ועיניך רואות וכלות
פאניה, גיבורת הספר, עושה את צעדיה הראשונים בארץ שלא בחרה לעלות אליה. מיד לאחר הלידה היא נאלצת למסור את בתה הבכורה, צפנת - אשר עצם קיומה נותר צפון בליבה גם בחלוף עשורים. הסוד הזה, לצד סוד נוסף שהיא נושאת מימי נערותה, מכרסם במערכות היחסים הקרובות לליבה ומותח את הקשר בין אם לבת עד קצה גבול היכולת.
זהו סיפורה של גיבורה שקטה, ששמרה סודות שלא שמרו עליה, סיפור על צמיחה מתוך כאב, על הכוח להמשיך קדימה ועל התעקשותה של אישה אחת להיאחז ביקר לה מכל עד הרגע האחרון.
בהשראת דמות סבתה שלא זכתה להכיר, שוזרת המחברת זיכרונות משפחתיים, היסטוריה ודמיון לכדי דמות נשית עדינה אך עוצמתית, המפלסת את דרכה בתקופה רוויית אתגרים ותהפוכות.
שם: ועיניך רואות וכלות
מחבר/ת: נירית אליוביץ
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 012001347
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
				    
		<div>
			<h3 id="_idParaDest-10" class="h3">רצ'יטסה, בלארוס <span class="CharOverride-5">1893–1914</span></h3>
			<h5 class="h5">"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"</h5>
			<p class="first">לא תמיד הייתי עצובה; הייתי ילדה שמחה בבית עצוב. העיניים של אחי שמואל זכרו לברכה ליוו את ילדותי. בחדר האורחים, על אחד ממדפי הספרים, עמדה תמונתו של שמואל במסגרת שחורה. שמואל חייך חיוך רחב, לבוש לבן ועטוף בטלית. אבא עמד מימינו והרב משמאלו. אבא תמיד אמר שלפי הדרך ששמואל הקריא את ההפטרה, הוא האמין שעוד נכון לו עתיד גדול בתורה. העתיד של שמואל היה קצר, השעלת שתקפה אותו מייד אחרי בר המצווה לא הרפתה. אימא רקחה לו תרופות, הרב נשא תפילות לשלומו, ואבא פינה חדר מאולתר קטן רק בשבילו והרתיח מים עם עלי אקליפטוס יום ולילה. השיעול לא פסק לרגע, עד שפסק לתמיד. השמחה שבערה בעיניו של אבא בתמונה לא נראתה עוד על פניו עד יום מותו. ביום השלושים למותו של שמואל, כשכולם עמדו על הקבר הקטן ונשאו מעט דברים והרבה תפילות, אימא כרעה ללדת. באותו יום נולדתי אני.</p>
			<p class="טקסט-ניקוד-נכון">המיילדת עמדה אובדת עצות. היא לא מצאה מקום בטוח להניח את התינוקת שאך נולדה. אימא הייתה שקועה ביגונה שהיה גדול מכאב הלידה. אבא ישב בחדר השני, התפלל לשלום היולדת או לעילוי נשמתו של שמואל. כך או כך הוא היה קרוב ברגע ההוא הרבה יותר לעולמות עליונים מאשר לאלו המתרחשים בחדר הסמוך. חיה, אחותי, שהייתה אז רק בת שמונה, הפכה מאחות גדולה לאימא קטנה ולקחה אותי מידיה של המיילדת.</p>
			<h4 class="h4">***</h4>
			<p class="first">המולה. לא משנה כמה מוקדם קמתי, תמיד הרגשתי שהבית ער הרבה לפניי. חיה דאגה שכל אחד מהילדים יֵצא לבוש ומסורק, וריבה עמדה עם אימא במטבח והכינה שתייה ודייסה לכל אחד. אבא חזר מתפילת הנץ, ודלת חדר העבודה שלו כבר הייתה סגורה. מהרגע שנסגרה עברו כולם מצעקות ללחישות, אבל משום־מה זה היה רועש באותה המידה. </p>
			<p class="p">"חכה לתורך," שמעתי את ישראל צועק בחוץ על אחד הבנים.</p>
			<p class="p">"אני לא יכול להתאפק יותר. שעה הוא בפנים."</p>
			<p class="p">שלושה חדרי שירותים היו בחצר, ובכל בוקר אותו ויכוח. חייכתי לעצמי במיטה. </p>
			<p class="p">"משהו מצחיק אותך, פרימדונה?" חיה נכנסה לחדר. "יש לך כישרון להתעורר תמיד כשכל עבודות הבית הסתיימו," חייכה.</p>
			<p class="p">"אני עוד לא בת חמש," הזכרתי לה והסתובבתי לכיוון הקיר, כופפתי רגליים, משכתי את השמיכה הכבדה מעל הראש ושמתי את שתי הידיים מתחת ללחי. הבוקר הוא הזמן היחיד שבו כל המיטה שלי. </p>
			<p class="p">"תתפנקי לך." חיה הכניסה יד מתחת לשמיכה ודגדגה אותי בכף הרגל. "עוד מעט תתחילי ללכת לבית הספר והפינוק הזה ייגמר."</p>
			<p class="p">שמעתי את חיה מתארגנת, מסתרקת, מחליפה את נעלי הבית בנעלי החוץ.</p>
			<p class="p">"החוצה, כולם החוצה," צעקה אסתר. </p>
			<p class="p">"תהיי ילדה טובה," אמרה חיה לעבר גוש השמיכה שכיסה אותי ויצאה אחרונה מהבית.</p>
			<p class="p">שקט. אף פעם לא אהבתי שקט. </p>
			<p class="p">"פאני," שמעתי את אימא קוראת לי מהמטבח. </p>
			<p class="p">נכנסתי למטבח. על השולחן נותרו צלחת דייסה וכוס תה מהסמובר. התיישבתי, חיממתי את ידיי בכוס התה ואכלתי בשקט.</p>
			<p class="p">"יוצאת קצת השמש, תצאי היום להפוך את תפוחי האדמה בחצר."</p>
			<p class="p">"אני רוצה לצייר."</p>
			<p class="p">"תסיימי את העבודה שלך קודם," אמרה אימא ויצאה לתלות כביסה.</p>
			<p class="p">נעלתי ערדליים ויצאתי לחצר. התפלשתי בערמת תפוחי האדמה. עטפתי עצמי בהם, הזזתי את הרגליים והידיים כמו פרפר. הסתובבתי מהגב לבטן ומימין לשמאל. אדמה נכנסה לי לעיניים. התיישבתי בתוך הערמה וראיתי את אימא מולי כשאת החפירה בידה. </p>
			<p class="p">"ככה הופכים תפוחי אדמה," הדגימה לי באמצעות האת. אחר כך היא נתנה לי אותו, העבירה את מבטה על הבגדים שלי שהפכו חומים וחזרה לחבלי הכביסה.</p>
			<p class="p">הבטתי בערמה והיה נראה לי שהעבודה שאני עשיתי הרבה יותר טובה. למרות זאת המשכתי בדרך שהדגימה לי אימא. האת, שהיה גבוה ממני וכבד, גרם לעבודה להיות מסורבלת. כשסיימתי הנחתי את האת. שטפתי את הידיים והתיישבתי ליד השולחן, שעליו מונחים הנייר ושני מקלות הפחם שאבא השאיר לי אתמול.</p>
			<p class="p">"אימא, אני מציירת לך פרח," צעקתי לכיוונה. </p>
			<p class="p">"פרח זה טוב," שמעתי את אימא מבין הסדינים התלויים.</p>
			<p class="p">ציירתי פרח ועוד אחד ועוד אחד, והוספתי גבעולים שהסתירו חלק מעלי הכותרת. הדף התמלא בפרחים בצבע פחם. לא נשאר מקום על הדף. הייתי בטוחה שאימא תשמח בהם, אז הוספתי פרחים קטנים במקומות הריקים. הפרחים היו שחורים. הסתכלתי בחצר סביבי וראיתי המון צבעים. קטפתי עלים ירוקים ומוללתי אותם בין האצבעות. הבטתי בקצות האצבעות, הבטתי בציור וניסיתי להעביר את כרית האצבע על אחד הגבעולים שציירתי. הירוק כיסה מעט את הפחם. חיוך התפשט לי על הפנים. לקחתי עוד עלים וצבעתי את כל הגבעולים בירוק. שטפתי את היד, לקחתי תפוח אדמה ושפשפתי אותו. האדמה שהייתה דבוקה אליו נעשתה חומה. ערבבתי אותו במעט מים והוא הפך לאדמה גם בציור שלי. התרגשתי. הציור נראה אמיתי. רצתי בגינה, חיפשתי משהו לא ברור. חיפשתי צבע לפרחים שלי שישמח את אימא. נתקלתי בפרח שהיו בו נקודות כתומות, תחבתי את היד לתוך הפרח והיא מייד נצבעה בכתום. בריצה חזרה לשולחן עף לי מהיד חלק מהכתום, אבל נשאר מספיק כדי לצבוע פרח אחד. סיימתי את כל הכתום שהיה בפרח ונותרו לי עוד הרבה פרחים שחורים. חיפשתי בכל הגינה צבעים, אבל לא היו עוד פרחים שאפשר להפוך לצבעים, אלא רק עלים בגוונים שונים של ירוק. החלטתי שהפרחים שלי יהיו ירוקים.</p>
			<p class="p">הסתכלתי על הנייר שהפך מחום לשחור ואז לצבעוני, וחיוך גדול התפשט על הפנים שלי. הרגשתי את החיוך גם עמוק בתוכי. </p>
			<p class="p">לא שמעתי את אבא מתקרב אליי. הוא הניח יד על הכתף שלי. "פאנוצ'קה, את עשית את זה?" הוא נשמע מופתע מאוד. </p>
			<p class="p">הסתובבתי אליו, לא האמנתי בעצמי ליופי הזה שיצרתי. "זה לאימא, זה ישמח את אימא," אמרתי בגאווה. </p>
			<p class="p">"אני בטוח," אמר ונתן לי נשיקה על השיער.</p>
			<p class="p">לקחתי את הציור בשתי ידיי ורצתי לכיוון הבית. </p>
			<p class="p">"ציירתי לך המון פרחים, לא רק פרח אחד," הראיתי לאימא את הקסם הצבעוני שעדיין הפתיע אותי.</p>
			<p class="p">"תניחי את זה פה," אמרה אימא, "וגשי להחליף את הבגדים, התלכלכת כולך."</p>
			<p class="p">"תראי, אימא, תסתכלי," התעקשתי.</p>
			<p class="p">"יפה," אמרה אימא בלי התלהבות והסתובבה לכיוון הכיריים.</p>
			<p class="p">"לא סתם יפה, יפה מאוד. את ילדה מוכשרת," הוסיף אבא שנכנס הביתה בעקבותיי, "ועם לב ענק."</p>
			<p class="p">בערב, אחרי שחזרה המולת הבית ושוב שככה כשכולם התארגנו להיכנס למיטות, ראיתי את אבא לוקח את הציור מהמקום שבו השארתי אותו שעות קודם ונכנס איתו לחדר העבודה שלו. גם זה לא שימח את אימא, חשבתי בעצב רגע לפני שנרדמתי.</p>
			<h4 class="h4">***</h4>
			<p class="first">חיה לקחה אותי לסנדלר לקחת ממנו את הנעליים החדשות שלי לבית הספר ואת נעלי השבת החדשות. כמעט שנה עברה מאז שמענו שאחי חיים גדליה לא יחזור מהמלחמה. אימא לא יכלה לדאוג לי, היא שוב מתאבלת. היה לי זיכרון עמום של חיים גדליה. לא הייתי בטוחה אם אני זוכרת אותו באמת או מהסיפורים. המון זמן שלא ראינו אותו, הייתי ממש קטנה בפעם האחרונה שבא לחופשה. </p>
			<p class="p"><span class="CharOverride-6">אימא שמה את התמונה שלו במסגרת שחורה ליד התמונה של שמואל. בתמונה נראה חיים גדליה לבוש במדים ונשען על סלע גדול. רובה גדול היה תלוי על כתפו, ולידו עמד חייל נוסף. שניהם חייכו.</span></p>
			<p class="p"><span class="CharOverride-6">חיה הביאה לי בבוקר שתי שמלות בצבע כחול כהה עם סמל לבן על הדש, מעיל וכפפות</span>. <span class="CharOverride-6">כלום לא היה חדש, אבל עכשיו זה היה שלי. רק הנעליים הותקנו במיוחד בשבילי. אימא אמרה שכל אחד צריך לפסוע במסלול חייו ושבגלל זה אסור לו ללכת בנעליים של מישהו אחר, שמא חלילה ילך בנתיב שלא נועד לו.</span></p>
			<p class="p"><span class="CharOverride-6">בערב ישבנו בחדר המשפחה וחיה עשתה לי תסרוקות שונות. לבית הספר חייבים לבוא בשיער אסוף, וכדי להשאיר את השיער שלי אסוף צריך הרבה סיכות.</span></p>
			<p class="p"><span class="CharOverride-6">"את נראית גדולה פתאום," אמרה אסתר, "זהו, אין יותר ילדים קטנים בבית."</span></p>
			<p class="p"><span class="CharOverride-6">אזכרה ראשונה לחיים גדליה. אחי הבכור אהרמיישה ואשתו רשה היו צריכים להגיע עם הילדים, וגם שלמה ורבקה עם הילדה וריבה ולייזר. ריבה עמדה ללדת בכל רגע. קיוויתי שהם יגיעו. שלושתם כבר לא גרו בבית. </span></p>
			<h4 class="h4">***</h4>
			<p class="first">בלילה שלפני היום הראשון ללימודים לא ישנתי הרבה. בבוקר התעוררתי לפני כולם ויצאתי בשקט מהחדר. ראיתי את אימא יושבת במטבח. </p>
			<p class="p">"תבואי איתי לבית הספר?" שאלתי, קיוויתי.</p>
			<p class="p">"לא היום."</p>
			<p class="p">"כל החברות שלי באות עם האימהות שלהן." לא הייתי בטוחה בזה, אבל ניסיתי.</p>
			<p class="p">"חיה תיקח אותך."</p>
			<p class="p">"אבל אני רוצה שמישהו יישאר איתי, חיה צריכה ללכת לכיתה שלה."</p>
			<p class="p">"פאני, אל תהיי עקשנית." אימא לגמה מהתה והסתכלה ישר קדימה. הסתכלתי לכיוון שאליו הסתכלה; לא היה שם כלום, רק קיר ריק.</p>
			<p class="p">"אימא," אמרתי בקול מתחנן.</p>
			<p class="p">"פאני," אמרה אימא והסתכלה לי בעיניים במבט שלא הותיר ספק, היא לא תבוא.</p>
			<p class="p">לאט־לאט התחילו להגיע למטבח האחים והאחיות שלי, וההמולה הזו הכעיסה אותי באותו היום. נכנסתי לחדר ולבשתי את מדי בית הספר. חיה אספה את שערי והניחה את הילקוט ליד הרגליים שלי. </p>
			<p class="p">"תראי אותך. תלמידה," אמרה וחיבקה אותי.</p>
			<p class="p">חיכיתי לחיה על המדרגות בכניסה. אבא חזר מבית הכנסת והתיישב לידי, "נו, הולכת לבית ספר?"</p>
			<p class="p">"כן," עניתי בשקט.</p>
			<p class="p">"את לא שמחה?" </p>
			<p class="p">"אני לא רוצה ללכת לבד."</p>
			<p class="p">"את לא לבד, את עם חיה."</p>
			<p class="p">"חיה היא לא באמת אימא שלי," אמרתי והסתכלתי למטה, "והיא גם צריכה ללכת לכיתה שלה."</p>
			<p class="p">המשכנו לשבת על המדרגות, ואז אבא קם, "קחי את הילקוט שלך, נלך את ואני לבית הספר. זו ההזדמנות האחרונה שלי ללוות ילד לבית הספר בפעם הראשונה. זכות גדולה."</p>
			<p class="p">הסתכלתי על אבא, נעמדתי, שמתי את הילקוט על הגב והסתובבתי לכיוון הדלת. "חיה, אני הולכת עם אבא!" צעקתי חזק, שכולם ישמעו, גם אימא.</p>
			<h4 class="h4">***</h4>
			<p class="first">גברת ברקוביץ הייתה המורה הראשונה שלי. אהבתי אותה. רציתי להתלבש כמוה בבגדים בהירים, עם כובע תואם, נעליים עם עקב קטן וכסיות עדינות. הייתה לה שרשרת פנינים לבנות. ידעתי שבחתונה שלי תהיה לי שרשרת כזו. </p>
			<p class="p">בבית הספר למדנו לימודים כלליים או כמו שהמורה כינתה אותם, לימודי חול. את הלימודים העבריים המוגברים אהבתי יותר. בכיתה למדתי לכתוב ולקרוא, וחלמתי שיהיו לי בבית קסת ודיו כמו בכיתה, שלא אפסיק לכתוב אף פעם. חלום שלא נועד להתגשם. בית הוא לא מקום ללימודים. בנות נדרשות למטלות אחרות בבית. שאלתי את עצמי לא פעם אם לא היה טוב יותר לו נולדתי בן. החיים של אחיי נראו לי משמעותיים ומעניינים יותר, בעיקר כי הם בילו יותר זמן עם אבא בשיחות ובהתפלפלויות. לפעמים ישבו רק איתו ולפעמים צירפו אותו לוויכוח שהתפתח עם החברותא. התנדבתי תמיד להגיש להם תה מהסמובר, רק כדי לשמוע קמצוץ מהשיחה. מצאתי לי התעסקויות שונות ומשונות בחדר, ולא פיניתי אותו עד שלא נשמע קולה של אימא שאילץ אותי להמשיך בעבודות הבית. </p>
			<p class="p">למרות הניסיונות של כולנו לשמור על שגרה, האבל צבע כל חלקה בחיינו. אימא שקעה בעבודות הבית, ואבא הרבה לשבת ב"חדר הסגור", מוקף בניירות, בקולמוסים ובקסת דיו. </p>
			<p class="p">הפער הגדול בין העננה הכבדה שבבית לחיים השוקקים שבחוץ יצר בתוכי שילוב בלתי אפשרי של בכי עצור וצחוק מתפרץ. הייתי ילדה חייכנית, חגגתי כל רגע קטן שהיה בו פוטנציאל לאושר או אפילו לשמחה רגעית. צחקתי מכל הלב בכל רגע כזה. אבל בכל רגע בחיי, גם ברגעים המאושרים ביותר, עמד לי בגרון גוש קטן של בכי שהיה נכון לצאת לאות הזדהות עם העצב המשפחתי הזורם בעורקיי. מין בכי שפשרו לא ברור עד הסוף, ויש בינינו מאבק: אני מנסה להכניע אותו והוא מאיים להכריע אותי. </p>
			<p class="p">מוזר שלחדר היחיד בבית שהיו לו שתי דלתות קראנו "החדר הסגור". דלת אחת פנתה אל חדר האורחים, ובה נכנס אבא ויצא אלינו בסיום העבודה. דלת אחרת יצאה אל הרחוב, ובה נכנסו ויצאו האנשים שבאו להזמין מאבא תשמישי קדושה. בכל הבתים של היהודים הייתה יציאה ישירה לכביש כדי שיוכלו הפונים לקבל את מבוקשם מבלי להפריע לשגרת החיים של המשפחה. מצד ימין של הדלת הפונה לרחוב היה פתח קטן שממנו יכלו אנשים להעביר בקשות לאבא בשעות שבהן לא היה בבית. אנחנו היינו נכנסים הביתה מהכניסה האחורית, דרך השער לחצר, ומהחצר דרך הדלת האחורית אל חדר האורחים. </p>
			<p class="p">על קיר חדר העבודה של אבא היו שורות של ספרי קודש, וכמה מהספרים היו מונחים על השולחן, חלקם פתוחים. אהבתי לשבת ליד אבא כשעסק בחישובים או כשקרא בספרים. הכלל היה ברור – לשבת מותר, לדבר אסור. שתקתי שעות בחדר של אבא. כשעסק אבא בקדושה היה אסור להימצא בחדר. סופר סת"ם חייב לשבת לבדו ולהתרכז. </p>
			<p class="p">כשנחה עליו הרוח הקריא לי אבא פרק בתורה. התחלנו באדם וחווה, והוקסמתי כשחווה העזה לטעום מפרי עץ הדעת. הייתי סקרנית כמוה לדעת. נבהלתי כשאלוהים צעק "אייכה". הסטתי את פניי מאבא כשאדם וחווה גילו שהם עירומים, וכעסתי כשחווה נענשה. לולא האומץ שלה היינו נשארים בורים ועד היום מטיילים בגן עדן בלי לדעת טוב ורע. ביני לביני חשבתי שהמחיר היה שווה את הידיעה. הזלתי דמעה כשאדם וחווה גורשו מגן העדן. ראיתי בעיני רוחי את החרב המתהפכת וידעתי שאחלום עליה כל הלילה. אבא הביט בי ואמר שמספיק להערב. יצאתי מחדרו והלכתי לעזור לאימא. ישבתי על השטיח כששתי ידיי מונפות באוויר זו מול זו ואימא מגלגלת עליהן סוודר שהיא פורמת. לאט־לאט שינה הסוודר את פניו והפך לגליל צמר חום. </p>
			<p class="p">סיימתי את עבודות הבית מהר ככל שיכולתי, ומיהרתי לחדרו של אבא בתקווה שהערב יקריא לי עוד מעט מהמתוק המתוק הזה. אבא היה שונה כל כך כשהיה בחדר העבודה. מחוץ לחדר היה תמיד לבוש בחליפה שחורה מעל חולצה לבנה. כשיצא מהבית היה חבוש כובע פרווה שחור ועטוף במעיל ארוך כמעט עד לנעליו. הזקן הלבן הארוך גרם לו להיראות זקן. לא ידעתי אז אם אבא זקן, חשבתי שכן כי הוא כבר היה סבא. בחדר העבודה, בשעות הערב, היה אבא לבוש במכנסי כותנה לבנים ובחולצה לבנה מכותנה, שמתחתיה בצבצו הציציות. בימים הקרים התעטף בשמיכה החומה שהייתה מונחת על כיסאו דרך קבע. בין שהיה לבוש לבן ובין ששחור, אבא תמיד היה עסוק ותמיד נראה רציני. המילים שיצאו מפיו תמיד נאמרו לאחר מחשבה. לפעמים היה נדמה לי שאני היחידה שזוכה לראות אותו מחייך או מתבדח כשדיברנו על סיפורי התורה. כשאימא הביאה לו תה ועוגיות לחדר וביקשה ממני לצאת ולהפסיק להפריע לאבא, הוא היה מסמן לי בעיניו להישאר ואחרי שיצאה היה חולק איתי את העוגיות שלו. העוגיות היו הרבה יותר טעימות כשאכלתי אותן איתו. אבא שמח שנפלה בידו הזכות לפרנס את משפחתנו מעיסוק בקדושה. גם אבא שלו וגם סבא שלו היו סופרי סת"ם. הרגעים שאהבתי במיוחד היו אלו שבהם אבא שאל לדעתי. בהתחלה עניתי רק דברים שלמדתי בכיתה, ואבא אמר שאני תלמידה טובה. אחר כך הרשיתי לעצמי להגיד דברים שחשבתי עליהם לבד, ואבא אמר שאני חושבת יפה. חשבתי שזה טוב יותר מלהיות תלמידה טובה.</p>
			<p class="p">באחד הלילות שמעתי את אבא ואימא מדברים. אימא אמרה שמיותר למלא את הראש של הילדה בסיפורים. אבא לא ענה. פחדתי שהוא לא יקריא לי יותר, אבל למוחרת, כשדפקתי בחשש על דלת חדרו, הוא הזמין אותי להיכנס ושקענו מייד בסיפורים על ארמון המלך פרעה. </p>
			<p class="p">אבא הקריא את פרשת "וישב" וראיתי בעיני רוחי את יוסף יפה התואר ויפה המראה. מה זה "יפה תואר"? חשבתי. גם הוא וגם אימו יפי תואר. רציתי לשאול את אבא, אבל פחדתי שהוא יחשוב שזו שאלה רדודה מדי. אמרתי לעצמי שאף אחד מאחיי לא היה נתפס דווקא למשפט הזה. זו שאלה של בנות, ולא רציתי לשאול שאלות של בנות. </p>
			<p class="p">כשהבחין אבא בדעתי המוסחת, הוא הפסיק להקריא והסביר, "הסיפור על יוסף ואחיו הוא סיפור משפחתי קשה. אפשר ללמוד ממנו המון על הורות, על העדפת בן אחד על פני אחיו, על יחסי אחים ועל האחריות שלהם זה לזה, אבל הסיפור על יוסף הוא סיפור הרבה יותר גדול – הוא סיפור על השגחה אלוקית."</p>
			<p class="p">"אם השם השגיח על יוסף, איך הצליחו האחים לזרוק אותו לבור ולמכור אותו? איך הצליח פרעה להשליך אותו לכלא?" נדהמתי מכמות הספקות שעלו בי בנשימה אחת ועוד יותר משאלת הכפירה.</p>
			<p class="p">אבא לא נבהל; אפילו נראה שהוא שמח על ההזדמנות. "בואי נחליט שיש פה שני סיפורים ואולי יותר. יעקב ויוסף היו צריכים ללמוד את הלקח שלהם כאבא ובן." </p>
			<p class="p">הקשבתי לו מרוכזת כדי לא לפספס אף פרט. </p>
			<p class="p">"תסתכלי על ההשגחה האלוקית על עם ישראל כולו ולא על יוסף בלבד."</p>
			<p class="p">"כן, אבל יוסף שילם מחיר כבד מדי," התעקשתי להישאר בסיפור של יוסף.</p>
			<p class="p">"בסופו של דבר, זכה יוסף בבכורה וקיבל שתי נחלות בארץ ישראל עבור שני בניו." אבא נראה מרוצה כאילו הוא זה שנתן ליוסף את הבכורה ואת הנחלה. "יעקב אבינו לקח את בניו של יוסף כאילו היו ילדיו שלו והפך אותם לשני שבטים בישראל. ‘אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.' היש כבוד גדול מזה?"</p>
			<p class="p">בזמן שאבא התענג על ברכת יעקב לבנו יוסף, אני הפלגתי במחשבותיי ליוסף ולאימו במפגש המחודש בין יעקב לעשו. בעוד שרה אימנו עמדה גאה לפני כל בניה, עשה יוסף צעד קדימה והפריד בין רחל אימו ובין עשו ואנשיו, שמא יתלו בה עיניהם. כמה ריגשה אותי המחווה הזו, ההגנה שסיפק לאימו; גם אם לא ביקשה, גם אם לא נזקקה לה. בזמן שאבא בחר להתמקד בברכה על הירושה הכפולה, מצאתי עצמי מתרגשת מהחלק שבו יוסף הילד הגדיל את עצמו כדי להגן על אימו, שמר עליה מעיניים רעות וזכה מיעקב לברכה, "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין."</p>
			<p class="p">"בן פורת יוסף," מחא אבא כפיים פעם אחת וסגר את שיחתנו. חייכתי לעצמי, אנחנו שונים אבל דומים.</p>
			<h4 class="h4">***</h4>
			<p class="first">אהבתי את רצ'יטסה; את הריח שלה בקיץ, את השלג שכיסה אותה בחורף ואת הסיורים בשרידי המבצר שעמד על גבעה שממנה נשקף הדנייפר. חלקי המבנה שנותרו מהמבצר ריתקו אותי. בניין הכלא הסעיר את מחשבותיי, אך לא העזתי להתקרב אליו. אהבתי לשמוע את צפירת הרכבת בכל פעם שנכנסה לתחנה. היא הייתה מרעידה את כל הרחובות אף שהייתה בקצה השני של העיר. </p>
			<p class="p">כשהתחילו הפרעות ויהודים הותקפו, אבא אסר עליי לצאת מהבית שלא לצורך. כבר לא יכולתי ללכת עם חברות לאורך שדרת החנויות שאהבתי; המאפייה, המזקקה, הסנדלרייה שריחות העור והדבק לא הלמו את היופי של הנעליים שהוצגו בחלונה. הבטחתי לעצמי שיום אחד אשכנע את החברות לחצות את הרחוב ולהציץ בסדנה לתיקון עגלות וגלגלים, אך מעולם לא העזנו להתקרב לשם. עכשיו נראה שזה לעולם לא יקרה. כבר שלוש שנים<span class="CharOverride-7"> </span>לא הלכתי לבד לבית הספר. מגיל עשר ליווה אותי אחד מאחיי הגדולים. אהבתי במיוחד כשישראל ליווה אותי בדרכו לעבודה. </p>
			<p class="p">"אתה לא פוחד ללכת בלי ציצית?" העזתי לשאול בוקר אחד. </p>
			<p class="p">"אל תהיי טיפשה." הוא הרים מעט את החולצה וראיתי את הטלית קטן מתחתיה.</p>
			<p class="p">"הציציות נתקעו לך במכנסיים," אמרתי כאילו לא הבנתי שזה נעשה במכוון. למען האמת, לא הבנתי למה טרח להכניס את הציציות לתוך המכנסיים.</p>
			<p class="p">"יותר נוח ככה. זה יכול להפריע בעבודה."</p>
			<p class="p">"ישראל, זה אמור לשמור עליך, לא להפריע," אמרתי בדאגה רבה. </p>
			<p class="p">"אני לא צריך לראות את הציציות כדי לזכור שאני שייך לאדון עולם," השיב. </p>
			<p class="p">המשכנו לצעוד בשקט, אבל החשש שישראל הולך ופורש מהדת ומתרחק מהחיים היחידים שהכרתי לא הרפה ממני, ולא רציתי להחמיץ את ההזדמנות לשאול את מה שרציתי לשאול. "אתה יכול להיות רב גדול, למה לך לחטוב עצים?" שמעתי את אימא מדברת מגרוני. </p>
			<p class="p">ישראל הביט בי מופתע. "את דואגת מדי, פאנוצ'קה." הוא העביר יד עדינה וליטף את שערי. חשבתי שישראל אומנם גדול ממני בשש שנים, אבל זה לא נותן לו זכות להתנהג אליי כמו אל תינוקת.</p>
			<p class="p">"ישראל, אני כבר לא ילדה קטנה," אמרתי בטון התקיף ביותר שהצלחתי לגייס. לא העזתי לעמוד מולו ולהביט לו בעיניים כמו שרציתי. המשכתי לצעוד לצידו הכי זקוף שיכולתי.</p>
			<p class="p">ישראל לא ענה לי. המשכנו ללכת בשקט, ועברנו ליד בית הכנסת של הסוחרים. ברחבי העיר היו פזורים שבעה בתי כנסת שונים, כל שטייטעל התהדר בבית כנסת משלו, אך זה של הסוחרים היה המרשים ביותר. ביחס לכל בנייני העיר, שהיו בני קומה אחת, רובם מעץ, הבניין בן שתי הקומות התבלט ביופיו בזכות התקרות הגבוהות והחלונות המרשימים בגודל ובצורה. כשצעדנו בשקט חשבתי שמעולם לא זכיתי לבקר בתוך בית הכנסת של הסוחרים. אנחנו התפללנו בבית כנסת קרוב יותר לבית, צנוע יותר.</p>
			<p class="p">"יש לי שאלות, פאניה," קטע ישראל את מחשבותיי.</p>
			<p class="p">המשפט הקצר הזה ריגש אותי והבהיל אותי באותה המידה. הוא משתף אותי, הוא לא רואה בי ילדה קטנה. רציתי להגיד משהו חכם, משפט שהוא יזכור לתמיד, אבל במקום זה שאלתי, "שאלות? אילו שאלות?"</p>
			<p class="p">"אני שואל את עצמי אם אימא רוסיה היא אימא שלנו," הוא אמר לאט ובשקט בלי סימן שאלה והכניס את ידיו לכיסי מכנסיו.</p>
			<p class="p">"אין לנו בית אחר," אמרתי.</p>
			<p class="p">"יש לנו, פאניה, יש לנו." הוא עדיין דיבר בשקט, אבל קולו עלה מעט, הוא נשמע נלהב.</p>
			<p class="p">"משיח הגיע ולא ידעתי?" ניסיתי להישמע מחויכת כדי להוריד את מפלס הבעתה שאיים להטביע אותי. </p>
			<p class="p">"אנחנו צריכים לעשות כל שביכולתנו לזרז את ביאת המשיח."</p>
			<p class="p">"אנחנו משתדלים, ישראל, ובדיוק בגלל זה אני דואגת כשאתה שוכח את הציצית."</p>
			<p class="p">"זו לא הציצית," ביטל את דבריי, "אני עבד של אלוהים, את לא צריכה לדאוג. המשיח יבוא כשעם ישראל ותורת ישראל יהיו בארץ ישראל."</p>
			<p class="p">מחלב אימי ינקתי שביאת המשיח היא מעשה ניסי אלוהי. לא ידעתי איך להתמודד עם האמירה של ישראל. </p>
			<p class="p">"בורא עולם שולח לנו סימנים שהגיעה העת."</p>
			<p class="p">למה לא אמרתי כלום? חשבתי שהוא טועה. שהוא הורס ומעכב. חמור לבן לא יגיע עם מחשבות הכפירה הללו. אבל במקום לומר את מה שבאמת חשבתי, חזרתי להאשים. </p>
			<p class="p">"ונניח שאתה צודק, בורא עולם מסמן לך שלחטוב עצים ביער עדיף מלימוד תורה?" </p>
			<p class="p">בפעם הראשונה בשיחה הזו הרגשתי שישראל באמת חושב על מה ששאלתי. הוא לקח את הזמן. התשובה לא הייתה ברורה גם לו. </p>
			<p class="p">"חלילה, פאני. כולנו יהודים מאמינים, אבל לא כולם צריכים להיות רבנים." אחרי רגע של שקט הוסיף, "העבודה ביערות לא חשובה. אני חולם במו ידיי להקים את הבית היהודי."</p>
			<p class="p"><span class="regularitalic">להקים את הבית היהודי</span>, המשפט של ישראל הדהד בראשי. על איזה בית הוא מדבר? ישראל מתכנן לעזוב. מה עם ההורים? מה עם מיכל? הם יתחתנו וייסעו? הוא ייסע בלעדיה? ומה איתי? הוא לא האח הראשון שמתחתן ויוצא מהבית, אבל כולם נשארו בסביבה. לא חשבתי מעולם שאיאלץ להיפרד מאחד מאחיי.</p>
			<p class="p">כשהגענו לשער בית הספר הציע ישראל שנשאיר את השיחה הזו בינינו.</p>
			<h4 class="h4">***</h4>
			<p class="first">עם סוף לימודיי בבית הספר העממי קרא לי אבא לחדרו וקראנו יחד את נאומו של משה. אבא דיבר על הקשר הבלתי אמצעי בין משה לאלוהיו, לאלוהינו; על יכולתו של משה לנהל שיחה עם אדון עולם ולהבין מושגים מופשטים שנשגבים מבינתם של האנשים הרגילים. אבא דיבר על יכולות המנהיגות של משה. כעסתי על עצמי ששוב אני חושבת על משה התינוק בתיבה; על מרים אחותו שהעזה לעמוד מול בתו של המלך ולשקר במצח נחושה רק כדי להציל את אחיה, להציל את עמה; על שפרה ופועה המיילדות העבריות שהמרו את פיו של פרעה; גם על ציפורה שמלה את בנה במו ידיה חשבתי. שוב חשבתי כמו בת. </p>
			<p class="p">אבא המשיך לדבר על עשרת הדיברות, על חטא העגל ועל משה ששבר את לוחות הברית. בעודו מדבר ומדלג בין המדרש ופירושו של רד"ק לפירושים אחרים, דמיינתי את משה מחמיא לבני ישראל על מלאכת המשכן. חזרתי למשפט שאהבתי יותר מכול בפרשת ויקהל, "וכל אשה חכמת־לב, בידיה טוו." דמיינתי את הנשים שטוו את יריעות המשכן ולראשונה הכתה בי ההכרה שחוכמת הלב של הנשים בתורה מכוונת את ההיסטוריה. </p>
			<p class="p">השיחות עם אבא בחדרו גרמו לי להרגיש שהוא מתייחס אליי כמו אל אחיי הבנים. "אבא," העזתי לשנות את הנושא, "אתה חושב שאני יכולה ללכת ללמוד בגימנסיה?"</p>
			<p class="p">אבא חשב לרגע.</p>
			<p class="p">"אני מתכוונת, אם אתה מסכים," ניסיתי להסתיר את החשש מתשובתו, שניכר בקולי.</p>
			<p class="p">אבא הביט בי, קיוויתי שיזהה בשפת הגוף שלי את הרצון העז לדעה ולדעת.</p>
			<p class="p">"את ילדה חכמה, פאניה," אמר. שמחתי שלא קרא לי פאנוצ'קה או פאני. "יש בך סקרנות." הוא הביט בי מהורהר כאילו חיפש מילה, ואז ציטט ממשלי ופירש מפירושו של רש"י, "'לב חכם ישכיל פיהו,' ליבך החכם מלמד את פיך לדבר צחות." הלב שלי עמד להתפקע.</p>
			<p class="p">"כל העניין הזה של גימנסיה לבנות הוא חדש, את יודעת." הוא סגר את הספר, קם ממקומו וניגש אליי. "אני מבטיח לשקול בכובד ראש את העניין," אמר ונשק לי על המצח, "לכי לעזור לאימא."</p>
			<p class="p">כשנמצאה לי שעת כושר לדבר עם ישראל, העליתי גם בפניו את רצוני ללמוד. ישראל הביט בי. יכולתי לראות איך הגומה בלחיו הימנית התעוררה לחיים, אבל הוא לא צחק, גם לא חייך. היה נדמה כאילו הוא המתין לשיחה הזו. הוא הישיר מבט לתוך עיניי כדי להבין עד כמה אני רצינית. גם הוא, כמו אבא, לא נראה מופתע.</p>
			<p class="p">סוגיה כזו דרשה התייעצות משפחתית. "כל כבודה בת מלך פנימה," מחה אהרמיישה נחרצות מתוקף תפקידו כאח בכור, "אני צריך להזכיר לכם את מאדאם פאלו, שמרוב לימודים התנצרה והיום מלמדת ספרות רוסית בתיכון לבנות? ספרות רוסית!" הוא חזר בבוז, "רחמנא ליצלן, זה מקום בשביל פאניה שלנו?" את הדוגמה הזו כולנו הכרנו. היו גם דוגמאות הפוכות, לא רבות. </p>
			<p class="p">"אין ספק שהבקיאות של פאניה בסיפורי התורה והסקרנות שלה לחקור ולדעת מרשימות. אינני יודע אם נכון לחזק את זה או עדיף לעצור את זה באיבו." אבא העביר את מבטו מאהרמיישה לישראל ובחזרה, אך היה ברור שההתלבטות שלו תמצא מענה רק אצל אימא. </p>
			<p class="p">"אין מקום ראוי יותר לפאניה מאשר הגימנסיה," אמר ישראל בנחישות, "פאניה חכמה ואחראית, אני סומך עליה שתדע להתמקד במה שחשוב." התרגשתי מהדברים של ישראל.</p>
			<p class="p">"מי ירצה להתחתן עם בחורה שיודעת יותר ממנו?" העלתה אימא את חששה מכך שזה יקטין את סיכויי להינשא.</p>
			<p class="p">אהרמיישה הנהן, אבא הרהר לרגע ורק ישראל היה נחוש. "מגיע לפאניה בחור טוב, בחור שיודע." הוא הביט באימא. "נמצא לפאניה בחור ברמה שלה."</p>
			<p class="p">"אני סומך על פאניה, זה לא העניין," ניסה אהרמיישה כיוון אחר, "פשוט לא מקובל שבנות ילכו ללמוד, וגם מה היא תעשה עם זה?"</p>
			<p class="p">"בנות לומדות היום, אהרמיישה. כמה מהחברות הטובות של פאניה מתחילות ללמוד, הן באות ממשפחות ידועות ומוערכות בקהילה. אני צריך להגיד לך מיהם ההורים של רשל, של מרים, של דבורי?" הוא לא ציין את העובדה שמיכל פרוינד לומדת בגימנסיה. לא היה צורך; העובדה הזו ריחפה מעלינו דוממת. </p>
			<p class="p">אבא הקשיב לכולם בקשב רב והבטיח לשוחח על זה עם אימא ולגבש החלטה.</p>
			<p class="p">מאז אותה השיחה הפסיק אבא להקריא לי מהתנ"ך. לולא מותו של חיים גדליה, ספק אם היה מתחיל בכלל. בסוף הקיץ קרא לי לחדרו והודיע לי שאני מתחילה ללמוד בגימנסיה.</p>
			<p class="p">הרבה רגעים שמחים עברו עליי בחדר של אבא לאורך השנים – הלימודים, השיחות, השתיקות, העוגיות שאכלנו יחד – אבל זה היה הרגע המאושר ביותר. אבא האמין בי. אבא סמך עליי. ניגשתי אליו ורציתי לנשק את ידו, שיֵדע שאני מעריכה זאת ומודה על כך מעמקי נשמתי, אך אבא הקדים אותי, הרים את ידו וחיבק אותי. נחנקתי מאושר. "תודה, אבא," זה כל מה שיכולתי לומר, והרגשתי שזה לא מעביר קמצוץ ממה שהתחולל בי. </p>
			<h4 class="h4">***</h4>
			<p class="first">"לא, לא עוד פעם," בכתה אימא והחזיקה בזרועו של ישראל. היא פנתה לחייל וביקשה שיניח למשפחה שלה. </p>
			<p class="p">שני החיילים עמדו זקופים, רגליים מעט בפישוק, ידיים משולבות מאחורי הגב. הם היו נטועים ליד הדלת, בדיוק במקום שנעמדו בו מלכתחילה. פני הצעיר היו חלקות למשעי. הגוון הוורדרד בלחייו שיווה להן מראה ילדותי, אבל המבט הדרוך בעיניו, עיני כלב המוכן לתקיפה ברגע שישמע את האות מאדונו, גרם לאימא ולאבא לנוע באי־נוחות. החייל לא הסיר את עיניו מהקצין המבוגר ממנו בשנים רבות. הקצין הוציא את השעון מכיסו השמאלי של המקטורן והציץ בו ארוכות. רק כשסגר את מכסה השעון פסק רעש המחוגים הטורדני. </p>
			<p class="p">"גברת זלמנוב," אמר הקצין בנימוס, "זכות גדולה היא לשרת את הצאר."</p>
			<p class="p">הוא פנה לישראל בקול קר, "תארגן לך כמה דברים קטנים בתיק, עוד הערב תקבל מדים." מבט מהיר לעבר החייל ושניהם ניגשו אל הדלת. "עשר דקות," הוא ירה לעבר ישראל שנשאר ללא ניע. </p>
			<p class="p">"כבוד הקצין," אמר אבא בשקט, "אכן זכות גדולה היא לישראל ולנו לשרת את הצאר. בן אחד שלנו איבדנו בקרב. ישראל עומד להתחתן בימים הקרובים. אני מתחנן בפניך, תן לנו לחתן אותו לפני שהוא יוצא." הוא עצר והסתכל על הקצין. "שבוע, אני מבקש רק שבוע."</p>
			<p class="p">"מר זלמנוב, אני מתנצל. עשר דקות." </p>
			<p class="p">שני החיילים יצאו וסגרו אחריהם את הדלת. הם עישנו בחוץ בזמן שישראל ארז כמה דברים בתיק. אימא הכינה צידה קלה לדרך, ואבא חיפש משהו בעל ערך. אף אחד לא אמר מילה. הדפיקה בדלת כינסה את שלושתם בסלון. אימא דחפה את האוכל לתיק, אבא הוציא גביע כסף מהוויטרינה והכניס גם אותו אל התיק. אימא נישקה את ישראל, בכתה וליטפה את פניו. אבא טפח לו על השכם. הם נפרדו.</p>
			<p class="p">הצצתי מהפתח בין המטבח למבואה, רואה ואינה נראית. קיוויתי שיחשבו שאני עדיין ישנה. אולי באמת ישנתי. הלוואי שחלמתי.</p>
			<p class="p">אימא הסתובבה בחדר המשפחה ועברה למטבח. היא ניגשה לחלון שליד הדלת והציצה אל הרחוב הריק. לאחר כמה רגעים התיישבה ליד שולחן האוכל, הניחה את שני המרפקים על השולחן, ומצחהּ צנח ישר על כפות הידיים. אבא התיישב מולה. שמעתי אותם מדברים בשקט.</p>
			<p class="p">"היינו צריכים לשמוע למר פרוינד ולהבריח אותו לגרמניה," אמרה אימא בשקט.</p>
			<p class="p">"לא היינו מספיקים." שניהם דיברו אל השולחן בלי להביט זה בזה.</p>
			<p class="p">"אפילו לאיגנטובקה," הכתה אימא על חטא.</p>
			<p class="p">"זה לא היה עוזר. בכל מקום ברוסיה היו מוצאים אותו," נאנח אבא.</p>
			<p class="p">אחרי דממה ארוכה קמה אימא, נשענה על הכיור ושאלה את אבא, "מה לנו ולמלחמות של הגויים?"</p>
			<p class="p">"בשקט, לאה." אבא הביט לראות שאיש לא שמע את שאלתה. </p>
			<p class="p">"את הכסף לוקחים לנו כדי לממן את המלחמה, כל יום פוגעים ביהודים כאילו שאנחנו האויב, ופתאום את ישראל הם צריכים למלחמות שלהם. שכחו שגם הוא יהודי? 'כבוד גדול' הוא אומר לי."</p>
			<p class="p">"לאה, אני מבקש ממך, תנמיכי את הקול."</p>
			<h4 class="h4">***</h4>
			<p class="first">עם היוודע דבר גיוסו של ישראל התאספו האחים שלי בבית ההורים. </p>
			<p class="p">האחים והגיסים ישבו עם אבא בחדר האורחים, והאחיות והגיסות הקיפו את אימא במטבח. את הילדים שלחו הגברים לאימהות, האימהות מצאו להם מטלות שהחזירו אותם לחיק האבות וחוזר חלילה. אף אחד לא העז לשלוח את הילדים לשחק בחצר ללא השגחה. עננה כבדה ריחפה מעל כולנו בלי שאיש הזכיר את קיומה. </p>
			<p class="p">ריבה ואסתר ניסו להרגיע את אימא. </p>
			<p class="p">"אני מרגישה בגוף שזה לא ייקח הרבה זמן וישראל יחזור הביתה," שיתפה ריבה במחשבות שלה.</p>
			<p class="p">"אי אפשר לחיות ככה יותר, אני לא ישנה בלילות," כעסה חיה. "מה נעשה אם ייקחו גם את הבעלים שלנו?" היא הנמיכה את קולה, "אולי זה סימן לברוח מהמקום הנורא הזה."</p>
			<p class="p">אימא הביטה בה ואמרה בשקט, "אני לא זזה מפה עד שישראל חוזר."</p>
			<p class="p">גניה גיסתי קמה לארגן תה ועוגיות שיוגשו לשולחן של הבנים. "בעוד רגע הם מסיימים מנחה, שימי להם על השולחן, שירטיבו את הגרון," היא נתנה לי מגש עם כוסות. התגובה הראשונה שלי הייתה "למה אני?" נמאס לי שנותנים לי משימות של ילדות. עד שלא אתחתן, הן לא יפסיקו להתייחס אליי ככה. אבל במחשבה שנייה, זו הייתה הזדמנות לצאת ממעגל הבנות ולהצטרף לשיחה שעניינה אותי יותר. </p>
			<p class="p">בחלק הזה של החדר נעו הרוחות בין כעס לנקמה. שניים מאחיי התעקשו לנקום במשפחת פרוינד, ובייחוד באחים שאחראים לדעתם לאסון הגדול שנפל עלינו. לא שמעתי מי העלה את רעיון ההלשנה, אבל כולם היו תמימי דעים שהקנאה בישראל העבירה את האחים של מיכל פרוינד על דעתם ושהם עשו את הלא ייעשה והלשינו על ישראל. מעולם לא שמענו על הלשנה של יהודי על יהודי, ולכן איש מאיתנו לא חשש ולא נערך לזה. תיאורי הנקמה של אחיי נשמעו לי דומים מאוד לתכנון של שמעון ולוי. דינה שלהם היא ישראל שלנו. </p>
			<p class="p">בניגוד ליעקב, אבא שלי היה מתון יותר ונחוש יותר. "זה לא הזמן למלחמת אחים," הוא אמר, "בואו נתפלל לשלומו של ישראל, השם ישמור עליו וינחה את דרכו."</p>
			<p class="p">בערב ערכנו שולחן גדול. חלק ישבו סביב השולחן, חלק הניחו את הצלחות על הדלפק קרוב לשולחן, והילדים בילו רוב הארוחה מתחת לשולחן. הבית המה.</p>
			<p class="p">ניסיתי להבין למה גייסו את ישראל. לא ידעתי שמשתוללת מלחמה בחוץ. אבא ניסה להסביר לי ששלטונו של הצאר ניקולאי השני עומד על "כרעי תרנגולת". אימא אמרה שכשמנהיגים מרגישים שהקרקע נשמטת להם מתחת לרגליים הם שולחים חיילים למות בשדה הקרב. "את הילדים שלנו הם שולחים, לא חלילה את שלהם." הבוז והכעס שלה מילאו את החדר. אהרמיישה ניסה לעשות לי סדר והסביר שרוסיה עדיין מלקקת את פצעי תבוסתה במלחמה עם היפנים. בלי קשר, ואולי עם קשר, גם בתוך הבית הקרקע בוערת. "לאנשים נמאס להיות עניים כל כך כשהאצולה הרוסית חוגגת," אמר ואחרי רגע שקט הוסיף, "גם השאיפות הלאומיות מתחילות להרים ראש." בתוך שלל המילים הגבוהות, זה היה המשפט היחיד שמשך את תשומת ליבי. </p>
			<p class="p">"שאיפות לאומיות? מה זה אומר?" שאלתי.</p>
			<p class="p">אהרמיישה לא ענה. גם אבא לא. אימא עזבה את הסלון.</p>
			<p class="p">נזכרתי בשיחה שהייתה לי לא מזמן עם ישראל, שבה הוא שיתף אותי בחלום שלו להקים בית יהודי בארץ ישראל. "רוסיה היא לא הבית שלנו," אמר לי אז וביקש שאשמור את השיחה לעצמי. נדמה שרק עכשיו הבנתי למה התכוון; השאיפות שלו לעלות לארץ הקודש הן שאיפות לאומיות. בגלל זה הם לקחו אותו. הם לא אוהבים אנשים עם שאיפות לאומיות, חשבתי ונבהלתי.</p>
			<p class="p">את יודעת בדיוק למה לקחו אותו, הרהרתי ביני לביני, את מספרת לעצמך סיפורים. אבל לא הייתה להם שום דרך לדעת על השאיפות הלאומיות של ישראל. אולי הוא סיפר על כך לעוד מישהו? אולי למיכל? אולי לאחים שלה?</p>
			<p class="p">מיכל, ארוסתו של ישראל, הייתה בתו היחידה של מר פרוינד, האיש שאצלו הוא עבד. מיכל הייתה מבוגרת ממני בשנתיים ולמדה בגימנסיה שבה למדתי אני, תיכון חדש לבנות שהקימה גברת גברילובה ברחבה הגדולה שמעל בית הקברות. אולי בזכות מיכל נכנסתי ללמוד. נדמה לי שישראל רצה להוכיח לחותן שלו לעתיד שגם אם המשפחה שלנו מעוטת יכולת, היא ברוכה בכישרונות. זו הייתה הדרך שלו לומר שאנחנו באים ממשפחה משכילה, נאורה. אולי הייתי כלי בביסוס מעמדו בבית משפחת פרוינד. </p>
			<p class="p">עזיבתו של ישראל הכתה אותי בתדהמה. כל שמחת החיים שניסיתי לשמר כנגד כל הסיכויים ירדה לטמיון ברגע שהדלת נסגרה מאחורי גבו. לא יכולתי לשאת את המחשבה שנאבד גם אותו. הקדיש ששמעתי כל כך הרבה פעמים בחיי שוב התנגן לי בראש. ניסיתי לעצור את המחשבה הנוראה הזו, אך לשווא. זה הפך להיות פס הקול של חיי: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא, בעלמא די ברא כרעותה וימליך מלכותה ויצמח פורקנה ויקרב משיחה בחייכון ובימיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן." אמן.</p>
			<h4 class="h4">***</h4>
			<p class="first">התרכזתי בלימודים. בגימנסיה למדתי מקצועות שלא ידעתי על קיומם עד אז; למדתי פילוסופיה יהודית, שאילו יכולתי לבחור מקצוע אחד, בזה הייתי בוחרת. למדנו שיעורי פסנתר, כי בחורה מהוגנת צריכה לדעת לפרוט על פסנתר. היו מלחינים שאהבתי יותר והיו כאלו שפחות, אך מכיוון שהוריי לא יכלו להשיג פסנתר, לא תרגלתי כנדרש ונאלצתי להסתפק במעט שניגנתי בבית הספר.</p>
			<p class="p">לטקס הסיום הגיע רק אבא. אימא נותרה בבית וחיכתה לישראל שידפוק בדלת. האחים שלי, כולם גדולים ממני, נשואים ומטפלים בילדים קטנים, היו טרודים כל אחד בענייניו. שמחתי כשקראו בשמי. עיניו של אבא נצצו, ונדמה לי שגם הייתה בהן לחלוחית. כאלה אנחנו; כל שמחה שלנו מהולה בעצב. הוא בטח חשב כמוני שישראל היה רוצה להיות פה. חשבתי שאם הוא כבר לא בין החיים, הוא בטח רואה אותי מלמעלה ומחייך לעצמו. לא העזתי לשתף את אבא במחשבה הזו.</p>
			<p class="p">ההליכה ביחד הביתה, רק אבא ואני, הייתה יקרה לי מפז. לא דיברנו הרבה. אבא אמר שהוא גאה בי מאוד. הוא הצטער על מנת הסבל שידעתי בחיי הצעירים, אבל הוסיף ואמר שהקדוש ברוך הוא לא מעמיד אותנו בניסיונות שאיננו יכולים לשאת. כמו קרא את מחשבותיי, אבא אמר שהוא מאמין באמונה שלמה שישראל בחיים. הוא ביקש ממני להסיר מליבי וממחשבותיי כל הרהור אחר ולבטוח בשם. הבטחתי לו לבטוח. </p>
			<p class="p">אחרי רגע של שקט העזתי לשאול אם הוא לא כועס על הבנים לבית פרוינד. כולם ידעו שצרות העין שלהם היא שהביאה לגיוסו של ישראל. כולם כעסו עליהם והחרימו אותם, שכן יהודי לא מסגיר יהודי. אבא לא שיתף אותי במחשבות שעברו לו בראש באותם רגעים שבהם פסענו בשקט. הוא רק נעצר, אחז את פניי בשתי ידיו, הסתכל לי עמוק בעיניים ואמר, "מה שלא ראינו במו עינינו, אנחנו לא יודעים." </p>
			<p class="p">נרעדתי והשפלתי את עיניי. היה נדמה לי שאבא יודע יותר ממה שהוא אומר. חיכיתי שימשיך לדבר, שיגיד שהוא יודע מה עשיתי, שיגיד שאני לא אשמה, שלא יכולתי לדעת. חיכיתי שיכעס עליי ויגיד שממני הוא לא ציפה לדבר כזה. רק שלא ישתוק. אבל הוא לא אמר יותר דבר, ואת המשך הדרך הביתה העברנו בדממה מוחלטת. החלטתי לא לחשוב על זה יותר. רציתי לחבק את אבא ולהגיד לו שאני אוהבת אותו; שהוא הרגיע אותי במחשבה ובאמונה שישראל חי ונושם במקום מסוים בעולם. רציתי להגיד לו כל כך הרבה דברים, רציתי לשתוק איתו עוד שעות.</p>
			<h4 class="h4">***</h4>
			<p class="first">הזמן עבר ולא שמענו כלום מישראל. אם הוא בחיים, למה לא שלח אות או סימן? אם הוא מת בקרב, למה אף אחד לא הודיע? כשאחי חיים גדליה לא חזר מהמלחמה הייתי צעירה מדי, וכל יום שעבר טשטש את דמותו בזיכרוני. במקרה של ישראל, כל יום חידד את התמונה והעמיק את הכאב. חוסר הידיעה מרט את העצבים של כולנו.</p>
			<p class="p">בוקר אחד התעוררתי מוקדם ושמעתי את אימא קוראת לי. היא ישבה במטבח עם הרבנית. אבא כבר היה בבית הכנסת, ואימא ביקשה שאגש לקרוא לו. מבט אחד בפניה הספיק לי כדי לא לשאול שאלות. נעלתי את מגפיי, לבשתי את המעיל תוך כדי תנועה ויצאתי עם הכפפות בידיי. </p>
			<p class="p">את התפילות שמעתי למרחוק. עמדתי במרחק סביר מפתח בית הכנסת וחיכיתי שהתפילה תסתיים. כשהראשונים החלו לצאת עשיתי צעד קדימה, מוכנה ליציאתו של אבא. שוב צעדנו יחד, אבא ואני, הפעם בדומייה מוחלטת.</p>
			<p class="p">שלא כדרכה, אימא פתחה את הדלת עוד לפני שפתחנו את השער. הפנים שלה היו מוארות כפי שלא ראיתי אותן מעולם. אנחנו מורגלים בהודעות רעות, לא עלה על דעתי לרגע שאימא היא אשת בשורות היום. המומה מכדי לדבר, היא הסתכלה על אבא ישר לתוך העיניים. אבא פחד לשאול ואימא פחדה לענות.</p>
			<p class="p">הרבנית יצאה מפתח הבית שלנו ובלי שום הכנה מוקדמת אמרה את המשפט שהפך את חיינו, "ישראל בריא ושלם. הוא חי בפלשתינה. הוא שלח סרטיפיקטים."</p>
			<p class="p">"ישראל," נחנק אבא, "ישראל."</p>
			<p class="p">"ישרואל חי," בכתה אימא וצחקה בעת ובעונה אחת. היא נעמדה מול אבא והניחה את שתי ידיה על לחייו. "ישרואל חי וקיים," ניענעה את ראשה קדימה ואחורה כדי לתת משנה תוקף למילים.</p>
			<p class="p">עיניו של אבא התמלאו דמעות, והוא קפא במקומו.</p>
			<p class="p">אימא סימנה לי בידה להצטרף, והתקרבתי אליהם. אבא ואני עמדנו דוממים, והיא הייתה פקעת של רגשות; היא חיבקה אותנו, עטפה אותנו ורק אמרה שוב ושוב, "ישרואל חי, ישרואל שלי חי."</p>
			<p class="p">הרבנית הניחה יד על גבה של אימא ואז יצאה והשאירה אותנו לבדנו. אבא נכנס למטבח ואנחנו אחריו. התיישבנו שלושתנו סביב השולחן כשהמכתב ואישורי העלייה מונחים עליו.</p>
			<p class="p">שעות ישבנו שם שלושתנו, או אולי רק נדמה לי שעבר זמן רב. אבא לקח קוביית סוכר מצנצנת מעוטרת במרכז השולחן והכניס אותה לתוך פיו. אימא הביטה בו אבל לא אמרה דבר. יש רגעים שיפה להם השתיקה. גם אני לקחתי קוביית סוכר שתמתיק לי את המחשבות. רעש ילדים בחוץ משך את תשומת ליבי, אבל לא העזתי לזוז ולהפר את השקט שעטף אותנו. התגעגעתי פתאום לישראל, לרגעים שבהם שנינו הרעשנו ככה בחצר. בעיני רוחי ראיתי את ישראל ואותי יושבים מתחת לבית כשהגובה שלנו עוד אִפשר לנו להתנהל בנוחות בין הקרקע לרצפת הבית. ריפדנו את הקרקע בערמות חציר קטנות שעליהן ישבנו. הרוח שעברה בין עמודי הבית הנעימה את ימי הקיץ החמים. בחורף זה היה המקום היחיד שבו היה אפשר לשבת בחוץ ולשאוף מעט אוויר נקי. האחיות שלי לא העזו להיכנס מתחת לבית. "זה לא משחק לבנות," חזרו ואמרו לי. הבנים הגדולים היו עסוקים בלימודים, ואת אחיי הקטנים הפחיד ישראל בסיפורים על מפלצות שגרות שם. כל אחד מסיבותיו השאיר את חלקת אלוהים הקטנה הזו רק לשנינו. ישראל לימד אותי לבנות חיות קטנות מזרדים ומעלים, תוך חודשים בודדים היו לנו מספיק חיות משק לאחוזה. מעולם לא הוצאנו את החיות החוצה, זה היה הסוד של שנינו. כשהיה מתגלגל כדור משחק לכיווננו, החבאנו אותו ולא החזרנו לאחים הקטנים, מה שהעצים אצלם את סיפורי המפלצות שבולעות משחקים שילדים מכינים. כשמעט בגרנו והפסקנו לבלות מתחת לבית, נותר שם מחסן כדורים וצעצועים ישנים. המשחק האהוב עליי היה לשכב על שטיח החציר שלנו ולנחש על פי הרגליים הצועדות מי מתקרב לבית, מי מתרחק ועל מה מדברים האנשים העוברים ברחוב. היכולת לראות ולא להיראות הסעירה את דמיוני. ישראל ואני הפלגנו בדמיונות שהחולפים על פנינו הם חלק מסיפורי התורה או מסיפורי חז"ל. ישראל התעקש שלא נציץ כדי לראות את האנשים במלואם, אלא ניתן לרגליים שלהם לספר את הסיפור. האחיות שלי היו מקניטות אותנו בכך שקולות הצחוק הבוקעים מתחת לבית מרעידים את הקירות.</p>
			<p class="p">בשולחן השתיקה הזה הרגשתי מבוגרת; הרגשתי שאני שותפה לרגעים שיכריעו את גורל משפחתנו. רציתי לחזור לימים שבהם הייתי ילדה, האחות הקטנה של ישראל. לימים שבהם לישראל היו פתרונות לכל המצוקות שלי. לימים שבהם צחקתי באמת. לימים שבהם לא ידעתי מה זה געגוע ובטח לא מה זה געגוע כואב.</p>
			<h4 class="h4">***</h4>
			<p class="first">אבא הרים את המעטפה וקירב אותה אל אפו כאילו הוא מריח את ריחו של ישראל, או אולי רק כדי להשהות את הקריאה. אחרי רגע ארוך פתח את קפלי הנייר הדק והחל לקרוא לאט ובשקט.</p>
			<p class="p"> </p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">בס"ד</span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">י' סיוון התרע"ג, 15 ביוני 1913</span></p>
			<p class="p"> </p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">אבי, מורי ורבי היקר,</span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">אני כותב לך בידיים רועדות. שלוש שנים מאותו יום ארור שבו יצאתי מהבית בלי יכולת להיפרד. הכאב בעיניים שלך וההפתעה בעיניה של אימא לא משו ממני בכל השנים הללו.</span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">אחרית דבר, או ראשיתו, אני כותב לך מפלשתינה. אני בריא ושלם. פתחתי חנות לדליקטסים בחיפה, עיר המחוז של היהודים בצפון הארץ. הגעתי בדרך לא דרך, אבל בסיומה שבתי לציון.</span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">הרבה זמן לא כתבתי ברוסית; למרות שהעיר שוקקת רוסים, אני משתדל לדבר עברית. כל יום אני לומד מילים חדשות, חלקן בערבית. לא תמיד אני יודע מה עברית ומה ערבית.</span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">כל כך הרבה שפות נדרשתי לדבר מהרגע שבו עזבתי את פתח הבית. חיילי הצאר אומנם באו לקחת אותי לצבא, אבל נשבעתי שלא אהיה חייל רוסי אפילו יום אחד. כשהקצין נכנס הביתה לא דיברתי מעוצמת ההפתעה והבלבול, אבל אז הבנתי שזו הדרך שלי להינצל. בהתחלה לא דיברתי, אחר כך התנהגתי כמשוגע. התגרדתי עד זוב דם בכל הגוף כל פעם שהתקרבו אליי והטחתי את ראשי בקיר. זה הצליח. הם פחדו להתקרב אליי. תוך ימים ספורים מצאתי את עצמי בבית משוגעים בגבול רוסיה־סין, באזור ההררי שבין קזחסטן למונגוליה. מעולם לא שיערתי בנפשי כמה גדולה אימא רוסיה. במוסד לפגועי נפש היה קשה יותר להעמיד פני משוגע, אבל בורא עולם חיזק את ידיי. העצמתי את תגובותיי כל פעם שפנו אליי, וככל שנקפו הימים פנו אליי פחות ופחות ונותרתי שעות לבדי לשוטט ברחבי המוסד בלי שאיש השגיח עליי. זו הייתה שעת הכושר שלי והבריחה לא איחרה לבוא. בריחה זו מילה גדולה. לא בטוח שמישהו הבחין בחסרוני. באחד הימים הארכתי את טיולי בגינה יותר מהרגיל, והמשכתי ללכת ישר מבלי להביט לאחור הרבה אחרי שהגינה כבר לא נראתה באופק. כשהגעתי לעיר השלתי מעליי את בגדי המוסד וחזרתי להיות ישראל. כל אוצרי בעולם היה הבגדים שיצאתי איתם מרצ'יטסה, התיק ובו כמה מעות כסף שנתת לי וגביע הכסף שהספקת להכניס לי לתיק רגע לפני שהדלת נסגרה אחריי. הגביע הזה היה לי בית. כשאני כותב לך שורות אלו הוא עומד במקום של כבוד בוויטרינה שבחדר האורחים.</span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">אבא יקר, מקווה ומתפלל שאין בכם כעס עליי שלא כתבתי מוקדם יותר, כל מעייניי הושקעו בהגעה למקום מבטחים. אין יום שבו לא הייתם במחשבותיי.</span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">עליתי על הרכבת הראשונה ונסעתי בלי לדעת לאן. ירדתי בתחנה האחרונה בעיירה קטנה בסין. מתברר שחציתי את הגבול בעודי ישן בקרון. המשכתי ברכבות במשך ימים רבים עד שהגעתי להודו. </span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">מעולם לא דיברנו על זה, אבל אתה ידעת. ידעת שאני נפגש עם חבורת ציונים ברצ'יטסה וקורא עיתונים שמגיעים מארץ הקודש. לא נועדתי לרבנות. אני איש מאמין, אבל כמו שיש שבעים פנים לתורה, אני מאמין שיש שבעים פנים לאמונה. סלח לי, אבא, אבל חמור לבן לא יגיע. את שיבת ציון אנחנו נשיג, לא נקבל. קיבלתי אות מהקדוש ברוך הוא. חיילי הצאר היו האות שלי ללכת. אם ללחום אז רק כדי להקים בית יהודי לעם היהודי. </span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">בסוף הוביל אותי בורא עולם לקונסטנטינופול, ושם עליתי על אונייה לפלשתינה. </span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">אני מקווה שכולכם בטוב. בוודאי הפסדתי כמה חתונות ולידות במשפחה. מה שלום פאנוצ'קה הקטנה? גם היא נישאה כבר? הצטערתי מאוד שלא יכולתי להגיע לטקס סיום הלימודים שלה. בטוחני שסיימה בהצטיינות. </span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">אני מקווה שהעזיבה שלי לא העכירה את האווירה בינך לבין מר פרוינד. אני יודע שהבנים שלו היו אלו שהלשינו עליי לשלטונות. לילות שלמים הדירה הבגידה הזו שינה מעיניי. יצר לב האדם רע מנעוריו. הרבה חסדים עשה עימי מר פרוינד; הוא האמין בי, הוא פתח בפניי את עולם המסחר ובחר בי כחתנו. משוכנע אני שלמיכל ולאביה לא הייתה יד במעל. הם בוודאי התייסרו כמוכם מכל המעשייה. </span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">אני שולח במכתב הזה שלושה סרטיפיקטים: לך, לאימא ולפאניה. כשאוכל אארגן אישורי עלייה נוספים; אף אחד לא ייוותר מאחור. אני מפציר בכם להשתמש בהם ולהצטרף אליי. החיים פה מורכבים, אבל פה העתיד שלנו ורוסיה היא העבר. עם שאין קרקע תחת רגליו אינו עם!</span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">בשבועות הקרובים יגיעו אליכם אנשי העלייה. אל תתרשם מהבגדים שלהם, אבא. הם יהודים מאמינים בדרכם. הם ידאגו לכל צורכיכם, ואני אחכה לכם בנמל יפו כשתגיעו ואקח אתכם לביתכם החדש, הבית שלנו.</span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">בשנה הבאה בירושלים הבנויה.</span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">  </span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">שלכם,</span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">ישראל זלמנוב</span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic">חיפה, פלשתינה</span></p>
			<p class="in"><span class="regularitalic"> </span></p>
			<p class="first">הרבה תחושות עברו בחדר. אושר צרוף נמהל בפחד גדול. הרגע הזה היה גדול ממילים.</p>
			<p class="p">"ישרואל שלי, ישרואל חי, והוא בפלשתינה," שברה אימא את השתיקה הארוכה. היא נשאה מבטה לשמיים, עצמה עיניה וכשגמרה להודות בליבה לבורא עולם, נישקה את קצות אצבעותיה ושלחה את הנשיקות לכיוון השמיים.</p>
			<p class="p">"מסוכן שיֵדעו שישראל בפלשתינה," אמר אבא.</p>
			<p class="p">"הם לא רוצים אותנו פה, אז הנה, אחד פחות יש להם," אמרה אימא.</p>
			<p class="p">"הם רוצים אותנו פה. הם לא רוצים אותנו יהודים," אמר אבא בשקט.</p>
			<p class="p">"מה הם יעשו אם לא יהיו להם יהודים? מי ישלם להם את כל המיסים? על מי הם יטפלו את כל המעייסס<span class="Annotation-reference"><span>1</span></span> שלהם?" הטיחה בו אימא, והשנאה הרבה בדבריה הבהילה את כולנו, "כבר אי אפשר לשלוח את הילדים לבד החוצה, אי אפשר ללכת בשקט לבית הכנסת. לך תדע אם בצאת השבת תישאר לך חנות לחזור אליה."</p>
			<p class="p">"לאה, אלה ימים קשים. הם יעברו. מה קרה לאמונה שלך?" לראשונה שמעתי את אבא נוזף באימא.</p>
			<p class="p">"אמונה יש לי, רב זלמנוב. אני מתפלאה עליך שאתה לא רואה מה קורה סביבנו."</p>
			<p class="p">אילו רק יכולתי להיעלם בדרך נס. לא עמדתי בעזות המצח של אימא. חשבתי שאבא יכעס עליה, שירים את קולו, שיצא מהמטבח, מהבית.</p>
			<p class="p">"אני רואה, לאה. רואה הכול," ענה אבא בשקט. </p>
			<p class="p">אימא קמה ממקומה, התקרבה לאבא והניחה ידה על כתפו. "ניסן, ישרואל יודע מה שהוא עושה," אמרה, "בוא ניסע."</p>
			<p class="p">"אנחנו כבר לא צעירים, יש לנו ילדים ונכדים, כל חיינו כאן. נעבור את זה, לאה'לה."</p>
			<p class="p">"ניסן, הילדים כולם גדולים ובעלי משפחות. אנחנו ניסע עם פאניה. הם יבואו אחרינו." אבא לא ענה, ולכן ניסתה כיוון נוסף, "תמיד אמרת שהיית רוצה להיקבר בארץ ישראל, להתעורר שם בתחיית המתים. אם ניסע, נוכל לבחור חלקת קבר ולנוח שם על משכבנו בשלום."</p>
			<p class="p">אבא לא הגיב, ולבסוף הניחה לו אימא לנפשו והתחילה להכין ארוחת צוהריים. </p>
			<p class="p">הרגיע אותי שאבא לא נסחף אחרי שיגיונותיה של אימא. המחשבה שניאלץ לעזוב את הבית ערערה את שלוותי. לא רציתי לעזוב את הבית. מעולם, גם בתפילות הכנות ביותר, לא התכוונתי באמת שבשנה הבאה אהיה בירושלים הבנויה.</p>
			<p class="p">קראתי את המכתב שוב ושוב, חיפשתי רמז. לא היה נראה שישראל כועס עליי. הוא התעניין בלימודים שלי, הוא שלח לי אישור עלייה, הוא רצה שאבוא. איך ייתכן שהוא לא יודע? אולי הוא יודע ובכל זאת מצא בליבו לסלוח לי. איש גדול ישראל. כעסתי על עצמי יותר. איך יכולתי להיות קלת דעת כל כך? איך נתתי למורה הזו להוליך אותי שולל? חשבתי שאני חכמה יותר. נערה טיפשה, זה מה שאני, חשבתי בליבי.</p>
			<h4 class="h4">***</h4>
			<p class="first">באחד הערבים בא מר פרוינד לבקר את אבא. הם נכנסו לחדר העבודה שלו. הופתעתי. מאז שישראל גויס לפני כשלוש שנים לא ראינו את מר פרוינד. אימא נראתה חסרת מנוחה. אחרי רגעים אחדים ניגשה למטבח להכין תה וצלוחית עוגיות לאורח. "גשי, פאניה," מסרה לי את המגש עם מיטב כלי החרסינה שלנו השמורים לאירועים יוצאי דופן וסימנה בראשה לכיוון החדר הסגור.</p>
			<p class="p">נעמדתי מול הדלת וסימנתי לאימא, שצפתה בי, לפתוח לי אותה. באותו רגע נפתחה הדלת ומר פרוינד עמד מולי. הוא הוריד את כובעו והניע קלות את ראשו. זזתי הצידה לפנות לו את הדרך. </p>
			<p class="p">"גברת זלמנוב," הוא פנה לאימא. </p>
			<p class="p">"תשתה תה?" שאלה אימא כאילו לא עברו שנים מאז ביקורו האחרון. </p>
			<p class="p">אחרי רגע קל של הרהור הוא ענה, "סלחי לי," חבש את כובעו ויצא מהבית.</p>
			<p class="p">עמדנו שלושתנו, אבא ממוסגר בדלת הכניסה לחדרו, חיוור מתמיד, אימא בסלון, ואני ביניהם עם מגש התה והעוגיות בידיי.</p>
			<p class="p">"מלחמה גדולה עומדת לפרוץ," אמר אבא לחלל החדר.</p>
			<p class="p">"הוא יודע שישראל חי?" שאלה אימא.</p>
			<p class="p">"יודע."</p>
			<p class="p">"על מה דיברתם?" התעלמה אימא מהמלחמה הגדולה.</p>
			<p class="p">"גרמניה."</p>
			<p class="p">"הגרמנים מפסיקים לקנות ממנו עצים?" אימא הבינה שלא על ישראל הם דיברו.</p>
			<p class="p">"להפך, הגרמנים צריכים סוחרים כמוהו בימים כאלה."</p>
			<p class="p">אימא התקרבה אל אבא ושאלה בשקט, כמעט בלחישה, "מה הוא אמר לך?"</p>
			<p class="p">"שניסע מפה," אבא לחש, "שנברח."</p>
			<p class="p">"וואַייִוורעך," מלמלה לעצמה והביטה בי, לראות אם שמעתי את המשפט האחרון. היא לקחה את המגש מידיי, צעדה לכיוון המטבח וחזרה בידיים ריקות. "הפעם כדאי שתקשיב למר פרוינד," אמרה לאבא. </p>
			<h4 class="h4">***</h4>
			<p class="first">בשבת בבוקר חיה אחותי ואני סיימנו מוקדם את התפילה. כשכל המתפללים התכנסו לקידוש ולסעודה, יצאנו להשגיח על רחל ששיחקה עם חברות ברחבת בית הכנסת. </p>
			<p class="p">התיישבנו על גדר האבן, וחיה שאלה, "נו, את שמחה לקראת הנסיעה?"</p>
			<p class="p">"כן," עניתי בשקט. עיניי היו מושפלות, שום נים בגוף שלי לא היה שותף ל"כן" הזה.</p>
			<p class="p">"מה קרה, פאני?" היא שאלה בדאגה.</p>
			<p class="p">לא רציתי לבכות ברחבת בית הכנסת; נשכתי את שפתיי ומנעתי מהדמעות לזלוג. היה ברור לי שעיניי מבריקות. לקחתי נשימה עמוקה ויריתי לכיוונה, "אני לא נוסעת לארץ ישראל."</p>
			<p class="p">"מה זאת אומרת ‘אני לא נוסעת לארץ ישראל'?" היא שאלה, וניסיתי להבין אם היא מופתעת או מאוכזבת. מאז שאני זוכרת את עצמי, חיה תמיד עשתה בדיוק את מה שצריך לעשות. לא שלא הייתה לה דעה עצמאית, אבל היה נדמה כאילו הדעה שלה תמיד עולה בקנה אחד עם זו של אימא, של המורה, של הרבנית. היו פעמים שבהן רציתי להיות כמוה, מאופקת, שקולה, אבל ברגעים חשובים היה נדמה לי שהדעות של כולם הפוכות משלי ושאם אמשיך להתאפק, אני עוד עלולה למצוא את עצמי בארץ ישראל חלילה.</p>
			<p class="p">"חיה, את חייבת להבין אותי, אני לא יכולה לנסוע," הבטתי בה בתחינה.</p>
			<p class="p">"יש לך מושג איזו זכות נפלה בחלקך?"</p>
			<p class="p">שוב השפלתי את מבטי.</p>
			<p class="p">"פאני, את בחורה נבונה, נפלה בידך הזכות להיות שותפה בבניין הארץ." הסתכלתי עליה והתגעגעתי לחיה של לפני החתונה, שעסקה בעניינים פשוטים, של הבית, של המשפחה, ולא בעניינים שברומו של עולם.</p>
			<p class="p">"מה לא הייתי נותנת כדי לנסוע איתכם..." היא ניענעה את ראשה.</p>
			<p class="p">שמעתי אותה מדברת בלהט על שיבת ציון, אלפיים שנות גלות, זכות גדולה, ארץ האבות ועוד מילים גבוהות. </p>
			<p class="p">"חייצ'יק," קטעתי אותה, "אני עוד מעט בת עשרים. אני רוצה להתחתן, להקים משפחה."</p>
			<p class="p">"כן," אנחה נפלטה מפיה.</p>
			<p class="p">שתינו שתקנו.</p>
			<p class="p">"כולכם התחתנתם ורק השידוך שלי לא מעניין אף אחד."</p>
			<p class="p">"עצוב שכך יצא, אבל אימא לא אותו בן אדם מאז שישראל נעלם."</p>
			<p class="p">"נו, אז עכשיו שמענו מישראל. הוא בטוב. עכשיו שידאגו לי," אמרתי בטון נוזף.</p>
			<p class="p">חיה העבירה יד על לחיי. "פאני, את יפה ומוכשרת, ישראל ימצא לך שידוך טוב בארץ ישראל," אמרה, וכשלא התרציתי המשיכה, "בשביל זה יש אחים גדולים, את יודעת כמה ישראל אוהב אותך?"</p>
			<p class="p">"אני לא רוצה להיות רווקה זקנה." דמעה נשרה על לחיי, וניגבתי אותה בגב כף ידי.</p>
			<p class="p">שוב השתיקה הזו.</p>
			<p class="p">הגברים יצאו מבית הכנסת, ומייד זיהיתי את יוסף יוצא עם אביו. "גוט שאבס," הם הנהנו לעברנו ויצאו לכיוון הכביש.</p>
			<p class="p">פניי מעולם לא האדימו במהירות כזו. השפלתי את מבטי, אבל בעיני רוחי ראיתי כל תו בפניו; פנים מוארכות ועיניים מעט שקועות. קשה לתפוס את המבט בעיניים שקועות, ולמרות זאת אי אפשר היה לפספס את הצבע הכחול־אפור שלהן. בשונה מכל הגברים במשפחתי, הופעתו של יוסף תמיד הייתה מוקפדת; חליפת השבת שלו, על שלושת חלקיה, לא הייתה שונה בצבעה או בצורתה משל האחרים, אבל הבד היה מבריק יותר והתפרים היו עשויים למשעי. הוא היה בולט ומרשים מבלי לנקר עיניים, אבל הרגשתי שהיופי האמיתי שלו הוא בחוכמה ובענווה שלו. ישראל תמיד אמר שבחורים כמוהו לא צריכים לבזבז את זמנם בעשייה של חולין, אלא להנהיג את הדור, ושיום אחד עוד נשמע עליו. בשיחות עם ישראל, כשעוד היה בבית, נהג אבא לומר שבחורים כמו יוסף, שגדלים בבתים אמידים ועדיין דבקים בערכים ולא סרים אחרי הבלי העולם הזה, הם ראויים להערכה. כשהיה יוסף נפגש עם ישראל אצלנו בבית, אהבתי להאזין בסתר לשיחותיהם ופשוט נהניתי לשמוע את קולו של יוסף, ולו לרגעים מועטים. באותו הרגע בבית הכנסת הרגשתי לפתע כמה זמן עבר מאז שישראל היה בבית.</p>
			<p class="p">אחרי רגע ארוך היה נדמה לי שהם כבר יצאו מהרחבה. העזתי להרים את עיניי ופגשתי במבטה של חיה.</p>
			<p class="p">"שלא תחלמי על זה אפילו," היא אמרה חצי בצחוק, קוראת את מחשבותיי.</p>
			<p class="p">"חיה, בבקשה, תדברי עם אימא," התחננתי. לא היה טעם להכחיש.</p>
			<p class="p">"פאני, הם בחיים לא יסכימו לשידך הזה. אל תטעי, הוא אומנם למד עם ישראל בחברותא, לפעמים אפילו אצלנו בבית," אמרה, ובעיניה ראיתי שהבינה ששם ראיתי אותו, "הם אומנם מתפללים בבית הכנסת שלנו, אבל הם ממש לא משלנו." חיה הביטה שוב לכיוון היציאה, "הם עשירים, פאני. מאוד."</p>
			<p class="p">"כולנו יהודים," אמרתי.</p>
			<p class="p">"אוי פאני, יש לך עוד הרבה מה ללמוד."</p>
			<p class="p">קמתי, "בואי נלך."</p>
			<p class="p">חיה קראה לרחל, וצעדנו לכיוון הבית של ההורים.</p>
			<p class="p">בדרכנו הביתה ניסיתי שוב, "אני אשאר איתכם, אוכל לעזור לך עם הילדים כשההורים לא יהיו פה, ואת תדאגי לי לשידוך."</p>
			<p class="p">"פאני, את לא יתומה," אמרה חיה, נסערת, "כל זמן שאבא בחיים הוא מחליט על השידוך והוא מחליט אם את נוסעת לארץ ישראל או נשארת כאן."</p>
			<p class="p">לא הגבתי, וכשהבחינה במבט המאוכזב שעל פניי, ביקשה להרגיע את הרוחות ושילבה את זרועה בזרועי. "תיסעי," אמרה בקול רך, "אני אגיע מייד אחרייך. אברום כבר השתכנע שאין לנו ולילדים מה לחפש פה." היא קירבה אליה את רחל והיה נדמה שהיא כבר מדמיינת את כולנו בארץ ההיא, הרחוקה.</p>
			<p class="p">פחדתי לנסוע לפלשתינה. בכלל לא העליתי על דעתי לשתף את חיה בחשש שלי מהמפגש המחודש עם ישראל, אפילו לא ברמז.</p>
			<h4 class="h4">***</h4>
			<p class="first">אבא אסף את כל המשפחה וביקש מאחיי ומאחיותיי שישקלו גם הם לעלות לארץ ישראל. "לכולכם יש ילדים קטנים, תחשבו על העתיד שלהם." האדמה בערה. יהודים הואשמו בפשעים שלא ביצעו, המיסים של עסקי היהודים האמירו. "עַם צריך שתהיה לו אדמה."</p>
			<p class="p">אימא נראתה כמו כלה ביום חופתה. מאז שהגיע המכתב מישראל עשתה כל שביכולתה כדי לשכנע את אבא לעזוב את "האדמה הארורה הזו" ולעלות לארץ הקודש. הוא לא היה קל לשכנוע, ובכל מאודי קיוויתי שידבק בעמדתו שהם מבוגרים מדי לשינויים כאלה. הנחישות של אימא הפתיעה את כולנו ובסופו של דבר השתלמה לה. כן, גם השיחה עם מר פרוינד לא הועילה. אבא קיבל החלטה ולא הייתה דרך חזרה.</p>
			<p class="p">שקלתי לנצל את החיוניות של אימא ולשתף אותה בעניין שיש לי ביוסף. חשבתי שזו הזדמנות שלא תחזור להיכנס לתהליך שידוכים רגע לפני שהם מפליגים לירושלים. אומנם לא הכרנו אותו מספיק, אבל יוסף ביקר בביתנו לא מעט לפני שישראל נסע. אבא ואחיי הגדולים אהרמיישה ושלמה הכירו אותו מהמפגשים עם ישראל ומבית הכנסת. היו לי התלבטויות בנוגע ליוסף; אומנם לא יכולתי להתווכח עם מה שהרגשתי בכל פעם שראיתי אותו או שדמותו חלפה במחשבותיי, אבל הייתי חייבת להודות שלא הכרתי אותו מספיק. רציתי הזדמנות להכיר אותו יותר. </p>
			<p class="p">התגובה של חיה כשראינו את יוסף ברחבת בית הכנסת לא הוסיפה לביטחון שלי. אולי זו גחמת נעורים? נעורים, חייכתי לעצמי בעצבות, כל החברות שלי נשואות, לדבורי יש תינוקת חמודה, רוחמי בהיריון. מעולם לא חשבתי שאנשא ראשונה, אבל בחלומותיי הגרועים ביותר לא דמיינתי שאהיה רווקה בת עשרים. גל רחמים עצמיים שטף אותי. </p>
			<p class="p">רק רשל, שאיבדה את אימה לא מזמן ושהייתה מטופלת באביה ובאחיה הקטנים, יכלה להבין מה מרגישים כשצרות החיים מסיטות את תשומת הלב מהשידוך שלך. בשיחה איתה השבוע אמרתי שאני מרגישה שנהיינו זקנות בטרם עת, שבזבזנו זמן יקר ושאנחנו חייבות לדאוג לעצמנו. באותה השיחה היה רגע שבו הבנתי שאם לא אדאג לעצמי, לא יהיה מי שידאג לי. </p>
			<p class="p">"הערב אדבר עם אימא על יוסף," אמרתי בנחישות, "בימים אלו נחה עליה הרוח."</p>
			<p class="p">רשל הפתיעה אותי בתשובתה. "שום דבר טוב לא יצא לך מהמקום הזה," ענתה בלאות שהוסיפה שנים לשנותיה, "סעי לארץ ישראל, תמצאי בחור טוב, תגדלי ילדים עבריים."</p>
			<p class="p">"אני לא עוזבת אותך לבד ב'מקום הזה'," חיקיתי אותה, "אני אתחתן עם יוסף, את עם לוי, ואנחנו לא צריכות אף אחד." רשל סימנה בידה על פיה, שלא ישמעו אותנו מדברות על לוי. היא האמינה שהבחורים הם אלה שצריכים ליזום את השידוך.</p>
			<p class="p">"פאני," אמרה והביטה לי ישר בעיניים, "משפחת זילבר היא לא מהמשפחות שמתחתנות איתנו, זילבר מחפש זילבר, כסף מעוור עיני חכמים."</p>
			<p class="p">"אני לא מאמינה שגם את חושבת ככה." קמתי ממקומי בכעס וניגשתי לחלון המטבח.</p>
			<p class="p">רשל התקרבה אליי. "סעי, פאני. תבני לך חיים חדשים, אין לך מה לחפש פה יותר."</p>
			<p class="p">עכשיו ששמעתי את אבא מתאר לנו את העתיד העגום הצפוי לנו כאן, התעצמו בי הספקות וגמלה בליבי ההחלטה לתת לעצמי הזדמנות להתחלה חדשה. ההחלטה הזו לא שימחה אותי ולא ריגשה אותי. אומרים שאין שמחה כמו התרת הספקות, ונדמה שהספקות הותרו, אבל השמחה לא באה.</p>
			<p class="p">רובם הגדול של אחיי ואחיותיי חשבו שאבא רואה שחורות במקום שבו אין צורך בכך. נכון, הימים היו קשים, אבל עברנו ימים קשים יותר. מאות שנים קיימת קהילה יהודית ברצ'יטסה. הקהילה שגשגה. יותר ממחצית תושבי העיירה היו יהודים. נוסף על כך השמועות סיפרו שפלשתינה אינה ארץ קלה; הערבים לא עושים חיים קלים למתיישבים היהודים. את חיילי הצאר הכרנו היטב, ואילו את הערבים פחות. גם היה ידוע שהמסע לפלשתינה לא יהיה פשוט, בוודאי לא לילדים קטנים. </p>
			<p class="p">אהרמיישה וחיה היו היחידים שחשבו שיש צדק בדבריו של אבא. </p>
			<p class="p">חיה שיתפה את כולם בהחלטה שלהם לעלות ארצה בקרוב. היא סיפרה שאברום בעלה מטפל במכירת העסק שלו ובהשגת אישורי עלייה. "אנחנו משפחה גדולה, נתמוך זה בזה," ניסתה להרגיע את השאר ונשמעה נלהבת מאוד. היא כבר כתבה לישראל והודיעה לו שהם עושים את כל הסידורים הנדרשים. עד השיחה ההיא בבית הכנסת לא ידעתי שגם בה נכנס הדיבוק הזה. למה שמישהו ירצה לעזוב הכול ולנסוע למקום שהוא לא מכיר? אם כבר הייתי נשואה, לא הייתי מעלה על דעתי לעזוב את רצ'יטסה.</p>
			<p class="p">אהרמיישה לעומתה ביקש עוד זמן לשקול. הוא אמר שלדעתו בכל מקרה מוטב שאבא יגיע ארצה לפני כן ויעביר את רשמיו, ולו כדי שיוכלו להגיע ערוכים יותר לחיים בלבנט.</p>
			<p class="p">"חטא המרגלים!" הזדעק אבא אל מול חוסר האמונה של ילדיו, "אתם שולחים אותי לתור את הארץ? אתם לא מאמינים לאותות ששולח לנו בורא עולם?"</p>
			<p class="p">אימא נכנסה עם צלחת עוגיות גדושה והניחה אותה על השולחן בדיוק כשקולו של אבא רעם. היא הניחה יד על כתפו ולא אמרה דבר. אחרי אתנחתא קצרה המשיך אבא בטון מפויס יותר, "אחרי אלפיים שנות גלות, בורא עולם פותח שוב את זרועותיו וקורא לנו לחזור לארץ אבותינו. אל לנו לשאול שאלות. זו לא עת לפחד, זו השעה לעשות ולשמוע." </p>
			<p class="p">הוויכוחים הסוערים שאפיינו את השעות האחרונות בסלון ביתנו פסקו. אף אחד לא העז להפר את השקט. המילים של אבא המשיכו לרחף בחלל החדר.</p>
			<p class="p">"אני מרגישה את הבהילות עמוק בבטן," שברה אימא את השתיקה המעיקה, "אתם אנשים מאמינים, אנחנו משפחה גדולה." היא חיפשה מילים שיתארו את הבהירות שיש לה בראש, ולבסוף הסכימה לבקשה שהכעיסה את אבא כל כך, "נלך לתור את הארץ בשבילכם, אבל אל תתמהמהו יותר מדי."</p>
			<p class="p">החשש שגורלם של בניו יהיה כמו גורלו של דור המדבר חנק את גרונו של אבא. אימא התיישבה על הספה לצידו, הניחה יד על ירכו ולחשה לו, "לאט־לאט, כולם יגיעו."</p>
			<p class="p">"אני מוזגת תה. מי מצטרף אליי?" שאלה גניה גיסתי, אבל איש לא ענה.</p>
			<p class="p">בין שחשבו שאבא צודק ובין שלא, אף אחד מבני המשפחה לא חשב שיש מקום לבהילות. עבור כולם היה מדובר בהחלטות גורליות שראוי שלא יתקבלו בחיפזון. כאבתי את כאבו של אבא. הוא ידע שהפרעות והפוגרומים שהולכים וסוגרים עלינו לא דומים לשום דבר שחווינו בימי חיינו, וחשב שחיי הנוחות שיצרו לעצמם ילדיו בארץ הולדתם, שהפכה זרה ומנוכרת, הם מסוכנים מאוד. לא ידעתי מה כואב לו יותר; העובדה שהם לא רואים את המציאות נכוחה או העובדה שהוא איבד את היכולת להחליט עבורם. </p>
			<p class="p">קמתי ממקומי ליד חיה ועברתי לספה ליד אימא ואבא. "אנחנו ניסע," אמרתי לאבא בשקט, "חיה ואברום יגיעו מייד אחרינו עם הילדים, והשאר יגיעו בזמנם." לא היה ברור לי אם ניסיתי לשפר את הרגשתו או את הרגשתי.</p>
			<p class="p">החודש הבא הוקדש לאריזות ולפרֵדות מהמשפחה ומהשכנים היהודים. אבא מכר את מעט הדברים שהיו לנו. מכירה של הבית לא באה בחשבון; כמה שפחות לעורר את תשומת ליבן של "הנשמות הטובות".</p>
			<h4 class="h4">***</h4>
			<p class="first">לפני שיצאנו לדרך, חיה חיבקה אותי. "תיכנסי למים ותאמיני שבורא עולם יקרע אותם בשבילך וישם את הים לחורָבָה." הלוואי שהייתה לי אמונה מוחלטת כמו שלה.</p>
			<p class="p">זה היה בוקר מוזר; כל אחיי ואחיותיי היו בבית, בלי הבעלים והנשים ובלי הילדים. זו הייתה הפעם היחידה בחיי שהיינו בהרכב כזה. חיים גדליה ושמואל עליהם השלום נותרו מאחור, וישראל חיכה לנו בארץ ישראל. אימא בכתה, ההתרגשות שאחזה בה בחודשים האחרונים לקראת המפגש עם ישראל פינתה מקומה לגעגועים הצפויים לילדים שבחרו להתעכב ולַפחד שמא יבחרו לא לבוא או חלילה לא יוכלו לבוא.</p>
			<p class="p">"אני פוחדת שאני עושה טעות," מחתה אימא את דמעותיה, "אתם כל החיים שלי, לא אוכל לחיות בלעדיכם ובלי הנכדים לאורך זמן." היפחות גברו.</p>
			<p class="p">כל אחיותיי הקיפו אותה; הבכי של אימא הדביק אותן. אסתר הביאה לה כוס קומפוט מסונן שהכינה. ברל ואהרמיישה התקרבו לערמת הבנות, ושלמה ואבא הצטרפו גם הם. </p>
			<p class="p">התקרבתי אליהם והנחתי יד אחת על חיה ויד אחרת על אסתר. חיה אספה לחיקה את אימא, אבא התקרב לאימא מצידה השני, ובתוך רגע התחברו כולם למעגל אנושי והתמסרו לרגע שקט וחד־פעמי – רגע שבו איש מאיתנו לא היה בעל, אישה, אבא או אימא, אלא כולנו היינו הילדים של אבא ואימא. היו שבכו, היו שחיבקו, היו שהניחו יד על כתף. חיוך הפך לבכי ובכי לצחוק.</p>
			<p class="p">אימא עברה מבת אחת לאחרת ומבן אחד לאחר, הניחה ידיה על לחייו של כל אחד משנים־עשר ילדיה שהיו איתה בחדר, נשקה על מצחם, נפרדה ובירכה בשקט כך שרק מי שבורך שמע. </p>
			<p class="p">לקחתי את מיטלטליי ויצאתי מהבית בפעם האחרונה. האחים שלי עזרו להעמיס את הארגזים על העגלה בעודי מסתכלת על הבית. לא מזמן צבענו את קורות העץ בחום ואת מסגרות החלונות בצהוב בהיר. הווילונות הלבנים המחוררים הוסיפו אור. חייכתי כשראיתי את העיטורים לאורך החזית ממש מתחת לגג, המדמים את אבני המקדש בירושלים. זו הייתה המשימה שלי, והייתי גאה מאוד בצביעה. "את הצעירה ביותר והמוכשרת ביותר בצביעה," אמר אבא כשבחר בי מכולם לצבוע את זיכרון ירושלים. </p>
			<p class="p">כשהתרוממתי על קצות אצבעות רגליי הצלחתי לראות את החצר שמעבר לגדר; את עץ השזיף ואת עץ האגס, את ערוגות הסלק והשעועית ואת ערמת תפוחי האדמה שהתייבשה על יריעת שק גדולה. מישהו אחר כבר ייהנה מטעמם.</p>
			<p class="p">אבא הגיף את תריסי החלונות מבחוץ ונעל כל חלון בקרש שירד באלכסון מהפינה הימנית העליונה עד הפינה השמאלית התחתונה; נעילה שמבצעים רק כשיוצאים מהבית ולא חוזרים לישון בו. מעולם לא ראיתי את החלונות שלנו נעולים מבחוץ.</p>
			<p class="p">הולכים, סימן לי אבא בעיניו. בדרכי לעגלה ליטפתי בידי את קיר הבית, ותחבתי אצבעותיי לחריץ הדואר כדי לספוג עוד קמצוץ מ"החדר הסגור". </p>
			<p class="טקסט-ניקוד-נכון">את הפרֵדות סיימנו בתוך הבית. בחוץ נפרדנו בשקט מאחיי כדי לא לעורר סקרנות יתרה.</p>
			<p class="p">העגלה יצאה לדרך. מימיננו נראה הבית של תלמוד תורה, שבו נמשכו החיים כרגיל. העגלה פנתה שמאלה, ונפרדנו במבטנו גם מבית הכנסת, מביתה של רשל, מהבית של השוחט ומהגימנסיה, שגם בה המשיכו החיים במסלולם. ראיתי את הבנות במרפסת הקומה השנייה. עקפנו את בית הקברות מצידו הימני ונעצרנו מייד אחרי הקתדרלה.</p>
			<p class="p">הסבלים עזרו לנו להעביר את הארגזים לנמל.</p>
			<p class="p">אימא ואבא צעדו לצד הסבלים. אימא נתנה הנחיות וביקשה שייזהרו על הארגז עם הדברים השבירים. אבא התקדם מעט לבדוק איפה הסירה שלנו.</p>
			<p class="p">שלוש שעות ישבנו על הארגזים עד שהגיעה הסירה. אנשים באו והלכו. סירות עגנו ויצאו, אך לא הסירה שלנו. היו כאלו שעלו עם העגלה והסוס על הסירה. חששתי שהסירה תשקע, אבל היא יצאה מהנמל בשלום; לפחות עד לרגע שבו עברו את העיקול ונעלמו מעינינו, הם עוד היו על פני המים.</p>
			<p class="p">ניסיתי לנחש מהארגזים של הממתינים האחרים בנמל לאן הם מפליגים, אם הם נרגשים מהעתיד המזהיר המחכה להם מעבר לדנייפר ואם הם חוששים מהפרידה מהבית. </p>
			<p class="p">מעניין אם מישהו היה יכול לנחש על פי הארגזים שלנו כמה עצובה הייתי.</p>
			<p class="p">ביקשתי רשות מהוריי ויצאתי לחלץ מעט את העצמות. הסתובבתי בנמל. כמה שבועות לפני כן חגגנו שבע מאות שנה להיווסדה של רצ'יטסה. כל העיר לבשה חג. החגיגות נערכו כאן בנמל והתפרשו לאורך הרחובות. ישבנו על הגבעה המפרידה בין העיר לנמל ושמענו הופעות מוזיקה שהגיעו אלינו על כנפי הבריזה. טיפסתי על הגבעה, אל המקום שבו ישבתי בחגיגות. מדהים איך מקום אחד יכול להיות תפאורה לזיכרון המשמח ביותר והעצוב ביותר בעת ובעונה אחת.</p>
			<p class="p">עלינו על הסירה שתיקח אותנו לקייב, והבטתי ברצ'יטסה עד שנעלמה מעיניי. מרגע שעליתי על הסירה התכנסתי בתוך עצמי. לא חלקתי עם ההורים את הפחד, הציפייה, ההתרגשות, הקושי שבפרידה, המועקה, האי־ודאות והגעגוע שהתחלפו אלה באלה בלי הרף. </p>
			<p class="p">האונייה הבאה יצאה מקייב לאודסה, עברה דרך קונסטנטינופול ומשם לנמל יפו שבפלשתינה.</p>
			<p class="p">המסע היה ארוך ומייגע. האור בקצה המנהרה, האור של ישראל, הוא שעזר לאבא ולאימא להתגבר על תלאות הדרך. בגילם זה היה יכול להיות מסע אחד יותר מדי, אבל צלחנו אותו. </p>
			<p class="p">סירות קטנות העבירו את הנוסעים מהאונייה אל החוף, והמטען הגיע בסירות נפרדות. האנדרלמוסיה בחוף הייתה גדולה. אבא, שידע עברית טוב מכולנו, הופתע לגלות שרוב האנשים לא מדברים עברית. הרוכלים צעקו ורצו לעזור, אבל הם דיברו בשפה שלא הבנו. אימא ואבא נראו חסרי אונים. רחמנא ליצלן, בארץ ישראל קיבלו אותנו ישמעאלים. </p>
			<p class="p">איפה ישראל? למה הוא לא בא? אנחנו אבודים כאן. חיכיתי נואשות לישראל שיגיע ויגאל אותנו, ובאותה המידה פחדתי מהמפגש איתו. החשש הלך והתעצם ככל שהתקרב רגע הפגישה. היה ברור לי שברגע שאביט בעיניו אדע אם הוא יודע או לא; אם הוא חושד או לא. הייתי חייבת לדעת. לא יכולתי לחיות עם הספק הזה יותר. ישבנו שלושתנו, אימא, אבא ואני, על שלושה כיסאות סביב שולחן קפה במקום שבו קבענו עם ישראל, ועשינו את מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב – לשתוק. התפללנו וקיווינו לטוב. לא שיתפנו זה את זה במצוקה או בפחד. שתקנו.</p>
			<p class="p">הבטתי סביבי. בעיני רוחי ראיתי את רשל ומרים, חברותיי מהכיתה, יושבות איתי סביב השולחן הזה: </p>
			<p class="p">"זו מודה מכוערת," אמרה רשל. </p>
			<p class="p">"מעניין מאיפה הם הוציאו את הגזרות האלו," הוסיפה מרים. </p>
			<p class="p">"תראו מה הן עשו לסראפן," הצבעתי בעיניי על שתי בחורות שחצו את הכביש לידנו. </p>
			<p class="p">"אני אוהבת במיוחד את הגברים עם השמלות הלבנות," אמרה רשל ושלושתנו פרצנו בצחוק. המחשבה הזו העלתה חיוך על שפתיי. </p>
			<p class="p">לפתע, בין כל האנשים שהתרוצצו בנמל, היה נדמה לי שאני רואה את ישראל צועד בצעדים בטוחים לכיווננו. הצלתי על עיניי בכף ידי וחידדתי את המבט; הצעדים היו צעדיו של ישראל, אבל משהו בו היה שונה. הוא נראה רזה יותר, גידל שפם, תסרוקתו התקצרה ובגדיו היו אחרים. "זה ישראל," קמתי ממקומי. </p>
			<p class="p">"איפה?" שאלה אימא, ושניהם נעמדו. </p>
			<p class="p">שמחתי שהוא לבוש בחליפה, גם אם הבדים היו מעט שונים, קלים יותר. לא יכולתי לדמיין אותו לובש את הבגדים המרושלים שלבשו הגברים בנמל. איזו התרגשות. נופפתי לו בשתי ידיי, וכשזיהה אותנו מייד התפשט חיוך על פניו והוא החיש את צעדיו. שוב נמלאתי בתחושת הביטחון שהייתה לי כשישראל היה בסביבה. גם אימא ואבא הרגישו בזה. פה זה הבית של ישראל, אנחנו אורחים שבאו כדי להישאר.</p>
			<p class="p">אימא חיבקה אותו חזק ולא הרפתה למשך דקות ארוכות. אבא טפח על שכמו ולחץ את ידו. ישראל המשיך לחבק את אימא בשמאלו וקירב אליו את אבא בימינו. הם טפחו זה על גבו של זה, ואבא הפריד את אימא ממנו בעדינות. רק אז התפנה ישראל להסתכל עליי. לא העזתי להסתכל בעיניו. </p>
			<p class="p">"טוב לראות אותך, פאניצ'קה. גדלת ויפית." הוא אימץ אותי לחיקו. ריח גופו השתנה, אבל התחושה שחיבוקו נסך בי הייתה מוכרת. </p>
			<p class="p">"אולי זה לא נראה לך ככה עכשיו, אבל את תאהבי את הארץ הזו. זה הבית שלנו." זה באמת לא נראה לי ככה, והיה לי קשה להאמין שאי פעם ארגיש אחרת.</p>
			<p class="p">ישראל סימן בידו לסבל, והוא התקרב אלינו והעמיס את כל הארגזים והחבילות שהבאנו עימנו על עגלה רתומה לחמור. </p>
			<p class="p">הסבל הלך לצד החמור, ואנחנו צעדנו אחריו בשיירה קצרה לאורך חופה של יפו.</p>
			<p class="p">אימא שילבה את זרועה בזרועו של ישראל וליטפה אותה בידה הפנויה. היא לא דיברה.</p>
			<p class="p">"היהודים חיים בתוך החומות?" שאל אבא והביט בחומה מימיננו.</p>
			<p class="p">"יהודים וערבים," ענה לו ישראל.</p>
			<p class="p">אבא בחן את החומות תוך כדי צעידה. אימא הוציאה מתיקה מניפה, פרשה אותה ונפנפה. אבא הוציא ממחטה מכיסו וספג את הזיעה שנקוותה מעל שפתו העליונה.</p>
			<p class="p">"בואו נעצור רגע לנוח," סימן לנו ישראל לכיוון הסביל.<span class="Annotation-reference"><span>2</span></span> </p>
			<p class="p">הוא פתח את אחד הברזים, מילא את כף ידו במים ושתה. אחר כך הצמיד את שתי כפות ידיו, מילא אותן במים ושטף את פניו. שלושתנו הבטנו בו המומים.</p>
			<p class="p">"א־מחיה,"<span class="Annotation-reference"><span>3</span></span> צחק ישראל.</p>
			<p class="p">"מה נהיה ממך, ישרואל?" נזפה בו אימא.</p>
			<p class="p">חיוך התפשט על שפתיי. מעט מים קרים היו עושים לי טוב עכשיו. החום והלחות הקשו עליי את ההליכה, השיער שלי איבד את צורתו ואפילו הסיכות כבר לא עזרו. אגלי זיעה נטפו במקומות שונים בפניי ומתחת לשמלה.</p>
			<p class="p">"לא תנסו?" שאל ישראל והגניב אליי מבט.</p>
			<p class="p">"בשום פנים ואופן לא," סגרה אימא את הדיון.</p>
			<p class="p">"בואי, נקנה גזוז." ישראל לקח את ידה של אימא. "אתם חייבים לשתות."</p>
			<p class="p">המשכנו לצעוד, והחומה התחלפה בבניין אבן מרשים.</p>
			<p class="p">"מה זה?" שאל אבא.</p>
			<p class="p">"זה הקישלה, בית מעצר עות'מאני."</p>
			<p class="p">ישראל הביט בנו וללא קושי הבחין בחוסר הנוחות שלנו. נפרדנו מהחוף ופנינו ימינה לכיכר שהמתה הולכי רגל, עגלות, חמורים, סוסים ורוכלים בכל פינה.</p>
			<p class="p">"זה מגדל השעון," הציג אותו ישראל בגאווה, "הוא נבנה לפני עשר שנים על ידי צורף יהודי מיפו."</p>
			<p class="p">"דומה לכנסייה," ציין אבא, והמשכנו לפסוע בשקט. כשהתקרבנו לחאן מילאה את הרחוב צחנה.</p>
			<p class="p">ישראל הנחה את הסבל לאן להעביר את המטען, שילם לו ופנה לבעל החאן. אחרי כמה מילות פרידה עלינו על כרכרה רתומה לסוסים שישראל קרא לה דיליז'נס. המיטלטלין הועמסו בחלק האחורי, אנחנו ישבנו בחלק הקדמי, והרכָּב ישב על הכיסא הקדמי. עברו יומיים עד שהגענו לחיפה, למקום שעתיד להיות הבית שלנו.</p>
			
			
				
					<p class="footnote"><span class="Annotation-reference">1</span>	ביידיש: מעשיות.</p>
					<p class="footnote">2	בערבית: ברזייה.</p>
					<p class="footnote"><span class="Annotation-reference">3</span>	ביידיש: משיב נפש.</p>
				
			
		</div>
	
			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 42.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות