עם כנף אחת

נאבקת וצומחת, נשברת ומתאחה מחדש –
כל חיי ניסיתי לעבד שכול:
לא על מישהו שמת, אלא על אמא שחיה.

אמא שלי לא גירשה את המכשפה שגרה בארון.
אמא שלי כן לקחה אותי למרפאה, לטפל בפריקות הכתף שהיא עצמה גרמה לי.
אמא שלי אף פעם לא חגגה לי יום הולדת.
אמא שלי הלבישה אותי כמו בובה, אבל לא הרשתה לי לקרוא לה ”אמא”.
אמא שלי הסתירה את קיומי, החביאה אותי לעיתים בחדר סגור, ומעולם לא הסתכלה לי בעיניים.
אמא שלי ישבה שבעה כשילדי הראשון צמח בתוכי.
אמא שלי נעלמה לחלוטין מחיי כשבכורי ידע להגות את המילה ”סבתא”.

זהו מסע של ייאוש ואכזבה, של חלומות ותקווה, בתוך מערכת יחסים בין אמא לבת. מסע מזעם, טינה ושבר, עד היכולת לחמול.
רסיסי זיכרונות של ילדה שהוחבאה וקולה הושתק, מתגבשים למראָה, שדרכה נחשפת הפתולוגיה של משפחה נורמטיבית לכאורה.

”אמא –
איבדת אותי למענך
ומצאתיך למעני.”
שם: עם כנף אחת
מחבר/ת: שלומנת עוז
שפה: עברית
תחום: העידן החדש
תת תחום: העידן החדש
מק״ט: 011400584

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 88.00

					 
	
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chaptersplit">אגרנות, אינטימיות וכמיהה</h2>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer005">
					
				</div>
			</div>
			<p class="fspace">לאחר מותו של אבי ואשפוזה של אימי בעקבות גידול סרטני, נכנסתי לבית הוריי – שהיה ביתי בילדותי – אחרי למעלה משלושים שנה שבהן הודרתי ממנו. ומשהייתי בפנים, יכולתי רק להיגעל מהקשר הרגשי העמוק שברור שהיה להם לכל פריט באוסף ההזוי שלהם, שלא הותיר אוויר לנשימה. ולי לא נותר אלא לחמול אותם... ואותי.</p>
			<p class="text">בסלון עם תריסיו המוגפים, ניבטו אליי מהקירות ציורים שנתלו בצפיפות שלא אפשרה לקלוט את יופיים. קיר אחד כוסה באוסף עצום של אקדחים וחרבות, קיר אחר במסכות אפריקאיות מפחידות. פריטי אספנות שונים ומשונים השתלשלו ממספר נקודות בתקרה וכדי לעבור מקצה החדר האחד לקצהו השני, היה עליי להנמיך את ראשי ולהצר ככל האפשר את ממדי גופי. הדחיסות בחדר יצרה חוויה הפוכה מזו שחשים כשמבקרים במוזיאון. הרצון הראשוני שלי היה לנוס משם על נפשי. זה לא היה אוסף אומנות אלא שדה קרב.</p>
			<p class="text">מהשטיחים, שהסתירו רצפה שלא נוקתה זמן רב, בצבצו קורי עכביש. על הכורסה העתיקה רבץ חתול פרווה מוקף בכריות, ועל הספה המאובקת שלא הוחלפה עשרות שנים ישבו שתי בובות חרסינה גדולות, כמעט אמיתיות - ילד וילדה בבגדי מלחים - מזכירות תמונה של אמא שלי ואחיה לפני שאביהם נהרג. אני זוכרת את החלחלה שלי למראה חיוורון פניהן של שתי הבובות ששידר מוות, כמו כרית הוודו בה היו נעוצות סיכות רבות. לא יכולתי להימנע מהמחשבה שאולי אחת מהסיכות האלה הייתה מכוונת נגדי.</p>
			<p class="text">במבט לאחור אני מבינה את המועקה ואת הפחד שחוויתי כילדה בבית הזה, ואת החלל הגדול בליבה של אמא שלי, אותו ניסתה למלא בעוד ועוד חפצים.</p>
			<p class="text">אימי הייתה אגרנית. היה לה צורך בלתי נשלט לחפוץ, לנצור את הרגע ולנסות להפוך אותו לנצחי.</p>
			<p class="text">עם החפצים שהלכו ונערמו בבית, יכלה לפתח אינטימיות שלא הצליחה לפתח עם בני אדם.</p>
			<p class="text">אולי שימור הפריטים שאספו במסעותיהם בעולם, עזר להוריי לשמר את הזמן. ואולי יחסי הגומלין שהצליחו לפתח עם הבובות, החרבות, המקטרות, הציורים והפסלים, מילאו את החסר במפגשים אנושיים. ואני, את כל פרטי האוסף שמילאו את הסלון והפרוזדור מכרתי בפרוטות. לא עלה בדעתי אפילו לשנייה להכניס את האנרגיה הזו אליי הביתה. הדנ"א שלך, אמא, היה בתוך החפצים. כל כולך, כל מי שהיית, הסתכם באוסף ההזוי שהשארת. באִבחה אחת הכול נמכר, וכאילו לא היית בעולם הזה בכלל.</p>
			<p class="text"><span class="bold">לא נותר ממך כלום.</span></p>
			<p class="text"><span class="bold">והנה עולמך</span><span class="bold"> שברירי ותלוי בחוט השערה, </span></p>
			<p class="text"><span class="bold">כפי שהיה עולמי שלי כשחייתי בצילך</span><span class="bold">.</span></p>
			<p class="text">כמו מתוך ים סוער נחלצתי מרחמך, לידה לתוך חיבוק אם שלא היה. היעדרו הותיר אחריו שובל ארוך של כמיהה שאין לה סוף.</p>
			<p class="text">כששִחזרתי במסע החקר שלי את חוסר האונים שחוויתי כילדה, חשתי אותו פועם בכבדות בתוך ליבי. הוא נראה כמו ענן אפור ודחוס. לצידו עמד כוחי – מוצק, שקט, כמו פלדה יצוקה בשתי רגליי.</p>
			<p class="text">הפלדה קרקעה אותי, ועם זאת הותירה תחושת כובד ממנה רציתי להשתחרר. ייחלתי לקלות.</p>
			<p class="text">כנפיי נפרשו, רציתי לעוף –</p>
			<p class="text">אך משקלו של הפצע שבגופי גבר ונכנעתי לו. הבנתי שאם אתעקש לעוף בזמן שגופי עדיין נכנע לכוח הכבידה, הכנפיים שלי ייקרעו ממנו.</p>
			<p class="fspace">לאורך השנים שערי נאסף בקפידה. מדי פעם השלים כובע ברט צרפתי את מעיל הצמר, למראה מחויט.</p>
			<p class="text">כמו רבים מבני דורי, זכיתי לשני זוגות נעליים בשנה: בראש השנה ובפסח. את הנעליים קנו בבניין העמודים ברחוב יפו, בחנות “פריימן את ביין“ – הראשונה בעיר. וכשכפות רגליי גדלו, קצה הנעל נחתך ומרחב מחיה מחודש ניתן לבהונות, שבצבצו החוצה ללא הנאה יתֵרה. חנטתם אותי בתוך חליפות חצאית משובחות, מעטפת מושלמת להיותי “ילדה־אוויר“, חשובה כקליפת השום.</p>
			<p class="text">הפער בין עולמי הפנימי כילדה לבין חזות המשפחה המאושרת שהצגנו כלפי חוץ, היה הנורא מכול. לתוך הפער הזה התרסקה נשמתי, ולא נותר לי אלא לפתח מנגנוני הגנה.</p>
			<p class="fspace">נראה שעצם קיומי הלם בָּך, כל יום מחדש. בכל הזדמנות שיכולת, החבאת והעלמת אותי. ואף כשנשארנו לבד, מבטך חלף דרכי כאילו הייתי אוויר.</p>
			<p class="text">במשך כל שנות ילדותי הזהות שלי לא הייתה קשורה כלל למי שאני ולְמה שיש בי עצמי, אלא למה שיעורר אצלך אהבה כלפיי. הישרדות הייתה שם המשחק.</p>
			<p class="song ParaOverride-1">את אטומה ומרוחקת,</p>
			<p class="song">ואני שבירה ואנושית</p>
			<p class="song">מתפרקת ומשתנה.</p>
			<p class="song">נאספת לתוך הקיים</p>
			<p class="song">נעה בין כובד לקלילות,</p>
			<p class="song">בין קשיות לעדינות,</p>
			<p class="song">פורמת את הכאב</p>
			<p class="song">לפני הפיכתו לשבר.</p>
			<p class="fspace">פעם בשנה נסענו לבית הבראה. אני זוכרת את “בית אורן“ ואת עצי המחט הנישאים בין הבתים. את מסעדת “שובע“ שאליה סבתי נהגה לקחת אותי, ואת חנות “אתא“ הסמוכה, שם אבי קנה את בגדיו.</p>
			<p class="text">אני זוכרת את מר שוורץ שמכר דברי חשמל, את אולם “תל אור“, את גן העיר ואת גן העצמאות, אותו חציתי מדי בוקר בדרכי לבית הספר.</p>
			<p class="text">אני זוכרת גם את אולם “שמידט“, שם בילינו חורפים קרים בכיתות לחות, שניסו לחמם בתנורי נפט של “פרידמן“.</p>
			<p class="text">באולם שבמבנה הסמוך, רקדתי בנעלי פוינט במסיבת “הצופים“, לצלילי מוזיקה רוסית. פרפרתי את הצעדים בלב רוטט ובחצאית טוטו שרטטה ביחד איתי. רגש הפחד היה דומיננטי בחיי, גם בתוך הבית וגם מחוצה לו, עד כדי כך שלא נותרה לי ברירה אלא להתיידד איתו.</p>
			<p class="fspace">את לא אהבת לטרוח עבורי. השקעת בי רק כאשר זה שירת את מטרותייך והשלים את התמונה של משפחה אשכנזית מבוססת ואלגנטית. במקרים האלה, ההשקעה בי לא נחשבה בעינייך כבזבוז זמן – להפך, הייתי עוד אביזר בקומפוזיציה המוקפדת שלך. </p>
			<p class="fspace">כילדה, מעולם לא הייתי הדמות הראשית בסיפור החיים שלי. חסרת פנים הסתובבתי בעולם, הפחד הופך לכלי הרכב שלי – נוסע ללא נהג.</p>
			<p class="text">חיפשתי דרך להחזיר לעצמי שליטה על חיי ומצאתי אותה לעיתים בריקוד, שם נתתי דרור ופורקן למאוויי.</p>
			<p class="text">סבתי מצד אימי הרימה גבה בתדהמה אל מול הקפיצות ותנועות הידיים שלי – הדרך שלי לבטא את עצמי – ושאלה בתדהמה: “מה את – תיש?“</p>
			<p class="text">אולי באמת הייתי נשמה שחציה אדם וחציה חיה, כמו האלים המצריים, שחלקם בעלי פני חיות. חיבור לא מודע לידע עתיק זרם בי. מגיל צעיר ידעתי איך לשרוד, ובהמשך דרכי, גם איך להירפא.</p>
			<p class="text">כמו הברון מינכהאוזן, ידעתי גם אני עמוק בתוכי, שאם לא אאחוז בציציות ראשי ואמשה את עצמי מן הביצה – סופי לטבוע.</p>
			<p class="fspace">עד גיל תשע רק המשכתי לחלום על חוג ריקוד.</p>
			<p class="text">המורה שלי למחול בבית הספר הבינה שאיש – לא אבי ולא אימי – לא יטרח לרשום אותי, ובטוב ליבה לקחה אותי בעצמה לאקדמיה למחול, לצפות בשיעור של חסיה לוי אגרון. המחול המודרני לא דיבר אליי אז. ליבי נמשך אל הבלט הקלאסי, אל הפנטזיה והיופי שבו, אל הסדר והכללים הברורים שלא הותירו מקום להפתעות. כך מצאתי את עצמי בשיעוריה של המורה ווידאד – תלמידתה של קלרה לנדאו-בונדי, אחת המורות הבכירות לבלט בישראל.</p>
			<p class="text">בכל פעם שלבשתי את בגדי הבלט, עשיתי זאת בחרדת קודש. עשר דקות הייתי צועדת מביתי – שלא היה באמת בית – אל בניין ימק“א היפהפה, מאמצת אל ליבי בחוזקה את נעלי הריקוד כאילו היו קמע. באותם רגעים הצלחתי להתנתק מהמציאות.</p>
			<p class="text">רק הבלט נתן לי להרגיש שאני אני – לא צל חיוור של אמא שלי, אלא ישות חיה, מוכשרת ויפה בזכות עצמי.</p>
			<p class="fspace">התקדמתי במהירות והוקפצתי כיתות, ובתעודות הסיום הובלטה תמיד ההערה “יש עתיד“. רקדתי עם הבנות הגדולות והפכתי מושא לקנאתן של בנות גילי ואימותיהן, שלא פסקו מלצקצק בלשונן מאחורי גבי, ואני – השתדלתי לא לשמוע. לפני אחת ההופעות נעלי הפוינט שלי נעלמו, ונמצאו רק לאחר מאמצי חיפוש קדחתניים בחצר, מתחת לחלון.</p>
			<p class="fspace">ווידאד התקשתה בהגיית שמי, וקיצרה אותו ל“שלי“. כמה מחברותיי אימצו את השם הזה גם הן בפנותן אליי. העדפתי את שמי הקצר על שמי המקורי, שתמיד דרש הסבר לפשרו.</p>
			<p class="text">לימים מורתי עזבה את הארץ, ואני עברתי למחול מודרני. הייתי בת שלוש־עשרה בערך. המורה הראשונה שלי למחול מודרני הבחינה שמשהו בביתי איננו כשורה, ואחרי השיעורים הזמינה אותי אליה, לדירתה ששכנה ברחוב המייסדים בבית הכרם. שם נחשפתי למוזיקה קלאסית, הפעם מרצוני החופשי. את קטעי המוזיקה של בך, בטהובן ושטראוס שנאלצתי לתרגל בשיעורי הפסנתר בגיל שמונה ותשע, פחות אהבתי. התעצלתי ללכת אז עד לביתה של יפה – מורתי לפסנתר – ששכן בשכונת רחביה, הגם שהמרחק מביתי לביתה הסתכם בשלושה רחובות קצרים. גם כשעברה ללמד בימק“א, האטתי את צעדיי מרגע שנכנסתי לבניין ועד שעליתי במדרגות החשוכות מעט, לקומה השנייה בה התקיימו השיעורים. לעומת זאת היצירות שהשמיעה לי מורתי טובה בסלון ביתה, מתוך אוסף התקליטים שלה, פתחו בפניי עולם ומלואו. הגוף שלי הגיב באופן ספונטני לצלילים המופלאים שמילאו את החדר ושחררו את נשמתי מכלאה. הייתי נערה צעירה, אולם כבר אז הרגשתי שכל עוד רגליי מחוברות לאדמה אין לי בעיה ללכת לאיבוד, ולפגוש בפחד ובחוסר הוודאות. הייתה בי אמונה, גם אם באופן בלתי מודע, שתהיה לי יכולת לעבד אותם. </p>
			<p class="song ParaOverride-1">מדברת אותי </p>
			<p class="song">בריקוד.</p>
			<p class="song">כשאני מחוֹללת,</p>
			<p class="song">לכלוכית נעלמת.</p>
			<p class="song">הריקוד הופך למראה,</p>
			<p class="song">אני נסיכת הנשף.</p>
			<p class="song">מסֵכות נמסות</p>
			<p class="song">תחפושות נושרות</p>
			<p class="song">האמת נגלית</p>
			<p class="song">ואני ילדה קטנה</p>
			<p class="song">עם אופק.</p>
			<p class="fspace">אני מאמינה שרק שם, בצעדי הריקוד הראשונים שלי בגיל תשע, התחלתי את תהליך הספרציה־אינדיבידואציה (היפרדות העצמי). התהליך אומנם החל, אך לא הושלם – כל עוד נאבקתי לזכות באהבתֵך, גם במחיר של ביטול עצמי.</p>
		
			

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 40.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות