אסירה בכלוב זהב 1 מוזהבת

רייבן קנדי

זהב. הכול עשוי מזהב. הרצפות, הקירות, הרהיטים, הבגדים... בטירת הייבל, השוכנת בין הרי הקרח, כל דבר עשוי מזהב טהור.
אפילו אני.
המלך מידאס הציל אותי. הוא חילץ אותי מחיי דחק והפך אותי לתכשיט היקר ביותר שלו, ”המועדפת”.
אני האישה שבמגע יד הוא הפך לזהב כדי להראות לעולם כולו שאני שייכת לו; כדי להוכיח עד כמה הוא חזק.
הוא נתן לי הגנה, ואני נתתי לו את ליבי. הוא שכנע אותי שכל עוד אני בין כותלי הארמון לא יאונה לי כל רע.
אלא שהמלחמה מתדפקת על שערי הממלכה, בריתות פוליטיות מתפוררות וצבאות יוצאים לדרך.
אני משתוקקת להשתחרר מכלוב הזהב שאני כלואה בו, אבל המפלצות שמחכות לי מעבר לסורגים עוד יגרמו לי להתחרט על הרגע שבו יצאתי לחופשי.
מוזהבת מאת סופרת רבי-המכר רייבן קנדי, הוא הספר הראשון בסדרת הרומנטזי המצליחה ”אסירה בכלוב זהב”, שנהפכה לסנסציית בוקטוק עם מיליוני קוראים ברחבי העולם, נבחרה לאחת מסדרות הפנטזיה הרומנטית המדוברות ביותר בשנים האחרונות וכעת נמצאת בשלבי עיבוד לסדרת טלוויזיה.
שם: אסירה בכלוב זהב 1 מוזהבת
מחבר/ת: רייבן קנדי
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי/פנטזיה
מק״ט: 010130007

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

קרא פרק ראשון

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-6" class="ChapterSplit ParaOverride-4">פרק 2</h2>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer006">
					
				</div>
			</div>
			<p class="firstspace"><span class="CharOverride-1">העייפות נשכחת </span><span class="CharOverride-1">ממני כשמידאס ניצב</span> מולי.</p>
			<p class="text">כל תשומת ליבי נתונה לו, כל עצב בגופי דרוך למבטו. הוא מוסיף להתבונן בי, ואני מנצלת את ההזדמנות לסקור את תווי פניו הנאים והחלקים ואת מבטו הנחוש.</p>
			<p class="text">ככל שאני ממקדת בו את מבטי, גוברת סלחנותי כלפיו על שהביא אותי לכאן הלילה. על שאילץ אותי לצפות מהצד בעונג שלא היה לי בו חלק, בשעה שפישק את ירכיהן של האוכּפות.</p>
			<p class="text">מידאס מרים יד ומשחיל אצבע בין סורגי הכלוב שלי. "את יקרה לי כל כך, אורין," הוא ממלמל בקול נמוך ורך.</p>
			<p class="text">אני קופאת. נשימתי נעתקת בחזי, חדה כלהב המגרד את עצביי ומעורר אותם. הוא מתקרב בזהירות עד שאצבעו גולשת על לחיי. עורי מעקצץ למגעו, אך אני מוסיפה לעמוד דוממת לחלוטין, מתוחה מכדי למצמץ, שמא התנועה הזעירה ביותר תגרום לו להסיר ממני את מגעו.</p>
			<p class="text"><span class="bold">בבקשה, אל תפסיק לגעת בי.</span></p>
			<p class="text">אני רוצה נואשות להישען קדימה ולהתחכך בו, להושיט יד מבעד לסורגים ולגעת בו בחזרה, אבל יודעת שאסור לי. לכן אני נשארת דוממת, אף שאיני יכולה למנוע מהניצוץ לבעור בעיניי המוזהבות.</p>
			<p class="text">"נהנית לצפות הלילה?" הוא שואל, ואצבעו גולשת בעדינות ומלטפת את קצה שפתי התחתונה והמלאה. </p>
			<p class="text">פי נפער, ונשימה תובענית חולפת על כרית אגודלו, חום נמשך אל חום. "הייתי נהנית יותר להשתתף," אני עונה, מודעת היטב לתנועת אצבעו על פי בזמן שאני מדברת.</p>
