הספרייה של מיס אוורלי

לאויז מוריש
ג’וזי אוורלי מגיעה לבד ללונדון כדי לחפש עבודה חדשה, ומוצאת משרה בבית חולים צבאי יוצא דופן, המנוהל כולו בידי נשים. ג’וזי מוצבת בספרייה. היא לא יודעת להעניק טיפול רפואי, אבל היא בהחלט יכולה להמליץ על ספר טוב.

בין הבאים לספרייה נמצא גם תיאו, שמחפש שקט בדממת המדפים. אבל גם ג’וזי שם, שמקשיבה, והשיחות ביניהם הולכות ומעמיקות. מה שמתחיל כמפגש אקראי, בין שתי נשמות שמחפשות נחמה, הופך לסיפור חדש.

יחד ג’וזי ותיאו מגלים את הכוח המרפא שיש לספרים: לסלול עבורם את הדרך חזרה אל העולם, אל עצמם ואל האהבה. הם לומדים איך אפשר לפתוח דף חדש, בלי למחוק את כל מה שנכתב קודם.

הספרייה של מיס אוורלי הוא מכתב אהבה לספרניות ולספרים, ולכוחם לחבר בין אנשים ולשנות חיים. לואיז מוריש היא ספרנית וסופרת. ספריה משובצים בקורותיהן של נשים אמיתיות, שפועלן ומעשיהן נשמטו מדפי ההיסטוריה, וכעת מקבלות הכרה בין דפיהם
שם: הספרייה של מיס אוורלי
מחבר/ת: לאויז מוריש
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
הוצאה לאור: דיונה
מק״ט: 011325808
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
קרא פרק ראשון
					
		<div dir="rtl">
			<div id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak" />
			<h3 id="_idParaDest-1" class="perek_C"><span class="medium_large _idGenCharOverride-6">1</span><span class="displayNone"> | </span><span class="medium">ג'</span><span class="medium">וזי</span><span class="displayNone"> | </span><span class="medium"></span><span class="h2_16pt _idGenCharOverride-7">האוקיינוס האטלנטי</span></h3>
			<p class="runningtext_muchnas">ספריית המחלקה הראשונה של אוניית הדואר המלכותי לוסיטניה היא מקלט יקר ערך. בזמן שהנוסעים יושבים בחדר האוכל וסועדים ארוחת צהריים בת ארבע מנות, ג'וזי אוורלי, העובדת היחידה בספרייה, נותרת בה לבדה. היא אמורה לטפל ברשימת מטלות אימתנית, אבל במקום זאת היא יושבת בכורסת קטיפה, מוסתרת חלקית מאחורי עמוד קורינתי דמוי שיש, וראשה טמון בין ידיה. מאז שהאונייה עזבה את ניו יורק הבוקר היא נאבקת לא להישבר. אבל עכשיו, לרגע, היא יכולה להרפות. גופה רועד מהמאמץ לא לצרוח.</p>
			<p class="runningtext">הנטישה של ניקו היא כמו בעיטה בבטן. מכל ההפלגות שבהן עבדו יחד, דווקא על זו האהוב שלה לא עלה, וזה כל כך מכאיב. איך הוא היה יכול לעשות לה את זה עכשיו, כשהיא עדיין מתאבלת על מות אמה?</p>
			<p class="runningtext">בעיני רוחה היא משחזרת את שעות הבוקר בנמל בניו יורק. תקלה עלומה עיכבה את יציאתה של הלוסיטניה בשעתיים, והרציפים היו כאוטיים מהרגיל: נוסעים וסבלים, מוניות, מזוודות, אנשי צוות. עד שהאונייה היתה מוכנה להפלגה, רציף 54 כבר התמלא בהמון אדם נסער, אנשים בוכים ומתחבקים ומנפנפים במטפחות לפרידה.</p>
			<p class="runningtext">ג'וזי חיכתה לניקו במקום הקבוע שלהם, בתחתית הכבש <span id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak"></span>המוביל לכניסת העובדים. הם תמיד עלו לסיפון יחד, נרשמו אצל הכלכל הראשי, נשיקה גנובה — וכבר נפרדו: ניקו למגורי הגברים ואז לעמדה שלו במחלקת המטענים, וג'וזי לתא שלה, להניח את המזוודה הקטנה ומשם לספרייה. גֶ'ם, אחיה של ג'וזי, כבר נרשם ונעלם בבטן האונייה, להתחיל משמרת. היא חיבקה אותו וקיוותה שההפלגה הזאת, הראשונה שלו, תעבור בשלום ושישמרו עליו. היו שמועות איומות על אנשי הצוות למטה, שמתעללים בעובדים חדשים.</p>
			<p class="runningtext">ניקו היה אמור להיות עם ג'ם, לעזור לו להתמצא, אבל הדקות חלפו והוא עדיין לא הגיע, וג'וזי לא ידע מה לחשוב. נשמעה הקריאה האחרונה לעלייה לסיפון, והיא עמדה לוותר, כשאז הופיע ניקו, מפלס את דרכו בהמון. הוא לא לבש מדים ולא נשא מזוודה.</p>
			<p class="runningtext">"ג'וזי..." ניקו התנשם בכבדות, פניו סמוקות. "חיכית... תודה לאל..."</p>
			<p class="runningtext">"איפה היית?" ירתה ג'וזי. "איפה הדברים שלך? הַייד יהרוג אותנו אם לא נעלה עכשיו."</p>
			<p class="runningtext">"אנחנו לא יכולים." ניקו תפס בזרועה ומשך אותה הרחק מהכבש.</p>
			<p class="runningtext">"מה?" ג'וזי התנערה מאחיזתו. "על מה אתה מדבר?"</p>
			<p class="runningtext">"איפה ג'ם?"</p>
			<p class="runningtext">"על הסיפון, איפה שאנחנו אמורים להיות."</p>
			<p class="runningtext">"המסע לא בטוח, ג'ו. אנחנו לא יכולים להתעלם יותר מהאזהרות." הוא הוציא מכיסו גזיר עיתון, הודעה מטעם שגרירות הקיסרות הגרמנית. ג'וזי כבר ראתה אותה.</p>
			<p class="runningtext">"אלה סתם משחקי מלחמה," היא ענתה בביטחון רב מזה <span id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak"></span>שהרגישה באמת. "טקטיקות הפחדה."</p>
			<p class="runningtext">"זה רציני, ג'ו! ממש מסוכן עכשיו עם הצוללות הגרמניות. אסור לקיונארד להתעלם מזה."</p>
			<p class="runningtext">"אין לנו ברירה, ניקו."</p>
			<p class="runningtext">"תמיד יש ברירה."</p>
			<p class="runningtext">ג'וזי זעמה, מתאמצת לא לקלל. "אולי לך יש ברירה, ניקו," היא הצליחה להגיד, "אבל לחלקנו אין. אם אני אאבד את העבודה הזאת, אני לא אמצא עבודה אחרת על אוניות, ואז מה יקרה לי ולג'ם?"</p>
			<p class="runningtext">"דיברנו על זה," התגונן ניקו. "אם את לא מוכנה להקשיב לי, אז..." קולו נבלע בצפירה שקראה לכל הצוות לעלות לסיפון. נותרו להם שניות ספורות.</p>
			<p class="runningtext">"אז מה?" לחצה ג'וזי.</p>
			<p class="runningtext">ניקו הישיר אליה מבט, וליבה של ג'וזי החסיר פעימה.</p>
			<p class="runningtext">"אז זה נגמר, ג'ו."</p>
			<p class="runningtext">"מה נגמר? אנחנו?" איך הוא מסוגל לעזוב אותה? הם הפליגו יחד באוניות נוסעים כבר שש שנים, והיא לא יכלה לדמיין הפלגה בלעדיו. בחודשים האחרונים הם דיברו על חתונה, גם על ילדים מתישהו, אבל לעת עתה היו להם החיים האלה בים. ניקו וג'ם, לא היה לה עוד אף אחד מלבדם.</p>
			<p class="runningtext">ניקו הניד בראשו, עיניו לחות. "אני לא מסוגל יותר, ג'ו."</p>
			<p class="runningtext">הוא ניסה לאחוז בידה, אבל היא נרתעה. בראשה הדהדה לחישה חרישית: הוא לא אוהב אותך.</p>
			<p class="runningtext">היא הביטה בעיניו של ניקו, חומות כמו אגוז. חיכתה שיגיד לה שהוא צוחק, שברור שלעולם לא יעזוב אותה.</p>
			<p class="runningtext">"בהצלחה, ג'ו."</p>
			<div id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak" />
			<p class="runningtext">מילותיו קרעו את ליבה לגזרים.</p>
			<p class="runningtext">היא נזקקה לכל כוחותיה כדי להסתובב וללכת.</p>
			<p class="runningtext_muchnas_SB">כשהלוסיטניה עזבה את נמל ניו יורק התזמורת ניגנה את "ארוכה הדרך לטיפררי", ומצב הרוח בקרב הנוסעים היה מרומם. בקרב הצוות, הרבה פחות. מלחים נוספים לא עלו על האונייה, כפי שג'וזי גילתה עד מהרה. על מי שנותרו בהפלגה לליברפול הוטל עומס כבד מהרגיל, גם כי היו ביניהם לא מעט כמו אחיה, שזו ההפלגה הראשונה שלהם.</p>
			<p class="runningtext">היא מנגבת את הדמעות ומתבוננת בספרייה היוקרתית, הממלכה שלה על הלוסיטניה הענקית. מבטה מחליק על ארונות העץ והזכוכית הרחבים, עובר על פני שולחנות המהגוני, שלכל אחד מהם מנורת פליז מוזהבת משלו, וממשיך אל כורסאות הקטיפה הפזורות בחלל. זו ספרייה של פאר והדר, וג'וזי בת מזל לעבוד כאן.</p>
			<p class="runningtext">אבל אם הכלכל הראשי יתפוס אותה מתבטלת, היא תישלח לבירור משמעתי ומשכורתה תקוצץ, ואסור שזה יקרה. בטנה מתהפכת רק מעצם המחשבה. השעון שמעל האח מתקתק, והשעה מתקרבת לשתיים. היא חייבת להתארגן לפני שהנוסעים יתחילו לטפטף חזרה פנימה, שבעים מארוחת הצהריים וערוכים להמטיר עליה בקשות — תה, קפה, נייר מכתבים, דיו לעטים.</p>
			<p class="runningtext">ובכל זאת, היא לא מצליחה להפסיק לחשוב על ניקו. תלתליו הערמוניים ועיניו היפהפיות, שהיה מצחיק אותה עד שכאבו לה הצלעות.</p>
			<p class="runningtext">היא היתה זקוקה לרגע הזה לבד כדי לאסוף את עצמה.</p>
			<p class="runningtext">את לא יכולה לבחור במי את מתאהבת, חמודה. מילותיה <span id="page15" role="doc-pagebreak" aria-label="15" epub:type="pagebreak"></span>של אמה המנוחה צפות ועולות עכשיו, ודמעות חדשות מאיימות לזלוג. תפסיקי עם זה מיד, היא פוקדת על עצמה.</p>
			<p class="runningtext">שמש צהריים חודרת מבעד ליריעות הנייר החום המכסות את חלונות התקרה. הן הונחו שם בהפלגה הקודמת, בהוראת רב החובל טרנר. אסור שאור כלשהו ייראה מבחוץ בלילה — אמצעי זהירות מפני מתקפת צוללות. רב החובל גם אסר להזכיר את המלחמה בנוכחות הנוסעים. האור העמום מעניק לספרייה תחושה של חלל תת־קרקעי, וג'וזי מדמיינת לרגע שהיא בחוץ על הסיפון, תחת שמיים כחולים, מרגישה את חום השמש על פניה.</p>
			<p class="runningtext">עד כה זו הפלגה רגועה מבחינת מזג האוויר, היא חושבת, מלבד הערפל של הבוקר. מבעד לחלונות, האוקיינוס האטלנטי משתרע כמו שטיח כסוף ואינסופי. קשה ליישב את הדיבורים של ניקו על סכנה נסתרת ואיומים של מתקפה גרמנית עם נוף עוצר נשימה שכזה. לא שג'וזי זוכה לראות הרבה ממנו, מאחר שהיא כלואה רוב היום בספרייה ומשרתת את נוסעי המחלקה הראשונה.</p>
			<p class="runningtext">תנועה בחוץ לוכדת את עינה. תרגיל סירות ההצלה היומי. תמיד מתאמנים על אותה סירה, מספר 7, מספר המזל של ג'וזי. היא שומעת את המשרוקית של מפקד התרגיל, ועכשיו שישה מלחים מטפסים על מנופי הסירות וקופצים לסירת העץ. כל אחד לובש מיד חגורת הצלה משעם, בעוד המפקד מודד זמנים, ואז מורה להם לצאת מהסירה. התרגיל נמשך פחות מחמש דקות, ואף אחת מגלגלות ההורדה לא מופעלת. אבל ג'וזי יודעת שהצוות לא באמת יכול להניף סירת עץ מלאה באנשים מעבר לדופן ואז להוריד אותה, ועוד תוך כדי הפלגה במהירות של עשרים קשר. ואי אפשר לעצור את האונייה, זה יגרום לעיכוב גדול מדי.</p>
			<div id="page16" role="doc-pagebreak" aria-label="16" epub:type="pagebreak" />
			<p class="runningtext">בדרך כלל קהל של נוסעים צופה בתרגיל, רובם מתלהבים, אבל יש תמיד גם מי שמודאגים. היום, הקהל היחיד הוא שחפים החגים מעל ואשת צוות שבורת לב.</p>
			<p class="runningtext">ג'וזי חוזרת להתרכז בספרייה וברשימת המטלות הארוכה שלה. קודם כול היא צריכה למצוא אגרטלים לזרים שהונחו פה לטיפולה. משימה מעצבנת שהיא תמיד דוחה ככל האפשר. כמויות עצומות של פרחים נשלחות לסיפון על ידי קרובים וידידים, שכואבים את הפרידה מיקיריהם ומבקשים להזכיר להם את הבית שהם עוזבים, ועל ג'וזי וחברותיה נגזר לסדר אותם בסוויטות ובתאים. אבל אף פעם אין מספיק אגרטלים, וג'וזי שוב ושוב נאבקת בדחף להשליך את הזרים העודפים לים. תמיד הדהים אותה שאנשים חושבים שפרחים הם מתנת פרידה טובה. היא היתה מעדיפה ספר. איזו תועלת יש בפרחים אחרי כמה ימים? הם רק נובלים ומדכאים.</p>
			<p class="runningtext">נוסף על הפרחים, היא צריכה לסדר גם את השולחנות בספרייה, שהושארו עליהם ניירות וספלים מלוכלכים. אבל קודם היא ממש חייבת לנגב בזריזות את האבק מהמדפים, לפני שהנוסעים יחזרו. היא ניגשת לארון הקרוב, שבו מסודרים כמה מאות ספרים מאחורי דלתות זכוכית. רובם באנגלית, אבל יש גם באיטלקית, בספרדית ובצרפתית. עיניה של ג'וזי מרפרפות על האנציקלופדיה "בריטניקה", גוש כרכים בכחול מבריק, שלמיטב ידיעתה מעולם לא נגע בה אף אחד מהאורחים העשירים שמשתמשים בספרייה. מבטה נע לאורך המדפים, על פני ספרות פופולרית עדכנית יותר: א"מ פורסטר, פרנסס הודג'סון ברנט, ל"מ מונטגומרי. בדומה לספרי העיון, גם ברומנים האלה, בכריכות העור הבוהקות, איש לא התעניין מלבדה. לדעתה של ג'וזי, <span id="page17" role="doc-pagebreak" aria-label="17" epub:type="pagebreak"></span>משאב יקר כל כך מבוזבז על נוסעי המחלקה הראשונה.</p>
			<p class="runningtext">היא פותחת את אחת הדלתות, ולא מצליחה לעמוד בפיתוי לשלוף את הרומן האהוב עליה ממקומו. נשמתה הפצועה זקוקה לנחמה. היא מדפדפת לעמוד הראשון וקוראת שורה שהיא מכירה בעל פה.</p>
			<p class="runningtext">"'חג המולד לא יהיה חג אמיתי אם לא נקבל שום מתנות,' רטנה ג'ו, ששכבה על השטיח."<span>*</span></p>
			<p class="runningtext">היא חושבת על דודתה פרל, שהכירה לה את "נשים קטנות" כשג'וזי היתה ילדה. לאורך השנים, סיפורן של האחיות מארץ' תמיד הצליח לרומם את רוחה ולהשכיח את כל הדאגות.</p>
			<p class="runningtext">ההפלגה הזאת היתה אמורה להיות תחילתו של פרק חדש עבורה, עבור ניקו ועבור ג'ם. חצי שנה אחרי האפלה שירדה עליה עם מות אמה, נדמה שהחיים חזרו לאט למסלולם, וג'וזי התחילה שוב לחלום על עתיד. עד שניקו הרס את החלום הזה.</p>
			<p class="runningtext">"היי..."</p>
			<p class="runningtext">קול מהפתח מקפיץ אותה והיא מסתובבת במהירות, כמעט מפילה את הספר.</p>
			<p class="runningtext"><span class="bold">היא נתפסה.</span></p>
			<p class="runningtext">בשבריר השנייה שבין פעימות הלב, היא קולטת. "ג'ם..." היא נושפת בהקלה.</p>
			<p class="runningtext">גבוה ומצוחצח במדי המלח הלבנים. בן שבע־עשרה, אבל למרות גובהו הוא נראה צעיר יותר. ליבה של ג'וזי נצבט. הוא יקר לה עכשיו יותר מתמיד, כעת כשנותרו רק שניהם.</p>
			<p class="runningtext">היא מבחינה בחיוורונו כשהיא צועדת לקראתו, השטיח <span id="page18" role="doc-pagebreak" aria-label="18" epub:type="pagebreak"></span>הוורוד העבה שוקע קלות תחת רגליה. ג'ם מסיר את כובעו, שערו האדמוני מזנק מעלה, סמיך כזנב סנאי. הנמשים בצבע קינמון על אפו ולחייו בולטים על רקע עורו הבהיר. שניהם ירשו את הצבעים של אמם, אבל בזה מסתכם הדמיון המשפחתי. ג'וזי סיפרה את אחיה רק בשבוע שעבר, כהכנה להפלגה, אבל בלוריתו שוב מבולגנת.</p>
			<p class="runningtext">"כמעט עשית לי התקף לב," היא מודיעה לו. "חשבתי שאתה הייד."</p>
			<p class="runningtext">ג'ם קורס באנחה על הכורסה הקרובה. "אני מרגיש ממש רע."</p>
			<p class="runningtext">ג'וזי מתכווצת. טוב שהם לבד, אבל לעוד כמה זמן? "פשוט עוד לא התרגלת לים," היא אומרת לו.</p>
			<p class="runningtext">"אני מת פה, ג'ו."</p>
			<p class="runningtext">"אתה תהיה בסדר גמור." ג'וזי דוחפת את "נשים קטנות" לכיס הסינר שלה. "הבחילות יעברו, אתה פשוט צריך לתת לזה זמן."</p>
			<p class="runningtext">"אני לא רוצה לחזור למטענים, ג'ו. מה אם אני אקיא שם למטה?" הוא ממצמץ אליה בעיניים לחות.</p>
			<p class="runningtext">"אתה לא תקיא, ג'ם." מאחורי גבה, ג'וזי משלבת אצבעות בתקווה. "אתה בהפסקה?" היא נמנעת מלהוסיף שהוא לא אמור להיות כאן למעלה, אפילו לא בזמנו החופשי. האזור הזה מיועד אך ורק לנוסעי המחלקה הראשונה, לא לעובדי מטען פשוטים.</p>
			<p class="runningtext">"כן." ג'ם נשען לאחור בכורסה. "יש לי עשר דקות. אבל לקח לי כל כך הרבה זמן למצוא אותך."</p>
			<p class="runningtext">"בסדר, פשוט תשב כאן רגע." התרופה הטובה ביותר למחלת ים, כך ג'וזי יודעת מניסיון, היא לעמוד בחוץ על הסיפון, לנשום אוויר צח ולמקד את המבט באופק הרחוק. אבל אחיה כמובן לא יכול לעשות את זה אם הוא עובד בבטן האונייה.</p>
			<div id="page19" role="doc-pagebreak" aria-label="19" epub:type="pagebreak" />
			<p class="runningtext">מהעבר השני של הספרייה, צלצולי שעון מבשרים לג'וזי שארוחת הצהריים הסתיימה. בכל רגע גברת קוונדיש ושאר נוסעי המחלקה הראשונה יפלשו הנה שוב.</p>
			<p class="runningtext">"איפה ניקו?" שואל ג'ם. "הוא פוטר? זה מה שאומרים."</p>
			<p class="runningtext">ג'וזי בולעת רוק. "לא פוטר."</p>
			<p class="runningtext">"אז איפה הוא?"</p>
			<p class="runningtext">"הוא בחר לא לבוא." זהו. היא אמרה את זה.</p>
			<p class="runningtext">"למה?"</p>
			<p class="runningtext">"אני לא יודעת, ג'ם." שקר.</p>
			<p class="runningtext">ג'ם מביט בה. "זה נכון שניכנס בקרוב לאזור מלחמה?"</p>
			<p class="runningtext">"מי אמר לך את זה? תקשיב לי, אל תדאג."</p>
			<p class="runningtext">"רב החובל אמר שאסור לאף אחד להדליק אורות או לעשן על הסיפון," ממשיך ג'ם, "למקרה שצוללות יאתרו אותנו."</p>
			<p class="runningtext">"אל תחשוב על זה, ג'ם."</p>
			<p class="runningtext">"וכל החלונות חייבים להיות מכוסים בווילונות בלילה..."</p>
			<p class="runningtext">ג'וזי נזכרת באוגוסט הקודם, זמן קצר לאחר הכרזת המלחמה. ארובות הלוסיטניה נצבעו באפור, והטרקלינים הפנימיים הוארו באור עמום בלילות. ג'וזי ושאר הצוות בילו את משמרות הערב במסדרונות אפלים, מועדים, מתנגשים זה בזה ובנוסעים ומקללים בלחש. החשש מפני מתקפה של הצי הגרמני ריחף מעל אותה הפלגה, ובכל זאת הם הגיעו לליברפול בשלום. בשמונת החודשים שחלפו מאז הפחד דעך בהדרגה, כשהצי הגרמני נבלם בים הצפוני. לפחות זה מה שאמרו להם.</p>
			<p class="runningtext">הגרמנים הרי לא יעזו להטביע את הלוסיטניה האגדית. לא כשהיא מלאה באזרחים חפים מפשע. אלמלא ידעה שהם בלב ים, ג'וזי יכלה להאמין שהיא נמצאת במלון יוקרתי על היבשה. <span id="page20" role="doc-pagebreak" aria-label="20" epub:type="pagebreak"></span>ארוחות הוגשו בזמנים קבועים, פרחים עיטרו כל משטח פנוי, נוסעים שיחקו על הסיפון, עישנו בטרקלינים או קראו עיתונים בספרייה. קשה מאוד לדמיין שאיפשהו משתוללת מלחמה.</p>
			<p class="runningtext">"רב החובל טרנר אמר שאנחנו חייבים להיות ערניים לנוכחות צוללות." עיניו של ג'ם פעורות, מפוחדות.</p>
			<p class="runningtext">"אל תתרגש מזה," אומרת ג'וזי, מעמידה פנים שהיא בטוחה בעצמה. "טרנר חייב להגיד דברים כאלה. זאת העבודה שלו. יש תצפיתנים על הגשר, ואם יש שם משהו, הם יאתרו אותו."</p>
			<p class="runningtext">ג'ם נועץ בה מבט מפקפק. הוא לא מאמין לה עד הסוף, והיא לא יכולה להאשים אותו. אף אדם שפוי לא יכול להתעלם מהסיכונים הממשיים מאוד שטמונים במסע באוקיינוס האטלנטי ההפכפך. וכמובן, כולם זוכרים היטב מה קרה לטיטניק, ה"בלתי ניתנת לטביעה", רק לפני שלוש שנים.</p>
			<p class="runningtext">אבל הסיכוי להיות מטרה לגרמנים באמצע האוקיינוס העצום הוא קלוש למדי. ג'וזי ממש מקווה שזה נכון.</p>
			<p class="runningtext">"בכל מקרה, בעוד כמה ימים כבר נראה את אירלנד," היא מוסיפה. היא חושבת על ההפלגה הקודמת, כשהיא וניקו התגנבו לסיפון הטיילת, וכתם רחוק של יבשה נגלה באופק. ניקו אחז בידה והם השקיפו יחד על הים, ובאותו רגע הלב של ג'וזי כאב מרוב אהבה.</p>
			<p class="runningtext">"חכה שתראה את המגדלור של קינסייל," היא אומרת, "עם פסים שחור־לבן. רואים אותו ממש מרחוק." ההתקרבות לאולד הד, לשון היבשה האירית, תמיד מרוממת את רוחה של ג'וזי. היא מסמלת שהחלק הגרוע ביותר של ההפלגה מאחוריה, והם כבר בישורת האחרונה.</p>
			<p class="runningtext">היא נושכת את שפתה כשמחשבה אחרת צצה. האם יצטרפו <span id="page21" role="doc-pagebreak" aria-label="21" epub:type="pagebreak"></span>אליהם ספינות בריטיות, הסיירות והמשחתות שבדרך כלל ליוו את אוניות הנוסעים כשהתקרבו ליעדן? עד כה בהפלגה זו הם היו לגמרי לבד, אבל זה הגיוני, הם רק יצאו לדרך.</p>
			<p class="runningtext">היא לא תגיד את זה לג'ם. הוא לא צריך לדעת על המשחתות, זה רק יפחיד אותו יותר. "רב החובל יודע מה הוא עושה," היא אומרת. "תחשוב על זה: הוא עשה את המסע הזה המון פעמים, ושום דבר רע לא קרה. אתה מרגיש קצת יותר טוב?"</p>
			<p class="runningtext">ג'ם מניד בראשו לאיטו. "אחד המסיקים אמר שטרנר הורה לסגור את הדלתות האטומות למים בסיפונים התחתונים."</p>
			<p class="runningtext">"אלה רק אמצעי זהירות," עונה ג'וזי. "הדלתות תמיד נסגרות בשלב כלשהו." היא ממציאה.</p>
			<p class="runningtext">"והוא אמר שהאונייה שטה לאט מדי. אנחנו באמת ברווזים במטווח, ג'ו?"</p>
			<p class="runningtext">"אנחנו שטים לאט בגלל קיצוב הפחם," משיבה ג'וזי. "ויש מחסור במסיקים, לא?"</p>
			<p class="runningtext">זה לא סוד שיש מחסור בכוח אדם, וכתוצאה מכך הלוסיטניה מפליגה לאט בהרבה מהרגיל. ג'וזי עשתה כמיטב יכולתה לא לדאוג ממשהו שאין לה שום שליטה עליו.</p>
			<p class="runningtext">"וגם כשאנחנו מפליגים רק בעשרים קשר," היא מוסיפה, "האונייה הזאת עדיין מהירה יותר מכל כלי שיט אחר."</p>
			<p class="runningtext">"אפילו מצוללות גרמניות?"</p>
			<p class="runningtext">"נראה לי שכן."</p>
			<p class="runningtext">לפחות צופר הערפל השתתק מאז שהתפזר הערפל של הבוקר.</p>
			<div id="page22" role="doc-pagebreak" aria-label="22" epub:type="pagebreak" />
			<p class="runningtext">"הלוואי שניקו היה פה," ממלמל ג'ם.</p>
			<p class="runningtext">מילותיו של אחיה מועכות את ליבה של ג'וזי. אם ג'ם יגלה למה ניקו מעולם לא עלה על האונייה... היא קוטעת את החרדה הזאת. "כן, הלוואי," היא משיבה. "כדאי שתחזור לעבודה." היא מקימה בעדינות את אחיה על רגליו ודוחפת אותו לכיוון הדלת. "תכף גברת קוונדיש תצוץ פה."</p>
			<p class="runningtext">לפעמים היא מרגישה שהיא לא יותר מטרף, הנתון לגחמותיהם של אחרים.</p>
			<p class="runningtext">מאי־שם שומעת ג'וזי את התזמורת מכוונת את כליה. עד מהרה צלילי ואלס יינשאו מבעד לחלונות הפתוחים למחצה. "הדנובה הכחולה". לתזמורת יש רפרטואר יומי קבוע, ו"הדנובה" מסמנת את סוף ארוחת הצהריים ותחילת בידור אחר הצהריים.</p>
			<p class="runningtext">הם מתחבקים. "נתראה בקרוב, ג'ו," הוא אומר בחיוך קלוש.</p>
			<p class="runningtext">"אני אמצא אותך אחר כך," מבטיחה ג'וזי.</p>
			<p class="runningtext">כשאמם היתה על ערש דווי, היא נשבעה שתשגיח על אחיה הקטן. אמה היתה כל כך שמחה לו ידעה שהם עובדים על האונייה ביחד.</p>
			<p class="runningtext_muchnas_SB">הימים חולפים, אבל לג'וזי לא נהיה קל יותר. היא נזכרת בניקו בכל פינה, ומוצאת את עצמה נמנעת מאזורים מסוימים באונייה כדי לא להיתקל באנשים שירצו לדבר עליו. במיוחד קשה לה בלילות, לבד במיטתה.</p>
			<p class="runningtext">זיכרון הוא כמו עוגן, היא חושבת. הוא יכול להחזיק אותך יציב בסערה, למנוע ממך להיסחף, אבל הוא גם יכול למשוך אותך למטה.</p>
			<p class="runningtext">היא חייבת לצאת מזה, לשחרר את ניקו, או שתיגרר למצולות.</p>
			<div id="page23" role="doc-pagebreak" aria-label="23" epub:type="pagebreak" />
			<p class="runningtext_muchnas_SB">במהלך ארוחת הצהריים ביום שישי הלפני אחרון של ההפלגה, ג'וזי מסתתרת בספרייה הריקה וקוראת בגניבה את "נשים קטנות", כשגברת קוונדיש פוסעת פנימה. האלמנה הקשישה לבושה שחורים, כתמיד, בומבזין ותחרה, ומביאה איתה ניחוח של בשר מבושל. בטנה של ג'וזי מקרקרת כשהיא מזנקת על רגליה, ומחביאה את הספר בכיס הסינר. עבר זמן רב מאז ארוחת הבוקר, ויש לה עוד שעה למשמרת לפני שתוכל לצאת להפסקה ולאכול משהו.</p>
			<p class="runningtext">גברת קוונדיש מבחינה בג'וזי, וכמו אונייה כבדה משנה את מסלולה. "תה, ילדה," מצווה האלמנה, לפני שהיא מפילה את כל כובד משקלה על כורסה.</p>
			<p class="runningtext">ג'וזי נושכת את שפתה. היא לא ילדה ולא המשרתת של גברת קוונדיש: היא הממונה על הספרייה. באנחה פנימית, היא עוטה על פניה הבעה חתומה ומתורגלת היטב. "כמובן, גבירתי."</p>
			<p class="runningtext">שני ג'נטלמנים אנגלים מבוגרים נכנסים לספרייה, וגם הם דורשים תה. ג'וזי תוהה אם האנשים המפונקים האלה בכלל יודעים שיש מלחמה בחוץ. הם מבלים את כל זמנם בסבב אינסופי של ארוחות, מפגשים חברתיים ועוד ארוחות. הנוסעים בהפלגה הזאת הם תמהיל של אמריקאים ובריטים בעיקר, אך גם בני לאומים אחרים. רבים מהם צעירים וחברותיים, אחרים מבוגרים יותר, חלקם נדיבים בטיפים, אחרים תובעניים. בודדים, כמו גברת קוונדיש, הם פשוט סיוט מהלך. אתרע מזלה של ג'וזי להיתקל באלמנה האמריקאית בהפלגות קודמות, שכן היורשת נוהגת לבקר בקביעות את משפחתה באנגליה. היא תמיד מתלוננת שהכיסאות בספרייה לא נוחים; על אף שברור שמידותיה הנדיבות של גברת קוונדיש לא ממש מסתדרות עם <span id="page24" role="doc-pagebreak" aria-label="24" epub:type="pagebreak"></span>המושבים של קיונארד, ג'וזי עדיין מנסה כל פעם מחדש לעזור.</p>
			<p class="runningtext">כך או כך, מה שאסור לג'וזי לשכוח ולו לרגע הוא שגברת קוונדיש היא חברה טובה מאוד של נשיא קיונארד, ומילה אחת ממנה עלולה לגרום למחיקתה של ג'וזי ממצבת כוח האדם של האונייה. עם הזמן, היא למדה לשמור על קור רוח, לא משנה אילו דרישות מופנות אליה. בסופו של יום, לה ולג'ם לא היתה עבודה בלי נוסעים עשירים ונהנתנים.</p>
			<p class="runningtext">ג'וזי צועדת לעבר הדלת כשלפתע, ללא כל אזהרה, נשמע פיצוץ עז. הרצפה רועדת, והיא מועדת ונאחזת במשענת של כיסא כדי לא ליפול.</p>
			<p class="runningtext">"אלוהים אדירים!" קוראת גברת קוונדיש. "מה זה היה?"</p>
			<p class="runningtext">היא רוצה לומר שמיד תלך לברר, אבל פיצוץ שני מרעיד את האונייה, וההדף כה חזק שהוא מפיל את ג'וזי על ברכיה. היא ממהרת לקום, ועיניה נמשכות לחלון הימני: מעבר לסירת הצלה מספר 7, עמוד מים ענק מזנק אל השמיים, שברים ניתזים ממנו.</p>
			<p class="runningtext"><span class="bold">מה לעזאזל קורה פה?</span></p>
			<p class="runningtext">ליבה של ג'וזי הולם בפראות. האם הם תחת מתקפה? לא, היא לא יכולה לחשוב על זה עכשיו. אולי איזה דוד קיטור התפוצץ. ניקו אמר לה פעם שהמנועים פועלים בלחץ בלתי נתפס, ורק טיפול זהיר של המהנדסים והמסיקים מונע מהאונייה כולה להתפוצץ.</p>
			<p class="runningtext">גוש של חרדה חונק את גרונה. משהו אומר לה שזאת אינה תקלה במנוע.</p>
			<p class="runningtext">הגברים המבוגרים נעמדים על רגליהם, אחד אוחז בחוזקה בעיתון, השני בכוס התה שלו. צעקות בוקעות ממבואת הכניסה ומסיפון הטיילת.</p>
			<div id="page25" role="doc-pagebreak" aria-label="25" epub:type="pagebreak" />
			<p class="runningtext">"מה לכל הרוחות..." גברת קוונדיש קמה בקושי. היא מדדה עד ג'וזי ואוחזת במפרק כף ידה כשהרצפה נוטה הצידה. ג'וזי מצליחה להתייצב ותומכת בה, בעוד הזעקות בחוץ מתגברות.</p>
			<p class="runningtext">"אני אלך לראות מה קורה." ג'וזי נחלצת מהלפיתה של גברת קוונדיש וממהרת לדלת. מחשבה יחידה זועקת בראשה: למצוא את ג'ם.</p>
			
				
					<p class="endnotes" dir="rtl">*	מתוך: "נשים קטנות" מאת לואיזה מיי אלקוט. מאנגלית: שרון פרמינגר, ידיעות ספרים, 2011</p>
				
			
		</div>
	
			
ספר מודפס
מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 73.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות