תווים חסרים 5 תיכון ריקסון 5
סופיה בנט דמיינה עתיד מזהיר. קול קנדון תמיד הקריב את חלומותיו למען אחרים. כשקול מוכן סוף־סוף להילחם על מה שהוא רוצה, וסופיה לומדת להשלים עם גילוי שמשנה הכול, הם זקוקים זה לזה יותר מכפי שהם יודעים.
שם: תווים חסרים 5 תיכון ריקסון 5
מחבר/ת: ל.א קוטון
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי/צעירים פלוס
מק״ט: 011290072
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 108.00
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-1"> 1</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">סופיה</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">"איך את מרגישה?" שאלה אימא. ישבנו בבית החולים וחיכינו לדוקטור<span class="no-break"> פיטרס.</span></p>
			<p class="textindent">"באמת, אני בסדר גמור," אמרתי והתאמצתי להעלות חיוך על פניי, למרות שידעתי שהוא לא מגיע עד<span class="no-break"> עיניי.</span></p>
			<p class="textindent">אימא ואבא לא קנו את זה. בכלל לא. הודות לאחי ארון, מן הסתם, ולהתרגשות המיותרת שלו אחרי ששוב התעלפתי, מולו ומול כל החברים שלנו לפני כמה<span class="no-break"> ימים.</span></p>
			<p class="textindent">זה קרה לי הרבה לאחרונה. התעלפויות. איבוד הכרה למספר שניות בגלל רמות הברזל הנמוכות שלי. הרופא אמר שזו אנמיה, אבל כשישבתי שם ובהיתי בקיר הלבן, בעוד הוריי הביטו בי בדאגה, ידעתי שמשהו לא בסדר. כמו שמרגישים כשסערה מסתמנת באופק, חשתי את השינוי הקל<span class="no-break"> באוויר.</span></p>
			<p class="textindent">משהו עומד<span class="no-break"> לקרות.</span></p>
			<p class="textindent">משהו<span class="no-break"> רע.</span></p>
			<p class="textindent">"טוב, עדיף להיזהר מאשר להצטער," אמרה אימא, אופטימית ומלאת<span class="no-break"> תקווה.</span></p>
			<p class="textindent">"את יודעת, מותק," הוסיף אבא. "היית צריכה לספר לנו מוקדם יותר. היינו יכולים<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"אָש," אימא קטעה את דבריו. "אנחנו פה עכשיו. דוקטור פיטרס יטפל בילדה שלנו. יכול להיות שהיא זקוקה לעירוי ברזל או אולי<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">הפסקתי<span class="no-break"> להקשיב.</span></p>
			<p class="textindent">אימא לא הייתה רופאה, בדיוק כמוני, וגם גוגל לא. זה היה מפתה לחפש את הסימפטומים שלי, לקרוא על רשימת המחלות האפשריות, אבל כולם יודעים שדבר כזה עלול להסתיים בהתקף חרדה בגלל כמות האפשרויות<span class="no-break"> המפחידות.</span></p>
			<p class="textindent">היה עדיף לקבל חוות דעת רפואית מקצועית. אבל אני כבר ידעתי. עמוק בתוכי, ידעתי שמשהו לא בסדר<span class="no-break"> איתי.</span></p>
			<p class="textindent">לא סיפרתי לאף אחד, כמובן. לא רציתי שידאגו או שיעשו עניין ויחנקו אותי. זו הייתה שנת הלימודים האחרונה. כל החיים היו<span class="no-break"> לפניי.</span></p>
			<p class="textindent">אבל, מה אם לא<span class="no-break"> —?</span></p>
			<p class="textindent">ניערתי את המחשבות הללו מראשי. לא היה טעם לחפש בעיות כשאני עדיין לא יודעת מה זה. הטלפון שלי רטט בתוך הכיס ושלפתי אותו, לא מופתעת לראות את שמו של<span class="no-break"> ארון.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-2">פרצוף</span><span class="bold _idGenCharOverride-2"> תחת: יש</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> חדש?</span></span></p>
			<p class="textindent">עניתי<span class="no-break"> לאחי.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-2">אני: עדיין ממתינים לדוקטור</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> פיטרס</span></span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2">.</span></span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-2">פרצוף תחת: את תהיי בסדר, סופ. את יודעת את זה</span><span class="bold _idGenCharOverride-2">,</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> נכון?</span></span></p>
			<p class="textindent">לא ידעתי. אבל לא רציתי להדאיג אותו יותר ממה שהוא כבר<span class="no-break"> דאג.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-2">אני: אני</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> יודעת.</span></span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-2">פרצוף תחת: פופי מוסרת</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> ד"ש.</span></span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-2">אני: תמסור לה</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> בחזרה.</span></span></p>
			<p class="textindent">חייכתי. החברה הכי טובה שלי ואחי התגברו סוף־סוף על הבעיות וסיפרו זה לזה איך הם מרגישים. אולי יש כאלה שהיו חושבים שזה מוזר לראות את החברה הכי טובה שלך מתמזמזת עם אחיך התאום, כמובן עד לרמה מסוימת, אבל גם שמחתי בשבילם. ביליתי שנים בהתבוננות בפופי שהשתוקקה לארון, ובאותו זמן בארון, מעמיד פנים שהוא לא מרגיש כמוה, לא שזה הפתיע אותי. בחורים היו בדרך כלל חסרי כל<span class="no-break"> מושג.</span></p>
			<p class="textindent">הטלפון שלי רטט שוב, אבל הפעם זה לא היה<span class="no-break"> ארון.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-2">קול: אמרתי שאני</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> מצטער.</span></span></p>
			<p class="textindent">הכעס בער<span class="no-break"> בתוכי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">קול קנדון. החבר הכי טוב של אחי. קוץ קבוע בתחת<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">זו הייתה אשמתו שהגעתי לכאן. הבחור הטיפש לא הצליח לסתום את הפה. לא הצליח לשמור על הסוד שסיפרתי<span class="no-break"> לו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">התעלפתי מספר מדאיג של פעמים מאז הפעם הראשונה, פשוט לא סיפרתי על כך לאף<span class="no-break"> אחד.</span></p>
			<p class="textindent">לא רציתי להדאיג אנשים, כלומר, לא רציתי להודות במה שקורה<span class="no-break"> לי.</span></p>
			<p class="textindent">אז<span class="no-break"> שיקרתי.</span></p>
			<p class="textindent">קול היה היחיד שגילה. הוא גילה והבטיח לא לספר לאף אחד, אבל הוא חשף אותי בפני החברים, בפני ארון. ארון סיפר להורים שלנו, כמובן, והם התחרפנו לגמרי, וגררו אותי אל משרדו של דוקטור פיטרס. הוא לא היה הרופא הקבוע שלי. לא, אבא החליט שאנחנו זקוקים לדעה נוספת, ולכן אנחנו כאן עכשיו, בבית החולים האוניברסיטאי של<span class="no-break"> אלנטאון.</span></p>
			<p class="textindent">הטלפון רטט<span class="no-break"> שוב.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-2">קול: לא תוכלי</span><span class="bold _idGenCharOverride-2"> להתעלם ממני</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> לנצח.</span></span></p>
			<p class="textindent">אני אוּכַל וזה גם מה שהתכוונתי<span class="no-break"> לעשות.</span></p>
			<p class="textindent">לשנייה אחת, קיוויתי בטיפשותי שאם אחלוק את הסוד שלי עם קול, אם אבטח בו, תהיה לזה משמעות. שהוא יבחר בי ולא<span class="no-break"> בארון.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">טיפשה.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מכר אותי בהזדמנות<span class="no-break"> הראשונה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-2">קול: סופיה,</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> בבקשה...</span></span></p>
			<p class="textindent">כיביתי את הטלפון והחזרתי אותו לכיס. שמטתי את ראשי לאחור אל הקיר ופלטתי<span class="no-break"> אנחה.</span></p>
			<p class="textindent">"יש בעיה, מותק?" שאל<span class="no-break"> אבא.</span></p>
			<p class="textindent">"לא." לא פקחתי את עיניי. לא רציתי לראות את הדאגה בעיניו. הצל הקבוע שהיה תלוי מעליו ומעל אימא בימים<span class="no-break"> אלה.</span></p>
			<p class="textindent">"סופיה בנט," קראה המזכירה ואני פקחתי את עיניי. "דוקטור פיטרס מוכן<span class="no-break"> לקראתך."</span></p>
			<p class="textindent">ליבי שקע. מטה, מטה, מטה, צנח אל הבטן ואז אל כפות רגליי ואל האדמה שתחתיי. זהו<span class="no-break"> זה...</span></p>
			<p class="textindent">הרגע שניסיתי כל כך להתחמק ממנו. כי ההכחשה הייתה חברה שלי, והאמת... האמת הייתה<span class="no-break"> האויבת.</span></p>
			<p class="textindent">"מוכנה?" אימא חייכה כשגררתי את עצמי מתוך כורסת העור<span class="no-break"> הרכה.</span></p>
			<p class="textindent">חדר ההמתנה של דוקטור פיטרס היה נחמד, נוח וביתי. לא יכולתי שלא לתהות אם זו הייתה דרכו לרכך את המכה של כל החדשות הרעות, שבלי ספק מגיעות בעקבות ההמתנה כאן. אבא דפק בדלת ונכנס, אימא ואני<span class="no-break"> בעקבותיו.</span></p>
			<p class="textindent">"אה, סופיה, מר וגברת בנט. נעים לראות אתכם. היכנסו,<span class="no-break"> שבו."</span></p>
			<p class="textindent">כל סנטימטר בי רטט בציפייה מתוחה כשהתיישבתי בכיסא<span class="no-break"> מעוצב.</span></p>
			<p class="textindent">"אז, סופיה. תספרי לי מה קורה<span class="no-break"> איתך</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">שתיקה. היא נתלתה באוויר כמו ענן סמיך ומעיק. אצבעותיי צבטו את העור הרך וניסיתי להביט לכל מקום פרט לעיניו החביבות של הרופא, כי חביבות לא תעזור לי<span class="no-break"> כאן.</span></p>
			<p class="textindent">"סופיה," זירזה אותי אימא וכיסתה את ידי בידה. "את צריכה לספר לו,<span class="no-break"> מותק."</span></p>
			<p class="textindent">"זה בסדר, סופיה. אני כאן כדי לעזור, אבל אני לא יכול לרפא אותך אם לא אדע מה לא בסדר." הוא חייך אליי בעידוד אבל זה לא עשה הרבה כדי לפוגג את הגוש בבטני. "קראתי את הערותיו של דוקטור לבוסקי, אבל הייתי רוצה לשמוע את דעתך<span class="no-break"> בעניין."</span></p>
			<p class="textindent">"אני<span class="no-break"> מתעלפת."</span></p>
			<p class="textindent">"אוקיי." הוא רכן לעברי, והצמיד את אצבעותיו זו לזו. "בדיקות הדם שדוקטור לבוסקי ערך מוכיחות שאת אנמית. דיברתם על כך שרמת ברזל נמוכה היא חלק<span class="no-break"> מזה?"</span></p>
			<p class="textindent">הנהנתי. "זה הפך גרוע יותר." המילים נפלטו ממני בנשימה<span class="no-break"> מהירה.</span></p>
			<p class="textindent">"על כמה פעמים אנחנו<span class="no-break"> מדברים</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">"שמונה פעמים מאז הבדיקה של דוקטור<span class="no-break"> לבוסקי."</span></p>
			<p class="textindent">אימא התכווצה ולא יכולתי להסתכל עליה. כאילו גם היא ידעה. ידעה שמשהו לא תקין בי. משהו חמור יותר מאנמיה<span class="no-break"> קשה.</span></p>
			<p class="textindent">"משהו נוסף?" הוא שאל ועיין בניירות המונחים<span class="no-break"> לפניו.</span></p>
			<p class="textindent">המסמכים שלי. התיק הרפואי שלי. תוצאות בדיקות הדם ותפקודי האיברים החיוניים מהביקור אצל דוקטור<span class="no-break"> לבוסקי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אני עייפה כל הזמן, אבל זו לא עייפות מחוסר שינה בגלל שנרדמתי מאוחר או קמתי מוקדם בבוקר. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל אני מרגישה את זה עמוק<span class="no-break"> בעצמות."</span></p>
			<p class="textindent">"אוקיי." מצחו התקמט. "יש חבּוּרות חדשות ולא רגילות?" הנדתי בראשי. "נפיחויות? הזעה<span class="no-break"> בלילות?"</span></p>
			<p class="textindent">"לא."</p>
			<p class="textindent">"כאבי<span class="no-break"> ראש?"</span></p>
			<p class="textindent">"לפעמים. מדי פעם קשה לי להתרכז<span class="no-break"> בשיעורים."</span></p>
			<p class="textindent">"מה אתה חושב, דוקטור?" שאל אבא וקולו רעד<span class="no-break"> מעט.</span></p>
			<p class="textindent">"אני רוצה לערוך עוד כמה בדיקות, לוודא שלא החמיצו כלום בבדיקות הדם שנערכו בפעם<span class="no-break"> הקודמת</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"אתה לא חושב שזו<span class="no-break"> אנמיה?"</span></p>
			<p class="textindent">"לסופיה יש ספירה נמוכה של כדוריות דם אדומות וזה מורה על אנמיה, אבל יש לה גם רמה גבוהה של כדוריות דם לבנות," הוא אמר ותופף על מקשי המקלדת שלו. "אני רוצה לקבל תמונה מלאה לפני שנקפוץ<span class="no-break"> למסקנות."</span></p>
			<p class="textindent">"כמה זמן זה<span class="no-break"> ייקח?"</span></p>
			<p class="textindent">"נוכל לארגן את הבדיקות מייד. נקבל את תוצאות בדיקות הדם תוך עשרים וארבע שעות ונמשיך<span class="no-break"> משם."</span></p>
			<p class="textindent">אימא ואבא החליפו מבטים חוששים. "מה שנכון לדעתך," אמר<span class="no-break"> אבא.</span></p>
			<p class="textindent">"איך זה נשמע לך, סופיה? יש לך<span class="no-break"> שאלות</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">הנדתי בראשי, לא בטוחה מה הוא רוצה<span class="no-break"> שאגיד.</span></p>
			<p class="textindent">"נבדוק הכול, ואז נדע בדיוק עם מה אנחנו<span class="no-break"> מתמודדים."</span></p>
			<p class="textindent">"תודה, דוקטור פיטרס. אנחנו מעריכים את זה." אבא התרומם כדי ללחוץ את<span class="no-break"> ידו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"בשביל זה אני פה. נדבר שוב מחר כשהתוצאות יגיעו אליי. היה נעים לפגוש<span class="no-break"> אתכם."</span></p>
			<p class="textindent">"תודה רבה," אמרה אימא, ואני מלמלתי ברכת פרידה משלי. לא רציתי שיחטטו וידקרו אותי שוב. לא רציתי שום דבר מכל זה. אבל כאן הייתי. בקושי בת שמונה־עשרה, בשנתי האחרונה בתיכון, ועולמי עמד על סף קריעה<span class="no-break"> לגזרים.</span></p>
			<p class="textindent">פשוט ידעתי את<span class="no-break"> זה.</span></p>
			<p class="kohavit"><span class="bold _idGenCharOverride-2"></span></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha">"היי, איך את מרגישה?" פופי צנחה על הספה<span class="no-break"> לצידי.</span></p>
			<p class="textindent">"בסדר." משכתי בכתפיי והתעסקתי ברוכסן הסווטשירט של תיכון ריקסון שלי. אחרי שחזרנו מבית החולים, ארון הציע לי — אוקיי, גרר אותי — להצטרף אליו למחסן בקצה החצר שלנו, שאותו הוא הפך למקום מפגש לחברים<span class="no-break"> שלנו.</span></p>
			<p class="textindent">הוא הבטיח לי ערב של ממתקים, חטיפים וכמה מהסרטים האהובים עלינו ביותר. הוא שכח, מן הסתם, לספר לי שפופי, קול ואחינו עזרא והחברה שלו אשלי, מצטרפים<span class="no-break"> אלינו.</span></p>
			<p class="textindent">"את<span class="no-break"> שקטה."</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא יודעת מה את רוצה שאגיד." עיניי זינקו אל הבחורים ששיחקו ביליארד ואל אשלי, שעודדה אותם ממקומה על<span class="no-break"> השרפרף.</span></p>
			<p class="textindent">"חשבתי שדוקטור פיטרס אמר שהבדיקות הן רק אמצעי<span class="no-break"> זהירות."</span></p>
			<p class="textindent">לא, זה מה שאימא ואבא סיפרו לארון. הם לא רצו להדאיג אותו שלא לצורך, ואני הסכמתי. הוא צריך להתמקד בלימודים, בקבוצה ובתוכנית להגיע אל משחקי הגמר ולהגן על<span class="no-break"> האליפות.</span></p>
			<p class="textindent">"נכון." השקר נשפך<span class="no-break"> ממני</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"היי, סופ." פופי נגעה בזרועי והבטתי בה. שפתיה התרוממו בחיוך רך. "את יודעת שהכול יהיה בסדר,<span class="no-break"> נכון?"</span></p>
			<p class="textindent">אח, השקר הקטן הזה שאנשים סיפרו לעצמם כשהיה קשה לדמיין את<span class="no-break"> האמת.</span></p>
			<p class="textindent">"כן." שקר נוסף. עוד שקע<span class="no-break"> בליבי.</span></p>
			<p class="textindent">"אנחנו יכולים<span class="no-break"> לדבר?"</span></p>
			<p class="textindent">קול צץ והתנשא מעליי כמו ענן סערה כהה, סערה שהייתי מעדיפה לחמוק<span class="no-break"> ממנה.</span></p>
			<p class="textindent">"לא," אמרתי והפניתי את מבטי. סירבתי להביט בו, לאפשר לו לראות מה הבגידה שלו עשתה<span class="no-break"> לי.</span></p>
			<p class="textindent">"סופ, בחייך<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"קול," פופי<span class="no-break"> נאנחה.</span></p>
			<p class="textindent">"כן," הוא פלט בקושי.<span class="no-break"> "שיהיה."</span></p>
			<p class="textindent">הרמתי את מבטי בדיוק כשהוא<span class="no-break"> הלך.</span></p>
			<p class="textindent">"את יודעת, הוא רק עשה את מה שהוא חשב שצריך," היא נעצה בי מבט מבין, אבל הוא לא חדר את הקרח סביב<span class="no-break"> ליבי.</span></p>
			<p class="textindent">"זה לא היה הסוד שלו, הוא לא היה צריך לספר." זקפתי את סנטרי בהתרסה. נעצתי בה מבט, מאתגרת אותה להתווכח<span class="no-break"> איתי.</span></p>
			<p class="textindent">"סופיה —" היא<span class="no-break"> נאנחה.</span></p>
			<p class="textindent">"יו, פופי סטאר, בואי הנה ותני לי נשיקה<span class="no-break"> למזל."</span></p>
			<p class="textindent">לחייה האדימו ואני גלגלתי את<span class="no-break"> עיניי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"סליחה, אני<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"תלכי. את יודעת שהוא לא יפסיק עד<span class="no-break"> שתבואי</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"אבל אני<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"פשוט תלכי, פופס," אמרתי ותחושת אשמה בעבעה בתוכי, אבל הערב לא הייתי חברה<span class="no-break"> טובה.</span></p>
			<p class="textindent">למען האמת, הייתי צריכה לעזוב ולהניח לזוגות המאושרים ולקול ליהנות מהמשך<span class="no-break"> הערב.</span></p>
			<p class="textindent">בשנייה שהיא עזבה אותי, קמתי והלכתי לכיוון<span class="no-break"> הדלת.</span></p>
			<p class="textindent">"את הולכת?" קרא ארון ושרבב את שפתיו כמו ילד, תוך שהוא כורך את זרועו סביב צווארה של פופי ומושך אותה<span class="no-break"> אליו.</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא מרגישה כל כך חברותית.<span class="no-break"> תיהנו."</span></p>
			<p class="textindent">"סופ, בחייך —" הבעתו<span class="no-break"> התרככה.</span></p>
			<p class="textindent">"באמת, אני אהיה בסדר. שום דבר ששינה מוקדמת לא<span class="no-break"> תתקן."</span></p>
			<p class="textindent">"אנחנו יכולים לצפות בסרט," הציעה<span class="no-break"> אשלי.</span></p>
			<p class="textindent">"אין לי מצב רוח, אבל אני אראה אתכם מחר בבית הספר, חבר'ה. לילה טוב." נופפתי אליהם והתעלמתי ממבטו הנוקב של קול, כשיצאתי אל אוויר הלילה הקריר. הספקתי כמעט לחצות את החצר כשקול גרם לי<span class="no-break"> לעצור</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"סופיה?"</p>
			<p class="textindent">"תחזור פנימה, קול," אמרתי ומיהרתי אל<span class="no-break"> הדלת.</span></p>
			<p class="textindent">"את מוכנה לחכות שנייה אחת? תדברי איתי... תני לי<span class="no-break"> להסביר."</span></p>
			<p class="textindent">הסתובבתי ונעצתי בו מבט. "אין לי מה להגיד<span class="no-break"> לך."</span></p>
			<p class="textindent">"זה בולשיט ואת יודעת את זה, סופ. סיפרתי להם רק כי אני<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"כי אתה מה? הא?" קירבתי את פניי אל פניו. "אני סיפרתי לך... דברים, כי בטחתי בך. כי חשבתי... תשכח מזה. טעיתי שבטחתי בך. תתרחק ממני,<span class="no-break"> קול."</span></p>
			<p class="textindent">התכוונתי להתרחק בסערה אבל הוא אחז במפרק כף ידי ומנע ממני לזוז. "סופיה... אני<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"יו, קנדון." קולו של אחי חלף באוויר, וקול זינק לאחור כאילו עורי צרב<span class="no-break"> אותו.</span></p>
			<p class="textindent">"כן?" הוא קרא<span class="no-break"> בחזרה.</span></p>
			<p class="textindent">"תביא עוד כמה שקיות של צ'יפס אם אתה כבר<span class="no-break"> שם."</span></p>
			<p class="textindent">"בסדר."</p>
			<p class="textindent">קול חזר להביט בי וחרדה הסתחררה בעיניו. כיווצתי את שפתיי, הנדתי בראשי ונכנסתי פנימה. הייתי טיפשה שבטחתי בקול. הוא היה החבר הכי טוב של אחי. מובן שהנאמנות שלו תמיד תהיה לארון, אבל רק לשנייה אחת, קיוויתי<span class="no-break"> —</span></p>
			<p class="textindent">הו, מה זה חשוב<span class="no-break"> עכשיו</span><span class="no-break">?</span></p>
			<p class="textindent">קול הראה לי את פרצופו האמיתי ולא היה לי זמן לבזבז על בחור שתמיד יבחר באחי על פניי. לא כשהייתי כמעט בטוחה שהחיים שלי עומדים<span class="no-break"> לקרוס.</span></p>
			<p class="textindent">"סופיה —" הוא קרא והלך אחריי אל<span class="no-break"> הבית.</span></p>
			<p class="textindent">"שמעת את ארון," מלמלתי. "אל תגרום לו<span class="no-break"> לחכות."</span></p>
			<p class="textindent">"בחייך, זה לא הוגן, ואת יודעת את<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">כיווצתי את גבותיי והבטתי בו מעבר לכתפי. "אתה לא יודע, קול? החיים לא<span class="no-break"> הוגנים."</span></p>
			<p class="textindent">ואז הלכתי ממנו. כי, למען האמת, היו לי דברים גדולים יותר לדאוג<span class="no-break"> להם.</span></p>
			<p class="kohavit"><span class="bold _idGenCharOverride-2"></span></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha">לא הלכתי לבית הספר למחרת. דוקטור פיטרס התקשר לאבא. תוצאות בדיקות הדם שלי הגיעו והוא רצה לראות אותנו. לא הייתי צריכה הסבר — אלה לא יהיו חדשות<span class="no-break"> טובות.</span></p>
			<p class="textindent">אבל הם לא מספרים לך את זה בטלפון, מובן שלא. הם ביצעו את כל הטקס. הזמנה לפגישה, לגרום לך לשרוד את ההמתנה הארוכה והמייסרת עד שתגיע סוף־סוף אל משרדו של<span class="no-break"> הרופא.</span></p>
			<p class="textindent">"מותק?" אימא לחצה את ידי ואני מצמצתי לעברה. כיביתי את עצמי נפשית איפשהו בין היציאה מריקסון והנסיעה לאלנטאון. הייתי קהת חושים.<span class="no-break"> חלולה.</span></p>
			<p class="textindent">אבל ידעתי. תקראו לזה אינסטינקט או אינטואיציה, או כוח עליון כלשהו, או שזו פשוט הייתה העובדה שהרגשתי לא טוב. בפנים. במקומות עמוקים ואפלים, שאתה לא אמור<span class="no-break"> להרגיש.</span></p>
			<p class="textindent">"זה יכול להיות שום דבר," אמר אבא בהבעה מלאת<span class="no-break"> דאגה.</span></p>
			<p class="textindent">"אש," לחשה<span class="no-break"> אימא.</span></p>
			<p class="textindent">הם<span class="no-break"> ידעו.</span></p>
			<p class="textindent">עמוק בפנים, גם הם ידעו. אבל זה היה התפקיד שלהם להישאר אופטימיים וחיוביים. למזער את עוצמת הסופה<span class="no-break"> המתקרבת.</span></p>
			<p class="textindent">המזכירה אמרה שדוקטור פיטרס מצפה לנו, והלכנו במסדרון אל משרדו. כל צעד הרגיש כמו פילוס דרך בחול טובעני, וליבי הלם בפראות<span class="no-break"> בחזי.</span></p>
			<p class="textindent">"סופיה?" אבא נגע בשיפולי גבי והוביל אותי בעדינות קדימה מבעד לדלת הפתוחה. אימא הביטה לאחור וחייכה, ועיניה הכהות התמלאו חוסר<span class="no-break"> ביטחון.</span></p>
			<p class="textindent">"סופיה, מר וגברת בנט. טוב לראות אתכם שוב." התיישבנו בכיסאות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מולו.</span></p>
			<p class="textindent">"דוקטור פיטרס." אבא הניד בראשו. "לא ציפינו שתתקשרו כל כך<span class="no-break"> מהר."</span></p>
			<p class="textindent">"קיבלתי את תוצאות בדיקות הדם של סופיה מהמעבדה, ורציתי להתקדם מהר ככל<span class="no-break"> האפשר."</span></p>
			<p class="textindent">"להתקדם עם מה בדיוק?" אימא זזה בכיסאה ולקחה את ידי<span class="no-break"> בידה.</span></p>
			<p class="textindent">"ביצענו בדיקת דם מבדלת. בדיקת דם רגילה אומרת לנו מהו מספרן הכולל של הכדוריות הלבנות בדם, הבדיקה המבדלת מודדת את סוגי הכדוריות הלבנות, בנוסף לרמות כדוריות הדם האחרות, כולל כדוריות הדם האדומות וטסיות דם. התוצאות של סופיה מראות על כמות חריגה של כדוריות דם<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לבנות."</span></p>
			<p class="textindent">"אוקיי, מה<span class="no-break"> המשמעות?"</span></p>
			<p class="textindent">אני כבר ידעתי מה המשמעות. הודות לדוקטור גוגל, ידעתי הרבה יותר<span class="no-break"> מדי.</span></p>
			<p class="textindent">"זה אומר שאני רוצה לשלוח את סופיה לביופסיה של מח העצם היום<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"ב... ביופסיה." אימא השתנקה. "אתה חושב שיש לה...<span class="no-break"> סרטן?"</span></p>
			<p class="textindent">"אני חושב שיכול להיות שלסופיה יש לוקמיה מיאלואידית כרונית, או סי.אם.אל.<span class="Footnote-reference _idGenCharOverride-3"><span id="footnote-000-backlink">1</span></span> בקיצור. לא נדע בוודאות עד שנבצע את הביופסיה, אבל אני סבור שזה הדבר שאנחנו מתמודדים<span class="no-break"> איתו."</span></p>
			<p class="textindent">"הו, אלוהים. לא יכול להיות שזה<span class="no-break"> קורה."</span></p>
			<p class="textindent">"מאיה," אבא שלח את ידו ואחז בידה, בעוד אני ישבתי שם, קהת חושים. לא ידעתי מה ציפיתי שיקרה כשאשמע את<span class="no-break"> המילה.</span></p>
			<p class="textindent">לוקמיה.</p>
			<p class="textindent">סרטן<span class="no-break"> הדם.</span></p>
			<p class="textindent">סרטן.</p>
			<p class="textindent">המילה קרקשה בתוך גולגולתי כמו<span class="no-break"> מסמרים.</span></p>
			<p class="textindent">"סופיה, יש לך שאלות?" אמר דוקטור פיטרס. "אני בטוח שזה קשה<span class="no-break"> לעיכול."</span></p>
			<p class="textindent">"זה<span class="no-break"> יכאב?"</span></p>
			<p class="textindent">"לקיחת<span class="no-break"> הביופסיה?"</span></p>
			<p class="textindent">הנהנתי.</p>
			<p class="textindent">"אולי תרגישי אי־נוחות לזמן קצר. נבצע גם מה שנקרא שאיבת מח עצם, בזמן שנערוך את הבדיקה. זה אומר שנשאב דוגמה של נוזל ממח העצם. זה יסייע לנו לדעת בדיוק עם מה אנחנו מתמודדים. אני יודע כמה מאיים זה נשמע, סופיה, אבל אני רוצה להבטיח לך שאת נמצאת בידיים טובות. נעשה הכול כדי לגרום לך<span class="no-break"> להבריא."</span></p>
			<p class="textindent">דבריו היו רעש לבן כנגד נהמת הדם בין<span class="no-break"> אוזניי.</span></p>
			<p class="textindent">אבא כחכח בגרונו. הצצתי בו וראיתי שפניו האפירו. "תודה, דוקטור פיטרס. תבטיח לי שתטפל בילדה<span class="no-break"> שלנו."</span></p>
			<p class="textindent">"אני נותן לך את המילה<span class="no-break"> שלי."</span></p>
			<p class="textindent">המילה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלו.</span></p>
			<p class="textindent">אבל זה לא מה שיציל<span class="no-break"> אותי...</span></p>
			<p class="textindent">נכון?</p>
			<div class="_idFootnotes">
				
					<p class="footnotes" dir="rtl"><span class="english CharOverride-1">Chronic</span> <span class="english CharOverride-1">myeloid</span> <span class="english CharOverride-1">leukaemia</span><span class="CharOverride-1">.</span> </p>
				
			</div>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 97.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
מידידים לאוהבים רומנטיקה בתיכון רומנטיקה מרגשת רומנטיקה ספורטיבית רומנטיקה עכשווית רומנטיקה צעירה
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!