החשיכה שמעבר לחינניות
החיים שלי היו טובים.
החיים שלי היו רגילים.
ואז, כהרף עין, הם נלקחו ממני.

בגיל שמונה־עשרה נחטפתי ונמכרתי. זוג שרכש אותי השקיע את כל חסכונות חייו כדי להציל זרה מוחלטת, וביקש בתמורה רק דבר אחד, שאהפוך לחברה של בנם, שמתמודד עם בעיות נפשיות.

אז עשיתי את זה.

והוא הקל עליי, כי הוא היה בדיוק כל מה שהייתי צריכה כדי לברוח מהחושך שבתוך הראש שלי.

אבל הכול היה שקר.

מעולם לא נועדתי להיות רק חברה שלו. הובאתי לכאן למטרה מסוימת — לשמש אמצעי לשלוט במישהו שהם עצמם לא הצליחו לשלוט בו. מישהו הפכפך ובלתי צפוי. מישהו שיכול להפוך מגבר החלומות שלי לסיוט הכי גרוע שלי בלי שום אזהרה.

הטעות שלי הייתה שהתקרבתי אליו לפני שראיתי את כל הצדדים שבו... מה שהותיר אותי חסרת הגנה.

אזהרה: הספר עוסק בנושאים קשים וטראומטיים וכולל מגוון רחב של טריגרים. אנא היו קשובים לעצמכם ואל תמשיכו בקריאה אם אתם רגישים לתכנים מסוג זה.
שם: החשיכה שמעבר לחינניות
מחבר/ת: קורי זהרה
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
הוצאה לאור: סקרלט
מק״ט: 011230067
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak"></div>
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-1"> 1</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">ג</span><span class="bold _idGenCharOverride-2">'</span><span class="bold _idGenCharOverride-2">ולי</span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">גיל</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> </span></span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2">שמונה־עשרה</span></span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">"לאן יוצאים להרפתקה הבאה שלנו, מותק?" ידו של אבי לפתה את כתפי כשנשענתי<span class="no-break"> עליו.</span></p>
			<p class="textindent">"הביתה... רק<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הביתה</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"אין יותר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הרפתקאות</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">"לא בזמן<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הקרוב</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">הוא נשק לראשי, וזיפיו הבלונדיניים נבלעו בסבך התלתלים הצפופים<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">מבחינה ביולוגית הוא לא היה אבי, אבל בכל מובן אחר הוא היה. הוא היה הכול עבורי, האדם היחיד שבאמת היה לי בעולם. הוא היה בעיצומו של תהליך האימוץ שלי כשאימא מתה... והוא נלחם במערכת כדי להשאיר אותי בחסותו,<span class="no-break"> וניצח.</span></p>
			<p class="textindent">"אני אוהבת אותך,<span class="no-break"> אבא</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"אני אוהב אותך, מותק. ואני אוהב את ההרפתקאות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלנו</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">הנהנתי. גם אני אהבתי אותן. אבל המראה שנשקף מחלון שדה התעופה, והמטוס הלבן הגדול שייקח אותנו הביתה, גרמו לקרביי לנתר משמחה. לפתע הכול היטלטל, וראשי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">נחבט</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הטלטלה משכה אותי באחת בחזרה למציאות — אל העולם האמיתי, זה שבו אבא שלי כבר לא<span class="no-break"> </span><span class="no-break">היה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">לא הייתי בשדה התעופה. הייתי בתוך קופסה. ההרפתקה האחרונה שלנו נגדעה ואילצה אותי לצאת למסע חדש,<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לבדי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">החלל שבו ישבתי היה חשוך. האוויר הדחוס בתא המאסר נעשה <span id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak"></span>קר יותר, בעוד ליבי הלם בפראות בחזי. הייתי לכודה בחשכה. מנותקת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מהעולם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הם אמרו לי שאני חוזרת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הביתה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אבל... לעולם לא אוכל לחזור<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הביתה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הבית כבר לא היה קיים. הוא נגזל ממני, יחד עם חייו של ההורה היחיד שהיה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">זו הייתה אמורה להיות תקופה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מאושרת</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">לא הרבה נערות בנות שמונה־עשרה רוצות לבלות את החופשה שלהן עם ההורים, אבל אני לא הייתי כמו רוב בני הנוער. חיכיתי לזה בכל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שנה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">התרחקתי מאנשים מבחירה. לא הייתה לי חבורה גדולה של חברים. לא היה לי חבר — כבר לא. הוא החליט שהוא מעדיף בלונדיניות... אבל הוא לא היה ג'נטלמן, כך שלא באמת הפסדתי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">דבר</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">לא היה מי שיחפש אותי עכשיו כשנעלמתי. ציפיתי לטיול קליל ושמח. ציפיתי לחום. לשמש...<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לאהבה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">לא ציפיתי לחשכה. לא ציפיתי לקור<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ולאכזריות</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">לא</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">ציפיתי</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">לזה</span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">.</span></span></p>
			<p class="textindent">לא היה לי זמן להתאבל, ומעולם לא הכרתי עצב כזה. כאב כזה. לא היה לי זמן לעכל את האובדן, בגלל הפחד הבלתי נשלט. הוא שיתק אותי, את גופי ואת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">רגשותיי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">את השבועיים האחרונים העברתי בחדר עם קרוב לארבעים נשים אחרות, כולן מתחת לגיל ארבעים. ראיתי שלוש מהן מתות. שלוש נשים שנראו בדיוק כמוני — לא בתווי הפנים, אלא בהבעה שעל פניהן. הן ניסו להילחם. להילחם באגרופים שהוטחו שוב ושוב בפניהן ובגופן החבול כדי לאלץ אותן להיכנע. להילחם באצבעות ובאיברי המין שחדרו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לגופן</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">לי</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">זה</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">לא</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">קרה</span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">.</span></span></p>
			<p class="textindent">תודה פאקינג לאל. אחרת הייתי עושה בדיוק אותו דבר. הייתי נלחמת, והייתי מתה... בדיוק<span class="no-break"> </span><span class="no-break">כמוהן</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הייתי שוכבת בקבר לא מסומן, עם כדור בראש. במקום זה, <span id="page15" role="doc-pagebreak" aria-label="15" epub:type="pagebreak"></span>מכיוון שהייתי 'זונה קטנה וממושמעת', כפי שהם קראו לי, ניצלתי מהגורל הזה. במקום זאת, נדחסתי בתנוחת ישיבה לתוך ארגז קטן מדי אפילו בשביל כלב ספניאל<span class="no-break"> מחורבן.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">הייתי</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> משלוח.</span></span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">מתנה שמישהו ציפה</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> לה.</span></span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">אמרו לי שהמשפחה</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">החדשה</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">שלי</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">תאהב</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">אותי</span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">.</span></span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">אמרו</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">לי</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">שהם</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">יגרמו</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">לי</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">להרגיש</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">טוב</span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">.</span></span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">הם</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">האכילו</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">אותי</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">בשקרים</span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">.</span></span></p>
			<p class="textindent">זמזמתי את השיר האהוב עליי בניסיון למצוא נחמה כלשהי. הרכב היטלטל כשצמיגיו העבים פגעו בעוד מהמורה ענקית בדרך החצץ, תוצר של שנות הזנחה, וקולי התעוות. שערי השופע בקושי ריכך את המכה כשראשי נחבט במכסה העץ הכבד שכלא אותי בתוך הארגז<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הזעיר</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">בחילה הציפה אותי. מרה עלתה מבטני הריקה. האם זה היה רעב? פחד? חרדה? או סתם בחילת נסיעות בגלל כישורי הנהיגה של האיש<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מקדימה</span><span class="no-break">?</span></p>
			<p class="textindent">דמעה זלגה מעיני ונחתה על כף רגלי היחפה, סמוך ללק המתקלף שעל אצבעותיי. אותן אצבעות שצבעתי בהתרגשות בלק הג'ל החדש שאבא קנה לי לקראת הנסיעה שלנו. עכשיו שנאתי את הצבע — אדום, כמו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">דם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הצבע הציף בתוכי זיכרונות. הציף כאב. את המבט על פניו של אבא כשדימם למוות, בידיעה שאינו יכול להציל אותי. הגוון תאם לדמו שהכתים את ידיי, בזמן שניסיתי בכל כוחי לעצור את הדימום מפצע הירי הקטלני<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מת בזרועותיי. במחסן שאליו לקחו אותנו באישון לילה, אחרי שעקבו אחרינו כל היום. מקום ריק, בדיוק כמו ליבם של הגברים שהובילו אותנו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לשם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הבטתי בכפות רגליי. בקושי ראיתי אותן, אבל בכל זאת כיווצתי את אצבעותיי והסתרתי את הלק<span class="no-break"> </span><span class="no-break">המתקלף</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הדפתי את הכאב ממחשבותיי והתמקדתי בימים שלפני <span id="page16" role="doc-pagebreak" aria-label="16" epub:type="pagebreak"></span>שהמפלצות האלה קרעו את חיי לגזרים. בכל רגע מאושר, בכל חיוך שחייכתי אי פעם. חשבתי על חיים טובים יותר, לפני שדחקתי בראשי את הזיכרונות בתיבת זיכרונות קדושים, שבה אבא שלי יוכל לנוח בשלום לצד אימא — אהבת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">חייו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">דמעות חרישיות זלגו מעיניי. כל כך הרבה מהן, עד שחשבתי שיציפו את הארגז שבו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ישבתי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">התפללתי שהעץ יירקב לפני שהן ימלאו את החלל ויטביעו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אותי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">דקה בלבד לאחר מכן האט הרכב, שלדעתי היה טנדר מסחרי, ונעצר בדרך<span class="no-break"> </span><span class="no-break">המוזנחת</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">קולות רבים הקיפו אותי. לחלק מהדוברים היו מבטאים מוכרים, ולאחרים ניגון זר. בנסיבות אחרות, נערות מתבגרות היו חולמות לשמוע קולות כאלה לוחשים להן מילות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אהבה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הקולות האלה עוד ירדפו אותי בחלומות ויביאו איתם<span class="no-break"> </span><span class="no-break">סיוטים</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">בחילה משונה אחזה בי כשכלא העץ שלי הורם בזרועות לא יציבות. אלה היו זרועות מיומנות במלאכה, אך לא היה בהן שמץ של אכפתיות כלפי המטען השביר שנשאו — בני<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אדם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">נשאו אותי במעלה המדרגות של מה שדמיינתי כבית עצום ויפהפה, שבעבר היה ודאי מעוצב לעילא. ניסיתי להציץ מבעד לחריצים בארגז, אבל מסך הדמעות שכיסה את עיניי מנע ממני לראות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">דבר</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">מעולם לא זכיתי לראות את יופיו הדוהה של הבית כפי שדמיינתי אותו, או את העצים שבמרחק, שנצבעו בגוונים יפהפיים של חום־אדמדם עם בוא הסתיו. מעולם לא ראיתי את הנחל או את הגשר הקטן שנמתח מעליו ואפשר מעבר בטוח אל הגדה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">השנייה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">מעולם לא ראיתי את פרחי החיננית שכיסו כל סנטימטר מהאדמה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הזאת</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">ראיתי רק<span class="no-break"> </span><span class="no-break">חשכה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">שיחקתי בשערי, מתמסרת לפעולה שתמיד ניחמה אותי, בניסיון להסיח את דעתי מהפחד שהלך<span class="no-break"> והתקרב.</span></p>
			<p class="textindent">לפתע נטה הארגז הצידה כשאחד הגברים שנשאו אותי שחרר <span id="page17" role="doc-pagebreak" aria-label="17" epub:type="pagebreak"></span>את אחיזתו. שמעתי אותו מתרחק כמה צעדים ואז מקיש במפרקי אצבעותיו הכבדים על דלת הכניסה של המקום שאליו הגענו. שניות לאחר מכן חרקה הדלת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ונפתחה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">דלת זכוכית הגנה על דלת העץ שמאחוריה מפני מזג האוויר, שלא נראה קיצוני במיוחד במדינה הזאת. לא היה לי מושג איפה אני, אבל קרני השמש השוקעת חדרו דרך החריצים בארגז, ואיתן ריח של דשא, אדמה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ופרחים</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"שלום!" האיש שבפתח נשמע שמח. המבטא הדרומי שלו הקל מעט על תחושת הכובד שחנקה אותי. הוא נשמע נחמד, והעניק לי הפוגה קטנה ממחשבות איומות שהסתחררו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בראשי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">אולי</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">הוא</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">יהיה</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">המושיע</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">שלי</span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">.</span></span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">אולי</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">הייתי</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">תמימה</span><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">יותר</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">משחשבתי</span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">.</span></span></p>
			<p class="textindent">"חיכיתי לכם," המשיך<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הדרומי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"פקקים," אמר אחד הגברים משמאלי ביובש. לא היה זמן לברכות, נימוסים או דיבורים מיותרים. הוא רצה לסיים וללכת. "איפה אתה רוצה את החבילה? אנחנו רוצים לחזור לכביש... יש עוד משלוחים שיוצאים<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בבוקר</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"כמובן. בבקשה, תכניסו אותה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">למטבח</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">נישאתי מעבר לסף, אל האבדון שלי. הדרך למטבח הייתה יציבה... לא כמו העצבים שלי. לא כמו ליבי או עצמותיי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">החורקות</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הגברים סחבו אותי במסדרון שהנחתי שהוביל לסלון. זיהיתי את קולות הדמויות המצוירות שבקעו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מהטלוויזיה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">ילדה קטנה צחקה — ילדה קטנה. היא צחקקה את המילים, "אוי,<span class="no-break"> </span><span class="no-break">וודי</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">הקלה מילאה אותי. הייתה כאן ילדה. הקול הקטן שלה עורר בי תחושות של ביטחון<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ונחמה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">תחושת בטן אמרה לי שהיא לא דיברה אל הדמות שעל המסך או אל אחת הבובות שלה, אלא אל מישהו בחדר שנקרא<span class="no-break"> </span><span class="no-break">כך</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">קולה הלך והתרחק ככל שהמרחק בינינו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">גדל</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הארגז רעד כשהטיחו אותו מגובה של כחמישה־עשר סנטימטרים <span id="page18" role="doc-pagebreak" aria-label="18" epub:type="pagebreak"></span>על רצפת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">האבן</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">גלי פחד נוספים עקצצו בדמי. בעל הבית נשמע נחמד, אבל שום דבר מזה לא היה נורמלי. נחטפתי, עברתי התעללות נפשית ופיזית, רק כדי שיביאו אותי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לכאן</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"נזוז לדרכנו, מאחר שהתשלום כבר הוסדר." האיש בעל המבטא הזר היה הראשון לעזוב, והוביל החוצה את חבריו, שכעת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">השתתקו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הקשבתי לקולות העמומים ולטריקת דלת הכניסה מרחוק. משפחה התאספה סביב ארגז העץ שבו ישבתי. הקול הקטן חזר, מושך את תשומת ליבי עד שלא שמעתי דבר אחר. שום דבר מלבדה, כשהיא קפצה מעלה ומטה על רגליה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הקטנות</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אפשר לפתוח את הקופסה, אבא?<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בבקשה</span><span class="no-break">!"</span></p>
			<p class="textindent">"לא, יקירה, את יודעת שאי אפשר לעשות את זה," אמר לה אביה, ומילותיו קטעו באחת את ההתלהבות שלה. "למה שלא תלכי להביא את<span class="no-break"> אחיך?"</span></p>
			<p class="textindent">"הוא יכול לפתוח את<span class="no-break"> הקופסה?"</span></p>
			<p class="textindent">"הוא<span class="no-break"> יכול."</span></p>
			<p class="textindent">צליל חבטת כפות הרגליים הקטנות על הרצפה הקרה הגיע שוב לאוזניי. שמעתי את צעדיה הקטנים מתרחקים במהירות. לא ידעתי לאן הלכה, רק שההתרגשות בקולה לא הותירה מקום לספק שהיא מיהרה לגלות מה מסתתר בתוך הארגז — לגלות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אותי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הקולות סביבי נחלשו עד שהפכו ללחישות. הגבר שקיבל את המשלוח החל לדבר עם מישהו, והשיחה התנהלה בשקט מכדי שאצליח להבין את המילים. מילותיהם הכמעט חרישיות ניתרו מהקירות, רקדו סביב היעדר הקישוטים שטרם ראיתי, אבל לא הצלחתי להבין אותן. לא שמעתי דבר, עד ששמעתי שוב צעדים. עוד<span class="no-break"> </span><span class="no-break">צעדים</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הילדה הקטנה משכה איתה אדם שחששתי שהוא ההפך הגמור ממנה. שתיקתו הקשתה עליי לתהות על<span class="no-break"> </span><span class="no-break">קנקנו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">עוצמת הקולות בחדר עלתה. התרגשות ושמחה התפשטו כמו אש בשדה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">קוצים</span><span class="no-break">...</span></p>
			<p class="textindent">"תפתחו את הקופסה." שמעתי את המילים, אבל לא הקדשתי <span id="page19" role="doc-pagebreak" aria-label="19" epub:type="pagebreak"></span>תשומת לב למי שאמר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אותן</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">לא היה לי מושג מה יקרה כשהפקודה הזאת תבוצע. האם אהפוך לחלק מהמשפחה הזאת? החוטפים שלי אמרו שיאהבו אותי וירצו בי. כמהתי לאהבה. כמהתי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">למשפחה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אבל לא לזו...<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לשלי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">התגעגעתי לאבא שלי ולכל ההבטחות שהבטיח בשבועות האחרונים, הבטחות שמעולם לא זכה לקיים. הוא כבר הפר את הראשונה — ההבטחה להיות איתי לנצח... ואיתה שבר את<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ליבי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הצעדים התקרבו אליי, כבדים ונוקשים על הרצפה הקרה. המפתח כבר היה במנעול שלי. יד רועדת גרמה למתכת לרטוט כנגד העץ כשהיא סובבה אותו ימינה, נקישה נשמעה מבפנים, והמנגנון שהחזיק אותי כלואה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">השתחרר</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">רציתי להיעמד על רגליי, להדוף את המכסה. רציתי חופש, אור, ואת הביטחון שאולי המשפחה הזאת תוכל להציע לי. אבל הישיבה הדוממת והשפופה במשך זמן רב כל כך החלישה אותי. רגליי, למרות השרירים שפיתחתי משנים של אתלטיקה קלה, לא הצליחו לשאת את<span class="no-break"> </span><span class="no-break">משקלי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">נשארתי בתנוחתי. חיכיתי שהמכסה יתרומם, ושזוהר השמש הדועכת או הירח הבהיר העולה בשמיים יציץ פנימה מבעד לחלון ויפגוש את<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עורי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הצעדים הכבדים התרחקו כשאדון הבית השאיר לילדיו להיות הראשונים שיראו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אותי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">המכסה התרומם, ונער מתבגר צעד קדימה. רגליו היו ארוכות ורזות, ועל פניו לא ניכרה שום שמחה או התרגשות למראה שלי. לפי הקולות ששמעתי לפני שפתחו את הארגז, ציפיתי שיגיב כמו הילדה הקטנה, שהנחתי שהיא<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אחותו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אבל על פניו ניכר רק<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בלבול</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">עיניו הכסופות מצמצו שוב ושוב. הן היו הדבר הבהיר ביותר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בחדר</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"יאא, זאת אחות? היא גם שלי?" צייץ הקול הקטן — אותו קול ששמעתי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">קודם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<div id="page20" role="doc-pagebreak" aria-label="20" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"היא לא..." האיש עצר את עצמו, כאילו חזר בו ממה שהתכוון לומר. "כן, מתוקה. היא גם שלך." הוא חייך אל הילדה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הקטנה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">היו לה תלתלים בלונדיניים ועיניים גדולות, והיא נראתה מתוקה בדיוק כפי שנשמעה, בשמלתה הצהובה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">והמקומטת</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אבל לא הצלחתי להתרכז<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">כל תשומת ליבי הייתה נתונה לאחיה ולעיניו האפורות והיפות, שבאור העמום נראו כמעט כחולות. הוא התנשא לגובה של כמעט מטר ותשעים והשפיל אליי את מבטו בלי להטות את ראשו, כאילו לא היה מסוגל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לזוז</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">מבטו היה תמים ועדין, וכשהבחין שאני בוחנת את פניו היפות, משהו ברוך שבעיניו גרם לי להידחק עמוק יותר לתוך הארגז. לפתע כבר לא רציתי לצאת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ממנו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">ואז הוא חייך והושיט לעברי יד כדי לעזור לי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לצאת</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"נראה לי שהוא מחבב אותה," לחש האב. למרות קולו השקט, המילים היכו באוזניי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בעוצמה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"היא צריכה משהו ללבוש," אמר הנער. כשהבין מדוע לא אחזתי ביד שהושיט לי, משך אותה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בחזרה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">עקבתי אחר מבטו אל אימו, שלא דמתה לו כמעט כלל. היא נראתה צעירה כל כך, עד שקשה היה להאמין שהיא מבוגרת מספיק כדי להיות אימא של נער<span class="no-break"> בגילו.</span></p>
			<p class="textindent">"תביא לה שמיכה. האנשים הרעים האלה לקחו לה את כל הבגדים," אמרה אימו, אישה עם שיער בלונדיני־פלטינה. השורשים הכהים שבצבצו בקרקפתה הוכיחו שהוא לא טבעי כמו זה של בתה. שערה נתלה ברפיון סביב כתפיה הצרות, בזמן שסובבה את ראשה בחיפוש אחר משהו שיכסה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אותי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">היא הייתה גברת הבית, ונראתה נחמדה בהרבה מכפי שהשיער האיום שלה רמז. לא הייתי אמורה להתעסק במצב השיער שלה, אבל המחשבה עליו הסיחה את דעתי מהכאב, מהעובדה שהייתי עירומה לגמרי... ומהבן שלה, שמסיבה כלשהי כמעט גרם לי להביט בו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שוב</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">ביני לבין עצמי, תהיתי איך הייתי יכולה לשפר את המראה שלה <span id="page21" role="doc-pagebreak" aria-label="21" epub:type="pagebreak"></span>אם אי פעם אתקרב אליה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מספיק</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">לפתע פילח אותי גל נוסף של כאב. רציתי ללמוד קוסמטיקה — עיצוב שיער ואיפור — דברים שאולי לעולם לא אזכה לעסוק<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בהם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">החלומות שלי נקרעו ממני יחד עם חיי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הקודמים</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"נו... קדימה!" האישה מחאה כפיים. הצליל החד החזיר אותי למציאות בדיוק כשמבטי החל לנדוד אל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הרצפה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">בעלה ציית לה ופנה אל השיש שמאחוריו, שעליו הונחה ערמה של כביסה נקייה, מקופלת ומסודרת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בקפידה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הבטתי סביבי, סוקרת את החלל ואת האנשים שחיו בו. הכול נראה כמו בית, ואפילו הייתה בו תחושה ביתית — אלא שמשהו בה היה אפל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ומעוות</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הקירות היו ירוקים כהים, והארונות שלאורכם נצבעו בגוון תואם. במרכז החדר ניצב שולחן עץ, ערוך לקראת ארוחת הערב. בפינה עמדה אח כבויה ומאובקת, וניכר שלא הבעירו בה אש כבר זמן<span class="no-break"> </span><span class="no-break">רב</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">לא היה לי קר, אבל רעדתי. הרעידות הגיעו מתוכי. פחד פראי עטף את דמי בקרח כה סמיך, שאפילו לו בערה האש בפינת החדר, היא לא הייתה מצליחה להפשיר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אותו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">פניה של הילדה הקטנה כבר לא חייכו. היא נראתה עצובה לראות אותי במצב כזה. היא ודאי יכלה לראות את פעימות ליבי המהירות מבעד לעור הדק שכיסה את<span class="no-break"> </span><span class="no-break">חזי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הצמות שאליהן נאסף שיער הילדה בחוזקה היטלטלו על כתפיה הקטנות, מתנודדות בטנגו סדיסטי. "אימא, למה היא<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עירומה</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">למה הייתי עירומה? כי לא הייתי זקוקה לבגדים, כנראה. או לפחות כך אמרו לי, כשהפשיטו אותם מגופי לראשונה, לפני שלושה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שבועות</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">לגברת הבית היו עיניים חומות גדולות, והן התמקדו בי, לצד הבעה קודרת על שפתיה הצבועות באדום־מט. "מותק, אל תשאלי שאלות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עכשיו</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">הגבר — האבא, הבעל — היה איש גדול, גבוה יותר מבנו וחזק בהרבה. כשחזר אליי עם סדין גדול, הוא הדיף ריח של טבק וזיעה <span id="page22" role="doc-pagebreak" aria-label="22" epub:type="pagebreak"></span>ושידר כוח מאיים, אך הקפיד לא להתקרב אליי יותר מדי. הוא השליך את הסדין, והוא נחת בקופסה שלי, עוטף את ברכיי הרועדות. כיסיתי את עצמי לפני שהרמתי מבט. כדוריות הבד הישן התחככו בחבלות שלי באופן כמעט<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מכאיב</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">עיניי, כאילו נמשכו בכוח מגנטי, חזרו אל הנער בעל המבט הכסוף, ששוב היה נעוץ<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הכרחתי את עיניי לסטות ממנו, להביט מעבר לנער מתוך קופסת העץ שלי — ששמתי לב כעת כי הייתה מקושטת בסרט אדום גדול. קיבעתי את מבטי על עוגה בעלת שתי שכבות עשויה ברשלנות, שנטתה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שמאלה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"יום הולדת שמח, וודי. אנחנו מקווים שתאהב את המתנה שלך." קולה של אימו לא נשמע מקומי למדינה הזאת, תהיה אשר תהיה. מתחת למבטא הדרומי הכבד והמאולץ שלה הסתתר מבטא ניו יורקי ברור. היא נשמעה שונה לחלוטין משאר בני המשפחה, שדיברו כולם במבטא דרומי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">טבעי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">ראשי הסתובב אליה בבת אחת, עיניי פעורות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מפחד</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אה, אני בטוח שהוא ייהנה ממנה." גיחוך בקע מפיו של<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בעלה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אל תדאגי, מותק. אני אסביר לך אחר כך." היא קרצה לי ודחפה את חזהו של בעלה, כדי להרחיק אותו ואת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הערותיו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">לא הייתי בטוחה אם עליי לצאת מהקופסה. רציתי לקפוץ מעל הדופן ולרוץ דרך העשבים בחוץ, בחיפוש אחר ביטחון. אבל רגליי לא אפשרו זאת, לא אחרי שהייתי דחוסה בארגז הזה פאקינג מי יודע כמה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שעות</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">וידאתי שהשמיכה מסתירה את גופי העירום מהעיניים בחדר, והתרוממתי לאט, מכריחה את ברכיי החלשות להתמודד עם אתגר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">העמידה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אני אעזור לך." המתבגר, שנשמע צעיר בהרבה מגילו, הושיט שוב את ידו. לקחתי אותה רק כי לא הייתי בטוחה שאוכל לשאת את משקלי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בעצמי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">כבר לא הייתי בטוחה בשום<span class="no-break"> </span><span class="no-break">דבר</span><span class="no-break">.</span></p>
			<div id="page23" role="doc-pagebreak" aria-label="23" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">כשאחזתי בידו ואצבעותיו התהדקו סביב ידי, ניצוץ חלף בי, כמו מכת חשמל סטטי. אולי זו הייתה השמיכה. הרמתי רגל אחת מעל שפת הארגז ויצאתי ממנו על רגליים רועדות, עד שכפות רגליי נגעו ברצפת האבן המאובקת. מיד שחררתי את ידו של הנער. לא אמרתי דבר על התחושה שעברה בינינו, וגם הוא לא. אבל ברגע שהתנתקנו הוא שפשף את ידו, כאילו ניסה להיפטר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ממנה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אצבעות רגליי התכווצו שוב, חשות את האריחים הקשים מתחתיהן. עד מהרה אגלה שרוב הבית הזה היה נטול שטיחים, ונטול אופי. כל שניכר בו היה ריחוק מאולץ, שהופנה כולו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">כלפיי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"תרצי להתקלח לפני שאמצא לך משהו ללבוש?" שאלה אותי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">האישה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"גברתי, אפשר בבקשה להשתמש בטלפון שלך? אני צריכה להתקשר למשטרה." סוף־סוף מצאתי את האומץ לדבר. גם המבטא שלי היה שונה, הוא הגיע מקליפורניה שטופת השמש, בדיוק כמוני. הכרחתי את עצמי להתמקד בה ולא בבנה, אף שעדיין הרגשתי את מבטו עליי ונמשכתי אליו בלי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">להתכוון</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אני מצטער, יקירה. אין לנו טלפון," ענה בעלה במקומה. לא הצלחתי לפענח את הטון שלו. לא היה לי מושג אם המילים שאמר היו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אמת</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אני צריכה לדבר עם המשטרה או עם השריף. יש לכם<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מכונית</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">"בואי מותק, אני אקח אותך לאמבטיה. תוכלי לספר לי שם מה מטריד אותך." האישה לא חיכתה לתשובתי. זרועה נופפה לעברי, מסמנת לי לעקוב אחריה החוצה מן<span class="no-break"> </span><span class="no-break">החדר</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">עקבתי אחרי הצל שלה, נמנעת מלדרוך על הסדקים באריחים הכהים. הסדין הארוך שעטף אותי טאטא את האבק מאחוריי כשנגרר על הרצפה. הבנתי שהאישה היא הסיכוי הטוב ביותר שלי לביטחון. העובדה שהיו פחות דרכים שבהן היא יכולה לפגוע בי, העניקה לי תחושה מוזרה של<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אמון</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">כשפסעתי במסדרון המיושן, בעקבות האישה שכבר יצאה מטווח ראייתי, הבנתי שהבית גדול בהרבה משחשבתי. עצום וקשה לתחזוקה. <span id="page24" role="doc-pagebreak" aria-label="24" epub:type="pagebreak"></span>הצצתי לתוך חדר חשוך וגיליתי שזה הסלון. רהיטיםמצולקים עתיקים ניצבו בו. הזמן לא היטיב איתם, והותיר את חותמו על פני העץ המצופה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לכה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"היא לא כמו האחרות. זה לא מה שאמרת." שמעתי את המתבגר מדבר בעוד שהמשכתי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ללכת</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">גבותיי התכווצו ונמשכו מטה. רגליי קפאו במקום, מקובעות למדרגה השביעית של גרם המדרגות. ספרתי את כולן, בניסיון להעסיק את<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מחשבותיי.</span></p>
			<p class="textindent">האם הוא דיבר על צבע העור שלי? על המוצא שלי? האם היו אחיות אחרות? הוא התאכזב? מה זה אומר לגביי, אם נועדתי להיות המתנה המזוינת שלו? לא היה לי מושג, והיו לי כל כך הרבה שאלות שלא רציתי לגלות את התשובות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עליהן</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">רציתי לברוח, אבל לא היה לי מושג איפה אני. האם הייתי רחוקה מעיירה? עם המזל האחרון שלי, נראה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שכן</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"ובכן, לא, ילד. ברור שלא. זאת אמיתית." אביו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">צחק</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הבטתי לאחור אל דלתות הכניסה — דלת העץ הייתה פתוחה, ומבעד לדלת הזכוכית נראתה החשכה היורדת בחוץ. כל כך התפתיתי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לברוח</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">קולה של האישה הדהד במורד המדרגות, קורא לי לעלות. התמקדתי בצליל קולה. לא יכולתי להקשיב לשום דבר שנאמר במטבח אחרי תשובתו של האב. לא רציתי לחשוב מה משמעות המילים האלה... אבל חלק ממני חש הקלה. לפחות היה ברור שרכישת בני אדם לא הייתה עניין שבשגרה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עבורם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">מי האמבט החמים התחילו להתקרר, אבל האוויר שנישא מבעד לחלון חדר הרחצה הפתוח היה חם וכבד. הבועות הלבנות שעל פני המים הלכו ונעלמו. התזתי מים על גופי, רועדת מתחת לקצף ומתקררת מרגע לרגע. לא ידעתי אם אני כאן למעלה כבר דקה או שעה. הזמן נדמה כעומד מלכת, ובכל זאת המשיך לחלוף, משאיר אותי לבד עם האובדן<span class="no-break"> </span><span class="no-break">והעצב</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"היי!" קול קטן הגיע מפתח הדלת והדהד בין הקירות המחופים <span id="page25" role="doc-pagebreak" aria-label="25" epub:type="pagebreak"></span>אריחים, שעליהם הצטברו טיפות מים מן<span class="no-break"> </span><span class="no-break">האדים</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">היא הייתה ההסחה שהייתי זקוקה לה. עיניי זזו לכיוונה, ועטיתי חיוך על שפתיי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">למענה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הילדה הקטנה עמדה שם, ידיה מאחורי גבה וחיוך על פניה — חיוך שלא דמה לשלי. שלה היה אמיתי. היא פסעה קדימה, ואני ניסיתי להסתיר את עצמי מעיניה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הצעירות</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"את רוצה לשחק בבתולות ים? אני אוהבת לשחק בבתולות ים<span class="no-break"> </span><span class="no-break">באמבטיה</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">הילדה הקטנה הושיטה את ידיה קדימה וחשפה שתי בובות בעלות זנבות מכוסי קשקשים. אחת הייתה בהירה כמו שמלתה, והשנייה כסופה כמו עיניו של<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אחיה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">תלתליה קיפצו כשדילגה לעברי. היא התיישבה על הרצפה והניחה את זרועותיה הקטנות על שפת האמבטיה. "קוראים לי ונסה, אבל המשפחה שלי קוראת לי נסי. אני מניחה שגם את תקראי לי ככה, כי את אחותי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עכשיו</span><span class="no-break">".</span></p>
			<p class="textindent">החיוך הגדול על פניה הקטנות של ונסה האיר את החדר, ניסה לשווא לסלק מראשי את הזיכרונות האפלים מהזמן<span class="no-break"> </span><span class="no-break">האחרון</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"תני לה קצת מרחב, נס." אימה — שכבר סיפרה לי שקוראים לה וינטר — הורתה לבתה הצעירה, והרחיקה בעדינות את גופה הרכון מצידי. עיניה עברו אליי כשצפיתי בילדה הקטנה עוזבת, תבוסה משתלטת על פניה שהיו מאושרות קודם<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לכן</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"את צריכה שמפו מיוחד לשיער הזה?" שאלה וינטר והתיישבה שוב על מושב האסלה הסגור, שם ישבה בחצי השעה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">האחרונה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">ידי נעה אינסטינקטיבית אל התלתלים הצפופים שלי, אצבעותיי משתהות על הגושים הסבוכים בדם שהרסו את תלתליי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">היפהפיים</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"תראי, מותק, אני יודעת שזה קשה. אני לא צריכה לדמיין מה עברת. גם אני הייתי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שם</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">הסתובבתי אליה, ליבי מתכווץ בחמלה. כאבתי בשבילה, וקיוויתי שגם היא מרגישה כלפיי רגש<span class="no-break"> </span><span class="no-break">דומה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"עברת את זה? עברת את מה שאני עוברת?" שאלתי, <span id="page26" role="doc-pagebreak" aria-label="26" epub:type="pagebreak"></span>גבותיי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מכווצות</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">צעדיה הכמעט חרישיים של וינטר נשאו אותה דרך האדים שמילאו את החדר, בזמן שהוספתי מים חמים לאמבטיה. היא כרעה על עקביה והתיישבה לצידי. מבטה העדין עבר על החבלות הדוהות שעל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עורי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">מילותיה הדהדו בראשי בזמן שחיכיתי שתשוב<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לשיחה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold _idGenCharOverride-2">גם</span><span class="bold _idGenCharOverride-2"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-2">אני</span><span class="bold _idGenCharOverride-2"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-2">הייתי</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> </span></span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2">שם</span></span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2">...</span></span></p>
			<p class="textindent">היא הייתה קורבן...<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ניצולה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אולי המשפחה הזאת הייתה המושיעה שלי, אחרי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הכול</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"משהו דומה, לפני הרבה זמן." היא הסיטה את השיחה אל ההווה, מתרחקת מהעבר שרצתה לשכוח. "מה שקרה לאבא שלך, לראות את זה — זה בטח ישאיר צלקת טראומטית. אני לא רוצה שתחשבי שאנחנו לא רוצים לעזור לך, זה לא נכון. מותק, אנחנו רוצים שהחיים שלך יהיו טובים ככל האפשר, אבל אנחנו לא יכולים לערב את המשטרה. אנחנו לא יכולים לשאת בתוצאות של נעיצת סכין בגבו של אויב אלים כל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">כך</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">הנהנתי, מעמידה פנים שאני מבינה. לא הבנתי, ולא הבנתי למה היא רכשה חיי אדם מאנשים כאלה, אם היא עצמה הייתה קורבן לפשע כזה. אבל הייתי חייבת<span class="no-break"> לדעת...</span></p>
			<p class="textindent">"איך את — למה קנית אותי? איך הסתבכת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בזה</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">אנחה כבדה יצאה מפיה של וינטר. "זו שאלה הוגנת. נס, לכי לשחק בחדר שלך. אני צריכה לדבר עם<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ג</span><span class="no-break">'</span><span class="no-break">ולי</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">סיפרתי לווינטר את שמי אחרי שהיא הציגה את עצמה. סיפרתי לה בקצרה על שברון הלב שלי, והמילים פשוט נשפכו מפי במהירות. היא לא הגיבה לסיפור, אבל אמרה שהשם שלי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">יפה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">נסי, שעמדה בפתח והעמידה פנים שכבר הלכה, צייתה לאימה והתרחקה בפנים<span class="no-break"> </span><span class="no-break">קודרות</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">וינטר לא הסתכלה אחריה, אך הקשיבה לצעדיה המתרחקים וחיכתה עד שנעלמו לפני שהמשיכה. "ילדים... תמיד מוצאים דרך<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לצותת</span><span class="no-break">".</span></p>
			<p class="textindent">היא עצרה לרגע, ואז חזרה לנושא שיחתנו הקודמת. "זה לא משהו <span id="page27" role="doc-pagebreak" aria-label="27" epub:type="pagebreak"></span>שעשינו קודם. אבל כמו שאמרתי, הייתי שם. נחטפתי בגיל צעיר, נלקחתי מהמשפחה שלי, מכל מה שהכרתי. הרסו אותי... פגעו בי... הצילו אותי. במזל, במקרה... בזכות ויל, בעלי היקר. הוא שילם את המחיר כדי לקנות אותי מהחסכונות שלו. אני חייבת לו הכול. החיים היו אכזריים, אבל הוא היה טוב אליי." חיוך עצוב חלף על<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שפתיה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"לפני כמה שבועות הוא פגש גבר בבר, והם התחילו לדבר על כוס משקה. האיש סיפר על תחום העיסוק החריג שלו — סחר בבני אדם. ויל הצטמרר כשהגבר סיפר איך שוברים בנות, מכריחים אותן להיכנע, מכינים אותן להשתלב בחייהן החדשים. זה היה מוכר לו מדי. הוא ארגן עסקה, בידיעה שזאת הדרך היחידה להציל מישהי במצב הזה. להציל אותך." עיניה עזבו אותי לשנייה, וזה גרם לי להרגיש קרה יותר כשחומן הופנה למקום אחר. "אנחנו לא רוצים ליצור אויבים. יש לנו בת, והיא רק בת שבע כרגע... אף אחד לא<span class="no-break"> </span><span class="no-break">חסין</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">עיניה החומות של וינטר נעו אל הפתח, אל המקום שבו הדי החדר התפוגגו, שבו נסי הקטנה יצאה לשחק עם הבובות שהציעה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">סוף־סוף<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הבנתי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">וגם אני הייתי עושה אותו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הדבר</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"יכולנו להרשות לעצמנו לעזור רק לאחת. השקענו את כל החסכונות שלנו כדי להביא אותך לכאן, במסווה של מתנת יום הולדת לבן שלנו, וודרו. בגלל זה אמרתי את ההערה ההיא למטה. אי אפשר לדעת מי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מצותת</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"מחר יום ההולדת של הבן שלנו — וודרו. הוא יהיה בן שבע־עשרה. אנחנו חוגגים מוקדם. אין לי מושג למה, אבל אנחנו תמיד עושים את זה." היא שוב חייכה, כנראה חושבת על זיכרונותיהם המשפחתיים המאושרים. "זה שהבאנו אותך לכאן הציל אותך מחיים קשים יותר, מגברים מבוגרים ממך פי שניים, אבל המעשים שלנו לא היו לגמרי חסרי אנוכיות. הנוכחות שלך כאן תציל גם אותו. וודרו צריך מישהי שתעזור לו להתחבר לעצמו. שתעזור לו להפוך<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לגבר</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"מה זה אומר?" תהיתי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בקול</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אני חושבת שהוא צריך חברה. אין לו כזו. מישהי בגילו. מישהי <span id="page28" role="doc-pagebreak" aria-label="28" epub:type="pagebreak"></span>לחוות איתה את החיים. לא נסי, היא עדיין בקטע של הבובות שלה, אבל הגיע הזמן שהוא יתבגר... וזה לא משהו שהוא יכול לעשות כשהיא החברה היחידה שלו. הוא צריך מישהי לדבר איתה, שתעזור לו להתמודד עם כמה בעיות, דיכאון קל וכל מיני דברים, אבל אל תטרידי את עצמך בזה. עם הזמן תראי, הוא לא כמו רוב הבנים בגילו." וינטר עצרה והניחה למחשבותיי להשתולל. "אני מניחה שבידוד לא היה הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים... אבל אין מדריך צעד אחר צעד להורות, ואחרי העבר שלי חשבתי שהסתגרות בטוחה יותר." חיוך עדין עיקם את שפתיה. "אני שמחה שאת כאן, במקום שבו היצורים הנתעבים האלה לא יכולים לפגוע בך. לאלוהים הייתה תוכנית גדולה יותר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בשבילך</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">גם אני שמחתי. ולמרות מה שאמרה, בדקה האחרונה חשתי תחושת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ביטחון</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"בבקשה, תביני למה אנחנו לא יכולים לעזור לאבא שלך. הוא כבר איננו, אבל את לא. אנחנו יכולים לעזור לך... ואת יודעת שזה מה שהוא היה רוצה. תאמיני לי, בתור אימא, אני<span class="no-break"> </span><span class="no-break">יודעת</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">הנהנתי... המילים שלה היו נכונות. הוא היה רוצה שאהיה בטוחה. הוא היה רוצה שאהיה אהובה, מוגנת בין קירותיו של בית ובזרועותיהם של מי שחיים בו, גם אם הם לא היו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"תישעני לאחור במים. בואי נחפוף לך את השיער." וינטר הובילה אותי מטה, ומים שטפו את גופי. מצמצתי בעיניי ואפשרתי לדמעות לזלוג על פניי. היא לחשה עוד משהו, אבל מי האמבט שהתנודדו על אוזניי מנעו ממני<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לשמוע</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אבל החיוך על פניה עדיין דיבר אליי, עדיין העניק לי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלווה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">שעה חלפה. מספיק זמן כדי לוודא שאני נקייה מהלכלוך של הסביבה הקודמת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">עקבתי אחרי נסי אל המטבח. היא חיכתה איתי בזמן שהתלבשתי בבגדים שוינטר הניחה על המיטה החדשה שלי — בגדיה נצמדו לקימוריי, לוחצים על החבלות שבגופי ומכאיבים בכל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">תנועה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">חליפת הטרנינג הירוקה הפכה את הישיבה ללא נוחה, והבד נמתח <span id="page29" role="doc-pagebreak" aria-label="29" epub:type="pagebreak"></span>על ירכיי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הרחבות</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">האורות ברחבי הבית היו עמומים. איש לא העז להגביר את האורות במהלך ארוחת הערב. המשפחה הזאת אהבה את החשכה. יכולתי לתהות למה — לתהות מה הסתירו בה, ואם משהו מרושע ארב בין הצללים — אם הרוע באמת אורב בין הצללים. הוא לא. הרוע צעד בגאווה בין מיליוני אנשים שנהנו מימי הקיץ הבהירים ביותר, בדיוק כפי שעשה ביום שבו<span class="no-break"> נחטפתי.</span></p>
			<p class="textindent">שערי היה לח, אבל תלתליי הצפופים כמעט לא נמתחו. התיישבתי ליד שולחן האוכל, בין כיסא ריק לכיסא שעליו ישב<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ויל</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">ילדי הבית, וודרו ונסי, ישבו מולי, הבעות שונות לחלוטין על<span class="no-break"> </span><span class="no-break">פניהם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הסטתי את מבטי ממבטיהם הבוחנים אל מגשי האוכל שהתקבצו במרכז השולחן, מונחים בנוחות על מפה משובצת כהה. פיצות. מאפים. פסטה. נקניקיות קטנות. מעדנים מכל הסוגים ניצבו בגאווה, ממתינים שנבחר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בהם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">לא רציתי לאכול, אבל האוכל התגרה בי, פיתה את חושיי ושאב אותי עמוק יותר אל תוך הרעב. לא היה לי מושג כמה זמן עבר מאז שאכלתי משהו ראוי למאכל. ולא ממש טרחתי לנסות לאכול את ארוחות הבוקר התפלות והבלתי אכילות שהציעו לי בכל פעם שנחשבתי ממושמעת מספיק כדי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לאכול</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">חיכיתי לווינטר שתסיים את מה שעשתה בצד ותצטרף אלינו לשולחן, כמו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">כולם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">השניות חלפו לאט, עד שלבסוף היא הצטרפה אלינו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">והתיישבה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">כולם הרכינו את ראשם, כולם חוץ ממני... ומוודרו. שוב הוא התנהג כאילו אינו מסוגל להטות את צווארו, וזה גרם לי להתמקד<span class="no-break"> </span><span class="no-break">במראהו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">שערו היה כהה, שפתיו מלאות וקמורות בקשת מושלמת. נקודת חן קטנה הוטבעה בצד הימני של השקע שבין אפו לשפתו, סימן שהדגיש את יופיו. עורו היה בהיר כל כך, כמו עיניו היפות. הייתי מהופנטת כשעצם אותן. ריסים כהים רפרפו על לחייו כשחסם את מראה החדר לאות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">כבוד</span><span class="no-break">.</span></p>
			<div id="page30" role="doc-pagebreak" aria-label="30" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">עיניי ירדו על פני לסתו החזקה אל גרונו, שבו הייתה נפיחות קבועה שדחפה החוצה את הגרגרת הגדולה שלו, וגרמה לה להיראות כאילו תפוח אמיתי נתקע<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אצבעות רפרפו על זרועי והסיחו את דעתי בעוד אני בוחנת אותו. זרועה של וינטר נמתחה מעבר לשולחן. המגע הבהיל אותי — כל מגע הבהיל אותי בימים<span class="no-break"> </span><span class="no-break">האלה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"תרכיני את הראש, מותק." מילותיה של וינטר היו שקטות, אך ציוו על ציותי. "אנחנו חייבים לומר תפילה לפני הארוחה. אנחנו חייבים להודות לאלוהים על הברכות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלנו</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">רק הנהנתי. לא ידעתי מה לומר, כי לא גדלתי במסגרת דתית. הבטתי מטה לאחר מבט חטוף אחרון בנער שמולי, שרעד בדיוק כמוני. הוא היה עצבני. הרגשתי את זה. הרגשתי את העוינות שלו מתחרה בשלי מעבר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לשולחן</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אלוהים היקר, אבינו שבשמיים, אנו מודים לך על הארוחה הזאת, על שבירכת אותנו בחיינו. ועל שאפשרת לנו ליהנות ממה שכל כך הרבה אנשים מקבלים כמובן מאליו — זמן עם המשפחה..." מילותיו של ויל גרמו לי להתכווץ. הן פילחו אותי כמו סכין קצבים, חותכות דרך האיבר החיוני ביותר שלי —<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ליבי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אנו מתפללים לעוד ימים רבים כאלה. ימים משותפים, מהנים, מבורכים. אנו מודים לך על החיים שנתת לנו ונכבד אותך בכך שנחיה כפי שהתכוונת, בכך שניכנע לדברים שמביאים לנו שמחה.<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אמן</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">ריסיי רפרפו כשניסיתי להבין את בחירת המילים המוזרה שלו כשהגיע לסוף<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ברכתו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אמן..." המילה הידדה ברחבי החדר, מפרפרת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בחשכה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אפשר לאכול עכשיו?" שאלה נסי, בוחנת פרוסה מסוימת של פיצה עם פפרוני. ידיה הקטנות התפתלו, נואשות לאחוז בחתיכה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שרצתה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"כמובן, תתחילו לאכול." וינטר חייכה אליה, ואז אליי. ואז אל בעלה. החיוך שלה היה שונה כשהופנה אליו. הוא דיבר בשפה שלא<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הבנתי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הבטתי שוב אל מעבר לשולחן. האוכל שעל הצלחות הלך והתמעט <span id="page31" role="doc-pagebreak" aria-label="31" epub:type="pagebreak"></span>ככל שבני המשפחה אכלו, אבל אני עדיין לא נגעתי בדבר. גם וודרו לא. עיניו היו נעוצות בי, ועצב ניכר בהן מבעד לברק קל של דמעות. הוא אפילו לא הביט במאכלים שהוגשו לכבוד יום<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הולדתו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אחרייך." הוא חייך, אבל החיוך לא הגיע לעיניו ולא עיגל את<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לחייו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">ידו עלתה לגרונו, כאילו המילים הכאיבו לו. עיניי עקבו אחריה, שבו אל הבליטה שמתחת לעורו. אל משהו גדול ולא<span class="no-break"> </span><span class="no-break">נוח</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"בבקשה, אל תבהי בי." גם כשביקש זאת, קולו לא היה נוקשה. הוא ריכך אותו בכוונה, כמעט עד שנשמע ילדותי, ובכל זאת הסתתרה במילותיו אזהרה. הבנתי שפגעתי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אני מצטערת," התנצלתי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מיד</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אצבעותיו נעו שוב לעבר האוכל, מסמנות לי לבחור משהו ולהניח בצלחת. "את לא מתכוונת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לטעום</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">לפני שהספקתי להפנות אליו את אותה שאלה — אחרי הכול, זה היה יום ההולדת שלו — נסי נשענה מעל השולחן, פיה מלא, ואמרה, "תנסי את הפיצה, ג'ולי. היא<span class="no-break"> </span><span class="no-break">טעימה</span><span class="no-break">!"</span></p>
			<p class="textindent">קולה הקטן של נסי הרגיע אותי, כמו עוגן בתוך המתח שנוצר ביני לבין וודרו. משהו להיאחז בו בזמן שמבטו המעורפל נשאר נעוץ בי והכביד עליי יותר מכפי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שציפיתי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">נסי חייכה אליי. היא חיבבה אותי מיד, כפי שאני חיבבתי אותה. כשהיא גילתה את שמי למעלה, היא שינתה את שמה של אחת הבובות שלה<span class="no-break"> לג'ולי.</span></p>
			<p class="textindent">לקחתי פרוסת פיצה ממרכז השולחן והרמתי אותה בחיוך למענה. הנחתי אותה על צלחתי והוספתי כף פסטה וערמה קטנה של נקניקיות לאכול<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לצידה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">וודרו לא אכל כמונו. הסתכלתי לעברו, והפעם שמתי לב שלפניו ניצבה קערת פירה, שממנה אכל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">במזלג</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"שוב, אני מצטערת," אמרתי פעם נוספת. לא רציתי לגרום לעוגמת נפש. "אני ג'ולי, דרך אגב." עד עכשיו לא סיפרתי לוודרו את שמי. לא סיפרתי לאיש מלבד נסי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ווינטר</span><span class="no-break">.</span></p>
			<div id="page32" role="doc-pagebreak" aria-label="32" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">כמו וודרו, ויל לא שאל. אולי הם חיכו שאחוש נוח מספיק כדי להציג את עצמי. די אהבתי את העובדה שלא לחצו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עליי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"הייתי רוצה שנהיה חברים." חיוך עדין עלה על שפתיי. חייכתי בשבילו — החבר החדש שלי. ובשבילה, אימו, שאליה פניתי כדי להראות את תודתי על כל מה שהיא ומשפחתה הציעו לי, בתמורה לבקשה תמימה כל כך...<span class="no-break"> </span><span class="no-break">חברות</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אחרי הארוחה נסי הובילה אותי אל חדרה. רק כשנכנסתי פנימה והדלת נסגרה מאחורינו, משהו בי השתנה. ההקלה שחשתי ליד שולחן האוכל החלה להתפוגג. הבטן המלאה לא העניקה לי ביטחון, להפך. הבחילה שבה, ואיתה גם האבל, שהתערבב בכל מה שאכלתי עד שהרגשתי שאני עומדת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">להקיא</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">פסעתי עמוק יותר אל החדר, השטיח העבה מנחם את אצבעות רגליי כשצעדתי. הצבע הוורוד נראה יפה על רקע עורי, אבל התחושה הזכירה לי את הבית, את השטיח שעליו הייתי מתגנבת כדי להביא לאבא ארוחת בוקר למיטה, בכל פעם שרציתי להפתיע<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אותו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"את לא אוהבת להיות כאן?" שאלה נסי בקול<span class="no-break"> </span><span class="no-break">קטן</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הדמות הקטנה בפיג'מה נעה לעברי, שינה בעיניה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">המעורפלות</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"אימא אומרת ששינויים יכולים להיות קשים. היא אמרה לי לא להציק<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לך</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">לא היה לי מושג מתי וינטר אמרה לנסי את הדברים האלה. כנראה בזמן שהייתי בחדר האמבטיה והיא הייתה כאן, משכיבה את בתה במיטה שבה היא עדיין הייתה אמורה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">להיות</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הרמתי את מבטי ממנה, נאבקת שלא לתת לה לראות את הדמעות בעיניי. "אני בסדר." עצרתי את הבכי ושיקרתי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לילדה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"זה בסדר אם את לא בסדר," היא אמרה לי, כנראה בלי שום מושג מה הכוונה ב'לא להיות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בסדר</span><span class="no-break">'.</span></p>
			<p class="textindent">"אני פשוט... אני מתגעגעת לאבא שלי," אמרתי והתיישבתי בכבדות על המיטה התחתונה של מיטת קומתיים<span class="no-break"> </span><span class="no-break">סגולה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"איפה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הוא</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">"הוא מת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לאחרונה</span><span class="no-break">."</span></p>
			<div id="page33" role="doc-pagebreak" aria-label="33" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"שמעתי אותך מדברת איתו בחדר האמבטיה. בהתחלה חשבתי שאת מתפללת. אימא אמרה לי לא להפריע." נסי התיישבה לצידי, דוב כחול צמוד בחוזקה לחזה שלה ומכסה את הדוגמה על כותונת הלילה שלה, שהייתה באותו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">צבע</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">נסי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">צדקה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">דיברתי איתו בחדר האמבטיה, ביקשתי הכוונה ותמיכה בכל מה שהמצב הזה יביא<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עימו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"עדיף לא לשמור את כל המחשבות הכואבות בפנים," אמרתי לנסי אמת, אחת שאבא שלי אמר לי פעמים רבות כל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">כך.</span></p>
			<p class="textindent">"יש לך יומן? את יכולה לכתוב בו את המחשבות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלך</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">לפני שהספקתי לומר לנסי שאין לי שום דבר בעולם — אפילו הכבוד והגאווה שלי נגזלו ממני — קראה שוב בהתלהבות, חיוך רחב על פניה הקטנות. "יש לי אחד שאת יכולה להשתמש<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בו</span><span class="no-break">!"</span></p>
			<p class="textindent">היא מיהרה משם, אחזה בידי ומשכה אותי איתה. עיניי שוטטו על פני החדר שלה. מיליון צעצועים — או לפחות מספר קרוב לזה — ריפדו את הקירות, וכולם דרשו בצבעיהם הבהירים שישחקו בהם. וילון שקוף לבן התנופף ברוח הלילה העדינה, נראה כמו שמלות של מלאכית שנתלו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לייבוש</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">עצרנו ליד תיבת אוצרות — מאגר של חפצים שלנסי לא היה זמן בשבילם. ידה סובבה את המפתח הקטן שכבר היה נעוץ עד הסוף במנעול. זרועותיה הרימו את המכסה, והיא חיטטה בתכולה כאילו באמת חיפשה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אוצר</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"מצאתי!" נסי הרימה ספר אל האוויר, מהר מדי מכדי שאספיק לראות יותר מהצצה. היא טרקה את המכסה, והרעש הרעיד את<span class="no-break"> </span><span class="no-break">החדר</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">קולה ומעשיה הרועשים הביאו קול נוסף. "טוב, בנות, הגיע הזמן לישון." וינטר עמדה בפתח, הפיג'מה הירוקה שלה כיסתה את רוב גופה כשנשענה בעייפות על משקוף הדלת. "זה היה יום לא<span class="no-break"> </span><span class="no-break">פשוט</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"סליחה, אימא. רק הבאתי מתנה לג'ולי." נסי הביטה בי, עדיין מחייכת. היא באמת הייתה ילדה מאושרת. לא שיכלה להיות משהו אחר עם חדר כזה. היה לה כל מה שילדה יכולה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לרצות</span><span class="no-break">.</span></p>
			<div id="page34" role="doc-pagebreak" aria-label="34" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">היא הושיטה לי את הספר והודיתי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">רגליה הקטנות מיהרו לכיוון המיטות שלנו, ולפני שהספקתי להסתובב ולהצטרף אליה, היא כבר הייתה באמצע סולם המתכת אל המיטה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">העליונה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"ילדה טובה,<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מתוקה</span><span class="no-break">.</span><span class="no-break">"</span></p>
			<p class="textindent">המבט של וינטר היה מלא אהבה לבתה — החברה הקטנה והכי טובה שלה — ומשום מה עורר בי תקווה משונה. תקווה שיום אחד תהיה לי שוב משפחה משלי. ילדה קטנה שתיראה כמוני ותצליח להעלות חיוך אמיתי על<span class="no-break"> </span><span class="no-break">פניי.</span></p>
			<p class="textindent">"את בסדר?" קולה של וינטר קטע את החלום בהקיץ שלי, והוא התפוגג<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ברגע.</span></p>
			<p class="textindent">"אני אהיה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בסדר</span><span class="no-break">.</span><span class="no-break">"</span></p>
			<p class="textindent">שקר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">נוסף.</span></p>
			<p class="textindent">"זה יהיה קשה. וזה יכאב. אם תצטרכי משהו, אני ממש מעבר למסדרון." היא כנראה הבינה שאין לי שום רצון לדבר על מה שאני מרגישה. "נתראה בארוחת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הבוקר</span><span class="no-break">.</span><span class="no-break">"</span></p>
			<p class="textindent">היא יצאה מהחדר וכיבתה את האור בדרכה החוצה. הדלת נסגרה אחריה בנקישה חרישית, והחדר שקע באפלה, מלבד אור המנורה והכוכבים שהוקרנו על התקרה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הגבוהה.</span></p>
			<p class="textindent">חציתי את החדר בפיג'מה שקיבלתי, וכל צעד הזכיר לי כמה היא פאקינג קטנה עליי. וינטר הייתה קטנה ממני ורזה בהרבה, והבגדים שלה בקושי הותירו לי מקום<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לנשום.</span></p>
			<p class="textindent">נכנסתי מתחת לשמיכות, היומן עדיין<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בידי.</span></p>
			<p class="textindent">"את רוצה שאני אישן<span class="no-break"> </span><span class="no-break">איתך?"</span></p>
			<p class="textindent">הבטתי לעבר נסי. תהיתי אם היא עצמה פחדה לישון לבד, אף שקולה לא רמז על<span class="no-break"> כך.</span></p>
			<p class="textindent">"את רוצה?" שאלתי, וטפחתי על הכרית<span class="no-break"> לצידי.</span></p>
			<p class="textindent">"יש לך מיטה זוגית. אני יכולה לישון איתך אם את רוצה. לפעמים אימא ישנה איתי כשיש לי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">סיוטים</span><span class="no-break">.</span><span class="no-break">"</span></p>
			<p class="textindent">פניה הקטנות הופיעו מעל המעקה של המיטה העליונה, גופה <span id="page35" role="doc-pagebreak" aria-label="35" epub:type="pagebreak"></span>משתלשל מעבר לקצה כמו עטלף<span class="no-break"> </span><span class="no-break">קטן.</span></p>
			<p class="textindent">לא רציתי למחוק מפניה את התקווה התמימה שבכך שתתכרבל לצידי, היא תוכל איכשהו לגרום לי להרגיש טוב<span class="no-break"> </span><span class="no-break">יותר.</span></p>
			<p class="textindent">"בסדר."</p>
			<p class="textindent">חייכתי אליה. החיוך היה מזויף, אבל משכנע מספיק כדי לגרום לה לרדת במהירות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בסולם.</span></p>
			<p class="textindent">היא זחלה אל המיטה שלי והשתחלה מתחת לשמיכה, גופה הקטן נצמד<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אליי.</span></p>
			<p class="textindent">"אני יודעת שאת מתגעגעת לאבא שלך, אבל אני אחות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">טובה</span><span class="no-break">.</span><span class="no-break">"</span></p>
			<p class="textindent">היא כרכה זרוע סביב צווארי וחיבקה אותי קרוב. דמעה זלגה במורד לחיי, והיא מחתה אותה בכף ידה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הקטנה.</span></p>
			<p class="textindent">"את<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מקסימה</span><span class="no-break">.</span><span class="no-break">"</span></p>
			<p class="textindent">חייכתי שוב, והפעם היה בחיוך משהו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אמיתי.</span></p>
			<p class="textindent">אצבעותיה שיחקו בשערי, מסלסלות קווצות וכורכות אותן סביבן, ותוך דקות ספורות היא נרדמה. נדמה היה שכל האנרגיה שנותרה בגופה הקטן אזלה באחת. נשימותיה נעשו עמוקות, ונחירה קלה נפלטה מבין שפתיה והעלתה חיוך נוסף על<span class="no-break"> </span><span class="no-break">פניי.</span></p>
			<p class="textindent">חיכיתי עד שהתהפכה והתכרבלה בתנוחה משונה שרק ילדים מצליחים לישון בה, ואז פתחתי את היומן שנתנה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לי.</span></p>
			<p class="textindent">לחצתי על הכפתור שבצד הכריכה והוא נפתח. הפכתי את הכריכה, מנסה לא להביט בסוס הוורוד המכונף שעיטר אותה או בלבבות שהוטבעו על אחוריו והזכירו לי שוב את הלב שלי, שהרגיש כאילו הוא ממשיך<span class="no-break"> </span><span class="no-break">להישבר.</span></p>
			<p class="textindent">דפדפתי בין העמודים עד שמצאתי את החודש והתאריך הנכונים. השנה הייתה שגויה — היומן היה מכוון לשנה שעברה — אבל זה לא שינה לי. הייתי זקוקה למקום שבו אוכל לטמון את כל הזיכרונות הכואבים האלה. מקום שבו הם ייכתבו, יתועדו בין הדפים ויישארו שם בלי שאצטרך לשכוח<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אותם.</span></p>
			<p class="textindent">התהפכתי על צידי, נשענתי על מרפק אחד ושלפתי את העט מהמחזיק שבצד<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הכריכה.</span></p>
			<p class="textindent">ואז התחלתי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לכתוב.</span></p>
			<div id="page36" role="doc-pagebreak" aria-label="36" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-2">יומן</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2"> </span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">יקר</span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">..</span></span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-2">.</span></span></p>
		</div>

			
ספר דיגיטלי
השקה
מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר רגיל 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות