אל תוך המדים

מה קורה לנער שהלב שלו נקרע בין מי שהוא באמת, לבין מה שהעולם מצפה ממנו להיות? מה קורה לילד שמנסה לשרוד בעולם קשוח מדי? ומה עם הגבר שהוא נאלץ להיות?

”אל תוך המדים” הוא מסע התבגרות אמיתי ובלתי מתפשר, חושף לב ופוצע, נוגע בתוך המקומות שאף אחד לא מדבר עליהם בקול. זה סיפור שנולד מכאב, אבל גם מהתעקשות לחיות, לנשום ולבחור בעצמך — למרות הכול.
בכל פרק נפתחים הפצעים ונחשפת האמת, שלא מלמדים בשום בית ספר:
איך להתמודד עם פחד בלי להישבר, איך לקום מנפילה שנראית ללא מוצא, ואיך למצוא קול פנימי שלא ידעת שקיים, עד הרגע שהוא מציל אותך.
”אל תוך המדים” יישאר איתך הרבה אחרי שהדף האחרון ייסגר, לא כי הוא מספר סיפור, אלא מפני שהוא מזכיר את הסיפור שלך.
”לעולם אדם יכבד רצונותיו, אף על פי שהוא מפחד מהם”.
כי האומץ האמיתי הוא לא לנצח אחרים, אלא להפסיק להילחם בעצמך.
אל תוך המדים הוא לא רק סיפור חיים; הוא ספר שמבין אותך מבלי שאמרת מילה. הוא נכתב עבור כל מי שסוחב שתיקה, לובש מסיכה, ומחפש את הדרך חזרה לעצמו.
הספר נכתב לפני 7.10.2023.
שם: אל תוך המדים
מחבר/ת: שי מסיקה
שפה: עברית
תחום: אוטוביוגרפיה זכרונות
תת תחום: אוטוביוגרפיה זכרונות
מק״ט: 011400565

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 88.00

				﻿חלק א

ההקשבה  

האמת, בזמן האחרון חשבתי קצת על דרך טובה לשחרר. כנראה המחברת היא המקום הנכון בשביל זה. כדי להיות בן אדם טוב, חבר טוב, לא תמיד צריך להגיב, לפעמים פשוט צריך להקשיב. כמה כוח יש במילה הזאת. כל אחד עסוק בעצמו, רץ, שוכח לעצור ולהקשיב לאחרים, לכאב, לפחדים, לרגעים הקטנים שבהם הלב מדבר. מי שלא יודע להקשיב לאחרים, מתקשה גם להקשיב לעצמו. האדם מדבר, מתעד, מעביר זמן בטלפון או במסך, רק כדי לא להישאר לבד עם המחשבות שלו. הוא בורח מהאני הפנימי שלו, עד שנערמים עליו לחצים, כעסים, בלבול ועייפות שאין להם סוף. בלילה הוא שוכב במיטה ולא מצליח להירדם, לא כי הגוף עייף אלא כי הנשמה לא נרגעה. כי אין מי שיקשיב באמת. אנחנו חיים בעולם שבו אנשים חושבים שלהתפרק זה חולשה; שאם אתה הולך לפסיכולוג אתה "לא בסדר", אבל האמת היא שמי שמסוגל לשתף, לשים לב, לדבר, הוא אדם אמיץ. הפסיכולוג, בעיניי, הוא לא רופא שמדביק אבחנות. הוא מראה שמאפשרת לך לראות את עצמך בלי מסכות. לא כדי לשפוט, אלא כדי להבין. אבל לרוב, כשאין לנו את מי לשתף, אנחנו מדחיקים. מצטברים בתוכנו רגשות שלא מוצאים נתיב יציאה, עד שיום אחד הם מתפוצצים. ככה נולדת המרירות וגדל הפחד. 
לדעתי, שלושת הכוחות שמנהלים את העולם הם – כסף, כבוד, כוח. הם גם המניעים שמעצבים את האדם, שמטים אותו לטוב או לרע. הם גם שלושת היסודות שעליהם עומד הרוע בעולם. כל חברה, כל מערכת יחסים, כל בחירה כמעט סובבת סביבם. והם גם אלו שמזכירים לי כמה קל לסטות מהדרך, וכמה קשה להישאר נאמן לעצמך. יש רגעים שבהם אני מרגיש שהלב שלי מדבר, והעולם שומע. זה קורה כשאני יושב לכתוב לבד בלילה. הכול שקט, רק אני והמחשבות שלי. אני כותב כדי לזכור מי אני, כדי לא לשכוח שיש בי טוב, גם כשהכול מסביב רועש. אני כותב כדי להזכיר לעצמי שהחיים הם לא מאבק תמידי, אלא שיעור מתמשך. שכל כאב הוא סימן, וכל דמעה – התחלה חדשה. אני לא צריך מחיאות כפיים, רק הקשבה. כל שורה שאני כותב היא חלק ממני, ממחשבות שלא נאמרו בקול. הכתיבה בשבילי היא סוג של תפילה. לאו דווקא תפילה דתית, אלא תפילה פנימית, שיחה ביני לבין עצמי, בין הילד שהייתי לבין הגבר שאני. 
לא מעט יצא לי לחשוב אם אני באמת מקשיב ללב שלי, או רק מנסה להשתיק אותו. זה לא רק לשמוע, אלא להבין בלי לשפוט. לעיתים אנחנו פוגשים מישהו שמקשיב באמת, לא מתוך נימוס אלא מתוך אכפתיות אמיתית. ברגעים כאלה, משהו בנשמה נרגע. יש הבדל בין סבלנות לסובלנות. סבלנות היא היכולת להמתין, להתמודד עם קושי או תסכול בלי לאבד שליטה או להתפרץ. סובלנות היא היכולת להכיל ולכבד את האחר גם כאשר דעותיו שונות. מי שיש לו סובלנות אמיתית הוא אדם חזק. כי רק אדם שמקבל את השונה, מסוגל באמת להקשיב לעצמו. ואז מגיע המקום שבו הכול מתערבב – אמונה, פחד, תקווה. כי האמת היא שאנחנו לא שולטים בכלום. אנחנו חושבים שאנחנו מנהלים את חיינו, אבל לרוב החיים הם אלה שמנהלים אותנו. "הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". למדתי להאמין שבורא עולם לא מעניש, הוא מלמד. כל מה שקורה לנו, גם אם נראה קשה, הוא שיעור. אני לא דתי, וגם לא חילוני גמור, אני פשוט מאמין. מאמין שיש מישהו למעלה ששומע אותי גם כשאני לא מדבר. שמבין גם כשאני שותק. יש בי ניצוץ קטן שמאיר גם כשהכול חשוך, והניצוץ הזה הוא הסיבה שאני ממשיך. אבל גם באמונה יש צדדים כואבים. ראיתי רבנים שמנצלים את הכוח שלהם, שנוגעים בכסף ובכבוד יותר מאשר ברוח. ראיתי איך אנשים פשוטים מתרוצצים בין ישיבות וברכות, מחפשים נס, במקום להבין שהנס האמיתי הוא בתוכם. הם לא רואים שהקדוש ברוך הוא לא נמצא רק בבית הכנסת, אלא בכל מקום שבו יש לב נקי. זה עצוב לראות איך בשם האמונה אנשים מתרחקים מערכים אמיתיים. רבנים שגובים כסף על ברכה, שמסננים אנשים כאילו הם אלוהים בעצמם, וזה גורם לי לחשוב שאולי הדרך האמיתית היא פשוטה יותר? אולי הקדושה לא נמצאת באבן של בית הכנסת, אלא באדם שמרים אדם אחר? אני מאמין שבכל אדם יש אור. גם אם הוא נופל, טועה והולך בדרך אפלה, עדיין יש בו נקודה טובה. והחיים שלי לימדו אותי, שהטוב הזה תמיד מוצא את דרכו החוצה. לפעמים זה לוקח זמן, לפעמים זה כואב, אבל הוא שם.
האדם הוא יצור מלא ניגודים. מסוגל לאהוב ולשנוא באותה נשימה. מסוגל לפגוע ולבקש סליחה באותו רגע. כל מה שאנחנו זה מערכת מורכבת של פחדים, חלומות, תקוות ואכזבות, וכשהכול מתפרק, כשאין במה להיאחז, רק דבר אחד נשאר – הכתיבה, שהיא המקום שבו אני לא צריך מסכות, לא צריך להעמיד פנים. אני פשוט כותב. לפעמים על כאב, על אהבה, לפעמים על כלום, רק כדי לשחרר. ואני יודע דבר אחד: כשהלב מדבר, העולם שומע. גם אם לא מייד, גם אם לא כולם. אני חושב הרבה על הילדות שלי. על איך העולם נראה אז פשוט יותר. הימים שבהם פחדתי פחות, האמנתי יותר והכול היה ברור, מי אני, מה אני רוצה, למי אני שייך. ככל שהתבגרתי, גיליתי שהפשטות הזאת נעלמת. העולם נהיה מסובך, והלב נהיה כבד. המשפחה שלי הייתה תמיד חלק משמעותי ממני, אבל גם שם למדתי שמה שנראה חזק יכול להתפורר מבפנים. כשאתה ילד, אתה רואה את ההורים שלך כאלים – הם יודעים הכול, הם לא טועים, הם תמיד שם. אבל אז מגיע הרגע שבו אתה מגלה שהם פשוט בני אדם. שהם כואבים, מתעייפים, נשברים, ולעיתים גם נכנעים ואף פוגעים ביקר להם מכול – בך. אני זוכר את הרגעים ההם, את הוויכוחים, את המתח בבית, את התחושה שהכול מתפרק ושאני לא יכול לעשות כלום. ילד שלא בחר בזה, רק עומד מהצד ורואה את שני האנשים שהביאו אותו לעולם מתרחקים זה מזה. אין כאב גדול מזה. אתה לומד מהר מאוד שהאמון נשבר מהר יותר מכל דבר אחר. "אמון" ו"בית", שתי מילים שאיבדו את המשמעות שלהן אצלי לתקופה ארוכה. בית הוא לא רק מקום עם ארבעה קירות. הוא תחושת שייכות, ביטחון, חיבוק שמחכה לך בסוף היום. וכשזה נעלם, אתה הופך למי שאתה צריך להיות כדי לשרוד. ילד שמחפש מקום להרגיש בו בטוח, גם אם זה רק בראש שלו. אבל דווקא משם, מתוך השבר, למדתי להבין אנשים טוב יותר. למדתי לזהות כאב גם כשלא מדברים עליו. 
אני לא מאשים את ההורים שלי. הם עשו מה שידעו. כמו כולנו, הם חיפשו אהבה, שקט, משמעות. רק שהם לא תמיד הצליחו למצוא את זה אחד אצל האחר, אבל הילד שבי, זה שעמד באמצע הסערה, נשאר שם בפנים. לפעמים אני שומע אותו, הוא מזכיר לי לא לשכוח מאיפה באתי, לא לשפוט מהר מדי, לא לשכוח להקשיב. היום אני מבין שילד שגדל בתוך סביבה לא יציבה נושא איתו משהו מיוחד – יכולת לראות את העולם אחרת. רגישות, ולעיתים גם כאב, הם גם עוצמה. כי מי שראה את העולם נשבר, לומד איך לאסוף אותו מחדש. החברה שלנו מלאה מסכות, כולם מנסים להיראות מושלמים, לחייך כשהם שבורים מבפנים. כל אחד מנסה להוכיח משהו, שהוא מצליח, שהוא חזק, שהוא "מעל זה". אבל אני כבר לא מאמין בזה. אני מעדיף את האמת, גם אם היא כואבת. בני אדם הפכו להיות כמו כבשים שהולכות אחרי העדר, גם אם הוא צועד לתהום. לא עוצרים לחשוב, רק מחקים, כי לחשוב לבד זה מפחיד, וללכת נגד הזרם זה כואב. ראיתי את זה גם אצל אנשים דתיים וחרדים, שם לפעמים המילים הכי טהורות עטופות בצביעות. לא בכולם, חלילה, יש צדיקים אמיתיים, מלאי חסד וצניעות, אבל יש גם כאלה שמדברים בשם התורה, ובפועל שוכחים את האדם. הם רודפים אחרי כסף, כבוד, כוח, שדיברתי עליהם כבר. אני אומר את זה לא מתוך שנאה, אלא מתוך כאב. כי התורה עצמה היא אור, רק שאנשים משתמשים בה לעיתים כדי להאיר את עצמם במקום את הזולת. 
אני זוכר שפעם ראיתי רב יושב על כיסא מהודר בחדרו הפרטי, בחוץ עשרות אנשים, כל אחד מחכה לתורו כדי לקבל ברכה תמורת מאה חמישים שקלים. זה לא נתפס בעיניי. ברכה צריכה לצאת מלב נקי, לא מהכיס. חשבתי לעצמי: כמה קל היה לאותו אדם פשוט לדבר עם מישהו, לשתף, לפרוק, לכתוב. לפעמים כל מה שצריך זה מישהו שיקשיב באמת, לא רב, לא פסיכולוג, אלא אדם עם לב. יש אנשים שלא הולכים לטיפול לא כי הם לא מאמינים בזה, אלא כי הם מפחדים מהאמת שתצא מהם. הפחד להסתכל במראה ולראות שם לא אויב אלא את עצמך. זו הסיבה שאנשים נשארים כבולים, עסוקים בלברוח מעצמם, וכך נוצרת התופעה שאני קורא לה "טעמו של הרוע". הרוע לא נולד ביום, הוא לא נוחת פתאום על אדם. הוא נבנה לאט, מכתם על גבי כתם, עד שהוא חודר לנשמה. זה מתחיל בילד קטן שלא מקשיבים לו, נמשך במבוגר שלא קיבל אהבה, ומסתיים באדם שלא יודע לאהוב. "טעמו של הרוע" הוא מר, אבל יש בו גם לקח. הוא מזכיר לנו מה קורה כשאנחנו שוכחים להקשיב. כשאנחנו שופטים מהר מדי, מדברים יותר מדי ונותנים ליצר להוביל. האדם שנכנע ליצריו לא שומע את קולו הפנימי יותר. הוא מתנתק מהטוב שבו. אני מאמין שכל הרוע בעולם הוא בעצם כאב שלא קיבל מענה. אדם שכואב לו פוגע. אדם שלא מרגיש נאהב – מחפש לשלוט. אדם שלא מקשיבים לו צועק, גם אם לא במילים, ובסוף הרוע הזה מתפשט, נוגע בכל אחד מאיתנו בדרך אחרת. ראיתי את זה בצבא, בעבודה, ברחוב, במשפחה. אנשים טובים שנפלו, לא כי הם רעים, אלא כי אף אחד לא הקשיב להם בזמן. 
לפעמים אני חושב שאם כולנו היינו מקשיבים קצת יותר, העולם היה שקט, נקי, חומל יותר. אז אני ממשיך לכתוב, כי הכתיבה היא הדרך שלי להקשיב לעצמי, לשתף, לשחרר. היא החיבוק שלא קיבלתי כשהייתי צריך, והשקט שלא מצאתי בחוץ. אני כותב, כי אני מאמין שיום אחד מישהו יקרא ויגיד לעצמו "זה אני", ובאותו רגע אולי באמת הלב שלי ידבר והעולם ישמע. במשך שנים הייתי בדיוק כמוהם. הייתי מלא מחשבות, מלא שאלות, מחפש שליטה על כל דבר, על העתיד, על אחרים, אפילו על עצמי. וכשהחיים לא הסתדרו לפי התוכניות שלי, האשמתי את העולם עד שיום אחד הבנתי: הבעיה היא לא העולם, הבעיה היא שאני הפסקתי להקשיב לו.
לכל אחד יש רגע כזה. רגע שבו אתה מסתכל סביב והכול נראה בסדר מבחוץ – עבודה, חברים, משפחה, אבל בפנים אתה ריק. אתה שואל את עצמך, “מה לא בסדר בי? למה אני לא מרגיש שלם?“ ואז אתה מגלה שהמענה לא נמצא באף אחד אחר. הוא נמצא רק כשאתה מוכן לשבת מול עצמך ולהקשיב. 
בית שהיה פעם מלא חום וצחוק, הפך לאט למקום של שתיקות ארוכות. אבא שהיה דמות של יציבות תעסוקתית, עד שהפסיק להיות שם באמת. אימא, שעם השנים הפכה לאישה שקטה מדי, אבל העיניים שלה אמרו הכול. ואנחנו, הילדים, ניסינו להבין מה השתבש. ריח הבישולים בימי שישי ובשאר ימי החול זכור לי, הקולות מבחוץ של ילדים משחקים בכדור והצעקות שהיו חותכות פתאום את הערב. כל זה נחרט בי. בכל פעם שמישהו מהוריי הרים קול, טרק דלת, דפק על השולחן, רעש המתכות הכבדות שהונחו על השולחן נשמע לי כהד. בכל פעם שאימא בכתה בשקט, משהו בי נבהל מהעולם, במיוחד לאחר שהתגרשה והדמויות האבהיות שלי נעלמו כלא היו. אבא עזב בגלל הגירושים והאח הגדול, יוני, היה בכלא הצבאי. פחדתי להיות האבא של עצמי, וזה מה שגרם לי להתבגר מוקדם מדי ביחס לילדים בגילי. אבל דווקא מתוך המקומות האלה, נולדת ההקשבה. אתה לומד להבין מבטים, טון דיבור, נשימה. ואתה לומד שגם כשאין מילים, יש תחושות. ברגע שהעט נגע בנייר הכול יצא. הכאב, הפחדים, השאלות. פתאום גיליתי שהמחברת הזאת מבינה אותי יותר מכל אדם, וזה קרה בגיל מאוחר יחסית, עשרים וחמש. לאחר מילואים של חודש הרגשתי עמוס, וגם הייתה לי חובה מוסרית כלפי עצמי להתחיל לעשות את מה שנמנעתי ממנו כל הילדות – לכתוב ולהבין את עצמי טוב יותר. כשהראש היה עמוס מהמחשבות, הכתיבה, מסתבר, נתנה לי סדר, משמעות. היא הפכה להיות סוג של תרפיה. ואז, כשגיליתי שאני יכול באמת להקשיב לעצמי דרך הכתיבה, התחלתי לשים לב כמה אנשים סביבי פשוט לא מסוגלים לעשות את זה. הם חיים על אוטומט, רצים, שוכחים לעצור. אני הייתי שם, לכן אני מבין אותם. הבנתי גם שרוב האנשים לא מדברים באמת. הם פשוט מפחדים, מפחדים להיראות פגיעים, חלשים, שבורים. אבל מי אמר שלהיות חזק זה לא להרגיש? להפך. לפעמים דווקא מי שמוכן להרגיש הוא זה שבאמת שורד.
אני רוצה שהספר הזה לא רק יספר את הסיפור שלי, אלא גם יעיר משהו אצל מי שקורא, אצלך. שיזכיר לך שגם כשהכול נופל, אפשר להתחיל מחדש.

			

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 40.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות