מה קרה לאדם פרסון?

אנג’י קים
כשאדם פרסון נעלם, בני המשפחה שלו לא ממהרים להתקשר למשטרה. הם בטוחים שיש הסבר הגיוני שיתגלה בעוד רגע. ככה הם רגילים לחשוב על דברים, באופן שקול, אנליטי ורציונאלי, ואדם הרי בסך הכול יצא לטיול בפארק עם הבן הקטן, יוג’ין.
אבל כשיוג’ין חוזר הביתה לבד, מדמם ומבוהל, כבר ברור שמשהו לא בסדר. יוג’ין הוא העד היחיד להיעלמות האב, אבל הוא לא יכול לספר איפה אדם או מה קרה ל והוא סובל מתסמונת אנגלמן ואינו מדבר.
בחיפושם הנואש אחרי קצה חוט, בני המשפחה מגלים צדדים נסתרים בחייו של אדם ונאלצים להתמודד עם השאלה המטלטלת: האם אנחנו באמת מכירים את האנשים הקרובים אלינו ביותר.
מה קרה לאדם פרסון הוא ספר מותח ומפתיע שמשלב תעלומה מרתקת וסבוכה עם דיוקן משפחתי אינטימי ונוגע ללב. זהו ספרה השני של הסופרת עטורת הפרסים אנג’י קים, והראשון שמתורגם לעברית.
שם: מה קרה לאדם פרסון?
מחבר/ת: אנג’י קים
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
הוצאה לאור: תכלת הוצאה לאור
מק״ט: 010200614
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 104.00
קרא פרק ראשון
						<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-5" class="Subsplit">1</h2>
			<h2 class="Chapter">אִייי־בּוּם, והפעם בתָו רֶה</h2>
			<p class="firstspace">לא התקשרנו מייד למשטרה. בהמשך אני אאשים את עצמי ואחשוב שאולי הכול היה מתגלגל אחרת אם לא הייתי מזלזלת, אם לא הייתי מתעקשת שאבא לא <span class="bold">באמת</span> נעדר אלא רק מתעכב, וכנראה הוא עדיין ביער, מחפש את יוג'ין, כי הוא חושב שהוא ברח. אמא אומרת שזאת לא אשמתי ושבסך הכול ניסיתי לחשוב בצורה חיובית, אבל האמת ברורה לי. אני לא מאמינה בחשיבה חיובית. אני מאמינה שיש גבול דק (אם בכלל) בין חשיבה חיובית לבין טמטום מוחלט, ולכן אני משתדלת להימנע לגמרי מחשיבה חיובית, כדי שאני לא אחצה את הגבול בטעות. </p>
			<p class="text">גם ג'ון, אחי התאום, משתדל לעודד אותי ואומר לי שוב ושוב שבשום אופן לא יכולנו לדעת שקרה משהו, כי הבוקר התנהל בצורה רגילה לגמרי, וגם זאת צורת חשיבה מטומטמת לגמרי. למה להניח שלא יקרה שום דבר רע רק מפני שהוא עוד לא קרה? מה פתאום? הרי החיים הם לא גיאומטריה. רגעים איומים, שמשנים את החיים, לא קורים בצורה צפויה, בסופו של שיפוע עקבי. אסונות ותאונות מזעזעים אותנו דווקא מפני שהם בלתי צפויים. חוץ מזה, הניסיון לטעון שמשהו מתנהל בצורה "רגילה" במשפחה שלנו הוא מגוחך בפני עצמו. ואני אפילו לא מתכוונת לדברים כמעט־רגילים כמו הנישואים המעורבים של הוריי (קוריאנית ולבן), החלוקה הבלתי מסורתית של תפקידי הורות מגדריים (אמא שעובדת בחוץ ואבא שמתַפעל את הבית), שמות משפחה שונים (אבא פארסון, אמא פארק, והֶלְחם של פארקסון לילדים), או התאומוּת שלי ושל ג'ון — בת ובן — כל אלה לא דברים שכיחים במיוחד, אבל גם לא ממש מדהימים, בימינו. החריגוּת הברורה והמהותית אצלנו היא הפגם הגנטי של אחי הקטן, יוג'ין: מצב נדיר שנקרא תסמונת אֵנגֶלמן, שבגללה הוא לא מסוגל לדבר, סובל מקשיים תנועתיים, וגם מחייך כל הזמן.</p>
			<p class="text">אבל אני מקדימה את המאוחר. זאת אחת הבעיות הגדולות שלי, ואני באמת מנסה לעבוד עליה.<span class="hafnaya CharOverride-1"><span id="footnote-000-backlink">1</span></span> אז לגבי המשטרה: האמת היא שהבנתי שמשהו לא בסדר. כולנו הבנו. אבל לא רצינו להתקשר למשטרה כי לא רצינו להגיד את זה בקול, בדיוק כמו שעכשיו אני מסתובבת מסביב לזנב של עצמי ומתעסקת בעניין השולי הזה של צלצול למשטרה, במקום לגשת לעניין ולספר מה קרה.</p>
			<p class="text">אז ככה: אבא שלי, אדם פארסון, בן חמישים, נעדר. ביום שלישי, 23 ביוני 2020, בשעה 9:30, הוא ואחי יוג'ין, בן 14, יצאו להליכה בְּפארק ריבֶר פוֹלְס הסמוך, כמו שהם עשו כמעט בכל בוקר, לפחות מיום שחזרתי הביתה מהמכללה בגלל הסֶגר של הקורונה. ידוע לנו בוודאות שהם הגיעו לפארק, כי יש עדים — כעשרה מטיילים ומוליכי כלבים — שראו אותם יחד בכל מיני מקומות לאורך השביל אל המפל, אפילו בשעה 11:10. בשעה 11:38 (השעה המדויקת ידועה בזכות מצלמת רכב) יוג'ין יצא מהיער, רץ באמצע כביש צר בשכונה שלנו, ונהג שלא עצר בצומת ופנה מהר מדי בסיבוב נאלץ לסטות לתעלה כדי לא לפגוע בו. רגע לפני שרואים שמצלמת הרכב מיטלטלת מהתאונה, אפשר לראות במטושטש את יוג'ין, שלא עצר ולא הסתובב, ואפילו לא הסתכל על המכונית או על כל דבר אחר, אלא רק מעד קצת, קרוב מאוד למכונית, כך שלרגע נראה שהוא נפגע. חריקת הצמיגים והחבטה של המכונית כשנפלה לתעלה, שלא לדבר על ההתנגשות של שתי המכוניות מאחוריה, יצרו כנראה רעש נורא של מתכת נמעכת וצווחות צמיגים, כך שאנשים יצאו מהבתים, ואנשים שהיו שם דיווחו שהם ראו נער בורח בריצה, ואחר כך זיהו את יוג'ין. </p>
			<p class="text">יש לציין שאף אחד מהעדים, וגם אף אחד משלושת הנהגים ושני הנוסעים שהיו מעורבים בתאונה, לא ראה את אבא שלי רץ אחרי יוג'ין, לפניו או לצידו. וידאנו את זה כמה וכמה פעמים, ואין שום מחלוקת: יוג'ין רץ בשכונה לבדו.</p>
			<p class="text">בזמן שכל הדברים האלה קרו, אני הייתי באמצע אחד הרגעים הכי איומים בחיים שלי. או ככה זה נראה לי באותו רגע. ממש מצחיק, כמה התחושות האלה יחסיות, ואיך הן יכולות להשתנות בן־רגע לפי הדברים שקורים מסביב. ברור שבַּהמשך קראנו לזה "היום שבו אבא נעלם", אבל באותו בוקר, אם הייתם שואלים אותי, הייתי יכולה להישבע שזה "יום הפרידה הגדולה" מהחבר שלי, ויק. אם כי זה לא היה אירוע מפתיע במיוחד. הפרידה עצמה התחילה, שלא בידיעתי, בשלב מוקדם יותר, בחצי־התפוגגות של ויק, שהבחנתי בה אבל פירשתי אותה בטעות כתוצר לוואי סביר ומובן של דיכאון הסֶגר, שפקד את כולנו במהלך מגפת הקורונה. העובדה שלקחתי צעד אחורה ולא ייבבתי לתשומת לב נראתה לי התנהגות מתחשבת מאוד מצידי (אם כי, למען האמת, השתיקה לא הפריעה לי, ובהחלט התאים לי קצת אוויר לנשימה), אבל בסופו של דבר התברר לי שנכשלתי כנראה באיזשהו מבחן (משהו כמו עד כמה אכפת לי, עד כמה היחסים חשובים לי, וכן הלאה) ושיחת הטלפון שקיבלתי בבוקר ההוא הייתה רק הודעה מנומסת על תוצאות המבחן הזה. </p>
			<p class="text">הקשבתי בשקט כאשר ויק שטח לפניי בקור רוח (מאולץ מדי) את המסקנה העניינית שלו — ש"עדיף שכל אחד מאיתנו ילך לדרכו", כי ברור לו שלא אכפת לי. רק בהמשך עלה על דעתי שאולי השיחה הזאת הייתה מבחן נוסף, שהייתי יכולה לעבור אותו אם הייתי מפגינה רגשות סוערים ואומרת שברור שאכפת לי, ועוד איך, ושכל זה קרה רק בגלל הסֶגר, כי היה לי נורא קשה שאנחנו לא יכולים להיפגש, ונכנסתי לחרדה בגלל הבידוד ובלה בלה בלה. אבל הצגות זה לא הקטע שלי. וגם די התעצבנתי שהבחור הזה, שתמיד התלהב מזה שאני "לא משחקת משחקים ולא מציבה דרישות מיותרות", משחק משחקים בעצמו ומצפה שאני אשתתף בהם ואפילו אצטיין בהם. זה נראה לי ילדותי, מעליב, ולמען האמת גם די צבוע. וככה בדיוק אמרתי לו, רגע אחרי שהוא הפסיק לדבר ורגע לפני שניתקתי. (אני בעד לדבר בצורה גלויה כמה שרק אפשר.) זרקתי את הטלפון לצד השני של החדר — ניתוק שיחה בסלולרי לא מעניק סיפוק כמו טריקת שפופרת בטלפון נייח של פעם, כמו זה שבמטבח — אבל ברור שהמכשיר נחת על כיסוי המיטה העבה והקטיפתי, נוסף על העובדה שיש לו מגן טיטניום משוריין. </p>
			<p class="text">לרגע חשבתי להרים את המכשיר ולנסות שוב, אבל מבעד לחלון ראיתי פתאום משהו שעצר אותי: ילד בחולצה צהובה, שצץ מעבר לפינת הרחוב והתקרב בריצה מהירה. ברגע הראשון, המוח שלי לא הצליח לקַשר בין החולצה הצהובה, שהייתה חד־משמעית של יוג'ין (החולצה האהובה עליו, שזכרתי במפורש שהוא לבש באותו בוקר), לבין צעדי הריצה, שלא היו שלו. ילדים עם תסמונת אנגלמן מתמודדים עם קשיים תנועתיים באופן כללי, ויוג'ין במיוחד מתקשה בתנועות מהירות, שדורשות תיאום. הוא מסוגל להתמודד עם דברים בסיסיים, כמו הליכה או שימוש בכלים מסוימים, אבל גם במקרים כאלה הוא צריך להתאמץ במיוחד כדי לשמור על מיקוד, ולכן הוא מתעייף מהר מאוד. כמו משפט שובר שיניים ("שׂרה שׁרה שיר שמח"), שאפשר להגיד אותו לאט ובהקפדה פעם־פעמיים, אבל ברגע שמנסים לחזור עליו ולהגיד אותו מהר יותר, גדל הסיכוי להיכשל. יוג'ין נזקק לשנים של תרגול גופני וריפוי בעיסוק רק כדי ללכת מרחקים ארוכים (לכן אבא יצא איתו בכל יום להליכה ביער), ולפי מה שראיתי, השיא האחרון שלו היה לרוץ עשרים צעדים בלי ליפול. אז איך יכול להיות שהנער הזה, שנראה כמו אחי הצעיר, מצליח לרוץ לאורך כל הרחוב שלנו?</p>
			<p class="text">תופעה משונה שקורית לנו עם אחים: הנוכחות שלהם נראית לנו מובנת מאליה, עד שקורה משהו נפלא או נורא, שמגלה או חושף את הג'וֹנג, כמו שקוראים לזה בקוריאנית. קשה להסביר את זה בשפה אחרת. לא מדובר ברגש מסוים כמו חיבה או אהבה, אלא בקשר מורכב, שמוגדר על ידי העומק והעבר שלו. התחושה שאתם שייכים לאותו שלם, שהגורלות שלכם שזורים זה בזה, כך שאי־אפשר לנתק אותם, גם אם תרצו מאוד. </p>
			<p class="text">ירדתי במהירות אל דלת הכניסה, פתחתי אותה בתנופה ורצתי החוצה יחפה. "וואו, יוג'ין, איך שאתה רץ!" צעקתי ומחאתי כפיים (בחיי שזה לא אופייני לי, אבל לא יכולתי להתאפק) ואפילו הרעתי וקפצתי קצת.</p>
			<p class="text">אבל איפה אבא? בהמשך התאמצתי מאוד להיזכר אם השאלה הזאת עלתה במוחי באותו רגע. זאת אומרת, אני לא שמתי לב שאבא לא שם; אבל גם אי־אפשר להגיד שלא שמתי לב שאבא לא שם. גם אם זה נשמע חסר כל היגיון. זאת אומרת, לא ראיתי אותו, אבל ככה זה עם הורים — נדמה לנו שהם נמצאים כל הזמן, אז אנחנו מניחים שהם נמצאים איפה שהם אמורים להיות. מה שאני מנסה להגיד הוא שלא הקדשתי לזה שום מחשבה. אי־שם בעמקי המוח שלי הנחתי כנראה שאבא עודד את יוג'ין לרוץ, וברגע שהם נכנסו לשכונה, אבא אִפשר לו לרוץ הכי מהר שהוא יכול. היו המון הסברים אפשריים לזה שאבא פשוט התעכב מאחור: אולי כאבה לו הברך (אמנם לא היו לו בעיות ברכיים, למיטב ידיעתי, אבל זה לא נראה מופרך לנוכח העובדה שהוא הגיע לגיל חמישים), ואולי הוא פשוט עצר לצלם משהו, כמו שהורים עושים תמיד. באותו רגע לא חשבתי על זה במודע. חשבתי על אבא כמו שילדים חושבים על ההורים שלהם — כלומר, לא חושבים. </p>
			<p class="text">אולי זה סתם תירוץ, אבל נדמה לי שהייתי מרותקת ליוג'ין עד כדי כך שלא חשבתי על שום דבר אחר. פשוט עמדתי ובהיתי באחי הקטן, שחצה בריצה את המדשאה הקדמית שלנו, פניו מוארים בשמש, בחיוך גדול, מלא ניצחון וגאווה, ובעיקר בהיתי בריצה הנהדרת הזאת — רגליים וידיים בתיאום יפהפה של ספורטאי. מעולם לא ראיתי את יוג'ין רץ ככה. כשהוא התקרב, שמתי לב לשריטות בברכיים שלו ולכתמי העפר על החולצה הצהובה, אבל ככה הוא רק נראה לי נורמלי יותר, כמו נער שובב טיפוסי, שמשוטט ביער עם חברים, וכולם צוחקים יחד ומתעלמים משריטות קטנות ושטויות כאלה.</p>
			<p class="text">באותו רגע שכחתי שאני מעוצבנת על ג'ון ושכחתי את המילים הקשות שאמא אמרה לי בערב הקודם. הכול התפוגג, הצטערתי שהם מחמיצים את זה וקיללתי את עצמי שלא הבאתי את הטלפון כדי לתעד את יוג'ין ולהראות להם. אפילו השיחה המעצבנת עם ויק נמחקה לי מהראש. חשבתי רק כמה יוג'ין נראה כמו ילד רגיל לגמרי, מלא חן, והתחלתי לרוץ לקראתו על הדשא כדי לחבק אותו חזק. </p>
			<p class="text">אני לא יודעת לְמה ציפיתי באותו רגע. אולי שגם הוא יחבק אותי ככה? שהזרועות האלה, שבאותו רגע נראו חזקות ומיומנות כל כך, ייכרכו סביבי וימחצו אותי? או שקיוויתי שהוא לפחות יחבק אותי ברפיון, ואפילו יסכים רק לסבול את החיבוק שלי, גם אם הזרועות שלו יתרוממו בחולשה ויישמטו בחזרה כי הוא לא יצליח? באותה תקופה לא התחבקנו בכלל, ואולי קיוויתי שההתרגשות הרגעית תמחה את כל המבוכה בינינו ותכפר על מה שקרה בחג המולד? תקווה היא עניין מסוכן, כי בגללה אנחנו מתבלבלים לפעמים בין האפשרי לבלתי אפשרי. </p>
			<p class="text">יוג'ין המשיך לרוץ, וברגע שהוא היה במרחק נגיעה ממני (עדיין עם חיוך ענקי על הפרצוף) הוא הרים את זרועותיו ודחף אותי. כן. יוג'ין, אחי הקטן, דחף אותי הצידה. דחף אותי חזק, כך שנפלתי.</p>
			<p class="text">כשאני נזכרת בזה, אני מבינה שהייתי צריכה להיזהר, כי הוא רץ במלוא התנופה, ישר לעברי. אבל החיוך — זה מה שהטעה אותי. אני יודעת שהחיוך של יוג'ין לא תמיד מעיד על שמחה; קראתי על התופעה הזאת, דיברתי עם הרופאים, ראיתי הוכחות. אבל ישנם דברים שטבועים כל כך עמוק בתרבות שלנו (ואולי באנושות כולה), שקשה לפרש אותם בצורה אחרת, והתחושה גוברת על התובנה, שוב ושוב. חיוך הוא אחד הדברים האלה. אני לא מדברת על חיוך מאולץ בשפתיים הדוקות, אלא על חיוך מאוזן לאוזן, כמו של יוג'ין — חיוך שבו השפתיים, העיניים, הגבות ואפילו האוזניים מקרינות עליצות. חוץ מזה, לא הייתה לי שום סיבה לפקפק; נסחפתי בנורמליות של הרגע הזה, שמחתי נורא, ולכן הנחתי שגם יוג'ין מרגיש ככה, והחיוך שלו נראה תואם, כמו אישור מוחלט. לכן לא הייתי ערוכה בשום אופן לדחיפה הזאת (זה מה שאני מנסה להסביר) ונפלתי. הקרסול שלי התעקם, ועמוד השדרה שלי חטף זעזוע רציני. "איי," צרחתי, בקול קצת חזק מדי יחסית לעוצמת הכאב, אולי כדי שיוג'ין יעצור, אבל הוא המשיך הלאה, ישר לעבר הדלת הפתוחה, נכנס לבית ונעלם. </p>
			<p class="text">למה לא קמתי מייד, באותו רגע? כיום ברור לי שזאת הייתה אחת מאותן נקודות מפתח בחיים, צומת מכריע בין שתי מציאויות אפשריות. מציאות א': אני מתגברת על הכאב וקמה, נכנסת הביתה ומוציאה קרח כדי לשים על הקרסול; תוהה איפה אבא ומתקשרת אליו או שולחת לו הודעה; מתחילה לדאוג כשאין שום תשובה, ומתקשרת לאמא וג'ון, שחוזרים מייד הביתה; כולנו מתחילים בחיפוש לפני הסערה, ואפילו מתקשרים למשטרה; מוצאים את אבא פצוע, אולי אפילו מפנים אותו באמבולנס או במסוק ישר לחדר טראומה, הוא שקוע בתרדמת, אולי עובר קטיעה או מה שלא יהיה — אבל העיקר שמוצאים אותו והוא חי, וכולנו לומדים להעריך את מזלנו הטוב ואת המשפחה האוהבת שלנו, וממשיכים הלאה בחיינו, בכל מיני דרגות של אושר, לפי מה שמזדמן לנו בהמשך. מציאות ב': אני ממשיכה לשכב על הדשא ולא עושה כלום. </p>
			<p class="text">אני בחרתי באפשרות ב'.</p>
			<p class="text">לזכותי ייאמר שניסיתי לזוז וזה ממש כאב. נכון, יכולתי להתגבר על הכאב ולקום, אבל זה נראה קשה, ולא ממש התחשק לי. חוץ מזה, הייתי עייפה, והיה נעים לרבוץ ככה בחוץ, כשהדשא הצונן מעקצץ באצבעות ובכפות הרגליים. באופן רשמי, השכונה שלנו היא פרוור של העיר וושינגטון, אבל פעם היא הייתה חלק מהפארק והיא עדיין נראית קצת כמו כפר, ופה ושם יש חוות מבודדות בחֶלקות מיוערות, שאפשר להגיע אליהן רק בדרכי עפר. גם ברחוב שלנו שררה אווירה שקטה, כמו במקום נטוש, וכששכבתי שם בלי טלפון ובלי מחשב, הרגשתי ששלווה ורוגע יורדים עליי, והכאב בקרסול התעמעם לאי־נוחות. </p>
			<p class="text">החדר של יוג'ין היה ממש מעליי, והחלון שלו היה פתוח קצת, כנראה, כי שמעתי שהוא מתחיל לקפוץ ולצייץ בקול גבוה, כמו תמיד כשהחושים שלו מוצפים מדי. זה ה"חִשחוּש" שלו — הפעולות החזרתיות שהוא עושה כדי להירגע, ללכת לאיבוד בתוך תנועות וצלילים שחוזרים על עצמם כדי לחזור למצב של סדר. </p>
			<p class="text">הרמתי את עיניי אל החלון. השמש סנוורה אותי, אבל מבעד לצעיף האור ראיתי את הקודקוד שלו צץ כל כמה שניות, ושמעתי את הצווחה החורקנית כשהראש שלו מגיע לשיא הקפיצה, ואחר כך את הצליל העמוק כשהרגליים שלו פוגעות ברצפה. זה נשמע כמעט כמו שיר קצבי ומדויק — אִייי־בּוּם, אייי־בום, אייי־בום — הצווחה שלו הייתה צליל גבוה, שלא כל זמרת סופרן יכולה להגיע אליו. יש לי שמיעה אבסולוטית, כך שידעתי שהצווחה היא התו רה. היא הייתה גבוהה בחצי טון מהתו דוֹ דיאֶז הקבוע שלו. </p>
			<p class="text">רבצתי על הדשא והמשכתי להסתכל, להקשיב ולחשוב: על התו הגבוה יותר, על הריצה המהירה יותר, על הדחיפה. במבט לאחור, ברור שהיו כאן רמזים — זעזועי מִשנה, שהעידו על מה שקרה בפארק עם אבא. אבל באותו רגע חשבתי רק על השינויים שחלים ביוג'ין, שינויים שחלו בו כשלא שמתי לב. במיוחד הייתי המומה מהדחיפה הזאת. לא רק מפני שהוא התפרץ בלי שום סיבה ברורה — תופעה שכבר הכרתי — אלא בעיקר בגלל החוזק הגופני והתוקפנות: קיפול זרועות בגובה החזה ויישור מרפקים בשטף חלק, קליל ויעיל, שהדף אותי — בת עשרים, חמישים ותשעה קילו על מטר ושבעים — והפיל אותי ארצה. הפעם הקודמת שנוצר בינינו מגע גופני הייתה בחג המולד — חצי שנה קודם לכן בסך הכול, ובכל זאת יוג'ין היה אז ילד צנום ונמוך יותר, כך שבלי שום בעיה הצלחתי לתפוס לו את הידיים כדי שלא ישרוט אותי, אם כי את הבעיטות לא הצלחתי למנוע, למרבה הצער. ואילו עכשיו הוא היה גבוה כמוני, ובלי ספק גדול וכבד ממני. בן ארבע־עשרה — כבר לא ילד, אבל עדיין לא גבר — גיל קסום ונורא, שבו מגושם יכול להיהפך לכול־יכול ושוב למגושם, כל זה בן־רגע ואפילו גם וגם במקביל. בקרוב הוא יהיה בן חמש־עשרה, הגיל שבו ג'ון צמח פתאום למטר ושמונים. ככל שיוג'ין יהיה גדול וגבוה יותר, אצטרך להיזהר יותר. ויכול להיות שבקרוב יתברר שהוא יותר חזק גם מג'ון או מאבא. אולי כבר עכשיו.</p>
			<p class="text">דמעות עלו בעיניי. לא דמעות של בכי (אני כמעט לא בוכה), אלא בגלל אור השמש כנראה — בוהַק שהמם את מערכת הראייה שלי אחרי שבשלושת החודשים האחרונים, בגלל הסגר, רבצתי תשעים אחוז מהזמן בחדר שלי, בווילונות סגורים. חוץ מזה, העיניים שלי היו עייפות, והעפעפיים היו כבדים ומעיקים, כי בזמן האחרון סיגלתי לעצמי הרגל להישאר ערה כל הלילה, להירדם לקראת זריחת השמש, לקום בכוח לארוחת הבוקר המשפחתית, שהנוכחות בה הייתה חובה, ואז לחזור לישון. אבל הודות ל"שיחת הטלפון הגורלית" עם ויק, לא חזרתי לישון באותו בוקר. עד אותו רגע עוד הצלחתי לגרור איכשהו, בגלל פרץ האדרנלין משתי המהלומות הרצופות, של ויק ושל יוג'ין, אבל עכשיו המרץ והכאב שככו במהירות והותירו אותי סחוטה.</p>
			<p class="text">נמנום ירד עליי והעיניים שלי התחילו להיעצם, אבל אז שמעתי חצץ נגרס בקצב — צעדים מתקרבים לאורך שביל החניה. אבא. בכלל שכחתי שהוא עוד לא חזר הביתה. ציפיתי שהוא ייגש לבדוק מה קורה איתי ויעזור לי להיכנס הביתה, ועצם המחשבה הזאת התישה אותי עוד יותר; לא רציתי לזוז, לא רציתי לדבר על הדחיפה של יוג'ין, לא רציתי להתעסק עם אף אחד ושום דבר. ובכל זאת אני חייבת להודות שצבט לי בלב כשהוא המשיך ללכת בלי להגיד כלום. אם יוג'ין היה שוכב כאן בלי לזוז, חשבתי, הוא בטח היה ניגש אליו בריצה ועושה מזה עניין. וכמעט הוספתי בקול, "אם בא לך לדעת, אני לא מתה, אבל תודה על ההתעניינות," אבל שאבתי סיפוק גדול יותר מזה שלא אמרתי כלום, ורק המשכתי לשכב, מצמצתי כדי לעצור את הדמעות, והתפלשתי בכעס הצדקני שלי בגלל החצי־התפוגגות של ויק והדחיפה של יוג'ין והעובדה שמישהו שאמור לאהוב אותי מתעלם ממני לגמרי. עוד באותו רגע הבנתי שההחלטה להמשיך לשכב בלי להגיד כלום היא מין מבחן של תוקפנות סבילה, בדיוק מהסוג שבו האשמתי את ויק עשר דקות קודם לכן, ובכל זאת היה בזה משהו מענג להפליא, כמעט רומנטי.</p>
			<p class="text">הצעדים המשיכו לאורך השביל, עקפו את הבית וניגשו אל החלק האחורי. שמעתי חריקה קלושה כשדלת הרשת של המרפסת נפתחה, ותהיתי אם אבא מתעלם ממני בכוונה, כמו שהוא עשה ערב קודם לכן, אחרי הריב שלי עם אמא. לא ריב חמור במיוחד: התברר לה שהחלפתי חוגים במכללה, ממוזיקה ופילוסופיה למוזיקה ממוחשבת בלבד, עם התמקדות בהלחנה אלגוריתמית, והאמת שגם קיבלתי אישור לסיים את הלימודים שנה לפני הזמן, וגם את זה לא סיפרתי קודם לה ולאבא. לא מפני שזה היה סוד, אלא פשוט לא עלה על דעתי לדבר איתם על זה. דיברתי עם המורים והיועצים האקדמיים שלי, וחשבתי שההורים שלי ישמחו שבחרתי בתחום מעשי יותר, ובטח ישמחו שזה חוסך שכר לימוד לשנה שלמה. </p>
			<p class="text">"אני לא מדברת על עצם ההחלפה," אמרה אמא, "אלא על כך שלא טרחת לספר לנו." אמרתי שאני מתנצלת, אבל בגלל עומס הלימודים המגוחך, שכחתי להעלות את הנושא. </p>
			<p class="text">"אבל חודשים עברו מיום שחזרת הביתה, ואנחנו נמצאים יחד כל יום, ואוכלים יחד בוקר וערב. באמת, מיה, את מתנהגת כמו דיירת בשכירות. על החיים של ג'ון אני יודעת הרבה יותר."</p>
			<p class="text">נו, באמת. דבר ראשון: בארוחות הערב לא דיברנו, כי ארוחת הערב המשפחתית (השתתפות חובה) כללה צפייה בסרט, כחלק מהניסיון של הוריי להשתמש במגפת הקורונה כדי לגבש אותנו. דבר שני: מצטערת, אבל ג'ון ממש הגזים עם המלודרמה השבועית שלו, כששוב ושוב הוא נפרד מהחברה שלו וחזר אליה, לשמחתם של הוריי, שממש <span class="bold">מתים</span><span class="bold"> </span><span class="bold">עליה</span>. וחוץ מהדיווחים המפורטים על הטלטלות האלה, נוספה גם החרדה המשפחתית המשותפת בקשר ל"בית הנרי" — המרכז הטיפולי של יוג'ין, שג'ון עבד בו כמתמחה בקיץ, ולשמחתנו עוד לא נסגר במהלך המגפה — כך שבארוחות הבוקר לא נשאר לי הרבה מה לעשות חוץ מלהקשיב ולאכול.</p>
			<p class="text">אחרי הריב שלי עם אמא, ואחרי שהיא יצאה מהחדר שלי, הייתי בטוחה שאבא ייכנס — אולי גם כדי לדבר על העלבון האישי שלו אבל גם כדי להחליק את הדברים ביני לבין אמא — אבל הוא לא נכנס. בארוחת הבוקר אמא אמרה שהיא ואבא "רוצים ששלושתנו נשב יחד" מאוחר יותר, וזה לא נשמע לי כל כך טוב. חשבתי לרכך את העניין בהשתפכות דומעת על דרמת הפרידה המייסרת שלי מוויק, אבל הייתי די בטוחה שעוד לא סיפרתי להם על ויק (שאותו הכרתי במכללה ועוד לא הבאתי הביתה), כך שזה רק יחמיר את המצב ויחזק את הטענה של אמא שאני לא משתפת אותם בשום דבר. </p>
			<p class="text">עצמתי את העיניים והפניתי את הפרצוף ישר אל השמש המסנוורת. העולם התרוקן. נעשה כתום בוהק. קלידוסקופ זרחני הסתחרר, ואחריו פרצים אדומים התפוצצו כמו זיקוקים שקופים, הכהו את מערך הצבעים והעצימו אותו עד לארגמן כהה. כיווצתי את העיניים עוד יותר, ונקודות שחורות התפשטו כמו כתמי דיו על נייר רטוב, קיפצו במקצב חוזר, כמו הראש של יוג'ין בחלון, וההדים החזותיים של קפיצותיו תאמו את האִייי־בום שמעליי. שקעתי בַּמקצב, השמש חיממה את עפעפיי, והנחתי לעצמי לשקוע בשינה.</p>
			
			<div class="_idFootnotes">
				<div id="footnote-000" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="footnote">1	למען האמת, אני מתקשה להתגבר על זה, כי לפעמים המשיקים האלה מצליחים להשתחל מנבכי המוח שלי ונהפכים לנושא העיקרי. לדוגמה: גם המחקר המיוחד שאני עורכת כתלמידה מצטיינת לתואר ראשון, "גישות בקומפוזיציה אלגוריתמית: לוק, באך וקיי–פופ לעומת סארטר, פרוקופייב וראפ ג'אז", צמח למעשה מהערת שוליים ארכנית בהצעת המחקר המקורית שלי, שהייתה הרבה יותר שגרתית ("נקודות מפגש בין פילוסופיית המוזיקה לבלשנות"). לדעתי, זה עניין של העדפה אישית, אם נהנים מהמשיקים או מתעצבנים מהם. לכן אני משאירה את זה לבחירתכם. אם אתם אוהבים מעקפים קטנים ונחמדים, כמוני וכמו אבא, ההערות האלה נועדו לכם. אם הערות שוליים נראות לכם עניין מטופש ומייסר (כמו שג'ון חושב) או שאתם מעדיפים לדעת בשיא המהירות מה קרה בעלילה (כמו אמא), אתם יכולים לדלג עליהן. אם אתם מתלבטים, אתם יכולים לקרוא חלק מהן ועל אחרות לדלג. איך שמתחשק לכם.</p>
				</div>
			</div>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 83.20 ₪ מחיר רגיל 93.60 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 50.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות