ברוקלין
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
הצטרפות למועדון ב-16 ש"ח, להצטרפות, הצטרפות לשנה | בכפוף לתקנון | בתוקף עד ה-11.11.2026
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
הצטרפות למועדון ב-15 ש"ח, להצטרפות, הצטרפות לשנה | בכפוף לתקנון | בתוקף עד ה-30.11.2025
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
ברוקלין

קולם טובין
החיים בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים באניסקורתי, עיירה קטנה באירלנד, לא צופנים בחובם אפשרויות גדולות. אייליש לייסי עדיין צעירה, אך היא כבר יודעת שלכשתסיים את הקורס לניהול חשבונות לא תהיה לה עבודה. בינתיים היא מסתפקת בעבודה מזדמנת בחנות המכולת המקומית ומנסה כמיטב יכולתה, כמו אחותה הגדולה רוז, לסייע בפרנסת אימם לאחר שאביה נפטר ושני אחיה נסעו לחפש עבודה באנגליה. לכן, כשאחותה מצליחה לסדר לה אשרת עבודה בניו יורק וחדר בברוקלין, מחליטה אייליש לייסי להיפרד בצער מארצה, מעירה וממשפחתה, ולצאת להרפתקה הגדולה של ההגירה.

הספר זכה בפרס קוסטה לשנת 2009.
שם: ברוקלין
מחבר/ת: קולם טובין
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
הוצאה לאור: בבל-ידיעות ספרים
מק״ט: 014620300
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
קרא פרק ראשון
				
<h1>חלק ראשון</h1>
<p>אַייליש לֵייסי, שישבה ליד החלון בחדר המגורים בקומה השנייה בבית ברחוב פראיֶירי, הבחינה באחותה שפסעה בזריזות בדרכה חזרה מהעבודה. היא ראתה את רוֹז חוצה את הרחוב, עוברת מאור שמש לצל עם תיק העור החדש שקנתה בקלֶרי׳ס שבדבלין במכירת סוף עונה. על כתפיה של רוז היה כרוך קרדיגן בצבע קרם. מחבטי הגולף שלה ניצבו במבואה. בעוד כמה דקות, ידעה אייליש, יבוא מישהו לקחת את אחותה, והיא לא תחזור אלא כשערב הקיץ כבר ידעך.</p>
<p>הקורס לניהול חשבונות שבו למדה אייליש כבר כמעט הסתיים; מדריך לשיטות חשבונאיות היה מונח עכשיו על ברכיה, ועל השולחן מאחוריה היה מונח ספר חשבונות, שבו רשמה כשיעורי בית, בטורי חובה וזכות, את התנועות הכספיות היומיות בְּחֶברה שפרטיה הוכתבו לה בבית הספר המקצועי בשבוע שעבר.</p>
<p>אייליש שמעה את דלת הכניסה נפתחת, וירדה מיד במדרגות. רוז עמדה במבואה והחזיקה את מראת הכיס שלה מול פניה. היא סקרה את עצמה בקפידה כשמרחה שפתון ואיפרה את עיניה, ואחר כך העיפה מבט במראה הגדולה, סקרה את חזותה הכללית וסידרה את שערה. אייליש הביטה בדממה כשאחותה לחלחה את שפתיה ובדקה את עצמה שוב במראת הכיס לפני שהחזירה אותה למקומה.</p>
<p>אִמן יצאה מן המטבח אל המבואה.</p>
<p>״את נראית נהדר, רוז,״ אמרה. ״את תהיי היפהפייה של מועדון הגולף.״</p>
<p>״אני גוועת ברעב,״ אמרה רוז, ״אבל אין לי זמן לאכול.״</p>
<p>״אחר כך אני אכין לך תה ומשהו לאכול,״ אמרה אמה. ״אייליש ואני נשתה את התה עכשיו.״</p>
<p>רוז תחבה יד לתיקה והוציאה את ארנקה. היא פתחה אותו והניחה מטבע של שילינג על הכוננית שמתחת למראה. ״למקרה שתרצי ללכת לסרט,״ אמרה לאייליש.</p>
<p>״ומה איתי?״ שאלה אמה.</p>
<p>״כשהיא תחזור הביתה היא תספר לך את העלילה,״ השיבה רוז.</p>
<p>״יפה מאוד מצדך!״ אמרה אמה.</p>
<p>שלושתן צחקו, ואז שמעו מכונית נעצרת מעבר לדלת וצופרת קלות. רוז לקחה את מחבטי הגולף והלכה.</p>
<p>אחר כך, כשאמה הדיחה את הכלים ואייליש ניגבה אותם, נשמעה שוב נקישה על הדלת. אייליש ניגשה לפתוח וראתה לפניה נערה שהיתה מוּכּרת לה מהמכולת של קֶלי, ליד הכנסייה.</p>
<p>״מיס קלי שלחה אותי למסור לך הודעה,״ אמרה הנערה. ״היא רוצה לדבר איתך.״</p>
<p>״באמת?״ שאלה אייליש. ״היא אמרה על מה?״</p>
<p>״לא. רק שתבואי לשם בערב.״</p>
<p>״אבל למה היא רוצה לדבר איתי?״</p>
<p>״בחיי שאני לא יודעת, מיס. לא שאלתי אותה. את רוצה שאני אלך חזרה לשאול אותה?״</p>
<p>״לא, זה בסדר. אבל את בטוחה שההודעה מיועדת לי?״</p>
<p>״כן, מיס. היא אמרה שאת צריכה לבוא אליה.״</p>
<p>מכיוון שהחליטה בכל מקרה לדחות את ההליכה לסרט לערב אחר, ומכיוון שספר החשבונות כבר נמאס עליה, החליפה אייליש את שמלתה, לבשה קרדיגן ויצאה מהבית. היא פסעה לאורך רחוב פראיירי ורחוב ראפטֶר אל כיכר השוק, ומשם במעלה הגבעה אל הכנסייה. החנות של מיס קלי היתה סגורה, ולכן נקשה על הדלת הצדדית שמובילה למעלה, כך ידעה, לקומת המגורים של מיס קלי. את הדלת פתחה הנערה שבאה קודם לקרוא לה ועכשיו אמרה לה לחכות במבואה.</p>
<p>אייליש שמעה קולות ותנועה בקומה מעל, ואז ירדה הנערה ואמרה שמיס קלי תכף תבוא.</p>
<p>אייליש ראתה לא פעם את מיס קלי, אבל אמה לא קנתה בחנות שלה מפני שהיתה יקרה מדי. כמו כן שיערה שאמה לא אוהבת את מיס קלי, אף על פי שלא עלתה על דעתה שום סיבה לכך. אנשים אמרו שאצל מיס קלי אפשר למצוא את החזיר המעושן הכי טוב בעיר, את החמאה הכי טובה ואת המוצרים הכי טריים, כולל שמנת, אבל למיטב זיכרונה של אייליש היא מעולם לא ביקרה במכולת הזאת, אלא רק העיפה מבט פנימה כשעברה שם וראתה את מיס קלי מאחורי הדלפק.</p>
<p>מיס קלי ירדה לאט במדרגות אל המבואה והדליקה אור.</p>
<p>״טוב,״ אמרה, וחזרה על המילה הזאת כאילו זו ברכת שלום. היא לא חייכה.</p>
<p>אייליש התכוונה להסביר שהתבקשה לבוא, וגם לשאול בנימוס אם באה בזמן מתאים, אך בגלל מבטה של מיס קלי, שסקרה אותה מלמעלה למטה, החליטה לא לומר דבר. התנהגותה של מיס קלי העלתה בלבה את ההשערה שאולי מישהו מאנשי העיר השמיץ את מיס קלי ובטעות חשבה שהיא המשמיצה.</p>
<p>״אז הנה את,״ אמרה מיס קלי.</p>
<p>אייליש ראתה כמה מטריות שחורות שעונות על הכוננית במבואה.</p>
<p>״שמעתי שאין לך עבודה אבל יש לך ראש מצוין למספרים.״</p>
<p>״באמת?״</p>
<p>״כל האנשים בעיר נכנסים לחנות, כל אלה שראויים לשמם, ואני שומעת הכול.״</p>
<p>אייליש חשבה שאולי זו התייחסות לעובדה שאמה קונה בעקביות במכולת אחרת, אבל לא היתה בטוחה בכך. בגלל המשקפיים העבים היתה הבעת פניה של מיס קלי קשה לפענוח.</p>
<p>״ובכל יום ראשון אנחנו נופלים מהרגליים כאן. בטח, שום מקום אחר לא פתוח. וכל מיני אנשים באים, טובים, רעים וסתם כל מיני. ותמיד אני פותחת אחרי התפילה של שבע בבוקר, ומסוף התפילה של תשע עד אחרי התפילה של אחת–עשרה אין מקום לזוז בחנות הזאת. מרי הזאת עוזרת לי, אבל גם ביום טוב היא די אטית, אז אני מחפשת מישהי פיקחית, מישהי שמכירה את האנשים ותדע לתת עודף. אבל רק ביום ראשון, שיהיה ברור. בשאר הימים אנחנו יכולים להסתדר בעצמנו. והמליצו עלייך. ביררתי עלייך ואני אשלם לך שבעה שילינג ושישה פני בשבוע, אולי זה יעזור קצת לאמא שלך.״</p>
<p>מיס קלי אמרה את הדברים, חשבה אייליש, כאילו היא מתארת עלבון שנגרם לה. היא קפצה את שפתיה בחוזקה בין משפט למשפט.</p>
<p>״זה כל מה שיש לי להגיד עכשיו. את יכולה להתחיל ביום ראשון, אבל מחר תבואי ותִלמדי את כל המחירים, ואנחנו נראה לך איך להשתמש במאזניים ובמכשיר לפריסת נקניקים. תצטרכי לאסוף את השיער ולקנות חלוק עבודה טוב אצל דן בּוֹלגֶר או בֶּרק אוֹ׳לירי.״</p>
<p>אייליש כבר שיננה את השיחה כדי לספר לאמה ולרוז; היא השתוקקה למצוא משהו מחוכם להגיד למיס קלי בלי להישמע גסת רוח. אבל היא המשיכה לשתוק.</p>
<p>״אז מה?״ שאלה מיס קלי.</p>
<p>אייליש הבינה שלא תוכל לסרב להצעה. ההצעה הזאת היתה יותר טובה מכלום, וכרגע לא היה לה כלום.</p>
<p>״בסדר, מיס קלי,״ אמרה. ״אני אתחיל מתי שתרצי.״</p>
<p>״וביום ראשון תוכלי ללכת לתפילה בשבע בבוקר. ככה אנחנו עושות, ואנחנו פותחות את החנות כשהתפילה נגמרת.״</p>
<p>״מצוין,״ אמרה אייליש.</p>
<p>״אז תבואי מחר. ואם אני אהיה עסוקה אני אשלח אותך הביתה, או שתוכלי למלא שקיות סוכר בזמן שאת מחכה, אבל אם אני לא אהיה עסוקה, אני אראה לך כל מה שצריך.״</p>
<p>״תודה, מיס קלי,״ אמרה אייליש.</p>
<p>״אמא שלך תשמח שיש לך עבודה. ואחותך,״ אמרה מיס קלי. ״אני שומעת שהיא מצוינת בגולף. אז עכשיו תהיי ילדה טובה ותלכי הביתה. תוכלי לצאת בכוחות עצמך.״</p>
<p>מיס קלי הסתובבה והתחילה לעלות לאט במדרגות. בדרך הביתה חשבה אייליש שאמה באמת תשמח על כך שמצאה דרך כלשהי להרוויח כסף משלה, אבל רוז תחשוב שעבודה במכולת היא לא מספיק טובה בשבילה. היא תהתה אם רוז תגיד לה את זה ישירות.</p>
<p>בדרך עצרה בבית חברתה הטובה ננסי בּירְן וראתה שחברתן אַנֶט אוֹבּראיֶין כבר שם. בבית משפחת בירן היה רק חדר אחד למטה, ששימש כמטבח, כחדר אוכל וכסלון גם יחד, ומכיוון שהיה ברור שיש לננסי חדשות לספר להן, שחלקן כבר נודעו כנראה לאנט, השתמשה ננסי בבוֹאה של אייליש כתירוץ לצאת לטיול, כדי שיוכלו לדבר בפרטיות.</p>
<p>״קרה משהו?״ שאלה אייליש ברגע שיצאו לרחוב.</p>
<p>״אל תגידי כלום עד שנתרחק קילומטר מהבית הזה,״ אמרה ננסי. ״אמא שלי מבינה שקרה משהו, אבל אני לא מספרת לה מה.״</p>
<p>הן פסעו במורד גבעת פראיירי, חצו את דרך מִיל פארק אל הנהר ואחר כך ירדו לאורך הטיילת לעבר רינגווּד.</p>
<p>״היא רקדה עם ג׳ורג׳ שֶרידֶן,״ אמרה אנט.</p>
<p>״מתי?״ שאלה אייליש.</p>
<p>״בערב הריקודים באַתֶנֵאוּם ביום ראשון בערב,״ אמרה ננסי.</p>
<p>״חשבתי שאת לא מתכוונת ללכת.״</p>
<p>״נכון, אבל בסוף הלכתי.״</p>
<p>״היא רקדה איתו כל הערב,״ אמה אנט.</p>
<p>״לא נכון, רק את ארבעת הריקודים האחרונים, ואז הוא ליווה אותי הביתה. אבל כולם ראו. מפתיע אותי שלא שמעת.״</p>
<p>״ותיפגשי איתו שוב?״ שאלה אייליש.</p>
<p>״לא יודעת.״ ננסי נאנחה. ״אולי אני רק אראה אותו ברחוב. אתמול הוא עבר לידי במכונית וצפר. אם היתה באולם מישהי אחרת, זאת אומרת מישהי מהסוג שלו, הוא היה רוקד איתה, אבל לא היתה. הוא בא עם ג׳ים פארֶל, שרק עמד והסתכל עלינו.״</p>
<p>״אם אמא שלו תשמע את זה, אני לא יודעת מה היא תגיד,״ אמה אנט. ״היא איומה. אני שונאת להיכנס לחנות הזאת כשג׳ורג׳ לא נמצא. אמא שלי שלחה אותי לשם פעם, לקנות שתי פרוסות נקניק, והזקנה הזאת אמרה לי שהיא לא מוכרת רק שתי פרוסות.״</p>
<p>ואז סיפרה להן אייליש שקיבלה הצעה לעבוד אצל מיס קלי בכל יום ראשון.</p>
<p>״אני מקווה שאמרת לה מה היא יכולה לעשות עם ההצעה שלה,״ אמרה ננסי.</p>
<p>״אמרתי לה שאני מקבלת את ההצעה. זה לא יזיק. ככה אני אוּכל ללכת איתך לאתנאום בכסף שלי ולדאוג שלא ינצלו אותך.״</p>
<p>״זה לא היה ככה,״ אמרה ננסי. ״הוא היה נחמד.״</p>
<p>״תיפגשי איתו שוב?״ חזרה אייליש ושאלה.</p>
<p>״תבואי איתי ביום ראשון בערב?״ שאלה ננסי את אייליש. ״יכול להיות שהוא בכלל לא יהיה שם, אבל אנט לא יכולה לבוא, ואני אצטרך תמיכה במקרה שהוא יהיה שם ובכלל לא יזמין אותי לרקוד ולא יסתכל עלי אפילו.״</p>
<p>״יכול להיות שאני אהיה עייפה מדי מהעבודה אצל מיס קלי.״</p>
<p>״אבל תבואי?״</p>
<p>״לא הייתי שם המון זמן,״ אמרה אייליש. ״אני שונאת את כל הכפריים האלה, והעירוניים עוד יותר גרועים. הם חצי שיכורים וסתם מנסים לקחת אותך לסמטת הבורסקים.״</p>
<p>״ג׳ורג׳ לא כזה,״ אמרה ננסי.</p>
<p>״הוא שחצן מדי בשביל להתקרב לסמטת הבורסקים,״ אמרה אנט.</p>
<p>״אולי נשאל אותו אם בעתיד הוא יהיה מוכן למכור שתי פרוסות נקניק,״ אמרה אייליש.</p>
<p>״אל תגידי לו שום דבר,״ אמרה ננסי. ״את באמת מתכוונת לעבוד אצל מיס קלי? אצלה בטוח אפשר לקנות רק שתיים.״</p>
<p>ביומיים הבאים הראתה מיס קלי לאייליש כל פריט בחנות. כשאייליש ביקשה דף נייר כדי לרשום את סוגי התה השונים ואת הגדלים השונים של החפיסות, אמרה לה מיס קלי שזה יהיה סתם בזבוז זמן, והכי טוב ללמוד את הדברים האלה בעל פה. סיגריות, חמאה, תה, לחם, בקבוקי חלב, חפיסות ביסקוויטים, ירך חזיר מעושנת וחזה בקר כבוש הם הפריטים המבוקשים ביותר בימי ראשון, כך אמרה, ואחריהם קופסאות סרדינים וסלמון, פחיות של תפוזים סיניים, אגסים וסלט פירות, צנצנות של ממרח עוף, ממרח בשר חזיר, ממרח לכריכים ורוטב לסלט. היא הראתה לאייליש דוגמה מכל פריט ואמרה לה מה מחירו. כשסברה שאייליש למדה את המחירים האלה, עברה לפריטים אחרים, כמו קרטונים של שמנת טרייה, בקבוקי לימונדה, עגבניות, ראשי חסה, פירות טריים וגושי גלידה.</p>
<p>״יש אנשים שבאים לכאן ביום ראשון, תתארי לעצמך, ומבקשים דברים שהם היו צריכים לקנות במשך השבוע. מה אפשר לעשות?״ מיס קלי קפצה את שפתיה במורת רוח כשמנתה מוצרים כמו סבון, שמפו, נייר טואלט ומשחת שיניים, ונקבה במחיריהם.</p>
<p>יש אנשים, הוסיפה, שקונים ביום ראשון גם חבילות סוכר, מלח ואפילו פלפל, אבל אין הרבה כאלה. ויש אפילו אנשים שמבקשים סירופ סוכר או אבקת אפייה או קמח, אבל הפריטים האלה נמכרים בדרך כלל בשבת.</p>
<p>ותמיד באים ילדים, אמרה מיס קלי, שמבקשים שוקולד או טופי או שקיות של סוכריות פירות או סוכריות גומי, וגברים שרוצים סיגריות בודדות וגפרורים, אבל מרי תטפל בהם כי היא לא טובה בהזמנות גדולות ולא כל כך זוכרת מחירים, והרבה פעמים, המשיכה מיס קלי, היא יותר מפריעה מאשר עוזרת כשיש הרבה אנשים בחנות.</p>
<p>״היא כל הזמן בוהה באנשים בלי שום סיבה. אפילו בחלק מהקונים הקבועים.״</p>
<p>החנות, ראתה אייליש, היתה מצוידת כראוי. היו בה סוגים רבים של תה, חלקם יקרים מאוד, וכולם במחירים גבוהים יותר מאשר במכולת של הֵיינס ברחוב פראיירי, באֶל–אֶנד–אֶן שברחוב ראפטר או במכולת של שרידן בכיכר השוק.</p>
<p>״תצטרכי ללמוד איך אורזים סוכר ואיך עוטפים לחם,״ אמרה מיס קלי. ״טוב, לפחות את זה מרי עושה כמו שצריך, שאלוהים יעזור לה.״</p>
<p>בימי ההכשרה שלה בחנות, בכל פעם שנכנס לקוח הבחינה אייליש בשינוי שחל בקולה של מיס קלי. לפעמים לא אמרה מילה אלא רק חשקה את לסתותיה ועמדה מאחורי הדלפק בתנוחה שהביעה מורת רוח עמוקה מנוכחותו של הלקוח וציפייה קצרת רוח להסתלקותו המהירה. אל לקוחות אחרים חייכה באדישות, סקרה אותם באיפוק זועף ולקחה מהם את הכסף כאילו היא עושה להם טובה גדולה. אבל היו לקוחות שאותם בירכה בחביבות ופנתה אליהם בשמם; לרבים מאלה היה חשבון אצלה, ולכן שום כסף מזומן לא עבר מיד ליד, והסכומים נרשמו בספר החשבונות בלוויית דרישה בשלומם והתייחסות למזג האוויר, לאיכות החזיר המעושן או לסוגי הלחם שבתצוגה — לחם לבן, לחם שיפון ולחם צימוקים.</p>
<p>״ועכשיו אני מנסה ללמד את הגברת הצעירה הזאת,״ אמרה מיס קלי ללקוחה שהיתה כנראה חשובה בעיניה יותר מכולם, אישה בעלת סלסול שיער טרי שאייליש לא ראתה אותה מעולם לפני כן. ״אני מנסה ללמד אותה ואני מקווה שלא רק רצון יש לה, כי למרי, אלוהים יברך אותה, יש רצון ועוד איך, אבל ברור שאין בו שום תועלת, ואפילו פחות מזה. אני מקווה שהיא פיקחית, תופסת מהר ואפשר לסמוך עליה, בימינו אי–אפשר להשיג עובדים כאלה בעד שום הון שבעולם.״</p>
<p>אייליש הביטה במרי, שעמדה באי–נוחות ליד הקופה הרושמת והקשיבה בתשומת לב.</p>
<p>״אבל אלוהים יוצר כל מיני טיפוסים,״ אמרה מיס קלי.</p>
<p>״כן, את צודקת לגמרי, מיס קלי,״ אמרה בעלת הסלסול ומילאה את סל הרשת שלה במצרכים. ״ואין שום סיבה להתלונן, נכון? הרי צריך גם מישהו שינקה את הרחובות, לא?״</p>
<p>בשבת, בכסף שלָוותה מאמה, קנתה אייליש חלוק עבודה ירוק כהה אצל דן בּוֹלגֶר. באותו ערב ביקשה מאמה את השעון המעורר. היא תצטרך לקום בשש בבוקר.</p>
<p>מיום שג׳ק, הקרוב אליה בגילו מכולם, נסע בעקבות שני אחיו הגדולים לבֶּרמינגהם, עברה אייליש לחדרם של הבנים והשאירה לרוז את חדר השינה שלה, שאמה סידרה וניקתה אותו בקפידה מדי בוקר. הקִצבּה של אִמן היתה קטנה, ולכן היו תלויות ברוז, שעבדה במשרדי המפעל של דייוויס; המשכורת שלה מימנה את רוב צורכיהן. דברים חריגים הגיעו מדי פעם מהבנים באנגליה. פעמיים בשנה נסעה רוז לדבלין למבצעי המכירות, חזרה בכל ינואר עם חליפה חדשה ומעיל חדש, ובכל אוגוסט עם שמלה חדשה, קרדיגנים, חצאיות וחולצות חדשות, שבחרה בהם גם מפני שחשבה שלא יֵצאו מהאופנה, ואִחסנה אותם עד השנה הבאה. רוב החברות של רוז היו עכשיו נשים נשואות, נשים מבוגרות יותר שילדיהן כבר בגרו או רעיות של עובדי בנק, שבערבי קיץ היה להן זמן לשחק גולף בינן לבין עצמן, או ברביעיות מעורבות עם בעליהן בסופי שבוע.</p>
<p>בגיל שלושים, חשבה אייליש, נראתה רוז זוהרת יותר משנה לשנה, ואף שהיו לה כמה וכמה בני זוג לאורך השנים, בכל זאת נותרה רווקה; לא פעם ציינה שחייה טובים הרבה יותר מחייהן של רבות מחברותיה ללימודים, שדוחפות עכשיו עגלות ילדים ברחובות. אייליש התגאתה באחותה, שהקפידה כל כך על טיפוח חזותה ובדקה בקפידה עם מי היא מתרועעת בעיר ובמועדון הגולף. היא ידעה שרוז מנסה למצוא לה עבודה משרדית, וגם מממנת לה את ספרי הלימוד בחשבונאות וראיית חשבון בסיסית, אבל אייליש ידעה גם שכרגע איש לא מצליח למצוא עבודה באֶניסקוֹרתי, יהיו כישוריו אשר יהיו.</p>
<p>אייליש לא סיפרה לרוז על הצעת העבודה שקיבלה ממיס קלי; היא המשיכה ללמוד את העבודה החדשה ואגרה כל פרט כדי לספר לאמה, שצחקה וביקשה ממנה לספר שוב חלקים מהסיפור.</p>
<p>״מיס קלי הזאת גרועה ממש כמו אמא שלה,״ אמרה אמה. ״מישהי שעבדה אצלה סיפרה לי שהאישה הזאת היתה הרוע בהתגלמותו. ולפני שהיא התחתנה היא היתה בסך הכול משרתת בבית של רוֹש. והבית של קלי היה פעם אכסניה ולא רק חנות, ואל כל מי שעבד אצלה, או אפילו התאכסן שם, או היה לו איזשהו עסק עם החנות, היא התנהגה כמו הרוע בהתגלמותו. אלא אם היה לו הרבה כסף או שהוא היה אחד מאנשי הכנסייה.״</p>
<p>״אני אעבוד שם רק עד שיצוץ משהו יותר טוב,״ אמרה אייליש.</p>
<p>״זה בדיוק מה שאמרתי לרוז כשסיפרתי לה,״ השיבה אמה. ״ואל תקשיבי לה אם היא תגיד לך משהו אחר.״</p>
<p>אבל רוז לא הזכירה את העובדה שאייליש מתחילה לעבוד אצל מיס קלי. היא נתנה לה קרדיגן צהבהב שכמעט לא לבשה בעצמה, והתעקשה שהצבע הזה לא מתאים לה וייראה טוב יותר על אייליש. היא נתנה לה גם שפתון. בשבת בלילה חזרה בשעה מאוחרת מאוד, ולכן לא ראתה שאייליש שכבה לישון מוקדם במקום ללכת לסרט עם ננסי ואנט, כדי שתוכל לקום רעננה לעבודה אצל מיס קלי ביום העבודה הראשון שלה.</p>
<p>רק פעם אחת, לפני שנים, הלכה אייליש לתפילה בשבע בבוקר. זה היה בבוקר חג המולד, כשאביה עדיין חי והבנים עדיין גרו בבית. היא זכרה שהיא ואמה יצאו מהבית על קצות האצבעות כשהאחרים עדיין ישנו. הן השאירו את המתנות מתחת לעץ בחדר המגורים שלמעלה, וחזרו זמן קצר אחרי שהבנים ורוז ואביהם התעוררו והתחילו לפתוח את המתנות. היא זכרה את החשכה, את הקור ואת העיר היפהפייה בריקנותה. עכשיו יצאה מהבית מיד עם צלצול פעמון הכנסייה בעשרים לשבע, חלוק העבודה היה בשקית שבידה, שערה היה אסוף לאחור, והיא פסעה ברחובות לעבר הכנסייה לאחר שווידאה שיש לה די זמן.</p>
<p>היא זכרה שבבוקר ההוא בחג המולד, לפני שנים, כמעט כל מקומות הישיבה במעבר המרכזי בכנסייה היו תפוסים. נשים שלפניהן יום עבודה ארוך במטבח רצו להתחיל את הבוקר מוקדם. אבל עכשיו לא היה שם איש כמעט. היא חיפשה בעיניה את מיס קלי, אך לא ראתה אותה עד טקס קבלת לחם הקודש, ואז הבינה שישבה כל הזמן בצד השני. היא צפתה בה כשפסעה במעבר המרכזי באצבעות שלובות ובמבט מושפל, ואחריה מרי, שלראשה היתה כרוכה מטפחת שחורה. שתיהן צמו כנראה, חשבה, כפי שהיא עצמה צמה, והיא תהתה מתי יאכלו ארוחת בוקר.</p>
<p>בסוף התפילה החליטה לא לחכות למיס קלי בחצר הכנסייה, אלא התעכבה ליד דוכן העיתונים בזמן שפרקו שם חבילות עיתונים ואחר כך עמדה ליד החנות וחיכתה לה שם. מיס קלי לא בירכה אותה לשלום ולא חייכה כשהגיעה, אלא פנתה בזעף אל הדלת הצדדית ופקדה על אייליש ומרי לחכות בחוץ. כשפתחה את המנעולים בדלת הכניסה של החנות והחלה להדליק את האורות, נכנסה מרי אל חלקה האחורי של החנות והחלה לסחוב כיכרות לחם לעבר הדלפק. אייליש הבינה שכיכרות הלחם האלה הם מאתמול; ביום ראשון לא שולחים לחם. היא עמדה והתבוננה כשמיס קלי פתחה רצועה חדשה וארוכה של נייר צהוב דביק ללכידת זבובים והורתה למרי לעלות על הדלפק, להצמיד אותו לתקרה ולהוריד את הנייר הישן, שהיה מכוסה זבובים מתים.</p>
<p>״אף אחד לא רוצה זבובים,״ אמרה מיס קלי, ״במיוחד לא ביום ראשון.״</p>
<p>כעבור זמן קצר כבר נכנסו שניים שלושה אנשים לקנות סיגריות. אייליש הספיקה בינתיים ללבוש את חלוק העבודה שלה, אבל מיס קלי בכל זאת פקדה על מרי לטפל בהם. אחרי שהלכו, הורתה מיס קלי למרי לעלות למעלה ולהכין קנקן תה, שאותו, כך התברר לאייליש בהמשך, שלחה אחר כך לדוכן העיתונים בתמורה לעותק חינם של ״סַנדֵיי פּרֶס״ שקיפלה והניחה בצד. אייליש שמה לב שמיס קלי ומרי לא אכלו ולא שתו. מיס קלי לקחה אותה לחדר האחורי.</p>
<p>״הלחם שמונח שם,״ אמרה והצביעה לעבר השולחן, ״הוא הכי טרי. הוא הגיע אתמול בערב, עשה את כל הדרך הארוכה מסטפורד, אבל הוא מיועד רק ללקוחות מיוחדים. אז בשום אופן את לא נוגעת בלחם הזה. הלחמים האחרים יספיקו לגמרי לרוב האנשים. והיום אין לנו עגבניות. העגבניות שכאן — לא מוכרים אותן לאף אחד, אלא בהוראה מפורשת ממני.״</p>
<p>אחרי התפילה של תשע הגיע גל הלקוחות הראשון. אנשים שרצו סיגריות וממתקים ידעו כנראה שהם צריכים לגשת למרי. מיס קלי עמדה מהצד וחילקה את תשומת לבה בין פתח החנות לבין אייליש. היא בדקה כל סכום שאייליש רשמה, אמרה לה במהירות את המחיר כשלא הצליחה להיזכר, רשמה את המספרים וסיכמה אותם שוב בעצמה לאחר שאייליש עשתה זאת, ולא הרשתה לה לתת עודף ללקוח עד שהסכום שנתן הוצג גם לעיניה. נוסף על כל הפעילות הזאת בירכה גם לקוחות מסוימים בשמם, אותתה להם שיתקדמו, ודרשה שאייליש תפסיק כל פעילות אחרת ותשרת אותם.</p>
<p>״אה, גברת פּרֶנדֶרגַסט,״ אמרה, ״הבחורה החדשה תטפל בך ומרי תסחוב לך הכול למכונית.״</p>
<p>״אני צריכה קודם לגמור את זה,״ אמרה אייליש, שעמדה להשלים הזמנה אחרת.</p>
<p>״מרי תעשה את זה,״ אמרה מיס קלי.</p>
<p>לקוחות רבים כבר התגודדו מול הדלפק. ״עכשיו אני,״ צעק מישהו כשמיס קלי חזרה לדלפק עם כיכרות לחם נוספים.</p>
<p>״תשמע, אנחנו עסוקות מאוד ותצטרך לחכות לתור שלך.״</p>
<p>״אבל זה היה התור שלי,״ אמר האיש, ״והאישה הזאת מקבלת שירות לפני.״</p>
<p>״אז מה אתה רוצה?״</p>
<p>האיש אחז רשימת קניות בידו.</p>
<p>״אייליש תטפל בך עכשיו,״ אמרה מיס קלי, ״אבל רק אחרי שהיא תגמור עם גברת מֶרפי.״</p>
<p>״אני הייתי גם לפניה,״ אמר האיש.</p>
<p>״אני חוששת שאתה טועה,״ אמרה מיס קלי. ״תזדרזי, אייליש, האיש הזה מחכה. אף אחד לא יכול לחכות כל היום, אז הוא הבא בתור, אחרי גברת מרפי. איזה מחיר לקחְת על התה הזה?״</p>
<p>כך זה נמשך עד השעה אחת בערך. בלי שום הפסקה, בלי לאכול ובלי לשתות, ואייליש היתה רעבה נורא. איש לא קיבל שירות בתורו. לחלק מהלקוחות, ובהם שתי נשים שהיו חברות של רוז ולכן בירכו את אייליש בחביבות, אמרה מיס קלי שיש לה עגבניות טריות נהדרות. היא שקלה את העגבניות במו ידיה, ונראה שהתרשמה מכך שהשתיים האלה הן מכָּרות של אייליש; ואילו לאחרים אמרה בתקיפות שאין לה עגבניות היום, שום עגבניות. ללקוחות מועדפים סיפקה בגלוי, בגאווה כמעט, את הלחם הטרי. הבעיה, הבינה אייליש, נבעה מכך ששום חנות אחרת בעיר לא היתה מצוידת היטב כמו החנות של מיס קלי ולא היתה פתוחה בבוקר יום ראשון, אבל היא גם חשה שאנשים באים לכאן מתוך הרגל, שלא אכפת להם לחכות ושהם נהנים מהדוחק ומההמולה.</p>
<p>אייליש תכננה להימנע מכל התייחסות לעבודתה החדשה אצל מיס קלי, אלא אם רוז תעלה את הנושא מיוזמתה; ובכל זאת לא יכלה להתאפק, וברגע שהתיישבו לשולחן ארוחת הערב התחילה לתאר את הבוקר שעבר עליה.</p>
<p>״פעם,״ אמרה רוז, ״נכנסתי לחנות הזאת בדרך חזרה מהתפילה, והיא שֵירתה את מרי דלהאנט לפנַי. אז הסתובבתי ויצאתי. והיה שם מין ריח כזה. אני לא יודעת מה זה היה. יש לה שָם איזו שפחה קטנה, לא? היא לקחה אותה מהמנזר.״</p>
<p>״אבא שלה היה בן אדם די נחמד,״ אמרה אמה, ״אבל לא היה לה שום סיכוי, כי כמו שאמרתי לך, אייליש, אמא שלה היתה הרוע בהתגלמותו. שמעתי שאחת המשרתות נכוותה פעם והיא לא הרשתה לה ללכת לרופא. האמא העבידה את נלי מיום שהיא למדה ללכת. היא אף פעם לא ראתה אור יום, זאת הבעיה שלה.״</p>
<p>״נֶלי קֶלי?״ שאלה רוז. ״זה באמת השם שלה?״</p>
<p>״בבית הספר קראו לה בשמות אחרים.״</p>
<p>״כמו מה?״</p>
<p>״כולן קראו לה נֶטֶלס* קלי. הנזירות לא יכלו להשתיק אותנו. אני זוכרת אותה טוב מאוד; היא למדה שנה או שנתיים מתחתי. תמיד הלכו אחריה חמש או שש ילדות ממנזר החמלה וצעקו ׳נטלס׳. לא פלא שהיא זועמת כל כך.״</p>
<p>דממה השתררה כשרוז ואייליש עיכלו את הסיפור.</p>
<p>״קשה לדעת אם לצחוק או לבכות,״ אמרה רוז.</p>
<p>בהמשך הארוחה גילתה אייליש שהיא מסוגלת לחקות את קולה של מיס קלי וכך להצחיק את אחותה ואמה. היא תהתה אם היא היחידה שזוכרת שג׳ק, הצעיר מבין אחיה, נהג לחקות את טקסי התפילה של יום ראשון וגם פרשני ספורט ברדיו, מורים בבית הספר ודמויות רבות בעיר, ולהצחיק כך את כולם. היא לא ידעה אם גם השתיים האחרות שמו לב שזו הפעם הראשונה, מיום שג׳ק נסע בעקבות אֶחיו לברמינגהם, שהן צוחקות סביב השולחן הזה. היא רצתה מאוד להגיד עליו משהו, אבל ידעה שזה יעציב את אמה. אפילו כשהגיע מכתב ממנו הן העבירו אותו ביניהן בדממה. לכן המשיכה לחקות את מיס קלי, והפסיקה רק כשמישהו בא לקחת את רוז למועדון הגולף והיא ואמה קמו לפַנות את השולחן ולהדיח את הכלים.</p>
<p>בערב התקשרה אייליש לננסי בירן בשעה תשע, אף על פי שידעה שלא השתדלה מספיק להיראות יפה. היא חפפה את השיער ולבשה שמלה קיצית, ובכל זאת הרגישה מרושלת והשלימה עם המחשבה שאם ננסי תרקוד יותר מריקוד אחד עם ג׳ורג׳ שרידן, היא תלך משם ותחזור הביתה לבדה. היא שמחה שרוז לא ראתה אותה לפני שהלכה, כי ידעה שהיתה מכריחה אותה לסדר את השיער יפה יותר, להתאפר קצת ולנסות להיראות מהודרת יותר.</p>
<p>״טוב,״ אמרה ננסי, ״הכלל הוא שאנחנו אפילו לא מסתכלות על ג׳ורג׳ שרידן, ויכול להיות שהוא יהיה שם עם חבורה שלמה ממועדון הרוגבי, או שהוא לא יהיה שם בכלל. הרבה פעמים הם הולכים לקוֹרטַאוּן ביום ראשון בערב, החבורה הזאת. אז אנחנו נהיה שקועות בשיחה. ואני לא רוקדת עם אף אחד אחר, למקרה שהוא ייכנס ויראה אותי. אז אם מישהו ניגש להזמין אותנו לרקוד, אנחנו פשוט קמות והולכות לשירותים.״</p>
<p>היה ברור שננסי טרחה מאוד להיראות טוב, בוודאי בעזרת אחותה ואמה, שאיתן חלקה לבסוף את החדשות בנוגע לריקודים שלה עם ג׳ורג׳ שרידן ביום ראשון שעבר. את השיער סידרו לה יום קודם לכן. היא לבשה שמלה כחולה שאייליש ראתה רק פעם אחת לפני כן, ועכשיו התאפרה מול מראת האמבטיה בזמן שאמה ואחותה נכנסו ויצאו, חילקו עצות, העירו הערות והביעו התפעלות.</p>
<p>הן פסעו בשתיקה מרחוב פראיירי לרחוב צֶ׳רץ׳ ומשם לרחוב קאסל, נכנסו לאתֵנֵאום ועלו במדרגות לאולם. אייליש לא הופתעה כשראתה שננסי עצבנית כל כך. שנה חלפה מיום שהחבר שלה פגע בה מאוד כשבאחד הערבים הגיע לאולם עם בחורה אחרת, נשאר כל הערב עם הבחורה הזאת וכמעט לא התייחס אל ננסי, שישבה והסתכלה. אחר כך נסע לאנגליה וחזר הביתה לזמן קצר, רק כדי להתחתן עם הבחורה שאיתה בילה באותו ערב. ואילו ג׳ורג׳ שרידן, נוסף על כך שהיה חתיך ובעל רכב, ניהל חנות משגשגת בכיכר השוק; עסק שיירש במלואו לאחר מות אמו. מנקודת ראותה של ננסי, שעבדה כזבנית במפעל הבשר בָּטֶל׳ס בַּרלי–פֶד בֵּייקֶן, ג׳ורג׳ שרידן היה חלום שלא רצתה להתעורר ממנו, הרהרה אייליש כשהיא וננסי העבירו את מבטן על פני האולם והעמידו פנים שהן לא מחפשות מישהו מסוים.</p>
<p>כמה זוגות רקדו וכמה בחורים עמדו ליד הפתח.</p>
<p>״הם נראים כמו בשוּק בקר,״ אמרה ננסי. ״ואלוהים ישמור, כמה שאני שונאת את שֶמֶן השיער הזה.״</p>
<p>״אם אחד מהם ייגש אלינו,״ אמרה אייליש, ״אני אקום מיד, ואת תגידי להם שאת חייבת ללכת איתי למלתחה.״</p>
<p>״חבל שאין לנו משקפיים עבים, שיניים של סוס ושיער שומני,״ אמרה ננסי.</p>
<p>האולם הלך והתמלא, אבל ג׳ורג׳ שרידן לא נראה בשום מקום. גברים חצו את האולם כדי להזמין נשים לרקוד איתם, אבל אף אחד לא ניגש אל ננסי או אל אייליש.</p>
<p>״עוד יֵצא לנו שם של פרחי קיר,״ אמרה ננסי.</p>
<p>״עולים על דעתי שמות יותר גרועים,״ אמרה אייליש.</p>
<p>״כן, בדיוק. עוד עלולים לקרוא לך האוטובוס לקוֹרטנַקָדי,״ השיבה ננסי.</p>
<p>שתיהן הפסיקו לצחוק בסופו של דבר וחזרו לסקור את האולם, אך מדי פעם שוב החלה אחת מהן לצחקק והדביקה את רעותה.</p>
<p>״אנחנו בטח נראות כמו משוגעות,״ אמרה אייליש.</p>
<p>אבל ננסי, שעמדה לצדה, הרצינה פתאום. אייליש השקיפה לעבר הבר שמכרו בו משקאות קלים וראתה שג׳ורג׳ שרידן, ג׳ים פארֶל וכמה חברים שלהם ממועדון הרוגבי הגיעו עם כמה בחורות. לאביו של ג׳ים פארל היה פאב ברחוב ראפטֶר.</p>
<p>״זהו זה,״ לחשה ננסי. ״אני הולכת הביתה.״</p>
<p>״חכי, אל תלכי,״ אמרה אייליש. ״בסוף הריקוד הזה נלך לשירותים ונחשוב מה לעשות.״</p>
<p>הן חיכו קצת ואחר כך חצו את רחבת הריקודים הריקה; אייליש שיערה שג׳ורג׳ שרידן הבחין בהן. בשירותים אמרה לננסי שלא תעשה כלום אלא רק תחכה, והן יֵצאו שוב לאולם כשהריקוד הבא יהיה בשיאו. כשיצאו, הביטה אייליש לעבר המקום שבו עמדו ג׳ורג׳ וחבריו, ועיניה נתקלו במבטו של ג׳ורג׳. כשחיפשו מקום לשבת, הסמיקה ננסי, ופניה נמלאו כתמים אדומים; היא נראתה כמו מישהי שהנזירות אמרו לה לצאת מהכיתה ולעמוד מעבר לדלת. הן ישבו במקומן ושתקו בזמן שהריקוד נמשך. כל הדברים שאייליש חשבה לומר היו מגוחכים ולכן לא אמרה כלום, אבל היתה מודעת לכך ששתיהן בוודאי נראות עגומות למדי בעיני כל מי שמבחין בהן. היא החליטה שאם ננסי תציע ולו ברמז קל שכדאי להן ללכת אחרי הריקוד הזה, היא תסכים מיד. למעשה, היא השתוקקה כבר להיות בחוץ; היא ידעה שהן ימצאו דרך לצחוק על כל העניין לאחר מכן.</p>
<p>אבל בסוף הריקוד הזה חצה ג׳ורג׳ את האולם עוד לפני שהחלה המוזיקה והזמין את ננסי לרקוד. הוא חייך אל אייליש כשננסי קמה ממקומה והיא החזירה לו חיוך. כשהחלו לרקוד פטפט ג׳ורג׳ בקלילות, וננסי נראתה כמי שמתאמצת להיראות עליזה. אייליש הסבה את עיניה כדי שמבטיה לא יביכו את ננסי, ואחר כך השפילה את עיניה בתקווה שאיש לא יזמין אותה לרקוד. יהיה קל יותר, חשבה, אם בסוף הריקוד הזה יזמין ג׳ורג׳ את ננסי גם לריקוד הבא, והיא תוכל לחמוק בשקט הביתה.</p>
<p>אבל ג׳ורג׳ וננסי ניגשו אליה ואמרו שהחליטו לשתות לימונדה בבר, וג׳ורג׳ רוצה לקנות משקה גם לאייליש. היא קמה וחצתה איתם את האולם. ג׳ים פארל עמד ליד הבר ושמר מקום לג׳ורג׳. כמה מחבריהם האחרים, שאחד או שניים מהם הכירה אייליש בשמם ואת האחרים רק ראתה לפני כן, עמדו בקרבת מקום. ג׳ים פארל הסתובב קצת כשהתקרבו והשאיר את מרפקו על הדלפק. הוא סקר את ננסי ואת אייליש מלמעלה למטה, לא הנהן ולא דיבר, ואחר כך זז לעברו של ג׳ורג׳ ואמר לו משהו.</p>
<p>כשהמוזיקה החלה שוב, ניגשו חלק מחבריהם אל רחבת הריקודים, אבל ג׳ים פארל לא זז ממקומו. ג׳ורג׳ הגיש את כוסות הלימונדה לננסי ולאייליש ואחר כך ערך להן היכרות רשמית עם ג׳ים פארל, שהנהן בנימוס אבל לא לחץ ידיים. ג׳ורג׳ נראה נבוך כשעמד ולגם את המשקה. הוא אמר משהו לננסי והיא ענתה לו. ואז לגם שוב מהמשקה שלו. אייליש תהתה מה הוא עומד לעשות; היה ברור שאייליש וננסי לא מוצאות חן בעיני חברו והוא לא מתכוון לדבר איתן; אייליש הצטערה שהתפתתה לגשת אל הבר. היא לגמה את המשקה שלה והשפילה את עיניה. כשהרימה את מבטה ראתה שג׳ים פארל סוקר את ננסי בקרירות, וכשראה שאייליש מתבוננת בו, זז קלות והביט בה בפנים חסרי הבעה. הוא לבש, ראתה, ז׳קט ספורט יקר וחולצה עם עניבה.</p>
<p>ג׳ורג׳ הניח את הכוס על הדלפק, פנה אל ננסי והזמין אותה לרקוד; הוא החווה אל ג׳ים, כאילו הוא מציע שיעשה כמוהו. ננסי חייכה אל ג׳ורג׳ ואחר כך אל אייליש ואל ג׳ים, הניחה את הכוס שבידה וניגשה איתו אל רחבת הריקודים. היא נראתה מלאת הקלה ושִמחה. אייליש הביטה סביבה וראתה שהיא וג׳ים פארל עומדים לבדם ליד הבר, ולא נשאר מקום פנוי בַּצד של האולם שבו עמדו הנשים. אם לא תיגש שוב לשירותים או תלך הביתה, תישאר לכודה. לרגע נראה שג׳ים פארל פוסע קדימה ומתכוון להזמין אותה לרקוד. אייליש, שחשה שאין לה ברירה, היתה מוכנה להיענות; היא לא רצתה להיות גסת רוח כלפי החבר של ג׳ורג׳. בדיוק כשעמדה להיענות להזמנתו, נראה שג׳ים פארל נמלך בדעתו, פסע צעד אחורה, העביר את מבטו על פני האולם כמעט בהתנשאות והתעלם ממנה. הוא לא הביט בה שוב, וכשהריקוד נגמר היא ניגשה אל ננסי ואמרה לה בשקט שהיא הולכת הביתה ושתדבר איתה בקרוב. היא לחצה את ידו של ג׳ורג׳, אמרה שהיא עייפה ויצאה מהאולם במלוא הכבוד העצמי שהצליחה לגייס.</p>
<p>למחרת בערב, בשעת התה, סיפרה את הסיפור לאמה ולרוז. בהתחלה גילו התעניינות כששמעו שננסי רקדה עם ג׳ורג׳ שרידן שני ימי ראשון רצופים, אבל הן נעשו נמרצות הרבה יותר כשאייליש סיפרה להן על גסות הרוח של ג׳ים פארל.</p>
<p>״אל תתקרבי יותר לאתנאום הזה,״ אמרה רוז.</p>
<p>״אבא שלך הכיר טוב מאוד את אבא שלו,״ אמרה אמה. ״לפני שנים. הם הלכו יחד למרוצים כמה פעמים. ואבא שלך שתה לפעמים בפאב של פארל. מאוד מטופח שם. ואמא שלו אישה נחמדה מאוד, היא ממשפחת דאגֶן מגלֶנבּרין. כנראה הוא נהיה כזה בגלל מועדון הרוגבי, וההורים שלו בטח עצובים שהבן שלהם שחצן כזה, כי הוא בן יחיד.״</p>
<p>״הוא באמת נשמע שחצן, וגם נראה ככה,״ אמרה רוז.</p>
<p>״טוב, בכל מקרה הוא היה במצב רוח רע אתמול בערב,״ אמרה אייליש. ״זה כל מה שיש לי להגיד. כנראה הוא חושב שג׳ורג׳ צריך לצאת עם מישהי יותר מכובדת מננסי.״</p>
<p>״אין לזה שום הצדקה,״ אמרה אמה. ״ננסי בירן היא אחת הבחורות הכי יפות בעיר הזאת. לג׳ורג׳ יהיה מזל גדול אם הוא יזכה בה.״</p>
<p>״מעניין אם אמא שלו תסכים,״ אמרה רוז.</p>
<p>״חלק מבעלי החנויות בעיר הזאת,״ אמרה אמה, ״במיוחד אלה שקונים בזול ומוכרים ביוקר, בסך הכול יושבים מאחורי הדלפק הקטן שלהם ומחכים ללקוחות. אני לא מבינה למה הם מחשיבים את עצמם כל כך.״</p>
<p>תמורת העבודה בימי ראשון שילמה מיס קלי לאייליש רק שבעה שילינג ושישה פני בשבוע, ובכל זאת שלחה לפעמים את מרי לקרוא לה גם בימים אחרים — פעם אחת כשרצתה לסדר את השיער בלי לסגור את החנות ופעם כשרצתה להוריד את כל הפחיות מהמדפים, לאבֵּק אותן ולהחזיר אותן למקום. בכל פעם נתנה לאייליש שני שילינגים, אבל העסיקה אותה במשך שעות והתלוננה על מרי בכל הזדמנות. כמו כן, בכל פעם שאייליש הלכה הביתה, נתנה לה מיס קלי כיכר לחם — שלא היתה טרייה, ידעה אייליש — כדי שתיתן אותה לאמה.</p>
<p>״כנראה היא חושבת שאנחנו קבצנים,״ אמרה אמה. ״מה אנחנו יכולים לעשות עם לחם ישן? רוז תרתח מזעם. אל תלכי אליה בפעם הבאה שהיא תקרא לך. תגידי לה שאת עסוקה.״</p>
<p>״אבל אני לא עסוקה.״</p>
<p>״בסוף עוד תצוץ עבודה טובה. אני מתפללת לזה כל יום.״</p>
<p>אמה טחנה את הלחם הישן לפירורי לחם וצלתה חזיר ממולא. היא לא סיפרה לרוז מה מקורם של פירורי הלחם.</p>
<p>באחד הימים, כשאכלו ארוחת צהריים עם רוז — שבשעה אחת באה ברגל הביתה וברבע לשתיים חזרה למשרד — ציינה רוז שערב קודם לכן שיחקה גולף עם האב פְלאד, כומר שהכיר את אביהן לפני שנים רבות וגם את אִמן כשהיתה ילדה. הוא הגיע הביתה לחופשה מאמריקה וזה היה הביקור הראשון שלו מאז פרוץ המלחמה.</p>
<p>״פלאד?״ שאלה אמה. ״ליד מוֹנָגיר היו הרבה ממשפחת פלאד, אבל אני לא זוכרת שמישהו מהם נהיה כומר. אני לא יודעת מה קרה איתם בהמשך, אבל כיום כבר לא פוגשים אף אחד מהם.״</p>
<p>״יש אחד שקוראים לו מֶרפי פלאד,״ אמרה אייליש.</p>
<p>״זו לא אותה משפחה,״ השיבה אמה.</p>
<p>״בכל מקרה,״ אמרה רוז, ״הזמנתי אותו לתה כי הוא אמר שהוא רוצה לבקר אתכן, והוא יבוא מחר.״</p>
<p>״אוי, אלוהים,״ אמרה אמה. ״מה נותנים לכומר אמריקאי בשעת התה? אני חייבת להשיג ירך חזיר מבושלת.״</p>
<p>״אין כמו ירך החזיר של מיס קלי,״ אמרה אייליש וצחקה.</p>
<p>״אף אחד לא יקנה שום דבר ממיס קלי,״ השיבה רוז. ״האב פלאד יאכל כל מה שניתן לו.״</p>
<p>״וירך חזיר מבושלת עם עגבניות וחסה, זה יהיה בסדר? ואולי בעצם צלי בקר, או שהוא יעדיף משהו מטוגן?״</p>
<p>״כל דבר יהיה בסדר,״ אמרה רוז. ״עם הרבה לחם שחור וחמאה.״</p>
<p>״נאכל בחדר האוכל ונשתמש בכלי החרסינה. אולי אני אצליח להשיג קצת סלמון. הוא יאכל את זה?״</p>
<p>״הוא אדם נחמד מאוד,״ אמרה רוז. ״הוא יאכל כל מה שתגישי לו.״</p>
<p>האב פלאד היה גבוה; הוא דיבר בתערובת של מבטא אירי ואמריקאי. שום דבר שאמר לא הצליח לשכנע את אמה של אייליש שאכן הכירה אי–פעם אותו או את משפחתו. אמו, כך אמר, היתה ממשפחת רוצ׳פורד.</p>
<p>״אני לא חושבת שהכרתי אותה,״ אמרה אמה. ״הרוצ׳פורד היחיד שהכרנו היה הֶצֶ׳טהֶד* הזקן.״</p>
<p>האב פלאד הביט בה בכובד ראש. ״הֶצֶ׳טהֶד היה דוד שלי,״ אמר.</p>
<p>״באמת?״ שאלה אמה, ואייליש ראתה שהיא כמעט פלטה צחקוק עצבני.</p>
<p>״אבל ברור שלא קראנו לו ככה,״ אמר האב פלאד. ״שמו האמיתי היה שֵיימַס.״</p>
<p>״טוב, הוא היה נחמד מאוד,״ אמרה אמה. ״כמה נורא שקראנו לו ככה, נכון?״</p>
<p>רוז מזגה עוד תה, ואייליש יצאה בשקט מהחדר, כי חששה שאם תישאר שם לא תוכל להתאפק ותפרוץ בצחוק רם.</p>
<p>כשחזרה הבינה שהאב פלאד שמע על עבודתה אצל מיס קלי, נודע לו כמה היא מקבלת והוא הביע זעזוע מהתעריף הנמוך. הוא בירר מהם כישוריה.</p>
<p>״בארצות הברית,״ אמר, ״יש המון עבודה בשביל מישהי כמוך, ובשכר טוב.״</p>
<p>״היא חשבה לנסוע לאנגליה,״ אמרה אמה, ״אבל הבנים אמרו שעדיף לחכות, שזאת לא תקופה כל כך טובה שם, ויכול להיות שהיא תצליח להשיג רק עבודה במפעל.״</p>
<p>״בברוקלין, שבה נמצאת הקהילה שלי, אפשר למצוא עבודה משרדית למישהי חרוצה, משכילה וישרה.״</p>
<p>״אבל זה רחוק מאוד,״ אמרה אמה. ״זאת הבעיה היחידה.״</p>
<p>״יש אזורים בברוקלין,״ השיב האב פלאד, ״שהם ממש כמו אירלנד. מלאים אירים.״</p>
<p>הוא שילב את רגליו, לגם את התה מספל החרסינה ובמשך זמן מה לא אמר דבר. הדממה שהשתררה הבהירה לאייליש מה האחרים חושבים. היא הביטה לעבר אמה, שנמנעה כנראה מלהחזיר לה מבט ורק המשיכה לנעוץ את עיניה ברצפה. גם רוז, שבדרך כלל היתה מיומנת כל כך בניהול שיחות כשהיו להם אורחים, לא אמרה עכשיו דבר. היא סובבה את הטבעת שעל אצבעה ואחר כך את הצמיד שעל מפרק ידה.</p>
<p>״זאת הזדמנות נהדרת, במיוחד לצעירים,״ אמר האב פלאד לבסוף.</p>
<p>״אבל זה עלול להיות מסוכן מאוד,״ אמרה אמה, שעיניה עדיין היו נעוצות ברצפה.</p>
<p>״לא בקהילה שלי,״ אמר האב פלאד. ״יש בה אנשים נהדרים. רוב החיים מתמקדים בקהילה, אפילו יותר מאשר באירלנד. ויש עבודה לכל מי שרוצה לעבוד.״</p>
<p>אייליש הרגישה כמו ילדה שרופא הגיע הביתה לבדוק אותה ואמה מאזינה לו ביראת כבוד. דווקא שתיקתה של רוז היתה בגדר חידוש בעיניה; היא הביטה בה עכשיו ורצתה שאחותה תציג שאלה או תעיר הערה כלשהי, אבל רוז נראתה כשקועה בחלום. אייליש הביטה בה, ובמוחה חלפה המחשבה שרוז יפה עכשיו כפי שלא ראתה אותה מעולם. ואז עלה על דעתה שכבר עכשיו היא מרגישה שיהיה עליה להיזכר בחדר הזה, באחותה, בסצנה הזאת, כמו מרחוק. בדממה המתמשכת, כך הבינה, סוכם באופן כלשהו בלי אף מילה שאייליש תיסע לאמריקה. האב פלאד, כך האמינה, הוזמן אל הבית כי רוז ידעה שיוכל לארגן את זה.</p>
<p>עד עכשיו התנגדה אמה בכל כוחה לאפשרות שתיסע לאנגליה, ולכן הזדעזעה אייליש מן ההבנה החדשה הזאת. היא חשבה בלבה שאילולא הסכימה לעבוד בחנות וסיפרה להן על ההשפלה השבועית שהיא סופגת ממיס קלי, אולי לא היו ששות כל כך לאפשר את קיומה של השיחה הזאת. היא הצטערה שסיפרה להן כל כך הרבה; היא עשתה זאת בעיקר מפני שהסיפורים הצחיקו אותן, החדירו עליצות בכמה ארוחות שסעדו יחד והפכו את האכילה בצוותא לנעימה יותר מכפי שהיתה מיום שאביה מת והבנים עזבו. עכשיו עלה על דעתה שעבודתה אצל מיס קלי כלל לא הצחיקה את אמה ואת רוז, והיא שמה לב שהן לא השמיעו שום מילת התנגדות כשהאב פלאד שיבח את קהילתו בברוקלין ואחר כך אמר שלדעתו יוכל למצוא לאייליש משרה מתאימה שם.</p>
<p>בימים שלאחר מכן לא הזכירו שוב את ביקורו של האב פלאד או את הצעתו שתיסע לברוקלין, ובגלל עצם השתיקה האמינה אייליש שרוז ואמה כבר דנו באפשרות הזאת והגיעו למסקנה שהן תומכות בה. מעולם לא חשבה לנסוע לאמריקה. אנשים רבים שהכירה נסעו לאנגליה וחזרו לביקורים בחג המולד או בקיץ. זה היה חלק מהחיים בעיירה. אמנם היו לה חברות שקיבלו בקביעות דולרים ובגדים מאמריקה, אך אלה היו מתנות מדודים ודודות, אנשים שהיגרו זמן רב לפני המלחמה. היא לא זכרה שום מקרה שבו אחד האנשים האלה בא לבקר בחגים. חציית האוקיינוס האטלנטי היא מסע ארוך, ידעה, לפחות שבוע ימים בספינה, וההפלגה בוודאי יקרה מאוד. היא גם חשה, אם כי לא ידעה למה, שבני העיירה שנסעו לאנגליה עובדים בעבודות רגילות ומרוויחים סכומים רגילים, ואילו אנשים שנסעו לאמריקה יכולים להתעשר. היא ניסתה גם להבין למה היא סבורה שאנשי העיר שגרים באנגליה מתגעגעים לאניסקורתי, ואילו כל האנשים שנסעו לאמריקה לעולם לא מתגעגעים הביתה, אלא חיים שם באושר ובגאווה. היא תהתה אם ייתכן שזאת האמת.</p>
<p>האב פלאד לא בא לביקור נוסף; כשחזר לברוקלין שלח לאמה מכתב ובו אמר שזמן קצר לאחר שובו אכן שוחח בעניינה של אייליש עם אחד מבני קהילתו, סוחר ממוצא איטלקי, והוא מבקש להודיע לגברת לייסי שבקרוב תתפנה משרה מתאימה. אמנם לא עבודה משרדית כפי שקיווה, אלא משרה בקומת המכירות בחנות הגדולה שבבעלותו ובניהולו של האדון הזה. אבל הובטח לו, הוסיף וכתב, שאם אייליש תשביע רצון בעבודתה הראשונה, יהיו לה הזדמנויות רבות לקידום, וסיכוייה יהיו טובים מאוד. כמו כן, אמר, הוא יוכל לספק מסמכים מתאימים שישביעו את רצון השגרירות, שלעתים קרובות אינה נוטה להקל בימים אלה, וכמו כן יוכל, בלי כל ספק, למצוא לאייליש מקום מגורים מתאים שיהיה סמוך לכנסייה ולא רחוק ממקום עבודתה.</p>
<p>אמה הושיטה לה את המכתב לאחר שקראה אותו. רוז כבר הלכה לעבודה. דממה שררה במטבח.</p>
<p>״נשמע שהוא מדבר בכנות,״ אמרה אמה. ״מוכרחים להגיד לזכותו.״</p>
<p>אייליש קראה שוב את המשפט על קומת המכירות. היא הניחה שהוא מתכוון לעבודה כמוכרת מאחורי דלפק. האב פלאד לא ציין כמה היא תרוויח או איך תגייס את הכסף לתשלום דמי הנסיעה. לעומת זאת הציע שתיצור קשר עם השגרירות האמריקאית בדבלין ותבדוק לפני הנסיעה אילו מסמכים יידרשו לה בדיוק, כדי שיהיה אפשר להסדיר את כולם. בזמן שקראה את המכתב פעם ופעמיים, הסתובבה אמה במטבח, בגבה אליה, ולא אמרה דבר. אייליש ישבה ליד השולחן ושתקה גם היא. היא תהתה כמה זמן יעבור עד שאמה תסתובב אליה ותגיד משהו, והחליטה שתמשיך לחכות ולספור כל שנייה, כי ידעה שאין לאמה עבודה של ממש באותו רגע. למעשה, ראתה אייליש, היא המציאה לעצמה עבודה כדי שלא תצטרך להסתובב אליה.</p>
<p>לבסוף הסתובבה אמה ונאנחה.</p>
<p>״תשמרי את המכתב הזה במקום בטוח,״ אמרה, ״ונַראה אותו לרוז כשהיא תבוא.״</p>
<p>בתוך שבועות ספורים ארגנה רוז את הכול ואפילו הצליחה להתיידד בטלפון עם מישהו בשגרירות האמריקאית בדבלין, ששלח את הטפסים הדרושים, את רשימת הרופאים המורשים לכתוב דוח על בריאותה הכללית של אייליש, וכן רשימת דברים אחרים שדרושים לשגרירות, כולל הצעת עבודה מוגדרת שאייליש ניחנה בכישורים ייחודיים לבצע אותה, ערובה לכך שידאגו לה מבחינה כספית כשתגיע, וכמה מכתבי המלצה.</p>
<p>האב פלאד כתב מכתב רשמי שבו פרש את חסותו על אייליש והבטיח לדאוג למגוריה ולשלומה הכללי והכספי, ועל גבי נייר מעוצב הגיע מכתב מבַּרטוֹצ׳י ושות׳ מרחוב פוֹלטֶן שבברוקלין, שהציע לה משרה קבועה בחנות המרכזית שלהם בכתובת שלעיל והזכיר את כישוריה בניהול חשבונות ואת ניסיונה הכללי. על המכתב היתה חתומה לורה פורטיני; כתב היד, הבחינה אייליש, היה ברור ויפה, ואפילו נייר המכתבים עצמו — נייר תכלכל שתבליט בניין גדול התנוסס בו מעל שם החברה — נראה עבה, יקר ומבטיח יותר מכל נייר כזה שראתה אי–פעם.</p>
<p>הוסכם שאחֶיה בברמינגהם יתחלקו ביניהם במחיר ההפלגה לניו יורק. רוז תיתן לה כסף למחיה עד שתתמקם במשרתה. אייליש סיפרה את החדשות לכמה מחברותיה וביקשה מהן לא לגלות לאיש, אך היא ידעה שחלק מעמיתיה של רוז בעבודה שמעו את שיחות הטלפון לדבלין; כמו כן היתה מודעת לכך שאמה לא תוכל לשמור בסוד את החדשות האלה. לכן הרגישה שעליה ללכת לספר למיס קלי לפני שהדבר ייוודע לה ממישהו אחר. הכי טוב לגשת אליה במהלך השבוע, חשבה, כשאין הרבה עומס.</p>
<p>כשהגיעה לחנות ראתה שמיס קלי עומדת מאחורי הדלפק. מרי עמדה בראש הסולם וסידרה חבילות אפונה על המדפים הגבוהים.</p>
<p>״אוי לא, באת ברגע הכי לא מתאים,״ אמרה מיס קלי. ״בדיוק כשחשבנו שיהיה לנו קצת שקט. בכל מקרה, רק אל תפריעי למרי שם למעלה.״ היא החוותה בראשה לעבר הסולם. ״ברגע שהיא תסתכל עלייך היא תיפול.״</p>
<p>״טוב, רק באתי להגיד לך שאני נוסעת לאמריקה בעוד חודש בערך,״ אמרה אייליש. ״אני נוסעת לעבוד שם ורציתי לתת לך התראה הרבה זמן מראש.״</p>
<p>מיס קלי נרתעה מהדלפק. ״את מדברת ברצינות?״ שאלה.</p>
<p>״אבל אני אהיה כאן בימי ראשון, כמובן, עד שאני אסע.״</p>
<p>״אז באת לבקש המלצה?״</p>
<p>״לא. בכלל לא. רק רציתי להודיע לך.״</p>
<p>״טוב, ממש נחמד באמת. אז נפגוש אותך כשתבואי לחופשה, אם עדיין תהיי מוכנה לדבר פה עם כולם.״</p>
<p>״אני אבוא ביום ראשון,״ אמרה אייליש.</p>
<p>״אה, לא, בכלל לא נצטרך אותך. אם את נוסעת, הכי טוב שתלכי.״</p>
<p>״אבל אני יכולה לבוא.״</p>
<p>״לא, את לא יכולה. יהיו יותר מדי דיבורים עלייך וזה יסיח את הדעת, וגם בלי העניין הזה אנחנו עסוקים מאוד ביום ראשון, כמו שאת יודעת.״</p>
<p>״קיוויתי שאני אוכל לעבוד עד הנסיעה.״</p>
<p>״לא כאן, ממש לא. אז עכשיו תלכי. יש לנו הרבה עבודה, יש עוד משלוחים היום וסידור סחורה. ואין זמן לדיבורים.״</p>
<p>״טוב, תודה רבה לך.״</p>
<p>״תודה גם לך.״</p>
<p>מיס קלי פסעה לעבר המחסן שבאחורי החנות, ואייליש הביטה לעבר מרי וחשבה שאולי תסתובב כדי שתוכל להגיד לה שלום. מכיוון שמרי לא הסתובבה, יצאה אייליש בשקט מהחנות והלכה הביתה.</p>
<p>מיס קלי היתה היחידה שהזכירה את האפשרות שאייליש תבוא הביתה בחגים. אף אחד אחר לא הזכיר זאת. עד עכשיו הניחה אייליש שתחיה בעיירה הזאת כל חייה, כמו אמה, תכיר את כולם, תישאר עם אותם חברים ושכנים, תחיה אותם חיי שִגרה באותם רחובות. היא שיערה שתמצא כאן עבודה, ואחר כך תתחתן עם מישהו, תוותר על עבודתה ותלד ילדים. עכשיו הרגישה כאילו בחרו בה למשהו שהיא כלל לא מוכנה לקראתו, ולמרות הפחד שהתלווה לכך נעורה בה תחושה, או ליתר דיוק סדרת תחושות, ששיערה שתחוש רק בימים שלפני חתונתה, ימים שבהם במהומת ההתארגנות יביטו בה כולם בעיניים קורנות, ימים שבהם היא עצמה תתסוס מרוב התרגשות אבל תשתדל לא לחשוב בפירוט רב מדי על השבועות הקרובים, כדי לא לאבד את האומץ.</p>
<p>אף יום לא חלף עכשיו בלי מאורע כלשהו. הטפסים הגיעו מהשגרירות, והן מילאו אותם ושלחו אותם בחזרה. היא נסעה ברכבת לוֶוקספורד, להליך שנראה לה כבדיקה רפואית שטחית, והרופא נראה מרוצה כשאמרה לו שאיש במשפחתה לא חלה בשחפת. האב פלאד כתב ביתר פירוט על המקום שבו תתגורר כשתגיע, שהוא קרוב מאוד למקום עבודתה; אחר כך הגיע גם הכרטיס שלה לספינה לניו יורק שיוצאת מליברפול. רוז נתנה לה קצת כסף לבגדים והבטיחה לקנות לה נעליים ומערכת שלמה של בגדים תחתונים. הבית, כך נראה לה, נמלא שמחה באופן בלתי–רגיל, כמעט לא טבעי, והארוחות שאכלו יחד נמלאו יותר מדי דיבורים וקולות צחוק. היא נזכרה בשבועות שקדמו לנסיעה של ג׳ק לברמינגהם, שבהם עשו הכול כדי להסיח את דעתן מהמחשבה שהן מאבדות אותו.</p>
<p>יום אחד, כשאחת השכנות באה לביקור והן שתו תה במטבח, הבינה אייליש שאמה ורוז משתדלות כמיטב יכולתן להסתיר את רגשותיהן. כבדרך אגב כמעט, רק כדי להמשיך בשיחה, אמרה השכנה: ״בטח תתגעגעי אליה כשהיא לא תהיה כאן.״</p>
<p>״כן, זה יהרוג אותי שהיא תלך,״ אמרה אמה. פניה עטו הבעה מאומצת וקודרת שכמותה לא ראתה אייליש מאז החודשים שלאחר מות אביהן. ואז, ברגעים שלאחר מכן, כשהשכנה נראתה מופתעת מנימת הקול הזאת, קדרו פני אמה עוד יותר, והיא נאלצה לקום ולצאת בשקט מהחדר. היה ברור לאייליש שהיא עומדת לבכות. אייליש הופתעה עד כדי כך שבמקום ללכת בעקבות אמה למסדרון או לחדר האוכל, המשיכה בשיחת הנימוסים עם השכנה, בתקווה שאמה תחזור בקרוב והן יוכלו להמשיך בשיחה הזאת, שנראתה רגילה לגמרי.</p>
<p>אפילו כשהתעוררה בלילה והרהרה בכך, לא הניחה לעצמה להגיע למסקנה שהיא לא רוצה לנסוע. במקום זה עברה במוחה על כל הסידורים ונמלאה חשש מכך שתצטרך לסחוב שתי מזוודות מלאות בגדים בלי שום עזרה, ולדאוג לא לאבד את התיק שרוז נתנה לה, שבו תשמור את הדרכון שלה ואת הכתובת בברוקלין שבה תגור ותעבוד, ואת הכתובת של האב פלאד, למקרה שלא יבוא לפגוש אותה כפי שהבטיח לעשות. ואת הכסף. ואת תיק האיפור שלה. ומעיל שאולי תצטרך לסחוב על הזרוע, אם כי אולי תלבש אותו, חשבה, אלא אם יהיה חם מדי. בסוף ספטמבר עדיין עלול להיות חם, כך הזהירו אותה.</p>
<p>לאחר שארזה מזוודה אחת, סקרה במחשבותיה את תכולתה וקיוותה מאוד שלא תצטרך לפתוח אותה שוב. באחד הלילות, כששכבה ערה, עלה על דעתה שבפעם הבאה שתפתח את המזוודה הזאת כבר תהיה בחדר אחר בארץ אחרת, ואז, כמאליה, עלתה בה המחשבה שהיא תשמח הרבה יותר אם מישהי אחרת תפתח את המזוודה הזאת, מישהי שתוכל לקחת לעצמה את הבגדים והנעליים האלה וללבוש אותם בכל יום. היא עצמה היתה מעדיפה להישאר בבית, לישון בחדר הזה, לגור בבית הזה, ולהסתדר בלי כל הבגדים והנעליים האלה. הסידורים שנעשו, כל המהומה והדיבורים, מוטב אילו התרחשו למען מישהי אחרת, חשבה, מישהי כמוה, זהה לה בגילה ובממדיה, שאולי אפילו נראית כמוה, כל עוד היא עצמה, הברייה ששוכבת וחושבת עכשיו, תוכל להתעורר בכל בוקר במיטה הזאת, לשוטט במשך היום ברחובות המוּכּרים האלה ולחזור הביתה למטבח הזה, אל אמה ואל רוז.</p>
<p>היא הניחה למחשבות האלה להתרוצץ כאוות נפשן, ובכל זאת עצרה אותן כשהתקרבו לפחד אמיתי או לאימה, או גרוע מזה — לכך שהעולם הזה יאבד לה לעד, שלעולם שוב לא יעבור עליה יום רגיל בַּמקום הרגיל הזה, ששאר חייה יהיו מאבק בבלתי–מוכר. כששהתה בקומה התחתונה, במחיצת רוז ואמה, דיברה אך ורק על דברים מעשיים והשתדלה להיראות עליזה.</p>
<p>באחד הערבים, כשרוז הזמינה אותה לחדרה כדי שתבחר לה כמה תכשיטים, עלתה במוחה של אייליש מחשבה חדשה שהפתיעה אותה בעוצמתה ובבהירותה. רוז בת שלושים עכשיו, וברור שלא יוכלו לעזוב את אִמן ולהשאיר אותה לבדה, לא רק מפני שקצבתה קטנה אלא מפני שהיא תהיה בודדה מדי בלי אף אחת מהן; ולכן עצם הנסיעה של אייליש, שרוז ארגנה אותה בדייקנות כה רבה, פירושה שרוז לא תוכל להתחתן. היא תצטרך להישאר עם אִמן, להמשיך בחייה כמו עד עכשיו, לעבוד במשרד של דייוויס ולשחק גולף בסופי שבוע ובערבי קיץ. בכך שהקלה עליה את הנסיעה, הבינה, ויתרה רוז על כל סיכוי אמיתי לעזוב את הבית הזה ולהקים בית משלה, משפחה משלה. בזמן שמדדה כמה מחרוזות מול המראה שמעל שולחן האיפור, הבינה אייליש שבעתיד, כשאמה תזדקן ותהיה שברירית יותר, תצטרך רוז לטפל בה עוד יותר, לעלות במדרגות התלולות עם מגשי מזון ולעשות את עבודות הניקיון והבישול כשאמה לא תוכל עוד לעשות אותן.</p>
<p>כמו כן עלה על דעתה, בזמן שמדדה כמה עגילים, שהדבר ברור גם לרוז, שהיא מבינה שהיא או אייליש יצטרכו לעזוב, ושהחליטה להניח לאייליש ללכת. כשהסתובבה והביטה באחותה, רצתה אייליש להציע שיתחלפו ביניהן, שרוז, שמוכנה כל כך לחיים ומוצאת תמיד חברים חדשים, תהיה מאושרת יותר אם תיסע לאמריקה, בדיוק כפי שאייליש תהיה מרוצה לגמרי אם תישאר בבית. אבל לרוז היתה משרה בעיר ולה לא היתה, ולכן היה קל לרוז להקריב את עצמה, כי לכאורה עשתה משהו אחר. ברגעים האלה, כשרוז הציעה לה כמה סיכות נוי שתוכל לקחת איתה, היתה אייליש מוכנה לתת כל דבר שבעולם כדי שתוכל להגיד בפשטות שהיא לא רוצה לנסוע, שרוז יכולה לנסוע במקומה, שבשמחה תישאר כאן ותטפל באמה והן יסתדרו איכשהו ואולי היא תמצא עבודה אחרת.</p>
<p>היא תהתה אם גם אמה חושבת שהאחות הלא–נכונה נוסעת ואם היא מבינה מַהם מניעיה של רוז. היא שיערה שאמה יודעת הכול. הן יודעות כל כך הרבה, כל אחת משתיהן, חשבה, שהן מסוגלות לעשות הכול חוץ מלבטא בקול את מחשבותיהן. כשחזרה לחדרה החליטה שתעשה כמיטב יכולתה למענן בכך שתעמיד פנים בלי הרף שהיא מלאת התרגשות לקראת ההרפתקה הגדולה ומוכנה לצאת אליה. אם רק תצליח, היא תעורר בהן את התחושה שהיא משתוקקת להגיע לאמריקה ולעזוב את הבית בפעם הראשונה. היא הבטיחה לעצמה שאפילו לרגע לא תרמוז להן ולו ברמז קל מהם רגשותיה, ואף תסתיר אותם מעצמה אם לא תהיה לה ברירה, עד שתתרחק מהן.</p>
<p>יש מספיק עצב בבית הזה, חשבה בלבה, אולי אפילו יותר מכפי שהיא מעלה על דעתה. היא תעשה כמיטב יכולתה לא להוסיף לו. אי–אפשר לשַטות באמה וברוז, לא היה לה ספק בכך, אבל היא מצאה סיבה חשובה עוד יותר לא להזיל דמעות לפני נסיעתה. אין צורך בדמעות. בימים שלפני נסיעתה ובבוקר שבו תעזוב יהיה עליה לחייך, כדי שיזכרו אותה מחייכת.</p>
<p>רוז לקחה יום חופש מהעבודה ונסעה איתה לדבלין. הן הלכו לאכול צהריים במלון גרֶשָם לפני שייסעו במונית לספינה שתיקח אותה לליברפול, שם הסכים ג׳ק לפגוש אותה ולשהות במחיצתה במשך היום לפני שתצא למסע הארוך לניו יורק. ביום הזה בדבלין נוכחה אייליש שהנסיעה לעבודה באמריקה שונה מסתם הפלגה לאנגליה; אמנם אמריקה רחוקה יותר וזרה לגמרי בשיטות ובמנהגים שבה, אבל היא אפופה בזוהר שכמעט מפצה על כך. אפילו משרה בחנות בברוקלין ומגורים במרחק כמה רחובות משם, שכומר ארגן אותם במיוחד, כללו מרכיב רומנטי שהיא ורוז היו מודעות לו לגמרי כשהזמינו את ארוחת הצהריים שלהן בגרֶשם, לאחר שהשאירו את המזוודות בתחנת הרכבת. עבודה בחנות בברמינגהם, בליברפול, בקוֹבֶנטרי ואפילו בלונדון היא שעמום מוחלט בהשוואה לכך.</p>
<p>רוז התלבשה נהדר לכבוד היום הזה, ואייליש השתדלה להיראות במיטבה. דומה שבזכות חיוכה של רוז יצא שוער המלון אל המדרכה ברחוב אוֹ׳קוֹנֶל כדי להשיג להן מונית והתעקש שהן עצמן יחכו במבואה. רק לבעלי כרטיסים הרשו להמשיך מעבר לנקודה מסוימת; אבל רוז הצליחה לחרוג מן הכלל הזה בעזרת הכרטיסן, שהביא את אחד מעמיתיו שיעזור לגברות לסחוב את המזוודות שלהן. הוא אמר לרוז שתוכל להישאר על הספינה עד חצי שעה לפני מועד ההפלגה, ואז הוא יאתר אותה, ילווה אותה בחזרה למטה וימצא מישהו שיפקח עין על אחותה בהפלגה לליברפול. אפילו מי שקנה כרטיס למחלקה הראשונה לא מקבל טיפול כזה, אמרה אייליש לרוז, שחייכה בידענות והסכימה איתה.</p>
<p>״יש אנשים נחמדים,״ אמרה, ״ואם מדברים אליהם כמו שצריך, הם יכולים להיות אפילו עוד יותר נחמדים.״</p>
<p>שתיהן צחקו.</p>
<p>״זה יהיה המוטו שלי באמריקה,״ אמרה אייליש.</p>
<p>בשעות הבוקר המוקדמות, כשהספינה הגיעה לליברפול, עזר לה סבל אירי לסחוב את המזוודות. כשסיפרה לו שהיא מפליגה לאמריקה רק לקראת סוף היום, יעץ לה לקחת מיד את המזוודות למחסן שבו עובד חברו, קרוב למקום שבו עוגנות ספינות הנוסעים שחוצות את האוקיינוס; אם תמסור את שמו לאיש שבמשרד, תוכל להשתחרר מהן למשך היום. היא מצאה את עצמה מודה לו בנימת קול שרוז היתה אולי משתמשת בה, נימה חמימה ואישית אך גם מרוחקת קצת אם כי לא ביישנית, נימה שאופיינית לאישה מלאת ביטחון עצמי. דבר כזה לא היתה יכולה לעשות בעיירה שלה או במקום שבו מישהו מבני משפחתה או מחברותיה היה רואה אותה.</p>
<p>היא הבחינה בג׳ק ברגע שירדה מהספינה. היא לא ידעה אם לחבק אותו או לא. מעולם לא התחבקו לפני כן. כשהושיט את ידו ללחוץ את ידה, עצרה והביטה בו שוב. הוא נראה נבוך, עד שחייך. היא נעה לעברו כמבקשת לחבק אותו.</p>
<p>״די, די, מספיק,״ אמר כשהדף אותה בעדינות. ״אנשים יחשבו ש...״</p>
<p>״שֶמה?״</p>
<p>״כמה טוב לראות אותך,״ אמר. הוא הסמיק. ״באמת טוב לראות אותך.״</p>
<p>הוא לקח את מזוודותיה מדייל הספינה וכינה אותו ״חבר״ כשהודה לו. כשהסתובב, ניסתה אייליש לחבק אותו שוב, אך הוא עצר אותה.</p>
<p>״די, מספיק עם זה,״ אמר. ״רוז שלחה לי רשימת הוראות, ואחת מהן היא בלי נשיקות וחיבוקים.״ הוא צחק.</p>
<p>הם פסעו יחד לאורך הרציפים הצפופים, שבהם העמיסו מטענים על ספינות או פרקו אותם. ג׳ק ראה עוד קודם לכן שהספינה שאייליש תפליג בה כבר עוגנת, ולאחר שהשאירו את המזוודות במחסן, כפי שנקבע, ניגשו לראות אותה. הספינה עמדה לבדה, גדולת ממדים והרבה יותר מפוארת, לבנה ונקייה מספינות המטען שסביבה.</p>
<p>״זאת הספינה שתיקח אותך לאמריקה,״ אמר ג׳ק. ״ממש כמו זמן וסבלנות.״</p>
<p>״מה הקשר לזמן וסבלנות?״</p>
<p>״עם זמן וסבלנות אפילו חילזון יגיע לאמריקה. אף פעם לא שמעת את זה?״</p>
<p>״אל תהיה טיפש,״ אמרה, נעצה בו מרפק וחייכה.</p>
<p>״אבא תמיד אמר את זה,״ אמר.</p>
<p>״כשלא הייתי בחדר,״ השיבה.</p>
<p>״עם זמן וסבלנות אפילו חילזון יגיע לאמריקה,״ חזר ואמר.</p>
<p>היום היה נאה; הם פסעו בשתיקה מהרציפים אל מרכז העיר, ואייליש השתוקקה להיות שוב בחדרה או אפילו בספינה המפליגה על פני האוקיינוס. היא לא היתה צריכה לעלות לסיפון אלא בשעה חמש לכל המוקדם, ולכן שאלה את עצמה איך יבלו את היום. ברגע שמצאו בית קפה שאל ג׳ק אם היא רעבה.</p>
<p>״לחמנייה מתוקה,״ אמרה, ״אולי כוס תה.״</p>
<p>״שתיהני מכוס התה האחרונה שלך,״ אמר.</p>
<p>״אין תה באמריקה?״ שאלה.</p>
<p>״את צוחקת? באמריקה הם אוכלים את הילדים שלהם. ומדברים בפה מלא.״</p>
<p>כשהמלצר ניגש אליהם, שמה לב שג׳ק ביקש שולחן בנימה מתנצלת כמעט. הם ישבו ליד החלון.</p>
<p>״רוז אמרה שאחר כך את צריכה לאכול ארוחת ערב טובה, למקרה שהאוכל באונייה לא ימצא חן בעינייך,״ אמר לה אחיה.</p>
<p>אחרי שהזמינו, העבירה אייליש את מבטה על פני בית הקפה.</p>
<p>״איך הם?״ שאלה.</p>
<p>״מי?״</p>
<p>״האנגלים.״</p>
<p>״הם הגונים, הם בסדר,״ אמר ג׳ק. ״כל עוד אתה עושה את העבודה שלך, הם יודעים להעריך את זה. זה כל מה שמעניין אותם, את רובם. ברחוב קצת צועקים עליך, אבל רק בשבת בערב. ואז פשוט עדיף לא להתייחס.״</p>
<p>״מה צועקים?״</p>
<p>״לא משהו שמתאים לאוזניים של בחורה נחמדה שנוסעת לאמריקה.״</p>
<p>״תספר לי!״</p>
<p>״בשום אופן לא.״</p>
<p>״מילים גסות?״</p>
<p>״כן, אבל לומדים לא להתייחס, ויש לנו פאבים משלנו, אז כל זה קורה רק בדרך הביתה. הכלל הוא אף פעם לא לצעוק בחזרה, להעמיד פנים ששום דבר לא קורה.״</p>
<p>״ובעבודה?״</p>
<p>״לא, בעבודה המצב שונה. זה מחסן של חלפים. מכוניות ישנות ומכונות מקולקלות מגיעות מכל הארץ. אנחנו מפרקים אותן ומוכרים את החלקים, אפילו את הברגים ואת חתיכות המתכת.״</p>
<p>״ומה בדיוק התפקיד שלך? אתה יכול לספר לי הכול.״ היא הביטה בו וחייכה.</p>
<p>״אני ממונה על המלאי. ברגע שמפרקים מכונית אני מקבל רשימה של כל חלק וחלק, ובמכונות ישנות יש חלקים שהם נדירים מאוד. אני יודע איפה מאחסנים כל חלק ומה כבר נמכר. מצאתי שיטה שמאפשרת לאתר בקלות כל דבר. יש לי רק בעיה אחת.״</p>
<p>״איזו בעיה?״</p>
<p>״רוב האנשים שעובדים בחברה חושבים שהם יכולים לגשת בחופשיות לכל חלק שהחברים שלהם צריכים ולקחת אותו הביתה.״</p>
<p>״אז מה אתה עושה?״</p>
<p>״שכנעתי את המנהל שכל מי שעובד אצלנו יוכל לקבל בחצי מחיר כל מה שהוא רוצה, בטווח ההיגיון, וככה יש לנו קצת יותר שליטה, אבל בכל זאת לוקחים חלקים. מינו אותי להיות אחראי על המלאי כי באתי עם המלצה מחבר של המנהל. אני לא גונב חלפים. לא שאני בן אדם ישר וכל זה. אני פשוט יודע שיתפסו אותי, אז אני לא רוצה להסתכן.״</p>
<p>הוא נראה תמים ורציני כשדיבר, חשבה בלבה, אבל גם עצבני, כאילו הוא מוצג לראווה וחושש מה היא תחשוב עליו ועל החיים שלו עכשיו. לא עלה על דעתה מה תוכל לעשות כדי שיתנהג באופן רגיל יותר, שיהיה הוא עצמו. רק שאלות נוספות עלו במוחה.</p>
<p>״אתה פוגש את פֶּט ומרטין לעתים קרובות?״</p>
<p>״את נשמעת כמו מַנחה של חידון.״</p>
<p>״המכתבים שלך נהדרים, אבל אתה אף פעם לא כותב בהם את הדברים שאנחנו רוצות לדעת.״</p>
<p>״אין הרבה מה לספר. מרטין מחליף יותר מדי מקומות עבודה, אבל יכול להיות שהוא יישאר בעבודה שיש לו עכשיו. כולנו נפגשים בשבת בערב, בפאב ואחר כך באולם ריקודים. בשבת בערב אנחנו מתרחצים ומתלבשים יפה. חבל שאת לא באה לברמינגהם, כולם היו מסתערים עלייך בשבת בערב.״</p>
<p>״לפי התיאור שלך זה נשמע נורא.״</p>
<p>״זה ממש כיף. היית נהנית. יש יותר גברים מנשים.״</p>
<p>הם הסתובבו במרכז העיר, נרגעו אט אט, ומדי פעם אפילו צחקו תוך כדי הליכה. לפעמים, שמה לב, דיברו כמו מבוגרים מלאי אחריות — הוא סיפר לה סיפורים על העבודה ועל סופי השבוע — ואחר כך שוב התנהגו פתאום כמו ילדים או בני נוער, לגלגו זה על זה או סיפרו בדיחות. נראה לה מוזר שרוז או אִמם לא יצוצו פתאום ויגידו להם שיהיו בשקט, ואז הבינה שהם בעיר הגדולה, שהם לא חייבים לתת דין וחשבון לאף אחד ואין להם מה לעשות עד חמש אחר הצהריים, השעה שבה תצטרך לאסוף את מזוודותיה ולמסור את הכרטיס שלה בשער.</p>
<p>״אתה חושב שתשקול אי–פעם לחזור הביתה ולגור שם?״ שאלה אותו כשהמשיכו לשוטט במרכז העיר לפני שיאכלו במסעדה.</p>
<p>״לא, אין לי מה לעשות שם,״ אמר. ״בחודשים הראשונים כאן ממש לא הסתדרתי ונורא רציתי לחזור הביתה. הייתי מוכן לעשות הכול כדי לחזור. אבל עכשיו התרגלתי, ואני אוהב את המשכורת שלי ואת העצמאות. מוצא חן בעיני שהבוס שלי בעבודה ואפילו הבוס במקום העבודה הקודם שלי אף פעם לא שאלו אותי שאלות; שניהם גיבשו עלי דעה רק לפי צורת העבודה שלי. הם אף פעם לא מטרידים אותי, ואם אני מציע להם משהו, איזושהי דרך טובה יותר לעשות את הדברים, הם מקשיבים.״</p>
<p>״ואיך הבחורות האנגליות?״ שאלה אייליש.</p>
<p>״יש אחת מאוד נחמדה,״ השיב ג׳ק. ״לגבי השאר אני לא יודע.״ סומק עלה בלחייו.</p>
<p>״איך קוראים לה?״</p>
<p>״יותר מזה אני לא מספר לך כלום.״</p>
<p>״אני לא אספר לאמא.״</p>
<p>״כן, שמעתי עלייך. סיפרתי לך מספיק.״</p>
<p>״אני מקווה שאתה לא מכריח אותה ללכת לאיזה אולם ריקודים עלוב בשבת בערב.״</p>
<p>״היא רקדנית טובה. זה לא מפריע לה. והאולם בכלל לא עלוב.״</p>
<p>״וגם לפט ומרטין יש חברות?״</p>
<p>״מרטין תמיד נתקע עם בחורות שמבריזות לו.״</p>
<p>״וגם החברה של פט היא אנגלייה?״</p>
<p>״את סתם מנסה לדלות מידע. לא פלא שהן אמרו לי להיפגש איתך.״</p>
<p>״גם היא אנגלייה?״</p>
<p>״היא ממַלינגָר.״</p>
<p>״אם לא תגיד לי איך קוראים לחברה שלך, אני אספר לכולם.״</p>
<p>״מה תספרי להם?״</p>
<p>״שאתה מכריח אותה ללכת לאולם ריקודים עלוב בשבת בערב.״</p>
<p>״יותר אני לא מספר לך שום דבר. את יותר גרועה מרוז.״</p>
<p>״בטח יש לה מין שם אנגלי מלוקק כזה. בחיי, חכה שאמא תשמע. הבן האהוב עליה.״</p>
<p>״שלא תגידי לה אף מילה.״</p>
<p>היה קשה להוריד את המזוודות במדרגות הצרות של ספינת הנוסעים, ואייליש נאלצה להצטדד לאורך המסדרון כשהתקדמה בעקבות השלטים המובילים לתאה. היא ידעה שהספינה מלאה לגמרי ולכן תיאלץ לחלוק את התא.</p>
<p>החדר היה זעיר, מיטת קומתיים, בלי חלון, בלי חור אוורור אפילו, ודלת לחדר שירותים זעיר שישמש, כך נאמר לה, גם את החדר שמצדו השני. בשלט שעל הדלת היה כתוב שהנוסעים מתבקשים לפתוח את מנעול הדלת הנגדית כשהשירותים אינם בשימוש כדי לאפשר גישה לנוסעים בתא הסמוך.</p>
<p>אייליש הניחה את אחת המזוודות על המדף המיועד לכך ואת האחרת השעינה על הקיר. היא תהתה אם כדאי לה להחליף בגדים ומה כדאי לה לעשות מעכשיו עד ארוחת הערב, שתוגש לנוסעי המחלקה השלישית ברגע שהספינה תפליג לדרכה. רוז ארזה לה שני ספרים, אבל היא ראתה שהאור קלוש מדי לקריאה. היא השתרעה על המיטה, שילבה את ידיה מאחורי ראשה ושמחה על כך שהחלק הראשון של מסעה הסתיים ועדיין נותר שבוע בלי לעשות כלום עד שתגיע ליעדה. הלוואי ששאר המסע יהיה קל כל כך!</p>
<p>אחד הדברים שג׳ק אמר נחרת בזיכרונה, משום שהלהט שבו דיבר לא היה אופייני לו. הוא אמר שבהתחלה היה מוכן לעשות הכול כדי לחזור הביתה, וזה נשמע מוזר. הוא לא הזכיר את זה כלל במכתביו. עלה על דעתה שאולי לא חלק את תחושתו עם אף אחד, אפילו לא עם אֶחיו, והיא הרהרה איזו בדידות חש בוודאי. אולי, חשבה, כל שלושת אחיה חוו דברים דומים, עזרו זה לזה ושמו לב כשאחד מהם נתקף געגועים הביתה. אם זה יקרה לה, הבינה עכשיו, היא תהיה לבדה, ולכן קיוותה שתהיה מסוגלת להתמודד עם כל מה שעתיד לקרות לה, עם כל תחושה שתתעורר בה כשתגיע לברוקלין.</p>
<p>פתאום נפתחה הדלת ואישה נכנסה כשהיא מושכת אחריה ארגז מטען גדול. היא התעלמה מאייליש, שקמה מיד ושאלה אם היא זקוקה לעזרה. האישה גררה את הארגז לתוך התא הזעיר וניסתה לסגור את הדלת, אבל לא היה מספיק מקום.</p>
<p>״ממש גיהינום,״ אמרה במבטא אנגלי כשניסתה עכשיו להעמיד את הארגז על צדו. לאחר שהצליחה, נעמדה במרווח שבין מיטת הקומתיים לקיר, ליד אייליש. בקושי היה מקום לשתיהן. אייליש ראתה שהארגז שעומד על צדו כמעט חוסם את הדלת.</p>
<p>״את במיטה העליונה. מספר אחת זאת אומרת מיטה תחתונה וזה מה שכתוב בכרטיס שלי,״ אמרה האישה. ״אז תזוזי. קוראים לי ג׳ורג׳ינה.״</p>
<p>אייליש לא בדקה את הכרטיס שלה אלא הציגה את עצמה.</p>
<p>״איזה חדר פצפון,״ אמרה ג׳ורג׳ינה, ״בקושי עכבר היה אפשר להכניס לכאן.״</p>
<p>אייליש התאפקה לא לפרוץ בצחוק והצטערה שרוז לא נמצאת שם כדי שתוכל לספר לה שכמעט שאלה את ג׳ורג׳ינה אם היא מפליגה עד ניו יורק או יורדת בדרך.</p>
<p>״אני מתה לסיגריה, אבל אסור לעשן כאן למטה,״ אמרה ג׳ורג׳ינה.</p>
<p>אייליש החלה לטפס בסולם הקטן אל המיטה העליונה.</p>
<p>״זאת הפעם האחרונה,״ אמרה ג׳ורג׳ינה. ״ממש הפעם האחרונה.״</p>
<p>אייליש לא התאפקה. ״מה פעם אחרונה, ארגז גדול כל כך או הפלגות לאמריקה?״</p>
<p>״פעם אחרונה במחלקה השלישית. פעם אחרונה ארגז גדול. פעם אחרונה נסיעה הביתה לליברפול. פשוט פעם אחרונה וזהו. זה עונה על השאלה שלך?״</p>
<p>״אבל המיטה התחתונה מוצאת חן בעינייך?״ שאלה אייליש.</p>
<p>״כן, בהחלט. טוב, את אירית, אז בואי לעשן איתי.״</p>
<p>״מצטערת. אני לא מעשנת.״</p>
<p>״איזה מזל יש לי. בלי שום הרגלים רעים.״</p>
<p>ג׳ורג׳ינה פילסה את דרכה באטיות מסביב לארגז ויצאה מהחדר.</p>
<p>אחר כך, כשמנוע הספינה החל לרעום, סמוך מאוד לתאן לכאורה, וצפירות חזקות נשמעו במרווחים קבועים, חזרה ג׳ורג׳ינה לחדר כדי לקחת מעיל, ולאחר שהסתרקה בשירותים הזמינה את אייליש לעלות איתה לסיפון ולהביט באורות של ליברפול כשיפליגו לדרכם.</p>
<p>״אולי נפגוש מישהו שמוצא חן בעינינו,״ אמרה, ״שיוכל להזמין אותנו לטרקלין של המחלקה הראשונה.״</p>
<p>אייליש מצאה את המעיל והצעיף שלה ופסעה בעקבותיה לאחר שעקפה בקושי את הארגז. היא לא הבינה איך הצליחה ג׳ורג׳ינה להוריד אותו במדרגות. רק כשעמדו על הסיפון באור בין הערביים ההולך ומתעמעם, הצליחה לראות היטב את האישה שתחלוק איתה את התא. בת שלושים ומשהו, חשבה, אולי קצת יותר. שיער בלונדי בוהק ותסרוקת של כוכבת קולנוע. היא התנועעה בביטחון, וכשהציתה סיגריה ושאפה ממנה, כיווצה את שפתיה, צמצמה את עיניה ופלטה את העשן באופן ששיווה לה מראה שלֵו וזוהר מאוד.</p>
<p>״תסתכלי עליהם,״ אמרה והצביעה לעבר קבוצת אנשים שעמדו מעבר למעקה וצפו גם הם בעיר ההולכת וקטֵנה. ״אלה הנוסעים מהמחלקה הראשונה. להם יש את הנוף הכי יפה. אבל אני מכירה מעקף. בואי איתי.״</p>
<p>״אני מרוצה גם כאן,״ אמרה אייליש. ״בלאו הכי בעוד דקה לא יהיה נוף.״</p>
<p>ג׳ורג׳ינה הסתובבה, הביטה בה ומשכה בכתפיה. ״איך שאת רוצה. אבל לפי מה שאני רואה וגם לפי מה ששמעתי, זה יהיה לילה לא קל, אפילו גרוע במיוחד. הדייל שהוריד לי את הארגז אל התא אמר שזה יהיה לילה לא קל.״</p>
<p>החשכה ירדה במהירות ורוח נשבה על הסיפון. אייליש מצאה את חדר האוכל של המחלקה השלישית וישבה לבדה. מלצר בודד ערך את השולחנות סביבה, וכשהבחין בה לבסוף הביא לה מיד, בלי להציג לה תפריט כלשהו, קערת מרק בשר, ואחר כך משהו שנראה לה כמו בשר כבש מבושל ברוטב, עם תפוחי אדמה ואפונה. בזמן שאכלה, הביטה סביבה אבל לא ראתה את ג׳ורג׳ינה והופתעה ממספר השולחנות הריקים. היא תהתה אם רוב התאים הם במחלקה הראשונה והשנייה, ואם נוסעי המחלקה השלישית הם רק אותם מעטים שהיא רואה עכשיו בחדר האוכל או אלה שראתה קודם על הסיפון. היא שיערה שזה לא סביר ותהתה איפה השאר ואיך הם מתכוונים לאכול.</p>
<p>כשהמלצר הביא לה את הרפרפת לקינוח כבר לא היה איש מלבדה בחדר האוכל. מכיוון שלא היה חדר אוכל אחר במחלקה השלישית, חשבה שג׳ורג׳ינה התגנבה כנראה למחלקה הראשונה או השנייה, אם כי שיערה שלא קל לעשות את זה. בכל מקרה, מכיוון שבמחלקה השלישית לא היה טרקלין או בר, לא היה לה מה לעשות מלבד לחזור לתאה ולהתכונן לשינה. היא היתה עייפה וקיוותה שתירדם במהירות.</p>
<p>למטה בתא, כשניגשה לצחצח שיניים ולשטוף פנים לפני שתשכב לישון, התברר לה שהנוסעים בתא השני נעלו את הדלת; היא שיערה שהם משתמשים בשירותים ועמדה וחיכתה שיסיימו ויפתחו את המנעול. היא הקשיבה אך לא שמעה שום קול, מלבד המנוע שנשמע לה רם עד כדי כך שיעמעם כל רעש של שירותים. כעבור זמן מה יצאה למסדרון ועמדה מחוץ לדלת התא הסמוך אבל לא שמעה כלום. היא תהתה אם האנשים שם כבר שכבו לישון וחיכתה במסדרון בתקווה שג׳ורג׳ינה תבוא. ג׳ורג׳ינה, כך חשבה, היתה יודעת מה לעשות, וכך גם רוז או אמה, ואפילו מיס קלי, שפניה עלו לנגד עיניה לרגע קל. אבל היא עצמה לא ידעה מה לעשות.</p>
<p>כעבור זמן מה נקשה בעדינות על הדלת, ומכיוון שלא נשמעה שום תשובה, חבטה חזק יותר במפרקי אצבעותיה למקרה שלא שמעו אותה. עדיין לא היתה שום תשובה. מכיוון שהספינה היתה מלאה, ומכיוון שלא היה איש בחדר האוכל, שבוודאי היה סגור עכשיו, הניחה שכל הנוסעים כבר בתאיהם; ייתכן שחלקם אפילו שכבו לישון. בדאגה ובבהלה גוברת הבינה פתאום שעליה לא רק לצחצח שיניים ולשטוף פנים אלא גם לרוקן את השלפוחית ואת מעיה, ולעשות זאת במהירות, כמעט בדחיפות. היא חזרה לתאה וניסתה שוב את דלת השירותים, אך הדלת עדיין היתה נעולה.</p>
<p>היא חזרה למסדרון והלכה לעבר חדר האוכל, כי הצורך נעשה בהול מרגע לרגע, אבל גם שם לא מצאה שירותים. היא עלתה בשני גרמי המדרגות לעבר הסיפון, אבל גילתה שהדלת ננעלה בינתיים. היא פסעה לאורך כמה מסדרונות, חיפשה בקצה כל אחד מהם חדר אמבטיה או בית שימוש, אבל לא היה שם כלום מלבד קול המנועים ותחילתה של תנועה, כשהספינה זינקה קדימה ואילצה אותה לאחוז בזהירות במעקה בירידה במדרגות כדי לא לאבד את שיווי המשקל.</p>
<p>עכשיו נמלאה ייאוש ולא חשבה שתצליח להתאפק זמן רב אם לא תמצא בית שימוש. קודם לכן ראתה שבכל אחד מקצות המסדרון המוביל לתאה יש גומחה ובה דלי וכמה מגבים וסחבות. מכיוון שלא פגשה איש, הבינה שאם יהיה לה מזל, לא יראו אותה עכשיו כשתיכנס לגומחה מימין. היא שמחה כשראתה שיש כבר קצת מים בקרקעית הדלי. היא פעלה במהירות, השתדלה להתרוקן מהר ככל האפשר, ונשארה בתוך הגומחה, כך שגם אם מישהו יעבור במסדרון הוא לא יבחין בה אלא אם יהיה חייב להמשיך הלאה. כשסיימה, השתמשה בסחבה כדי להתנגב ואחר כך חזרה על קצות האצבעות לעבר תאה, בתקווה שג׳ורג׳ינה תגיע ותדע איך להעיר את השכנים שלהן כדי שיפתחו את דלת השירותים. היא לא תוכל להתלונן על כך באוזני האחראים בספינה, הבינה, מחשש שיקַשרו בינה לבין מה שימצאו בדלי, כך היתה בטוחה, למחרת בבוקר.</p>
<p>היא נכנסה לתא, לבשה כותונת לילה וכיבתה את האור לפני שטיפסה למיטה העליונה. עד מהרה נרדמה. היא לא ידעה כמה זמן ישנה, אבל כשהתעוררה, חשה שהיא מכוסה זיעה. עד מהרה התבררה לה הבעיה. היא עומדת להקיא. בחשכה כמעט נפלה מהמיטה, ולא הצליחה להתאפק מלהקיא חלק מארוחת הערב כשניסתה לשמור על שיווי משקל תוך כדי חיפושים אחר מתג התאורה.</p>
<p>כשמצאה את המתג, עברה על פני הארגז של ג׳ורג׳ינה לעבר הדלת, וברגע שהגיעה למסדרון החלה להקיא בלי מעצורים. היא ירדה על ברכיה; רק כך הצליחה לא ליפול, כי הספינה היטלטלה להחריד. היא הבינה שעליה לנסות להקיא הכול בשיא המהירות, לפני שמישהו מהנוסעים יראה אותה, או מישהו מאנשי הצוות של הספינה, אך בכל פעם שקמה על רגליה וחשבה שזה נגמר, נתקפה שוב בחילה עזה. היא החלה לחזור לתאה, והשתוקקה לשכב במיטה, להתכסות בשמיכות ולקוות שאיש לא יֵדע שהיא זאת שטינפה כך את המסדרון, אך הדחף להקיא רק הלך וגבר ואילץ אותה לרדת על ארבע ולהקיא נוזל סמיך בעל טעם מבחיל, שהעביר בה צמרמורת סלידה כשהרימה את ראשה.</p>
<p>תנודות הספינה נעשו קצביות ומהירות, ושוב לא חשה זינוק קדימה ודחיפה אחורה כמו שחשה מיד לאחר שהתעוררה. נראה שהם מתקדמים במאמץ רב ונחבטים במשהו נוקשה ורב עוצמה שמנסה לעכב את התקדמותם. רעש רם, כאילו הספינה הגדולה חורקת, נשמע מדי פעם והאפיל אף על המנוע עצמו. אך כשחזרה אל התא ונשענה על דלת השירותים שמעה קול נוסף, קלוש, וכשהצמידה את אוזנה לדלת שמעה אותו בבירור — קול של מישהו מקיא. היא הקשיבה: קול התנשפות. היא חבטה בדלת ונמלאה זעם כשהבינה למה הותירו אותה נעולה. הנוסעים בתא השני ידעו בוודאי שהלילה יהיה קשה מאוד והם יצטרכו להשתמש בשירותים בלי הרף. ההקאות בצד השני נמשכו לסירוגין, ולא נראה שהדלת אל תאה תיפתח בשלב כלשהו.</p>
<p>היא חשה מאוששת דיה לבדוק את המקום שבו הקיאה בתא. לאחר שנעלה נעליים ולבשה מעיל מעל כותנתה, יצאה למסדרון, ניגשה אל הגומחה משמאל ומצאה שם מגב, סחבה ודלי. היא נזהרה לא לדרוך במקום הלא נכון ולא לאבד את שיווי המשקל. היא תהתה עכשיו אם רבים מנוסעי המחלקה השלישית ידעו מה עומד לקרות הלילה ולכן הקפידו להתרחק מחדר האוכל, מהסיפון ומהמסדרונות, והחליטו להסתגר בתאיהם ולהישאר בהם עד שהרע מכול יחלוף. היא לא ידעה אם זה קורה לעתים קרובות כשספינה מפליגה מליברפול לניו יורק, אבל עכשיו, כשנזכרה בדבריה של ג׳ורג׳ינה שאמרה שזה יהיה לילה לא קל, הניחה שהלילה הזה גרוע מהרגיל. עכשיו, שיערה, הם נמצאים לא הרחק מהחוף, אי–שם מדרום לאירלנד, אבל היא לא היתה בטוחה בכך.</p>
<p>היא הביאה לתא מגב וסחבה, וקיוותה שתצליח להיפטר מהריח אם תשפוך קצת מהבושם שרוז נתנה לה במקומות שבהם הקיאה על הרצפה ועל השמיכות. אך הניסיון רק החמיר את המצב, והיא החליטה להחזיר אותם למקום שבו מצאה אותם. פתאום, כשהניחה אותם בגומחה, נמלאה שוב בחילה, לא יכלה להתאפק והקיאה שוב במסדרון. בקושי נשאר לה מה להקיא מלבד ריר חמוץ, שהותיר בפיה טעם מחריד עד כדי כך שבכתה כשהלמה על דלת התא הסמוך ובעטה בו בחוזקה. אך איש לא פתח את הדלת, והספינה התנדנדה, זינקה קדימה ושוב התנדנדה.</p>
<p>לא היה לה מושג באיזה עומק היא נמצאת מתחת לפני הים, אבל היא ידעה שתאה נמצא עמוק בבטן הספינה. קיבתה המשיכה להקיא בלי לפלוט דבר, והיא הבינה שלעולם לא תוכל להסביר לאיש איזו בחילה חשה. בעיני רוחה ראתה את אמה כשעמדה בפתח ונופפה לשלום לעבר המכונית שלקחה אותה ואת רוז לתחנת הרכבת, את הבעת פניה המתוחה והמודאגת כשהצליחה להעלות על פניה חיוך אחרון כאשר המכונית פנתה בפראיירי היל. ההתנסות שעוברת עליה עכשיו, קיוותה, לא עלתה מעולם על דעתה של אמה. אילו רק היתה ההתנסות קלה יותר, רק טלטול קדימה ואחורה, אולי היתה מצליחה לשכנע את עצמה שזה חלום, שזה לא יימשך, אבל כל רגע היה ממשי לגמרי, מוחשי לחלוטין וחלֶק מחיי הערוּת שלה, וכך גם הטעם המצחין בפיה, טרטור המנועים והחום שהלך וגבר לכאורה במהלך הלילה. ולכל זה התלוותה התחושה שעשתה משהו רע, שזו אשמתה משום מה שג׳ורג׳ינה הסתלקה למקום אחר ושכניה נעלו את דלת השירותים, וזו אשמתה שהקיאה על פני כל התא ולא הצליחה לנקות את הלכלוך.</p>
<p>עכשיו נשמה דרך האף, התרכזה והתאמצה ככל יכולתה להפסיק את ההתכווצויות בקיבתה, השתמשה בכל כוח הרצון שנותר בה וטיפסה בסולם אל המיטה העליונה, שכבה שם בחשכה וניסתה לדמיין איך הספינה נעה קדימה, אף על פי שקול הטלטלות התעצם כשהספינה נחבטה כנראה בגל שהיה חזק ממנה. במשך זמן מה דמיינה שהיא עצמה הים שמסביב, הדוחף בחוזקה ומתנגד למשקלה ולכוחה של הספינה. בסופו של דבר שקעה בשינה קלה, נטולת חלומות.</p>
<p>היא התעוררה כשיד רכה נגעה במצחה. כשפקחה את עיניה ידעה בדיוק היכן היא נמצאת.</p>
<p>״אוי, מסכנונת קטנה,״ אמרה ג׳ורג׳ינה.</p>
<p>״הם לא פתחו את דלת השירותים,״ אמרה אייליש. היא השתדלה שקולה יישמע חלוש ככל האפשר.</p>
<p>״בני זונות!״ אמרה ג׳ורג׳ינה. ״ככה הם עושים כל פעם, חלק מהם. מי שנכנס ראשון נועל את הדלת. חכי ותראי מה אני אעשה להם.״</p>
<p>אייליש התיישבה, ואחר כך ירדה לאט בסולם. ריח הקיא היה נורא. ג׳ורג׳ינה הוציאה מהתיק פצירת ציפורניים והתחילה לטפל במנעול של דלת השירותים. היא פתחה אותו בלי שום קושי, ואייליש נכנסה בעקבותיה לשירותים, שבהם השאירו דיירי התא השני את כלי הרחצה שלהם.</p>
<p>״טוב, חייבים לחסום את הדלת שלהם, כי הלילה זה יהיה עוד יותר נורא,״ אמרה ג׳ורג׳ינה.</p>
<p>אייליש ראתה שהמנעול הוא בריח מתכת פשוט, שבקלות אפשר להרים אותו בעזרת פצירה.</p>
<p>״יש רק פתרון אחד,״ אמרה ג׳ורג׳ינה. ״אם אני אשים כאן את הארגז שלי, אמנם לא נוכל לסגור את הדלת ונצטרך לשבת על האסלה כשהגוף מופנה הצדה, אבל הם לא יצליחו להיכנס בשום אופן. מסכנונת קטנה.״</p>
<p>שוב הביטה באייליש באהדה. היא היתה מאופרת ונראה שתלאות הלילה לא פגעו בה.</p>
<p>״מה אכלת בארוחת הערב?״ שאלה ג׳ורג׳ינה והחלה להכניס את הארגז לשירותים.</p>
<p>״נדמה לי שזה היה בשר כבש.״</p>
<p>״ואפונה, הרבה אפונה. ואיך את מרגישה?״</p>
<p>״בחיים שלי לא הרגשתי כל כך נורא. השארתי הרבה לכלוך במסדרון?״</p>
<p>״כן, אבל כל הספינה מלוכלכת. אפילו המחלקה הראשונה מלוכלכת. המנקים יתחילו משם, ורק אחרי שעות הם יגיעו לכאן. למה אכלת ארוחה גדולה כל כך?״</p>
<p>״לא ידעתי.״</p>
<p>״לא שמעת שאמרו את זה כשעלינו לסיפון? כבר שנים לא היתה סערה קשה כל כך. המצב תמיד גרוע, במיוחד כאן למטה, אבל הסערה הזאת ממש איומה. רק תשתי מים, שום דבר אחר, שום דבר מוצק. זה יועיל לך מאוד לגזרה.״</p>
<p>״מצטערת על הריח.״</p>
<p>״הם יבואו וינקו הכול. כשנשמע שהם באים נוציא את הארגז, וכשהם ילכו נכניס אותו בחזרה. תפסו אותי במחלקה הראשונה ואמרו לי להישאר כאן למטה עד שנעגון, אחרת יעצרו אותי כשנגיע. אז אני חוששת שמעכשיו לא תהיי לבד. וכשאני אקיא, מותק, את תדעי טוב מאוד. וזה כל מה שיקרה ביממה הקרובה — הקאות, ובשפע. ואז נגיע לים שקט, ככה אמרו לי.״</p>
<p>״אני מרגישה נורא,״ אמרה אייליש.</p>
<p>״קוראים לזה מחלת ים, חומד, ונהיים ירוקים מזה.״</p>
<p>״אני נראית נורא?״</p>
<p>״כן, בהחלט, כמו כל האנשים על הספינה הזאת.״</p>
<p>בזמן שדיברה נשמעה נקישה רמה מהתא האחר. ג׳ורג׳ינה נכנסה לשירותים.</p>
<p>״לכו תזדיינו!״ צעקה. ״אתם שומעים אותי? טוב מאוד! עכשיו לכו תזדיינו!״</p>
<p>אייליש ניצבה מאחוריה בכותונת לילה וברגליים יחפות. היא צחקה.</p>
<p>״אני צריכה להיכנס לשירותים עכשיו,״ אמרה. ״אני מקווה שזה לא מפריע לך.״</p>
<p>מאוחר יותר במהלך היום באו עם דליי מים מלאים חומר חיטוי ושטפו את הרצפה במסדרון ובחדרים, החליפו את הסדינים והשמיכות שהתלכלכו, והביאו מצעים חדשים ומגבות נקיות. ג׳ורג׳ינה חיכתה לבואם של המנקים, וברגע שהגיעו גררה את הארגז בחזרה למקומו בתוך התא. כשדיירי התא השני — שתי קשישות אמריקאיות שאייליש ראתה אותן עכשיו לראשונה — התלוננו באוזני המנקים שחדר השירותים ננעל, משכו המנקים בכתפיהם והמשיכו בעבודתם. ברגע שהסתלקו, דחפו ג׳ורג׳ינה ואייליש את הארגז בחזרה לשירותים לפני שהשכנות הספיקו לחסום את הדלת מהצד השני. כשהשכנות הלמו על דלת השירותים ועל דלת התא שלהן, אייליש וג׳ורג׳ינה צחקו.</p>
<p>״הן פספסו את ההזדמנות. עכשיו הן ילמדו לקח!״ אמרה ג׳ורג׳ינה.</p>
<p>היא ניגשה לחדר האוכל וחזרה עם שני קנקני מים.</p>
<p>״יש שם רק מלצר אחד,״ אמרה, ״אז אפשר לקחת מה שרוצים. זאת ההקצבה שלך ללילה. אל תאכלי כלום ותשתי הרבה, זה הפתרון. עדיין תהיה לך בחילה, אבל לא איומה כל כך.״</p>
<p>״אני מרגישה כאילו הספינה נדחפת אחורה כל הזמן,״ אמרה אייליש.</p>
<p>״כאן למטה תמיד מרגישים ככה,״ השיבה ג׳ורג׳ינה. ״אבל אל תזוזי, אל תתאמצי, תקיאי כמה שמתחשק לך, מתי שבא לך, וכשתקומי מחר תרגישי כמו חדשה.״</p>
<p>״נשמע כאילו הפלגת בספינה הזאת אלפי פעמים.״</p>
<p>״נכון מאוד,״ אמרה ג׳ורג׳ינה. ״פעם בשנה אני נוסעת הביתה לבקר את אמא שלי. הרבה סבל בשביל שבוע אחד. עד שאני מתאוששת, אני כבר חייבת לחזור. אבל אני אוהבת לפגוש את כולם. אנחנו לא נעשים צעירים, כולנו, אז נחמד לבלות שבוע יחד.״</p>
<p>אחרי לילה נוסף של הקאות בלתי–פוסקות היתה אייליש תשושה לגמרי; היא חשה כאילו הספינה חובטת במים כמו פטיש. אבל אחר כך הים נרגע. ג׳ורג׳ינה, שפסעה הלוך ושוב לאורך המסדרון, פגשה את הזוג מהתא הסמוך והגיעה איתן להסכם שאף אחד מהצדדים לא ימנע מהאחר את השימוש בשירותים, ועכשיו, כשהסערות תמו, הן ינסו להשתמש בהם ברוח טובה ובתיאום. היא הוציאה את הארגז שלה מהשירותים, וכשאייליש אמרה לה שהיא רעבה, הזהירה אותה שלא תאכל כלום גם אם תהיה רעבה מאוד, אלא רק תשתה הרבה מים ותשתדל לא להירדם במשך היום, למרות הפיתוי העצום לעשות זאת. אם תצליח לישון לילה שלם, אמרה ג׳ורג׳ינה, היא תרגיש הרבה יותר טוב.</p>
<p>אייליש לא יכלה להאמין שתצטרך לשהות ארבעה לילות נוספים במקום הצפוף הזה, באוויר המעופש ובאור הקלוש. רק כשהתרחצה בשירותים חשה הקלה רגעית מהבחילה העמומה המעורבת ברעב נורא, שלא הרפתה ממנה לרגע, ומתחושת הקלסטרופוביה שהתעצמה בכל פעם שג׳ורג׳ינה השאירה אותה לבדה בתא.</p>
<p>מכיוון שבבית אמה היתה רק אמבטיה, מעולם לא השתמשה במקלחון לפני כן, ורק כעבור זמן מה הבינה איך לכוון את המים לטמפרטורה הנכונה בלי לסגור לגמרי את הברז. כשהסתבנה והקציפה שמפו בשערה הרטוב, תהתה אם המים הם מי ים מחוממים, ואם לא, כיצד הספינה מסוגלת לשאת כמות כה גדולה של מים מתוקים. אולי יש מכלים לשם כך, חשבה, ואולי אלה מי גשם. בכל מקרה, כשעמדה מתחת למים חשה מרגוע, לראשונה מאז היציאה מליברפול.</p>
<p>ערב ההגעה לחוף הלכה לחדר האוכל עם ג׳ורג׳ינה, אחרי ששמעה ממנה שהיא נראית נורא, ואם לא תטפל בעצמה יעצרו אותה באֶליס איילנד ויכניסו אותה לבידוד, או לפחות יערכו לה בדיקה רפואית מקפת. כשחזרו לתא הראתה אייליש לג׳ורג׳ינה את הדרכון והמסמכים שלה, כדי להוכיח לה שלא תהיה לה בעיה להיכנס לארצות הברית. היא סיפרה לה שהאב פלאד יבוא לפגוש אותה. ג׳ורג׳ינה הופתעה לראות שיש לה אישור עבודה מלא ולא זמני. היא חשבה שכבר לא כל כך קל להשיג מסמך כזה, אפילו בעזרת כומר. היא הכריחה את אייליש לפתוח את המזוודה שלה ולהראות לה אילו בגדים הביאה, כדי שתוכל לבחור לה תלבושת מתאימה לירידה מהספינה ותוודא שלא תלבש בגדים מקומטים מדי.</p>
<p>״לא יותר מדי מגונדר,״ אמרה. ״אנחנו לא רוצות שתיראי כמו פרוצה.״</p>
<p>היא בחרה שמלה לבנה עם דוגמה פרחונית אדומה, שרוז נתנה לאייליש, וצירפה לה קרדיגן חלק וצעיף חלק. היא הביטה בשלושת זוגות הנעליים שאייליש ארזה, בחרה בפשוטות ביותר ועמדה על כך שהן צריכות להיות מצוחצחות.</p>
<p>״תשימי את המעיל על הזרוע, תלכי כאילו את יודעת לאן את הולכת, ואל תחפפי שוב את השיער, כי בגלל המים בספינה הזאת הוא נראה כמו כדור של צמר פלדה. תצטרכי להבריש אותו כמה שעות כדי שיהיה מסודר קצת.״</p>
<p>בבוקר, במקביל לסידורים שערכה כדי להעלות את הארגז שלה לסיפון, החלה ג׳ורג׳ינה להתאפר והורתה לאייליש לסרק את שערה במסרק, אחרי שסיימה להבריש אותו במברשת, כדי להחליק אותו עוד יותר, כך שתוכל לאסוף אותו בפקעת.</p>
<p>״כדי שלא תיראי תמימה מדי,״ אמרה. ״אחרי שאני אשים לך קצת סומק ואאפר לך את העיניים והריסים, יפחדו לעצור אותך. המזוודה שלך ממש לא טובה, אבל אין מה לעשות.״</p>
<p>״מה לא בסדר במזוודה שלי?״</p>
<p>״היא אירית מדי, והם עוצרים אירים.״</p>
<p>״באמת?״</p>
<p>״תשתדלי לא להיראות כל כך מפוחדת.״</p>
<p>״אני רעבה.״</p>
<p>״כולנו רעבים. אבל, יקירתי, את לא צריכה להיראות רעבה. תעמידי פנים שאת שבעה.״</p>
<p>״ובבית אני כמעט אף פעם לא מתאפרת.״</p>
<p>״טוב, את עומדת להיכנס לארצם של בני החורין האמיצים. ואין לי מושג איך קיבלת את החותמת הזאת בדרכון. הכומר כנראה מכיר מישהו. הם יוכלו לעצור אותך רק אם הם יחשבו שיש לך שחפת, אז אל תשתעלי בשום אופן. או אם הם יחשבו שיש לך איזו מחלת עיניים משונה, שאני לא מצליחה להיזכר בשם שלה, אז תקפידי שהעיניים שלך יישארו פקוחות. לפעמים לא עוצרים בכלל, רק בודקים את המסמכים.״</p>
<p>ג׳ורג׳ינה הורתה לאייליש לשבת על המיטה התחתונה, להפנות את פניה אל האור ולעצום עיניים. במשך עשרים דקות עבדה באטיות, מרחה על פניה שכבה דקה של מייק–אפ ואחר כך שמה לה קצת סומק, איפרה את עיניה וצבעה את ריסיה. היא סירקה את שערה לאחור. כשסיימה, שלחה את אייליש לשירותים עם שפתון ואמרה לה לשים שכבה דקה ולא למרוח אותו על כל הפרצוף. אייליש הביטה בעצמה במראה והופתעה. עכשיו היא נראית מבוגרת יותר, חשבה, כמעט נאה. עלה על דעתה שתשמח ללמוד איך למרוח מייק–אפ בעצמה כמו שרוז וג׳ורג׳ינה עושות. אם תיראה ככה יהיה לה הרבה יותר קל, כך שיערה, להסתובב בין אנשים שמעולם לא פגשה ואולי לא תפגוש שוב לעולם. כך תהיה פחות מתוחה מבחינה מסוימת, חשבה, אבל אולי תהיה מתוחה יותר מבחינה אחרת, כי ידעה שאנשים יביטו בה ואולי יגבשו דעה מוטעית לגביה, אם תתגנדר ככה בכל יום חולין בברוקלין.</p>
<p dir="rtl" style="text-align: right; font-family: FrankG, serif; line-height: 1.6; margin: 0;">Nettles — סרפד.</p>
<p dir="rtl" style="text-align: right; font-family: FrankG, serif; line-height: 1.6; margin: 0;">Hatchethead — ראש גרזן.</p>



			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 16 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות