אמא זה לא שם עצם

פאני, ספרית בעלת מספרה ידועה שנשים רבות פוקדות אותה, עוברת מסע מסחרר, צבעוני, יהיו שיגידו – מטורף, ממיטת בית החולים היישר אל חדר קר ולבן. היא מוצאת עצמה מול איש ששמו קול, בעל שיער עבה שפאני - ספרית במקצועה, כאמור - לא ראתה מעודה. שם מתחיל דיאלוג שמוליך את פאני למחוזות חייה, בעבר ובהווה, לסודותיה, למשפחתה ולסיפור אחד יוצא דופן שמסיט את חייה ממסלולם.

אמא זה לא שם עצם שוזר עבר, הווה ושברי זיכרונות למארג צבעוני ומרגש.
בפיוט, הומור ובשימוש מסקרן בממד מטאפיזי, הוא לוקח את הקוראים לסיפור חייה של פאני, הסובבים סביב סוד המכתיב לה את דרכה, ולמפגש עם דמויות בלתי נשכחות.
זה ספר עלילתי מרתק על החיבורים בין בחירה, גורל ואהבה.

דורית פלד הרפז שחקנית, מחזאית, פסיכודרמטיסטית ובעלת רזומה עשיר בעולם המשחק הישראלי.
היא מפתיעה בספר ביכורים שכתוב בלשון חדה, בהומור אינטליגנטי ובכתיבה מרעננת.
ו.
שם: אמא זה לא שם עצם
מחבר/ת: דורית פלד הרפס
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 015820266

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div id="_idContainer003" class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-1" class="kot-perek">1</h1>
			<p class="text-no-hazacha">ואז היא הרגישה שמוחה מתערפל והיא צוללת באיטיות לתוך אֲפֵלָה. בעודה מרגישה כמו אדם שנופל בהילוך איטי מגובה רב, שלחה את ידיה קדימה בניסיון להיאחז במשהו, אך ללא הצלחה. רגע לפני שהכול השחיר לגמרי, שמעה כמו מרחוק יללות אמבולנס מתערבלות בקול כרוז מתכתי, שחזר במונוטוניות מאיימת: "מלווה מספר ארבע-ארבע-שמונה, מלווה מספר ארבע-ארבע-שמונה, המקרה שלך עומד להגיע, מלווה מספר ארבע-ארבע-שמונה."</p>
			<p class="text">היא לא ידעה כמה זמן חלף עד שמצאה את עצמה עומדת במקום לא מוכר, מול גבר לא מוכר, שעמד לפניה אוחז בכיסא גלגלים. הכרוז המשיך באותו גון קול מתכתי, "זכור פרוצדורה. זכור פרוצדורה. זכור..." באוזניה המשיכו ליילל צפירות האמבולנס, והיא אמרה לעצמה, זה לא בית חולים. </p>
			<p class="text">"גברת פאני," אמר הגבר שנראה לה שקוף למחצה. "את צריכה לשבת."</p>
			<p class="text">היא הרגישה מטושטשת. "אני לא מרגישה טוב," אמרה בקול חלש ושפשפה מעט את עיניה, עצמה אותן ופקחה שוב בתקווה שהאיש ייעלם, אבל הוא עדיין עמד מולה ועדיין נראה שקוף. הוא לבש חולצת פשתן שדמתה מאוד לצבע עורו. מכנסיו היו מחויטים וקלילים, והוא נעל נעלי בד שהתאימו את עצמן לתווי כף הרגל. היא הרגישה כאילו המוח שלה נעטף בענן סמיך, והיא לא מצליחה לדלות מתוכו שום מחשבה הגיונית.</p>
			<p class="text">"את צריכה לשבת," הודיע לה האיש, שקולו נשמע כמו מתוך טרנזיסטור ישן. הוא קירב אליה את הכיסא כדי שתתיישב עליו. היא לא זזה. הוא סימן לה בידו לשבת, היא נשארה לעמוד והסתכלה סביבה בתימהון שגבר והלך עם חוסר ההבנה שלה למתרחש. היא ניסתה בכל כוחה לזהות היכן היא נמצאת, להיזכר כיצד הגיעה לכאן.</p>
			<p class="text">מולה השתרע חדר שהזכיר לה צורת ביצה. החדר, נטול החלונות, היה שטוף באור צהבהב בוהק, אך לא מסנוור. היא הרימה את ראשה לבדוק אילו מנורות מפיצות אור כזה, ולהפתעתה, לא ראתה אף גוף תאורה. </p>
			<p class="text">"מאיפה האור הזה מגיע?" שאלה. </p>
			<p class="text">"הוא לא מגיע, הוא נמצא. גברת פאני," ענה לה. </p>
			<p class="text"><span class="natuy _idGenCharOverride-1">איך הוא יודע את השם שלי? </span>התפלאה. "רגע, אנחנו מכירים?" בדקה, ספק אותו ספק את עצמה. "נפגשנו כבר?"</p>
			<p class="text">"אני מכיר אותך. את לא מכירה אותי. לא נפגשנו בעבר," השיב בחד־גוניות שהזכירה את הכרוז, "ואת מתבקשת לשבת." חזר על ההוראה.</p>
			<p class="text">"למה לי לשבת על כיסא גלגלים?" שאלה ובחנה את המקום שנראה לה צהבהב באופן מוזר. </p>
			<p class="text">"את צריכה לשבת," חזר על דבריו, "כי את עומדת ליפול," הודיע כמנבא.</p>
			<p class="text">"אני עומדת לצאת מפה," היא החלה ללכת ממנו. "מי הוא, בכלל," מלמלה בכעס, "הוא לא מזדהה בפניי, ודורש ממני לשבת בכיסא גלגלים. מה אני, נכה?"</p>
			<p class="text">היא העיפה מבט לאחור וגילתה שהוא צועד אחריה, דוחף לפניו את הכיסא. <span class="natuy _idGenCharOverride-1">מה הוא הולך אחריי כמו כלב?</span> שאלה את עצמה. כעבור כמה צעדים היא חשה שרגליה נמסות, והיא קורסת לתוך עצמה כמו נר שעווה. היא ניסתה לאזן את גופה, תוך שהיא מותחת את ידיה לצדדים כמי שהולכת על קורה צרה, התנדנדה, איבדה את שיווי משקלה, הגוף שלה נטה, ובסיבוב קל סביב עצמה נחתה היישר לתוך כיסא הגלגלים שהגבר דחף במהירות תחתיה. </p>
			<p class="text">"שהשם ישמור, מה קרה לי?" שאלה בלחישה.</p>
			<p class="text">"נפלת," אמר לה, "זה תקין לגמרי." האיש המטושטש נשמע לה שווה־נפש. הוא ניגש אל דופן קיר הביצה ושלף מתוכו כיסא. הקיר, שנראה לה כמו זכוכית צהבהבה, נמלא בתוכו בחוטים בצבע חרדל זהוב, שהיו שונים זה מזה בעובי ובגוון. רקותיה הלמו בבהלה, ובתוך כך צצה בה סקרנות להתרחשות סביבה. כבר ראיתי זכוכית כזאת, חשבה וניסתה להיזכר היכן מתוך ציפייה שזה יעזור לה להבין איפה היא נמצאת.</p>
			<p class="text">הכיסא שנשלף מהקיר היה חיוור ושקוף כמו האיש עצמו. כיסא נטול משענת, בעל שלוש רגליים מצינורות מפותלים שאוחזים בכדור קריסטל גדול צהבהב, שקוף למחצה, ובתוכו סדקים בצבעי זהב שונים. האיש התיישב על הכדור בפישוק קל ובזקיפות של שומר הארמון בלונדון. <span class="natuy _idGenCharOverride-1">אין מצב שזה אמיתי, </span>צבטה חזק את זרועה.</p>
			<p class="text">"את לא חולמת," אמר לה. </p>
			<p class="text">היא הרגישה לכודה. גם אם תרצה לקום ולברוח, הוא חסם את דרכה בישיבה שלו מולה. </p>
			<p class="text">"אתה יכול להגיד לי מה זה המקום הזה?" ביקשה ממנו. הוא לא ענה, וזה הגביר בה את תחושת הלחץ. האיש רכן לעברה, והיא ראתה שעיניו שקועות בעומק פניו כמו העיניים של בובות השעווה במוזיאון "מדאם טוסו" בפריז. עיניו לא זזו. מבטו השקוע, המקובע והבוחן, עורר בה מצוקה. <span class="natuy _idGenCharOverride-1">אני אישה חזקה,</span> אמרה לעצמה, <span class="natuy _idGenCharOverride-1">אני אישה חזקה, הכול יהיה בסדר, תנשמי.</span> היא נשמה ואמרה לו כמעט בתחינה, "אתה מוכן לענות לי?"</p>
			<p class="text">"לפי הפרוטוקול, קודם כול עליי להציג את עצמי," אמר האיש כשהוא עדיין רכון לעברה. </p>
			<p class="text"><span class="natuy _idGenCharOverride-1">שהשם ישמור, על מה הוא מדבר, איזה פרוטוקול?</span></p>
			<p class="text">"יש לי פרוטוקול עבודה," קולו הצליח להטריף אותה. "יש כאן פרוצדורה שאני חייב ליישם," הִטה את ראשו לצד, ולא הסיר ממנה את מבטו. <span class="natuy _idGenCharOverride-1">הוא לא ממצמץ,</span> ציינה לעצמה ועצמה את עיניה. הוא הזיז את כיסאו בכמה צעדים לאחור, והמרחק שלקח ממנה עזר לה להחליט לברוח ממנו. היא קמה בחטף מהכיסא והחלה לצעוד במהירות לכיוון שממנו נכנסה. אחרי צעדים ספורים בלבד שוב הפסיקה לחוש את רגליה, והפעם נפלה בדממה אפיים ארצה ונמרחה בצורה מביכה על הרצפה. הוא מיהר לעברה עם כיסא הגלגלים, ניגש אליה, התכופף, הניף אותה מהרצפה כאילו הייתה חסרת משקל, והושיבה חזרה בכיסא. </p>
			<p class="text"><span class="natuy _idGenCharOverride-1">ממה הוא עשוי? </span>תהתה. </p>
			<p class="text">החדר עשה סיבוב של שלוש מאות ושישים מעלות סביב עצמו. בחילה עלתה בה. הכול הסתחרר סביבה. היא לפתה את ידיות הכיסא בכוח רב. בכי של תינוק נשמע מרחוק. </p>
			<p class="text"><span class="natuy _idGenCharOverride-1">אני מכירה את הבכי הזה, אני מכירה אותו. </span></p>
			<p class="text">החדר שב לקדמותו. היא סובבה את ראשה לצדדים כדי לראות את התינוק שבוכה. הקיר מולה התרומם כמו וילון, ומים שחדרו פנימה שטפו את החדר ונאספו חזרה אל המקום שממנו יצאו. הקיר נסגר. ריח מלוח עלה באפה, "ריח של ים," אמרה, ובמוחה עלתה מחשבה שהחדר עבר טיהור במי ים. הבכי של התינוק פסק. האור הצהבהב שינה גוון, והבזק חזק הכה בה. היא נרתעה במהירות לאחור. "תעשה שזה ייפסק," ביקשה מהאיש שענה, "תפסיקי להתנגד והכול ייעלם."</p>
			<p class="text">"איפה התינוק?" שאלה. </p>
			<p class="text">"אני אענה לך על הכול," אמר ונשמע שהוא משתדל לדבר ברכות, "רק צריך להקפיד על הכללים."</p>
			<p class="text">פאני ישבה בכיסאה וניסתה למקד את עצמה במה שקורה לה. שום דבר לא נראה לה הגיוני, והיא מאוד אהבה סדר והיגיון. השיער של האיש סִקרן אותה. היא התלבטה בינה לבין עצמה אם האיש חובש פאה או שעבר השתלה לא מוצלחת בטורקיה. האיש השקוף ניגש לידיות האחוריות של כיסא הגלגלים, דחף אותו בחזרה למרכז החדר ושב להתיישב מולה. </p>
			<p class="text">"היינו אמורים להתחיל אחרת."</p>
			<p class="text">היא שמה לב שהשקיפות שלו הולכת ומתמלאת לאיטה, החיוורון שלו הלך והפך אנושי יותר. <span class="natuy _idGenCharOverride-1">איך הוא משנה צבע?</span> למרות שהוא נראה לה מבוגר, שום קמט לא נחרץ בפניו, לא בזוויות עיניו, לא במצח ולא סביב שפתיו. </p>
			<p class="text"><span class="natuy _idGenCharOverride-1">בעצם, השיער שלו כמו של היפנים,</span> חשבה, <span class="natuy _idGenCharOverride-1">חלק ושחור משחור.</span> ואז, מבלי משים, הושיטה את ידה לגעת בו. הוא נרתע לאחור במהירות גדולה, ומתוך כיסא הבדולח עלתה משענת דקה שתמכה בגבו. </p>
			<p class="text">"סליחה, רציתי לגעת לך בשיער," התנצלה. </p>
			<p class="text">"למה שתרצי לעשות דבר כזה?" שאל והִטה את ראשו לצד ימין, בוחן אותה בעניין.</p>
			<p class="text">"אני ספרית," הצטדקה, "השיער שלך סקרן אותי."</p>
			<p class="text">הבכי של התינוק חזר ונשמע, ופאני הרגישה כיווץ עז ברחמה. </p>
			<p class="text">"איפה התינוק?"</p>
			<p class="text">"אין פה תינוק," ענה לה ביובש. </p>
			<p class="text">"אני שומעת את הבכי שלו," היא קמה מהכיסא כדי לחפש. רק רִיק סבב אותה.</p>
			<p class="text">"אני מכירה את הבכי הזה," אמרה.</p>
			<p class="text">"אני לא שומע דבר," ענה והתיישב בנינוחות על כדור הבדולח, שהחל לפזר אדים בתוך עצמו עד שנראָה שסופת שלג מוזהבת מתחוללת בו. </p>
			<p class="text">"אז מאיפה אני שומעת אותו?"</p>
			<p class="text">"מהראש שלך," אמר בפשטות. היא התבוננה בו וחשבה שהוא צודק. היא מדמיינת הכול. היא רק צריכה להתעורר. </p>
			<p class="text">"תגידי מאיפה את מכירה את הבכי הזה, ואז הוא ייפסק," הציע לה.</p>
			<p class="text">ואז בלי לחשוב ירתה, "זה הבכי של התינוק שלא נולד לי."</p>
			<p class="text">הבכי פסק.</p>
		</div>
	
			

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 30.00 ₪ מחיר רגיל 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות