תהפוכות האהבה 131

לינדה האוארד
כשקתרין אש הייתה בת שבע־עשרה היא ניסתה להילחם ברול ג’קסון ללא הועיל. לאחר מכן היא נמלטה לאלמוניות שהציעו לה החיים בעיר. עתה קתרין חזרה הביתה, בטוחה בעצמה ובעצמאותה הטרייה, היא מוכנה להתעמת עם רול יותר מאי פעם. הפעם היא זאת שתנצח, משום שהיא הבוסית שלו וכל הקלפים בידה. אך רול מציב לה הפעם אתגר קשה יותר, ואם היא תפסיד שוב, היא תשלם על זה ביוקר. הפעם רול ייקח לא רק את תומתה – הוא גם יפגע בגאוותה ובתקוותיה וישבור את ליבה.
שם: תהפוכות האהבה 131
מחבר/ת: לינדה האוארד
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011632337
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
קרא פרק ראשון
				<h2>1</h2>
<p>קתרין שמטה בלאות את תיק הנסיעות לרגליה וחיפשה באולם קבלת הנוסעים פנים מוכרות, לא משנה של מי. נמל התעופה הבינלאומי של יוסטון המה מנוסעי סוף השבוע הארוך של יום הזיכרון. ולאחר שקתרין נדחפה אחורה וקדימה על ידי אנשים שמיהרו לטיסות הפנים, היא הצליחה להיחלץ ממעיכה קשה ונעזרה בכף רגלה לגרירת התיק שלה. הטיסה שלה לא נחתה מוקדם מהצפוי, אז למה לא ממתינים לה? זהו ביקורה הראשון בבית מזה שלוש שנים, אז אפשר היה לצפות שמוניקה...</p>
<p>"קת."</p>
<p>היא לא הצליחה לסיים את המחשבה הלא נעימה; את חוט המחשבה שלה קטעו לחש צרוד באוזנה ושתי זרועות קשות שהתקמרו סביב גזרתה הרזה, סובבו אותה והצמידו אותה לגוף גברי רזה. היא הספיקה להבחין לרגע בהלם בעיניים כהות אטומות בטרם הן כוסו בעפעפיים שהושפלו ובריסים השחורים הארוכים. הוא היה קרוב מדי, ושפתיה שנפשקו בפליאה, נכבשו בחמימות פיו. שתי שניות, שלוש... הנשיקה התמשכה, העמיקה, לשונו נעה לכבוש בחושניות. רגע לפני שהיא התעשתה דיה למחות, הוא שחרר אותה מהנשיקה וצעד לאחור.</p>
<p>"לא היית צריך לעשות את זה," היא אמרה בזעם, לחייה החיוורות לוהטות בסומק כשהיא הבחינה שמספר אנשים מתבוננים בהם ומגחכים.</p>
<p>רול ג׳קסון הסיט את כובעו השחור הבלוי אחורה ובחן אותה במבט משועשע נינוח, אותו מבט שהוא העניק לה כשהייתה ילדה גמלונית בת שתים־עשרה, כולה זרועות ורגליים ארוכות. "חשבתי ששנינו נהנינו," הוא אמר בעצלתיים והתכופף כדי להרים את תיקה. "זה הכול?"</p>
<p>"לא," היא אמרה והתבוננה בו בזעם.</p>
<p>"תיארתי לעצמי."</p>
<p>הוא פנה ועשה את דרכו לעבר אזור איסוף המטען, וקתרין הלכה בעקבותיו, רותחת בליבה על התנהגותו, אך נחושה לא להניח לו להבחין בכך. היא עתה בת עשרים וחמש, לא נערה מפוחדת בת שבע־עשרה. היא לא תיתן לו להפחיד אותה. היא המעסיקה שלו. הוא רק מנהל עבודה בחווה, לא השד הכול יכול שדמיונה המתבגר עשה ממנו. אולי הוא עדיין מסוגל לכשף את מוניקה ואת ריקי, אך מוניקה אינה עוד האפוטרופסית שלה, ואינה יכולה לדרוש ממנה לציית. קתרין תהתה בזעם מוסווה היטב אם מוניקה שלחה בכוונה את רול לקבל את פניה, משום שידעה שקתרין שונאת אותו.</p>
<p>קתרין סקרה באופן בלתי מודע את גופו הרזה כשהוא הושיט את ידו ולקח את המזוודה היחידה שנשאה את שמה, והתעלמה מיתר המחשבות הפראיות שהציפו את מוחה. מראהו של רול תמיד עולל לה את זה, תמיד הוציא אותה מדעתה וגרם לה לעשות דברים שהיא לא הייתה עושה לעולם, מלבד בשעת זעם. אני שונאת אותו, היא חשבה, המילים נלחשות במוחה; אך עיניה הוסיפו לנוע על כתפיו הרחבות ובמורד רגליו הארוכות והחסונות הזכורות לה...</p>
<p>הוא הביא את המזוודה למקום שבו היא עמדה והרים גבה שחורה. לאחר שהוא גרם לה להרגיש שהיא הטריחה אותו בכך שהביאה איתה יותר מתיק אחד, הוא רטן, "את לא מתכננת להישאר פה תקופה ארוכה, נכון?״</p>
<p>"לא," היא השיבה, והקפידה לדבר בנימה אדישה וחסרת הבעה. היא מעולם לא נשארה בחווה זמן רב, לא מאז הקיץ ההוא שבו מלאו לה שבע־עשרה שנים.</p>
<p>"הגיע הזמן שתתחילי לחשוב על חזרה הביתה לתמיד," הוא אמר.</p>
<p>"אין סיבה שאני אתחיל."</p>
<p>עיניו הכהות נצצו לעברה מתחת לשולי כובעו, אך הוא לא אמר דבר, וכשהוא פנה והחל לפלס את דרכו דרך קבוצות האנשים, הלכה קתרין בעקבותיו בלי להוסיף מילה. לעיתים היא סברה שלא תיתכן תקשורת בינה לבין רול, אך היו פעמים שבהן נראה לה שהמילים מיותרות. היא לא הבינה אותו, אך היא הכירה אותו, הכירה את גאוותו, את קשיחותו, את מזגו הקודר הארור שלא הפחיד אותה פחות אף בעת שהוא היה מרוסן. היא גדלה בידיעה שרול ג׳קסון הוא גבר מסוכן; דמותו שלטה בשנות חייה המעצבות.</p>
<p>הוא הוליך אותה אל מחוץ לאולם הנוסעים וחצה איתה את המדרכה שהובילה לאזור שבו חנו המטוסים הפרטיים, צעדיו הארוכים גומעים את המרחק ללא מאמץ; אך קתרין לא הייתה רגילה לקצב הליכתו המהיר, והיא סירבה לרוץ בעקבותיו כמו כלב שקשור ברצועה. היא שמרה על הקצב שלה ושמרה על קשר עין איתו, ולבסוף הוא נעצר לצד מטוס ססנה כחול־לבן דו־מנועי. הוא פתח את דלת תא המטען ואחסן את שני תיקיה, ואז פנה להביט לעברה בקוצר רוח. "תזדרזי," הוא קרא, לאחר שהבחין שהיא עדיין רחוקה.</p>
<p>קתרין התעלמה ממנו. הוא הניח את כפות ידיו על אגן ירכיו והמתין לה, רגליו הנעולות במגפיים מפושקות בתנוחה שחצנית שבאה לו בטבעיות. כשהיא הגיעה אליו הוא לא אמר דבר; הוא רק פתח לרווחה את הדלת וסב לעברה. הוא אחז במותניה והניף אותה בקלילות לתוך המטוס. היא עברה למושב טייס המשנה ורול הניף את עצמו למושב הטייס. הוא סגר את הדלת והשליך את כובעו למושב שמאחוריו, מסרק את שערו באצבעותיו הרזות בטרם הושיט את ידו לאוזניות. קתרין התבוננה בו, הבעת פניה אינה חושפת דבר, אך היא לא יכלה שלא להיזכר בחיוניות של השער הכהה הסמיך הזה, באופן שהוא הסתלסל סביב אצבעותיה...</p>
<p>הוא העיף מבט לעברה ותפס אותה מתבוננת בו. היא לא הסיטה את מבטה בהבעת אשם, אלא המשיכה להתבונן בו כי ידעה שמבטה האטום אינו חושף דבר.</p>
<p>"מה שאת רואה מוצא חן בעינייך?" הוא קנטר אותה חרש והניח לאוזניות להשתלשל מאצבעותיו.</p>
<p>"למה מוניקה שלחה אותך?" היא שאלה בקול מונוטוני, מתעלמת משאלתו ותוקפת אותו בשאלה משלה.</p>
<p>"מוניקה לא שלחה אותי. שכחת; אני זה שמנהל את החווה, לא מוניקה." עיניו הכהות נחו על דמותה, ממתינות שהיא תתרתח ותצעק שהחווה שלה ולא שלו. אך קתרין למדה להסתיר את מחשבותיה. היא שמרה על הבעה אטומה ולא הנידה עפעף.</p>
<p>"בדיוק. הייתי בטוחה שתהיה עסוק מכדי לבזבז זמן על הבאתי."</p>
<p>"רציתי לדבר איתך, לפני שתגיעי לחווה; זאת נראתה לי הזדמנות מושלמת."</p>
<p>"אז דבר."</p>
<p>"בואי נמריא קודם כול."</p>
<p>הטיסה במטוס קטן כזה לא הייתה חידוש בשבילה. מיום לידתה היא הייתה רגילה לטוס, היות שמטוס נחשב לכלי הכרחי לחוואי. היא נשענה לאחור ומתחה את שריריה המכווצים, שכאבו מהטיסה הממושכת משיקגו. מטוסי סילון גדולים רעמו כשהם הגיעו לנחיתה או להמראה, אך רול לא נשמע לחוץ בעת שהוא שוחח עם מגדל הפיקוח והניע את המטוס למסלול פנוי. בתוך דקות ספורות הם המריאו ופנו מערבה, יוסטון מבהיקה מדרום להם בחום האביב. לקרקע שלמרגלותיהם היה גוון ירוק עשיר של עשב טרי, וקתרין בלעה בעיניה את המראה. בכל פעם שבה הגיעה לביקור, היא נאלצה להכריח את עצמה לעזוב, וזה המשיך להכאיב לה במשך חודשים, כאילו משהו חיוני נקרע ממנה. היא אהבה את האדמה הזאת, אהבה את החווה, אך היא הצליחה לשרוד במהלך השנים האחרונות רק בזכות הגלות שכפתה על עצמה.</p>
<p>"דבר," היא אמרה בקצרה וניסתה להדוף את הזיכרונות.</p>
<p>"אני רוצה שתישארי, הפעם," הוא אמר, וקתרין הרגישה כאילו הוא נתן לה אגרוף בבטן.</p>
<p>להישאר? האם אינו יודע טוב מכולם, כמה זה בלתי אפשרי בשבילה? היא לכסנה אליו מבט חטוף וראתה שהוא מביט בזעף לעבר האופק. לרגע השתהו עיניה על הצדודית החזקה בטרם היא קרעה ממנו את מבטה.</p>
<p>״אין תגובה?״ הוא שאל.</p>
<p>"זה בלתי אפשרי."</p>
<p>"זאת התשובה הסופית שלך? את בכלל לא מתכוונת לשאול למה?"</p>
<p>"התשובה תמצא חן בעיניי?"</p>
<p>"לא." הוא משך בכתפיו. "אבל זה לא דבר שתוכלי להימנע ממנו."</p>
<p>"אז ספר לי."</p>
<p>״ריקי חזרה; היא שותה הרבה ויוצאת מכלל שליטה. היא עשתה כמה דברים מטורפים, ואנשים התחילו לרכל."</p>
<p>"היא אישה בוגרת. אין לי שליטה עליה," אמרה קתרין בקרירות, אף שהמחשבה שריקי עושה בושות למשפחת דונהיו עוררה בה זעם.</p>
<p>"נראה לי שתוכלי לשלוט בה. מוניקה לא מצליחה, אבל שנינו יודעים שאין למוניקה שום חוש אימהי. מצד שני, מאז יום ההולדת האחרון שלך את שולטת בחווה, וזה אומר שריקי תלויה בך." הוא הסב את ראשו והצמית אותה למושבה בעיני הנץ השחורות שלו. "אני יודע שאת לא מחבבת אותה, אבל היא אחותך החורגת, והיא שוב נושאת את שם משפחת דונהיו."</p>
<p>"שוב?" קתרין התרעמה. "אחרי שני הסכמי גירושין, למה היא טורחת להחליף את שם המשפחה שלה?" רול צודק. היא לא מחבבת את ריקי ומעולם לא חיבבה אותה. לאחותה החורגת הבוגרת ממנה בשנתיים יש אופי תזזיתי. היא לכסנה לעברו מבט מלגלג. "אמרת לי שאתה זה שמנהל את החווה."</p>
<p>"נכון," הוא ענה כה חרש ששערותיה סמרו. "אבל החווה לא בבעלותי. החווה היא ביתך, קת. הגיע הזמן שתעכלי את העובדה הזאת."</p>
<p>"אל תטיף לי מוסר, רול ג׳קסון. הבית שלי נמצא עכשיו בשיקגו..."</p>
<p>"בעלך מת," הוא קטע אותה באכזריות. "אין לך מה לחפש שם, ואת יודעת את זה טוב מאוד. מה יש לך שם? דירה ריקה ומשרה משעממת?"</p>
<p>״אני אוהבת את העבודה שלי; חוץ מזה, אני לא צריכה לעבוד."</p>
<p>"כן, את צריכה, כי תצאי מדעתך, אם תשבי בדירה הריקה הזאת בחוסר מעש. אז בעלך השאיר לך קצת כסף. הכסף ייגמר בתוך חמש שנים, ואני לא אתן לך לרוקן את החווה כדי לממן את הדירה הזאת."</p>
<p>״זאת החווה שלי!״ היא ציינה בקצרה.</p>
<p>"היא הייתה גם של אביך, והוא אהב אותה. בגללו, אני לא אתן לך לזרוק אותה לכל הרוחות."</p>
<p>קתרין זקרה את סנטרה והתאמצה לשמור על שלוות רוחה. זאת הייתה מכה מתחת לחגורה, והוא היה מודע לכך. הוא שב והעיף לעברה מבט והמשיך, "המצב עם ריקי הולך ומידרדר. אני לא מסוגל לטפל גם בזה וגם בעבודה שלי. אני זקוק לעזרה, קת, ואת האדם היחידי שבא בחשבון."</p>
<p>"אני לא יכולה להישאר," היא אמרה, אך לשם שינוי בא לידי ביטוי חוסר הביטחון שלה בקולה. אומנם היא לא חיבבה את ריקי, אך היא לא שנאה אותה. ריקי הייתה צרה צרורה, אך לעיתים, כשהן היו צעירות יותר, הן צחקקו בצוותא כמו כל בנות העשרה. וכפי שרול ציין, ריקי שבה לשאת את שם המשפחה שאימצה לעצמה כשאביה של קתרין נישא למוניקה, אף שהדבר לא נעשה באופן רשמי.</p>
<p>"אני אנסה להשיג חופשה ללא תשלום." קתרין שמעה את עצמה נכנעת, ובהתגוננות מאוחרת הוסיפה, "אבל זה לא יהיה על בסיס קבוע. התרגלתי לחיות בעיר הגדולה, ואני נהנית מדברים שאי אפשר ליהנות מהם בחווה." זה היה נכון; היא אכן נהנתה מפעילויות שנערכו בעיר ללא הפסקה, אך היא הייתה מוותרת עליהן ללא היסוס, אילו הייתה חשה שתוכל לחיות בשלווה בחווה.</p>
<p>"פעם אהבת לחיות בחווה," הוא אמר.</p>
<p>"מה שהיה היה."</p>
<p>הוא לא הוסיף דבר, ולאחר רגע השעינה קתרין את ראשה אחורה ועצמה את עיניה. היא הכירה באמון המושלם שלה ביכולת הטיסה של רול, וההכרה הייתה מרירה, אך בלתי נמנעת. היא ידעה שכשהוא מטיס את המטוס היא נמצאת בידיים טובות, אך לא מעבר לכך.</p>
<p>אף שעיניה היו עצומות היא הייתה כה מודעת לנוכחותו לצידה, שהיא הרגישה כאילו היא נצרבת בחום גופו. היא הריחה את ניחוחו הגברי המשכר, שמעה את נשימותיו הקצובות. כשהוא נע נדרכו עצביה. אלוהים, היא חשבה בייאוש, האם תשכח אי פעם את היום ההוא? האם הוא היה חייב להטיל כך עננה על חייה, להשתלט עליה בעצם נוכחותו? הוא אף הטיל עננה על נישואיה, ואילץ אותה לשקר לבעלה.</p>
<p>היא שקעה בנמנום קל, מצב רדום בין ערנות לשינה, וגילתה שהיא יכולה להיזכר בבהירות מושלמת בכל מה שידוע לה על רול ג׳קסון. היא הכירה אותו כל ימי חייה. אביו היה שכן, חוואי בעל שטחי קרקע קטנים אך מניבים, ורול עבד לצד אביו בחווה מאז היה בוגר דיו לשבת על סוס; אך הוא היה בן אחת־עשרה ונראה לה גבר בוגר ולא ילד.</p>
<p>אף בהיותה ילדה, ידעה קתרין שהשם רול ג׳קסון נקשר בשערוריות. הוא היה ידוע כ״ג׳קסון המופרע", ובנות אחרות צחקקו כשהן דיברו עליו. אך הוא היה רק ילד, שכן, וקתרין חיבבה אותו. הוא לא הקדיש לה תשומת לב רבה כשהיא פגשה אותו, אך כשהוא דיבר איתה, הוא היה אדיב והצליח לשכנע אותה להתגבר על ביישנותה; רול ידע איך להגיע ללב בעלי חיים צעירים, גם ללב ילדים. היו שאמרו שמתאים לו יותר לחיות בקרב בעלי חיים, אך תהא הסיבה אשר תהא, הייתה לו יכולת נדירה לתקשר עם סוסים ועם כלבים.</p>
<p>כשמלאו לקתרין שמונה שנים, השתנה עולמה. זאת הייתה גם תקופת מפנה בעבור רול. בשנה שבה נפטרה אימהּ של קתרין והותירה אותה המומה ומופנמת, רצינית מדי לגילה, גויס רול לצבא. הוא היה בן תשע־עשרה כשהוא ירד מהמטוס בסייגון. כשהוא שב כעבור שלרש שנים, דבר לא היה עוד כשהיה.</p>
<p>וורד דונהיו נישא מחדש לאישה כהה יפהפייה מניו־אורלינס. קתרין לא חיבבה את מוניקה מהרגע הראשון. למען אביה, היא הסתירה את רגשותיה. היא השתדלה להסתדר עם מוניקה, ושררה ביניהן הפסקת אש מתוחה. הן הילכו על קצות האצבעות זו ליד זו. מוניקה לא הייתה האם החורגת המרשעת מהספרים; היא פשוט לא הייתה אישה אימהית, אף לא לבתה שלה, ריקי. מוניקה אהבה אורות נוצצים וריקודים ומלכתחילה לא התאימה לחיי העבודה הקשה של החווה. היא ניסתה, למען וורד. בדבר הזה קתרין לא פקפקה לרגע — מוניקה אהבה את אביה. משום כך, היא ומוניקה חיו זו לצד זו בכבוד הדדי, אף שללא התלהבות.</p>
<p>האנדרלמוסיה בחייו של רול הייתה אף גדולה יותר. אומנם הוא חזר מווייטנאם, אך לעיתים נראה שרק גופו שב. עיניו הכהות הצוחקות לא צחקו עוד; הן התבוננו והרהרו. גופו היה מצולק בפצעים שהחלימו, אך הפצעים הנפשיים שינו אותו לעד. הוא מעולם לא דיבר על זה. הוא דיבר רק לעיתים רחוקות. הוא נטה להתבודד והתבונן באנשים באותן עיניים קשות, חסרות הבעה, ובמהרה הפך למנודה.</p>
<p>הוא הרבה לשתות, ישב לבדו והערה לקרבו את האלכוהול, פניו אטומות כפני פסל. באופן טבעי זה הגביר את משיכת הנשים אליו, אף יותר מבעבר. נשים מסוימות לא היו מסוגלות לעמוד בפני הילת הסכנה, שעטפה אותו כמו גלימה בלתי נראית. הן חלמו שרק להן יש מגע הקסם שיכול לנחם אותו, לרפא אותו ולנתק אותו מן הסיוט שאותו הוא מוסיף לחיות.</p>
<p>שמו נקשר בשערורייה אחר שערורייה. אביו זרק אותו מהבית ואף אחד אחר לא היה מוכן לתת לו עבודה. החוואים והסוחרים עשו יד אחת להיפטר משכנותו המטרידה. באופן כלשהו הוא הצליח למצוא כסף לוויסקי, ולעיתים הוא נעלם למשך מספר ימים וגרם לאנשים לשער שהוא זחל לאיזה חור ומת. אך הוא תמיד שב וצץ כמו מטבע חסר ערך, מעט דק יותר, כחוש יותר, אך עדיין שורד.</p>
<p>הסלמת העוינות כלפיו עד לדרגת אלימות הייתה בלתי נמנעת; הוא התעסק עם נשים רבות מדי ורב עם יותר מדי גברים. באחד הימים, וורד דונהיו מצא אותו פשוט איברים בתעלה בפאתי העיר. רול היה חבול, לאחר שקבוצת גברים החליטה לתת לו את העונש שמגיע לו. הוא היה כה רזה, שניתן היה לראות את העצמות שלו מבעד לעורו. הוא עדיין היה שתקן ומתוח, אך עיניו הכהות נצצו כלפי מצילו בהתרסה זעפנית, אף שהוא לא היה מסוגל לעמוד על הרגליים. בלי לומר מילה, הרים וורד את הגבר הצעיר בזרועותיו ונשא אותו לחווה לטיפול. שבוע לאחר מכן, עלה רול בקושי לגבו של סוס ורכב עם וורד ברחבי החווה. הוא עזר לו לפקח על הגדרות, לתקן פרצות בגדר ולהחזיר כבשים תועים. הוא סבל מכאבים כה עזים שבימים הראשונים נטפה מגופו זיעה בכל תנועה, אך הוא חשק שיניים והמשיך.</p>
<p>הוא הפסיק לשתות אלכוהול והחל שוב לאכול ארוחות סדירות. הוא התחזק ועלה במשקל, הן מהאוכל והן מהעבודה הגופנית הקשה. הוא לא דיבר מעולם על מה שקרה. יתר פועלי החווה לא התחברו איתו, אלא כשהיה מדובר בדברים הכרחיים לעבודה. אך רול לא היה איש שיחה, במקרה הטוב. הוא עבד, אכל וישן, וביצע את כל מה שוורד דונהיו ביקש ממנו, גם אם זה היה עולה לו בחייו.</p>
<p>החיבה והאמון ששררו בין הגברים היו ניכרים; איש לא הופתע כשרול מונה למנהל העבודה, לאחר שמנהל העבודה הקודם עזב לקבל משרה אחרת באוקלהומה. כפי שוורד אמר לכל מי שהיה מוכן לשמוע, לרול יש חוש מיוחד לסוסים ולבקר, והוא סומך עליו. פועלי החווה התחילו לעבוד איתו והמעבר היה חלק.</p>
<p>זמן קצר לאחר מכן, נפטר רול משבץ. קתרין וריקי היו בבית הספר באותה שעה, וקתרין הייתה מסוגלת להיזכר בלי קושי בהפתעתה כשרול הגיע להוציא אותה מהשיעור. הוא הוליך אותה החוצה ושם בישר לה על מות אביה. הוא חיבק אותה בזרועותיו בעודה מתייפחת בפראות על אבלה הטרי, ידו המיובלת הרזה מחליקה על שערה האדמוני הכבד. היא חששה ממנו מעט, אך עתה היא נצמדה אליו, מתנחמת באופן אינסטינקטיבי בזרועות הפלדה שלו. אביה בטח בו, אז איך היא תוכל לעשות אחרת?</p>
<p>בגלל האמון הבלתי מסויג הזה, קתרין חשה כה נבגדת כשרול התחיל להתנהג כאילו החווה שלו. איש לא יוכל למלא את מקרם אביה. איך הוא מעז לנסות בכלל? אך רול החל להרבות לאכול בבית החווה. לבסוף הוא עבר להתגורר שם והתמקם בחדר האורחים הצדדי שהשקיף על האורוות ועל מגורי הפועלים. הכי מעצבן היה שמוניקה לא ניסתה כלל להתנגד; היא הניחה לרול לעשות בחווה ככל העולה על רוחו. מוניקה הייתה אישה שנשענה באופן אוטומטי על כל גבר שהיה בסביבה, וברור שהיא לא הייתה מסוגלת להתמודד עם רול. בדיעבד, נוכחה עתה קתרין לדעת שמוניקה הייתה חסרת ישע לחלוטין בכל הנוגע לניהול החווה, אך לא היה בית אחר לה ולריקי, לכן היא הייתה כלואה באורח חיים שהיה זר לה ולא הייתה מסוגלת להתמודד עם גבר כמו רול, שהיה הן נחוש והן מסוכן.</p>
<p>קתרין טיפחה תיעוב מריר כלפי ההשתלטות של רול. וורד לקח אותו מאשפתות והעמיד אותו על הרגליים, פשוטו כמשמעו. וורד המשיך לתמוך בו עד שהוא היה מסוגל לעמוד לבד — וכך הוא גומל לו, בכך שהוא משתלט על חוותו?</p>
<p>החווה הייתה ירושתה של קתרין, ומוניקה מונתה לאפוטרופסית שלה, אך לקתרין לא הייתה שום זכות להשמיע את קולה בניהול החווה. כל הגברים ללא יוצא מן הכלל האזינו למוצא פיו של רול, למרות כל מה שקתרין ניסתה לעשות. היא ניסתה לעשות הרבה. אובדן אביה עזר לה להיפטר מביישנותה והיא נלחמה נגד רול על חוותה בפראות של נערה תמימה, על כל צעד ושעל. בשלב הזה של חייה, קתרין הייתה נכונה תמיד להפר כללים, יהיו אשר יהיו. אך בלי קשר למעשה, קתרין חשה תמיד שהיא לא מעצבנת את רול יותר מאשר יתוש שאפשר להיפטר ממנו בקלות.</p>
<p>כשהוא החליט להיכנס לגידול סוסים, מוניקה נתנה לו את ההון הדרוש למרות קול הצעקה שהרימה קתרין, ואף משכה לצורך זה מהכספים שהונחו בצד למען לימודיה של קתרין במכללה. כל מה שרול ביקש, הוא קיבל. לעת עתה... קתרין שכבה ערה בלילות וחשבה בקוצר רוח על היום שבו תגיע לפרקה, מתענגת בליבה על המילים שהיא תאמר כשתפטר את רול ג׳קסון.</p>
<p>רול הרחיב את תחום השליטה שלו אף לחייה הפרטיים. כשמלאו לה חמש־עשרה שנים, היא נעתרה להזמנה לצאת עם נער בן שמונה־עשרה למסיבת ריקודים. כשזה נודע לרול, הוא זימן את הנער והודיע לו בשקט שקתרין אינה בוגרת דיה לצאת עם בחורים. כשנודע לקתרין מה הוא עשה היא איבדה את השליטה על עצמה ופעלה בפזיזות ובחוסר מחשבה. בלי לחשוב היא הכתה אותו, כף ידה סטרה על פניו בכוח ששיתק את זרועה.</p>
<p>הוא לא דיבר. עיניו הכהות הצטמצמו. ואז, בזריזות כשל נחש תוקף, הוא אחז בזרועה וגרר אותה במעלה המדרגות. קתרין בעטה, שרטה וצרחה לאורך כל הדרך, אך לשווא. הוא השתלט עליה בקלילות, כוחו כה גדול משלה שהיא הייתה חסרת ישע כתינוקת. ברגע שהם הגיעו לחדרה הוא התיישב על המיטה, השכיב אותה על ברכיו וחבט בישבנה. מבוכתה של קתרין בת החמש־עשרה שגופה החל זה עתה להתמלא עלתה על הכאב הגופני. כשהוא הניח לה היא קמה ופניה מעוותות מזעם.</p>
<p>"את מבקשת ממני להתייחס אלייך כמו לאישה," הוא אמר, קולו נמוך ושלו. "אבל את סתם ילדה, ואני התייחסתי אלייך כמו לילדה. אל תגזימי, אם את לא מבוגרת דייך להתמודד עם זה."</p>
<p>קתרין סבה על עקביה וירדה בריצה במדרגות כדי לחפש את מוניקה, לחייה עדיין רטובות מדמעות כשהיא צועקת שצריכים לפטר אותו מיד.</p>
<p>מוניקה צחקה לה בפרצוף. "אל תדברי שטויות, קתרין," היא אמרה בחדות. "אנחנו צריכים את רול... אני צריכה את רול."</p>
<p>קתרין שמעה מאחוריה את רול צוחק בשקט והרגישה שידו מלטפת את שער המהגוני האדמוני הסתור שלה. ״תירגעי, פרא אדם; לא תיפטרי ממני בקלות כזאת."</p>
<p>קתרין קרעה את ראשה מידיו, אך הוא צדק. היא לא הצליחה להיפטר ממנו. עשר שנים לאחר מכן, הוא עדיין מנהל את החווה והיא זאת שעזבה, שברחה מביתה שלה מחשש שהוא יגרום לה לזחול על גחונה בחוסר ישע, חסרת רצון עצמי כמו הסוסים שבהם הוא שולט ביד רמה.</p>
<p>"את ישנה?" הוא שאל עתה, מחזיר אותה להווה. קתרין פקחה את עיניה.</p>
<p>"לא."</p>
<p>"אז דברי איתי," הוא דרש. אף שהיא לא הביטה לעברו, היא הצליחה לדמיין לעצמה את פיו החושני נע בעודו מדבר. היא לא שכחה מעולם את כל הקשור בו, החל בחיתוך דיבורו העצל וכלה בנימת קולו הקודרת, הצרודה קמעה, כאילו מיתרי הקול שלו חלודים מחוסר שימוש. הוא לכסן אליה מבט חטוף. "ספרי לי על בעלך."</p>
<p>קתרין נבהלה, ועיניה הכהות נפערו. "פגשת אותו כמה פעמים. מה אתה צריך לדעת על דיוויד?"</p>
<p>"הרבה דברים," הוא מלמל בקלילות. "כמו למשל, אם הוא שאל אותך למה לא היית בתולה כשהוא התחתן איתך."</p>
<p>קתרין המרירה והזועמת לא הצליחה לבטא את המילים שעמדו על קצה לשונה. מה היא יכולה לומר שלא ישרת את מטרתו? זה לא עניינך? הוא ישיב לה שזה עניינו יותר מאשר זה עניינו של כל גבר אחר, בהתחשב בזה שהוא האחראי לאובדן בתוליה.</p>
<p>היא ניסתה לא להביט לעברו, אך פנתה אליו בניגוד לרצונה, עיניה פעורות ופגיעות. "הוא מעולם לא שאל," היא אמרה לבסוף בשקט. צדודיתו של רול שורטטה בחדות על רקע כחול השמיים, וליבה שקע. זה הזכיר לה בכאב ובמוחשיות את אותו יום קיץ שבו הוא רכן מעליה כשהשמש הלוהטת והשמיים הבהירים מאחוריו, כמו דמות חרותה. גופה נרתע מיד בתגובה והיא התיקה את מבטה ממנו בטרם יפנה ויראה את עוצמת הכאב משתקפת בעיניה.</p>
<p>"אני הייתי שואל, במקומו," הוא אמר בקול צרוד.</p>
<p>"דיוויד היה ג׳נטלמן," היא אמרה בחדות.</p>
<p>״את מתכוונת לרמוז שאני לא?״</p>
<p>"אתה יודע את התשובה לכך בדיוק כמוני. לא, אתה לא ג׳נטלמן. בשום אופן."</p>
<p>"הייתי ג׳נטלמן כלפייך, פעם," הוא ענה, עיניו הכהות סוקרות אותה בהערכה איטית, עוקבות אחרי קימורי שדיה, ירכיה ואגן ירכיה. שוב ההתכווצות הלוהטת של גופה הזהירה אותה שהיא לא אדישה כלפי הגבר הזה, שהיא מעולם לא הייתה אדישה. כאב התעורר בה.</p>
<p>״אני לא רוצה לדבר על זה!" ברגע שהמילים יצאו מפיה, היא התחרטה שאמרה אותן. הבהלה העזה בקולה הבהירה לכל בעל מנת משכל נורמלית שהיא אינה מסוגלת להתייחס לאותו אירוע באדישות שהייתה אמורה להיות מנת חלקה, לאור השנים הרבות שחלפו מאז. ורול היה נבון וחד חושים יותר מאשר מרבית האנשים. דבריו הבאים היו הוכחה לכך.</p>
<p>"לא תוכלי להמשיך לברוח לנצח. את כבר לא ילדה, קת. את אישה."</p>
<p>היא יודעת את זה יותר מדי טוב! הוא הפך אותה לאישה כשהיא הייתה בת שבע־עשרה, ודמותו מענה אותה מאז אותו יום, ואף הפרידה בינה לבין בעלה ומנעה מדיוויד את אותה מסירות שהגיעה לו. אך היא הייתה מוכנה למות ובלבד שלא תיתן לו לנחש שהתגובה שלה כלפיו אינה כפי שהיא אמורה להיות. היא גם אינה יכולה לספר לרול באיזו מידה השפיע על חייה באותה התעלסות, שבעיניו נחשבה סתמית בלבד.</p>
<p>"אני לא ברחתי," היא הכחישה. "הלכתי למכללה, זה לגמרי שונה."</p>
<p>"וחזרת הביתה לכמה שפחות ביקורים," הוא אמר בציניות אכזרית. "חשבת שאני אתנפל עלייך בכל פעם שאראה אותך? ידעתי שאת צעירה מדי. הרי בכלל לא התכוונתי שזה יקרה, והתכוונתי שזה לא יקרה יותר לעולם, לפחות לא עד שתהיי בוגרת מספיק ושתביני יותר טוב במה מדובר."</p>
<p>"אני הבנתי מה זה מין!" היא אמרה בהתרסה, כי לא רצתה שהוא ינחש כמה בלתי מוכנה היא הייתה למציאות הדברים, אך הניסיון שלה היה לשווא.</p>
<p>"הבנת מה זה, אבל לא איך זה." האמת הקשה והאכזרית של דבריו השתיקה אותה, ולאחר רגע הוא אמר בעצב, "לא היית מוכנה לזה, נכון?" היא נשמה נשימות קטועות והתחרטה שלא העמידה פנים שהיא ישנה. רול היה כמו סוס נמרץ, שלאחר ששמים מתג בין שיניו דבר לא יעמוד בדרכו. "לא." היא הודתה בקול צרוד. "במיוחד לא איתך."</p>
<p>חיוך קשה עיקל את פיו המריר. "ואני עוד ריחמתי עלייך. נשמתך הייתה פורחת, אם הייתי מרשה לעצמי לעשות את מה שרציתי לעשות."</p>
<p>כאב חד בבטנה גרם לה להתנפל עליו בתקווה נואשת לפגוע בו כשם שהוא פגע בה. ״לא רציתי אותך! לא רציתי ל..."</p>
<p>"את רצית את זה," הוא קטע את דבריה בגסות. "רתחת מזעם ונלחמת בי רק לשם מלחמה, אבל את רצית את זה. לא ניסית להתרחק ממני. התנפלת עליי וניסית לפגוע בי בכל דרך אפשרית, ובנקודה כלשהי כל הזעם הזה הפך לתשוקה, ואת היית כרוכה סביבי כמו גפן מטפס."</p>
<p>קתרין נרתעה לשמע דבריו. ״אני לא רוצה לדבר על זה!״</p>
<p>ללא התראה זעמו התפרץ, במזג הרצחני שאנשים נבונים ידעו להתרחק ממנו. "חבל מאוד," הוא רטן בקול מעובה. הוא העביר את הכפתורים לטיסה אוטומטית והושיט אליה את ידיו.</p>
<p>היא עשתה ניסיון אינסטינקטיבי נואש להרחיק את ידיו, והוא הסיט את אצבעותיה בקלילות. אצבעותיו התחפרו במעלה זרועה, כשהוא משך אותה ממושבה עד שהייתה שרועה מולו. פיו היה קשה, לוהט, זכור היטב, טעמו מוכר כאילו מעולם לא עזבה. כפות ידיה הרזות התאגרפו וחבטו ללא הועיל בכתפיו, אך למרות מאמצי ההתנגדות שלה התברר לה שדבר לא השתנה, כלל וכלל לא. גל לוהט של התרגשות חושנית האיץ את הדופק שלה וגרם לה להתנשם בקול, כל גופה רועד. היא רוצה אותו. שילך לעזאזל! היא רוצה אותו! דבר מה משונה במבנה הנפשי שלה גורם לה להגיב אליו כמו שפרח מגיב לקרני השמש – מתהפך, מחפש, אף שהיא יודעת שהוא לא טוב בשבילה.</p>
<p>לשונו חקרה לאיטה את פיה, וידיה חדלו להכות את כתפיו ולפתו אותן לפתע, חשות את השרירים הקשים שתחת כפות ידיה בעונג מיידי. היא התמלאה בהנאה, הנאה שהייתה מורכבת מטעמו, ממגעו ומריחו, מהמגע המחוספס קמעה של לחיו מול לחייה, מהמגע האינטימי של לשונו בלשונה שהזכיר במוחשיות יום קיץ חם שבו לא חצצו ביניהם בגדים.</p>
<p>כעסו נמוג והפך לתשוקה שהבליחה בבירור בעיניו הכהות כשהוא הרים את פיו לשבריר רגע כדי לחקור. "הצלחת לשכוח איך זה היה?"</p>
<p>כפות ידיה החליקו לראשו וניסו למשוך אותו על פני המרחק הזעיר הבלתי נסבל לפיה שלה, אך הוא התנגד ואצבעותיה התחפרו בשערו הכהה המשיי ומלא החיים. "רול," היא מלמלה בקול צרוד.</p>
<p>"שכחת?" הוא התעקש והרחיק את ראשו כשהיא ניסתה לשאת את ראשה כדי להצמיד את פיה לפיו.</p>
<p>זה לא משנה; הרי הוא יודע בכל מקרה. איך לא? די במגע אחד והיא מתמוססת מולו. "לא, מעולם לא שכחתי," היא הודתה בלחישה חרישית שגוועה, כשראשו ירד סוף סוף ומחץ את פיה והיא שבה ולגמה מרעננותו המתקתקה.</p>
<p>היא לא הופתעה כשהרגישה שאצבעותיו הארוכות סוגרות על שדה ואז מחליקות בקוצר רוח במורד צלעותיה. המשי הדק של שמלת הקיץ חסרת השרוולים שלה לא היווה מחסום בפני להט כף ידו, והיא הרגישה שהיא עולה באש כשכף ידו החליקה במורד גופה ונעצרה בברכה, ואז החלה במסע איטי ומלטף במעלה ירכה, מרימה בדרכה את חצאיתה וחושפת את רגליה הארוכות. ואז הוא נעצר במפתיע ורעד מרוב מאמץ לשלוט בעצמו. הוא הסיר את ידו מרגלה. "זה לא המקום המתאים לזה," הוא לחש בקול צרוד. הוא נשא את פיו מעל פיה והעביר את נשיקותיו לאוזנה. "נס שעוד לא התרסקנו. אבל אני יכול לחכות עד שנגיע הביתה."</p>
<p>ריסיה התרוממו וחשפו עיניים כהות מצועפות ורדומות, והוא נתן לה נשיקה קשה נוספת ואז החזיר אותה למושבה. הוא הוסיף להתנשם בעודו בודק את מיקומם ואז מחה את הזיעה ממצחו ושב ופנה לעברה. "עכשיו אנחנו יודעים איפה אנחנו עומדים," הוא אמר בסיפוק מריר.</p>
<p>קתרין הזדקפה במושבה והפנתה את ראשה לבהות החוצה בקרקע החקלאית הפרושה לרגליהם. טיפשה! היא הוכיחה את עצמה. מטומטמת! עכשיו הוא יודע מה עוצמת הנשק שיש לו נגדה, ואין לה שום ספק שהוא לא יהסס להשתמש בו. זה לא הוגן, שתשוקתו כלפיה לא הפכה אותו לפגיע כמוה, אך העובדה הבסיסית היא שתשוקתו היא תשוקה, ללא כחל וסרק, ללא שמץ מהרגשות הנלווים או מהצרכים שהיא חוותה. די בקולו להפוך אותה לפקעת של צרכים ורגשות רותחים, שאותם אין לה שום סיכוי להבין או לסנן. הוא יותר מדי מעורב בכל המשברים ואבני הדרך של חייה, ואף שהיא שונאת אותו ופוחדת ממנו, היא לא מסוגלת לזרוק אותו מחייה. הוא ממכר ממש כמו סם. בעזרת הגוף הרזה והשרירי שלו וידיו המנוסות הוא מסוגל לשלוט בכל אישה.</p>
<p>אני לא מוכנה להיות אחת מהחברות שלו, נשבעה קתרין בעוז ואגרפה את כפות ידיה. אין לו מעצורים, אין לו בושה. למרות כל מה שאביה עשה למענו, ברגע שוורד נטמן בקבר, רול השתלט על הכול. וזה לא הספיק לו. הוא היה חייב לקבל את החווה של וורד וגם את בתו. באותו רגע החליטה קתרין לא להישאר; לשוב לשיקגו ברגע שהחופשה תסתיים. הבעיות של ריקי אינן הבעיות שלה. אם זה לא מוצא חן בעיני רול, הוא יכול לחפש לעצמו משרה אחרת.</p>
<p>הם חגו מעל לבית קורות העץ הדו קומתי של החווה כדי לאותת על הגעתם ורול הטה את המטוס בחדות שמאלה לקראת הנחיתה על המסלול הקטן. היא הייתה המומה מכך שהם הגיעו כה מהר לחווה, אך כשהיא הביטה בשעון היד שלה היא ראתה שחלף יותר זמן מאשר היה נדמה לה. כמה זמן היא הייתה עטופה בזרועותיו של רול? וכמה זמן היא הייתה שקועה במחשבות? כשהיא הייתה במחיצתו, הכול קרה לה בלי שהיא תרגיש.</p>
<p>טנדר אדום מאובק חצה לעברם את שדה המרעה בקפיצות, כשרול הוביל את המטוס לנחיתה חלקה ונמוכה. הם נגעו בקרקע בקלילות, כמעט ללא חבטה. קתרין מצאה את עצמה מתבוננת בכפות ידיו, חזקות ושזופות כשהן מטיסות מטוס, שולטות בסוס סורר או מרגיעות אישה פוחזת. היא נזכרה במגע כפות הידיים האלה על גופה וניסתה לשכוח.</p>


			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות