלוח. אם את רוצה ללכת הביתה, אני יכול לטפל בזה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">ברגע שהוא אמר את זה, מוחה הציף שאלות נוספות: <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">אני באמת רוצה ללכת הביתה? </span><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">לדירה ריקה? לשקוע בבדידות?</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא, אני אישאר," היא השיבה ונענעה בראשה. "לכמה זמן, בכל אופן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא חשה בסקרנות שלו, אבל ידעה שהוא לא ישאל יותר מזה. היא שוב הבינה שהראיונות הותירו בו חותם עמוק.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני בטוחה שעקבת אחרי הפרסומים והסרטונים שלי במדיה החברתית," היא החלה לומר, "אז בטח יש לך מושג כללי על מה שקורה עם המחלה שלי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא ממש. לא צפיתי באף אחד מהסרטונים שלך מאז שהתחלתי לעבוד כאן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא לא ציפתה לזה. אפילו לואן צפתה בסרטונים שלה. "למה לא?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הנחתי שאת לא רוצה שאצפה בהם. וכשחשבתי על החששות הראשוניים שלך לגבי העבודה שלי כאן, זה נראה לי הדבר הנכון לעשות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבל ידעת שעברתי כימותרפיה, נכון?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"לואן הזכירה את זה, אבל אני לא יודע את הפרטים. ו... כמובן, בפעמים הנדירות שהיית בגלריה, נראית..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">כשהוא השתתק, היא השלימה עבורו. "חולה ומותשת עד מוות?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"התכוונתי להגיד שנראית קצת עייפה."</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">בטח שנראיתי קצת עייפה. אם </span><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">אפשר להסביר את זה שרזיתי והתכווצתי, שהעור שלי ירוק ושיש </span><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">לי קרחת בכך שהתעוררתי מוקדם מדי.</span> אבל היא ידעה שהוא מנסה להיות נחמד. "יש לך כמה דקות? לפני שאתה מתחיל להכין את המשלוחים?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ברור. אין לי שום תוכניות הערב."</p>
<p class="עימוד_running-txt">בדחף רגעי היא נעה לעבר כיסא הנדנדה וסימנה לו להתיישב בנוחות בכורסה. "אתה לא יוצא עם חברים?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה קצת יקר," הוא אמר. "ולצאת זה אומר בדרך כלל לשתות, אבל אני לא שותה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אף פעם?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"וואו," היא אמרה. "אני לא חושבת שאי־פעם פגשתי בחור בן עשרים ושתיים שאף פעם לא שתה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"למעשה, אני בן עשרים ושלוש עכשיו." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"היה לך יום הולדת?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה לא היה סיפור גדול."</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">כנראה לא, </span>היא חשבה. "לואן ידעה? היא לא אמרה לי שום דבר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא אמרתי לה את זה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא רכנה קדימה והרימה את הכוס שלה. "אז יום הולדת שמח מאוחר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"תודה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"עשית משהו כיפי? ליום ההולדת שלך, זאת אומרת?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אביגיל הגיעה בטיסה לסוף שבוע וראינו את 'המילטון'. ראית את זה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לפני כמה זמן." <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">אבל אני לא אראה את זה שוב לעולם,</span> היא לא טרחה להוסיף. וזו הייתה עוד סיבה לא להיות לבד. כדי שמחשבות כמו אלה לא יביאו להתמוטטות נוספת. כשמארק לידה היה לה איכשהו קל יותר לשמור על קור רוח.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"עד אז לא ראיתי אף פעם הצגה בברודווי," המשיך מארק. "המוזיקה הייתה מדהימה ואהבתי את הממד ההיסטורי ואת הריקודים ואת... כל מה שהיה שם. אביגיל הייתה מחושמלת, היא נשבעה שהיא אף פעם לא התנסתה במשהו כזה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה שלום אביגיל?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היא בסדר. החופשה שלה בדיוק התחילה, כך שעכשיו היא בטח בדרך לווטרלו לפגוש את המשפחה שלה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היא לא רצתה לבוא לכאן לפגוש אותך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה סוג של איחוד משפחתי קטן. בניגוד לי, לה יש משפחה גדולה. חמישה אחים ואחיות מבוגרים ממנה שגרים בכל הארץ. חג המולד זה הזמן היחיד בשנה שהם יכולים להיפגש כולם."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ואתה לא רצית לנסוע לשם?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני עובד. היא מבינה את זה. חוץ מזה, היא מגיעה לכאן ב־28 בחודש. נבלה קצת זמן ביחד, נראה את הכדור יורד בערב השנה החדשה, דברים כאלה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני אוכל לפגוש אותה?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אם תרצי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אם תרצה זמן חופשי, תודיע לי. אני בטוחה שאצליח להסתדר לבד כמה ימים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא לא הייתה בטוחה בזה, אבל הרגישה שהיא צריכה להציע.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני אודיע לך."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מגי לקחה עוד לגימה מהשייק שלה. "אני לא יודעת אם אמרתי את זה בזמן האחרון, אבל אתה ממש מצליח פה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני נהנה מזה," הוא אמר. הוא חיכה, והיא שוב חשה שהוא קיבל החלטה לא לשאול שאלות אישיות. פירוש הדבר היה שהיא תצטרך לנדב את המידע או לשמור אותו לעצמה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"נפגשתי עם האונקולוגית שלי בשבוע שעבר," היא אמרה במה שקיוותה שהיה קול יציב. "היא חושבת שעוד סבב של כימותרפיה יגרום יותר נזק מתועלת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הבעת פניו התרככה. "אני יכול לשאול מה זה אומר?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה אומר שאין יותר טיפולים ושהשעון מתקתק." </p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא החוויר כשקלט את מה שהיא לא אמרה. "אה... גברת דוז. זה נורא. אני כל כך מצטער. אני לא יודע מה להגיד. אני יכול לעזור במשהו?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא חושבת שמישהו יכול לעזור במשהו. אבל בבקשה, תקרא לי מגי. אני חושבת שאתה עובד פה מספיק זמן כדי ששנינו נוכל לקרוא אחד לשני בשמות פרטיים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הרופאה בטוחה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הסריקות לא היו טובות," היא אמרה. "יש הרבה גרורות, בכל מקום. בקיבה. בלבלב. בכליות. ברֵיאוֹת. ואמנם אתה לא שואל, אבל יש לי פחות משישה חודשים. סביר להניח שזה משהו כמו שלושה או ארבעה, אולי אפילו פחות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">להפתעתה עיניו החלו להתמלא בדמעות. "אה... אלוהים..." הוא אמר והבעת פניו התרככה לפתע. "אכפת לך אם אני אתפלל בשבילך? לא עכשיו, אבל כשאגיע הביתה, זאת אומרת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא לא יכלה שלא לחייך. ברור שהוא רוצה להתפלל בשבילה, כומר לעתיד שכמותו. היא חשדה שהוא מעולם לא קילל בימי חייו. היא חשבה שהוא ילד מתוק מאוד. טוב, טכנית הוא בחור צעיר, אבל...</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני אשמח."</p>
<p class="עימוד_running-txt">במשך כמה שניות אף אחד מהם לא אמר כלום. ואז, בנענוע ראש קל, הוא הידק את שפתיו זו לזו. "זה לא הוגן," הוא אמר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מתי החיים בכלל הוגנים?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני יכול לשאול איך את מרגישה? אני מקווה שתסלחי לי אם אני מרשה לעצמי..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה בסדר," היא אמרה. "אני חושבת שאני קצת בהלם מאז שזה נודע לי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה בטח בלתי נסבל."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לפעמים זה בלתי נסבל. אבל בפעמים אחרות זה לא ככה. מה שמוזר זה שמבחינה פיזית אני מרגישה יותר טוב ממה שהרגשתי מוקדם יותר השנה, כשעשיתי כימותרפיה. אז היו פעמים שהייתי בטוחה שכבר יהיה לי קל יותר למות. אבל עכשיו..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא הניחה למבטה לנדוד על פני המדפים ושמה לב לחפצי הנוי שאספה, שכל אחד מהם היה ספוג בזיכרונות מטיול שעשתה. ליוון ומצרים, רואנדה ונובה סקוטיה, פטגוניה ואי הפסחא, וייטנאם וחוף השנהב. כל כך הרבה מקומות, כל כך הרבה הרפתקאות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מוזר לדעת שהסוף כל כך קרוב," היא הודתה. "זה מעלה הרבה שאלות. גורם לך לשאול את עצמך מה כל הסיפור. לפעמים נראה לי שחייתי חיים קסומים, אבל אז, אחרי רגע, אני מוצאת את עצמי מוטרדת מהדברים שפספסתי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כמו מה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כמו נישואים, קודם כול," היא אמרה. "אתה יודע שאף פעם לא הייתי נשואה, נכון?" כשהוא הנהן, היא המשיכה. "כשהייתי ילדה לא דמיינתי שבגיל הזה עוד אהיה רווקה. פשוט לא ככה חינכו אותי. ההורים שלי היו מאוד מסורתיים, וחשבתי שבסוף אני אהיה כמוהם." היא הרגישה שמחשבותיה נודדות אל העבר והזיכרונות מבעבעים אל פני השטח. "כמובן, לא עשיתי להם חיים קלים. לא כמוך, בכל אופן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא תמיד הייתי ילד מושלם," הוא מחה. "הסתבכתי בצרות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"על מה? משהו רציני? בגלל שלא ניקית את החדר שלך או איחרת בדקה לחזור הביתה בערב? אוי, רגע. אתה אף פעם לא איחרת לחזור הביתה בערב, נכון?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא פתח את פיו, אבל כשלא הצליח לומר מילה, היא ידעה שצדקה. הוא בטח היה נער מתבגר מהסוג שהקשה על שאר בני דורו, משום שהיה <span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">קל </span><span class="סטיילים-לעברית_בולד CharOverride-7">ונוח.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"העניין הוא שאני תוהה איך הדברים היו מתגלגלים אם הייתי בוחרת מסלול אחר. אבל לא רק לגבי נישואים. מה אם הייתי משקיעה יותר בבית הספר או מסיימת קולג' או אם הייתה לי עבודה במשרד או שהייתי עוברת למיאמי או לוס אנג'לס במקום לניו יורק? דברים כאלה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ברור שלא היית צריכה קולג'. הקריירה שלך בתור צלמת היא מדהימה, והסרטונים והפרסומים על המחלה שלך נתנו השראה להרבה אנשים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה נחמד מאוד, אבל הם לא ממש מכירים אותי. ובסופו של דבר, האם זה לא הדבר הכי חשוב בחיים? שמישהו שבחרת באמת יכיר ויאהב אותך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אולי," הוא הודה. "אבל זה לא שולל את מה שנתת לאנשים דרך ההתנסות שלך. זה מעשה עוצמתי, אפילו משנה חיים בשביל חלק מהם."</p>
<p class="עימוד_running-txt">אולי זו הייתה הכנות שלו או הנימוסים המיושנים שלו, אבל היא שוב חשבה כמה הוא מזכיר לה מישהו שהכירה פעם לפני זמן רב. היא לא חשבה על ברייס זה שנים, לא במודע בכל אופן. במשך רוב חייה הבוגרים היא השתדלה לשמור את זיכרונותיה ממנו במרחק בטוח.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל כעת כבר לא הייתה סיבה לעשות זאת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אכפת לך אם אשאל אותך שאלה אישית?" היא אמרה כשהיא משקפת את סגנון הדיבור הפורמלי המוזר שלו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בכלל לא."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מתי ידעת בפעם הראשונה שאתה מאוהב באביגיל?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">ברגע שביטאה את שמה של אביגיל, התכסו פניו בהבעה של רוך. "בשנה שעברה," הוא אמר ונשען אחורה על כריות הכורסה. "לא הרבה אחרי שסיימתי את הלימודים. כבר יצאנו יחד ארבע או חמש פעמים, והיא רצתה שאפגוש את ההורים שלה. בכל אופן, נסענו לווטרלו, רק שנינו. עצרנו לאכול משהו, ובדרך החוצה היא החליטה שהיא רוצה גלידה בגביע. היה לוהט בחוץ ולרוע המזל, המזגן במכונית לא עבד כל כך טוב, אז ברור שהגלידה נמסה וטפטפה עליה. הרבה אנשים אולי היו מתרגזים בגלל זה, אבל היא רק התחילה לצחקק כאילו זה הדבר הכי מצחיק שיכול להיות, וניסתה לאכול את הגלידה יותר מהר משהיא נמסה. הגלידה הייתה בכל מקום, על האף והאצבעות שלה, על הברכיים ואפילו בשיער שלה, ואני זוכר שחשבתי שאני רוצה להיות כל החיים ליד מישהי כזאת. מישהי שיודעת לצחוק מאי הנוחות שבחיים ולמצוא שמחה בכל הזדמנות. אז ידעתי שהיא האחת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אמרת לה את זה אז?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אוי, לא. לא היה לי אומץ. רק בסתיו האחרון הצלחתי סוף־סוף לאזור אומץ ולהגיד לה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היא אמרה שגם היא אוהבת אותך?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן. זו הייתה הקלה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היא נשמעת כמו בחורה נהדרת." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"היא באמת כזאת. יש לי הרבה מזל."</p>
<p class="עימוד_running-txt">אף שהוא חייך, היא ידעה שהוא עדיין מוטרד.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הלוואי שיכולתי לעשות משהו בשבילך," הוא אמר בקול רך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה שאתה עובד פה זה מספיק. טוב, גם זה שאתה נשאר מאוחר." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני שמח להיות פה. אבל חשבתי..."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בבקשה," היא אמרה והחוותה עם השייק שלה. "אתה יכול לשאול מה שאתה רוצה. אין לי כבר מה להסתיר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"למה לא התחתנת אף פעם? אם חשבת שתתחתני, זאת אומרת?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"היו הרבה סיבות. כשרק התחלתי את הקריירה שלי, רציתי להתרכז בה עד שאבסס את המעמד שלי. אחר כך התחלתי לנסוע הרבה, ואז הגיעה הגלריה ואני מניחה שפשוט הייתי עסוקה מדי." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"ואף פעם לא פגשת מישהו שגרם לך לפקפק בכל זה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">בשתיקה שהשתררה לאחר מכן היא הושיטה יד באופן לא מודע אל השרשרת, גיששה אחר התליון הקטן בצורת קונכייה ווידאה שהוא עדיין שם. "חשבתי שפגשתי. אני יודעת שאהבתי אותו, אבל העיתוי לא התאים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בגלל העבודה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא," היא אמרה. "זה קרה הרבה לפני זה. אבל אני די בטוחה שלא הייתי טובה בשבילו. לא אז, בכל אופן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"קשה לי להאמין."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתה לא יודע מי הייתי פעם." היא הניחה את הכוס שלה וקיפלה את ידיה בחיקה. "אתה רוצה לשמוע את הסיפור?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני אשמח מאוד." </p>
<p class="עימוד_running-txt">"הוא קצת ארוך."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אלה בדרך כלל הסיפורים הכי טובים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מגי הרכינה את ראשה וחשה את התמונות מתחילות לצוף בשולי תודעתה. היא ידעה שעם התמונות יגיעו, בסופו של דבר, גם המילים.</p>
<p class="עימוד_running-txt ParaOverride-4">"ב־1995, כשהייתי בת שש־עשרה, התחלתי לנהל חיים סודיים," היא החלה לספר.</p>

</div>



			
ספר מודפס
מחיר מוצר 79.20 ₪ מחיר רגיל 89.10 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 74.24 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
ספרות אמריקאית אהבה ראשונה רומנטיקה מרגשת שנות התשעים סופרים איקוניים נוגע ללב
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!