משפחת מקנזי 5 משחקו של מקנזי 142
ספרים נוספים:

הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
משפחת מקנזי 5 משחקו של מקנזי 142

לינדה האוארד
הסוכן החשאי צ’אנס מקנזי מתחקה אחר עקבותיו של פושע אכזרי, צ’אנס המתבודד סבור כי מצא פיתיון מושלם שיסייע לו ללכוד את הפושע. הוא מגלה שלפושע החמקן יש בת שאיש אינו יודע על קיומה. צ’אנס הופך את עצמו לאדם היחידי שבו בוטחת סאני מילר. אחר כך הוא מוודא שלאביה, שנעלם מן השטח לפני זמן רב ייוודע עליהם. אבל צ’אנס לא תיאר לעצמו שלסאני סיבות משלה להסתתר מאביה – ועתה התרמית שלו מסכנת יותר מאי פעם את כל מה שיקר לליבם...
שם: משפחת מקנזי 5 משחקו של מקנזי 142
מחבר/ת: לינדה האוארד
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011632345
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
קרא פרק ראשון
				<h2>1</h2>
<p>צ׳אנס אהב אופנועים. החיה הגדולה שבין רגליו פעמה בעוצמה כשהוא דהר לאורך הדרך הצרה המתפתלת, הרוח בשערו, והוא הרכין את גופו אל העיקולים עם הכלי, עד שנעשו אחד, החיה והמכונה. לא היה בעולם אופנוע שנשמע כמו הארלי־דייווידסון, עם אותה נהמה עמוקה ומשתנקת שהדהדה לאורך גופו. הרכיבה על האופנוע תמיד גרמה לו זקפה, ותגובת קרביו למהירות ולעוצמה לא הפסיקה לשעשע אותו.</p>
<p>יש מיניות בסכנה. כל לוחם יודע את זה, אף שאנשים לא יקראו על כך במוספי סוף השבוע. אחיו ג׳וש הודה בפה מלא שהנחתת מטוס קרב על סיפון של נושאת מטוסים תמיד הדליקה אותו. "זה לא רחוק מאורגזמה," כך תיאר זאת ג׳וש. ג׳ו, שיכול להטיס כל מטוס, נמנע מלהגיב, אך תמיד חייך חיוך איטי ויודע.</p>
<p>אשר לאחיו דין ולו, צ׳אנס ידע שהיו מקרים, לאחר שהם יצאו ממצבי מתח, בדרך כלל לאחר אירועים שכללו ירי, שבהם מה שהם רצו יותר מכול היה אישה מתחתיהם. היצר המיני של צ׳אנס היה עז באותן הזדמנויות. גופו היה מוצף באדרנלין ובטסטוסטרון, הוא חש חי ונזקק נואשות לגוף רך של אישה שבו הוא יוכל לקבור את עצמו ולהשתחרר מהמתח. למרבה הצער, היצר הזה תמיד נאלץ לחכות – לחכות עד שהוא היה במקום מוגן, אולי אף במדינה אחרת לגמרי. לחכות עד שהייתה אישה מעוניינת בהישג יד. ויותר מכול, לחכות עד שהוא יירגע מספיק ויהיה תרבותי יחסית במיטה.</p>
<p>אך נכון לעכשיו, זה רק ההארלי והוא, משב אוויר ההרים המתוק בפניו, והתערובת הפנימית של השמחה והפחד בנוגע לשיבה הביתה. אילו אימא הייתה רואה אותו רוכב על האופנוע בלי קסדה, היא הייתה מכה בישבנו, ולכן הקסדה הייתה איתו, קשורה היטב מאחורי המושב. הוא יחבוש אותה לפני שירכב במתינות במעלה ההר לקראתם. אביו לא יקנה את זה, אך הוא לא יאמר דבר, כי וולף מקנזי יודע איך זה לעוף לשמיים.</p>
<p>הוא הגיע לפסגת הרכס, וביתו של דין נגלה לעיניו בעמק הרחב שמתחת. הבית היה גדול, בן חמישה חדרי שינה וארבעה חדרי רחצה, אך לא מנקר עיניים. דין בנה בחוש את הבית כך שלא ימשוך תשומת לב לא רצויה. הוא לא נראה גדול כמו שהוא, מאחר שחלק מהחדרים היו תת־קרקעיים. הוא גם בנה אותו מוגן ככל האפשר. הוא מיקם אותו כך שהייתה ממנו תצפית בלתי מוגבלת לכל עבר, אך נעזר במבנה הקרקע המקורי כדי לחסום גישה קרקעית מכל צד, פרט לדרך הראשית. הדלתות היו מפלדה והותקנו בהן מנעולים משוכללים. החלונות היו מחוסמים, ועלו לו לא מעט. קירות אסטרטגיים היו משוריינים מבפנים, וגנרטור חירום הותקן במרתף. במרתף היה מוסתר גם אמצעי מילוט נוסף, לשעת הצורך. חיישני תנועה היו מותקנים ברחבי הבית, וכשצ׳אנס הוביל את האופנוע לשביל הגישה הוא ידע שהגעתו כבר נקלטה והועברה.</p>
<p>דין לא כלא את משפחתו, אך אמצעי ההגנה היו שם ליתר ביטחון. בהתחשב בעיסוקם, זה היה חכם להיזהר, ודין תמיד התכונן לשעת חירום והכין תוכניות גיבוי.</p>
<p>צ׳אנס כיבה את המנוע וישב לרגע כדי לאפשר לחושיו לחזור למצבם הנורמלי בזמן שהעביר את ידו בשערו הסתור מהרוח. לאחר מכן הוא הוריד את הרגלית בבעיטה, השעין עליה את ההארלי וירד כמו שהיה יורד מסוס. הוא הוציא תיקייה דקה מתא החפצים ועלה למרפסת הרחבה והמוצלת.</p>
<p>זה היה יום קיץ חמים של אמצע אוגוסט, והשמיים היו כחולים צלולים, ללא שום ענן. סוסים רעו בשלווה בשדה המרעה, אף שכמה מהסקרנים שבהם התקרבו לגדר להתבונן בעיניים כהות ענקיות מימיות במכונה הרעשנית שנכנסה בשאגה לשביל הגישה. דבורים זמזמו סביב פרחיה של ברי, וציפורים צייצו ללא הפסקה בין העצים. ויומינג, הבית. הוא אינו רחוק – ההר של מקנזי, עם הבית שהשתרע על ראש ההר, הבית שבו ניתנו לו... חיים חדשים וכל הדברים החשובים לו.</p>
<p>"הדלת פתוחה." קולו הנמוך והרגוע של דין בקע ממכשיר האינטרקום שלצד הדלת. "אני במשרד."</p>
<p>צ׳אנס פתח את הדלת ונכנס, רגליו הנעולות במגפיים לא השמיעו קול כשהוא צער לאורך המסדרון לעבר משרדו של דין. בנקישות קטנות נסגרו מנעולי הדלת מאחוריו באופן אוטומטי. הבית היה שקט, וזה אומר שברי והילדים אינם בבית. אילו ניק הייתה במקום כלשהו בבית, היא הייתה רצה אליו בצרחות, משליכה את עצמה לזרועותיו, מקשקשת ללא הרף באנגלית העילגת שלה, בעודה אוחזת בפניו בכפות ידיה הקטנות ומוודאת שלא יסיר ממנה את תשומת ליבו – כאילו היה מעז להוריד את עיניו. ניק הייתה כמו חפיסה זעירה של חומר נפץ מסוכן. חייבים להשגיח עליה היטב.</p>
<p>דלת משרדו של דין הייתה סגורה באופן מפתיע. צ׳אנס עצר לרגע, ואז פתח אותה בלי לדפוק.</p>
<p>דין היה מאחורי שולחן הכתיבה, מחשבו פעל, החלונות פתוחים לאוויר החמים והרענן. הוא העניק לאחיו את אחד מחיוכיו החמים הנדירים. "תסתכל על מה אתה דורך," הוא יעץ. "זאטוטים בדרך."</p>
<p>צ׳אנס השפיל את עיניו מיידית ובדק את הרצפה, אך הוא לא הבחין באף אחד משני התאומים. "איפה?"</p>
<p>דין נשען מעט לאחור וחיפש אחר ילדיו. כשהוא איתר אותם הוא אמר, "מתחת לשולחן הכתיבה. כשהם שמעו שאני מכניס אותך הם התחבאו."</p>
<p>צ׳אנס הרים גבה. למיטב ידיעתו, התאומים בני עשרת החודשים לא נהגו להתחבא ממישהו או ממשהו. הוא הביט ביתר תשומת לב וראה ארבע כפות ידיים שמנמנות של תינוקות מציצות מתחת למחסה שולחן הכתיבה של דין. "הם לא כל כך מוצלחים בזה," הוא העיר. "אני יכול לראות את הידיים שלהם."</p>
<p>"תעזוב אותם בשקט, הם טירונים בתחום. הם התחילו לעשות את זה רק השבוע. הם משחקים בהסתערות."</p>
<p>"הסתערות?" צ׳אנס נלחם בדחף לפרוץ בצחוק ואמר, "מה אני אמור לעשות?"</p>
<p>"פשוט תעמוד. הם יפרצו מהמחסה ברגע שהם יוכלו לזחול ולתפוס בקרסוליים שלך."</p>
<p>"יש בזה נשיכות?"</p>
<p>"עדיין לא."</p>
<p>"בסדר. מה הם יעשו איתי אחרי שהם יתפסו אותי?"</p>
<p>"הם עדיין לא הגיעו לזה. בינתיים הם רק מושכים את עצמם לעמידה, עומדים וצוחקים." דין גירד את הלסת שלו בהרהור. "אולי הם ישבו על כפות הרגליים שלך כדי שלא תזוז, אך בדרך כלל הם אוהבים לעמוד, ולא ירצו לשבת."</p>
<p>ההסתערות החלה. למרות התראתו של דין, צ׳אנס בכל זאת הופתע. הם היו שקטים מאוד, יחסית לתינוקות. הוא נאלץ להעריץ את דיוקם. הם פרצו מתחת לשולחן הכתיבה בזחילה מהירה, רגליהם הקצרות והשמנמנות דחפו, ובקריאות ניצחון זהות נצמדו לקרסוליו. כפות ידיים שמנמנות אחזו במכנסי הג׳ינס שלו. זה שמשמאל צנח על כף רגלו לרגע, אך שינה את דעתו לגבי הטקטיקה והסתובב כדי להתחיל למשוך את עצמו לעמידה. זרועות תינוקיות נכרכו סביב ברכיו ושני הכובשים הקטנים צרחו בעונג, צחקוקיהם הגועשים גרמו לשני הגברים לפרוץ בצחוק.</p>
<p>"מדליק," אמר צ׳אנס בהערצה. "תינוקות טרף." הוא השליך את התיקייה על שולחן הכתיבה של דין והתכופף כדי להרים את הלוחמים הקטנים בזרועותיו, הושיב כל ישבן מחותל על אמה שרירית. קמרון וזק חייכו אליו, שש שיני חלב לבנות זעירות נוצצות בכל פנים זהות, ובן רגע הם החלו לטפוח על פניו בכפות ידיהם השמנמנות, למשוך באוזניו, לחפור בכיסי חולצתו. הוא הרגיש כאילו הוא מותקף בידי שתי סוכריות מרשמלו צרחניות, כבדות במיוחד.</p>
<p>"אלוהים אדירים," הוא אמר בפליאה. "הם שוקלים טון." הוא לא ציפה שהם יגדלו כל כך במהלך החודשיים שבהם הוא לא ראה אותם.</p>
<p>"הם כמעט הגיעו לגודל של ניק. היא עדיין כבדה מהם, אבל אני מוכן להישבע שהם נראים כבדים יותר." לתאומים היה מבנה גוף מוצק וחסון וכבר התחילו להראות סימנים שהם דומים לבני משפחת מקנזי, בעוד ניק הייתה עדינה כמו מרי סבתה.</p>
<p>"איפה ברי וניק?" צ׳אנס שאל, מתגעגע לגיסתו היפה והנמרצת ולאחייניתו השדונית העליזה.</p>
<p>"היה לנו משבר נעליים. אל תשאל..."</p>
<p>"איך קורה לכם משבר נעליים?" צ׳אנס שאל כיוון שלא הצליח להתאפק. הוא התיישב בכורסה גדולה ונוחה מול שולחן הכתיבה של דין, והציב את התאומים ביתר נוחות על ברכיו. הם איבדו עניין במריטת אוזניו והחלו לפטפט זה עם זה, להושיט ידיים ולשלב את זרועותיהם ואת רגליהם, כאילו חיפשו את הקרבה שהכירו ברחם. צ׳אנס ליטף אותם באופן לא מודע, נהנה מרכות עורם, ממגע התינוקות שהתפתלו בזרועותיו. כשגדלו, כל תינוקות משפחת מקנזי התרגלו לכך שבני המשפחה המורחבת נוגעים בהם באהבה.</p>
<p> </p>
<p class="noindent">דין שילב את כפות ידיו מאחורי ראשו, גופו הגדול והחזק רגוע. "ראשית, יש פה בת שלוש שאוהבת את נעלי הלק השחורות החגיגיות שלה. ואז אתה עושה טעות טקטית חמורה ומרשה לה לצפות ב<b>קוסם מארץ עוץ</b>." פיו הרציני התעקל, ועיניו הבהירות נצצו בשעשוע.</p>
<p>צ׳אנס תפס כהרגלו את המצב מייד, והיכרותו עם בת השלוש המסוימת אפשרה לו להניח הנחה הגיונית – ניק החליטה שהיא חייבת שיהיו לה נעליים אדומות. "איך היא ניסתה לצבוע אותן?"</p>
<p>דין נאנח. "שפתון, אלא מה?" לכל אחד מבני מקנזי הצעירים הייתה תאונת שפתון. זאת הייתה מסורת משפחתית, שג׳ון הוא שהתחיל אותה בגיל שנתיים כשהשתמש בשפתון החביב על אימו לצבוע מחדש את שורות האותות שעל חליפת המדים של ג׳ו. קרוליין הרשימה בזעמה, מאחר שהגוון לא היה רגיל ומציאת שפתון חדש הייתה הרבה יותר מסובכת מאשר החלפת האותות הצבועים שסימלו את המדליות שג׳ו זכה בהן ואת התפקידים שהוא ביצע.</p>
<p>"לא הצלחתם לנגב את זה?" התאומים גילו את אבזם החגורה שלו ואת הרוכסן, וצ׳אנס הניע את הידיים הקטנות העסוקות שניסו להפשיטו. הם החלו להתפתל כדי לרדת, והוא התכופף כדי להניח אותם על הארץ.</p>
<p>"סגור את הדלת," דין הורה, "אחרת הם יברחו."</p>
<p>צ׳אנס נשען אחורה, מתח את זרועו הארוכה וסגר את הדלת בדיוק בזמן. שני אומני הבריחה בחיתולים כמעט הגיעו אליה. החירות נמנעה מהם ולכן הם צנחו על ישבניהם ושקלו את המצב. לאחר מכן הם פתחו בסיור זחילה ברחבי החדר.</p>
<p>"הייתי יכול לנגב את זה," המשיך דין בקול אדיש, "אילו הייתי יודע על כך. למרבה הצער, ניק ניקתה את הנעליים בכוחות עצמה. היא שמה אותן במדיח הכלים."</p>
<p>צ׳אנס הטיל לאחור את ראשו ופרץ בצחוק.</p>
<p>"ברי קנתה לה זוג נעליים אחר אתמול. טוב, אתה יודע איך ניק תמיד יודעת מה היא רוצה ללבוש. היא העיפה מבט אחד בנעליים, אמרה שהן מגעילות, אפילו שהן היו זהות לאלה שהיא הרסה, וסירבה לנסות לנעול אותן."</p>
<p>"ליתר דיוק," תיקן אותו צ׳אנס, "היא בטח אמרה שהן מכועיות."</p>
<p>דין הסכים. "היא משתפרת עם הרי"ש ועם הלמ"ד. היא מתאמנת ואומרת את המילים החשובות כמו סוכרייה שוב ושוב לעצמה."</p>
<p>"היא כבר יודעת להגיד צ׳אנס במקום דאנס?" צ׳אנס שאל, כי ניק סירבה בכל תוקף להודות בכך שהיא אינה יכולה לבטא את שמו כראוי. היא התעקשה שכולם אומרים את זה לא נכון, חוץ ממנה.</p>
<p>פניו של דין היו חסרות הבעה. "אין סיכוי."</p>
<p>צ׳אנס צחק והתחרט ששאל. "אני מבין שברי לקחה את המתוקה שלי לקניות כדי שהיא תוכל לבחור בעצמה את הנעליים."</p>
<p>"בדיוק." דין העיף מבט כדי לבדוק מה שלום צאצאיו המשוטטים. כאילו המתינו לתזכורת הורית, ראשית קם ולאחר מכן זק צנחו על ישבניהם והשמיעו קריאות התראה קצרות, וכל אותה עת בחנו את אביהם בציפייה.</p>
<p>"שעת הארוחה," אמר דין וסובב את כיסאו כדי שיוכל להוציא שני בקבוקים ממקרר קטן שמאחורי השולחן. הוא הושיט אחד לצ׳אנס. "תפוס ילד."</p>
<p>"אתה מוכן, כמו תמיד," העיר צ׳אנס כשהוא ניגש לתאומים והתכופף להרים אחד בזרועותיו. הוא הרים את התינוק והציץ לרגע בפנים הזעופות הקטנות כדי לוודא שבידיו התאום שהוא חשב שהוא מחזיק. זה אכן היה זק. צ׳אנס התקשה לומר איך הוא מבדיל בין התאומים, איך מישהו מבני המשפחה הצליח להבדיל ביניהם, מאחר שהתינוקות היו כה זהים שרופא הילדים שלהם הציע להצמיד צמידי זיהוי לקרסוליהם. אך לכל אחד מהם הייתה אישיות ברורה משל עצמו, דבר שבא לידי ביטוי בהבעות פניהם, כך שאיש מבני המשפחה מעולם לא בלבל ביניהם.</p>
<p>"אני חייב להיות מוכן. ברי גמלה אותם לפני חודש, והם לא מוכנים לחכות בסבלנות לארוחה."</p>
<p>עיניו הכחולות העגולות של זק התמקדו חזק בבקבוק שבידו של צ׳אנס. "למה היא גמלה אותם כל כך מהר?" צ׳אנס שאל כשהוא שב למושבו והניח את התינוק בעיקול זרועו השמאלית. "היא היניקה את ניק עד גיל שנה."</p>
<p>"תכף תראה," אמר דין ביבושת והושיב את קם על ברכיו.</p>
<p>ברגע שצ׳אנס הביא את הבקבוק להישג ידיו הקטנות והשמנמנות של זק תפס אותו התינוק והוליך אותו לפיו הפתוח והרעבתן. הוא לפת בחוזקה את הפטמה. אף שהוא החליט להניח לדודו להחזיק את הבקבוק, הוא וידא שהמצב לא ישתנה באמצעות אחיזת פרק כף ידו של צ׳אנס בשתי ידיו וכריכת שתי רגליו השמנמנות סביב אמתו של צ׳אנס. לאחר מכן הוא החל למלמל בעודו מוצץ והפסיק רק כדי לבלוע.</p>
<p>מלמול דומה נשמע מברכו של דין. צ׳אנס העיף לשם מבט וראה את זרועו של אחיו לכודה באותו האופן, כששני הפראים הקטנים נאחזו בארוחותיהם.</p>
<p>חלב בעבע סביב פי ניצן הוורד של זק, וצ׳אנס עפעף כאשר שש שיניים לבנות זעירות נגסו בפטמת הפלסטיק.</p>
<p>"אה, אין פלא שהיא גמלה אותך!"</p>
<p>זק לא הפסיק לנשוך, למצוץ ולמלמל, אך הוא העיף מבט שחצני אגבי לעבר דודו בטרם השיב את מלוא תשומת ליבו למילוי קיבתו.</p>
<p>דין צחק חרש והרים את קם כדי לחכך את אפו ברגליים הקטנות שנאחזו בנחישות באמתו. קם הפסיק כדי להזעיף את פניו לנוכח ההפרעה, ואז שינה את דעתו, ולבסוף זיכה את אביו בחיוך חלבי עם גומת חן. שנייה לאחר מכן נעלם החיוך כשהוא שב והסתער על הבקבוק.</p>
<p>פלומת השיער השחורה של זק הייתה רכה כמו משי על זרועו של צ׳אנס. הוא חשב שכיף לגעת בתינוקות, אף שלא סבר כך בפעם הראשונה שבה החזיק תינוק. התינוק המדובר היה ג׳ון שצרח עד השמיים בגלל כאבי בקיעת שיניים.</p>
<p>צ׳אנס לא הספיק להיות עד אז במשפחת מקנזי זמן רב, רק מספר חודשים, והוא עדיין נזהר מאוד מהאנשים האלה. הוא בקושי הצליח להשתלט על הדחף להגיב באלימות כשמישהו נגע בו, אך עדיין קפץ כמו חיית פרא מפוחדת. ג׳ו וקרוליין הגיעו לביקור, ומהבעות פניהם כשהם הגיעו לבית ניתן היה להבין שזאת הייתה נסיעה ארוכה מאוד. אפילו ג׳ו, שבדרך כלל היה מרוסן ולא רגשן, היה מתוסכל מכישלון מאמציו להרגיע את בנו, וקרוליין הייתה סחוטה לחלוטין בגלל הבעיה שעליה לא הצליחה להתגבר בעזרת היגיון הברזל הרגיל שלה. שערה הבלונדיני היה סתור, ועיניה הירוקות הביעו תערובת מדהימה של דאגה ושל זעם.</p>
<p>כשהיא עברה ליד צ׳אנס היא סבה לפתע על עקביה והפקידה את התינוק הצורח בידיו. מבוהל, מזועזע, הוא ניסה לקפוץ אחורה, אך בטרם הוא הבין מה קורה הוא היה האחראי הבלעדי לאדם הקטן הצורח. "יופי," היא אמרה בהקלה ובביטחון מושלם, "אתה תרגיע אותו."</p>
<p>צ׳אנס נתקף בפאניקה. פלא שהוא לא הפיל את התינוק. הוא מעולם לא החזיק תינוק, והוא לא ידע מה לעשות איתו. מבחינה כלשהי הוא היה המום מכך שקרוליין הפקידה את ילדה הנערץ בידיו, ילד רחוב, שמרי, אימא, הכניסה הביתה. למה האנשים האלה לא רואים מיהו? למה הם לא מבינים שהוא חי ברחוב, בעולם שבו או שאתה הורג או שאתה נהרג, ושמוטב להם לשמור ממנו מרחק?</p>
<p>אלא שאף אחד לא חשב שזה שהוא מחזיק את התינוק אמור להפתיע אותם או להפחיד אותם, אף שבשעת הבהלה שלו הוא אחז בג׳ון בידיים פרושות, בין שתי כפות ידיו החזקות.</p>
<p>אך שקט מבורך נפל על הבית. ג׳ון הפסיק לבכות מרוב פחד. הוא בהה בעניין באדם החדש ובעט ברגליו. מתוך אינסטינקט, צ׳אנס שינה את אחיזתו בתינוק וערסל אותו בזרועו כמו שראה את האחרים עושים. התינוק הזיל ריר. סינר קטן היה קשור סביב צווארו, וצ׳אנס נעזר בו לנגב את רוב הרוק. ג׳ון קלט את ההזדמנות הזו ואחז באגודלו של צ׳אנס. הוא הכניס מייד את האצבע לפיו ולעס אותה. צ׳אנס קפץ למגע החניכיים הקטנים הקשים ששתי שיניים זעירות וחדות החלו לבקוע מהן. הוא העווה את פניו כשהוא חש בכאב, אך לא עשה דבר, והרשה לג׳ון להשתמש באגודלו בתור טבעת נגיסה עד שאימא הצילה אותו כשהיא הביאה מטלית רטובה וקרה שהתינוק יוכל ללעוס.</p>
<p>צ׳אנס ציפה אז שייקחו ממנו את התינוק, כי לאימא בדרך כלל לא הייתה סבלנות לחכות עד שנכדה יגיע לידיה. אך באותו היום כולם שמחו מאוד להשאיר את ג׳ון בידיו, כולל התינוק עצמו, ולאחר זמן קצר נרגע צ׳אנס והחל לצעוד מסביב ולהצביע על דברים שיעניינו את ידידו הקטן. ג׳ון בחן את כולם בצייתנות, בעודו לועס את המטלית המרגיעה.</p>
<p>זאת הייתה ההיכרות שלו עם תינוקות, ומאז הוא היה שפוט של מצעד האחיינים שאחיו וגיסותיו הפוריים הביאו לעולם על בסיס קבוע. נראה שמצבו מחמיר, מאחר שבמחיצת שלושת הילדים של דין הוא היה סמרטוט.</p>
<p>"דרך אגב, מריס בהיריון."</p>
<p>ראשו של צ׳אנס התרומם מייד, וחיוך רחב האיר את פניו השזופות. אחותו התינוקת התחתנה לפני תשעה חודשים והייתה לחוצה מאחר שהיא לא נכנסה להיריון מייד.</p>
<p>"מתי היא אמורה ללדת?" הוא תמיד הקפיד לארגן את העניינים כך שיוכל להגיע הביתה כשייוולד בן מקנזי החדש. מבחינה רשמית, התינוק הזה יהיה מק'ניל, אך זוהי נקודה שולית.</p>
<p>"במרץ. היא אומרת שהיא תשתגע עד אז, כי מק לא מרשה לה לצאת מטווח הראייה שלו."</p>
<p>צ׳אנס צחקק. פרט לאביה ולאחיה, מק הוא הגבר היחידי שמריס הכירה שהיא לא הצליחה להפחיד. זאת אחת מהסיבות לכך שהיא כל כך אוהבת אותו. אם מק החליט להשגיח על מריס במהלך הריונה, אין לה סיכוי להימלט לאחת מאותן רכיבות ארוכות וקשות שהיא כה חיבבה.</p>
<p>דין הנהן לעבר התיקייה שעל שולחנו. "אתה מתכוון לספר לי על כך?"</p>
<p>צ׳אנס הבין שדין שואל לא רק על תוכן התיקייה. הוא שואל למה צ׳אנס לא העביר את החומר, אלא הביא עותק באופן אישי. דין הכיר את לוח הזמנים של אחיו. הוא היה האדם היחידי, פרט לצ׳אנס עצמו, שהכיר את לוח הזמנים שלו, לכן הוא ידע שצ׳אנס היה אמור להיות בצרפת. הוא שאל גם למה הוא לא קיבל הודעה מראש בנוגע לשינוי תוכנית המסע של צ׳אנס, למה אחיו לא הודיע לו פשוט בטלפון על הגעתו.</p>
<p>"לא רציתי שיהיה שום סיכוי שמשהו יודלף."</p>
<p>דין הרים גבה. "יש לנו בעיות אבטחה?"</p>
<p>"לא משהו שידוע לי עליו," אמר צ׳אנס. "מה שאני לא יודע עליו הוא שמדאיג אותי. אבל כמו שאמרתי, אסור שאף אחד ישמע על כך. זה בינינו."</p>
<p>"עכשיו עוררת את סקרנותי." עיניו הכחולות הקרירות של דין נצצו בעניין.</p>
<p>"לקריספין האוור יש בת."</p>
<p>דין לא התרומם מתנוחתו הרגועה, אך הבעת פניו קפאה. קריספין האוור היה המבוקש מספר אחת ברשימת המבוקשים שלהם במשך שנים, אך האוור הטרוריסט היה חמקן כשם שהיה אכזרי. עליהם למצוא דרך להתקרב אליו, נקודת תורפה שאותה הם יוכלו לנצל, או פיתיון שהם יכולים להיעזר בו כדי לפתות אותו להיכנס למלכודת. יש רישום על נישואים בלונדון לפני שלושים וחמש שנים בערך, אבל אשתו של האוור, ששם נעוריה היה פמלה ויקרי, נעלמה, ולא נמצא שום תיעוד לגביה. צ׳אנס, כמו כולם, שיער שהאישה נרצחה זמן קצר לאחר הנישואים, או על ידי האוור או על ידי אחד מאויביו.</p>
<p>"מיהי הבת?" דין שאל. "איפה היא?"</p>
<p>"שמה סוניה מילר, והיא כאן, בארצות הברית."</p>
<p>"אני מכיר את השם הזה," אמר דין, מבטו מתחדד.</p>
<p>צ׳אנס הנהן. "ליתר דיוק, היא השליחה שהחבילה שהיא הייתה אמורה להעביר נשדדה לכאורה מידיה בשבוע שעבר בשיקגו."</p>
<p>דין לא החמיץ את הלכאורה, אך הרי הוא מעולם לא החמיץ דבר. "אתה חושב שזה היה מבוים?"</p>
<p>"אני חושב שזאת אפשרות סבירה בהחלט. מצאתי את הקשר כשביררתי על הרקע שלה."</p>
<p>"האוור היה אמור לדעת שיחקרו אותה בעקבות איבוד החבילה, במיוחד בגלל שהחבילה הכילה מסמכי חלל. למה לו להסתכן?"</p>
<p>"אולי הוא לא חשב שנמצא משהו. היא מאומצת. האל ואלינור מילר רשומים כהוריה, והם נקיים לגמרי. לא הייתי יודע שהיא מאומצת, אלמלא ניסיתי להוציא את תעודת הלידה שלה מהמחשב. ונחש מה... להאל ולאלינור מעולם לא נולדו ילדים. לסוניה מילר הקטנה לא הייתה תעודת לידה. לכן חיטטתי קצת ומצאתי את תיק האימוץ..."</p>
<p>דין הרים גבה. אימוץ פתוח עורר בעיות כה רבות, עד שהוביל לחזרה לתיקים סגורים. אלו, בשילוב עם חוקי שמירת הפרטיות ואמצעי ההגנה האלקטרוניים, הקשו מאוד על איתור התיקים הסגורים, שלא לדבר על חדירה אליהם. "האם השארת עקבות?"</p>
<p>"שום דבר שיכול להוביל אלינו. עברתי דרך כמה שרתי ביניים, ואז פרצתי לתוך משרדי מס ההכנסה והגעתי לקובץ דרך המערכת שלהם."</p>
<p>דין גיחך. אם מישהו שם לב לרחרוח במחשב, הוא לא ידבר על זה כלל. אף אחד לא העז להתעסק עם אנשי מס ההכנסה.</p>
<p>זק סיים את הבקבוק שלו. אחיזתו האיתנה נחלשה וראשו נשען על זרועו של צ׳אנס כשהוא נאבק לרגע בשינה. מתוך אינסטינקט, הרים צ׳אנס את התינוק לכתפו והחל לטפוח על גבו. "מיס מילר מועסקת כשליחה במשך מעט יותר מחמש שנים. יש לה דירה בשיקגו, אך שכניה אומרים שהיא נמצאת שם לעיתים רחוקות. אני נאלץ לחשוב שזה משהו שמבוים לאורך זמן, שהיא עובדת עם אביה מההתחלה."</p>
<p>דין הנהן. עליהם לחשוב על הרע מכול, מאחר שזו עבודתם. רק כשהם מצפים לרע מכול הם יהיו מוכנים להתמודד איתו.</p>
<p>"חשבת על משהו?" הוא שאל. הוא הוציא את הבקבוק מאחיזתו הרפויה של זק והרים בעדינות את התינוק הישן לכתפו.</p>
<p>"חשבתי להתקרב אליה. לגרום לה לבטוח בי."</p>
<p>"היא לא תהיה מאלה שבוטחות בקלות."</p>
<p>"יש לי תוכנית," אמר צ׳אנס וגיחך, כי זה היה המשפט האהוב על דין.</p>
<p>דין גיחך בתשובה, ואז השתתק לרגע כשלוח בקרת אבטחה על הקיר צלצל חרש. הוא העיף מבט לעבר מסך האבטחה. "תתכונן," הוא הציע.</p>
<p>"ברי וניק הגיעו הביתה."</p>
<p>שניות לאחר מכן נפתחה דלת הכניסה וצווחה מלאה את הבית. "דוד דאנס! דודאנס... דודאנס!" הדקלום לווה בקול צעדים זעירים רצים וקופצניים לאורך המסדרון כשקרבו מצהלות שמחתה של ניק לכבוד ביקורו. צ׳אנס נשען לאחור בכורסה ופתח את דלת המשרד רק רגע לפני שניק נורתה דרך הפתח, כל גופה הקטן רעד משמחה ולהיטות.</p>
<p>היא קפצה עליו, והוא הצליח לתפוס אותה בזרועו החופשית והעלה אותה על ברכיו. היא השתהתה כדי להעניק נשיקת אחות גדולה ולטפוח על עורפו של זק, בלי קשר לכך שהיה גדול כמעט כמותה, ואז הפנתה את כל תשומת ליבה היוקדת לצ׳אנס.</p>
<p>"אתה נישאיי אציינו?" (השגיאות במקור, דיבור ילדותי – העורכת) היא שאלה בתוקף כשהרימה את פניה לנשיקתו. הוא נשק לה, חיכך את אפו בלחייה ובצווארה הרכים והצחיק אותה, שאף לקרבו את הניחוח התינוקי המתקתק שעדיין היה לה.</p>
<p>"רק לכמה ימים," הוא אמר למרבה אכזבתה. היא הייתה עכשיו מספיק בוגרת כדי להבחין בהיעדרויותיו התכופות והארוכות, ובכל פגישה איתו היא ניסתה לשכנע אותו להישאר.</p>
<p>היא הזעיפה פנים. לאחר מכן, כיוון שהיא הייתה ניק, היא החליטה לעבור לעניינים חשובים יותר. פניה התבהרו. "אז אפשיי ינסוע עיי האופנוע שייך?"</p>
<p>הוא נבהל. "לא," הוא אמר בתקיפות. "אסור לך לנסוע עליו, לשבת עליו, להישען עליו ולא לשים שום צעצוע עליו, אלא אם כן אני נמצא איתך." כשמדובר בניק אסור להשאיר דברים ליד המקרה. היא הפרה הוראות ברורות רק לעיתים נדירות, אך היא ידעה למצוא בגאוניות פרצות להשתחל דרכן. אפשרות נוספת עלתה על דעתו. "אסור לך גם להושיב עליו את קם או את זק." הוא פקפק בכך שהיא תהיה מסוגלת להרים אותם, אך לא היה מוכן לקחת סיכון.</p>
<p>"תודה," אמרה ברי שנכנסה בזמן לשמוע את התוספת ביבושת. היא התכופפה לנשק לו על הלחי ובו־זמנית הרימה את זק מזרועותיו כדי שיוכל להישמר מרגליה של ניק. כל הזכרים של משפחת מקנזי, ברגע זה או אחר, נפלו קורבן לבעיטת רגל זעירה במבושיהם.</p>
<p>"המשימה בוצעה?" דין שאל. הוא נשען לאחור בכיסאו וחייך לאשתו. אותו מבט עצל בעיניו הבהירות העיד על כך שהוא אוהב את מה שהוא רואה.</p>
<p>"לא בלי קצת דרמות ושכנועים, אבל בסך הכול, כן, המשימה בוצעה." היא הסיטה קווצת שיער ג׳ינג׳י דקה מעיניה. כתמיד, היא נראתה אופנתית, אף שהיא לבשה בסך הכול מכנסי בז׳ וחולצה לבנה חסרת שרוולים שהדגישה את זרועותיה הרזות השזופות מעט. צ׳אנס חשב בהערצה שאפשר להוציא נערה מבית הספר לבנות המעמד הגבוה, אך לעולם לא תוכל להוציא את בית הספר לבנות המעמד הגבוה מהנערה. וברי למדה בבית הספר היוקרתי ביותר בעולם.</p>
<p>ניק הייתה עדיין שקועה במשא ומתן על זכויות רכיבה על האופנוע. היא חפנה את פניו בכפות ידיה ורכנה כדי להצמיד את אפה לאפו כדי לוודא שתזכה למלוא תשומת ליבו. הוא כמעט צחק בקול למראה הבעתה הנחושה. "אני יוצה שאתה תשב עיי האופנוע שיי," היא אמרה ונראה שהחליטה לשדל במקום לדרוש.</p>
<p>"נראה לי שלא הבנתי," מלמל דין בשעשוע בעוד ברי צוחקת חרש.</p>
<p>"את הצעת לי לרכוב על התלת־אופן שלך," תיקן אותה צ׳אנס. "אבל אני גדול מדי לאופניים שלך, ואת קטנה מכדי לרכוב על אופנוע."</p>
<p>"אז מתי אני יכוייה ינסוע עייו?" היא פערה את עיניה הכחולות שובות הלב.</p>
<p>"כשיהיה לך רישיון נהיגה."</p>
<p>זה עצר אותה. לא היה לה מושג מה זה רישיון נהיגה, או איך אפשר להשיג אותו. היא תחבה אצבע לפה בעודה מהרהרת במצב, וצ׳אנס ניסה להסיט את תשומת ליבה. "הי! יש לך נעליים חדשות?"</p>
<p>כבמטה קסם שבו פניה והתבהרו. היא הסתובבה כדי שהוא יוכל לאחוז ברגל אחת כה קרוב, עד שהיא כמעט בעטה באפו. "הם כאייה יפות," היא נהמה בעונג.</p>
<p>הוא תפס את כף הרגל הקטנה בכף ידו הגדולה והעריץ את ברק הלק השחור. "וואו, מרוב שזה מבריק אני יכול לראות את הפנים שלי כמו במראה." הוא העמיד פנים כבוחן את שיניו וזה גרם לה לצחקק.</p>
<p>דין קם על רגליו. "אנחנו נשכיב את הבנים במיטה בזמן שאתה תעסיק אותה."</p>
<p>לא היה מסובך להעסיק את ניק. לרגע לא חסר לה מה לומר או לעשות. הוא כרך קווצת שיער חלקה סביב אצבעו בעודה מקשקשת בהתלהבות על נעליה החדשות, על סוסיו החדשים של סבא ועל מה שאבא אמר כשהוא דפק לעצמו את האצבע בפטיש בטעות. היא חזרה בעליזות על דברי אביה וצ׳אנס נחנק.</p>
<p>"אביי אסויי יאגיד את זה," היא אמרה והעניקה לו מבט חמור. "זה יו יפה."</p>
<p>"כן," הוא אמר בקול מתוח. "נכון."</p>
<p>"אסוי יאגיד אוף, דפוק או..."</p>
<p>"אז את לא צריכה להגיד אותן עכשיו." הוא הצליח להחדיר שמץ של תקיפות לקולו, אף שהוא התאמץ לא לפרוץ בצחוק.</p>
<p>היא נראתה מבולבלת. "אז איך אני יגיד אותם?"</p>
<p>"אבא יודע את המילים האלה?"</p>
<p>הראש הקטן הנהן בנחישות. "הוא יודע את כו־יי־ם."</p>
<p>"אני אבקש ממנו לספר לי, וככה אדע איזה מילים לא להגיד."</p>
<p>"טוב." היא נאנחה. "אבי אי תיתן יו מכות חזקות."</p>
<p>"מכות?"</p>
<p>"הוא אומר את המיאה הזאת כשהוא מקבל מכה מהפטיש. זה מה שהוא סיפר."</p>
<p>צ׳אנס הצליח להסוות את צחוקו בשיעול. דין היה איש השייטת לשעבר. שפתו הייתה מתובלת כמו הים שבו הוא הרגיש בבית, וצ׳אנס שמע מפיו את המיאה הזאת וגרועות ממנה פעמים רבות. אך אימא החדירה גם נימוסים קפדניים בכל ילדיה, לכן הם הקפידו על לשון נקייה בחברת נשים וילדים. דין בוודאי לא ידע שניק בסביבה כשהוא פגע באגודלו, כי שום כאב לא היה גורם לו לדבר כך בנוכחותה. צ׳אנס קיווה שהיא תשכח את המילה בטרם תגיע לגן הילדים.</p>
<p>"ידודה מאייס יש תינוק בבטן," אמרה ניק וניסתה להיעמד על ברכיו. צ׳אנס הקיף אותה בשתי זרועותיו כדי לייצב אותה, אף שלא היה כל צורך בעזרתו. לניק היה שיווי משקל של אקרובטית.</p>
<p>"אני יודע. אבא סיפר לי."</p>
<p>ניק הזעיפה את פניה כשהיא שמעה שהיא אינה הראשונה המבשרת את החדשות. "היא תמאיט בסתיו," היא הכריזה.</p>
<p>הוא לא הצליח לעצור את פרץ הצחוק הפעם. הוא חיבק אליו את המתוקה הקטנה ונעמד, סחרר אותה וגרם לה לצרוח בצחוק כשהיא לפתה את צווארו. הוא צחק עד שעיניו היו לחות. אלוהים, כמה שהוא אוהב את הילדה הזאת, שבמהלך שלוש שנותיה לימדה את כולם להיות דרוכים לידה, מאחר שקשה לדעת מה היא תאמר או תעשה. כל משפחת מקנזי נדרשה להתגייס להשתלט עליה.</p>
<p>לפתע היא השמיעה אנחה. "מתי יהיה סתיו? זה מאוד רחוק?"</p>
<p>"מאוד, מאוד," הוא אמר בפנים רציניות. שבעה חודשים נראים כנצח לילדה בת שלוש.</p>
<p>"אני אהיה זקנה?"</p>
<p>הוא העלה על פניו ארשת הזדהות והנהן. "את תהיי בת ארבע."</p>
<p>היא נראתה גם נחרדת וגם משלימה עם המצב. "אייבע," היא אמרה בצער. "מי היה מאמין?"</p>
<p>כשהוא הפסיק לצחוק הפעם, הוא ניגב את הדמעות ושאל, "מי לימד אותך לומר מי היה מאמין?"</p>
<p>"ג׳ון," היא ענתה מייד.</p>
<p>"הוא לימד אותך עוד משהו?"</p>
<p>"כן."</p>
<p>"מה? את זוכרת?"</p>
<p>היא הנהנה.</p>
<p>"את מוכנה לומר את זה?"</p>
<p>היא גלגלה את עיניה לשמיים והסתכלה בתקרה לרגע, ואז צמצמה לעברו את מבטה. "תסכים שאני אסע באופנוע שייך?"</p>
<p>לכל הרוחות! היא מתמקחת? הוא רעד כשהוא חשב מה יקרה כשהיא תהיה בת שש־עשרה. "לא," הוא אמר בתקיפות. "אם תיפצעי, אימא ואבא שלך יבכו, סבא וסבתא יבכו, אני אבכה, דודה מריס תבכה, מק יבכה, דוד מייק יבכה..."</p>
<p>נראה שהיא התרשמה מרשימת הבוכים וקטעה אותו בטרם ינקוב בשמות כל בני המשפחה. "אני יכוייה ישבת עיי סוס, דוד דאנס, אז ימה אסור יי ישבת עיי האופנוע?"</p>
<p>אלוהים, היא לא מרפה. איפה דין וברי, לכל הרוחות? הם היו אמורים לסיים מזמן להשכיב את התאומים לישון. אם הוא מכיר את דין, הרי שאחיו מנצל את העובדה שיש לו בייביסיטר לניק כדי לזכות ברגעים מענגים עם אשתו. דין תמיד היה מוכן לנצל זמן זוגי לטובתו.</p>
<p>חלפו עשר דקות נוספות לפני שדין צעד בחזרה למשרד, עיניו מהורהרות ופניו הקשות רגועות מעט. צ׳אנס הזעיף את פניו לעבר אחיו. במשך עשר דקות תמימות הוא ניסה לשכנע את ניק לגלות לו מה ג׳ון לימד אותה, אך היא לא נסוגה מההתמקחות המקורית. "הגיע הזמן," הוא רטן.</p>
<p>"עשיתי את זה בזריזות," מחה דין בשקט.</p>
<p>"כן, אתה צודק."</p>
<p>"ככל האפשר," הוא הוסיף בחיוך. הוא ליטף בכף ידו הגדולה את שערה השחור המבהיק של בתו. "שעשעת את דוד צ׳אנס?"</p>
<p>היא הנהנה. "אמדתי יו את המיאה הכי־הכי יו יפה שאמרת כשקיביית מכה באצבע."</p>
<p>דין נבהל לרגע, אך אז הרצין בקשיחות. "איך אמרת לו, אם את לא אמורה להגיד את המילה?"</p>
<p>היא תחבה את אצבעה לפיה והחלה לבהות שוב בתקרה.</p>
<p>"ניק." דין הוציא אותה מזרועותיו של צ׳אנס. "אמרת את המילה?" היא שרבבה מעט את שפתה התחתונה, אך הנהנה, מודה באשמה.</p>
<p>"אז לא תקבלי הערב סיפור לפני השינה. הבטחת לא להגיד אותה."</p>
<p>"אני מצטעיית," היא אמרה. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו והשעינה את ראשה על כתפו.</p>
<p>הוא ליטף את גבה הלוך ושוב מלמעלה למטה. "אני יודע, מותק. אבל את חייבת למלא את ההבטחות שלך." הוא העמיד אותה על רגליה. "לכי למצוא את אימא."</p>
<p>לאחר שהיא הלכה שאל צ׳אנס מתוך סקרנות, "למה לא אמרת לה שהיא לא תוכל לצפות בטלוויזיה, במקום לקחת ממנה את הסיפור שלפני השינה?"</p>
<p>"אנחנו לא רוצים להפוך את הטלוויזיה למושכת בעיניה באמצעות שימוש בה כאיום או כטובת הנאה. למה? רוצה להתכונן להיות אבא?"</p>
<p>צ׳אנס נחרד ואמר, "בחיים לא."</p>
<p>"כן? הגורל תמיד מזנק עליך ונושך אותך בתחת כשאתה לא מוכן."</p>
<p>"אז התחת שלי חסין מפני נשיכות, ואני מתכוון שהוא יישאר ככה." הוא הנהן לעבר התיקייה שעל שולחן הכתיבה של דין. "אנחנו צריכים לתכנן תוכניות."</p>



			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות