עליך להתייצב בפקודה

סאגה משפחתית על נטל הסודות, תלאות המלחמה
והחיפוש אחר בית ושייכות
אוקראינה, 2007. יֶפים שולמן, וטרן מלחמת העולם השנייה, היה אהוב על משפחתו ועמיתיו לעבודה. לאחר מותו מגלה אלמנתו, נינה, מכתב ממוען לקג”ב בתיק העבודה שלו. ליפים היה סוד שנשא עמו כל חייו. הגילוי שלו מאלץ את אהוביו לבחון מחדש את האיש שהם חשבו שהכירו, ואת המדינה שעליה הגן.
בשנת 1941, יפים, תותחן צעיר שנלחם נגד גרמניה הנאצית, להוט להגן על מדינתו ועל משפחתו היהודית הרחבה. אלא שכדי לשרוד את המלחמה, הוא נדרש להקריב דברים שלא דמיין לעצמו. גם בתום המלחמה הקרב שלו לא נגמר, והוא נאלץ להסתיר את הבחירות שלו מפני הקג”ב ומשפחתו.
ממחנות הכליאה ומערכת העבודה בכפייה בגרמניה ועד לתרבות הפרנויה והפטריוטיות הסובייטית, סשה וסיליוק שופכת אור על סיפורה של משפחה אחת שנלכדה בין שני משטרים טוטליטריים, ועל רגעי החסד שחבריה מוצאים בתוך מאבק ההישרדות שלהם
שם: עליך להתייצב בפקודה
מחבר/ת: סשה וסיליוק
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 011375328

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 106.00

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-1" class="kot-mispar">1</h1>
			<p class="taarich">2007</p>
			<p class="taarich-1">דוֹנֶצק, אוקראינה</p>
			<p class="text-no-hazacha">נינה צפתה בבעלה שולף ערימת ניירות מתיק העור שלו ונועל את עצמו בחדר האמבטיה. היא שמעה את יֶפים מצית גפרור, וכעבור זמן קצר הריחה את הניחוח המתוק של עשן עולה מהנייר הישן.</p>
			<p class="text">נינה לא עצרה אותו. לשם מה? היא העדיפה את החדר שלה מסודר. גם היא נפטרה מדברים. כל אימת שהנכדים או הסטודנטים לשעבר שלה הגיעו לביקור, היא מסרה להם כרכים מִכִּתבֵי פושקין או את האבנים הנדירות שאספה במשלחות הפליאונטולוגיות שלה ברחבי ברית המועצות. אבל כיוון שאף אחד לא יתעניין במסמכים של גבר שנוטה למות, לא הייתה כל סיבה לא לשרוף אותם. הוא היה יכול לזרוק אותם, כמובן, ולחסוך מבתם ויטה את החשש שעוד יצית את הדירה, אבל החוש הדרמטי הפתאומי שיֶפים פיתח מצא חן בעיני נינה. בעיניו, לפחות, החיים שלו כנראה נראו מעניינים יותר.</p>
			<p class="text">לא היה לה קל לראות את בעלה זה יותר מחמישים שנה נעשה קטן יותר, שברירי יותר, פחות צפוי. אחרי שהשמיד את המסמכים, הוא כמו הרים ידיים. זמן קצר לאחר מכן כבר לא הצליח ללכת לשירותים בעצמו, אלא הגיע רק עד אסלת הפלסטיק במרכז החדר שהוא כינה "כס המלכות שלי". החלק הכי גרוע היה כשנפל מהמיטה וצעק, "אל תרביצו לי!" בקול מעורר רחמים שהיא לא שמעה ממנו בעבר. הוקל לה שהוא היה צלול יותר ביום הניצחון, והנינים שלהם הצליחו לברך אותו כראוי. חשוב שהדור המפונק הזה של המאה העשרים ואחת יזכור שיֶפים הוא גיבור מלחמה. אבל מצבו הידרדר שוב במהרה, עד שבוקר אחד כשנינה התעוררה ואמרה לו "קום ושיר, פימה!" כדרכה מדי בוקר, הוא לא הגיב. הדממה שלו נחתה עליה כמו סטירה.</p>
			<p class="text">היא בכתה כמעט בלי הרף במשך שני ימי ההכנות שבאו לאחר מכן. היא לא הגירה דמעות רק על יֶפים. היא בכתה גם על עצמה: היא הבאה בתור. ממרום גיל שמונים ושתיים היא ראתה כל כך הרבה מוות, עד שנראה כי עליה לחכות בציפייה לדבר הארור. אבל כשלבשה את שמלת הכותנה השחורה שלה לקראת הפרידה מהגבר שהכירה טוב מכל אדם אחר, היא בכל זאת רעדה.</p>
			<p class="text">שעה שהיא ובנה, אנדרי, הובילו את התהלוכה הקטנה שלהם וחלפו על פני מוכרת הפרחים של בית הקברות בדונצק, עם זרי הפלסטיק שלה שזהרו לאור השמש, התייראה נינה מפני משולש אבן החול החרוך שחיכה לה לצד יֵפים. משולש שנמצא במרחק מאות קילומטרים מהוריה ואחותה, שנחו על משכבם בבית קברות יפהפה בקייב, מכוסה צמחייה פראית.</p>
			<p class="text">השיער של נינה התכסה במהרה זיעה מתחת לכובע הברט השחור. אנדרי נופף עליה במטפחת שהביא איתו ממוסקבה, והם פנו ימינה לעבר האזור הכי חדש. בעין הטובה האחת שלה היא ראתה את הצלבים, את המצבות שעליהן שמות לא מוּכּרים, את הדיוקנאות בשחור־לבן של המתים, שהחזירו לה מבט פה ושם מקבריהם. היא ניסתה לא לחשוב עליהם בתור השכנים החדשים שלה.</p>
			<p class="text">בחלקה שלהם, שני קברנים נשענו על האתים שלהם. נינה התיישבה על כיסא פלסטיק, ושאר חברי הקבוצה שלהם התאגדו סביבה: אנדרי, ויטה ובעלה, שלושת הנכדים וכמה גיאולוגים — עמיתיו לשעבר לעבודה של יפים. היא התעצבה למחשבה על שני הנכדים האחרים שלהם, שהתגוררו רחוק מדי, בקליפורניה; ועל אחייניתו של יפים, השורדת היחידה ממשפחת שולמן, שנתקעה בגרמניה. אבל היא ידעה שיפים לא היה נוטר להם טינה. בזמן שכולם הניחו פרחים על הקבר, היא דמיינה אותו מספר בדיחה כדי לעודד אותם. בעלה הטיפשון: היא תתגעגע אליו כל כך.</p>
			<p class="text">לא היה להם רב או כומר. יפים אומנם היה יהודי, אך כמו רוב הסובייטים — אתאיסט. אף על פי כן, אנדרי שהסתובב עם זקָן דמוי ישו מאז שהוטבל חרף המחאות שלה ושל יפים, בכל זאת נשא תפילה. נינה לא חשבה שאלוהים עשה הרבה למען המשפחה שלה, או למען כל אחד אחר במדינה, אבל היא בכל זאת אמרה "אמן" כדי לרַצות את בנה.</p>
			<p class="text">אחרי התפילה, ויטה הרכיבה משקפי קריאה ונעמדה מולם כדי לדקלם שיר של יֶבטוּשֶנקוֹ שאהבה מאז ימי התיכון. קולה רעד כשהגיעה אל השורות: "מה אנו יודעים על אבינו שלנו? / דומה שהכול — ועם זאת לא־כלום". </p>
			<p class="text">לא היה הרבה מה לדעת, רצתה נינה לומר לה. עם זה, היא עצמה מעולם לא הפסיקה לתהות על אודות אביה שלה: הוא מת במלחמה, ואמהּ נפטרה אחריו, מותירה אותה יתומה בגיל שש־עשרה.</p>
			<p class="text">נינה רצתה למחות את הדמעות של בתה שנטפו על המצבה, אבן גרניט גסה ואפורה שהם בחרו כדי לחלוק כבוד לקריירה של יפים כגיאולוג. בעוד שנה–שנתיים, אחרי שהאדמה תשקע, יציבו פה גוש אבן גרניט פשוט עם שמו ותאריכים. בלי עלֵי דפנה, "מגן המולדת", או — חס וחלילה — הכוכב הסובייטי, כמו קבריהם של שאר הוֶוטרנים. הוא אומנם נלחם לכל אורך המלחמה, מהיום הראשון ועד לברלין ארבע שנים מאוחר יותר, אבל שנא את כל מה שהיה כרוך בהיותו חייל. הוא אפילו לא כתב זיכרון מלחמה אחד, למרות שנים של נדנודים מצד ויטה ואנדרי. העקשנות שלו אכן הייתה מרשימה.</p>
			<p class="text">אחרי הרסיטל של ויטה, נינה קמה מהכיסא, לקחה את האבן שלפתה ביד ימינה והניחה אותה על ראש הקבר של יפים. זאת הייתה אבן סיד מהמחצבה שבה הם הכירו בקיץ ההוא, לפני יותר מחצי מאה.</p>
			<p class="text">באשכבה, המשפחה שלהם נדחקה אל הסלון של ויטה. בדירה הזו בקומה התשיעית במרכז דונצק — שם נינה ויפים נאלצו להתגורר מאז שהיא עברה שבץ, והוא התחיל לרעוד ממחלת הפרקינסון — נשקף נוף לעיר, שהתפרשֹ עד לגבעות הפסולת התעשייתית באופק.</p>
			<p class="text">כשהשמש השוקעת צבעה את הטפט הפרחוני בכתום ורוח בין ערביים ציננה את הסלון, הם אכלו בלינצ'ס, שתו קומפוט פירות יער קר וסיפרו סיפורים על יפים.</p>
			<p class="text">על הפעם שהוא הלך לאיבוד בסיביר, ואחר כך התנהג כאילו זה ששרד לבדו ביערות במשך ימים אינו סיפור גדול כל כך. על הפעם ההיא כשאנדרי וּויטה היו קטנים, שהוא הציל אותם מסוסה מוכת טירוף ששעטה לכיוונם בפה מעלה קצף. ויטה זכרה שלימים הוא הציל גם אותה. רצו לזרוק אותה מהאוניברסיטה אחרי שאיבדה מפה — מאותן מפות סובייטיות מגוחכות שנחשבו סודיות ביותר — אז הוא חָלק בקבוק קוניאק עם הפרופסור שלה. על היכולת שלו להתחבב על כולם, כולל הרשויות. אנשים נכנסו זה לדברי זה, אנקדוטה אחת רודפת אחרת, ונינה הקשיבה וצחקה ותהתה אם היא הייתה אוהבת את יפים יותר, אילו כל מה שידעה עליו הסתכם בסיפורים האלה.</p>
			<p class="text">אחרי שאנדרי חזר אל חייו כמרצה במוסקבה וּויטה חזרה לעבודה, הדירה נראתה לנינה שקטה באופן מוזר. היא הייתה רגילה לשיעול של יפים, לאנחות שלו כששכב במיטתו בחדר השינה הצר שלהם. בכל בוקר התעוררה וציפתה למצוא אותו שם, דואגת לְרגע שמא ברח שוב, כפי שקרה פעם אחת, כשעובר אורח מצא אותו חופר בין השיחים. ואז, משנזכרה, התחילה לספור את הימים שנשארו עד שתוכל להוריד את המגבות מהמראות.</p>
			<p class="text">נינה צלחה את ארבעים ימי האבל בעזרת אופרות סבון וספרי אודיו, אבל כל אותו הזמן השתוקקה להתחיל לנקות. לפני שיפים נפטר, היא פתחה כל בוקר שני בניקוי אבק בחדרם: השולחן, הטלוויזיה, שידת הלילה וארון הספרים עם דלתות הזכוכית, שעליו ניצב ספל הנחושת של יפים מהמלחמה. פעמיים בשבוע היא ביקשה מוויטה להביא לה דלי פלסטיק אדום עם מים חמים, ירדה על ברכיה כי כך הרגישה יציבה יותר, וניגבה את רצפת הלינוליאום של החדר בחולצה הישנה של בעלה. כשיפים עוד חי, אסור היה לו לקום מהמיטה עד שכתמי הרטיבות התאדו מהרצפה. עכשיו היא כמעט יכלה להרגיש את האבק מצטבר מסביבה.</p>
			<p class="text">לבסוף, בַּיום הארבעים, חשפה נינה את המראות. זה היה בוקר חם בחודש יולי, וערפילים סגלגלים כיסו את גבעות הפסולת. בזמן שוויטה ארזה את הבגדים והמצעים של יפים בשני שקים גדולים — אחד בשביל העניים ואחד שיועד לשריפה מחוץ לעיר — נינה התחילה לנקות אבק. אחרי שסיימה לעבור על כל המקומות הרגילים, היא כרעה על ברכיה מול המיטה של יפים. מתחתיה היא הוציאה את תיק העור שסחב איתו מאז שנות החמישים.</p>
			<p class="text">"סוף־סוף אפשר להיפטר מהדבר הישן הזה," היא אמרה לבתה.</p>
			<p class="text">כשהם רק עברו לגור יחד בבית הקטן ההוא בפרוורי קייב, היא זכרה שהוא הביא איתו את התיק הזה, מזוודה קטנה עם בגדים ואת ספל הנחושת המוזר למראה — כל רכושו עלי אדמות. הוא מיד אמר לה שבתיק נמצאים המסמכים הפרטיים שלו, והיא מיד הבינה שאסור לה לגעת בו; לא שהסתקרנה לדעת מה יש בתוכו.</p>
			<p class="text">נינה ניגבה כעת את האבק מהעור ובדקה שהתיק ריק, כדי להוסיף אותו לערימה ההולכת וגדלה של ויטה.</p>
			<p class="text">בפנים היה לתיק ריח שהזכיר את המאה הקודמת, ריח של דיזל, רכבות, יוד ודיו. כשעמדה לסגור אותו, הבחינה באחד התאים בשולֵיה של מעטפה דקה בצבע בז'. הוא כנראה שכח לשרוף אותה.</p>
			<p class="text">היא הוציאה את המעטפה. אילו זו הייתה אחת מאופרות הסבון שאהבה כל כך, היא הייתה מוצאת בפנים משהו מרגש, כמו תמונות שהסתיר או אולי אפילו מכתב אהבה ממעריצה אלמונית. במקום זה היא מצאה נייר צילום מצהיב ודהוי, מלא בכתב היד המוקפד של יפים. היא אומנם לא הצליחה לקרוא את המילים, אבל הוא בהחלט לא נראה כמו מכתב אהבה.</p>
			<p class="text">"תקראי את זה, ויטוצ'קה," היא אמרה. "תוודאי שזה לא משהו שצריך לשמור."</p>
			<p class="text">ויטה הרכיבה את משקפיה ולקחה את המכתב.</p>
			<p class="text">"הוא מאפריל 1984," אמרה ויטה.</p>
			<p class="text">נינה זכרה שזאת השנה שבה צֶ'רניינקוֹ מוּנה למזכיר הכללי, לשנה אחת בלבד עד שמת, וגורבצ'וב נכנס לתפקיד וחיסל סופית את המדינה, שכולם כבר הפסיקו להאמין בה. נינה הצטערה על הנטייה שלה לשייך תקופות זמן למזכירים כלליים, אבל לא יכלה לשנות את טבעו של הזיכרון הסובייטי.</p>
			<p class="text">"כדאי שתשבי, <span class="natuy">מאמוצ'קה</span>," ויטה אמרה בקול חלול. "הוא ממוען לקג"ב."</p>
			<p class="text">זיעה ביצבצה על עורה של נינה.</p>
			<p class="text">"מה הקג"ב רצה מאבא שלך?"</p>
			<p class="text">היא זחלה אל המיטה שלה ומשכה את עצמה מַעלה אל קצה המזרן, בידה עדיין אחוזה מטלית האבק.</p>
			<p class="text">ויטה התחילה לקרוא בקול רם:</p>
			<p class="muzach-revach"><span class="natuy">לכבוד ראש הוועדה האזורית לביטחון המדינה,</span></p>
			<p class="muzach"><span class="natuy">אני כותב לך כדי</span><span class="natuy"> לענות על אי</span><span class="natuy">־</span><span class="natuy">הסדרים שהתגלו ברשומות השירות הצבאי שלי. עם</span><span class="natuy"> זאת, ברצוני לציין קודם כול שהילדים והנכדים שלי אוהבים אותי</span><span class="natuy"> מאוד, ושהטראומה הפסיכולוגית שהם יחוו אם יגלו את מה שאני</span><span class="natuy"> עומד לדווח לך, תהיה חמורה.</span></p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 84.80 ₪ מחיר רגיל 95.40 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 79.49 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 49.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות