עסקים בלבד
לג’וליאנה ריאן אין זמן לנשום, ובטח לא להתאהב. מאז שבעלה מת, היא מנסה לנווט בין שתי בנות שזקוקות לה ובין קריירה שהיא בונה מחדש מאפס. הדבר האחרון שהיא צריכה זה את בן תומאס, הקולגה הציני עם החיוך היהיר והלשון העוקצנית, שסימן אותה כחוליה החלשה במשרד.
בן לא רק מרתיח אותה, הוא גם מזלזל באישה שהיא הפכה להיות. והזלזול הזה הוא בדיוק הדלק שהיא צריכה כדי להוכיח לו, ובעיקר לעצמה, שעדיין יש לה את זה. אלא שליקום יש חוש הומור מעוות ודווקא כשהחיים שלה עולים על המסלול, הם נאלצים לעבוד יחד על פרויקט גורלי.
אבל כשהיא מגלה שמתחת למעטה הקר, בן הוא היחיד שרואה בין כל הסדקים שלה, העבר שלו חוזר כדי לטרוף את הקלפים.
ג’וליאנה כבר יודעת איך מרגיש אובדן, ועכשיו היא צריכה להחליט – האם להסתכן בשיברון לב נוסף עבור הגבר שהיה האויב הכי גדול שלה?
עסקים בלבד מאת אוברי ניל הוא רומן רומנטי סקסי ומרגש על הגבול הדק שבין שנאה לתשוקה, ועל האומץ להאמין בהזדמנות שנייה כשהלב כבר כמעט ויתר.
שם: עסקים בלבד
מחבר/ת: אוברי ניל
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 013630027
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div id="page5" role="doc-pagebreak" aria-label="5" epub:type="pagebreak"></div>
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> 1</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha">עמדתי למות בשירותים ציבוריים.<span class="no-break"> לעזאזל.</span></p>
			<p class="textindent">התיק שלי התגלגל מבין ידיי הרועדות, וכל התכולה שלו נשפכה לרצפה. צנחתי אחריו בניסיון לאתר את שמן הלבנדר שהמטפלת שלי הציעה שאשא איתי. הניחוח הפרחוני העדין הציף את התא כשפתחתי את הפקק ושאפתי עמוק כדי להסדיר את הנשימה<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">ארבע שניות פנימה. להחזיק עד שבע. שמונה שניות<span class="no-break"> החוצה.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-3">כבר עברת את זה. קטן</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> עלייך.</span></span></p>
			<p class="textindent">חזרתי שוב ושוב על המנטרה הזו בראש, והזכרתי לעצמי שהכאב שבחזה שלי הוא לא התקף לב — הסחרחורת תחלוף אם אצליח להסדיר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">נשימה.</span></p>
			<p class="textindent">הייתי בשליטה על החיים שלי, לא משנה איך הרגשתי באותו<span class="no-break"> רגע.</span></p>
			<p class="textindent">כשראיית המנהרה התפוגגה, הבנתי איפה אני נמצאת בפועל — לא יושבת על סתם רצפת תא שירותים, אלא על רצפת תא השירותים במקום העבודה החדש שלי, הראשון זה שבע<span class="no-break"> שנים.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-3">חרא. על. החיים.</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> שלי.</span></span></p>
			<p class="textindent">עברו תשעה חודשים. תשעה חודשים של התקפי חרדה ולילות בלי שינה. תשעה חודשים של ניסיון להסתגל לחיים החדשים שלי ולהסתיר את הכאב כדי לעזור לבנות שלי <span id="page6" role="doc-pagebreak" aria-label="6" epub:type="pagebreak"></span>להתאקלם בחיים שלהן. נשבעתי שאצליח לשלוט בהתקפים האלה לפני שאחזור<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לעבודה.</span></p>
			<p class="textindent">אחזתי במשטח קר כדי לייצב את עצמי לפני שהבנתי שזה מושב<span class="no-break"> האסלה.</span></p>
			<p class="textindent">"איכס, איכס, איכס." הצווחה הנגעלת שלי הדהדה מהאריחים כשניגבתי את הידיים שלי<span class="no-break"> בז'קט.</span></p>
			<p class="textindent">זחלתי למטה כדי להציץ מתחת לתא והתפללתי שלא אראה אף אחד אחר. אפשרתי לעצמי לקוות שאצליח לברוח בלי להתגלות, עד שהבחנתי בזוג רגליים נוסף בתא<span class="no-break"> האחרון.</span></p>
			<p class="textindent">"הכול בסדר?" בקול הצווחני היה שילוב של דאגה<span class="no-break"> וזהירות.</span></p>
			<p class="textindent">בלעתי<span class="no-break"> קללה.</span></p>
			<p class="textindent">זה היה היום הראשון שלי. אם אצליח לצאת בלי להיראות, אף אחד לא ידע שהתפרקתי על רצפת שירותי המשרד. אבל טון קולי עדיין היה יכול להסגיר אותי, אז שיניתי אותו. "כן. אני<span class="no-break"> בסדר."</span></p>
			<p class="textindent">מה שעבר מהמוח שלי אל מיתרי הקול יצא כשילוב של קול גברי מזויף עם צליל צורם<span class="no-break"> ומוזר.</span></p>
			<p class="textindent">לא יכולתי להמשיך להסתתר. הבוסית החדשה שלי — בעצם, הבוסית הישנה שהפכה לחדשה שוב — ישבה במשרד שלי. אלוהים יודע מה היא חשבה אחרי שקמתי ויצאתי מהחדר, אבל מי לא היה נלחץ כשהוא צריך להציג את עצמו בפגישת צוות<span class="no-break"> כללית?</span></p>
			<p class="textindent">האם בכלל הצלחתי לגמגם איזה 'אני חייבת לשירותים' קוהרנטי או שפשוט הסתובבתי וברחתי<span class="no-break"> בריצה?</span></p>
			<p class="textindent">כריסטינה קיבלה אותי לעבודה מייד אחרי שסיימתי את התואר בניהול משאבי אנוש, אבל לא היה לי שום ניסיון מעשי. היא לימדה אותי איך לעשות את העבודה, לעשות אותה <span class="bold _idGenCharOverride-3">טוב,</span> <span id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak"></span>ואת כל ההצלחה המקצועית שלי אני חייבת<span class="no-break"> לה.</span></p>
			<p class="textindent">החלק הקשה ביותר בהחלטה להישאר בבית כשבתי הבכורה נולדה היה לראות את האכזבה על פניה של כריסטינה. תהיתי אם היא מאוכזבת באותה מידה מכמה עלובה הפכתי להיות מאז שעבדנו יחד בפעם<span class="no-break"> האחרונה.</span></p>
			<p class="textindent">אבל זו הייתה בעיה לזמן אחר. כרגע העדפתי לצאת מהשירותים האלה בלי שאף אחד יראה אותי. האם לברוח או להמתין עד שהבחורה המתעניינת מתא מספר ארבע<span class="no-break"> תעזוב?</span></p>
			<p class="textindent">רצתי החוצה, נשמתי לרווחה כשדלת המתעניינת נפתחה רק אחרי שברחתי. הודיתי ליקום על המחווה הקטנה הזאת בזמן שחיפשתי בתיק שלי את מחטא<span class="no-break"> הידיים.</span></p>
			<p class="textindent">כריסטינה הופיעה בפנייה בזמן שהכנסתי את הבקבוק לתיק, ואפשרתי לה להוביל אותי בחזרה למשרד<span class="no-break"> שלי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-3">תשאירי את הראש במשחק, ג'וליאנה.</span> <span class="bold _idGenCharOverride-3">את לא יכולה </span><span class="bold _idGenCharOverride-3">להרשות לעצמך לאבד את זה שוב. תרתי</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> משמע.</span></span></p>
			<p class="textindent">כשכריסטינה שמעה שאני מחפשת עבודה, היא מייד שכרה אותי לחברת קיי־אם־ג'י, או בשמה הרשמי 'קלר, מוניוז וגריפין', אפילו שאף אחד לא קורא לה כך מאז שה־קיי וה־ג'י נקנו על ידי<span class="no-break"> ה־אם.</span></p>
			<p class="textindent">זה החזיר אותי למשרה בתפקיד זוטר, אבל משהו תמיד עדיף על<span class="no-break"> כלום.</span></p>
			<p class="textindent">ניצלתי את תשעת החודשים האחרונים כדי להתאבל על מות בעלי ולארגן את החיים של הבנות ושלי, וזה לא היה פשוט בכלל עם ילדות בנות שבע וחמש שלא מבינות למה אבא לא חוזר הביתה, אבל קלרה וסופי היו צריכות לעכל את המצב יחד<span class="no-break"> איתי.</span></p>
			<p class="textindent">לא יכולתי לדחות את החזרה לעבודה יותר או שהיינו <span id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak"></span>מגיעות למצב שלא יהיה לנו גג מעל ראשינו. נוסף לזה, מחלקות האדריכלות ועיצוב הפנים של קיי־אם־ג'י יצרו כמה מהחללים האהובים עליי באורלנדו. התרגשתי לעזור לבנות את הצוותים<span class="no-break"> שלהם.</span></p>
			<p class="textindent">כריסטינה התיישבה בכיסא מולי. נלחמתי בדחף להתפתל בזמן שהיא הטתה את ראשה והביטה בי, "איך את<span class="no-break"> מרגישה?"</span></p>
			<p class="textindent">אני בלגן<span class="no-break"> מהלך.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא יודעת אם אוכל לעשות את העבודה שלי כמו שצריך אחרי כל כך הרבה זמן מחוץ לשוק. המצב של הבנות גרם לי להרגיש אשמה, וישנתי שלוש שעות אתמול בלילה כי הייתי לחוצה. אני מתגעגעת לג'ייסון, אני רוצה שהכול יחזור להיות כמו שהיה. אם אצליח לעבור את היום בלי לבכות, אהיה מופתעת<span class="no-break"> לטובה.</span></p>
			<p class="textindent">"מצוין!" החזרתי לה חיוך<span class="no-break"> רחב.</span></p>
			<p class="textindent">כריסטינה בבירור לא השתכנעה. עיניה סרקו את פניי, כמו רנטגן שחיפש כל סדק בתוכי. המבט שלה היה פולשני אבל לא בלתי אדיב. רופאה שניסתה למצוא בעיה כדי שתוכל להגיע לאבחנה. עד שהיא סיימה, הייתי בטוחה שהיא קלטה כל פחד וחוסר ביטחון שצף<span class="no-break"> בראשי.</span></p>
			<p class="textindent">חזרתי למדדי סטטיסטיקות ולדד־ליינים אחרי שבע שנים בבית כאימא במשרה מלאה, שבה לא היה מנהל שישפוט או ידריך אותי. לחיים האלה היה סוג של מתח משלהם. ברוב הלילות הלכתי לישון בתהייה אם באמת עשיתי את מה שהבנות שלי היו זקוקות לו. תמיד הרגשתי<span class="CharOverride-1"> </span>כאילו לא השגתי כלום למרות שלא הפסקתי לזוז כל<span class="no-break"> היום.</span></p>
			<p class="textindent">המלתחה שלי כללה טי־שירטס משוחררות מכוסות בנוזלי גוף כלשהם, והשיער שלי היה מסודר לעיתים רחוקות, אם<span class="no-break"> בכלל.</span></p>
			<div id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">אהבתי את זה, אבל באמצע הלילה, כשנדודי השינה החזיקו אותי ערה הרבה אחרי שהצלחתי להחזיר את הבנות לישון, קצת התגעגעתי לחיים הישנים<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">עכשיו היו לי אותם, והייתי מבוהלת. איך הייתי אמורה לעשות את זה, להיות מספיק טובה עבור כריסטינה והבנות בלי בן זוג<span class="no-break"> שיעזור?</span></p>
			<p class="textindent">כריסטינה נאנחה והנהנה, כאילו סיימה את ההערכה שלה וידעה את דרך הטיפול הטובה ביותר. "כאימהות, מצפים מאיתנו להחזיק יותר מדי כדורים באוויר בזמן שכולם משבחים את המיומנות שלנו בלי להציע לתפוס כמה בשבילנו. אני רוצה שתצליחי בעבודה הזאת עבור המשפחה שלך. אני סומכת עלייך שלא תנצלי לרעה את הגמישות שאני מאפשרת לך, ובתמורה, אני אעזור לוודא שאף אחד מהכדורים החשובים שלך לא<span class="no-break"> ייפול."</span></p>
			<p class="textindent">עיניי התמלאו בדמעות, וניגבתי אותן לפני שהן יהרסו את האיפור שהשקעתי בו יותר מדי זמן הבוקר. "בכי הוא עילה<span class="no-break"> לפיטורים?"</span></p>
			<p class="textindent">כריסטינה צחקה ומשכה אותי לחיבוק קל. "תתמקמי לך, ואחזור בעוד שעה כדי לקחת אותך לפגישה עם הצוות. אחרי זה קבעתי לך כמה פגישות אחד על אחד עם מנהלי<span class="no-break"> ההשמה."</span></p>
			<p class="textindent">חייכתי חיוך מאולץ, וכשהיא נעלמה מעבר לפינה, שמטתי את ראשי על השולחן בחבטה<span class="no-break"> קטנה.</span></p>
			<p class="textindent">ניסיתי לעבור על החומרים שכריסטינה השאירה לי, אבל העייפות מהלילה הקודם, שבו בהיתי בתקרה מסוחררת מחרדה, הפכה את המוח שלי לעיסה. מבט בשעון הראה שיש לי בדיוק זמן לחטוף כוס של משקה מציל חיים לפני שכריסטינה<span class="no-break"> תחזור.</span></p>
			<p class="textindent">בחדר המנוחה, מכונת הקפה העתיקה פלטה בנשיפות את <span id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak"></span>הקפה שלי, ולגמתי אותו במהירות — באותו רגע דאגתי יותר להכניס אותו לגוף שלי מאשר לכוויה של הנוזל הרותח שירד לי<span class="no-break"> בגרון.</span></p>
			<p class="textindent">הצפצוף מהטלפון שלי התריע שהזמן אוזל. כשטסתי החוצה דרך הדלת, הפנים שלי נתקלו במשהו קשה. נאנחתי ואחזתי באף שלי לאחר<span class="no-break"> שמעדתי.</span></p>
			<p class="textindent">זוג ידיים הקיף את זרועותיי והעמיד אותי בחזרה במקום. המבט שלי התרומם אל זוג עיניים חומות עמוקות, ופתאום העולם קיבל מיקוד חד<span class="no-break"> וברור.</span></p>
			<p class="textindent">אלה היו הפנים הכי יפות שראיתי אי פעם. אף סולד הוביל לשפתיים מלאות, שקצותיהן התרוממו כאילו הוא תמיד מחייך, גם כשהפנים שלו התכווצו בדאגה. שערו החום כהה, כמעט שחור, היה מסורק לאחור בסגנון מקצועי, אם כי מעט ארוך מדי בשביל להיחשב מסודר, והזקן שלו היה מקוצץ ומטופח להפליא. ריסים שחורים ועבים מסגרו את עיניו והבליטו את החום<span class="no-break"> שבהן.</span></p>
			<p class="textindent">אוף, למה לגברים יש את הריסים הכי<span class="no-break"> יפים?</span></p>
			<p class="textindent">""תיזהרי," הטון הנמוך של קולו גרם לצמרמורות לעבור לאורך זרועותיי. "את<span class="no-break"> </span><span class="no-break">—</span></p>
			<p class="textindent">"כן, כן, אני בסדר," קטעתי אותו בחיוך<span class="no-break"> קטן.</span></p>
			<p class="textindent">זיעה קרה שטפה את עורי כשגל של אשמה הציף את גופי בגלל התגובה שלי אליו. אבל אפילו האישה הנשואה והמאושרת ביותר בעולם — ואני עדיין הרגשתי נשואה, לא משנה מה הסטטוס המשפטי שלי אמר — הייתה מתעלפת אם הייתה נתקלת בהנרי קאביל. אף אחד לא יכול להאשים אותה על<span class="no-break"> </span><span class="no-break">זה.</span></p>
			<p class="textindent">ומה עם שיעור ההתעמלות המעצבן שהתחולל אצלי בבטן? <span id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak"></span>אלה היו עצבים ומבוכה. זה<span class="no-break"> הכול.</span></p>
			<p class="textindent">הבטתי בחזה שלו — אותו משטח קשה שעליו התרסקתי — וניסיתי לא לשים לב איך החולצה המכופתרת שלו הדגישה את השרירים בחזה ובזרועות. ואז ראיתי את קווי המתאר הכמעט מושלמים של השפתיים שלי על החולצה הלבנה המושלמת שלו. עיניי התרחבו באימה לאחר שהבטתי בחזרה אליו. המצח שלו התקמט בבלבול לפני שהוא הסתכל למטה, ואז הוא פרץ<span class="no-break"> בצחוק.</span></p>
			<p class="textindent">"אני כל כך מצטערת." הניסיון שלי למחוק את הסימן רק מרח אותו עוד יותר והשאיר כתם ורוד ענקי על החזה הימני שלו. קלטתי שבעצם... אני ממששת אותו, בחדר המנוחה, והלחיים שלי האדימו עוד יותר. "אני אשלם על הניקוי<span class="no-break"> היבש."</span></p>
			<p class="textindent">"זה לא הכרחי<span class="no-break"> —"</span></p>
			<p class="textindent">"כן, זה כן. אני כל כך מצטערת. מה שאני חושבת שכבר אמרתי... זה לא הרושם שרציתי להשאיר ביום הראשון<span class="no-break"> שלי."</span></p>
			<p class="textindent">הוא חייך. "אני חושב שהשפתיים שלך השאירו רושם די<span class="no-break"> מדהים."</span></p>
			<p class="textindent">עיניי נפערו והתרוממו אליו, וראיתי את ההלם שלי משתקף בחזרה אליי, כאילו גם הוא לא האמין שהמילים האלה יצאו לו מהפה. הבטן שלי צנחה כמו בנפילה הראשונה ברכבת הרים, אבל לא הצלחתי להבין אם זה היה מרוב התרגשות מהמילים שלו או מהאימה על כך שגבר, שלא היה ג'ייסון, מפלרטט<span class="no-break"> איתי.</span></p>
			<p class="textindent">או אולי<span class="no-break"> שניהם.</span></p>
			<p class="textindent">"סליחה." הוא שפשף את העורף, רגליו זזו כששתיקה נמתחה בינינו. הוא כחכח בגרון. "זה לא הכתם הראשון שקיבלתי על חולצה, וזה כנראה לא יהיה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">האחרון."</span></p>
			<p class="textindent">אני בטוחה שכתמי אודם היו נפוצים, עם פנים כמו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלו.</span></p>
			<p class="textindent">הנהנתי וניסיתי לייצב את עצמי בנשימה עמוקה, פנימה <span id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak"></span>והחוצה. "תודה, ואני מצטערת. שוב." צלצול התראה נשמע מהטלפון שלי, אזהרה אחרונה שאני חייבת לחזור למשרד שלי. "זה כל כך לא מנומס, אבל אני חייבת ללכת. סליחה על... כל<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">עשיתי מעצמי צחוק מוחלט, אבל לפחות הצלחתי לחזור לפני שכריסטינה באה לקחת אותי<span class="no-break"> לפגישה.</span></p>
			<p class="textindent">אולם ההרצאות היה ענקי, והתאים בנוחות למאתיים האנשים שעבדו בקיי־אם־ג'י. בקצה הרחוק היה קיר חלונות שהציג נוף של העיר ושל אגם אאולה<span class="no-break"> במרחק.</span></p>
			<p class="textindent">עיניי סרקו את החלל וננעצו בבחור מחדר המנוחה. הוא הקרין אווירה של רוגע וביטחון כשהוא נשען על הבמה הקדמית, שרוולי החולצה המכופתרת שלו מגולגלים כעת עד<span class="no-break"> למרפקים.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-3">אלוהים אדירים. האמות</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> האלה.</span></span></p>
			<p class="textindent">הוא היה לבוש באותה חולצה, הכתם הוורוד הוצג במלוא הדרו, והלחיים שלי האדימו לאותו צבע<span class="no-break"> בדיוק.</span></p>
			<p class="textindent">עכשיו שהפנים שלי לא היו צמודות לו לחזה, יכולתי להביט בו טוב יותר. אף אחד מעולם לא תיאר אותי כקטנה, אבל הגודל של האיש הזה גרם לי להרגיש זעירה. הוא בטח היה גבוה ממטר ושמונים, עם כתפיים רחבות שהובילו למותניים<span class="no-break"> צרים.</span></p>
			<p class="textindent">הבנתי שהוא גם בוהה בי. מצידו השני של האולם, עיניו נראו כהות יותר, כמעט בצבע המדויק של שערו. עמדתי במשך מספר שניות, קפואה מול מבטו. זוויות שפתיו, שכבר היו מעוקלות, התרוממו מילימטר נוסף, והוא הרים יד ונופף לי לשלום עם ניצוץ שובב<span class="no-break"> בעיניו.</span></p>
			<p class="textindent">חייכתי אליו במבוכה לפני שהטיתי את ראשי ומיהרתי למצוא מקום<span class="no-break"> לשבת.</span></p>
			<p class="textindent">שמתי לב לגברים מושכים מאז שג'ייסון מת. לעזאזל, שמתי <span id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak"></span>לב לגברים מושכים עוד לפני שג'ייסון מת. אבל לא היה בזה שום דבר אמיתי, רק ההכרה שלי בשילוב האסתטי של התכונות של<span class="no-break"> מישהו.</span></p>
			<p class="textindent">זה כל מה שזה היה גם עכשיו, יצירת אומנות יפהפייה, תלויה בבטחה מאחורי חבל קטיפה. אתה יכול להתפעל ממנה במוזאון, אבל אין לך שום כוונה לקחת אותה הביתה לקיר<span class="no-break"> שלך.</span></p>
			<p class="textindent">כל מחשבה נוספת על הזרועות החזקות שלו ועיניו הכהות והעמוקות הייתה תגובה ישירה לרמות הקורטיזול שזרמו בגופי בזמן שהתכוננתי לדבר מול כל עובדי<span class="no-break"> החברה.</span></p>
			<p class="textindent">הציפורן שלי מצאה את דרכה אל השיניים שלי, ומיהרתי למשוך אותה החוצה לפני שהטיק העצבני שלי יתחיל. בזבזתי כסף — כסף שלא היה לי — על מניקור, ולא רציתי לתת להרגל ישן להפוך את זה לבזבוז גדול עוד<span class="no-break"> יותר.</span></p>
			<p class="textindent">קול אדיר נשמע מהחלק הקדמי של החדר ומשך את תשומת ליבי לגבר חביב למראה בשנות השישים המאוחרות לחייו. "אני אוהב לראות את כל האינטראקציה הזו בין המחלקות, אבל אנחנו צריכים להתחיל את<span class="no-break"> הפגישה."</span></p>
			<p class="textindent">למרות שנפגשנו רק בחטף במהלך תהליך הראיונות שלי, זיהיתי את המנכ"ל שלנו, אדוארדו מוניוז. כריסטינה התיישבה לצידי. הג'נטלמן שלי עם העיניים החומות — הג'נטלמן עם העיניים החומות, <span class="bold _idGenCharOverride-3">לא שלי</span> — התיישב כמה שורות לפניי, ונזפתי בעצמי על כך ששמתי<span class="no-break"> לב.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-3">את כאן</span><span class="bold _idGenCharOverride-3"> כדי לעבוד, ג'וליאנה. לא כדי</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> לבהות.</span></span></p>
			<p class="textindent">"לפני שנתחיל, אני אבקש מהחַברה החדשה שלנו להציג את עצמה. ג'וליאנה מצטרפת לצוות של כריסטינה במחלקת משאבי אנוש כמומחית לגיוס כישרונות. בואי למעלה,<span class="no-break"> ג'וליאנה."</span></p>
			<p class="textindent">כריסטינה הכינה אותי לזה, אבל הלב שלי עדיין רעד בחזה. <span id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak"></span>נאום ההצגה האישי, שבגיל עשרים וחמש היה טבע שני עבורי, יצא בחוסר ביטחון עצמי בגיל שלושים ושתיים, אחרי כל כך הרבה זמן שלא נאמתי<span class="no-break"> אותו.</span></p>
			<p class="textindent">"צהריים טובים, כולם." קיוויתי שעוצמת הקול שלי תסיח את דעתם מהרעד שבידיי. "כפי שאדוארדו אמר, שמי ג'וליאנה ריאן ואני מתרגשת להצטרף למשפחת קיי־אם־ג'י. אני מגיעה מאורלנדו, למרות שעזבתי לזמן מה כדי לקבל את התואר שלי באוניברסיטת פלורידה בניהול משאבי<span class="no-break"> אנוש."</span></p>
			<p class="textindent">כמה אנשים צעקו, "קדימה, גייטורס!" מהקהל, מה שהוביל לצחוקים ולעידודים מהאחרים. האווירה החברותית עזרה לי להיות אמיצה יותר, וביצעתי בידי תנועה של 'נשיכת גייטור' כמחווה לחבריי<span class="no-break"> הבוגרים.</span></p>
			<p class="textindent">"עבדתי באחת מחברות ההשמה הגדולות לפני שלקחתי פסק זמן כדי לטפל בשתי הבנות שלי. אל תדאגו, אני עדיין מסוגלת להתמודד עם זה. אני בטוחה שכל ההורים כאן יסכימו איתי שאחרי שבע שנים של טיפול בילדים, כל השאר ייראה<span class="no-break"> קל."</span></p>
			<p class="textindent">זה הוביל לצחוק ברחבי האולם, וגל של ביטחון הציף אותי. הייתי טובה בזה לפני שנולדו לי הבנות. לא, הייתי מעולה. כריסטינה ממש בכתה כשמסרתי לה את התראת הפרישה שלי שבועיים מראש. שבע השנים שלי בבית לא שינו את מה שהייתי מסוגלת לעשות. ההבנה הזו הקלה עליי לאחר שסיימתי את החלק האחרון של הנאום<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">"אני אגייס את המועמדים הטובים ביותר לכל המחלקות שלכם, ואני מצפה להכיר את כולכם. הדלת שלי תמיד<span class="no-break"> פתוחה."</span></p>
			<p class="textindent">"תודה, ג'וליאנה." אדוארדו לחץ לי את היד כשחזר לבמה. "כל מנהלי הגיוס, בבקשה לעמוד כדי שג'וליאנה תוכל לראות עם מי היא<span class="no-break"> תעבוד."</span></p>
			<div id="page15" role="doc-pagebreak" aria-label="15" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">עשרות אנשים מפוזרים ברחבי האולם עמדו. אולי עבדנו באותה חברה, אבל הם היו הלקוחות שלי, האנשים שהייתי צריכה להרשים. המילה האחרונה על המועמדים שאגייס הייתה שלהם, ואם הם לא יסמכו על שיקול דעתי, לא אשרוד כאן זמן<span class="no-break"> רב.</span></p>
			<p class="textindent">חייכתי והנהנתי לכל מנהל ולכל איש צוות עד שבסופו של דבר עיניי נחתו על מר עיניים חומות בעצמו. החיוך המתגרה שלו נעלם והוחלף בגבות מכווצות ומבט ספקני שגרם לי לעבור על הנאום שלי כדי להבין מה גרם לשינוי כל כך<span class="no-break"> דרסטי.</span></p>
			<p class="textindent">ההסבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה הניסיון התעסוקתי הקודם שלי — או היעדרו. ידעתי שיהיו אנשים שישפטו אותי, יניחו הנחות לגביי וידחו אותי בגלל הזמן שביליתי בבית, אבל זה כאב יותר כשזה בא ממנו — מישהו שקיוויתי שיהיה פנים ידידותיות<span class="no-break"> במשרד.</span></p>
			<p class="textindent">זו הייתה תחושה מגוחכת. לא הכרתי אותו. אינטראקציה אחת, חצי ידידותית, חצי משפילה בחדר המנוחה לא הופכת<span class="no-break"> לחברוּ</span><span class="no-break">ת.</span></p>
			<p class="textindent">חזרתי למקום, מתנדנדת בין ביטחון עצמי מופרז לחרדה קיצונית במהירות שגרמה לי סחרחורת מואצת יותר מקרוסלת כוסות התה שבדיסנילנד. הרשיתי לעצמי להתפרק מבפנים פעם אחת, ותהיתי כמה אנשים שופטים את בחירות החיים שלי. עד שהפגישה הסתיימה, הדחקתי את כל הספקות והחששות האלה כדי להתמודד איתם ביום<span class="no-break"> אחר.</span></p>
			<p class="textindent">אדם זר אחרי אדם זר מיהרו להציג את עצמם בפניי כשעזבנו את האולם. חלקם רק אמרו שניפגש מאוחר יותר, אבל רובם פשוט רצו לבדוק מי הבחורה החדשה. השיחות נקטעו אחרי שהטלפון רטט בכיס שלי, וכל גופי התקשח כששם בית הספר <span class="bold _idGenCharOverride-3">וולף קריק</span> הופיע על<span class="no-break"> המסך.</span></p>
			<div id="page16" role="doc-pagebreak" aria-label="16" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">התנצלתי ומצאתי מקום במסדרון כדי לענות. "שלום, זו ג'וליאנה<span class="no-break"> ריאן."</span></p>
			<p class="textindent">"היי, ג'וליאנה, זו רובין<span class="no-break"> ברי."</span></p>
			<p class="textindent">התקשחתי עוד יותר כשהבנתי שהשיחה הגיעה ממנהלת בית הספר של<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הבנות.</span></p>
			<p class="textindent">"סופי נקלעה לצרה קטנה היום. תלמיד אחר העיר הערה על אביה, והיא הרביצה לו. בדרך כלל היינו מטפלים בזה במסגרת הכיתה, אבל התלמיד השני נפצע ויורד לו דם. ובינינו, אימא שלו קצת... רגישה. אני מקווה שנוכל למצוא פתרון יחד שלא יגרור השעיה, אבל אני חושבת שזה יהיה קל יותר אם<span class="no-break"> תבואי."</span></p>
			<p class="textindent">"כמובן. אהיה שם ברגע שאפנה את הלו"ז שלי בעבודה. חצי שעה,<span class="no-break"> בסדר?"</span></p>
			<p class="textindent">"מצוין. נתראה<span class="no-break"> בקרוב."</span></p>
			<p class="textindent">השיחה נותקה, וראשי צנח קדימה. בתי הצעירה תמיד חוותה רגשות עזים. הם באו לידי ביטוי בהתלהבות ושמחה עצומה, אבל גם במזג סוער. ככל הנראה הפעם הם תורגמו לאגרוף בפרצוף של ילד מעצבן במגרש המשחקים ולצורך לעזוב את העבודה ביום הראשון<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">אז מה אם אפוטר כי לא הצלחתי לעבור אפילו יום אחד מחורבן בלי שהחיים שלי יתפרקו סביבי? זה לא יהיה סוף העולם. נכון, נאבד את הבית שלנו, אבל יש כמה מנהרות וגשרים נחמדים באורלנדו שנוכל לקרוא להם<span class="no-break"> בית.</span></p>
			<p class="textindent">פניתי למצוא את כריסטינה, שכבר הייתה רחוקה יותר במסדרון, משוחחת עם מר עיניים חומות. משכתי אותה הצידה בחיוך מאולץ בניסיון להימנע מקשר עין איתו. הדבר האחרון שהייתי צריכה זה שמישהו, שכבר זלזל בניסיון העבודה שלי, ישמע שאני צריכה לעזוב מוקדם בגלל מקרה חירום של <span id="page17" role="doc-pagebreak" aria-label="17" epub:type="pagebreak"></span>הילדה. לא יכולתי להרשות לעצמי את הסחת הדעת של חוסר ההסכמה<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">הייתי אימא. מומחית בארגון ובקביעת סדרי עדיפויות. וברגע זה הייתי צריכה להתמקד בביטול הפגישות שלי ולהספיק להגיע לבית הספר לפני שהבת הפזיזה שלי תסולק מכיתת<span class="no-break"> הגן.</span></p>
			<p class="textindent">החלטתי שפשוט אתמקד בבעיה שלפניי ואשאיר את בעיות המחר — כמו המבט השיפוטי של קולגה מסוים שחרך לי את הגב —<span class="no-break"> למחר.</span></p>
		</div>

			
ספר דיגיטלי
השקה
מחיר מוצר 27.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות
הנמכרים ביותר

ימינה
שמאלה
נצפו לאחרונה
התעניינת גם ב...
ימינה
שמאלה