			<p class="text">מידאס מרים את ידו משפתיי, נוגע בקווצה משערי ומשחק בה, רואה כיצד השיער נוצץ לאור הנרות. "את יודעת שאת יקרה מכדי שאערבב אותך עם שאר האוכּפים."</p>
			<p class="text">אני מעניקה לו חיוך מאולץ. "כן, מלכי."</p>
			<p class="text">מידאס שומט את שערי ונוקש קלות על אפי לפני שהוא מושך את ידו מהכלוב. נדרשת ממני שליטה עצמית רבה כדי להישאר דוממת, כדי לא להצמיד את גופי לכיוונו כענף הנכנע לרוח.  הוא חולף על פניי כרוח פרצים, ואני רוצה בכל מאודי להתכופף לעברו.</p>
			<p class="text">"את לא כמו האוכּפות הפשוטות שאפשר לרכוב עליהן מדי יום, אורין. את שווה הרבה יותר מהן. חוץ מזה, אני אוהב שאת תמיד שם, צופה בי. זה מעמיד לי אותו," הוא אומר במבט לוהט.</p>
			<p class="text">מצחיק איך שהוא מצליח לעורר בי תשוקה עזה ואכזבה מוחצת בו־זמנית.</p>
			<p class="text">אף שאסור לי, אני מתעקשת. אני מאשימה בכך את התשוקה המשתוללת המתפתלת בבטני. "אבל האוכּפות האחרות שונאות אותי, והמשרתים מרכלים. אתה לא חושב שעדיף שתרשה לי להשתתף לילה אחד, גם אם כל מה שאעשה יהיה לגעת בך?" אני שואלת. אני יודעת שאני נשמעת מעט פתטית, אבל אני זקוקה לו כל כך.</p>
			<p class="text">עיניו החומות מצטמצמות כשהוא מביט בי, ובן רגע אני יודעת שחציתי את הגבול. הבטן שלי מתהדקת מסיבה חדשה לחלוטין. איבדתי אותו. קרעתי את רגע השובבות הזה כמו קלף מרופט.</p>
			<p class="text">תווי פניו הנאים מתקשים, הקסם מתפוגג כמו שלג שנמס על גחלים. "את האוכּפה המלכותית שלי. המועדפת עליי. היקרה שלי," הוא נוזף, ומבטי צונח אל אצבעות רגליי. "אני לא שם זין מחורבן על מה שהאוכּפות האחרות והמשרתים אומרים. את שלי, ואני  רשאי לעשות בך כרצוני. אם רצוני הוא להשאיר אותך כלואה במגורייך, במקום שבו רק אני יכול להגיע אלייך, זכותי המלאה לעשות זאת."</p>
			<p class="text">אני מנידה בראשי לעצמי. <span class="bold">טיפשה, טיפשה</span>. "אתה צודק. פשוט חשבתי —"</p>
			<p class="text">"את לא כאן כדי לחשוב," מידאס קוטע אותי בנזיפה חריפה ונדירה שעוצרת את נשימתי. הוא היה במצב רוח כל כך טוב, ואני הרסתי הכול. "האם איני נוהג בך יפה?" הוא תובע ומניף את זרועותיו באוויר. קולו מהדהד בחדר העצום. "האם איני מעניק לך כל נוחות אפשרית?"</p>
			<p class="text">"אתה כן —"</p>
			<p class="text">"יש זונות בעיר שחיות בזוהמה, משתינות בדליים ומזדיינות ברחובות כדי להרוויח פרוטות עם הכוס שלהן. ואת מתלוננת?"</p>
			<p class="text">שפתיי נסגרות בחוזקה. הוא צודק. מצבי היה עלול להיות גרוע בהרבה. הוא היה גרוע יותר, והוא הציל אותי ממנו.</p>
			<p class="text">הצד החיובי? העובדה שאני המועדפת על המלך מעניקה לי הגנות ויתרונות רבים שאין לאחרים. מי יודע מה היה קורה לי אלמלא הציל אותי? הייתי עלולה להיות בבעלותם של אנשים נוראים. לחיות במקום שבו משתוללות מחלות והאכזריות שולטת. לחשוש לחיי.</p>
			<p class="text">אחרי הכול, אלה היו חיי בעבר. כקורבן לסחר בילדים, חייתי זמן רב מדי בידיהם של אנשים רעים. ראיתי יותר מדי דברים נתעבים.</p>
			<p class="text">ברחתי פעם אחת וחייתי עם האנשים היחידים שהיו טובים אליי מאז הוריי. חשבתי שנמלטתי מאכזריות החיים, עד שבאו פושטים והרסו גם את זה. עמדתי להידחף בחזרה אל חיי אומללות, אבל אז הופיע מידאס והציל אותי.</p>
			<p class="text">הוא נתן לי מקלט מפני האלימות הקשה והנושכת שניתכה על נשמתי המוכה והפך אותי לפסלון המהולל שלו.</p>
			<p class="text">אין לי זכות להתלונן או לדרוש. כשאני חושבת על החיים שהייתי עלולה לחיות... הרשימה פשוט נמשכת ונמשכת וכוללת הרבה מאוד דברים לא נעימים, ואני לא אוהבת לחשוב על זה. הבטן שלי מתכווצת כשאני חושבת על העבר שלי, אז אני מעדיפה לא לחשוב עליו. אחרי הכול, התכווצויות בבטן לא הולכות טוב עם כמויות היין שאני שותה כל לילה. לכן, אני בחורה של חצי הכוס המלאה.</p>
			<p class="text">ברגע שהמלך מידאס רואה את החרטה על פניי, הוא נראה מרוצה מעצמו על שהצליח לנתב מחדש את קו המחשבה שלי. עיניו מתרככות שוב, ופרקי אצבעותיו עולים ללטף את זרועי. אם הייתי חתולה, הייתי מגרגרת.</p>
			<p class="text">"זאת הילדה היקרה שלי," הוא אומר, והדאגה שכיווצה את בטני משתחררת מעט, כי אני יקרה לו ותמיד אהיה. יש בינינו קשר שאיש לא יכול להבין. הכרתי אותו לפני הכתר. לפני שאנשים השתחוו בפניו ביראת כבוד. לפני שהטירה הזאת נצצה מזהב. עשר שנים אני איתו, והעשור הזה טווה את החוט המקשר בינינו.</p>
			<p class="text">"אני מצטערת," אני אומרת לו.</p>
			<p class="text">"הכול בסדר," הוא מרגיע ומלטף אותי פעם נוספת, על עצמות שורש כף היד. "את נראית עייפה. תחזרי לנוח. אקרא לך בבוקר."</p>
			<p class="text">אני מקמטת את מצחי כשהוא מתרחק. "בבוקר?" אני מנסה לדלות מידע. הוא בדרך כלל קורא לי רק אחרי השקיעה.</p>
			<p class="text">הוא מהנהן, מסתובב ומתחיל ללכת. "כן, המלך פולק עוזב מחר וחוזר לטירת רנהולד."</p>
			<p class="text">נדרש ממני מאמץ רב כדי לא להיאנח אנחת רווחה קולנית. אני לא סובלת את המלך פולק מהממלכה החמישית. הוא איש זקן, חלקלק וגס רוח, בעל כוח שכפול. כשהוא משתמש בכוחו, הוא יכול לשכפל פעם אחת בדיוק כל דבר שהוא נוגע בו. זה לא עובד על אנשים, תודה לאל, אחרת אני בטוחה שהוא היה מנסה לשכפל גם אותי כבר מזמן.</p>
			<p class="text">גם אם לא אראה את פולק שוב לעולם, עדיין מוקדם מדי לשמוח. הוא והמלך שלי בעלי ברית כבר כמה שנים. מכיוון שהממלכות שלנו גובלות זו בזו, הוא מגיע לכאן כמה פעמים בשנה, בדרך כלל עם עגלות עמוסות בדברים שהוא רוצה שמידאס יהפוך לזהב. אני בטוחה שברגע שהוא חוזר לטירתו, הוא משכפל הכול. הוא התעשר מאוד מהברית עם מידאס.</p>
			<p class="text">אני לא בטוחה מה המלך שלי מקבל בתמורה, אבל אני בספק רב אם הוא מעשיר את פולק מטוב ליבו. מידאס לא בדיוק ידוע בחוסר האנוכיות שלו, אבל היי, כשאתה מלך, אתה צריך לדאוג לעצמך ולממלכה שלך. אני לא מאשימה אותו.</p>
			<p class="text">"אה," אני עונה ומבינה היטב את המשתמע מכך. המלך פולק ירצה לראות אותי לפני שיעזוב. יש לו אובססיה כמעט גמורה כלפיי, והוא כבר אינו מנסה להסתיר אותה.</p>
			<p class="text">הצד החיובי? בזכות ההתפעלות שלו, מידאס מקדיש לי יותר תשומת לב. כמו ילדים שרבים על צעצוע. כשפולק בסביבה, מידאס שומר עליי ומוודא שפולק לא יקבל הזדמנות לשחק.</p>
			<p class="text">אם מידאס מבחין בחוסר הנוחות שלי, הוא אינו אומר דבר. "את תבואי לחדר ארוחת הבוקר בזמן שנסעד," הוא אומר, ואני מהנהנת. "עכשיו לכי לחדרך ותנוחי מעט כדי שתהיי רעננה. אשלח מישהו לקרוא לך כשיגיע הזמן."</p>
			<p class="text">אני מרכינה את ראשי. "כן, מלכי."</p>
			<p class="text">בחיוך נוסף, מידאס יוצא מהאטריום בנפנוף גלימה, ואני נשארת לבד. האטריום נדמה פתאום עצום וריק.</p>
			<p class="text">אני נאנחת ומביטה במרחב הסורגים המוזהבים המתעקלים אל תוך החדר. אני שונאת אותם. הלוואי שהייתי חזקה מספיק למשוך בהם ולהחליק החוצה. לא שהייתי בורחת. אני יודעת כמה טוב לי כאן. הייתי רק רוצה לשוטט לבד בטירה, לעקוב אחרי מידאס לחדר השינה שלו... זה כל החופש שאני מבקשת.</p>
			<p class="text">סתם בשביל הכיף, אני אוחזת בשני סורגים ומושכת בכל כוחי. "נו כבר, מקלות זהב מזוינים," אני ממלמלת כשידיי מתאמצות.</p>
			<p class="text">אני מודה, בכל הנוגע לשרירים, אין לי הרבה במה להתפאר. אני כנראה צריכה לנצל חלק מהזמן הפנוי שלי לאימונים. זה לא שאני עסוקה מדי. אני יכולה לרוץ ספרינטים מקצה אחד של הרצפה לקצה השני, או לטפס על שלבי הכלוב ולעשות עליות מתח, או פשוט… צחוק קצר חומק מפי, וידיי צונחות בחזרה לצידי גופי. אני משועממת, אבל לא עד כדי כך. לאוכּף הזכר ההוא עם הקוביות בבטן יש בבירור הרבה יותר מוטיבציה ממני.</p>
			<p class="text">אני מביטה מבעד לסורגים על כלוב הציפורים התלוי על כן במרחק כמה מטרים ממני. בפנים יושבת ציפור מזהב טהור, קפואה על המוט שלה. היא הייתה פעם פרוש שלג, אני חושבת. בטנה המסומנת תאמה את השלג הלבן שמעליו הייתה עפה בכנפיים פרושות, דואה ברוח הקפואה. עכשיו פלומותיה הרכות הן לא יותר מקווים מתכתיים קשים. כנפיה תחובות לנצח לצידי גופה הקטן, וגרונה סתום בדממה.</p>
			<p class="text">"אל תסתכלי עליי ככה, קוֹין," אני אומרת לה. היא בוהה בי בחזרה בלי למצמץ.</p>
			<p class="text">"אני יודעת," אני אומרת באנחה. "אני יודעת שחשוב למידאס לשמור עליי בטוחה מכל משמר בתוך הכלוב שלי, בדיוק כמוך," אני מוסיפה בהטיית ראש, לפני שאני מביטה בכל המותרות שבהישג ידי.</p>
			<p class="text">האוכל, הכריות, הבגדים היקרים. יש אנשים שהיו הורגים בשביל הדברים האלה, ואני מתכוונת לזה פשוטו כמשמעו. הם באמת היו הורגים בשביל זה. עוני הוא מניע אכזרי. אני יודעת זאת טוב מדי.</p>
			<p class="text">"זה לא שהוא לא ניסה לגרום לי להרגיש יותר בנוח. אני לא צריכה להיות כזאת חמדנית או כפוית טובה. הדברים יכולים להיות הרבה יותר גרועים, נכון?"</p>
			<p class="text">הציפור פשוט ממשיכה לבהות בי, ואני אומרת לעצמי להפסיק לדבר אל הדבר הזה. היא נשמה את נשימתה האחרונה לפני זמן רב. אני אפילו לא זוכרת יותר את קול שירתה. אני מתארת לעצמי שהיא הייתה יפה לפני שהתמצקה לרוח רפאים נוצצת ושקטה.</p>
			<p class="text"><span class="bold">האם זה מה שיקרה גם לי</span><span class="bold">?</span></p>
			<p class="text">בעוד חמישים שנה, האם גופי יתקשה לחלוטין כמו גופה של הציפור? האם איבריי יתאחו, קולי יושתק, לשוני תיעשה כבדה? האם לובן עיניי ידמם החוצה, ועפעפיי יישארו פקוחים לנצח, מבלי שאוכל לראות? אולי אני אהיה על המוט שלי כאן, תקועה ללא ניע לעולמים, בזמן שאנשים יביטו פנימה וידברו אליי מבעד לסורגים, כשלא אוכל לענות.</p>
			<p class="text">זה אחד הפחדים שלי, אף שמעולם לא הבעתי אותו בקול. מי יודע אם הכוח הזה ישתנה? אולי יום אחד באמת איהפך לפסל.</p>
			<p class="text">לעת עתה אני יכולה רק להמשיך לשיר, להמשיך לסמר את נוצותיי המטפוריות. להמשיך לנשום בחזה שעדיין עולה ויורד כמו השמש. קוֹין ואני לא אותו הדבר. עדיין לא, לפחות.</p>
			<p class="text">אני מסתובבת ומעבירה את ידי על הסורגים לפני שזרועי צונחת לצד גופי. <span class="bold">הצד החיובי, אורין! את חייבת להסתכל על</span><span class="bold"> הצד החיובי.</span></p>
			<p class="text">למשל, העובדה שהכלוב שלי לא קטן. מידאס הרחיב אותו לאורך השנים עד שהוא מתפרש על פני כל הקומה העליונה של הארמון. הוא דאג שעובדים יבנו פתחים נוספים בחלק האחורי של החדרים כדי להתקין בהם מסדרונות מסורגים, המובילים לכלובים עגולים גדולים. הוא עשה את כל זה בשבילי.</p>
			<p class="text">אני יכולה להגיע בכוחות עצמי לאטריום, לסלון, לספרייה ולחדר ארוחת הבוקר המלכותי, נוסף על חדריי האישיים, התופסים את כל האגף הצפוני. זה יותר שטח מכפי שיש להרבה אנשים בממלכה.</p>
			<p class="text">החדרים האישיים שלי כוללים חדר רחצה, חדר הלבשה וחדר שינה משלי. הם חדרים מפוארים, כלובי ציפורים ענקיים מובנים בכל אחד מהם, ומסדרונות מסורגים מחברים ביניהם ומאפשרים לי לעבור ביניהם, כך שלעולם לא אצטרך לצאת מהכלוב, אלא אם כן מידאס יבוא ללוות אותי למקום אחר. גם אז, הוא בדרך כלל לוקח אותי רק לחדר הכס.</p>
			<p class="text">ילדת זהב מועדפת ומסכנה. אני יודעת כמה כפוית טובה אני נשמעת, ואני שונאת את זה. זה כמו חתך מזוהם עמוק מתחת לעורי. אני ממשיכה לגרד אותו, לגרות אותו, אף שאני יודעת שאסור לי לגעת בו, שאני צריכה לתת לו להגליד ולהצטלק.</p>
			<p class="text">למרות החדרים המרשימים והנוף האלגנטי, הפאר דהה מזמן עבורי. אני מניחה שזה בלתי נמנע אחרי שנמצאים כאן כל כך  הרבה זמן. האם זה באמת משנה אם הכלוב שלך עשוי זהב טהור, כשלא מרשים לך לצאת ממנו? כלוב הוא כלוב, לא משנה כמה הוא מוזהב.</p>
			<p class="text">זה לב העניין. התחננתי בפניו שישמור ויגן עליי. הוא קיים את הבטחתו. זאת אני שהורסת הכול. זה המוח שלי שמעוות אותי, לוחש מחשבות שאין לי זכות לחשוב.</p>
			<p class="text">לפעמים, כשאני שותה מספיק יין, אני יכולה לשכוח שאני בכלוב. יכולה לשכוח את הגירוד המציק.</p>
			<p class="text">אז אני שותה הרבה יין.</p>
			<p class="text">אני נושפת אוויר, מביטה למעלה בתקרת הזכוכית ומבחינה בעוד עננים המתגלגלים לכיווננו מהצפון, צורותיהם התפוחות מוארות על ידי הירח החמקמק.</p>
			<p class="text">שלושים סנטימטרים של שלג ככל הנראה ייערמו על הייבל הלילה. מחר בבוקר, לא אתפלא אם כל חלונות האטריום יהיו מכוסים לחלוטין באבקה לבנה ובקרח עבה, והשמיים יוסתרו ממני שוב.</p>
			<p class="text">הצד החיובי? לעת עתה עדיין יש לי את הכוכב הבודד ההוא שמציץ מבעד ללילה.</p>
			<p class="text">אני זוכרת שכשהייתי קטנה, אימי סיפרה לי שהכוכבים הם אלות שמחכות לבקוע מתוך האור. סיפור יפה לילדה קטנה שעתידה לאבד את משפחתה ואת ביתה בבת אחת.</p>
			<p class="text">בגיל חמש, בלילה בהיר ומלא כוכבים, הוציאו אותי ממיטתי. צעדנו בטור עורפי, שאר הילדים שגרו בקרבת מקום ואני, בשעה שקולות הלחימה התפרצו באוויר. התגנבנו החוצה אל הערב החמים, בניסיון להגיע למקום מבטחים בתוך הסכנה שהקיפה אותנו. בכיתי כשהוריי המטירו עליי נשיקות ואמרו לי ללכת. להיות אמיצה. שהם יראו אותי בקרוב.</p>
			<p class="text">פקודה אחת, דחיפה אחת, שקר אחד.</p>
			<p class="text">אבל מישהו כנראה ידע שמבריחים אותנו. מישהו בטח סיפר. וכך, כשהתגנבנו החוצה, האחרים ואני, לא הגענו למקום מבטחים. עוד לפני שהספקנו לצאת מהעיר, גנבים תקפו מהצללים, כאילו חיכו לנו. דם נשפך ממלווינו. נוזל חם הותז על פנים קטנות המומות. הזיכרון עדיין מעלה צריבה בעיניי. ידעתי אז שאני ערה בתוך חלום בלהות.</p>
			<p class="text">ניסיתי לצעוק לעזרה, לקרוא להוריי, לומר להם שכל זה לא בסדר, אבל מחסום פה מעור בטעם קליפת אלון נלחץ אל פי. בכיתי כשנגנבנו. דמעות זלגו. רגליים נגררו. פעימות לב הוחסרו. הבית התפוגג. היו צרחות, וצלצולי מתכת, ובכי, אבל הייתה גם דממה. הדממה הייתה הצליל הגרוע ביותר.</p>
			<p class="text">המשכתי להביט למעלה בקליפות האור ההן בשמיים השחורים, מתחננת לאלות שייוולדו ויבואו להציל אותנו. שיחזירו אותי למיטתי, להוריי, למקום מבטחים.</p>
			<p class="text">הן לא באו.</p>
			<p class="text">היה אפשר לחשוב שאשנא את הכוכבים על כך, אבל זה לא מה שקרה. כי בכל פעם שאני מביטה למעלה, אני נזכרת באימי. לפחות בחלק ממנה. חלק שניסיתי נואשות להיאחז בו במשך עשרים שנה.</p>
			<p class="text">אך הזיכרון והזמן אינם חברים. הם דוחים זה את זה, נעים בכיוונים מנוגדים ומותחים את החוט המקשר ביניהם, עד שהוא מאיים להיקרע. הם נאבקים, ואנחנו, באופן בלתי מוסבר, המפסידים. הזיכרון והזמן. תמיד מאבדים משהו מהאחד ככל שמתקדמים עם האחר.</p>
			<p class="text">אינני זוכרת איך נראו פניה של אימי. אינני זוכרת את המהום קולו של אבי. אינני יכולה לשלוף מזיכרוני את תחושת זרועותיהם סביבי, כשחיבקו אותי בפעם האחרונה.</p>
			<p class="text">הכול דהה.</p>
			<p class="text">הכוכב הבודד שמעליי קורץ לי, והמראה מטושטש מהמים שנקוו בעיניי. בשנייה הבאה, הכוכב שלי נחנק על ידי העננים הסוערים, ואיני יכולה עוד לראות אותו. צביטה של אכזבה שורטת את ליבי.</p>
			<p class="text">אם הכוכבים האלה הם באמת אלות שמחכות להיוולד, עליי להזהיר אותן להישאר היכן שהן, בבטיחות אורן המנצנץ. כי כאן למטה? כאן למטה החיים חשוכים ובודדים, ויש בהם פעמונים רועשים ולא מספיק יין.</p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

השקה

מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות