דרך כלה במנוסה 112
אולי זה לא היה נבון מצידה של דנה לקפוץ למים באמצע הלילה מיכטה ששטה בלב ים – אך רק כך היה עולה בידה להימלט מארוסה הבוגדני.

גבר לא מוכר הציל אותה, והמצב כבר לא נראה נורא כל כך...

נראה לדנה ששווה להפר למען סם טיילור החתיך את הנדר שלה להתרחק מגברים, אולם יש בעיה קטנה, דנה נאלצת להעמיד פנים שהיא איבדה את זיכרונה כדי שארוסה לשעבר לא יצליח לעלות על עקבותיה.

אף על פי שהיא הולכת ומתאהבת בסם, אסור לה לגלות לו דבר, גם לא את שמה!
שם: דרך כלה במנוסה 112
מחבר/ת: רנה רוסל
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011632340
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
				<h2>1</h2>
<p class="noindent">דנה זחלה לעבר החוף עם הזריחה והודתה לאלוהים שהיא לא נפלה טרף לכרישים. נכון שהיא כבר עשתה שטויות בחייה, אולם הקפיצה מהיכטה של ארוסה באמצע הלילה הייתה עשויה להסתיים בכי רע.</p>
<p>החול היה לבן ועדין כמו אבקת טלק. כפות ידיה וברכיה שקעו והחליקו בעת שהיא ניסתה להתקדם. לבסוף, בשעה טובה, כשהיא הייתה בטוחה שפלג גופה העליון נמצא מחוץ למים, היא קרסה על החול. "אל תתמוטטי עכשיו, מטומטמת," היא הפטירה, אחד מצדדי פניה נמעך על החול הרטוב. ״את חייבת להתחבא!״</p>
<p>"הי, את...!"</p>
<p>גבר. היא נבהלה ונדרכה, אך מרוב תשישות לא הייתה מסוגלת להרים את הראש. היא פקחה את עיניה והבחינה ברציף עץ בקצה פיסת חוף רחוקה. סירת מנוע עגנה לידו. לצערה, הגבר קפץ מהרציף והתקדם אליה. היא נאנחה. ברחי, מטומטמת! היא אמרה לעצמה. טייט בטח שלח אנשים לחפש אותך! ברחי!</p>
<p>היא התרוממה על מרפקה. ידה רעדה. החתירה האינסופית במי הים הייתה מתישה כל אדם. כשהזר מיהר אליה, היא צנחה באפיסת כוחות, ולחייה שבה ונצמדה לחול הרטוב. היא פלבלה בעיניה לעבר הזריחה והתקשתה לראות בבירור את תווי פניו, אך הוא רץ כמו גבר שכבר עשה את זה בעבר — פעמים רבות. צלליתו הייתה חטובה וחסונה; הקרניים הסגולות והוורודות של הזריחה הדגישו את שרירי רגליו הארוכות.</p>
<p>דנה, תפסיקי כבר לנעוץ עיניים בירכיים של הגבר הזה. היא ציוותה על עצמה. לא סיכנת את החיים שלך בקפיצה למי הים מהיכטה של טייט, בשביל שילכדו אותך כמו לוויתן שעלה על החוף.</p>
<p>דנה הרגישה שזוג זרועות עדינות מרימות אותה ומשכיבות אותה על צידה. לחייה לא נחה עוד על החול הלח, אלא הייתה שעונה על חזה חמים ושרירי מאוד. היה נדמה לה שהיא שומעת את פעימות ליבו. מהירות מעט, אך קצובות ומשרות תחושת ביטחון, למרבה הפלא. אף שהוא בוודאי אחד מהבריונים שטייט שכר...</p>
<p>"את בסדר?"</p>
<p>היא מצמצה ונשאה את ראשה כדי למקד את מבטה. על אף תשישותה, ליבה דילג על פעימה מרוב התפעלות. יחסית לבריון, עיניו הכחולות נראו מושכות, והוא היה נאה להפליא. הוא נראה כמו אחד מאותם דוגמנים חתיכים שמתנהגים כל כך יפה בפרסומות בטלוויזיה: שוטפים את רצפת המטבח, למשל, או מחתלים תינוקות. חברה שמוכרת מסגרות משקפיים הייתה בוחרת להציג על פניו את המסגרות שלה: נשים מכל רחבי המדינה יצבאו על חנויות המשקפיים בתקווה לראות אותו מגיע לביקור.</p>
<p>גם אם הבחור הזה הוא אחד מאנשיו של טייט, היא לא ראתה אותו בעבר. עיניים כמו שלו היא הייתה זוכרת. אך מה היה ידוע לה בכלל על הטיפוס המלוכלך שאיתו היא עמדה להתחתן? היא הביטה בגבר הזר מבעד לעפעפיים עצומים למחצה ולא ידעה מה לומר ומה לעשות. ״מה?״ היא שאלה בלחש צרוד. אולי היא בלעה יותר מדי מים מלוחים.</p>
<p>"שאלתי אם את מרגישה בסדר." הוא נראה מודאג.</p>
<p>היא בחנה אותו בחשדנות. כן, הוא רוצה לדעת. טייט לא היה מצליח להוציא לפועל את המזימה הקטנה שלו, אילו הייתי טובעת...</p>
<p>"איך הצלחת להגיע הנה?"</p>
<p>"לאן הגעתי?" על מה הוא מדבר? היא לא הגיעה לחוף מיאמי? אולי זה אזור נטוש קצת, אבל...</p>
<p>"זה אי פרטי."</p>
<p>היא קימטה את מצחה במבוכה. אומנם היא הסתובבה מעט כשהיא קפצה מהיכטה של טייט, אבל היא ראתה אורות וחשבה ש...</p>
<p>"אי?"</p>
<p>היא סרק במבטו את פניה ואז את שאר חלקי גופה. פניו קדרו והוא השיב את מבטו לפניה, כשעל פניו הבעה אשמה כמעט. היא תהתה מה הייתה הסיבה לכך.</p>
<p>"מה שמך?" הוא שאל.</p>
<p>מה לומר? גם אם הוא אינו אחד מאנשיו של טייט, היא בכל זאת צריכה להסתתר. "איפה אני נמצאת, בדיוק?"</p>
<p>"בהייבן קי, אחד מהאיים השטוחים של איי ברי."</p>
<p>איי ברי? הם באיי הבהאמה! אם כך, היכטה עגנה הרבה יותר רחוק מחוף מיאמי בחגיגה לקראת נישואיה, מאשר היא העלתה על דעתה.</p>
<p>"גבירתי?" הוא שאל. "מה שמך?"</p>
<p>היא לכסנה אליו מבט ולא ידעה מה לומר. זאת הייתה שטות מצידה, להשאיר לטייט פתק שבו היה כתוב שהיא שמעה באקראי את תוכניתו השפלה. אם ייוודע לו מקום הימצאה הוא יתייצב מייד, כולו דבש, ויאמר לה שהיא טעתה, שהיא פירשה לא נכון את מה ששמעה. שלא לדבר על אימהּ שהייתה כה להוטה להשיא אותה עד שלא ראתה את הכתובת הרשומה על הקיר. היא תוסיף לבחוש ולא תפסיק לנדנד. היא לא תצליח להתחמק מהחתונה הזאת, אם יצליחו לעלות על מקום הימצאה.</p>
<p>האם היא תוכל לבטוח בחתיך הזה? טייט יציע פרס לכל מי שיגלה לו מה עלה בגורלה. ואולי הגבר הזה הוא יחיד במינו, אדם שאינו מונע מתאוות בצע... היא גיחכה בליבה.</p>
<p>"לא יכול להיות ששכחת אותו, נכון?" הוא שאל והחזיר אותה למציאות.</p>
<p>״את מה?״</p>
<p>"את השם שלך." הוא הזיז אותה כך שהיא הייתה בתנוחת ישיבה. היא העיפה מבט לעבר גופה ונדהמה. אלוהים אדירים, היא שכחה שפשטה מעליה את כל בגדיה לאחר שקפצה למים, ונותרה רק בתחתונים ובחזייה. פיסות התחרה האלה ספוגות במים ואינן מותירות שום מקום לדמיון... היא נרתעה בבהלה.</p>
<p>״כואב לך?״</p>
<p>דנה הדפה את חזהו והתנתקה מחיבוקו. היא נפלה אחורה על החול; היא התנשפה בנשימות חדות. לרגע נראה לה שלגבר הרוכן לצידה יש שני ראשים מטושטשים. היא נוכחה לדעת שהיא תשושה מהצפוי. היא אפילו התקשתה להתיישב בכוחות עצמה.</p>
<p>היא גנחה וכיסתה את עיניה בזרועה. זה היה הניסיון המוצלח ביותר שלה לנהוג כבת יענה.</p>
<p>"כדאי שאני אבדוק אותך." אצבעותיו נחו בקלילות על ראשה. היא ניסתה להתרחק, אך הצליחה לנופף בזרועותיה, והוא שב ומילא את שדה הראייה שלה. הוא מיקם את כפות ידיו בצדדי פניה והשפיל אליה מבט בפנים מתוחות. קווצת שער גלי שחור נשמטה על מצחו בגלל הרוח. היא הבהיקה כמו אבן לבה שחורה. "אל תתביישי, גבירתי," הוא אמר חרש. ידיו החלו למשש מתחת לשערה הרטוב. "אני רופא."</p>
<p>״רופא?״</p>
<p>הוא הנהן. בדל חיוך עלה על שפתיו. היא התבוננה בחיוכו כשידיו נעו בעדינות ובזהירות על עור הקרקפת שלה. הבעת פניו לא הייתה ערמומית או מתרפסת, אלא אוהדת. אם הוא אכן רופא, הגישה שלו מעוררת אמון.</p>
<p>אף על פי כן, היא לא העזה לגלות לו את זהותה. היא זקוקה למקום מסתור — וגם לזמן. שבועיים, למען הדיוק. במהלכם, אסור שמישהו ימצא אותה. אחרי המועד הזה, לא יעלה בידו של טייט לבצע את מזימתו, והחתונה איתה תאבד את חשיבותה בעיניו.</p>
<p>ידיו החליקו מטה, לעבר כתפיה, בעודו נוגע, ממשש ושואל אם משהו כואב לה. היא הנידה בראשה בהיסח הדעת. היא לא חשה כאב. אך היא חשה בדבר אחר. אצבעותיו חלפו על פני צלעותיה ואז ירדו לטבורה, שם הוא לחץ בעדינות. "כואב?"</p>
<p>היא פגשה את מבטו. "לא." עורה צרב למגעו, ונשימותיה הפכו קטועות ומאומצות. היא תהתה אם עליה לציין באוזניו את התסמינים האלה, ואז החליטה שמוטב שלא — היות שהם הופיעו רק לאחר שכפות ידיו החלו לשוטט על גופה.</p>
<p>מסכן שכמוהו. הוא לא אשם בכך שמראהו נאה וגם לא בכך שהבדיקה השגרתית שהוא עורך לה משפיעה עליה באופן מפתה להחריד. היא תהתה אם זאת התגובה האופיינית של כל המטופלות שלו, ואם זה יוצר לו בעיות במרפאה. מובן שיש לו בהישג יד אחים שריריים שמתוקף תפקידם מרסנים את המטופלות שייצרן גובר עליהן. מלבד זה, הוא בוודאי לובש בשעות העבודה בגדים שמכסים את גופו יותר ממה שמכסים זוג המכנסיים הקצרים וחולצת הכותנה הלא מכופתרת.</p>
<p>ידיו רפרפו מעל תחתוניה והיא עצמה את עיניה. היא חששה שמא האנקה שהיא שמעה הייתה שלה.</p>
<p>"כואב לך?"</p>
<p>היא הנידה בראשה, ואז החליטה שזה הספיק לה. "תראה, דוקטור, אני בסדר. באמת." היא התרוממה ונשענה על המרפק.</p>
<p>הוא התיישב. רגליים שריריות מאוד, אם את מחובבות הרגליים השריריות. היא לא חשבה שהיא מחובבות הרגליים השריריות, אך הקרבה לרגליו השריריות גרמה לה לשוב ולשקול את הנושא. דנה התמלאה בכעס על עצמה והתרוממה לתנוחת ישיבה. "אני... אני סתם עייפה. לא שברתי כלום." אולי רק את ליבי, היא אמרה לעצמה. טייט והמזימות המגעילות שלו...</p>
<p>הרופא התרומם על ברך אחת, חייך אליה חיוך מרגיע ואמר, "שמי סם. סם טיילור."</p>
<p>מראה השיניים הנוצצות באור הזהוב העביר רמז ארוטי, הרבה מעבר ליחס של רופא. היא תהתה אם הוא מודע לכך שהוא נראה מדהים בשעת הבוקר הזו.</p>
<p>״את חושבת שתצליחי לעמוד על הרגליים?״</p>
<p>היא הנידה בראשה לסמן לו שאינה בטוחה, אך הוא הבין מכך שתשובתה שלילית. לפני שהיא הבינה מה קורה, הוא הרים אותה בזרועותיו. "טוב, אז כדאי שאקח אותך על הידיים."</p>
<p>רנה לעלעה בגרונה. למה היא לא חשבה על זה קודם...</p>
<p>"לא אמרת לי את שמך." הוא החל לשאת אותה לאורך החוף, הרחק משפת המים ומסירתו.</p>
<p>״לאן אתה הולך?״</p>
<p>"לבית של דודתי בינה." הוא קרץ. "הוא מתאים יותר למנוחה. ולבינה יש גם אוכל."</p>
<p>נשימתה נעתקה למראה קריצתו. היא הכריחה את עצמה לשוב ולנשום. לשאוף, לנשוף! ושוב... "לבית של דודתך?"</p>
<p>נראה היה לה שנשיאתה אינה מכבידה עליו כלל. דנה לא שמעה שהוא מתנשם במאמץ, כשהוא דיבר. "אמרתי לך שזה אי פרטי."</p>
<p>"אה, נכון. אז זה האי של דודתך. נחמד מאוד." אי פרטי? דנה הייתה כה מבולבלת לפני כן, כשהוא הזכיר זאת, שהיא לא קלטה את המשמעות. יכול להיות מקום מסתור טוב מזה? האם אפשר להעז ולקוות שהיא תוכל להישאר פה למשך שבועיים תמימים, בלי שייוודע למישהו עליה? ״דודתך חולה?״</p>
<p>פיו שב והתעקל באותו גיחוך סקסי. "לא, אבל אני לא הרופא שלה." ״למה? אתה לא טוב מספיק?״</p>
<p>אף שעורו היה שזוף, היא ראתה שהוא מסמיק. כמה מקסים... הוא מסמיק!"לא שמעתי תלונות עד היום."</p>
<p>דנה הייתה בטוחה שהוא דובר אמת. הוא בוודאי מומחה לנשים צעירות. "אתה רופא נשים, נכון?" היא החווירה. מאיפה צצה השאלה הזאת? היא נבעתה מכך שרק שעות ספורות לאחר שהתברר לה שהגבר שלו הייתה אמורה להינשא הוא שקרן וצבוע, היא יכולה לחשוב בכלל על זר גמור.</p>
<p>הוא כחכח בגרונו. "אפשר להגיד שבשטח ההתמחות שלי אני עוסק בכל התחומים."</p>
<p>היא הופתעה, אך לא כמו שהיא הופתעה כשנוכחה לדעת שהיא הרימה את זרועותיה וכרכה אותן סביב צווארו. היא הבחינה שכתפיו רחבות במיוחד, ותהתה איך הוא מסוגל להישאר זקוף כשגופו כה רחב. "רופא של עיר קטנה?" היא שאלה.</p>
<p>"לא." הוא הרכין את ראשו והצביע קדימה. "זה ביתה של דודתי."</p>
<p>דנה הסתובבה ועצרה את נשימתה. הבית נראה כמו טירה גותית שהצליחו להעביר אותה בגוש אבן גרניט אפורה מטרנסילבניה ולהצניח אותה בגן העדן הטרופי הזה. כשהרופא בעל הכושר הגופני המדהים טיפס בשיפוע החולי, התגלה לעיניה המבנה במלוא הדרו. "וואו!" היא ידעה שזה נשמע מגוחך, אך סלחה לעצמה בגלל השעות הארוכות שבילתה במי הים. חוויה כזאת הייתה משפיעה קשות גם על צלילות המחשבה של אלברט איינשטיין.</p>
<p>"ממ... ממ..."</p>
<p>היא בהתה ברופא במבט מבולבל. "דודתך גרה בטירה?"</p>
<p>הוא גיחך. שיתבייש לו... ומה אם אחת מהמטופלות הצעירות שלו חולת לב? החיוך שלו עלול לחסל אותה. היות שדנה עצמה לא הייתה במצב גופני מעולה, היא הסבה את מבטה לטירה בניסיון להתגונן. כל פיות המרזבים היו מעוצבים בצורת חתולים, וגם הצריחים נתמכו על ידי פסלי חתולים. היא ראתה חתולים יושבים, חתולים מנמנמים, חתולים מזנקים, חתולים חושפי שיניים, חתולים רצים, חתולים שחצנים, חתולים במגבעות צילינדר, חתולים בחצאיות ריקוד, חתולים בכפפות אגרוף.</p>
<p>"היא אוהבת חתולים."</p>
<p>"איך ידעת?"</p>
<p>דנה הסתובבה לעברו. הוא שוב מגחך. היא התנשמה בהערכה. "אז אתה גר פה עם דודתך?"</p>
<p>"לא, אני בא לבקר מדי קיץ."</p>
<p>"רק עכשיו הגעת?" היא תהתה כמה זמן הוא יישאר, והחליטה להשחיל את השאלה לתוך השיחה הבאה.</p>
<p>"רק הבוקר."</p>
<p>״אז אף אחד לא חולה?״</p>
<p>"למיטב ידיעתי, לא."</p>
<p>צל חלף מעליהם ודנה הבחינה שהוא נשא אותה מתחת לקשת גרניט שעליה גילופי חתולים משתובבים. היא הסתכלה סביב. עתה הקיפה אותם חומת אבן שהתמזגה עם הנוף. החול התחלף במדשאה רעננה שהובילה מעלה, לעבר פסגת גבעה נמוכה שעליה התנשאה הטירה האפורה.</p>
<p>"עוד לא התעייפת?" היא שאלה. ככלות הכול, הם כבר טיפסו חצי קילומטר במעלה הגבעה.</p>
<p>הוא הרים מעט גבה בפליאה. "לא."</p>
<p>היא התנשמה בהערצה נשית. לפתע פתאום היא הרגישה הרבה יותר טוב. אולי היא תהיה מסוגלת אפילו ללכת, אך היא לא הציעה לו להוריד אותה. הוא כלל לא הזיע. מלבד זה, ההתקדמות בזרועותיו הייתה מרגשת מבחינות מסוימות. היא הופתעה לגלות שתשישותה הולכת ונעלמת.</p>
<p>״איך את מרגישה?״ הוא שאל.</p>
<p>"בסדר." היא נשכה את שפתה. מטומטמת! את רוצה שהוא יוריד</p>
<p>אותך?"אני... התכוונתי ש... יש קצת שיפור."</p>
<p>"יופי." הוא העיף מבט לעבר הטירה ואז שב והביט אליה. "אז תזכירי לי מה שמך...?"</p>
<p>הפעם היה תורה לקמט את מצחה. רופא מתוק או לא, דנה לא העזה לגלות לו את זהותה. עליה להיזהר. היא כבר הפגינה את טיפשותה כשאפשרה לטייט לסחרר את ראשה. החוויה הזאת לימדה אותה לקח חשוב: לא למהר לסמוך על אף אחד.</p>
<p>״יש לך שם, לא?״ הוא שאל.</p>
<p>היא מצמצה והעיפה לעברו מבט זהיר. "אה..." היא גמגמה, "אני... ברור שיש לי שם. אל תהיה טיפש." היא ניסתה לחשוב בקדחתנות. אולי היא יכולה להעמיד פנים ששכחה את שמה? אולי לא יהיה לה שם — למשך שבועיים? אולי זה יעזור לה. זה לא יכול להזיק, לא?</p>
<p>הוא נעצר ועל פניו הופיעה הבעה מלגלגת. "בסדר, את יכולה להגיד אותו."</p>
<p>דנה לא הייתה רגילה לשקר. היא לעלעה בגרונה. הגורל לא הוליך אותה היישר לאי הפרטי הזה סתם כך. ברור שזה אות משמיים. פיסת הקרקע הפרטית הזאת אמורה להיות מקום המסתור שלה — היא יכולה להרגיש את זה בעצמותיה.</p>
<p>לדנה לנור ונובר לא הייתה כוונה להתגרות בגורל. היא אזרה אומץ והחליטה. "אני... אני לא זוכרת."</p>
<p>הוא בחן אותה לרגע בספקנות. "לא יכול להיות שאת רצינית."</p>
<p>״לא?״ היא נבהלה וניסתה להיזכר. האם היא אמרה קודם דבר שהסגיר אותה? ככלות הכול, הוא רופא. הוא בוודאי מבין באובדן זיכרון הרבה יותר ממנה. הוא בוודאי למד על כך — על דרגות החומרה השונות של מחלת השכחה. היא נשכה את שפתיה. מה היא מבינה בזה בכלל? רק מתוך צפייה בפרק של er?</p>
<p>"זה לא מוצא חן בעיניי."</p>
<p>היא לחלחה את שפתיה והעוותה את פניה כשטעמה את מליחותן. "לא?" אל תיכנסי לפאניקה! היא אמרה לעצמה. תירגעי. "אבל... אתה רופא. זה בטח לא חמור... נכון?״ התחשק לה לצעוק: מה לא מוצא חן בעיניך? מה ידוע לך שאני לא יודעת? האם אני מסגירה את עצמי?</p>
<p>"זה לא זה." עיניו הכחולות המדהימות שעוטרו בריסים ארוכים וכהים נראו מודאגות מאוד, או ספקניות מאוד... "אני פשוט לא מוכן למצב כזה."</p>
<p>היא התנשמה בהקלה. "אה... אל תדאג. אני בטוחה ש... אני מתכוונת ש... הזיכרון חוזר למרבית הסובלים ממחלת השכחה בתוך זמן מסוים..."</p>
<p>הוא משך בכתפיו. היא בחנה את מתיחת השרירים שמתחת לכפות ידיה ואת התכווצותם. "זה לא בדיוק תחום ההתמחות שלי. אני וטרינר."</p>
<p>"אה, זה בסדר. אני בטוחה שאם אנוח ואירגע, בתוך כמה ימים אני..." לפתע היא קלטה את דבריו והיא פנתה מעט כדי להביט בפניו. "מה אמרת?"</p>
<p>אור השמש השתקף בעיניו הכחולות כמו ניצוצות אור שהשתקף באבני ספיר קטנטנות. היא לא ידעה אם עיניו נוצצות בשעשוע, ואולי זה רק נראה כך בגלל קרני השמש.</p>
<p>"אני וטרינר," הוא אמר בשקט.</p>
<p>היא חשה שתחושת אי נוחות מתחילה לסגור עליה. "אני מקווה שאתה מתכוון להגיד שהיית וטרינר, בצבא."</p>
<p>שפתיו התעקלו בציניות. "מצטער, אבל לא."</p>
<p>בפרץ אימה, היא שבה והשפילה את מבטה לעבר גופה. היא שוכבת עירומה כמעט לחלוטין בזרועותיו של הגבר הזה רק בגלל שהיא קיבלה את הרושם המוטעה שהוא רופא — אדם שמתייחס באדישות לבדיקות גופניות...</p>
<p>היא התמלאה לפתע באנרגיה, וניסתה להשתחרר מאחיזתו. היא נחתה על רגליה, אך מיהרה ליפול על ברכיה. הוא הושיט לה יד, אך היא בלמה אותו בעודה מנסה להסתיר את גופה ככל הניתן בידה השנייה. "שלא תעז להתקרב אליי... אתה..."</p>
<p>הוא התיישר ונראה מעט מבולבל. ״למה את מדברת ככה?״</p>
<p>"אתה שיקרת לי!" היא התאמצה לכסות את עצמה בשתי ידיה וברגלה הכפופה בעת שהיא צנחה ארצה. ״אמרת שאתה רופא!״</p>
<p>"אני רופא!"</p>
<p>"של בעלי חיים!" דנה נופפה בידה, מושפלת וזועמת. "תן לי את החולצה הזאת!"</p>
<p>הוא הפטיר משהו בעת שפשט את חולצתו. היא ידעה שזה כלל לא מתקרב לקיתונות שהיא שפכה עליו בליבה.</p>
<p>"הנה." הוא הושיט לה את החולצה שהתנופפה ברוח.</p>
<p>היא תפסה אותה ומיהרה ללבוש אותה, בו בזמן מהדקת אותה לגופה. לפחות היא גדולה. היא בחנה אותו במבט מאיים בעודה מצטנפת לכדור קטן ומפוחד. "אתה בטח מוכר בסביבה... בתור הווטרינר הסוטה שמעמיד פני רופא אמיתי."</p>
<p>"אני..."</p>
<p>"שלא תעז לחזור על זה!" אצבעותיה רעדו במלאכת הכפתור, והיא לא הצליחה לכפתר את החולצה. גברים ארורים עם כפתורים מעצבנים. היא הצמידה אליה את החולצה בעצבנות ואמרה בזעם, "אתה מיששת את הגוף שלי!"</p>
<p>הוא שילב את זרועותיו על חזהו הנהדר, והיא חשקה את שיניה ושנאה את העובדה שהיא התלהבה מחזהו של הסוטה הזה.</p>
<p>"לא מיששתי אותך. בדקתי אותך."</p>
<p>"באמת? אל תנסה לייפות את זה."</p>
<p>"תראי, את יצאת מהים בזחילה ולא הצלחת לעמוד על הרגליים. היית זקוקה לרופא." הוא לקח נשימה ארוכה. "את לא עד כדי כך שונה מכלב."</p>
<p>"לא עד כדי כך שונה מ..." היא נעמדה רותחת. אולי היא לא ׳מיס אמריקה׳, אבל היא לא תיתן לו להשוות אותה לכלב! נחישותה לצעוד לעבר הטירה נעלמה כשהיא נפלה על הישבן.</p>
<p>היא התעוותה בכאב ושפשפה את ישבנה, אך סירבה להביט לעבר רופא הכלבים הסוטה.</p>
<p>"אני מציע שתתני לי לעזור לך."</p>
<p>"אפילו אם היית הגבר היחיד באי, הזה לא הייתי מרשה לך!"</p>
<p>"אני הגבר היחיד באי הזה."</p>
<p>היא מצמצה בעיניה ואז פנתה להביט בו בזעם. "באמת?"</p>
<p>הוא בחן אותה במבט חסר הומור. מסתבר שהוא לא אוהב שמכנים אותו סוטה רק משום שהוא וטרינר. אבל זה מגיע לו, למנוול. הוא הטעה אותה בכוונה!</p>
<p>"אמרתי שאני הגבר היחיד באי."</p>
<p>היא שפשפה את אחוריה הכואבים בהיסח הדעת. "למה?"</p>
<p>הוא שב ועיקל את שפתיו בחיוך ציני. למגינת ליבה זה ריגש אותה, לא התגובה ההולמת להתנהגות סוטה. "זה מצמצם את הסיכונים לאונס ולשוד," הוא אמר.</p>
<p>דנה לכסנה אליו מבט מבולבל והתפללה שיעלה בידה לקום על רגליה ולהתרחק ממנו בצעדים גאים. היא תהתה כמה זמן יידרש לה לאגור כוחות. אולי זה היה תמים מצידה לחשוב שבתור ספרנית היא פיתחה הרבה שרירים בסחיבת ספרים כבדים. מתברר שזה לא יעיל בבניית שרירים, כפי שמקובל לחשוב. ספרניות אינן שריריות. היא נאנחה. "אתה רוצה להגיד לי שיש באי הזה רק נשים?"</p>
<p>"יש פה שלושים חתולים זכרים וכמה מלטאות האיגואנה הן ממין זכר."</p>
<p>היא הסיטה ממנו את מבטה, קיפלה את ברכיה והשעינה עליהן את ידיה. "אלוהים אדירים. באמת דרוש פה וטרינר."</p>
<p>"סליחה?"</p>
<p>היא עצמה את עיניה. "אמרתי שאתה סוטה!"</p>
<p>"עברת את הגבול. נמאס לי מזה שאת מכנה אותי ׳סוטה׳."</p>
<p>דנה הרגישה שהוא מרים אותה וניסתה להשתחרר.</p>
<p>"תפסיקי כבר," הוא אמר. "זה שווטרינר ראה אותך בתחתונים לא צריך להפריע לך כל כך. הבעיה הרצינית שלך היא מחלת השכחה, למקרה ששכחת."</p>
<p>היא הסתכלה בו בזעם וחשקה את שיניה. הוא צודק. אסור לה לשכוח את זה. היא הידקה סביבה את חולצתו והסיטה ממנו את מבטה. "אני מקווה שכשאזכר בשמי," היא סיננה, "אשכח את השם שלך."</p>
<p>"נראה לי שאני קולט איך הגעת למים," הוא הפטיר.</p>
<p>היא נבהלה. "באמת?"</p>
<p>הוא הנהן ועל פניו נרשמה הבעה מעורבת של כעס ורחמים. "למישהו נמאס מההתנהגות שלך והוא זרק אותך מהסיפון."</p>



			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות