כשהאפלה עמדה מלכת

א”ב פוראנק

פנטזיה רומנטית מהפנטת שמרגישה כמו חלום יפהפה ומסוכן.
בעיירה קטנה שבה קסם נחשב לחטא, ליסְקָה רָדוֹסְט למדה לפחד ממה שגילתה בתוכה. כשכוחותיה מתפרצים וגורמים לאסון, היא בורחת אל מסתורי היער העתיק, שם האופל אינו רק איום, אלא כוח חי ונושם.
שם שולט הלשי, שד היער העתיק והאכזרי, שמציע לה עסקה: שנה אחת של שירות בתמורה להגשמת משאלה. אבל לשם כך עליה לשרוד בעולם של רוחות, סודות וכשפים, בתוך בית שמקשיב, זוכר, ואולי גם מרגיש.
ככל שליסקה מעמיקה בין העצים הלוחשים, היא מתחילה לפקפק בכל מה שלימדו אותה: על קסם, על מפלצות, ועל עצמה. בין עימותים חדים ובריתות בלתי צפויות, היא מגלה שלפעמים הדבר המסוכן ביותר הוא לא האופל שבחוץ - אלא האמת שמבקשת לצמוח מבפנים.
זהו סיפור על פחד ואומץ, על שייכות ועל בחירה, ועל הגבול הדק שבין קללה… להתחלה חדשה.
שם: כשהאפלה עמדה מלכת
מחבר/ת: א”ב פוראנק
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי/פנטזיה
מק״ט: 013660138

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 104.00

קרא פרק ראשון

						<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-4" class="ChapterSplit">1</h2>
			<h3 class="part">הנערה שנכנסה ליער </h3>
			<p class="firstspacebig"><span class="_idGenDropcap-1">ל</span>יסְקָה רָדוֹסְט עוזבת את הכפר ממש בתחילת חגיגות ליל קוּפָּוָוה.</p>
			<p class="text">בעיניה מעקצצות דמעות כשהיא מעיפה מבט אחרון מעבר לכתפה. משב רוח מושך את הרדיד הכרוך סביבה ומאיים לכבות את להבת העששית שהיא אוחזת. הלילה הזה, הקצר בשנה, אמור להיות שייך להילולה מתחת לירח קיצי ענקי. בלילה הזה קולעות רווקות צעירות כתרים מפרחי בר ומשיטות אותם בנהר כדי שהצעירים המקומיים ירדפו אחריהם. בלילה הזה שרים שירי עם לקול שאגה של מדורה עליזה. בלילה הזה מתפללים הכפריים לאלוהים שיעניק פריון לשדות, לחיות המשק ולנשים. אבל חשוב מכול, בלילה הזה, לפי האגדה, מלבלב פרח השרך.</p>
			<p class="text">ואם האגדות נכונות, זה הלילה שבו ליסקה תמצא אותו. היא תאחז אותו בין ידיה ותבקש את המשאלה, והיא תכפר על חטאיה.</p>
			<p class="text">היא צועדת לעומק החשכה דרך אחד משדות החיטה הרבים הנפרשים על הגבעות העגלגלות ומעטרים את הכפר מכל עבר. בחצות היום תהפוך השמש את הגבעולים לזהב, אבל עכשיו הם מרשרשים באיום על החצאיות הפרחוניות של ליסקה ומרכינים ראש, כמו חוטאים המתפללים בחרטה. היא מרימה את העששית למעלה, אבל אורה הוא רק ניצוץ מהבהב — מעין לעג דל למדורת קופווה המרקדת הרחק ממנה וכאילו חורטת את גגות סְטוֹדוֹוָה על בד הציור של הלילה.</p>
			<p class="text">סטודווה. הבית. בית שלא תשוב עוד לראות אם לא תצליח הלילה. היא מכירה את השמועות שלוחשים ביניהם הכפריים. היא מכשפה, היא טמאה כמו הקסם האפל השוכן ביער הרוחות. היא כמעט מחייכת במחשבה על האירוניה. המקום המקולל, המכונה הדריאָדָה, הוא זה שבו נאמר כי פורח השרך.</p>
			<p class="text">הוא ההזדמנות היחידה שלה לגאולה.</p>
			<p class="text">מעליה זורח הירח, עין כסופה אדירה הנפקחת ומשגיחה. הוא מדרבן את ליסקה להתקדם, מלבה את להבת הדחיפוּת בחזהּ. בכל הסיפורים פרח השרך פורח רק עד הזריחה — אין רגע מיותר.</p>
			<p class="text">דרכה לוקחת אותה על פני גידולי השדה, לגבעות רכות המנוקדות בעצי לִבְנֶה חיוורים כרוחות רפאים ועשב גס שבו גרה מקהלת צרצרים. בניסיון לחזק את רוחה, היא מתחילה להמהם שיר עם על נערה ושני מחזרים ועץ יָזֶ'מְבִּינָה. הצרצרים קובעים מקצב, הרוח הקלה לוחשת בהרמוניה, והיא משכנעת את עצמה אט־אט שאיננה מפחדת.</p>
			<p class="text">עד לרגע שבו יער הרוחות מתגלה לעיניה.</p>
			<p class="text">היא ראתה כבר את הדריאדה — כל ילד וילדה בסטודווה ראו אותה כשהגיעו לכאן בכוח הסקרנות השובבית שיש רק לילדים. כמה פעמים עמדה במקום הזה עם מארישֶנקָה, וכל אחת מהן דחקה בחברתה להתגנב קרוב יותר ליער? קרוב יותר ויותר <span class="bold">ויותר</span>, עד שנהמה או רשרוש מתוכו היו מבריחים אותן בצווחות והן היו רצות עד הבית. ילדים עושים מעשי שטות, עד שהם מתבגרים מספיק כדי להבין שהם טיפשיים. עד שאבא מלמד אותם לארוג את קישוטי הקש התלויים בכל בית בסטודווה, או שאמא מסבירה מדוע היא קושרת לשערם סרטי ארגמן.<span class="bold"> זאת</span><span class="bold"> הגנה</span>, היא אומרת בקול עדין אך רציני, <span class="bold">מפני רוחות ושדים</span><span class="bold"> ופגעי יער הרוחות</span>.</p>
			<p class="text">כשהיא עומדת קרוב כל כך ליסקה חייבת להודות שהיער ניחן במעין יופי מזוויע. יופי של פרחים מעל קברים או נץ שעט על טרפו. עציו אדירי ממדים, עבים כמגדלים ורחבי ידיים, עם ענפים דומים לאצבעות של זקנה שהסתבכו בערפל סמיך כצמר גפן. יש לו ריח של קבר שזה עתה נחפר, מבינה ליסקה — אדמה דשנה, רקב צמחים ובשר, והוא מעיק על כל נשימה.</p>
			<p class="text">במקום כלשהו בתוכו נמצא פרח השרך. כשתמצא אותו, עליה לנסח את משאלתה בקפידה, כי הוא מגשים אחת בלבד. באגדות, גברים מבקשים פעמים רבות משאלות המנוסחות באופן לקוי, וגורלם אכזר, אם הם מצליחים בכלל לעבור את רוחות היער המרושעות. כאן, לפחות, הקללה של ליסקה מקנה לה יתרון — היא תמיד היתה מסוגלת לחוש ברוחות, לשמוע אותן, אפילו לראות אותן. הסְקְשָט ליד התנור שהתלונן על הרצפה המלוכלכת או הקיקימוֹרָה בבית השכנים שקראה בשמחה כשמצאה צמר שהיא יכולה לסבך. אבל אלה רוחות הבית המיטיבות, המשמינות ממנחות לחם ומלח, והן ידידותיות לבני האדם הנותנים להן מחסה. היא לא חושבת ששדי הדריאדה ידברו באותה שפה.</p>
			<p class="text">היא באמת תעשה את זה? עדיין לא מאוחר מדי לחזור.</p>
			<p class="text"><span class="bold">היא לא שייכת לכאן.</span></p>
			<p class="text">זיכרון. האב פָּבֶל יושב במטבח הבקתה הצפופה של משפחת רדוסט. הוא כומר צעיר, גלימתו המהוהה עשויה טלאים כמו זקנו וארשת פניו מלאה חשש שאינו מתקבל באהדה. הוא ומאמא הם היחידים בסטודווה שיודעים את סודה של ליסקה. לפחות, כך היה עד לפני שני ערבים.</p>
			<p class="text">"האנשים מתחילים לתהות, דוֹבּרָוָוה," אומר פבל. "אין הוכחה, אבל איש לא יכול להסביר את העניין אחרת. הפתרון הטוב ביותר עבורך הוא לשלוח אותה מכאן לפני שהיא תאבד שוב שליטה, או שבני משפחת פּרָווֹטָה יסחפו איתם די אוהדים."</p>
			<p class="text">ליסקה לא אמורה לשמוע את דבריו, אבל היא מקשיבה בכל זאת, צופה מחוץ לבקתה דרך סדק בתריסים. שיניה סגורות בכוח על שפתה והיא טועמת ברזל על לשונה. היום לח, שמיים כחולים מלאים בעננים, ותרנגולת חופרת בעפר שליד כפות רגליה.</p>
			<p class="text">"אני יודעת, אבי, אני יודעת, אבל לאן היא יכולה ללכת?"</p>
			<p class="text">דוברווה רדוסט — מאמא — יושבת מול האב פבל, קוטפת עלי מנטה מגבעול ופורשת אותם לייבוש. יציבתה נוקשה ועיניה קרות כמו כפור על ענפים. היא תמיד הזכירה לליסקה את שְקְלָנָה גוֹרָה, הר הזכוכית מן הסיפורים שאף אביר לא הצליח לכבוש. וכמו ההר הזה, היא לא טובת לב ולא רעת לב. היא פשוט עשויה ללא חת, תכונה הכרחית כמרפאה הכפרית של סטודווה.</p>
			<p class="text">"היא הגיעה לפרקה," עונה האב פבל. "והיא נערה מחונכת ומנומסת. את יכולה לחתן אותה, לשלוח אותה לשמש כשוליה... או טוב מכך, להכניס אותה למנזר. אלוהים אינו מסרב לקבל איש, ונוכחותו הקדושה תמנע ממנה להתפתות לכוחות הרשע."</p>
			<p class="text">דוברווה נאנחת. "שקלתי את כל הפתרונות האלה, אבי, אבל עד כמה נבון באמת לשלוח אותה לבדה? אני חוששת ממה שהיא עלולה להפוך להיות בלי הנחיה." היא זורקת גבעול מנטה עירום. "אה, בּוֹגדָן היה יודע מה לעשות איתה. הוא היחידי שידע באמת."</p>
			<p class="text">"את עושה את המעשה הנכון," מרגיע אותה האב פבל. "זאת לא הוקעה, אלא רק פעולת מנע. למען שלומה ו..."</p>
			<p class="text"><span class="bold">ושלומנו</span>. המילה האחרונה הזאת לא נאמרת, אבל ליסקה יודעת מה רצה הכומר לומר. ליסקה מסוכנת, הקסם השחית אותה, כמו עצי פרי נגועים ברקב.</p>
			<p class="text">"אני אשנה את המצב," היא מבטיחה לכוכבים מעל. "אשיב את הכול על כנו."</p>
			<p class="text">היא תעשה הכול כדי להוכיח שהיא לא מסוכנת, שהיא שייכת — לכפר ולבני עמה. אפילו אם פירוש הדבר הוא שעליה לשים את מבטחה במעשיות ילדוּת.</p>
			<p class="text">היא מתקדמת הלאה, רחוק יותר, קרוב יותר, עד שהיא מרימה מבט אל עצי הדריאדה. חרדה לופתת את גרונה, אבל היא בולעת אותה בכוח.</p>
			<p class="text">"ישמרני האל," היא לוחשת.</p>
			<p class="text">בתוך היער צווח משהו בתגובה. רוח סערה? לא, הצרחה לא אחידה.</p>
			<p class="text">זאת יללה.</p>
			<p class="text">או אולי צחוק.</p>
			<p class="text">ליסקה רדוסט מרימה את העששית, מביטה לאורך הנתיב שבחרה. הוא לא יותר משובל צמחייה מעוך בין סרפדים לוחשים וקוצים אכזריים, כמו לסת פעורה. באור הלהבה המהבהב, הכול נראה כחזיון תעתועים, כניסה לארמון עלטה. מחכה.  צופה.</p>
			<p class="text">הצחוק נשמע שנית, והפעם היא מכריחה את עצמה לענות בחיוך.</p>
			<p class="text">ואז היא צועדת אל בין העצים.</p>
			<p class="firstspace">שום דבר אינו ודאי בלילה ביער.</p>
			<p class="text">בחשכה חסרת רוח, סגורה מפני העולם, עץ איננו עץ אלא גופה מעוותת שידיה ורגליה עקומות. קליפתו איננה קליפה אלא פרצוף גרוטסקי, סדוק עור. הקוצים מתחתיו אינם קוצים בכלל, אלא טפרים מרושעים המושכים וקורעים בגדים. סרפדים צורבים את קרסוליה החשופים של ליסקה, אבל הכאב הוא כאין וכאפס בהשוואה לעקצוץ בעורפה, התחושה העזה ש<span class="bold">מסתכלים </span>עליה.</p>
			<p class="text">ליסקה מגלה שהיא מפחדת פחות מכפי שהיתה אמורה לפחד. אולי כיוון שהיער הזה, בדיוק כמוה, הוא דבר מה לא טבעי, <span class="bold">משהו אחר.</span> על פי מראיה, היא משתלבת באדמה המיוערת יותר מכפי שהשתלבה אי־פעם בכפר. שערה בצבע קרקע שנחרשה זה לא מכבר, עורה שחום ולחייה מוכתמות בנמשים שהשמש שאבה מתוכן. לקראת קופווה היא לבשה סְטְרוּי חגיגי. חצאית ארגמנית מקושטת פרחים בהירים וגוֹרְסֶט, מחוך רקום מעל חולצת תחרה לבנה. היא קלעה את תלתליה הפרועים לצמות. סביב צווארה תלויה שרשרת חרוזים אדומים כפירות יז'מבינה, תכשיט חגיגי והגנה מפני שדים גם יחד. כאשר המחרוזת נתפסת בענף ונקרעת בחטף, זאת אירוניה של ממש.</p>
			<p class="text">היא לא נעצרת לאסוף אותה.</p>
			<p class="text">היער מעמיק. אורות חסרי מקור מבזיקים במרחק, גדולים מכדי שיהיו גחליליות. משהו מרשרש בסבך לימינה של ליסקה. היא יכולה להישבע שהיא רואה <span class="bold">יצור</span> עקום רגליים אורב בערפל, אבל הוא זוחל ונעלם עוד לפני שאור העששית שלה מספיק לתפוס אותו. בפעם הבאה שהיא צועדת קדימה, משהו נגרס מתחת לרגלה. <span class="bold">ענף</span>, היא אומרת לעצמה.</p>
			<p class="text">אפילו אם התחושה דומה יותר לעצם.</p>
			<p class="text">היא ממשיכה הלאה. זאת ההזדמנות היחידה שלה, והיא נואשת הרבה יותר מכפי שהיא מפחדת. בעיני רוחה היא כבר רואה את הדבר — איך היא חוזרת הביתה אל מאמא ואומרת לה שאיננה צריכה להמשיך לדאוג, שהקסם של ליסקה לא יציק להם כבר. לא עוד כלי חרס הנשברים בלי מגע, לא עוד להבות המתלקחות בנוכחותה, לא עוד ציפורים המתאספות אל חלונה מדי בוקר, כאילו הן רוצות לספר לה סוד שאין היא מבינה.</p>
			<p class="text">איך יהיו החיים כאשר לא יהיה עליה עוד להשפיל את ראשה ולהעמיד פנים שהאסונות המשתרכים בעקבותיה הם צירופי מקרים בלבד? כאשר לא יהיה עליה עוד לרסן כל רגש כדי שלא יפעיל את הקסם שבה?</p>
			<p class="text">היא חשבה, חשבה באמת ובתמים, שסוף־סוף הצליחה לשלוט בו.</p>
			<p class="text">עד למארישנקה.</p>
			<p class="text">הזיכרון תוקע בה ציפורניים, אבל היא הודפת אותו שוב. <span class="bold">הביטי לעבר האור, </span>היא מזכירה לעצמה. <span class="bold">ואז</span><span class="bold"> לא תראי את הצל מאחורייך.</span></p>
			<p class="text">אבל יש מעט מאוד אור בלילה ביער.</p>
			<p class="text">במהרה, ליסקה סוטה מהשביל. צעד אחד של היסח הדעת, וכשהיא מסתובבת, היא כבר לא רואה את השביל הכבוש בצעדים — רק עצים לפניה ועצים מאחוריה, מצטופפים אליה, ענפיהם יוצרים כלוב מחניק והעלים נחבטים, קרים ורטובים, בפניה.</p>
			<p class="text">הדופק בעורקים הולם בקול רם באוזניה. שיירות סוחרים שנדדו מאוֹרליצָה למחוז הסמוך, ליטוָון, כבשו שבילים כמו זה שאיבדה זה עתה. הסוחרים האלה נכנסים לדריאדה מוכנים — הם מביאים סוסים חסונים ורובים וחרבות, לפעמים אפילו שומרים חמושים. שבוע לפני כניסתם, הם משאירים מעשֹר, בשר או לחם או מטבע בפתח השביל שבו הם בוחרים להתקדם, תשורות לשד לֵשי.</p>
			<p class="text"><span class="bold">לשי</span>. שם המוכר לכל בני ובנות הכפר סטודווה, חרוט בזיכרון כמו תפילה אך נאמר כמו קללה. הוא השולט בדריאדה ומרסן את הרוחות, הוא המגן על הנוסעים ביער ועל הכפרים מסביב לו. הוא שאינו מרשה לאיש להיכנס לתחומו מבלי לשלם את המעשר — וכולם יודעים שאם הלשי לא מרוצה ממה שהוא מקבל, הנכנסים אל הדריאדה לא יחזרו.</p>
			<p class="text">ליסקה השאירה את המנחה שלה לילה לפני קופווה, כיכר לחם שיפון ונקניק קְיֶוְובָּסָה יבש שהניחה בפתח השביל שבו התכוונה ללכת. עכשיו סטתה ממנו ואיבדה כל תקווה להגנתו של הלשי. הסיפורים המדברים על הלשי המגן על הנוודים מזהירים באותה המידה כי מי שסוטים מהנתיבים שלו לעולם לא ימצאו שוב את הדרך בחזרה אליהם.</p>
			<p class="text">"זה לא משנה," אומרת ליסקה ליער או לאלוהים, או שאולי ברגע הזה הם זהים. "אני לא מתארת לעצמי שתסתיר את הפרח במקום שבו אפשר למצוא אותו בקלות."</p>
			<p class="text">ואז בוהן רגלה פוגעת בשורש. היא נופלת קדימה בחוסר חן ונוחתת על הברכיים. העששית מחליקה מבין אצבעותיה, זכוכית מתנפצת בקול עמום.</p>
			<p class="text">הלהבה כובה.</p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 59.90 ₪ מחיר רגיל 83.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

השקה

מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר רגיל 39.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות