כל מה שזז חייב למות
חייל מילואים חוזר מהמלחמה, ומגלה שהעברית נעלמה לו.

שם, בעזה החרבה, הוא ראה גרפיטי, ”התחלנו לדבר בערבית”,
אז הוא התחיל. לדבר ערבית.

דווקא כשגיבור כל מה שזז חייב למות פושט את המדים, מתחילה הלחימה. הוא נאבק ללא הצלחה להשיב לעצמו את העברית, נאלץ לעמוד אילם מול ועדות של משרד הביטחון, ללמד סִפרות בתיכון ללא מילים, להציל את חיי המשפחה שלו בלי יכולת להסביר למה הנעליים הצבאיות עדיין במרפסת. הוא מוצא מעט שקט רק עם הילד שעוד לא יודע לדבר, אבל עוד רגע יתחיל.

בינתיים, הוא מתעד במחברת את מה שקורה לו וסביבו, את התפרקות העולם, את התפוררות הוודאות. הרוב קרה באמת.

כל מה שזז חייב למות הוא רומן ביכורים מטלטל ומסעיר, המבקש לבחון את המציאות של החוזרים הביתה מן המלחמה, את השבר בקו ההגנה של האנושיות, ולהתבונן מקרוב על בני האדם שעדיין צומחים באדמה הזאת.

עידו שיר־וקנין הוא אב לשניים, מורה וחייל.
שם: כל מה שזז חייב למות
מחבר/ת: עידו שיר וקנין
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011375343
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-2" class="kot-perek">1</h1>
			<p class="text-no-hazacha">אם פתחת את המחברת הזו, אז אתה חרא של בן אדם.</p>
			<p class="text">הרי כתוב על הכריכה באותיות גדולות: "המחברת הסודית". אז מה אתה מחפש פה? </p>
			<p class="text">אבל אם אתה כבר כאן, תן לי לספר לך מה שכולם אמורים לדעת אבל שומרים בסוד.</p>
			<p class="text">כל מה שזז חייב למות. זה מה שפַארֵס אומר. כל מה שזז חייב למות, וזה בסדר, גם מבחינת החוקים של המלחמה. ואני חושב כמה מוזרים בני אדם שהמציאו חוקים למלחמה. וכמה מוזר זה שאחד החוקים מתבטא בשטח, במציאות הממשית, ברעיון: כל מה שזז חייב למות. החוק היחידי שאמור להיות הוא אחר לגמרי. כל מה שזז שואף לחיות. ולכן כדאי שלא יהיו מלחמות. בכלל. אף פעם. </p>
			<p class="text">אבל כדאי גם לא לחשוב על זה. תום אומר שמלחמה צריך ללעוס בביסים קטנים, מה שעכשיו עכשיו, ומה שאחר כך אחר כך. ואני מסכים. כי המשימה אמיתית מאוד וחשוב לבצע אותה. אבל בעיקר כי במלחמה המוות הוא לא מצב בינארי, וגם לא אבסולוטי, אפשר ללעוס את המוות בביסים קטנים. ביס אחרי ביס צריך ללעוס את המוות. וגם כי בעצם זה גם מה שאנחנו עושים בשגרה שלנו. לועסים את המוות בביסים קטנים. רגע אחרי רגע, אחרי רגע. זה מה שיש.</p>
			<p class="text">כבר סוף אוקטובר ובשדות הכותנה יש גלילי כותנה גדולים לבנים עטופים ניילון צהוב בוהק ובפנוכו לבן, שמשתלב בצורה מוזרה עם האדמה החומה הריקה. כאילו מישהו מעביר את הכותנה דירה. ויחד עם הצהוב של הבָּלוֹת והשמיים האפורים אפשר להרגיש את הסתיו. </p>
			<p class="text">עוד כמה שנים אנשים ישאלו איפה היית, איפה היית כשהאדמה התחילה לרעוד? יתחילו לספור לפי זה, ככה: שלוש שנים אחרי הרעש. רעש — זה דבר, אתה מבין? אבל איזה רעש, לא סתם רעש, רעידות. תאר לעצמך את האדמה מתערבבת עם האוויר, משהו חבל על הזמן. האוויר נכנס מתחת, למטה, והאדמה עולה לשמים. זה מראה! </p>
			<p class="_--" lang="en-US" xml:lang="en-US"></p>
			<p class="text-no-hazacha">ביום שהאדמה התחילה לרעוד הייתי בבית. רחוק מכאן. הסירנות שרו, ככה אומרים לא? בכל אופן, הסירנות עלו וירדו ואני רצתי להכניס את הילד למקלט ואמרתי לו שיש לי ציפיות לגביו. אחר כך צחקנו קצת. אחר כך התחילו להגיע התמונות. אחר כך התחלתי לארוז.</p>
			<p class="text">איך עוזבים ילד בן עשרה חודשים. מה מסבירים לו? איך יודעים שיזכור? שחר הכניס את הדברים לתא המטען, ואני את הילד לכיסא מאחור. כשהדלת נסגרה הוא התחיל לצרוח בלי סיבה ברורה. אולי הרגיש שמשהו קורה. משהו מהאווירה. אני לידו, מנסה להרגיע. הוא לא בדיוק נרגע. אבל פחות צורח. לא נינוח. לי יש בחילה, לא אכלתי רוב היום.</p>
			<p class="text">אנחנו נוסעים נסיעה קצרה לאסולין. אצל אסולין בקיבוץ, בבית של ההורים, טובחים. זה מה שיש. אז אסולין מחכה קצת לראות שכולם בסדר. ואני והילד בזמן הזה נפרדים לפחות עשרים ואחת פעמים. הוא זוחל הלוך ושוב והדמעות שלי יורדות הלוך והלוך. מה יהיה עליו? מה יהיה על שחר? שוב נשיקה, שוב חיבוק, שוב שלום. אסולין מופיע בתוך האוטו, הוא מחייך למרות הכול. אסולין מחייך תמיד. לא ברור איך. אני נכנס גם כן לאוטו. שחר, הילד ואני נפרדים הפעם על באמת. ואני ואסולין מתחילים לנסוע דרומה, כיוון שנסענו בו הרבה פעמים בעבר, אבל בדרך אחרת לגמרי.</p>
			<p class="_--" lang="en-US" xml:lang="en-US"></p>
			<p class="text-no-hazacha">שלושה שבועות אחר כך ניסע כל המחלקה לדרום עם הרק"מים בדרך שנראית, ככה תום אומר, כאילו ארץ הפלאות. באזור הזה בדרום עוד לא קטפו את הכותנה, אולי בגלל שהחקלאים פונו לפני שהגיע זמן לקטיף. שדה בצבעי לבן וירוק ושקיעה ואנחנו נוסעים לתוך הערב. צמודים לפסי רכבת, עוברים במעברי הניקוז מתחת לכבישים איפה שאנשים השאירו כתובות גרפיטי עצובות על הבטון, בלי כעס — רק עצב — ובכמה שפות, ולבבות שבורים עם חיצים. אנחנו חולפים לצד פרדסים של תפוזים, וסטיקלייטים מסמנים לנו דרך שנסעו בה אחרים לפנינו כמו פירורי לחם. ועכשיו אף אחד לא נוסע על הכביש מעל, הכביש ריק, ורק חיילים עוברים מתחתיו בניקוז של כל מה שעצוב. </p>
			<p class="text">אנחנו נעים על שביל צר מדי, צמוד לגדר שמתגלחת ונסחפת אחרינו. כמעט נראה שאנחנו צריכים לחזור חזרה, אבל בסוף אנחנו עוברים ומגיעים לארז. בארז אין כמעט בני אדם, רק חיילים ופָרות. ואנחנו מתמקמים למרות שאם מישהו היה שואל אותי, לא הייתי יודע לומר איפה אני. עברו כמעט עשר שנים מאז הפעם האחרונה שעמדתי פה במדים לקראת קרב, והכול די דומה, בייחוד גדר הבטון הארוכה וההמתנה. רק הזוויות טיפה שונות, וגם העונה: אז היה קיץ. הנה אנחנו פה שוב.</p>
			<p class="_--" lang="en-US" xml:lang="en-US"></p>
			<p class="text-no-hazacha">עכשיו אני נוסע באותם כבישים שנסעתי בהם אז לדרום, ואסולין כבר לא נוהג. יורד גשם שהמגבים של האוטו לא מספיקים להסיט. אפשר היה להניח שאכיר את הדרכים. אבל אני מתבלבל ופונה פניות לא נכונות. </p>
			<p class="_--" lang="en-US" xml:lang="en-US"></p>
			<p class="text-no-hazacha">ההודעות התחילו להגיע ואיתן התמונות. הן עוברות מהר יותר ברשתות מאשר בחדשות. זה מה שיש. בזמנים כאלה המוות מתעקש להיות ויראלי, מחפש לעשות כותרות. הוא תוקף את הסיפורים הכי קשים וייחודיים, מאתר את אלו שאפשר יהיה להגיד עליהם — פשוט חוק מרפי! או איזה מזל נאחס! המוות יודע לסמן בסטיקלייטים בצבע צהוב אירוני את הצמתים שבהם היה ברור שצריך לקחת את הדרך האחרת, להפוך את הכאב לקואורדינטות שאפשר לראות מהחלל החיצון. המוות הוא מרחב, לא זמן ולכן הוא יכול להתפשט. כבר בשבוע הראשון ללחימה יש אצלנו אחד כזה. סיפור סיפור. המוות הגיע לשדה הקרב עם מקלדת או פנקס ועט. תאמינו לי.</p>
			<p class="text">אמיר הגיע לגדוד שלנו מטיול בחו"ל, יום או יומיים אחרי שהאדמה רעדה הצליח לתפוס מטוס. אפילו לא קיבל צו. ואז בסוף של איזו תנועה גדודית וכיבוש, קרה משהו. לא ברור בדיוק איך. אבל נכנס לו כדור בבית השחי ישר לתוך הלב, תוך כדי שהוא מפספס את כל העניין הזה של האפוד הקרמי. זה מה שיש. המוות הוא ילדה בת שש־עשרה עם אייפון וחשבון טיקטוק מנופח. יש לה גם זר של קוצי כותנה על הראש.</p>
			<p class="_--" lang="en-US" xml:lang="en-US"></p>
			<p class="text-no-hazacha">בשבוע הראשון בכלל הלכנו לישון ליד מחסני החירום. חטיבה שלמה הגיעה במוצאי שבת, כמעט כולם לא אכלו יום שלם בגלל החדשות. הרוב סבלו מבחילה. חושך. מקום שרובנו לא היינו בו מעולם. משטח כורכר גדול לצד ארבעה מבנים ארוכים. הפלוגה מתרכזת יחד, דקל המ״פ אומר כמה מילים. משהו על פחד. מישהו מפלוגה אחרת מדבר בטלפון כמה מטרים מאיתנו. אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות, ויש תחושה שגוש האדמה שעליו אנחנו עומדים הפסיק ללוויֵן את השמש ופנה באין כניסה. המישהו עם הטלפון פתאום פורץ בצרחה של כאב שקורעת לנו את עור התוף ואת חוט הקשב. המ"פ דורש את הקשב שלנו חזרה ואומר שנתעלם. אחרי כל מיני ארגוני ציוד ראשוניים, במחשבה שמחר יוצאים ללחימה, משטח הכורכר מתמלא במיטות וביצורים ירוקים עייפים. אחרי זה קמים בבוקר, מתפלאים שאנחנו עדיין איפה שהשאירו אותנו אתמול.</p>
			<p class="text">ואנחנו ממתינים. ורואים חדשות ובדרום אחרים נלחמים כשאנחנו יושבים. ואנחנו עדיין אומרים דרום, למרות שדרומה כבר נסענו, ויחסית אלינו זה בכלל מערב, אבל מוזר לומר במערב נלחמים. או מערבה מכאן נלחמים. אין יחסים במלחמה. </p>
			<p class="text">ואנחנו משפצרים ציוד, ומזדכים עליו, ומקבלים ציוד חדש, ומשפצרים אותו. ומחפשים ציוד במחסנים ולא מוצאים. והולכים לישון. וקמים. ומזוודים את הרק"מ הזה. ומזדכים על ציוד, ומשפצרים את החדש. ומוציאים את כל הזיווד ומחזירים בחזרה, ומוסיפים עוד. ובכל יום משטח הכורכר מתחיל להיראות מוכר יותר. ובכל יום נוספים בו עוד פרטי קבע: ציליות, אוהלים, שירותים כימיים כחולים. ובכל יום הפחד יורד והגעגוע עולה, ואיתו התסכול. ואנחנו יורים קצת במטווחים. ומקבלים התראות שליד הבסיס יש חולייה מרובעת שהגיעה כמעט לש"ג. אבל החולייה נעלמת מבלי שהופיעה והכוננות יורדת. ואנחנו רואים חדשות. ואנחנו שומעים שמועות. ואומרים שמחר. ואומרים שאולי לא. ואנחנו מוציאים ציוד ומכניסים ציוד, ובין לבין מתרגלים. וכל יום מתחלקים לחוליות אחרות וכוחות חדשים לפי המשימות החדשות שלא יוצאות לפועל. ומשטח הכורכר, וחורשת האקליפטוסים והערבות שסביבו, והפחד, והגעגוע. </p>
			<p class="text">באחד הימים כבר מעלים אותנו על הכלים, ומתחילים להניע אותם לסדר תנועה. המתדלקת מתדלקת את כל הכלים, והחיילים כבר מניחים את השכפ"צים והאפודים. ואז מישהו צועק שיורדים. ושעולים על אוטובוס. ושנוסעים לשדרות. והאוטובוס נוסע ובכבישים יש מכוניות הרוסות בשוליים, ומכתשים של טילים. והאוטובוס צריך לעשות עיקוף בגלל כבישים סגורים. ואנחנו עוצרים ליד מבנה שהוא מרפאה, אבל אין בו כמעט אף אזרח וכולו מלא בחיילים, טירונים עדיין, המפקדים שלהם מנסים לשמור איתם על מערכת יחסים שיש בטירונות, אבל לאף אחד מהם לא ברור איך. והחום נוראי. </p>
			<p class="_--" lang="en-US" xml:lang="en-US"></p>
			<p class="text-no-hazacha">כרגע בחוץ, אצלי יורד גשם, ובין רעשי הטיפות שומעים צלצול טלפון. זה נראה רחוק עכשיו, החום.</p>
			<p class="_--" lang="en-US" xml:lang="en-US"></p>
			<p class="text-no-hazacha">אנחנו מורידים ציוד לתוך המבנה. אני כמעט שוכח את הטלפון שלי באוטובוס, ורץ ריצת אמוק, כי אחרת איך אדבר עם הילד. וברגע האחרון אני מציל את הטלפון. את הכבל של המטען איבדתי, ואת זה שהביאו לי אאבד עוד רגע, במרכז הרפואי בשדרות. וגם זה נראה רחוק, רק אלוהים יודע עם איזה ציוד התחלתי את המסע הזה, ושסיימתי אותו כל כך שונה.</p>
			<p class="text">לקראת הערב אנחנו מתחילים ללכת מהמרכז הרפואי לעבר שכונה אחרת. הציוד עלינו, ואצל חלק מהאנשים הוא לא מסודר כמו שצריך, וההליכה קשה. מי היה מאמין שנרגיש ששדרות היא שדה קרב. אנחנו עוצרים בנקודה מסוימת. ואני ועוד כמה חיילים מהמחלקה ממשיכים אחרי דקל המ"פ מכוח האינרציה לעבר הבתים שאנחנו אמורים לשהות בהם. מהר מאוד המילה בתים תתחלף במילה איתורים. אפילו כאן, בשדרות. </p>
			<p class="text">אחרי שהגענו לאיתור שלנו, דקל אומר לי לחזור ולהביא איתי את שאר המחלקה, ואני מנסה להתחכם ולהוביל אותם בדרך שאני מתאר לעצמי שתהיה קצרה יותר. בפועל אני נתקע בכמה דרכים ללא מוצא, ולבסוף אני מוותר וחוזר פחות או יותר בדרך שדקל הלך בה. העיניים של החיילים בגב שלי, והם כועסים עלי ועל המשקל וכבר לא מאמינים, ואני בתור הסמל שלהם רגיל שזה הפוך, שהעיניים שלי אחרונות תמיד. אבל אנחנו מגיעים בסוף. ומתברר שהייתי קרוב מאוד כל הזמן הזה רק מהצד השני, וכל מה שהייתי צריך לעשות זה להמשיך עוד טיפה קדימה. מזל שלא פספסתי משהו גדול, כמו הים למשל. אנחנו בשכונה חדשה של וילות, שחלקן נבנו בסגנון ערבי משהו — חלונות מקושתים וטיח בגווני אדמה. אנחנו נכנסים לאיתור שאיש לא הבטיח לנו ושעוד לא בנו בו את הרצפה ואין לו קירות עשויים מראות. הכול עשוי בטון חשוף. וברצפה עוברים צינורות מכוסים בשכבה דקה של בטון. ואנחנו מקלפים סוף סוף את התיקים הכבדים מהגב, ומניחים עליו את הציוד. ואני מנסה לעבור על הכול לראות שלא איבדתי כלום.</p>
			<p class="text">ובאמת סיימתי עם דברים שונים ממה שהתחלתי. לפעמים אני חושב לקבץ את כל מה שאספתי כשהייתי על מדים, כל מה שחילקו או נתנו מתנה, ואפילו את המחברת ההיא הכחולה של אונר"א, וגם את המחברת הזו, לשים הכול באיזו חבית, עדיף בעצם בור בטון, ולדאוג לאיזה פיצוץ מבוקר עם ארבע־חמש לבנות חבלה. אני אספור בקצב שלי — כי גם את השעון השחור הזה של קסיו אני אשים שם, במיוחד את השעון המזדיין אני אשים — אולי אפילו לא במספרים, בטח שלא לאחור: אני אספור כאילו אני מכין להקת רוק לנגן שיר בארבעה רבעים — אה וואן, אה טו, אה וואן־טו־טרי־פור — ובום. ואת כל האבק שיישאר בבור אני אאסוף, ואעלה על איזה שייט בהרצליה או משהו, ואפזר לתוך הים. אתם יודעים מה, אחרי זה, אני אפתח את הרוכסן ואשתין למים, ככה תוך כדי שהסירה שטה. </p>
			<p class="_--" lang="en-US" xml:lang="en-US"></p>
			<p class="text-no-hazacha">עכשיו אני מתקלח. בכמה שעות שיש לי בבית. וכל האבק נשטף מהגוף שלי, והוא מצטבר מסביב לפתח הניקוז, נשאר לכמה רגעים. ובאוזניים שלי יש טנטון ארוך שהופך לרחש סטטי. כמה קשה להיפטר מהחרא.</p>
			<p class="_--" lang="en-US" xml:lang="en-US"></p>
			<p class="text-no-hazacha">בשדרות עדיין הכול מוזר. לא רק החום. לא רק הציוד הדביק מרוב בלאי ושהייה במחסנים. משהו מפריע לאוויר. הפיצוצים מהאוויר בעזה, והמשימה לעמוד בראש גבעת חול ולהביט לצד השני של הכביש איפה שמתחילה הגדר, ולדעת שאלה שהחלפנו כאן איבדו מישהו בזמן שהם ביצעו את אותה המשימה. החיילים במחלקה שלי טוענים שכשאנחנו יוצאים למשימה ואני עולה בקשר, יש לי קול אחר. ככה אני גם מרגיש כשאני כותב את השורות האלה עכשיו. זה לא הקול שלי, אלה הידיים שלי שמקלידות, אבל הקול הוא בלתי נסבל, הוא לא יוצא ממני בדיוק. הקול, קול... אחר. אני מקווה שהוא יתנקה יום אחד הקול הזה. שהוא יתבטל ויתמסמס בתוך הקול הרגיל שלי. </p>
			<p class="text">אבל עכשיו בשדרות זה לא החום, אלה גלי הקול שבאוויר, שברדיו, שבקשר. משהו מנותק, מחוספס, לא מתוח עד הסוף. והאוויר מלא בגלים האלה, והם משבשים את השינה על העוקם בין צינורות הבטון, והם מותירים בָּעֵרוּת רצון חזק לצעוק. יש אנשים שהיה להם את החוסן לעמוד מול גלי הקול האלה. קריאות בין כוחות שלא יודעים מימינם ומשמאלם. אני התפרקתי. הבטתי בילד בשיחת וידיאו והתפרקתי לחתיכות קטנות. מהצד שלו זה בטח נראה כמו ציור קוביסטי. הנה אבא מאויר על ידי פיקסו. העיניים לא בדיוק במקום ויש יותר מזוג אחד. הפה פתוח, נשבר באמצע ומתעקם לשמאל. האוזניים לא בקו ישר אחד והשיער כמעט נתלש מהמקום. ואני, מהצד שלי זה נשמע כמו יללה, כמו בקשה נואשת לאוויר, כמו שיטפון שמנסה לצאת דרך פתח קטנטן. איפה הילד שלי. למה הוא. איך אוכל לעמוד ולהתבונן בפנים שלו בעוד כמה שנים ולהגיד לו שכשהגיע הרגע להגן עליו, רק רציתי לברוח? לספר לו שהרגשתי כאילו כפתו לי את הידיים וחיברו אותן עם בורג עשרים סנטים למשטח בטון, שהוא גם מרכזו של שקע מלבני מלא גחלים לוחשות, ולא משנה כמה תמשוך, אתה עדיין מעל לגחלים? רק החלל הענקי שהיה לי בתוכי הצליח להגביה אותי כמה סנטימטרים מעל לקרקע. להרחיק אותי לפעמים מהכאב.</p>
			<p class="text">בסוף, השיחה נותקה, הילד צרח בגלל דרמה אישית שקרתה בקצה שלו והווידיאו הסתיים. אני, בקצה שלי, ניסיתי לאסוף את החלקים הקוביסטיים לכדי פנים שאפשר יהיה לעמוד איתם מול אנשים. ניגבתי את העיניים בשרוול והסתכלתי בהשתקפות שלי במסך השחור. היה רק זוג אחד של עיניים וזוג אחד של אוזניים, אבל שום דבר לא היה בדיוק במקום שהוא היה אמור להיות. ובמקום פה היה פשוט חור שחור כזה כהה עם צורה לא ברורה. כמו פסל כנעני. תהיתי מי ישים לב שיש לי פנים חדשות עכשיו, קיוויתי שכל אחד עסוק בְּצרות משל עצמו. תקווה נוראית שלא התבדתה. איש לא שם לב שהפנים שלי נקרעו וחוברו מחדש, איש לא שם לב שהם נראים עכשיו כמו גוש חמר שהתעללו בו. כל אחד היה מכונס במשימה שלו. זה היה כמו לצפות מרחוק בנמלים שעובדות בצוותים קטנים, כל צוות והמשא שהוא צריך לשאת, ולתהות אם כל צוות מודע לצוותים האחרים. אל תוך הנוף הזה נכנסתי אני. ריחפתי חצי סנטים מעל הקרקע, כי הרגליים שלי היו גוש חמר והבפנוכו שלי היה ריק לחלוטין, והאוויר בחוץ היה כל כך כבד, כך שבסך הכול המשקל הסגולי שלי הצליח לעצב אותי כיצור אנכי. והגחלים עדיין היו למטה. והכאב היה אותו כאב, אבל עכשיו הציור הקוביסטי היה בפנים והוא כוסה בשכבה עבה של חמר שיצא מאיפשהו החוצה.  </p>
			<p class="text">שתדעו שאפשר להתרגל כמעט להכול. </p>
			<p class="_--" lang="en-US" xml:lang="en-US"></p>
			<p class="text-no-hazacha">מאז היום ההוא בשדרות הייתי פותח את החור השחור שבאמצע הפנים שלי, וזורק לתוכו כל מיני דברים שהיו אמורים לגרום לי להמשיך לרחף מעל הקרקע. ריפדתי את החור השחור הזה, שהיה רק פתח לחלל גדול יותר, והוא נשאר אותו חלל שרק מוכן לקלוט לתוכו עוד דברים. עוד לא ידעתי אז בדיוק למה הוא מחכה. לקראת סוף הסבב הראשון של המלחמה, לא שאז ידעתי שזה הסוף — אפילו שכבר חצינו את הגדר ברגל ימין, וכבר פגשנו חמור אחד לבן, וכבר גירשנו משיח — היינו ליד הים. הגלים היו כחולים, והשמש עשתה מה שהיא אמורה לעשות. זה מה שיש. אם התבוננת על הים מספיק זמן ומספיק רחוק, וניסית מאוד להתרכז ברעש הגלים, יכולת להתעלם מכמויות הלכלוך על החוף העזתי ומשהו ברֵיאות יכול היה להתמלא באוויר. התבוננתי על הים לכמה רגעים ארוכים, כמעט חנוכה. עוד רגע נרות, ואנחנו עדיין כאן. רק הזווית השתנתה ומשהו הצליח לסדוק את מעטה האין־זמן בגלל החג. והזמן הזדחל אל תוך המרחב הזה שבו הוא לא היה קיים כמעט, למעט ההבדלים בין אור לחושך שגם הם הלכו והיטשטשו. </p>
			<p class="text">הסתובבתי לחזור, עם הגב לים, וראיתי שעל אחד המבנים שליד החוף, הוסיפו לא מעט גרפיטי על הקיר. כתובות כאלה היו בכל מקום שהיינו בו כמעט, עזה הייתה המגרש הגדול של חבורת ילדים ענקית שקישטה אותה בגרפיטי בכל פינה אפשרית, כאילו מישהו נתן מכלי צבע בחינם לצבא של בני שלוש עד ארבע, לימד אותם לרסס, העמיס אותם בסוכר ושלח אותם לרחובות שייהנו. ההורים לא היו בבית והילדים חגגו על הקירות.</p>
			<p class="text">הגרפיטי הזה היה גדול יותר מאחרים ובלט מהם. באותיות עגולות, גדולות ואדומות שנטו מטה ככל שהמשפט המשיך ונכתב: התחלנו לדבר בערבית. קראתי את המשפט פעמיים. להיות בטוח שאני מבין. והתחלתי.</p>
			<p class="text-no-hazacha">כשיצאנו מהרצועה בסוף הסבב הראשון קיבלתי סוף סוף את הטלפון שלי בחזרה וצלצלתי להודיע שאני בדרך, אמרתי טְלִעֵת, אַנַא פִי אלטַּרִיק עַלַא־אלְבֵּיְת. </p>
			<p class="text">מה מי זה? הכול בסדר? </p>
			<p class="text">התחילה סצנה איומה שבה היה ברור שהטלפון שלי נחטף, איתי או בלעדי, זו הייתה השאלה היחידה. ניסיתי להסביר שזה אני מדבר, אבל גם כשמאוד השתדלתי כל מה שהצלחתי להגיד בעברית היה "חולה, אין רופה, לא תירו", לא ידעתי למה. הסתבר שהחלל הריק שבתוכי רק חיכה לקלוט שפה חדשה. </p>
			<p class="text">כשהגעתי הביתה לקח זמן עד שכולם התגברו על העניין הזה, ואני עוד אספר על זה, אבל היחיד שקיבל אותי היה הילד. הוא צעד אליי, כמעט רץ כשראה אותי, צעדים שלא ידעתי שהוא מסוגל כבר לעשות, ולא חיכה שאגיד כלום. הוא חייך מתחת למוצץ שלו. וכשאמרתי לו אַנַא בַּחִיבַּכּ, המבט השובבי שלו ענה לי אַנַא בַּחִיבַּכּ כַּמַאן. </p>
			<p class="_--" lang="en-US" xml:lang="en-US"></p>
			<p class="text-no-hazacha">החלק הגרוע ביותר בכל מלחמה הוא ההמתנה. המתנה משמימה עד שמגיעים להילחם, והמתנה משמימה בכל לילה כשהחושך יורד ואסור להדליק אור, ובכל הפסקת אש, ובין תמרון לתמרון. אנחנו שיודעים, אתם שכבר יודעים שכל מה שזז חייב למות, מבינים גם כמה רעה ההמתנה הזו ומה יכול לצאת ממנה. אנחנו יודעים שכשמשחררים אותנו הביתה בסוף סבב מדובר רק בהמתנה לסבב הבא — המתנה של חודשיים ולפעמים אפילו ארבעה, אבל זו המתנה, החיים לא בדיוק ממשיכים. ואתה רק אמור לשכוח שאתה בהמתנה. כאילו מישהו שם מוזיקת ג׳אז קלילה שאמורה להעביר לך את הזמן עד למענה, אלא שמסתנן אליה רחש. לכן, אם שואלים אותי מה המקצוע שלי, ואני רוצה להגיד מורה, המילים נתקעות. קשה לי לומר שלימדתי משהו בשנתיים האחרונות. או בכלל שעשיתי משהו. אני מורה בהמתנה, תלמיד על הוֹלד ואבא לסירוגין. הדבר היחיד הרציף הוא המלחמה. המלחמה והרעש.</p>
			<p class="text">אז המתנו לילה אחד, כל הפלוגה בתוך מבנה בצפון הרצועה, בתים ובניינים הופכים למבנים ואיתורים בעזה. האיתור היה חצי בנוי, הקומות עצמן כבר רוצפו אבל המדרגות וקומת הכניסה היו עדיין ללא ריצוף ומבטון, והיה ברור ששהו כאן חיילים לפנינו: הריח, הגרפיטי, ובעיקר ערמות בקבוקי המים של נביעות עם הסטריפ האדום.</p>
			<p class="text">באמצע המדרגות היה חלון גדול אבל גבוה, כזה שאפשר לעבור מתחתיו בלי להיחשף ולא צריך להתכופף יותר מדי, אפילו אני, שריחפתי סנטים-שניים באוויר. ומול החלון הזה שמרנו החוצה ואל גרם המדרגות שאף אחד לא יעלה. בצמדי ברזל. כלומר באדם שזיווגו לנו מהשמיים למות איתו אם נמות. טרייסטר ואני שמרנו בשעה שהירח המלא הסתכל עלינו מבחוץ כאילו אנחנו בת שבע שמתקלחת, והוא דויד החרמן, והיה ברור שאם לא היינו מתכופפים צלף היה רואה את הצלליות שלנו מקילומטר וחצי. וגם צלף אַעְווַר. אני הסתכלתי החוצה ומה שהיה טוב בלשמור עם טרייסי זה שהוא כמעט לא דיבר. האור הלבן היה חזק מאוד והצל היה ברור וחד בהתאם. וכל שלדי הבתים וההריסות היו ברורים מאוד באור הזה פתאום. כאילו מישהו שרטט אותם בדיו שחורה על דף לבן. והיה אפשר לראות את כל הברזלים שמזדקרים משברי עמודי הבטון בכל הבתים שמה שנשאר מהם זה רק מסגרת ריקה. ערמת דוקים שחלקם נתקעו במשטח מלא חול. ועל קו הרקיע נוצר כמו הסימון הזה שיש מאחורי מוצרים בסופר, הזה שסורקים. </p>
			<p class="text">ואני התחלתי לחשוב שאני מבולבל, או שהירח והארץ התבלבלו, כי ככה בוודאי נראים פני הירח. עזה פני הירח אמרתי. טרייסטר שאל אותי מה, ועניתי שזה של איזה סופר אמריקאי שכתב פעם על דרזדן שהיא כמו הירח.</p>
			<p class="text">ופתאום תהיתי מי עוד על הירח הזה, חוץ מהגדוד שלנו, ואיפה בדיוק נמצאים כולם. כי אפילו שבאותו בוקר זיהינו במרחב ורדפנו אחרי האיש בחולצה הלבנה שהפך לחמור, שאני חושב שהוא המשיח, הנוף נראה בודד מאוד. וחשבתי שאנחנו ישנים בתוך ההריסות אבל בטח גם עוד אנשים אחרים ישנים כאן על ההריסות מסביב. בטח לא רחוק מכאן, אולי תושבי הכוכב הזה במקור. והם יודעים היטב את שמות הרחובות שהיו לפני שהפכו לערמת דוקים, לפני שאנחנו נחתנו כאן. אולי הם רק נכנסו מתחת לפני האדמה, והם מחכים, ומתישהו הם יצוצו שוב כמו ג׳וקים.</p>
			<p class="text">וזה העניין, שהרחמים העצמיים שהיו לי באותו היום, על המצב וכל זה, התרחבו פתאום החוצה, וסדקו את הציור הקוביסטי ומעטה החמר, ופרצו כמו קילוח דק של גז בישול שבסוף מסוגל לפוצץ דירה, כשהבנתי שתושבי הכוכב בדיוק באותו המצב שלנו, רק הרבה יותר קבוע. וכשאנחנו מתגעגעים לבית, הם יודעים שהבית שלהם הפך לבר־קוד, קווים שחורים מזדקרים על רקע בהיר, על קו הרקיע.</p>
			<p class="text">והירח שוב הסתכל עליי, ואני הסתכלתי עליו, כיוון שהוא היה גדול כזה ומילא את כל החלון. ותהיתי, אם הילד שלי מביט עליי משם, ואיך אנחנו נראים לו, אם מהירח הארץ נראית היום מלאה, או שרובה נמצא בצל. או שזה הפוך.</p>
			<p class="text">יותר מהכול פחדתי מגשם על פני הכוכב הזה. הגשם ירד חזק וקצר, הופך כל תנועה למסורבלת ואת כל הדרכים לביצות לחות ודביקות שמילאו את הרגליים שלנו בחומר חום, שהתייבש מהר והשאיר מגפיים כבדים. לא שהיו הרבה דרכים, הרוב היה הריסות. זה מה שיש.</p>
			<p class="text">בכל הכנות, אני לא זוכר את יתר הלילה הזה. אני מניח שכמו רבים אחריו הוא עבר על רצפה קרה ומלוכלכת בניסיון לישון עם הווסט הכבד עליי. ובזה היינו מומחים כבר. לפתוח טיפה את הצד שעליו ישנים, הייתה למשל טכניקה אהובה מאוד. זה משהו שקירב אותנו מעט לרצפה.</p>
			<p class="_--" lang="en-US" xml:lang="en-US"></p>
			<p class="text-no-hazacha">להתקרב לרצפה. בסך הכול זה מה שעשיתי בשנתיים האחרונות. בהתחלה, כשרק חזרתי הביתה, נלחמתי בריחוף ההוא מאוד, וזה הביא אותי למצבים שאנשים אחרים לא מעריכים כשהאדם שמולם נמצא בהם, ואת זה אני אומר בלשון המעטה. נלחמתי די חזק. אני חושב שהיה שלב שריחפתי בחצי זווית על הצד, מנופף בידיים בחוזקה כדי לדחוף את עצמי למטה. נראיתי בטח כמו הילדים האלה שגדולים הרבה יותר מדי כדי להיכנס לבריכה עם חולצה לבנה גדולה ומצופים, תוך כדי שהם מנסים להשתתף בתחרות צלילה, והידיים שלהם זזות באמוק מעל הראשים שלהם, במין מחיאות כפיים שלא תמיד נסגרות, כדי לדחוף אותם לתחתית של הבריכה. ככה נראיתי רוב הזמן. ככה גם התייחסו אליי. אני חושב שבסוף גיליתי שהכי נוח זה לנסות לדחוף כשאתה במאוזן. גיליתי שהגובה מהרצפה נשאר אותו גובה, אבל ככה יותר חלקים שלך קרובים לאדמה. וגם יש יותר שקט. </p>
			<p class="text">אני חושב שהתנועה הזו היא שלימדה אותי לאהוב את האדמה הזו. לא האדמה שעל פני הירח. היא כבר הייתה עצובה ומתה. אלא האדמה שראיתי כשחזרתי לארץ. ואני בכוונה אומר אדמה וארץ. את המדינה לא אהבתי. למעשה הרבה דברים גרמו לי תחושת בחילה. במיוחד השלטים האלה של ״ביחד ננצח״, כשאני הרגשתי כל כך לבד. אבל האדמה לא. ראיתי אותה פעם ראשונה בזכות הניסיון להתקרב אליה, והרחיפה בגובה נמוך, סנטים-שניים, בשכיבה. בטח כשהפנים לאדמה, ורואים אותה ככה קרוב. כמו מתוך קבר רק הפוך. עכשיו כשאני נושם, אני מספיק קרוב שאני יכול להריח את הדברים שגדלים ומתים בה כשאני שואף, ולשמוע את ההד כשאני נושף.</p>
			<p class="text">למדתי לאהוב מהר יותר ובקלות יותר את השדות הצהובים האלה בצידי הכביש, שיש בהם שורה של כמה ברושים ירוקים כהים בודדים. התאהבתי בסביונים, ובירוק, שמילאו מרחבים שלמים באביב. בהחלפת הצבעים של החיטה בסופו. בחום הריק עד האופק של הקיץ. אפילו לאדמה האפורה של סוף ספטמבר היה לי, איך אומרים, סנטימנט.</p>
			<p class="_--" lang="en-US" xml:lang="en-US"></p>
			<p class="text-no-hazacha">בסוף המכשול הגדול ביותר בבית לא היה הניסיון לרדת לרצפה, כל עוד לא נלחמתי חזק מדי זה לא הפריע לאף אחד. כשאנשים לא רואים משהו מיוחד אז הם לא מתייחסים אליך כאילו אתה חולה. ואם סתמתי את הפה שלי ולא נופפתי חזק מדי בידיים, הכול היה בסדר. לא שזה תמיד היה נשלט. </p>
			<p class="text">למשל בחתונה של רותם, שבועיים אחרי שיצאתי מהרצועה, הכול היה בסדר עד לחופה. בתמונות אפילו לא רואים שאני מרחף. אבל בחופה, בחיי שאני לא זוכר בדיוק מה אמרו שם, אבל אני זוכר שזה היה האירוע הראשון שהייתי בו שהיו בו יותר אנשים עם בגדים רגילים מאשר מדים. זה לבד כנראה לא בא לי בטוב, לראות חולצות מכופתרות שהן לא "חולצות עבודה", כמו שאומרים האפסנאים בצה"ל. </p>
			<p class="text">אבל כמו שאמרתי, זה לא הפריע לי מאוד עד החופה עצמה. בכל הכנות אני לא זוכר מה בדיוק היה, אבל דיברו על המלחמה, כמו בהרבה חתונות שהגיעו אחר כך, ואחר כך שרו את "אחינו כל בית ישראל", ואולי הארמית הייתה לי יותר ברורה בגלל שהפה שלי דיבר רק בערבית, אבל זה גם גרם לי להרגיש שעל הרגליים שלי יושבות אלפי דבורים. או אולי שהן עשויות מדבורים, אני לא יודע. וניסיתי לדחוף מאוד חזק עם הידיים למטה. בטח נראיתי כמו איש שהיה תקוע שנים על אי בודד מנופף לאונייה. מי שהיה לידי השתדל לא להתרחק יותר מדי, היה ברור שמשהו איתי לא בסדר בראש, ושצריך להתנהג אליי יפה והכול, ובכל מקרה לא היה שם יותר מדי מקום.</p>
			<p class="text">אני חושב שבסך הכול ניסיתי לשיר איתם, וכל מה שיצא לי היה: אִחְ׳וַּאנִנָא כֻּל בֵּיְת אִסְ‏רַאאִיל, וגם קצת: רַגַעוּנִי עֵינֵיכּ לִאַיַאמִי אִלִי רַאחוּ, עַלַּמוּנִי אַנְדַם עַלַא אלְמַאצִ'י וּגִרַאחוֹ, אִלִּי שֻפְתוֹ, קַבְּל מַא תְשוּפַכּ עֵינַיַא, עֻמְר צַ'איֵע… יַחְסִבּוּה אִזַאי עַלַיַא?</p>
			<p class="text">וזה באמת בלבל אותם. התנועות היו כלום. אפילו הדמעות כששרתי על העיניים שלימדו אותי להצטער על העבר ועל הפצעים שלו. השפה הייתה הכול. בכל מקרה המשכתי לשיר אום־כלת'ום כי לא הייתה לי ממש ברירה, ועוד עם מנגינה והכול. אפילו לא ידעתי שאני יודע לשיר אותה. במיוחד השורה הזו עֻמְר צַ'איַע… יַחְסִבּוּה אִזַאי עַלַיא? </p>
			<p class="text">בסוף רק נעמה ניגשה אליי ואמרה לי משהו. לא שיכולתי לענות לה. כלומר ניסיתי. ורק יצאו לי החיים אבודים האלה מהשיר, עם המנגינה והכול. בסוף הנהנתי קצת. והוצאתי איזו נהמה שהייתה אמורה להגיד שאני בסדר. ולא יכולתי הרבה יותר מזה, כי גם בעלה היה במילואים והיא נשארה עם חמישה ילדים. ובעלה עמד לידה כל החופה והוא לא נופף או צעק בערבית כמו משוגע, ולא בכה ולא שר אִנְתַ עֻמְרִי של אם כל־פה, מתוך פה שהיה נראה כמו חור שחור ושעוד העלה מדי פעם עשן סיגריות. ומסביבי בטוח היו עוד הרבה אנשים עם חיים אבודים הרבה יותר משלי, והרבה יותר כאב, והם גרמו לכאב שלי להריח כמו שתן של חיה מוכה. </p>
			<p class="_--" lang="en-US" xml:lang="en-US"></p>
			<p class="text-no-hazacha">אחר כך הזמן זז קדימה. אני אומר את זה כי בניגוד לזמן אני רוב הזמן נשארתי במקום. וכשהייתי אמור לחזור לעבודה לא היה בדיוק ברור איך אני אחזור, הרי התלמידים שלי מדברים עברית. אז ניסינו לפנות לכל מיני פקידים מהביטוח הלאומי וממשרד הביטחון, ואתם יכולים לנחש מה הייתה התגובה. תארו לעצמכם שמגיע חייל מילואים לוועדה ומנסה להסביר בערבית שהוא איבד את היכולת לדבר בעברית. ומולו עומדים כל האנשים המפונפנים האלה בחליפות, והם יושבים מאחורי דסק ארוך ומוגבה ומסתכלים מלמעלה בזמן שאיזה ילד זין ששכרת, שהתלבש גם בחליפה מפונפנת לכבוד המאורע, מנסה להסביר להם שבזמן המלחמה איבדת את היכולת לדבר בשפת האם שלך אבל התחלת לדבר בשפה אחרת, ואיך זה פוגע לך ביכולת לעבוד.</p>
			<p class="text">אחד הפסיכיאטרים הצעירים הסתכל עליי, הוא היה קירח ומאוד מעוניין מאחורי המשקפיים הקטנים שלו, שגרמו לו להיראות כאילו אין לו עפעפיים, כמו איזה דו־חיים משונה. בחיים שלי לא שמעתי דבר כזה, הוא אמר.</p>
			<p class="text">מה זה משנה אם שמעת או לא, השאלה אם זה משהו שהמדינה צריכה לטפל בו. כלומר, מה שקרה לו, הוא בעיה של המדינה?</p>
			<p class="text">רציתי להראות להם את כל הסיפור עם הריחוף, אבל האידיוט שבאתי איתו חשב שזה לא רעיון טוב וששום דבר חיובי לא ייצא מזה. בכל זאת פתחתי את הפה שלי להגיד משהו והיה נראה שאחד מחברי הפאנל מזהה את זה. הוא היה זקן וכמוש, וישב יחסית מולי. הוא אמר לאט: אתה רוצה להגיד משהו? אני חושב שאנחנו חייבים לו לפחות את זה. ודיברתי. האידיוט שייצג אותי לא היה דובר ערבית ולא מצאתי שום דובר ערבית שיהיה מוכן לייצג אותי, אז החמור תרגם עם הטלפון שלו. </p>
			<p class="text">ניסיתי לספר להם על הגרפיטי, ולפני שהאידיוט עצר אותי אפילו קמתי והקפתי את השולחן בריחוף שיראו הכול. ככל שדיברתי הפנים של הזקן התקמטו יותר כאילו הוא עוד דקה בן מאה עשרים ושבע.</p>
			<p class="text">בהתחלה כששמעתי שהשתתפת בלחימה התכוונתי להצדיע לך, הוא כמעט נחר את המילים החוצה. עכשיו אני לא בטוח שאני מסוגל. מה זה אומר בכלל שאתה פתאום מדבר ערבית. מה זה אומר שהוא מדבר בערבית ככה? הוא שאל את הפסיכיאטר. הקירח רק משך בכתפיים שלו ומלמל שהוא היה מעוניין לברר אם יתנו לו. </p>
			<p class="text">בקצה הנגדי ישבה אישה צעירה יחסית, אולי בת ארבעים, אחרי שתיקה ארוכה וקולות של נרגנות ברורה מצד הזקן הכמוש, היא אמרה: אני חושבת שכדאי שנחליט. לדעתי הוא צריך להגיע עוד פעם בפני הוועדה אחרי שיינתן לו ליווי מקצועי כלשהו לברר מה מצבו. בוא ניתן לזה שבועיים נגיד? להגיד שזה מנותק ממה שהוא עשה למען המדינה זה יהיה פשוט בעייתי בלי לעיין בזה. </p>
			<p class="text">זאת האמצעית עם הפוני, שרק נראתה כאילו היא רוצה ללכת הביתה, קפצה על המציאה. רוּבֶּן אתה תסדר את זה, שהוא יראה מישהו? זה לא חייב להיות מישהו דובר ערבית, נכון? היא לא שאלה אותי, היא הפנתה הכול לקירח עם המשקפיים. </p>
			<p class="text">נַעַם, נַעַם. התפרצתי. נַעַם אני מבינה, היא אמרה. נראה מה אפשר לעשות. בכל מקרה זו החלטה של רובן. הקירח הנהן, ונראה מהורהר. אנחנו נצא להפסקת צהריים עכשיו, אתה יכול להודיע בחוץ? </p>
			<p class="text">מיד כשיצאנו מהחדר הוא ניגש אליי. הוא התלחש קודם עם האמצעית החמוצה עם הפוני, הם כולם יצאו להפסקה ועברו במסדרון שהיה צבוע בלבן פעם ועכשיו הוא נטה לבז'. אתה מבין אותי? תהנהן לכן. אז אתה מבין עברית טוב? זה מעניין. לפחות בתקופה הקרובה אני ארצה שתגיע לפגוש אותי בקליניקה שלי באוניברסיטה, אני חושב ששם יהיו הכי הרבה אמצעים לעזור לך. אתה תבוא ראשון עד חמישי בשבועיים הקרובים כדי שאוכל לתת ביקורת אמיתית. אני מבין שיש לך ילד, צהריים זה בסדר? יופי, יופי מצוין נתראה מחר.</p>
			<p class="text-no-hazacha">למחרת כשהגעתי זה היה נראה מבטיח, נכנסתי לקליניקה שלו והוא הכיר לי איזה ילד בן עשרים ושתיים שהיה מתמחה שלו. הוא דיבר קצת והסביר שהוא היה רוצה שאני אמפה כל מיני רגעים מהילדות שלי, ושהוא יחבר אותי לאיזה מכשיר תוך כדי שיראה איפה הזיכרון הזה יושב או משהו כזה. והם שמו לי איזה כובע שחייה מוזר עם הרבה חוטים שיצאו ממנו, והוא התחיל להקריא לי רשימה, וביקש שאדבר על כל מיני דמויות מהעבר שלי בכל מיני תקופות, ושזה נהדר בערבית, שאני עוד לא אתאמץ עם העברית.</p>
			<p class="text">למחרת הוא כבר נעשה קצת עצבני יותר, הוא חיבר אותי שוב למכשיר, במקום עוזר אחד היו שלושה. הפעם הוא ביקש ממני לדבר בעברית ואפילו הראה לי תמונות שונות. אבל כל מה שיצא לי מהפה זה: אין רופה, אל תירו. באיזשהו שלב תהיתי אם הנוירוטי הקרח הזה בכלל רושם מה שאני אומר ואת הדברים שאני מספר, וכשהעליתי את זה בסוף השבוע הראשון, הוא הקשיב לטלפון שתרגם ואמר, אין בעיה, אין בעיה נדאג להביא מישהו שיתרגם.</p>
			<p class="text">בשבוע השני כבר היו שם עוד שני סטודנטים ערבים, הם התלחששו אחד עם השני, היה נראה שהם פחות מתאימים לחדר. הם רשמו בעברית כל מה שאמרתי בערבית ולפעמים תרגמו בקול. פעם אחת תפסתי אותם ממלמלים בינם לבינם שהקירח הוא אהבל גדול, ושאין סיכוי שהוא ימצא את מה שהוא מחפש כי חלק מהאלקטרודות לא עובדות והם יודעים את זה בוודאות מניסוי אחר. כמובן שהם השתמשו במילה אחרת, כי אהבל הוא יבין. אני הבנתי וצחקתי, וזה גרם להם להיות מאוד מבולבלים.</p>
			<p class="text">אבל יותר משזה בלבל אותם זה העיר את הקירח שלא הפסיק להתעסק בכל מיני מספרים. הוא הרים את העיניים והסתכל עליי בערך בפעם הראשונה מאז הוועדה. צחקת. משהו מצחיק? משכתי בכתפיים, המניאק הזה בכלל לא ניסה לעזור לי, עשה ממני קוף מיוחד שהוא מתכוון לשלוח לחלל עם אספקת בננות וטלפון לוויני. אפילו פעם אחת הוא לא התייחס לבעיית הריחוף שלי. וגם לא רציתי לסבך את שני החמורים האלה.</p>
			<p class="text">למה צחקת? אחד מהסטודנטים הערבים הסתכל עליי במבט כזה עם עיניים גדולות, תוך כדי שהוא מפעיל לחץ גדול על הלסת שלו. אמרתי לו שיגיד לפרופסור שראיתי את ההשתקפות שלי עם הכובע שחייה הזה, ויחד עם החור השחור באמצע הפנים, והריחוף אני נראה כמו הדגים האלה שמתנפחים. ושימצא דרך להגיד לפרופסור גם על המכשיר המקולקל, כי בניגוד אליו שרק הצטרף היום, אנחנו מבזבזים את הזמן כאן כבר שבוע.</p>
			<p class="text">שניהם הנהנו יחד במין הערכה, אבל עדיין נראו מבולבלים, הם תירגמו את מה שאמרתי על הדג עם הכובע אלקטרודות, אבל השמיטו את החור והריחוף שכנראה הם לא הבינו. שעה אחר כך כשהפרופסור יצא להביא קפה, אחד מהם גרם למחשב להדפיס איזה פלט, וכשהוא חזר, הפרופסור, הם דיברו איתו והראו לו את הדף. הוא פנה אליי בנפרד והסביר שהוא יצטרך לחזור על חלק מהתהליכים, רק כדי לוודא, לא שקרה משהו. ואני רציתי להגיד לו שילך להזדיין כי כבר איבדתי סבלנות להגיד כל מיני שמות עצם בערבית ולקוות שהוא פתאום ייתן לי כמה מכות חשמל והכול יחזור להיות נורמלי. במקום זה אמרתי לו אין רופה, אל תירו, תינוק תינוק. </p>
			<p class="text">הוא סימן עם היד אגודל של אוקיי והסתובב כדי לטפל באיזו ניירת. אבל אחד מהסטודנטים הערבים ניגש אליי ושאל אותי למה אני ממשיך להגיד את זה, ומאיפה הגיע תינוק, זה פעם ראשונה שאני אומר תינוק וזה נשמע לו מוזר. ואני אמרתי שאני לא יודע. אז הוא אמר לי, והכול בערבית, ככה שאדון קירח לא מקשיב, שהפרופסור הזה לא יעזור לי אבל אולי הוא מכיר מישהי שכן. מישהי שעשתה מחקר על אנשים שמדברים מגיל קטן ביותר משפה אחת. והוא אמר שיחפש את המספר שלה, ואני רשמתי את שלי על חתיכת דף, והוא לקח והבטיח שימצא וישלח.</p>
			<p class="text">הפרופסור מצידו התחיל את כל התהליך מהתחלה, וגם הוא כבר היה חסר סבלנות ומתוסכל, כך שכל מה שכבר עברנו עשינו שוב אבל עם המון כעס, ומזה היה לי מספיק. פגשתי בהמון כעס. למשל תום, כשהוא גילה שהיציאה שלנו הביתה, אחרי המון זמן ברצועה מבוטלת כי נגמרה הפסקת האש. איזה צעקות. הוא לקח את כיסא הגלגלים העצוב שמצאנו ברב־קוֹ — זה שנשאר עומד מיותם בסלון של אחת הדירות בבניין רב קומות בפאתי העיר עזה וגרם לתהות איפה הבעלים שלו ואיך הוא מסתדר בלעדיו — וזרק אותו על הרצפה כאילו הוא מנסה לגרום לכיסא עצמו להיות נכה. והוא באמת הצליח. לא נשארו לכיסא הזה גפיים, כל השדרה שלו התעקמה לחלוטין, והוא איבד כל יכולת תנועה.</p>
			<p class="text">היה גם הכעס של סבג שגילה שיש גדודים שיוצאים הביתה וצעק עלינו המפקדים שאנחנו חבורה של כבשים, של אשכנזים מניאקים, למרות שאני הרוש, ואסולין אסולין, ורק סולברג והירשפלד הם אשכנזים.</p>
			<p class="text-no-hazacha">אתה כועס. </p>
			<p class="text">שוּ? אַנַא?</p>
			<p class="text">הפרופסור הסתכל עליי מהעמדה שלו ליד המחשב, הוא כנראה הבין את צמד המילים האלה כי הוא המשיך להסביר. אתה כועס, הנה תראה. והוא סובב אליי את צג המחשב שלו, והייתה שם תמונה של מוח שהייתי שם אותה בפרסומת לכדורים נגד מיגרנות. זה החלקים במוח שלך שפועלים. זה מראה שאתה כועס. על מה אתה כועס?</p>
			<p class="text">הסברתי שאני לא כועס, שרק נזכרתי בכל מיני רגעים שכעסו עליי. אחד הסטודנטים תרגם, והפרופסור נראה סוף סוף מסוקרן. הוא ביקש ממני להיזכר שוב בכל מיני רגעים כאלה, ועשיתי כמיטב יכולתי. בסוף אותו יום הוא נראה מעודד מאוד. כששאלתי את שני הסטודנטים למה, הם אמרו כמעט ביחד: כי סוף סוף משהו במוח שלך עובד נורמלי. </p>
			<p class="text">אבל למחרת הגעתי, ושוב הוא נראה עצבני. ושוב המשכנו בדברים שכבר עברנו עליהם. ואחרי ההפסקה הגיע עוד פרופסור, זקן יותר, ועכשיו בחדר היו כבר שבעה אנשי צוות חוץ ממני, אם סופרים את הערבים, ואף אחד לא באמת ספר אותם. וכל האנשים האלה, אפילו הסטודנטים הערבים, נראו כאילו הם מתבוננים במסך טלוויזיה מלא ב"שלג", כמו פעם. לכולם היה פרצוף שנראה שעוד רגע הם יתנו לי דפיקות על הראש בתקווה להשיג קליטה. הקירח נראה כאילו הוא מוכן לעלות לגג ולשחק עם האנטנה לפי ההוראות של הזקן החדש, שני הסטודנטים דוברי הערבית נראו כאילו הם ילדים בני חמש שעוד רגע יפרצו בבכי כי התוכנית האהובה עליהם עומדת להתחיל ואבא עוד לא תיקן את הטלוויזיה. </p>
			<p class="text">כשנותרו רק עוד יומיים לוועדה הוא הביא לקליניקה כיתה שלמה של דוקטורנטים. הוא דיבר איזה חצי שעה ובכלל לא התייחס אליי. אחר כך המשיך קצת בבדיקה כשהשאר רשמו הערות, והיה נראה שעוד רגע הלחץ ישבור אותו, או לחלופין שהוא פשוט ויתר. תוך כדי שהוא מלמל משהו בפני הכיתה, הוא ביקש ממני לעבור לעמוד לצד התלמידים כדי שכולם יוכלו לראות את הכרטיסיות עם התמונות שהוא הראה לי, ושהייתי צריך להגיד מה מצויר בהן. עשיתי את זה. וברגע שקמתי איזו דוקטורנטית קטנה ובהירה מדי מהקצה של הכיתה צעקה בבהלה: אבל הוא מרחף, אבל הוא מרחף, הוא לא נוגע ברצפה!</p>
			<p class="text">הכיתה השתתקה. ובעיקר אני נעצרתי. חיפשתי אותה, אבל היא הבינה מה עומד לקרות והסתתרה מאחורי סטודנט גדול יותר ומלמלה משהו על הולכה חשמלית של האלקטרודות ותעתועי ראייה. הקירח אמר בחיוך: אני מבין שכולכם מתרגשים מאוד להיות הראשונים בעולם שחוקרים מקרה כזה, אבל אני מזכיר לכם שהוא מטופל שלנו לכל דבר. תזכורת שהוא הראשון שהיה זקוק לה.</p>
			<p class="text">בסוף השיעור חיפשתי את הסטודנטית הזו אבל היה לה כישרון להיעלם. תפסתי אותה רגע לפני שהיא יצאה מהבניין. ניסיתי לשאול אותה מה קרה אבל אמרתי רק לא תירו, לא תירו. </p>
			<p class="text">היא הסתכלה עליי במבט מפוחד אבל גם מלא חמלה. הצבעתי על הרגליים שלי. היא הנהנה. אני רואה. היא ראתה מה שאני ראיתי, שנראיתי כמו בלרינה שעומדת על קצות הבהונות, רק שכל רוח שעברה נדנדה אותי וחשפה שאני בכלל לא עומד, אלא יותר תלוי־מתנדנד כמו מחבל בלתי נראה, ושכשאני נע ממקום למקום אני בעצם נגרר מהחבל הזה והבהונות שלי פשוט נמרחות ומשתרכות על הרצפה. </p>
			<p class="text">היא הרימה את עצמה על הבהונות ונראתה כמו בלרינה בעצמה, אבל אני ראיתי מיד את הלולאה שהתהדקה סביב הצוואר שלה, ראיתי איך כלי הדם בלבן של העין שלה מתנפחים ועומדים להתפקע מרוב כאב. היא הוציאה אוויר מהריאות, ונחתה על הרצפה שוב. והיה נדמה שהיא צריכה לא לנשום כדי להישאר על הקרקע. שהאוויר לא ימלא אותה והיא תרחף שוב. בסוף היא חזרה לנשום רגיל ואמרה: לומדים לשלוט בזה. לא חושבת שזה יעבור אף פעם. </p>
			<p class="text">רציתי לשאול למה היא ככה, וניסיתי לסמן עם היד. היא התנדנדה מרגל אחת לשנייה כאילו מדגדג לה בכפות הרגליים ועוד רגע היא תמריא. עזוב זה לא משנה. זה באמת כבר לא משנה. היא התכוונה ללכת, ואז היא נעצרה. המשפט הזה שאמרת, אל תירו. זה נשמע לי מוכר, לא הטקסט, הטון. </p>
			<p class="text">חזרתי לקליניקה של הקירח. הוא סידר שם דברים, ניתק את הכבלים מהאלקטרודות. שאלתי אותו מה הוא עושה, אחד מהשניים שהבינו אותי אמר, הוא מקפל. יש כאן כלים שצריכים לשמש בתרגילים אחרים. </p>
			<p class="text">תרגילים? </p>
			<p class="text">אה, ניסויים? </p>
			<p class="text">זה נשמע חרא באותה מידה. תשאל אותו למה הוא מקפל. יש לנו עוד יום. </p>
			<p class="text">הוא תרגם. הקירח הסתובב סוף סוף. תשמע, הוא אמר, אין לְמה שתבוא מחר. בראשון אני אגיד בוועדה שאין לי תשובה מה יש לך. ושאני חושב שאתה צריך לחזור לחיים נורמליים כמה שיותר מהר. הוויסות והאינטליגנציה הרגשית שלך שם איפשהו. אתה לא מסוכן. אתה רק לא מדבר בעברית.</p>
			<p class="text">תגיד, אתה נורמלי?! יא חתיכת מניאק מי נתן לך להתעסק במקצוע שלך, אתה רוצה אינטליגנציה רגשית? בבקשה, אני אראה לך מה זה לא מסוכן! ציפיתי שהסטודנט הערבי יתרגם, אולי בלי הקללות, אלא רק את הרעיון הכללי, אבל כשהסתכלתי עליהם במבט מזרז הם שניהם הסתכלו עליי בחזרה מבולבלים. בסוף, אחד מהם התעשת ואמר לי שזה עוד פעם המשפט הזה, אין רופה, אל תירו, תינוק, ושפשוט חזרתי עליו שוב ושוב. </p>
			<p class="text"> המשפט הזה באמת חזר שוב ושוב, בלי שיהיה לי מושג למה: הוועדה התכנסה שוב ביום ראשון, והקירח לא הופיע רק שלח מכתב שאומר שהוא לא יודע מה יש לי ולא יכול לקבוע את המקור, והם קבעו שבינתיים הם לא יכולים להכריע, והם שולחים אותי לתקופת אכשרה שלאחריה אוכל לערער ולבקש שוב סיוע. הם אמרו שהם כן מוכנים לממן טיפול, בצורה של החזרים בהינתן ואמלא את כל הטפסים כמו שצריך. ואני רק אמרתי להם בייאוש, אין רופה, אל תירו. </p>
			<p class="text">ובאמת בכל פעם שהתעצבנתי וניסיתי להגיד משהו בעברית, יצא רק המשפט הזה, אין רופה, אל תירו. ובבית דברים התדרדרו ככל שהמצב הזה המשיך. ובכל שיחה שהייתה לי עם שחר רציתי להגיד לו שאני אוהב אותו, ובסוף עברתי להנהונים, נהמות וסימונים בידיים. ובאיזה שלב הוא היה מדבר, ואפילו העברית שלו, שהבנתי אותה בהתחלה כשרק חזרתי, נשמעה לא ברורה. כל מה שיכולתי לשמוע אותו אומר היה שהוא חושב שאני צריך ללכת לטיפול. ואני עניתי אין רופה, אל תירו. ונזכרתי בסטודנט שמעולם לא שלח לי את המספר של המטפלת ההיא.</p>
			<p class="text">אבל בסופו של דבר הצלחתי להשיג אותו. הלכתי לאוניברסיטה וחיכיתי שעה או שעתיים מול הפקולטה לרפואה פסיכיאטרית, ושאלתי בערבית כל סטודנט שנראה קצת ערבי אם הם מכירים אותו. לפעמים נפלתי על יהודי, ואז הם בדרך כלל משכו בכתפיים והתרחקו מהר מאוד. כשהוא הופיע פתאום כבר הייתי די גבוה באוויר. ולא הייתי צריך להגיד כלום. הוא התנצל מיד, ושלח לי את מספר הטלפון שלה. ואמר לי לשאול אותה על התינוק.</p>
			<p class="text">מספר הטלפון שלה ישב אצלי איזה שבוע נוסף במכשיר. והייתי בוהה בו, ומנסה לחשוב איך היא נראית ונשמעת, ואם היא תהיה נחמדה, ובסוף אזרתי אומץ והתקשרתי. שׁוּרָה היא זו שהעלתה את הרעיון שאולי אני מסוגל לכתוב בעברית. </p>
		</div>
	

			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 49.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות