אפשר לרקוד איתך?
”אפשר לרקוד איתך?”
הוא מסע אוטוביוגרפי חשוף ומרגש על פצעי ילדות, על כוחה המרפא של אהבת אמת ועל היכולת להשיל קליפות, להביט במראה ולבחור בחיים בעיניים פקוחות.
דפנה, אימא לשתי בנות, התאלמנה בגיל 39 ובשל דעות קדומות ואטימות פסיכולוגית פסלה כל קשר חדש.
עד אשר לאחר עבודה מאומצת על עצמה נפלו כל המכשולים והיא זכתה באהבה חדשה – ואולי הסיפור יכול לתת תקווה לאלמנות ולאלמנים של המלחמה האחרונה שלנו, הישראלים.
שם: אפשר לרקוד איתך?
מחבר/ת: דפנה אלון
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
הוצאה לאור: ספרי ניב
מק״ט: 011400674
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 65.00
					 
	
			<p class="fsplit"><span class="bolditalic">את ארי,</span></p>
			<p class="first">בעלי, פגשתי במסיבה של חברים בהרצליה. מעט אחרי שהשתחררתי משירותי הצבאי בגדוד צנחנים התיידדתי עם יצחק'לה, אחד הקצינים של הגדוד, והוא הזמין אותי למסיבה. שנינו כבר לא היינו בצבא, אך הידידות בינינו נמשכה עשרות שנים לאחר מכן. הוא הציג בפניי את חבריו: "ראש מבריק, הצביקה הזה, זה יהודה, והיפה ההוא זה ארי, והוא טייס בחיל האוויר" וכן הלאה. הסתכלתי על ארי, הוא נגס לו באיטיות בתפוח עסיסי, לעס אותו בתענוג וחייך בהנאה. יפה, גבוה, עם שפמפם שחור מעל שפתיו המלאות, והוא גם טייס, דבר שמאוד נחשב בתקופה ההיא ש"הטובים היו לטיס והטובות לטייסים". הוא הרעיד לי את הלב, ורציתי להתיישב לידו, אבל משהו עצר בעדי, הוא נראה "לא בר—השגה" מבחינתי. וכדי להגן מפני המפלה הצפויה, שמרתי על מרחק ממנו והתעלמתי מנוכחותו, אך בזווית העין עקבתי אחר צעדיו.</p>
			<p class="first">חלפו שבועות עד שידידי ההרצלייני וחברתו התל—אביבית ביקשו ממני לבלות איתם בערב שישי, וכדי שההרצלייני יוכל להגיע לתל אביב הציעו לצרף חבר מהרצליה שיש לו אוטו, מצרך נדיר ביותר אצל צעירים בשנת 1960.</p>
			<p class="first">נעניתי לבקשתם בשמחה, ולהפתעתי מי שהגיע עימם, נוהג ברכב "רנו קטר שבו", היה לא פחות ולא יותר מאותו בחור שנגס בתפוח במסיבה.</p>
			<p class="first">יצאנו ארבעה על גבי "ארבעת הסוסים" (תרגום מצרפתית של "קטר שבו") ל"בר אמריקאי לגלידה" במורד רחוב אלנבי ליד הים. פטפטנו עם פה מלא ב"הוט פוטש סנדי", והיה משעשע מאוד. בליבי תהיתי, האם זה יימשך? יכול להיות? או שהוא יחזיר אותי הביתה, יגיד יפה שלום וייסע לדרכו? וכמובן, כפי שחששתי כך היה.</p>
			<p class="first">רחוב חיסין בתל אביב, שבו גרתי עם אימי, מוצנע בין דיזנגוף לשדרות בן ציון. נכנסים אליו דרך סמטה צרה מאוד, אך לאחר כמה בתים הוא כאילו תופס את המרחב המגיע לו, פורש זרועות ומתעגל לו, כשבמרכזו גינה גדולה, שהייתי עדה לצמיחתה מסתם ערמות של חול. מחזריי נהגו לנצל את סמיכותה לביתי ולהזמינני לשבת על אחד מספסליה כדי קצת "לשוחח", קצת "פוצי מוצי", אבל הוא הביא אותי היישר עד פתח הדלת ונפרד. סתם שלום, וזהו.</p>
			<p class="first">ידעתי! ידעתי! אין לי כל סיכוי! נכנסתי לחדר, זרקתי את עצמי על המיטה והתכוננתי לבכות את מר גורלי, אבל לא הספקתי – כי לפתע נשמעה נקישה בדלת. יכול להיות!? הלב התחיל לפעום על טורבו. פתחתי את הדלת, והוא ניצב שם בחיוך ביישני, "נזכרתי שלא קבענו להיפגש. אם את רוצה, אפשר לקבוע ביום שלישי או שבת, כי אז יש לי חופש מההדרכה בקורס טיס". "אם את רוצה?... מה זה רוצה!!!" חשבתי לעצמי, אך כלפי חוץ, שיחקתי את העסוקה והאדישה. השהיתי את תשובתי, ובסופו של דבר נעתרתי.</p>
			<p class="first">וכך פגישה ועוד פגישה, הייתי בשמיים. עם זאת הספק המשיך לנקר. לא ייתכן שלי, לי, קורה דבר כזה טוב. לא האמנתי. הייתי מאוהבת עד מעל לראש ועם כל הלב, אך המשכתי לשחק ולהעמיד אותו במבחן עד כדי סיכון הקשר בינינו. באחד מערבי הקיץ החמימים, כשחתרנו להנאתנו בסירת משוטים בנחל הירקון, הצעתי לו הצעה הזויה: "אולי ניקח פסק זמן וניפרד אחד מהשני, כדי שנהיה בטוחים בטיב היחסים בינינו?" את המילה "אהבה" לא העזתי להעלות על דל שפתיי, אבל במעמקי נפשי ציפיתי שהוא ייפול על רגליו, ויודה שהוא בטוח ברגש שלו אליי, ושהוא אוהב אותי מאוד—מאוד—מאוד, לא יכול לנשום בלעדיי ועוד כל מיני כאלה שקלטתי מרומנים שקראתי. מובן שתגובתו לא סיפקה אותי לגמרי: "זה חסר טעם מה שאת מציעה. מה יש פה לבחון? טוב לי איתך, אז למה להתנתק?" הוא לא אמר "אוהב", גם לא שהוא לא יכול בלעדיי, אבל אני השתכנעתי בקלות, והורדתי את הצעתי מעל הפרק. גם כשהוא ביקש את ידי, זה נראה לי לא אמיתי, אולי חלום?</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">את הוריי פגשנו בנפרד: קודם אימא, ואחר כך אבא. שהרי אימא היא המסכנה, ולה תמיד מגיע יחס מועדף כי אבא נטש אותה לטובת ה"מחשמוי" ("יימח שמה"), כפי שכינתה את זושקה. הוא בגד בה מתחת לאפה עם "הנחשית" הזו, שרק כדי להיטיב את תנאי חייה צדה את אבי, עשתה לו עיניים, ליטפה את ירכו בסתר, מתחת לשולחן, וכל זה בבית אחותה חנה בשעה שהיא הייתה עסוקה בקלפים.</p>
			<p class="first">אימא נהגה לשחק רמי עם כמה חברות, שאחת מהן, דודה חנה, הייתה אחות של זושקה. אבא היה מגיע לקחת את אימא ב"אופל" (כבר אז הייתה לו מכונית), מחכה לה בסבלנות, ולפעמים מתיישב לשוחח עם אחותה הצעירה והיפה, זושקה, שהייתה נשואה ואם לילדה. וזו הייתה תחילתו של רומן שהביא להרס משפחתי. אבא גמר אומר לעזוב את הבית, אימא לא הסכימה לתת גט, והסקנדלים, הצעקות של אבא והבכי של אימא חסרת הישע – הם למעשה הבסיס של סל זיכרונות ילדותי.</p>
			<p class="first">הייתי בת שלוש. אימא שכבה על הספה בסלון היפה, שאבא תכנן, והנגר הרשל, חברו מילדות, ביצע בכישרון רב. במרכז החדר ניצב שולחן מרובע גדול מעץ מהגוני, מכוסה כולו זכוכית. את השולחן עיטרו שמונה כיסאות כבדים שבגבם מקלעת נצרים. צמודים לקירות ניצבו שני מזנונים, אחד עם ויטרינה של כלים נאים, ובשני תוכננו גומחות מיוחדות לרדיו, פטיפון ותקליטים. אלה כינסו סביבם אורחים רבים שבאו להאזין לקולות הבוקעים משני מתקני הפלא הנדירים, בעיקר הפטיפון. ובאחד הימים אני זוכרת שאימא שכבה על הספה התואמת את הכיסאות, גם היא עם גב נצרים, והתייפחה מרה. אבא צעק במילים לא מובנות לי, ותוך כדי כך הכה באגרופו בכוח רב על שולחן העץ המכוסה זכוכית, וזו התנפצה ברעש והתפרקה לרסיסים. אני, שעדיין לא הגעתי לגובה שולחן, נכנסתי מתחתיו קפואה, דמומה ומקופלת בתוך עצמי. הרגשתי כמו הזכוכית, שקופה ומנופצת. כל עולמי חרב, וכל חומות ההגנה נפלו ברעש עצום.</p>
			<p class="first">אבא עזב, ואני חולקתי ביניהם. הייתי של אבא בשבתות ובחגים, ושל אימא בימי חול. אבא שכר לו חדר אצל משפחה חביבה ברחוב טרומפלדור ליד הים. בשעה הקשה הזו של חיי מצאתי נחמה בנוכחותה של רוחל'ה, הבת הבכורה של בעלי הדירה. נערה תמירה ומעודנת, בעלת שיער ארוך וחלק, אסוף לאחור בסרט צבעוני, שניגנה על חליל צד. אני הייתי רובצת למרגלותיה, מסתכלת עליה בהערצה, ולעיתים מרקדת לצלילי נגינתה. כן, כבר אז אהבתי לרקוד. במוצאי שבת או חג נפרדתי ממנה בבכי כאוב, שנמשך לכל אורך רחוב בוגרשוב. מחיתי כל הדרך על חזרתי הביתה, כשאני רכובה על כתפיו של אבא.</p>
			<p class="first">אבא ואימא הסכימו ביניהם על הסדר החלוקה שלי בלי להיוועץ בי כלל, כאילו אין לי חלק בעניין. לימים שאל אותי נכדי בן השלוש, "סבתא, למה תמיד ההורים מחליטים עליי, ואני אף פעם לא יכול להחליט עליהם?" לכי תסבירי לו! ככה זה כשאתה ילד – אין לך כל אפשרות להשפיע על קבלת ההחלטות, גם אם הן דנות בגופך ובנשמתך. אבא ואימא מחליטים בשבילך, ואתה לא יכול להתנגד. כל מה שאני זוכרת הוא שהחלטתם הכאיבה לי, ולא היה ביכולתי להושיע את עצמי.</p>
			<p class="first">לאחר הגט הנכסף עברו אבא, זוגתו ובתה לדירה נאה בצפונה ההולך ונבנה של תל אביב. אימא נשארה בדירה שמול הגינה, ואני חצויה כמו כדור משחק בין אבי, העשיר, אשתו היפה והסקסית, ילדתה היפה כמעט בת גילי, שעימם חוויתי נסיעות, טיולים והמון הרפתקאות, לבין אימי הכאובה, החלשה, המנוצלת, החיה את שגרת היום—יום הנטולה כל קסם.</p>
			<p class="first">בשבע בבוקר הייתה אימא מעירה אותי לבית הספר, מגישה לי ארוחת בוקר קלה, ודוחפת סנדוויץ' ופרי לתיק האוכל שרקמתי בשיעורי מלאכה. היא הייתה דואגת לי לארוחות צוהריים, שואלת מה צריך לכבס, והאם אני רוצה לאכול ארוחת ערב במטבח או במרפסת המשקיפה לגינה. מעט שיחות והרבה שתיקות. כילדה, לא הערכתי מספיק את הטיפול היום—יומי המסור שלה. לא ראיתי בטרחה המרובה סביבי, בעוף המכובס במרק, שהיה מנת חלקי העיקרית בצוהריים – ביטוי לאהבה. אלה היו ימי חול.</p>
			<p class="first">אצל אבא חגגתי בסופי השבוע ובחגים. בפסח למשל נסענו ליבנאל שבעמק הירדן לחגוג את ליל הסדר. הבית היה מלא ילדים, הכנו הופעות, אני כמובן רקדתי וזכיתי לתשואות שלא היה לי ממי לקבל בבית העיקרי שלי. התאמצתי להשביע את רצון כולם, אבל קיננה בי תחושה שלא יכולתי להימנע ממנה, שאבא אומנם נטש את אימא, אך הוא עזב גם אותי, שלא הייתי אהובה מספיק כדי שירצה להישאר. רציתי שאבא יהיה גאה בי, רציתי להיות אהובה ממש, אבל כמה שהוא אהב אותי – זה מעולם לא הספיק.</p>
			<p class="first">בחג הביכורים נהגנו לנסוע לעמק יזרעאל, לחבר ילדות של אבא מבית אלפא. הכבישים היו צרים ומשובשים, עשינו הפסקת שתייה בחדרה, הפסקת סנדוויצ'ים בעפולה, והנסיעה הייתה מתארכת עד לשעות החשכה. אני ו"אחותי החדשה והיפהפייה" ישבנו על הברכיים, עם הפנים נגד כיוון הנסיעה, והסתכלנו על הירח, שלמרבית פליאתנו ליווה אותנו בנאמנות לאורך כל הדרך. כינינו אותו "קאואלר", שמשמעותו "מחזר מסור". אהבתי את אותן נסיעות ואת הירח שליווה אותנו. התחברתי אליו, דיברתי איתו, והרגשתי שהוא מקשיב ברוב קשב למצוקותיי.</p>
			<p class="first">באחת מאותן נסיעות השתכנו במלון "דפנה" בטבריה. ישבנו במרפסת המשקיפה לנוף הכינרת, ולפתע החריד את שלוות הרגע קול רם של אדם כעוס שקרא בשמו של אבא. היה זה שאול, אביה של אחותי החדשה. מה הוא עושה פה? ולמה הוא כל כך נרגז? הוא אדם חביב ונעים הליכות בדרך כלל, מה קרה? שאול פרץ לחדר, ואיים על אבא שיהרוג אותו, אם לא יניח לזושקה שלו.</p>
			<p class="first">בניגוד לאימא, שהבינה לבסוף שהתנגדותה לרומן האסור חסרת כל סיכוי, שאול, בעלה של זושקה, גבר תמיר ויפהפה, לא התייאש, ועשה כל מאמץ, כולל איום ברצח, להחזיר אותה אליו. ממש סיפור אהבה מהסרטים. הוא נראה כל כך נחוש, שכבר ראיתי את עצמי יתומה מאבא, אבודה וחסרת מגן. כך נסתיים לו סקנדל מפחיד בהתערבותם הנמרצת של בעלי המלון. בשבתות הבית של אבא היה מלא אורחים, חלקם אמנים, בעיקר ציירים, ולפעמים גם משפחה. אבא היה פותח שולחן גדול, והמוזמנים היו אוכלים טוב, שותים קוניאק טוב, משוחחים וצוחקים. היו אלה החיים הטובים ונמשכתי אליהם כמו פרפר לפרח. ראיתי באבא משענת מוצקה, רציתי להישאר אצלו כל הזמן, לא לשמוע את הבכי של אימא ולא לחוש את המסכנות שלה. היא הפכה מבחינתי לסוג של עול. לא אהבתי אותה, התפללתי בליבי שיהיה לה טוב, אבל ידי קצרה מלהושיע, יד קטנה של ילדה, מה כבר יכולתי לעשות. כל זה הותיר בי הרבה רגשות אשם.</p>
			<p class="first">אני זוכרת את אימא של זמירה, חברתי הטובה, שרועה על כורסה כבדה כמוה, רגליה הנפוחות מורמות על הדום קטן, מעשנת בשרשרת וחוקרת אותי לפרטי פרטים של הגירושים, שהיו אז כמו מכונית ופטפון – נדירים ביותר. היא תמיד הדגישה בפניי את הצורך לאהוב את אימא המסכנה ולעמוד לצידה. היא פרטה על נימי הרגש הדקים ביותר שלי. ריחמתי על אימא, רציתי מאוד לאהוב אותה, אבל זה לא קרה.</p>
			<p class="first">בימי שישי של סוף חודש הייתה אימא מטילה עליי מטלה חשובה: "אל תשכחי לבקש מאבא את הכסף לחודש הבא". בהסכם ביניהם הוא התחייב להעביר לה דמי אחזקה חודשיים. הם רק לא חשבו על צורת העברת הכסף: אני הייתי הצינור, ועד היום לא ברור לי למה.</p>
			<p class="first">בימי שישי הייתי יושבת במרפסת שמול הגינה בציפייה ל"אופל" הקטנה שתיכנס לרחוב ותצפור לי, נפרדת מאימא ומדלגת במורד המדרגות. אבא היה פותח את הדלת, ואני נבלעתי במכונית ובזרועותיו, לא יכולה לבקש יותר מזה. הייתי דוחה את רגע בקשת הכסף ככל שיכולתי, ומעסיקה את מוחי בדילמה איך ובאיזה רגע לבקש זאת ממנו. לבסוף זה היה קורה לפני שהייתי יוצאת ממכוניתו במוצאי שבת, אחרי תכנונים ומניפולציות. "אבא, אימא ביקשה ממני להזכיר לך לתת לה כסף", הייתי לוחשת במלוא כוחי מהמושב האחורי, ואז דממה הייתה משתררת. אם בדיוק היה לו, הוא היה נפרד מהמזומנים שבידו בחוסר חשק מוחלט, ואני, שחשתי שזה בגללי, נותרתי בהרגשה של מקבצת נדבות עלובה. ואם באותו רגע לא היה עימו הכסף הנכסף, עדיין הרגשתי כקבצנית מושפלת שביקשה ולא קיבלה, וגם כמי שנכשלה במשימה ואכזבה מאוד את אימה. בפעמים אלה הייתה אימא מנצלת את ההזדמנות להטיח עלבונות באבא, ובעיקר בזושקה שלו. הבנתי אותה, אך בלב הבנתי גם את אבא. מה, תמיד צריך שיהיה לו כסף? קורה גם לפעמים שאין, זה לא מתוך כוונה רעה, והוא ייתן לה ממילא בשבת הבאה, אז מה ההתנפלות הזו עליו? רציתי להיעלם, אבל בעצם כבר הייתי אפס, לא הייתי קיימת בעיני מולידיי היקרים, הם רק השתמשו בי לצרכיהם. </p>
			<p class="first">כבר אז נשבעתי לעצמי שלעולם לא אגיע למצב שאזדקק למישהו שייתן לי, ולעולם לא אתחנן לנדבות. הרגשתי, גם אם בתת—מודע, שאני צריכה לכבוש את מקומי בבית אבי, ולהצדיק את אהבתו לבת שאינה יפה במיוחד, ודאי לא כמו בתו החדשה, שגם מזכירה לו את האישה הלא אהובה שהייתה לו, ואולי מזכירה לו שהוא בעצמו לא היה מושלם כל כך.</p>
			<p class="first">כל הזמן ניסיתי להשביע את רצונו, הייתי תלמידה טובה לעומת אחותי החורגת שנכשלה בכול, אבל גרפה מחמאות בלי סוף. "איזה רגליים יפות יש לילדה", הפטיר אדון טופורק לעבר אבי. "איזה פנים, כמו ציור", אמר נחום גוטמן, הצייר הידוע, שהסב לשולחן השבת של אבי, אכל פרוסת כבד, ואכל לי את הלב.</p>
			<p class="first">חשתי שאני לא שווה כלום בעיני אלה שהביאוני לעולם, שזו טעות מצערת שנולדתי. הרגשתי נכה, חיפשתי חיבוק, חום והבנה, והנכות הזו נדבקת אליי כמו עלוקה, שמוצצת את דמי ואינה מרפה.</p>
			<p class="first">אימא ניסתה לשקם את חייה והלכה לשדכן. דרכו היא הכירה את ישראל, מבוגר ממנה בשנים רבות, והגיעו חמש שנים של רגיעת מה. אימא הפסיקה להזניח את עצמה, והרבתה להחמיא לי. "ראש של מיניסטר" כינתה אותי בשעותיה הטובות, אבל אינני זוכרת אותה מחבקת או מנשקת. בימים של חורף, כשכפות רגליי קרות כקרח, ניסיתי להתגנב למיטתה, ולדחוף את כפותיי הקטנות בין רגליה החמות, אבל תגובתה הייתה: "לכי לישון, צריך לקום מחר לבית ספר".</p>
			<p class="first">מנגד, בעלה הטרי היה מושיב אותי על ברכיו במטבח החמים והצר, כורך ידיו סביבי, מחבק ומלמד אותי שירים ברוסית וביידיש מעיירת הולדתו אי שם. כשחזרתי אחריו כמו תוכי קטן, בלי להבין שום מילה, הוא היה בשמיים וחייך מלוא הפה.</p>
			<p class="first">ישראל היה גבה קומה ורחב כתפיים ולב. ראשו דמוי אגס, שיערו קצוץ וכסוף, ועיניו שופעות חמימות. אשתו ובתו היחידה אבדו לו באושוויץ. הוא כמעט לא דיבר עליהן, וניסה לבנות את חייו מחדש עם אימא. אסתרק'ה הוא קרא לה, ונראה שהוא מתמסר בהנאה לטוב ליבה. מצבו הכספי היה בכי טוב, והוא פינק אותנו ככל שעלה בידו. בשלב מסוים הוא הביע את רצונו לאמץ אותי חוקית, אבל אבי סירב לכך בנימוק ש"יש לה אבא". עם סירובו זה איבדתי את הסיכוי להיות יורשת יחידה ועשירה.</p>
			<p class="first">לרוע מזלנו, ליבו הטוב של ישראל היה חולה. בטרם מלאו לי 11 הוא חש כנראה שימיו ספורים, ורצה להשאיר לי מזכרת מעצמו. "אני רוצה לקנות לך אופניים ליום ההולדת", אמר לי. לאף אחד בכיתה לא היו אופניים, כולם חיכו להיכנס קודם ל"עול מצוות", ואז במקרה הטוב קיבלו את המתנה המיוחלת, אבל גם לשום ילד מלבדי לא היה אבא חורג שעלול למות בקרוב מאוד.</p>
			<p class="first">אני זוכרת שצעדתי לצידו יד ביד במעלה רחוב המלך ג'ורג', הגענו לחנות האופניים הגדולה, ליד שוק הכרמל, שהייתה דחוסה בזוגות אופניים, מיששנו כל זוג, ויחד בחרנו ב"פז'ו" הירוקה, שכבשה את ליבי מהרגע הראשון. ולשמחתנו לא היה גבול.</p>
			<p class="first">לא ידעתי לרכוב, אך ברחבה הגדולה בחזית תיאטרון הבימה של אז ניסיתי, תרגלתי, נפלתי וקמתי, עד שביום הולדתי ממש יצאתי בבטחה, למבטם המשתאה של חבריי לכיתה, במפגן רכיבה רב רושם.</p>
			<p class="first">חמש שנים ברחו להן מאז שישראל נכנס למשפחה. מצבו הבריאותי הלך והחמיר, כאילו יחד עם השנים הוא רץ אל מותו. מעולם לא ידעתי מה חולף במחשבתו ומה בליבו. הוא מעולם לא סיפר ולא שיתף איש בצער שכרסם לו את הלב. אימא טיפלה בו במסירות עד שבאישון ליל חורף גשום וקר נדם ליבו. שמעתי את אימא בוכה בכי חרישי, ואני נקראתי להיפרד מגופתו. הייתה זו פגישתי המוחשית הראשונה עם המוות, שאיתו ניהלתי שיחות רבות במהלך השנים הבאות. ישראל שלי היה מוטל מלוא קומתו על הארץ עטוף בסדין, דבוק לרצפת החדר, כאילו אמר לי: "זהו, נפלתי, החיים גמרו אותי. מעכשיו אני לא יכול לעשות כלום".</p>
			<p class="first">רציתי לחבק, לנענע אותו, לצרוח: "קום, אתה שומע אותי, קום", אבל כמו תמיד נעצרה לי הצעקה בגרון, חזרה ללב והתווספה לאחיותיה החנוקות משכבר הימים. הרגשתי שאני רוצה למות איתו. אבל אימא לקחה אותי משם, ובלי כל הסבר שאבה אותו האדמה.</p>
			<p class="first">היינו מאוד עצובות. מה שקירב קצת בינינו, פתאום היה לנו משהו משותף, ובסופי השבוע, כשנלקחתי לבית אבי, היה לי צר שהיא נשארת לבד. והיא באמת לא נשארה לבד. היא סירבה בכל תוקף להשלים עם הבדידות, ובלי לבזבז זמן רב הלכה שוב לשדכן. היא סיפרה לי שהכירה "קנדידטים" רבים, כמה מהם גם הציגה בפניי כדי לקבל אישור, ובתוך פחות משנתיים נמצא המועמד הראוי, ולי נוספה באותה הזדמנות עוד "אחות בכורה".</p>
			<p class="first">גם אבא תרם אח נוסף למשפחתי המורחבת, תינוק קטן וחמוד, שקישר ביני לבין דליה אחותי. מעתה לה ולי יש אותו אח, מה שעושה אותנו ל"יותר" אחיות. אבל אני המשכתי להרגיש חצויה, רגל פה רגל שם, מעין פיצול אישיות כרוני: רחמים והבנה לבית אימא, ומשיכה לבית אבא שהיה לי מודל לחיקוי, ועורר בי צורך שלא ידע שובע להוכיח שאני ראויה.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">כשהצגתי בפני אבא שלי את ארי, וכשארי ביקש ממנו את ידי, הגעתי אל המנוחה והנחלה. ניצחתי!!! טקס החתונה לא היה בשליטתי. בעיני רוחי ראיתי חתונה קטנה וצנועה, חטיפים, קצת עוגות ושתייה, אולי אפילו ברבנות, ובסופה אני נפרדת מהמוזמנים, ויחד עם בחיר ליבי עולה על כבש המטוס, מנפנפת לשלום ו... הופ – לירח דבש באיזה חוץ לארץ שקט ורחוק. אבל גם כאן לא אני קבעתי. אימא לא הייתה מוכנה לוותר על אירוע מכונן וחד—פעמי, ולי, בתה היחידה, לא הייתה כל זכות למנוע זאת ממנה. במקום חליפה בצבע קרם וכובע תואם, כפי שחשקתי, התחפשתי למלכה עם שמלה הולמת, שיערי נערם גבוה על ראשי בידיה המאומנות של קטיה הספרית, והובלתי לחופה לצלילי מארש החתונה של מנדלסון.   </p>
			<p class="first">אימא נראתה נהדר בשיער מטופח ובשמלה בצבע חציל, שלוצ'ה התופרת תפרה לה במיוחד לאירוע. כל חבריה ל"רמי" מילאו שולחן, והיא הסתובבה ביניהם זוהרת וקורנת מאושר. אבא היה מוזמן חיצוני. כמו תמיד, "בדיוק  באותה תקופה" לא היה באפשרותו להשתתף במימון המשתה, ואימא שילמה. הותר לו להזמין רק את הדודים שלי, והוא הסתובב כמו גולה בין המוזמנים. הוא הזמין אותי לרקוד, החמיא לי בלי סוף, ואני בנעלי עקב, כמעט גבוהה ממנו, הרגשתי על הגובה. צר היה לי על החלק העלוב שלו בשמחה שלי. כרגיל הבנתי אותו, הבנתי גם את אימא, ויותר מששמחתי מהטקס שמחתי לפשוט מעליי את שמלת הכלה השאולה ולסיים את האירוע בשלום.</p>
			<p class="first">את ירח הדבש בן השבוע העברנו על שפת הכינרת. שיט לעין גב, ריקודים ומסעדות, "איזה יין אתם רוצים?" לא היה צורך ביין, היינו בשיכרון חושים, וחזרנו עמוסי חוויות לחיים משותפים בבסיס חיל האוויר אי שם בדרום.רציתי מאוד להינשא לארי, והקרביים שלי התגעגעו לילד ממנו. שיכון המשפחות שבו גרנו היה מלא בזוגות צעירים עם ילדים, ומה רבה הייתה שמחתי כשגיליתי שאני הולכת להיות אימא. הכול נראה כל כך טוב, יותר מדי טוב, וכשהגיעה שעתי ללדת, ובתי הבכורה הגיחה לאוויר העולם והונחה בזרועותיי, חשתי אושר עילאי. הרגשתי שותפה למעשה הבריאה. עמדתי ליד מיטתה עם חבר טוב שבא לבקרני, והתבוננו בפלא הגדול. מיששנו את האוזניים, את הידיים הזעירות, את האף הסולד. איזו שלמות, איזו יפהפייה, והיא שלי ושל ארי. בחלומי ראיתי את עצמי חלק ממשפחה ענפה טובלת בהרבה ילדים שלי ושל ארי, והדגם הראשון מילא אותי באושר. חשבתי שאימא כמוני עוד לא נולדה. גם נשבעתי שלא אהיה כמו אימא שלי.</p>
			<p class="first">כשאיריס הייתה בת שנה וחצי, ארי החליט להרחיב את השכלתו וללמוד הנדסת אלקטרוניקה בטכניון. הצבא תמך בו, ואנו בעקבותיו עברנו להתגורר בנווה שאנן בחיפה. היינו עטופים בחברים, מהשכונה ומהלימודים, ופרט לאירועים אחדים, כמו יום ההולדת של הילדה, הייתי כמעט משוחררת מבעיות המשפחה המורחבת. כשמלאו לאיריס שלוש שנים, הגיעו לאירוע אבא, אימא ובעלה, כולם ארוזים ב"אולדסמוביל" הגדולה של אבא. כמו תמיד בפגישות מהסוג המשולש, היה מתח באוויר, וכשהסתיים האירוע וכולם נדחסו למכונית של אבא, "מכונית התשוקות", כפי שכינה אותה ארי, נשמנו לרווחה. רציתי ילדים נוספים משלנו, וכך, עם תום שנת הלימודים השלישית של ארי, השתרשה בגופי בתי השנייה.</p>
			<p class="first">איריס הייתה בת חמש כשפרצה מלחמת ששת הימים. ארי היה בטייסת, ואנחנו עברנו לבית של סבא זאב, אביו של ארי. נתקפנו בפחד אימים. הדיווחים על הניצחון המזהיר שהושג בתכנון מבריק של הפצצת שדות התעופה וחילות האוויר של שכנותינו זרמו אלינו בטפטוף איטי. לא לשווא חרדתי לשלומו ולשלום חברינו שהיו בין המפציצים, ולאחר מעשה נודע לי בצער על רבים מהחברים שלא זכו לראות את תוצאות הניצחון, אף שנטלו חלק נכבד בהשגתו.</p>
			<p class="first">זה היה מבצע מבריק. טייסי חיל האוויר נישאו על כפיים, הציבור נשטף באופוריית ניצחון, ולא פעם כשהלכתי עם ארי ברחוב, כשהוא לבוש מדים, קרה שאישה ניגשה אליו, בירכה אותו, ואפילו העזה לנשקו על הלחי. כולנו היינו להוטים להגן על המדינה הקטנה והיחידה שלנו, והיינו גם צעירים.</p>
			<p class="first">ארי חזר ללימודים, אך החיים כבר לא זרמו בשקט כמו קודם. אירועים פטריוטיים, השתלטות על שטחי ערבים וחגיגות ללא סוף. תפרנו שמלות, ארי נסע למשימות טיסה לעיתים קרובות, ואני הלכתי ונעשיתי עבה יותר ויותר. עד שהגיע היום. ארי היה באימונים בבסיס, ואני בחיפה, והילדה אותתה שברצונה לצאת. השארתי את איריס בוכייה בידיה הנאמנות של שכנתי, וחברים טובים הביאוני לפנות ערב לבית החולים, שם, בעדינות, לפנות בוקר, החליקה מתוכי יעל והשמיעה את צווחתה הראשונה לעולם. הפעם הייתי לבד, אבל בעלת ניסיון, וכשארי הגיע הייתה לו כבר בת מוכנה לחבק.</p>
			<p class="first">ארבע שנים טובות עברו עלינו, בלי מחויבות ועבודה, במסגרת סטודנטיאלית מרתקת. גם אני הצלחתי בינתיים לסיים שנה של לימודי בלשנות באוניברסיטת חיפה. אבל ארבע שנים רעות ארבו לנו עכשיו. זה החל במעבר לבסיס צפוני של חיל האוויר וניתוק מהסביבה המחבקת של החברים, השכונה והלימודים.</p>
			<p class="first">במהלך השנים האחרונות הידרדר מאוד מצבה של אימא. בעלה השלישי לא עמד במבחן, לא סיפק את צרכיה, וכנראה לא עורר אצלה חיבה יתרה. היא גם רמזה לי שהוא רימה אותה, ובעצם, כשהתחתנו, "הוא כבר לא היה גבר". לא נכנסתי לפרטים. היא הייתה אז בת 50, לא ילדה קטנה, וגם עם ניסיון של שני בעלים קודמים, ולא הבנתי איך היה אפשר לרמות אותה.</p>
			<p class="first">לא עלה בדעתה לפרק את החבילה ביוזמתה, שכן לא נמצאה בעיניה סיבה שתצדיק את המהלך. הוא היה נאמן לה, אומנם לא פרנס בכבוד ושיעמם אותה עד מוות, אך היה לה עם מי להעביר את הזמן, מישהו לבשל בשבילו, מישהו לצאת איתו, כרטיס כניסה חברתי.</p>
			<p class="first">אני לא יודעת מה היו שיקוליה, אך המחיר שהיא שילמה על כך נראה לי כבד מדי: התקפות שכיחות של כאבי ראש עזים והתפרצויות של יציאה מן הדעת, שהרופאים לא בדיוק ידעו איך לטפל בהן. לפעמים היא הייתה מנקה, מבשלת ומפזזת בשיא האנרגיה, אבל לרוב שכבה במיטה באדישות לסביבה הקרובה, שכללה גם אותי. ואז החלו הטלטולים לרופאים, ובעיקר לבתי חולים. למזלי, בכל זאת היה לה בעל, והוא ליווה אותה בנאמנות. אני באותה תקופה הייתי מעט אחרי לידה ואחרי מעבר לאי שם בצפון, טרודה שלא מרצוני בנשפים של ניצחון, וביקוריי אצלה היו כטפטופים מעטים. הרגשתי רק חובה ורחמים, בלי יכולת להועיל במשהו או להרוות את הצורך שלה בנוכחותי.</p>
			<p class="first">ימי הנסיעה שלי אליה היו סיוט. הייתי משאירה את הבנות עם אחת משכנותיי, שנהגה להשלים הכנסה בשמרטפות. לפעמים טסתי במטוס קל לתל אביב,  עברתי את העיר מצפון לדרום כדי להגיע למשרד של אבא, ולשאול ממנו את מכוניתו. היה בזה שמץ של אירוניה: אני משתמשת בנדיבות הלב של אבא כדי להגיע לאימא. שוב אבא החזק והכול־יכול לעומת אימא המסכנה הזקוקה לרחמים. לאחר נהיגה של שעה דרומה הגעתי כדי לחזות במראה המדכא של החוסים בבית החולים הזה, ובהם אימא שלי, אפאטית לחלוטין, מוזנחת מאוד, עיניה חלולות ומבטה תועה ותוהה.</p>
			<p class="first">יום אחד, אחרי כמה "מה שלומך?" ו"איך אפשר לעזור לך?" וכמה ליטופים מאולצים מצידי, נקראתי לשיחה אצל הרופא המטפל. לא הבנתי דבר, ונראה לי שגם הוא לא מי יודע הבין. הבנתי רק שהיה טוב אילו יכולתי להגיע מדי יום, לשבת לידה ולתמוך בה. הרגשתי שאני נטולת יכולת, פיזית ונפשית, ובלית ברירה סמכתי על משענת הקנה הרצוץ שהיה בעלה, והעברתי אליו את מרבית סמכויות הסעד, אבל לא בלי הרבה—הרבה רגשות אשם. נדמה לי שרגשות אלו נמצאים אצלי במצב רדום כל הזמן, וכל זיק זעיר די לו כדי להעירם מרבצם.</p>
			<p class="first">בערב חזרתי הביתה במצב רוח עגום. כשארי נכנס הוא בישר לי בשמחה שאנחנו מוזמנים בערב ל"מסיבת ניצחון" (אחת מני רבות) שעורכים לכבודנו במועדון התיאטרון של חיפה. לא עלה על דעתי לסרב לו. עטיתי עליי אחת מהשמלות החדשות, תיקנתי איפור, ויצאנו לדרך כשאני עייפה וטרודה מאירועי היום. המסיבה הייתה עליזה מאוד, אבל הראש שלי לא היה שם. חשבתי על אימא שלי, על חוסר היכולת שלי לעזור לה, על כמה לה רע, ולי טוב. כולם מסביבי נראו נהנים ושמחים. הסתכלתי בקנאה על ארי מפטפט בהנאה עם הבנות היפות, ובעיקר עם אחת מהן שחייכה אליו בחיוך מזמין. הכול חלף לידי, כאילו כלום לא נוגע בי. עמדתי קפואה בלי יכולת לדבר. הרגשתי שאני לא בסדר, לא כמו כולם.</p>
			<p class="first">אחת לשבוע נסעתי לאימא. חזרתי על הסיבוב הזה בווריאציות שונות. לא יכולתי לחלוק את חוויותיי עם איש, וגם לא רציתי בכך. התביישתי בעצמי, הרגשתי שהדברים השוליים שקורים לי אינם בעלי חשיבות, ודאי לא בהשוואה לאירועים הלאומיים הגדולים. לא רציתי להשבית את השמחה, וגם לא את מצב הרוח המרומם של ארי, ונשארתי לבד עם המחשבות.                                     </p>
			<p class="first">חיי היו טובים לכאורה, בעל אוהב ואהוב, שתי בנות חמודות ואהובות, חיי חברה תוססים למדי, ואפילו מנקה שבאה לעזור לי בעבודות הבית. למה, אם כן, הייתי חלשה ועייפה כל הזמן? בריאותי הלכה והתרופפה, חשתי כאבים עזים בפרקי הידיים והרגליים, וכשעלה לי החום החליט הרופא הצעיר של הבסיס לאשפז אותי בבית החולים בעפולה מחשש לדלקת פרקים. במיטה הסמוכה למיטתי נאנקה מכאבים עזים אימו של אחד הטייסים שסבלה מסרטן בקיבה, הייתי בטוחה שגם לי יש את זה. חששותיי התבדו, כל הבדיקות שערכו לי הוכיחו שאני שלמה ובריאה. יצאתי מבית החולים והחיים חזרו למסלולם. המשכתי לנסוע לאימא, לטפל בבית ולבלות בערב, אבל העייפות והכאבים לא חדלו.</p>
			<p class="first">"תראי, יש מקום להניח אולי שזו בעיה של הנפש", רמז לי בעדינות רופא הבסיס הצעיר. "אני מכיר פסיכיאטר בחיפה שיוכל לעזור לך". הייתי המומה. התגנב לליבי החשש שאולי אני הולכת להיות כמו אימא. קיבלתי מייד את הצעתו, קבעתי עם הפסיכיאטר, ונסעתי העירה בתקווה גדולה.</p>
			<p class="first">לא לקחתי בחשבון את שעת העומס בכניסה לחיפה, ואיחרתי לפגישה. הבחור יצא בדיוק מהבית, הסתכל עליי כעוכרת ישראל המבזבזת את זמנו היקר לשווא, אמר לי שממילא אין לו זמן בשבילי, והפנה אותי לקולגה שלו, פסיכיאטרית עולה חדשה מפולין, שעשתה את צעדיה המקצועיים הראשונים בארץ.</p>
			<p class="first">הייתי המומה מהיחס המתנשא והגס שלו, ורק מתוך חולשה לא העזתי להוציא מילה. רשמתי את מספר הטלפון של המיועדת, ונפגשתי עימה כעבור מספר ימים. לה דווקא היה זמן בשבילי, היא פרשה בפניי נייר מוכתם בכתמים שחורים (שלימים נודעו לי כמבחן רורשך), שאלה אותי מה אני רואה בכל כתם, והגיעה למסקנה שגלולה מסוימת עשויה לעזור לי. בלעתי את התרופה בשקיקה, וראו זה פלא – במקום לעזור הרגשתי מטושטשת, ולרגשות האשם שלי נוספה הרגשת כישלון מהטיפול. חזרתי לפסיכיאטרית והפעם קיבלתי ממנה תרופה שונה שעשויה "באמת" לעזור, ולהחזיר לי את כוחותיי. בחודש שלאחר מכן מצבי הורע ממש.</p>
			<p class="first">הנסיעות דרומה לאימא לא חדלו, ובמקביל גם מסיבות לא חסרו. בבוקר לקחתי תרופה, בערב שתיתי יין, ואיש לא התרה בי שהשילוב הזה מזיק. יותר ויותר התכנסתי בתוך עצמי, מכורסמת מרגשות אשם שהלכו ותפחו. המשכתי לתפקד, אך הרגשתי מנותקת מהסביבה. הייתי מבוהלת ממה שקורה לי, ולגמרי לבד עם חששותיי. הייתי זקוקה לעזרה, אך העזרה שניתנה לי הייתה טכנית, גרועה ולא קלעה למטרה.</p>
			<p class="first">בוקר סגרירי אחד זעקתי בשתיקה. פשוט נאלמתי דום, כאילו המילים נעתקו מפי ואיבדתי את יכולת הדיבור. לא יכולתי לאכול ולשתות, והתנועות שלי היו מצומצמות ומוגבלות. הייתי במצב של הזיה שנגרמה כנראה מהצטברות החומרים השונים שזרמו לגופי במשך החודש האחרון. התנתקתי כמעט מהמציאות, ומה שנשאר לי ממנה היה בלון מנופח ברגשות אשם.</p>
			<p class="first">ארי, שלא הבין בדיוק מה קורה לי, ניסה לדובב אותי ללא הצלחה, וכאשר לא נעניתי, הביא לי נייר ועט והפציר בי לכתוב. מצב מביך, כתבתי: "אני אשמה", ויותר מכך לא יכולתי לפרט. רציתי פשוט להיעלם. משם הדרך הייתה סלולה לבית חולים, כזה כמו של אימא שלי, אך במקום אחר.</p>
			<p class="first">ארי לא איבד את העשתונות. הוא הסיע את בנותינו ואותי לתל אביב, לבית דודתו הנאמנה רחל. הדודות בתל אביב היו המומות ממצבי, ובעיקר מכך שלא בא דבר אוכל לפי. רחל חלטה תה, ונתנה לבתי להגיש לי אותו במחשבה שלא אסרב לבתי האהובה. הקטנה נטלה את הכוס והגישה לי אותה ביד רועדת. אבל אני ישבתי מכורבלת בתוך עצמי, מנותקת ממה שקורה, שרויה בחלום מסויט שגזר עליי תענית בלתי מבוקרת – ודחיתי את הכוס מעל פניי. היום אני יודעת שלא הייתה לי כל שליטה על מעשיי, הייתי אחוזה בציפורניו של תהליך פסיכוטי שאינני מבינה איך הוא קרה. זו הייתה דחייה מעליבה ופוגעת, שהייתה לה השלכה גורלית על היחסים ביני לבין בתי בשנים שלאחר מכן.</p>
			<p class="first">השארנו את הבנות אצל הדודה בתל אביב, והמשכנו לירושלים. היה זה יום סגריר, וערפל כבד ליווה את דרכנו לירושלים. המכונית פילסה את דרכה בין העננים, ואני הזיתי שאני עוברת מהעולם הזה לשמיים. וכשהגענו למחוז חפצנו, והפקיד התורן מילא את טופס הקבלה ושאל אותי "השם?", היה נדמה לי שאני עומדת בפני בית דין של מעלה הפוסק בבירור "א ש ם".</p>
			<p class="fspace">אפסנו אותי במחלקה הסגורה. מן הסתם הזריקו לי משהו ויום שלם רק ישנתי. כשפקחתי את עיניי ראיתי אישה צעירה לבושה בבגד לבן, כמו זה שהיה עליי, עומדת ליד מיטתי ושואלת אותי בסקרנות אם ניסיתי לשים קץ לחיי, רק אז הבנתי איפה אני נמצאת.</p>
			<p class="first">הבנתי שאני בכלל לא בשמיים, ושאני צריכה כמה שיותר מהר לצאת מפה ולחזור לארי ולבנותיי הקטנות. מה עשיתי להם? איך יכולתי לשקוע כך? איך נתתי לכל הסמים הללו לערפל את מוחי? מדוע שתקתי כשחשבתי שהטיפול מזיק לי? למה לא שיתפתי איש במה שעובר עליי? הרגשתי שאני טובעת בים של שאלות ורגשות אשם, וככל שהם הציפו אותי יותר, כך אזל כוחי יותר ויותר.</p>
			<p class="first">השקיעה הייתה בלתי נמנעת, ו"החברים החדשים" שלי רק הגבירו את ההרגשה שמכאן יהיה קשה מאוד להמריא. דינה למשל הראתה לי את החתכים התפורים בפרקי כפות ידיה. היא סיפרה לי שזו לא הפעם הראשונה שהיא מנסה להתאבד, וכנראה גם לא האחרונה. החיים גדולים עליה, קשה לה להתמודד איתם, ופעם בכמה זמן היא לא יכולה יותר, ההרגשה הרעה גוברת עליה, והיא "לא יכולה לצאת מזה". רבקה, בתו של פרופסור ידוע, יפהפייה, חביבה וציירת בחסד, התוודתה בפניי על ההזיות שתוקפות אותה אחת לכמה זמן, ושהיא "לא יכולה לצאת מזה". היא בחורה צעירה, נשואה באושר, וממאנת להביא ילדים לעולם מחשש שזה עובר בתורשה. זקנה אחת, שהלכה כל הזמן וקראה "אני נמות היום", סיפרה לי שיש לה תחושה ברורה שבכל רגע תצא ממנה רוח החיים, והיא לא יכולה "לצאת מזה". כולם לא יכלו "לצאת מזה", ואף שלא הבנתי מה זה "זה", זה היה מאוד מייאש.</p>
			<p class="first">אבא בא לבקר. איזו בושה, נראיתי כמו סחבה מהלכת. הוא לקח אותי לחנות בגדים, וקנה לי שתי שמלות כדי לעודד את רוחי. "מה יש לך?" הוא ניסה להבין. "תרימי את הראש, קחי את עצמך בידיים!"</p>
			<p class="first">קחי את עצמך בידיים? קל לו להגיד, והרי זה בדיוק מה שאינני יכולה לעשות. משהו כבד השתלט עליי, כאילו צבע את החיים באפור ובחוסר טעם.</p>
			<p class="first">אימא כמובן לא הייתה כלל בתמונה. כנראה לא שאלה מה איתי, ולא ידעה מה קורה לי, מה גם שלא יכלה לעזור. אבל ארי עמד לצידי כמו אריה, תמך בי ועשה כל מה שיכול כדי להחזיר אותי למי שהייתי. הוא בא לבקר לעיתים תכופות, יצאנו לשוטט בירושלים, ואספנו חוויות משותפות למכביר. ארי מימש את אהבתו אליי הלכה למעשה, ואני כמובן לא האמנתי. לפעמים הוא בא עם הבנות, נפשי יצאה אליהן, יעל הקטנה חזרה על משפט המפתח שלה: "אני בת תתיים, ואימא בבוחולים בירושלים", ואיריס הביטה בי בעיניה השחורות הגדולות במבט שואל, ולא קיבלה כל מענה. לא ידעתי איך להסביר ומה לומר לה, היא הייתה קטנה מדי, וגם לא יכולתי להסביר משהו שאני בעצמי לא הבנתי.</p>
			<p class="first">השתחררתי מבית החולים עם שק של תרופות והפניות לרופאים, אבל לא חזרתי בכלל למה שהייתי פעם. בינתיים ארי קיבל תפקיד חדש מתוקף היותו מהנדס אלקטרוניקה, ובעקבותיו עזבנו את הבסיס וחזרנו לחיפה. כמו שהגדירה זאת יפה חברתי, נשות הטייסים הן "תומכות לחימה".</p>
			<p class="first">שוב עברתי לרופאה אחרת, ושוב הבטחות שאחזור לעצמי אם רק אקח כדורים באופן סדיר, ואני לקחתי, אבל ממש לא חזרתי. פעלתי על אוטומט. בבוקר שלחתי את איריס לבית ספר, הבאתי את יעל לגן, והלכתי לעבודה. מעט השעות בעבודה שקיבלתי באגודת הסטודנטים של הטכניון עברו מהר למדי, קצת קניות בדרך הביתה, מחזירה את הבנות, ומתפקדת איכשהו עד הערב. אני בטוחה שלאוטומטיות שלי הייתה השפעה על הבנות, אבל לא יכולתי אחרת, וגם זה עלה לי במאמץ גדול.</p>
			<p class="first">הרגשתי נטל על כולם, כמו אבן שנגררת אחרי בנותיי, ואחרי ארי במיוחד. ארי ניסה להבין את המתרחש בנפשי, אבל גם אני לא הבנתי. ידעתי רק את העובדות, אך לא יכולתי להבין. הסתכלתי סביבי, ראיתי את חברותיי מחייכות, מרוצות מכל אירוע קטן, מתלהבות מדברים שנראו לי שוליים וחסרי טעם. הייתי נטולת התלהבות, מין חפץ מנומנם שמתנועע כי צריך, כשעל פניו הייתי צריכה להרגיש נהדר.</p>
			<p class="first">ובצבא כמו בצבא, שוב החלפת תפקידים. ארי הועבר למטה חיל האוויר בתל אביב, ואנחנו נדדנו בעקבותיו, הפעם לרמת השרון. שכרנו דירה צנועה בבית שאוכלס ברובו בעולים חדשים, בניין "רכבת" עם שלוש כניסות שהיה בעצמו כמו שכונה, הרבה ילדים על הדשא בחצר, ושכנים מאוד נחמדים ומגוונים, עובדה שהקלה על קליטתנו.</p>
			<p class="first">ארי עבר אומנם למטה החיל, אך לא הפסיק לטוס, ומלחמת יום כיפור תפסה אותנו מעט לאחר המעבר. הייתה תחושה של אובדן. נשות הטייסים היו במצוקה, רצינו להיות יחד, והתכנסנו בחצר של שרהל'ה, חברתי הטובה. אני זוכרת את חברותיי מרוגשות, מדברות ומנתחות את המצב, כשהסירים רוחשים על האש במטבח, והילדים שהיו פחות או יותר באותם גילים משחקים בחצר המרווחת והמטופחת, ואני כאילו משתתפת, כי צריך, אבל למעשה הכול רק עובר לידי. ההמולה נשמעה לי כמו זמזום מרוחק של דבורים עמלניות, וככל שהנעשה סביבי היה צריך לרגש יותר, כך הרגשתי יותר ויותר מנותקת, יותר ויותר מיותרת, ויותר ויותר אשמה שבאדישות שלי אני מקלקלת את האווירה.</p>
			<p class="first">המלחמה הסתיימה, ארי חזר הביתה. רבים מהטייסים לא חזרו. גורלי שפר עליי. הרגשתי שאני עושה לו עוול, חשבתי שאולי מוטב גם לו וגם לבנות שאסתלק כבר מחייהם. הרגשתי שלארי, בחור עם לב זהב, מוכשר, נחמד ויפה, "מלח הארץ" ממש – מגיע דבר יותר טוב ממני, ושהילדות שלי יכולות לזכות בתחליף אופטימי, מלא חיים, לא כל כך קודר ואימפוטנטי כמוני. הרגשתי שאני לא מתאימה לחיים, ושלעולם לא אוכל להתגבר על זה. נזכרתי ביחס שלי לאימא שלי, ואיך נהגתי לשרוק לה "דודה הגידי לנו כן" כשעליתי בחדר המדרגות לאחר שחזרתי מבית הספר. השריקה נועדה להודיע לה על בואי, והיא הייתה פותחת לי את הדלת. ואיך כשהייתה "חולה" קיוויתי במעמקי ליבי שהדלת לא תיפתח, ושמישהו יבשר לי על יתמותי, ושאעבור לגור עם אבא. ואפילו טונות של רגשות אשם על המחשבות הנסתרות לא יכלו להפסיק אותן. מומרצת ממטען זיכרונות העבר קמתי בוקר אחד, עם עלות השחר, בהרגשה ש"אינני יכולה עוד". העברתי מבט אחרון על ארי, נשקתי בעדינות לבנותיי הישנות, בירכתי אותן בליבי, נטלתי בקבוק קוניאק ואת ערמות הכדורים שהיו אמורים להוציא אותי מ"זה", ובלב כבד יצאתי לשפת הים.</p>
			<p class="first">היה חורף, התמקמתי על אחת מגבעות הכורכר מול הים, חיסלתי את הקוניאק ואת מלאי הכדורים הענק. הייתי אז בת שלושים ואחת, ואט—אט שקעתי במה שהאמנתי שהוא שנת נצח. אבל התוכנית שלי לא התאימה כנראה למלאך המוות. התברר שלאדון הנכבד לוח זמנים משלו, שאינו מתואם בהכרח עם העדפות הלקוח. וכך גם את רגע המוות אי אפשר לתכנן. נראה שהוא לא "מת עליי" ודחה בתוקף את מועד הסתלקותי מהעולם. הוא קבע לי שנות חיים רבות יותר, והעדיף שארי הוא שימות צעיר לפניי.</p>
			<p class="first">וכך, בצוהרי היום שלמוחרת היעלמותי, יצאה משלחת הצלה: ארי, אבא ואיריס שבכתה והתעקשה להצטרף. וכשמצאו אותי סוף—סוף נראיתי קפואה וחסרת חיים לחלוטין. לא מראה מלבב בשביל ילדה בת עשר. היא פרצה בבכי מר, וארי, שהיה כנראה לא בהרבה רגוע ממנה, צעק עליה שתפסיק ליילל, והיא הפסיקה.</p>
			<p class="first">הובהלתי לבית החולים קפואה ומלאה בכוויות שמש, סוף—סוף חולה "ממש" בדלקת ריאות. משהו מוגדר, ולא ה"זה". דוד בן—גוריון גסס באותה שעה בחדר לידי, ואילו אני החלמתי מהר והועברתי אחר כבוד שוב לבית חולים פסיכיאטרי. פגשתי שם פיזיקאי אחד שסיפר לי על הדיכאון החוזר שלו, על כמה אשתו וילדיו מנסים לעזור לו, ועל כך שהוא לא יכול לצאת מ"זה". פגשתי את בן דודי, שלקה בהלם קרב בעקבות המלחמה, ושנה לאחר מכן התאבד, ולא יצא מ"זה". ממש מדכא.</p>
			<p class="first">אבל למזלי ד"ר מירה גולומב, רופאה מעולה, הצליחה סוף—סוף להוציא אותי מ"זה", אומנם עם צלקת רצינית, אך גם עם ערך מוסף. הרופאה, שדיברה איתי בגובה העיניים, שטחה בפניי את כל הדרכים שלדעתה עשויות לעזור לי. אמרתי לה שאני לאחר ייאוש, ואינני יכולה להרשות לעצמי להיכנס שוב לדרך ארוכה של סבל, והיא הציעה לי לנסות טיפול בהלם חשמלי. נשמע נורא. אבל הפתיחות של אותה רופאה יצרה אצלי אמון, מה גם שלא ראיתי כל אופציה אחרת. "יש בזה מידה מסוימת של סיכון", הודתה בפניי, "כי אינני יודעת איך זה בדיוק פועל, ואת עשויה לאבד את הזיכרון המיידי שלך, ואולי גם יותר, אבל כשזה פועל התוצאות בדרך כלל מהירות". שקלתי את הסיכון לעומת הסיכוי, והחלטתי ללכת על זה.</p>
			<p class="first">הגעתי לבית החולים והתמסרתי. הכול נעשה בהרדמה, לא הרגשתי דבר. קמתי מטושטשת ובתחושה לא נעימה, אך אחרי מנוחה ארוכה תחת השגחת הרופאה המלאכית שלי, חזרתי הביתה בשלום. לאחר מספר טיפולים קרה הלא ייאמן. חזרתי לעצמי כמעט לחלוטין. הייתי מאושרת, הרגשתי כאילו נולדתי מחדש.</p>
			<p class="first">ארי ואני נכנסנו לתקופה של ירח דבש מחודש. התקופה הממושכת של מאבק וסבל פתחה אותנו כמו דפי ספר זה לזה. למדתי להכיר גם את החולשות שלו, להעריך ולאהוב אותו יותר מאשר קודם. נפשותינו נקשרו זו בזו, וגופינו הפכו את הקרבה לשלמה. יכולנו לחלוק את כל המחשבות הטובות והמציקות, יכולנו להיוועץ זה בזה, כאילו היינו אחד ולא שניים, והחברות בינינו הייתה חזקה מאי פעם. ידענו היטב להעריך את מה שיש לנו, ותכננו עתיד ורוד לבנותינו ולנו. כאילו פרשנו כנפיים, הדלקנו מנועים ורצינו להמריא. חלמנו לכבוש את העולם לאחר שהבנות תגדלנה, ולספק את סקרנותנו לגבי צורות חיים שונות ומשונות במקומות רחוקים. כסף מספיק לא היה לנו, תכננו לקנות מכונית שבה נסדר לנו מקום שינה ולעבוד למחייתנו, לא יותר. גם חילקנו את העבודות בינינו: ארי יהיה כולבויניק, ועם ידי הזהב שלו יתקן מכשירים מקולקלים ויעסוק בצביעה ונגרות, ואני אשטוף כלים במסעדות, דברים שלא מצריכים ידיעת השפה המקומית.</p>
			<p class="first">השנים הטובות החלו, ונהנינו מכל רגע של ביחד. יצאתי מהטיפול נטולת כדורים לחלוטין. עול כבד הוסר מעליי, כאילו החלמתי משיתוק כללי, ודי היה לי ביכולת לפעול ולהתלהב כדי להרגיש מאושרת.</p>
			<p class="first">קנינו דירה בבניין שהוקם על גבעה בין שדות תותים, ועיצבנו אותה על פי טעמנו. ארזנו את המיטלטלין ועברנו לדירה שאמורה הייתה לשמש אותנו לשארית חיינו המשותפים.</p>
			<p class="first">אבא תרם לנו את משטח העבודה הגדול למטבח, ממחצבת שיש שעבד איתה. אני זוכרת איך ארי ואחיו סחבו את המשטח הכבד במעלה המדרגות, איך הגיעו לדירה והניחו אותו בחרדת קודש על מקומו, ותוך כדי התאמתו למקום – הוא נסדק במקום הדק ביותר שלו, בפתח שמעל הכיור. איזו אכזבה. אבל היו לנו כבר פרופורציות נכונות לגבי החיים, לקחנו דברים כאלה בקלות, הדבקנו את החלק הפגום, והמשכנו לשחזר את המהלך הכושל בצחוק אמיתי.</p>
			<p class="first">זמן קצר לאחר מכן אבא חלה. הזמנים השתנו, ועסקיו המשגשגים כשלו. הוא כבר לא היה היחיד שייבא ציוד לסלילת כבישים ודרכי עפר, לא היה לו צל של מושג בכל הנוגע למנגנון הטכני של הכלים הללו, וגם לא מוסך לטפל בהם. מה שעניין אותו בעיקר היה הממד הבין—אישי בפעילות הזו: המו"מ בין הלקוח ליצרן, שהוא כסוכן ידע לתת לזה את ה"טאצ'" האנושי הייחודי לו. בבית החרושת בחו"ל הפקידות דיברו עליו בהערצה, הטכנאי הראשי היה חבר שלו, המנהלת הזמינה אותו תדיר לביתה, והוא וזושקה היו כוכבי הנשף השנתי של המפעל בחו"ל. כאן בארץ הלקוחות היו מבאי ביתו, והוא דאג לצ'פר אותם באירועים וארוחות, כך שהמכירות היו תמיד בכיסו. אבל עם הזמן מתחרים חדשים צצו כפטריות אחרי הגשם, הם פתחו מוסכים משלהם, ונתנו שירות מהיר לציוד החדש. אבא הסתבך בחובות, ומכר את עצמו, זאת אומרת, את החברה שהקים, לבעלי החוב.</p>
			<p class="first">הוא כבר לא נסע במכוניות פאר, הייתה לו "סימקה 1000" בדיוק כמו שלי, אבל אם בשבילי המכונית הזו הייתה יותר ממספקת, עבורו זו הייתה נפילה מה"ביואיק" התכולה עם הגג הנפתח, ששטה כמו יאכטה מפוארת על גלי הכביש. את הווילה המפוארת שבה התגורר בצפון תל אביב מכר לאחד משותפיו, נושיו החדשים, והוא עבר לדירה, שבעיניי הייתה מפוארת דיה, באותה סביבה.</p>
			<p class="first">מעט מהחברים של הימים הטובים פקדו עדיין את ביתו, והיו אף שניסו לעזור לו, וכך הוא החזיק מעמד שנתיים—שלוש עד שלבסוף אושפז ב"לב שבור" בבית החולים איכילוב. מדי יום נסעתי לבקרו, למרות הכול אהבתי אותו, היה בו משהו כריזמטי, חן מסוים, מהול לפעמים בעצבות ולפעמים בשמחת חיים מדהימה. היה לו דמיון יצירתי, חוש בלתי רגיל לאסתטיקה ואינטליגנציה מולדת. הוא חשב עשרה מהלכים קדימה, קרא את העולם המודרני, והבין למשל שהקיבוצים אינם יכולים להתבסס כלכלית על חקלאות בלבד. הוא היה הראשון להכניס את התעשייה לקיבוץ אלונים, ושמו מצוין בהקשר זה בספר של הקיבוצים.</p>
			<p class="first">בסך הכול היו לו כוונות טובות לגביי, וסלחתי לו גם אם מימושן היה גרוע. בפעם האחרונה שביקרתי אותו הוא נראה לי שמח מאוד מהציפייה להשתחרר הביתה ביום שלמוחרת. פניו היו ורדרדות, וחשתי איזו קרינה מסתורית של חיבה אמיתית בקולו. אבל כמה שעות לאחר שחזרתי הביתה, מעט לפני חצות, טלפנו אלינו מבית החולים וביקשו שנבוא. ארי ענה לטלפון, והחליט שהוא ייסע, ואני אשאר עם הבנות. הבנו שמשהו לא טוב קרה, רק סירבנו לקרוא לילד בשמו.</p>
			<p class="first">ארי היה בשנותיו האחרונות בצבא, אפשרות הקידום שלו כבר הייתה מוגבלת, והוא החליט לנצל את האפשרות שניתנת לצוותי האוויר לצאת לפנסיה מוקדמת בגיל ארבעים ולבחור עיסוק חדש. כשאבא נפטר, ולא היה מי שינהל את העסק, הוא קפץ על ההזדמנות. אחי גר אז באנגליה, ולא רצה לחזור לארץ. העיתוי בחר אפוא בארי, וארי בחר בו. אני לא הייתי מאושרת מהמצב, בלשון המעטה, זושקה הייתה חשדנית מאוד, ואף שלא הייתה יכולה לעשות דבר, הרגישה מנודה, כאילו נוטלים ממנה את מעמדה. היא הערימה קשיים בלי סוף, ואני הפצרתי בארי לרדת מהעניין. אבל הוא בדרכו ניתח את המצב, והסביר לי שאם ייכנס לעסק, יש סיכוי גם לו וגם לה, ואילו הוויתור יגרום לכולם להפסיד. לא יכולתי להתנגד להיגיון שלו. הוא ביקר אצלה, ונעתר לרוב בקשותיה, נתן לה "כבוד", והצליח איכשהו להוציא את העסק מהבוץ שהיה נתון בו.</p>
			<p class="first">להפתעתי הוא ממש פרח בתפקיד איש עסקים. היות שהיה לו חוש טכני מפותח, הוא פתר בעיות רבות שצצו במהלך עבודתם של המכבשים ומפזרי האספלט שנמכרו בתיווכו ועוד קודם לכן בתיווכו של אבא, ועם חבר שהכיר בחיל האוויר הקים חברה חדשה שעסקה בענייני אלקטרוניקה. הוא יצר קשרים טובים עם בעלי מפעלים, ולקוחות ראו בו משהו יוצא דופן, והעריכו מאוד את כישוריו. מנהל המכירות של אחד המפעלים היה טייס חובב, וארי היה בשבילו קולגה שמבין לרוחו. ג'וני, מנהל מכירות בחברה אמריקאית, היה קצין לשעבר במלחמת וייטנאם, והוא הלעיט את ארי בסיפורים מדהימים מתקופת הישרדותו ביער, שחלקם נשמעו לי פרי דמיונו – איך הוא נאלץ לאכול מוח של קוף, ואיך נשים וייטנאמיות טובות ויפות נתנו לו מחסה בשעת צרה. ארי, שמרבית חייו עברו בבועה של חיל האוויר, פרץ לעולם הגדול, בלע את כל הסיפורים בשקיקה, והיה מוקסם מהעולם החדש שנפתח בפניו. כשהלכנו לקנות לו חליפה ראשונה והוא ענב בפעם ראשונה בחייו עניבה, הוא נראה כל כך יפה ומעורר תיאבון שעה שתכנן את הפגישות שלו, שממש התחשק לי לנגוס בו.</p>
			<p class="first">אחת הפגישות נועדה למוחרת היום, עם אישה צעירה ועשירה שקנתה דרכו שיש ממפעל שהוא ייצג לצורך ריצוף ביתה החדש והגדול באזור יוקרה. אני נתקפתי לפתע פחד שעלה מנבכי עברי, הדמיון שלי החל לעבוד שעות נוספות, חששתי שהיא תיקח לי אותו, וכבר הפכה הגברת האלמונית לצרתי. הייתי חייבת לפחות לראות אותה, ללמוד להכיר את האויב. ביררתי את כתובתה, ויצאתי לדרך ברגליים כושלות.</p>
			<p class="first">שמתי לב שבקומה הראשונה גרה משפחת רוזנבאום, טיפסתי במעלה המדרגות עד לדירה של צרתי הפוטנציאלית, וצלצלתי בפעמון. היא פתחה. שמנמנה וגדולה, שערה סתור ותינוק חמוד תקוע על המותן הימנית שלה. כששאלתי אותה אם היא יודעת איפה גרה משפחת רוזנבאום, היא ענתה לי בכעס ובגסות: "מה, אין לך עיניים? לא יכולת לראות?" ואז נרגעתי. הוא בכל זאת יישאר שלי.</p>
			<p class="first">לא יכולתי להתאפק וסיפרתי לארי על הקנאה החדשה שלי, עד כמה אני מרגישה שהוא חדר ללב שלי, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד אותו. והוא בדרכו החמה והקשובה אסף אותי לזרועותיו והצליח לרוקן אותי מחששות. נמשכתי אליו מאוד, ואהבתי אליו רק גברה עם הזמן. הקשבנו זה לזה, ואחרי כל ה"זה" שעברתי ועמידתו העיקשת לצידי, התחלתי להאמין שהיחסים בינינו הדדיים.</p>
			<p class="first">באחד הימים הוא נתקל במאמר בעיתון מקצועי אמריקאי על אדם שהמציא פטנט ייחודי, וארי נדלק על הרעיון. "המצאה גאונית, כל כך פשוטה ויעילה, אני חייב להיפגש עם הממציא", אמר ונסע לארצות הברית. הממציא היה בעל חלומות. אדם מבוגר, נמוך קומה וחביב, ששיחק כל הזמן בהמצאת פטנטים, ובנו ניסה לתרגם אותם לשפת המעשה. והינה הפטנט הזה עבד, וארי היה אחד מהראשונים שהתלהב מהרעיון והביא אותו לארץ. הקמנו חברה נוספת, ששנינו היינו בעליה. ארי הרצה על כך במספר פורומים במסגרת קידום המכירות, וחיינו היו מלאי עניין משותף. אני מצאתי עבודה חלקית ובלתי מחייבת, רווינו נחת מהבנות, ניסינו לשקם אותן מהפגיעות שהן עברו בתקופה שבה הייתי נתונה במערבולת התרופות, והעתיד נראה מבטיח.</p>
			<p class="first">הבאתי שתי בנות לעולם, עברתי משברים נפשיים קשים, וארי תמיד הושיט לי יד והוציא אותי מהבוץ. אני עברתי מלחמות עם עצמי, ואילו הוא נטל חלק במלחמות של ממש: מבצע סיני, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים שבאה בעקבותיה. מטוסו נפגע פה ושם, והוא הצליח להנחיתו על הגחון, ומהכול יצא בריא ושלם. וזו כבר הייתה מנה גדושה של התגרות במר מוות. וכך קרה שדווקא בסיומו של תרגיל מילואים פשוט, בתאונה שלא הייתה בלתי נמנעת, הג'יפ – שבאותם הימים היה פתוח וגם ללא חגורות בטיחות – עם נהג עייף שהיה אמור להביא את ארי הביתה, סטה מהמסלול, התהפך והידרדר לעומק של שלושה מטרים. ארי נזרק מהג'יפ, ואבן שחיכתה לו שם שברה את מפרקתו והותירה את בנותיי יתומות מאב ואותי אלמנה שבורת לב.</p>
			<p class="first">לבד שלא מרצוני.</p>
			<p class="first">לבד אני צריכה לדאוג לבנות, לבד אני צריכה לדאוג לתקן קלקולים בבית, לבד אני צריכה למצוא את דרכי בחיים, ואין עם מי לדבר. ידעתי שאני צריכה לקבל החלטה להמשיך בלעדיו, אבל האמת הייתה שרציתי למות, פשוט וקצר. זה היה פתרון הרבה יותר קל, והזהרתי את עצמי שחלילה לי לשקוע בצער וברחמים עצמיים, שהם מסלול בטוח וישיר למוות. יש לי שתי בנות, שאף אחד בעולם לא אוהב אותן יותר ממני. ארי איננו, אבל אני עדיין מוקפת חברים טובים. יש להם חיים משלהם, ואני מבינה את זה, אין לי את מי להאשים, למי לבוא בטענות ועל מי לסמוך חוץ מאשר על עצמי.</p>
			<p class="first">אבא מת לפני שלוש שנים, ואימא כרגיל בבית חולים. אני כלל לא בטוחה אם היא ערה למצבי. רק אני לבדי צריכה לבחור, ובחרתי בחיים. ארי נהרג, ואני התבגרתי. הבית רחש קרובים וחברים והתרוקן באחת, מייד עם תום שבעת ימי האבל. התכחשתי לגמרי למה שקורה, כאילו לא הייתי שם. זה היה בלתי אפשרי, לא רציתי את זה, זה לא מתאים לי. ניסיתי בכוח לקום על רגליי ולבנות את החיים מחדש. באוגוסט 1978, בעצת חברה טובה, אני מחליטה להמשיך לנהל את העסק. "תנסי", היא אמרה, "אם תצליחי, יופי, ואם תיכשלי תדעי שניסית. כי אם לא תנסי, נכשלת מראש". כך תמו להן שוב שנים טובות בחיי. התחלתי לשווק כלים כבדים לעבודות עפר, ונחלתי הצלחה רבה כי חשבתי מחוץ לקופסה. היה למשל מכרז לאספקת מכבש מסוים לסולל בונה כמה שיותר מהר. מכבש כזה היה מגיע תמיד באונייה, ולקח כחודש עד שהגיע דרך נמל המוצא לנמל היעד. שאלתי את גיסי, שהיה טייס באל על, אם אפשר לייבא באווירון מכבש כזה שמשקלו 12 טון. ידעתי שחברת אגרסקו מובילה במטוסים של אל על תוצרת חקלאית לאירופה, ושיערתי שהמטוסים חוזרים ריקים, וגם אין בהם מושבים. מייד לאחר שקיבלתי אישור מגיסי דיברתי עם מנהל המכירות של היצרן בגרמניה ושאלתי אם יש במקרה מכבש כזה במלאי. הוא אישר, אבל אמר שהמכבש מיועד ללקוח בהודו. הסברתי לו את הדחיפות במשלוח לישראל והוא נעתר לבקשתי. הבנתי שהמכבש יכול להגיע בתוך פחות משבוע לארץ, ניגשתי למכרז וזכיתי. והיו מקרים נוספים מהסוג הזה.</p>
			<p class="first">הצלחתי בעסקים, אבל מי ששילמה מחיר כבד על האינטנסיביות של עבודתי הייתה יעל, בת העשר. הייתי חוזרת מאוחר הביתה, פעמים רבות דאגתי שהיא תאכל ארוחת צוהריים אצל שכנה טובה, והיא נעשתה "ילדת מפתח". אהבתי והערכתי אותה מאוד, ילדה טובה, מתוקה, רגישה ונבונה, אבל אני הייתי אטומה רגשית. לא הייתי שם כדי להקשיב למצוקותיה, והיא נשארה בלי אבא, שאהב אותה מאוד, ובלי אימא שאפשר לשתף אותה בדברים ולסמוך עליה.</p>
			<p class="first">ממש לא הייתי האימא שהתכוונתי להיות כשנולדו בנותיי, לא במזיד כמובן, אבל גרמתי להן פגיעות נפשיות, ושום בקשת סליחה לא תמחק את הפצע שהתהווה. אני מקווה שהוא יגליד, אבל ברור לי שתישאר צלקת.</p>
			<p class="first">קניתי מכונית חדשה וסיפרתי לחברתי שאני צריכה לעשות לה הרצה, כלומר לנסוע לבד אלף ק"מ בדרך ישרה. יוסי, הגרוש של חברתי, התנדב מיד לארח לי חברה. בחרנו מסלול בין תל אביב לאשקלון, ובין עצירה לשתיית קפה אחת לאחרת התפתחו בינינו שיחות מעניינות ונרקמה ידידות עמוקה. יוסי הזמין אותי מדי פעם לביתו, והכין לי ארוחות גורמה בדירה הקטנה העלובה והמבולגנת שלו. בתוך ערמות של הזנחה ואי—סדר, הוא הקים אי של חגיגה: שולחן נקי וערוך לתפארת עם אוכל שלא טעמתי בשום מקום, שבושל רק למעני. מאחר שהוא התפרנס בין השאר מביקורת מסעדות, הייתי לו לחברה במסעדות ונהניתי מהאוכל ובעיקר מהחברות.</p>
			<p class="first">יוסי סיפר לי על עבודתו במכרות בתמנע, איך הוא חלה בשחפת בעקבותיה, איבד את חירותו, ומצא את עצמו עבד של ממש, כשכיר בבנק. הוא נשאר בקשר אמיץ עם חבריו לעבודה במכרה, ובעיקר עם חברתו הכימאית ארלט.</p>
			<p class="first">חג פורים הגיע, ויוסי הזמין אותי למסיבה בביתה של ארלט. לא הייתי בדיוק במצב רוח מתאים למסיבות, אבל עם יוסי זה היה בסדר. גם הוא לא היה בדיוק איש של חברה ומסיבות, והסכמנו לעזוב אם זה לא יתאים. הלכתי בחוסר חשק, יותר בשביל לחלץ את עצמי ממצב עצוב, ולהפתעתי הייתה זו מסיבה עליזה מאוד. הוזמנתי לרקוד בלי סוף, התפלאתי על כך שמזמינים אותי, ושלא כל אחד רוקד כנהוג עם אשתו, ואז הסביר לי יוסי שזו בכלל מסיבה של פנויים ופנויות, וחברתו ארלט היא גרושה, והמארח אינו בעלה, אלא חבר קבוע שלה זה כמה חודשים. כך התוודעתי לחוגי הפו"פ.</p>
			<p class="first">הייתי בת 39, לא רגילה ולא רוצה להישאר לבד. לא רציתי לחשוב על ארי, פיתחתי מעין כעס כלפיו, למה הוא עשה לי את זה? למה הוא נכנס לג'יפ המקולל אחרי תרגיל מעייף ללא הפסקת שינה? הוא ידע שגם הנהג עייף עד מוות וסובל מכאב ראש, איפה האחריות שלו? הפכתי את האבל למשהו שיכולתי להתמודד איתו. למעשה הדחקתי את הצער, עטפתי את עצמי בשריון הגנה, ועל פניו היה נראה ש"התגברתי", שאני "בסדר", שחזרתי "לתפקד" ועסקים כרגיל.</p>
			<p class="first">לימים, היה לי חלום שחזר על עצמו אינספור פעמים. בחלומי ארי לא נהרג, הוא נפצע קשה, והוא מסתתר באיזשהו מקום, ומחכה עד שיחלים כדי לא להטריד אותי. חלמתי שאני מחפשת אותו נואשות, ומגיעה בחיפושיי לבית של סבא שלי ברעננה, ואין לי כל ספק ששם הוא מסתתר. אני נוקשת בכוח בדלת, וקוראת לו לצאת אליי, מבטיחה לו לקבל אותו כפי שהוא ולטפל בו באהבה.  אט—אט נפתחת הדלת בחריקת צירים, והוא נגלה לעיניי נשען על כתפה של איריס בתנו, כולו זרוע כוויות חמורות, מרוחות בשמן, כל גופו ארוז בתחבושות שקופות, כמו ניילונים שמבודדים אותו מהמציאות ומונעים ממנו להרגיש כאב. מובן שהתכוננתי לטפל בו כראוי, ולהעניק לו הרבה חום ואהבה, כדי שיוכל להסיר את הניילונים ברבות הימים ולהתחבר למציאות. זמן מה לא ייחסתי חשיבות יתרה לחלום, אף שהוא חזר אליי בווריאציות שונות בעקשנות ובתכיפות. לקח זמן רב ופגישות אצל פסיכולוג עד שהבנתי שאני היא הארוזה בניילונים לצורך הגנה על עורי, והגיע הזמן להשיל אותם מעליי, ולהתמודד עם החיים האמיתיים. זה לא חלום על ארי, זו המציאות שלי, ואני בהחלט יכולה לקבל את ההצעה הנדיבה של איריס ולהישען על כתפה. הבנתי שעולם הרגש כולל, מלבד כעס וצער, גם אהבה והנאה. זו עסקת חבילה, ומי שבוחר להיות אדיש משתק גם את היכולת להתלהב ולאהוב.</p>
			<p class="centerspace">*</p>
			<p class="fspace">שלוש—עשרה שנים הייתי לבד. האמת, רציתי למצוא בן זוג, אבל לא ידעתי איך. הכרתי גברים רבים, אבל הלב מיאן להתאהב. ואז הופיע דויד עם ה"אפשר לרקוד איתך", וגם אז לקח לי יותר מארבע שנים להתאהב מחדש.</p>
		
			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 40.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות