רומן משפחתי
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
הצטרפות למועדון ב-16 ש"ח, להצטרפות, הצטרפות לשנה | בכפוף לתקנון | בתוקף עד ה-11.11.2026
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
הצטרפות למועדון ב-15 ש"ח, להצטרפות, הצטרפות לשנה | בכפוף לתקנון | בתוקף עד ה-30.11.2025
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
ספרים נוספים:

הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
רומן משפחתי

עדנה מזי”א
”ספר נהדר שמחזיק את קוראיו במתח ממש עד סופו. בדומה לספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז ’סיפור על אהבה וחושך’ גם ’רומן משפחתי’ של מזי”א מספר שתי עלילות מקבילות: זו המגוללת את ההיסטוריה של היהודים באירופה ובישראל, וזו האישית, של גיבורי הרומן, המסרבים להיות חלק מההיסטוריה הלאומית. כוחה של מזי”א כמחזאית מצליחה בא לידי ביטוי ברומן הזה.
שם: רומן משפחתי
מחבר/ת: עדנה מזי”א
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
הוצאה לאור: זמורה
מק״ט: 010032835
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 89.00
קרא פרק ראשון
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-2" class="kot-perek">1</h1>
			<p class="text-no-hazacha">אצל זוגות מסוימים, המתמידים בחייהם המשותפים בעיקשות מרירה ומתנחמים בכך שנישואים מאושרים נדירים כשלג במצרים, הסידור ביני לבין הָאירי מעורר קנאה: אנחנו לא מתראים לעתים קרובות מדי ולא לעתים רחוקות מדי, וכך לא מנוצחים על ידי היום־יום ולא על ידי הגעגועים.</p>
			<p class="text">האירי הוא במאי תיאטרון שגר בלונדון ועובד באירופה, בעוד אני גרה ועובדת בתל אביב. בגלל האופי הנדודי של מקצועו אנחנו נפגשים לרוב — שש־שבע פעמים בשנה, כשבועיים־שלושה בכל פעם — בעיר שבה הוא מביים הצגה באותה שעה: גרץ, באזל, ציריך, ויימר, פרנקפורט, שטוקהולם, אוטריכט, בריסל, אנטוורפן, רשימה חלקית. למותר לציין את המחיר הכלכלי שגובים יחסינו; מן הסתם אף הם פועלים על פי עקרון השוק — מה שנדוש זול ומה שנדיר יקר.</p>
			<p class="text">אחרי שעולה ההצגה, אנחנו נשארים בעיר, תלוי בעיר, או שנוסעים לחופשה באחת העיירות בסביבה, עושים בתמציתיות את מה שאחרים עושים באריכות, וגם אם המציאות, כדרכה, דהויה מתדמיתה, עדיין מדובר בגאות יציבה ונטולת משברים שצלחה קרוב לחמש־עשרה שנים ארוכות, עתירות טלפונים ומיילים.</p>
			<p class="text">אבל למרות האופי הנינוח והעולץ של יחסינו, החוקים מתחת לפני השטח נוקשים. תובענות משום סוג לא באה בחשבון. בן הזוג לא נמצא שם כדי לפתור את בעיותיך, ולא ממנו נועדה לצמוח ישועתך. לא רק מטעמי אצילות, טוען האירי, עדיף לו לאדם להתענות מבלי להטריד את מנוחת בן זוגו, אלא בעיקר מהטעם המעשי. לצַפות מבן הזוג שיהיה מסוגל לעמוד במקום זולתו כדי לקבל תמונה שלמה של זווית הראייה שלו, היא ציפייה מופרכת מיסודה ובסוף היום מולידה עלבונות וקטנוניות. אף פעם אי־אפשר לספק לעומק אדם פגוע או מאוכזב, ולכן בימי השפל עדיף לנו להתכנס בשקט איש בפינתו ולהתנחם בסגולותיו המרפאות של הזמן.</p>
			<p class="text">ככל שהאירי יודע, אני מצייתת לחוקים לא רק בטבעיות ובהקלה, אלא מתוך בחירה אותנטית הנובעת מאישיותי, האינדיבידואליסטית לא פחות מזו שלו. הוא רואה בי, בצדק מסוים, את שכנתו לאותו מחוז נפשי, אישה חזקה עם מחשבה עצמאית וקריירה תובענית, המחזיקה כמוהו באותה השקפת עולם גאוותנית, שעיקרה שמירת המרחק הנכון. לא להעמיס, לא להכביד, לא להימאס, לא לשאול שאלות מכשילות, ובעיקר להימנע מהפגנות של קנאה או רגשנות; החצנת רגשות נחותה בעיניו לא פחות ממלודרמה נטולת אירוניה בתיאטרון.</p>
			<p class="text">אבל גם אם הרגש אצלו במשׂורה והחמימות לעתים כוזבת, האירי הוא חֶברה רבת־השראה בכל קנה מידה רומנטי, מה שהפך מבחינתי את המאמץ למשתלם. הוא מבריק, מעניין, נדיב, משעשע וקשוב לניואנסים. בתור אדם עמיד שלא חוֹוֶה את פוטנציאל האסונות והצער של החיים, לפחות לא על בסיס יומיומי מעיק, הוא גם לא חיפש מעולם בת זוג לעת צרה. זכותו.</p>
			<p class="text">לזכותו גם ייאמר שאת החוקים שיצר הוא מיישם בהצלחה גם על עצמו, ובחמש־עשרה השנים האחרונות כמעט תמיד פגשתי בו עליז וחף מרעלים. אם ההצגה שביים אותה שעה התקבלה באף עקום מצד הביקורת, הוא לא פורק עלי את תסכוליו, אלא מתכנס ליומיים־שלושה בתוך עצמו, ובתוך כך משתדל לזרז את תהליכי הריפוי ולמצות במהירות את העלבון והשנאה העצמית, כדי לשוב לנקודת המבט הפרספקטיבית החביבה עליו. שליטה עצמית, לשיטתו, מהווה את ההבדל העיקרי בינינו לבין הבהמות.</p>
			<p class="text">באותן שנים ראשונות, שבהן הייתי מאוהבת בו בסנוור ממש, המאמץ שנדרש ממני כדי לתחזק את המסכה המבוקשת היה סוחט למדי ודרש מנות יתר מאותה שליטה עצמית נכספת. בכל פעם מחדש נלחמתי בצורך לאחוז בו חזק מדי, או לשתף אותו במועקות זמניות שאין עבורן פתרון מעשי, ותמיד, רגע לפני שהפרתי את התקנות, נזכרתי שצעירות ויפות ממני איבדו אותו לפני ברגע שמעדו, ואני לא מדברת על מעידות קטנות וצפויות, אחרי הכול לא מדובר ברובוט. להגנתו הוא טוען שאת השקפת עולמו, המנוכרת אם נרצה, לא כפה על אף אחת מהנשים שהשתהו בחייו, והן מצדן לא יכולות להאשים אותו אם זז הצידה כשנהיה לו צפוף.</p>
			<p class="text">אין לי משפחה משום סוג, לא קרובה ולא רחוקה — הדוד האחרון, שממנו ירשתי הוצאת ספרים קטנה, דירה וקצת כסף, מת לפני שבע־עשרה שנה כשהייתי בת שלושים — וכך גם בלי להיות מאוהבת באירי כפי שהייתי באותן שנים ראשונות, לא מיהרתי לסכן יחסים משמעותיים. חזרתי ואמרתי לעצמי שעדיף ליהנות מההרבה שיש במקום לקונן על המעט שאין.</p>
			<p class="text">המצב השתנה כשפגשתי, חמש שנים מאוחר יותר, את טיבִּי וכסלר. רק אז, משנמצא לי גיבוי, יכולתי סוף־סוף להיענות לחוקיו של האירי בטבעיות ובכנות, ולגלוש במנוחה למערכת יחסים חמימה ומתונה ואפילו סימטרית למדי. שמירת המרחק הנכון הפכה עבורי לא רק לטבע שני, אלא אף לסידור בעל יתרונות.</p>
			<p class="text">"טיבי היפה" קראו לו בתל אביב של שנות השמונים. לולא עבודת שיניים רשלנית, היה יכול להיחשב לאדוניס חי: שיער חלק ועבה בצבע דבש, פנים בהירות מחוטבות בדרמטיות, ועיני דשא זוהרות מנצנצות בחום אנושי. למרות היותו הומו בעל זהות מינית מגובשת, הצליח לתעתע, באופן מודע למדי, גם בנשים.</p>
			<p class="text">יתום וחף ממשפחה כמוני, עבר טיבי לגור דלת מולי בדירה בשדרות רוטשילד שבה אני מתגוררת עד היום. כמעט מהרגע הראשון נהיינו ידידי נפש, ותוך פחות משבוע מצאנו את עצמנו מסתובבים בין הדירות באינטימיות של בני משפחה, עם תחושת האחריות של אחים, אך ללא המשא הגנטי וההיסטורי, ההופך אותם, בעל כורחם, לאויבים סמויים. היינו זוג לכל דבר מלבד אותו עניין אחד שבזכותו פירגן הָאירי בנדיבות ליחסינו. לא היו בינינו חוקים, ומסכות לא נדרשו, הפנים והחוץ היו שווים. את חולשותינו לבשנו כבגדי חג. נתנו אישור הדדי לנדנד זה לזה במשך שעות או ימים אם נדרש, וסיכמנו שכל התחבטות או מועקה — עיקר וטפל כאחד — זכותן להיטחן עד דק. בניגוד לאירי, בפני טיבי העזתי אפילו להתוודות על חלומי הכמוס לכתוב יום אחד רומן, לכשיימצא לי סיפור ראוי, כמובן — בינתיים רק זנבות פרומים מסתובבים לי בראש כְּרֹאשָנים — והוא, בסבלנות אין קץ, חיזק את ידי, חוזר ומשבח את כישרון הכתיבה שלי, חלק ממכתבי אליו הם לא פחות מספרות, כל שעלי לעשות הוא להתמיד, שכן התמדה אף היא סוג של כישרון. וכך שבעה ומסופקת מאמונתו בי, יכולתי לדחות במנוחה את גזֵרת החלום.</p>
			<p class="text">ידעתי שהוא עצמו כותב אבל לא דיברנו על כך. הנושא היה רגיש. כעורכת ספרותית בהוצאת ספרים הנמצאת בבעלותי, כתבי יד של חברים הם רעה נפוצה, לא חבר ולא שניים איבדתי בגללם, והרי אפילו בי עצמי חנקתי את היומרות הספרותיות ובלבד שלא אתפס במכנסיים מופשלים. אלא שטיבי, כפי שהתברר מאוחר יותר, העדיף למסור לי את כתב היד שלו רק כשהיה משוכנע שלא איאלץ להתפתל מולו בניסיון להסוות את אכזבתי. תשעה סיפורים אפויים לתפארת הוגשו לשולחני, ואני שאלתי בשפלות רוח אם יסכים שאהפוך למו"לית ולעורכת הפרטית שלו.</p>
			<p class="text">בשנים שחלפו מאז פירסמתי וערכתי את חמשת ספריו, שלושה רומנים ושני קובצי סיפורים קצרים, ולמעט התלקחויות מָדון בעלות בעֵרה קצרה, שזרנו בהצלחה את חיינו הפרטיים עם אלה המקצועיים.</p>
			<p class="text">המולת החיים הדבירה אצלי, כפי הנראה, את איתותי האזהרה, ולכן לא קראתי את הסימנים והרמזים, שבדיעבד היו פזורים על הימים כפירורי לחם. לקח לי כמה שבועות לקלוט שהוא מנסה להגיד לי משהו. כשהוא עצמו הבין שייאלץ לפעור חור ברקתי כדי לצקת פנימה את המידע, הושיב אותי מולו במטבח — זה היה לפני שמונה וחצי חודשים — ואמר שכיוון שלא הצליח להגיד את זה בעקיפות ייאלץ לדבר בישירות, שלאכזריותה הוא מודע היטב. העשיר במו"לים הגיש לו הצעה קטלנית, משכורת פלוס אחוזים שמנים, והוא עומד לחתום איתו על ספרו הבא. לצערו, גם אם אציע לו את אותם תנאים — דבר בלתי אפשרי בהתחשב במידותיה הצנועות של הוצאת הספרים שלי — הוא לא יהיה יכול להסכים לקבל אותם, כיוון שתנאיו החדשים הם שוד לאור יום, ורק מהוצאה שהיא חלק מקרטל אין לו בעיה מוסרית לדרוש אחוזים גבוהים כל כך, ובעיקר משכורת דשנה הנחוצה לו כדי שהכתיבה, הפכפכה כנערה מתבגרת, לא תהפוך אותו לעבד נרצע לגחמותיה.</p>
			<p class="text">חשופה בחוסר היכולת שלי לעכל, שאלתי מה זה אומר. הוא הביט בי במבט החומל שלו, שבדרך כלל הביא עלי הקלה, אבל הפעם לא מצאתי בו דבר מלבד צער מעובד, ואמר, "זה אומר שאני עוזב את ההוצאה שלך." אמרתי לו שיסתלק בבקשה מיד. "זה רק כסף, נעמי," התחנן, "את חייבת להבין אותי, אני לא ירשתי דירה והוצאת ספרים כמוך, אני חי בדירה שכורה, אין לי את הרזרבות שיש לך." העובדה שלא יכולתי לכעוס על שיקוליו הכלכליים רק החמירה את מצבי. אמרתי לו שאין לי טענות, אבל עם העלבון לא הצלחתי להתמודד. הוא הציף אותי ואני שקעתי.</p>
			<p class="text">למרות הגעגועים והסבל שהביאה הפרֵדה, ולמרות הפצרותיו של האירי לשמש כבורר, לא הצלחתי להתגבר על עצמי ולהתרצות. במקום להחליף דירה החלפתי אישיות. טיבי ניסה לחדור אליה דרך כל סדק, אבל ניסיונותיו רק איששו את תחושת העלבון. סתמתי את הסדקים בגאוותנות מחופשת לאדישות. כשנפגשנו בחדר המדרגות הייתי אוטומטית בעמדת הממהרת, "שלום, בוקר טוב, מה נשמע, ביי." לפעמים יצא לנו להוריד את הזבל ביחד ופה ושם פיטפטנו, אבל ברגע שחשתי בניסיונותיו לעורר את הזיק האינטימי, כיביתי את השיחה. כשיצא ספרו, ספגתי בעינוי את הדיבור בעיר. הספר הטוב ביותר של טיבי וכסלר. באחד המקומונים אף כתוב היה שהספר הנוכחי מוכיח שכדאי לפעמים להחליף הוצאה ועורך. עורכת במקרה זה. נכנסתי למיטה וכיסיתי את עצמי בעוד עלבון.</p>
			<p class="text">האירי ייצר כלפי אמפתיה מדודה. הוא טען שאחרי תקופת אבל סבירה, שבה אצל אנשים לא אובססיביים מתפוגגים העלבון והגאוותנות, הייתי אמורה לשכוח ולסלוח, הרי בעצמי הסברתי לו שביני לבין טיבי מתקיימים יחסי אחים אידיאיים, בלי תנאים ובלי שיפוט, והנה נכשלתי במבחן המציאות. שלפתי את נשק יום הדין של הנעלבים, "לא נפגעתי מה'מה'," אמרתי, "אלא מה'איך'."</p>
			<p class="text">"תעשי לי טובה, אין דרך קלה להגיד דבר קשה."</p>
			<p class="text">"כל הגמגומים, השקרים וההתחמקויות שהתבררו לי בדיעבד," קוננתי בניגוד לתקנות, "בעיקר שבסוף הוא אמר את מה שקיוויתי שיחסוך ממני, 'אם תבקשי אשאר.'"</p>
			<p class="text">"אבל ברור שהוא יתפתל ויתחמק וישקר. זה טיבי. הוא עדין מכדי להנחית בשורות רעות. אז הוא הלך להוצאה אחרת בגלל שיקולים כלכליים, מה קרה בעצם?"</p>
			<p class="text">השבתי לו שלחסרי רגשות כמוהו אין מושג מה קורה מתחת לראש, באזור הלב. למי שיש, הוספתי. הוא חייך את החיוך של זה הגאה במוניטין שלו ואמר, "מה חדש?"</p>
			<p class="text">באין טיבי הימים אצלי התרוקנו, וכך הפכה הפרֵדה ממנו לעונש כפול; ברגע שהוסר הגיבוי שסיפק לי, לא יכולתי עוד להמשיך וליהנות מהסידור הפושר עם האירי. הוא מבחינתו כבר התרגל לחבל האינסופי שהפקדתי בידיו, וכך, אם להתבטא בגסות, נשארתי קירחת משני הצדדים.</p>
			<p class="text">ועכשיו, בנמל התעופה בן גוריון, בדרכי לפגישה הרב־שנתית איתו, באחד מימיו המתעתעים של מרס — ספק חמסין ספק קריר — אני עומדת מטולטלת ועצבנית לפני דוכן קוסמטיקה בדיוטי פרי, ושואלת את עצמי אם הרעיון הקפריזי לנסוע אליו לווינה כדי להציע לו שינוי בדפוס יחסינו, הוא לא רעיון מופרך מיסודו. אחרי הכול בלקסיקון ההתנהגויות שלנו לא מופיע הערך, "שיחה רצינית על היחסים". אנחנו אמונים על חיקויים של אנשים שעורכים שיחות רציניות על יחסיהם, אבל לא גיבשנו את הטון ואת ארשת הפנים הדרושים לשיחה אמיתית.</p>
			<p class="text">אבל גם אם נאמר שהטון יימצא באופן טבעי ולא ארגיש טיפשית ומלאכותית, מה אומַר לו? שהפכתי לנזקקת ומבוהלת? שאני לא מסוגלת עוד להכיל לבד את התחושות ממאיסות החיים שלאחרונה נטפלו לחיי כנוסעים סמויים, מתפרצים לסיפון כשהוא ריק מאנשים, נטייה לפרצי בכי, תחושת עליבות, חוסר תוחלת, החמצה, רפיסות, חטטנות עצמית, כעס ושעמום הממלא את ההפוגה שבין החרדות — כל התכונות שהוא כל כך מרוצה שאני פטורה מהן? שאני כבר לא מי שהוא חושב שאני, ושספק אם אי־פעם הייתי? שלבושתי הבנתי שביקשתי להיות נועזת, הרפתקנית ומתוחכמת אלפי מונים ממה שאישיותי האמיתית מסוגלת לו? שלא נשאר לי בעולם אף אדם קרוב מלבדו? שהבנתי, אחרי חקירה עצמית צולבת, שוויתרתי על ילד לא "כמחאה נגד המפגן האגואיסטי של הבאת ילדים לעולם מקולקל וחסר עתיד", כפי שדיקלמתי לו — קדושה מהאפיפיור שכמוני — אלא שוויתרתי על האימהוּת כדי להפוך לבעלת הברית המשובחת ביותר שהיתה לו, זו שלא נולדה עם הנטייה הוולגרית לשכפל את עצמה; עוד עניין המייחד אותנו מהבהמות. אגב, כדי לא להיוותר לבדו במערכה הערירית, הוא שיכנע, בעזרת הכריזמה הסוחפת שלו, עוד שני זוגות חברים, שמותשים מאז ניסיונות הפריה כושלים.</p>
			<p class="text">אז מה אומַר לו? שגם אם מאוחר מכדי למצוא אשמים, אני לא מסוגלת עוד לשאת לבדי את כאב ההחמצה? שגם אם הוא יראה בכך מפגן וולגרי של אידיאליזציות, אני מתחילה לחשוב שאולי רק ילד היה יכול לספק רגעי מלאוּת, לסתום את חרכי הריקנות, להדוף את החרדה והשעמום, לשמח את הנפש הנרגנת, הנחנקת מאחורי מראית העין. והעיקר, אם להגיע לסיבת נסיעתי הקונקרטית, האם יש סיכוי שאצליח לשתף אותו בתוכנית שנרקמה אצלי בימים האחרונים ומימושה תכף נהיה דחוף: לפרוש לשנה־שנתיים מהוצאת הספרים ולבוא לחיות איתו ברצף.</p>
			<p class="text">הדחיפות העליונה שקיבלה הנסיעה נבעה ממניע שבימים רגילים היה נתפס בעיני כנחות. מאז שנכנס טיבי לחיי, רופפתי את אחיזתי בקשרים אחרים — את השבתות והחגים בילינו תמיד זה עם זו בבישולים ובשתייה — ועכשיו משהתקרב ליל הסדר הראשון בלעדיו, חרג החג מחשיבותו הצנועה בדרך כלל, והפך, למורת רוחי, לתזכורת וסמל מאוסים למצבי. כשאורלי, מזכירתי הנאמנה, שאלה אותי איפה אני עושה השנה את הסדר, הרגשתי שכבודי נרמס תחת הרחמים ששתת מבטה הקשוח, וכך ההחלטה גמלה בזמן שנהגתה, "בווינה עם קירין," השבתי. זה שמו של האירי, אלא שמאז שהכרתי את טיבי, התרגלנו לכנות אותו על פי מוצאו, וכך אף התקבע בתודעתי.</p>
			<p class="text">בכל הסימולציות שערכתי בדמיוני, ראיתי אמנם את הבעת הפלצוּת המשתלטת על פניו כשאני מעלה בפניו את ההצעה — באחת משיחות הטלפון, כשניסיתי לדבר איתו על הצחיחות הרגשית שעלולה לייבש גם יחסים בלתי צפופים, זה הזכיר לו בדיחה שקרא ב"ניו יורקר", יאפי צמא הולך במדבר ומייבב "פֶריֶה פריה," — אבל אמרתי לעצמי שאולי מדובר בלא יותר מגינוני סרק שהונצחו, אחרי הכול הרעיון לחיות יחד לפרק זמן ארוך אף פעם לא נחקר, ואולי גם אצלו, בגילו המתקדם כגילי, התחיל מתעורר צורך בבעל ברית קבוע, עוגן תמיד, צבא זעיר של שניים מול הקרבות הצפויים. אולי גם הוא נלאה מלשאת את עצמו ביחידות, ומוכן לשקול אפשרות שאף פעם לא נחקרה, או אפילו נהגתה, לחיות ביחד בלי מסכות ובלי חוקים, באזורים האפורים של האינטימיות, במחויבות ואחריות שמקורן אינו בכפייה בורגנית אלא בבחירה אישית, אחרי הכול אנחנו יכולים לסמוך על טעמנו הטוב שלא ניפול לאנרכיה.</p>
			<p class="text">האירי היה מאוד מופתע לשמוע שהחלטתי להצטרף אליו לווינה, הרי לווינה אף פעם לא הייתי מוכנה לנסוע מסיבות משפחתיות, אז מה קרה פתאום? "לא קרה שום דבר מיוחד," רטנתי, "יש לי שם סופר שאני צריכה לפגוש." מה שנכון.</p>
			<p class="text">"אפשר להציע לך מסכה במבצע?"</p>
			<p class="text">דיילת יופי סרת חן אך מטופחת בהפרזה קוטעת את מחשבותי, ונוכח הריגוש עתיק היומין שמחוללות בי הקופסאות הקטנות, הפתייניות, תמציות לבנבנות של תקווה חסרת שחר, מתפוגג זכרו של האירי, ואני נלכדת ללא קרב אל בין מלתעותיה של דיילת מיומנת שזיהתה טרף קל. היא מלטפת כבהיסח הדעת את שערה הסורר המשוך לאחור באלימות, מרוסן בג'ל, ומסבירה לי שמצדה אני יכולה לקחת — בערמומיות, היא לא אומרת לקנות — רק חלק מהסדרה, אבל לדעתה זה חבל, חבל מאוד אפילו: אם בחורה ניצבת בשערי גן עדן, היא לא תעשה את המאמץ המזערי כדי להיכנס בעדם?</p>
			<p class="text">הריגוש פג ברגע התשלום, ואני יוצאת מהדיוטי פרי בלתי מנוחמת וחרדה משהייתי כשנכנסתי אליו. המחשבות, כאילו חיכו לי ביציאה, נטפלות אלי כילדים שננטשו על ידי אמם וכעת דורשים מנה כפולה מתשומת לבה, פניו החיוורות של האירי צצות כעננה מעל ראשי, שפתיו מתעקלות לכדי חיוך מרושע, "אולי גם להתחתן את רוצה, דרלינג."</p>
			<p class="text">בכריזה נשמעת הקריאה הראשונה לנוסעי אל־על לווינה. וינה. עד עכשיו הרחקתי אותה בהצלחה ממחשבותי. גם כשהאירי הביע את תמיהתו נוכח נסיעתי לעיר המוחרמת עד כה, לא חשתי אלא זעף קל, אבל דווקא עכשיו, כששמה של העיר נֶהגה באופן טבעי כל כך בקולו הצעיר של הכרוז, שב אלי הֶבהק החרדה הנושן ששמה מאז ומעולם הביא עלי, לפיתת מעיים בלתי רצונית כלנוכח אסון. אין כאן כלום, אני מיד גוערת בעצמי, גחמות בלתי רציונליות חובה להחניק שאחרת ניתן להן תוקף מעשי. בזמן שנותר לי עד שיידלדל התור לטיסה, אבַלה בחנות הספרים בין מגיני הוותיקים. לא אציץ כמובן בספרו של טיבי, הצלחתי להימנע מכך עד כה ואין סיבה שדווקא עכשיו, עם חופת המועקה התלויה מעל ראשי, אזמן לעצמי מוקש נוסף. אבל בעל כורחי נושאות אותי רגלי אל עבר כוננית הספרים החדשים. ערמה מפוארת של ספרו מתנוססת במרכזה, "הבלתי מסופקים" מאת טיבי וכסלר. לפני שגאוותי תסלק אותי מהמקום, אני חוטפת במהירות את העותק העליון מהערמה, מדפדפת בו כבגנֵבה ומתעכבת בסופו, "...השלג הגיע השנה לביקור מתמשך שלא היה כמותו, כאילו ירושלים נרדמה והתעוררה באירופה, ותכף אמרתי לעצמי שאין זמן מתאים מזה לבקר את מתַי, ילדי שלג שקמלו אל תוך מדבר. כשהגעתי לבית הקברות לא האמנתי למראה עיני. הוא נראה כמשכן מלאכים. השלג כיסה את הצמחייה, נערם על המצבות, קובר את השמות החרותים באבן, תזכורת אחרונה לכך שאי־פעם התקיימו המתים כבני העולם, שטיפחו את חייהם בכוונה רבה, ושלא באשמתם נגועים היו, כדרכם של החיים, הן ביוהרת שכחת המוות, והן בחרדה מפניו..." אני נועלת את הספר ומחזירה אותו אל הערמה, בתוך כך שוצף אותי נחשול געגוע מר, כגעגוע למת, כל הבטחות הסרק שהבטחנו זה לזו התבררו ככזב, מילים חגיגיות וריקות, שיח שיכורים הלומי תקווה. ערב אחד, חודשיים־שלושה אחרי שהכרנו, הלכנו למסעדה לחגוג את יום ההולדת שלו, וכעבור שני בקבוקי יין, כששנינו כבר נלאינו מלהתחכם, הוא עטף אותי במבטו הנוצץ והחם ואמר שיש לו הצעה בשבילי. הוא מוכן להיות המשפחה שלי אם בתמורה אהיה מוכנה להיות המשפחה שלו. "מה זה אומר?" שאלתי בחדווה, "זה לא אומר שום דבר מעשי," השיב בכובד ראש אוורירי, "רק שיישלח לאוויר המידע שאנחנו סוג של משפחה, אוהבת ונאמנה." מתוך הריגוש והאלכוהול גלשנו להתנשקות הראשונה והאחרונה שלנו, שאמנם היו בה גינונים של נשיקה אמיתית, אבל שנינו ידענו שהיא לא יותר מאקט טקסי של חתימת עסקה.</p>
			<p class="text">"קריאה אחרונה בהחלט לנוסעי אל־על לווינה," מבשר הכרוז, ואני ממהרת לדלפק, סופגת בהכנעה את מבטה המוכיח של הדיילת ויוצאת לדרך. הטיסה בלתי נסבלת, עצבי מתרפטים והולכים. המפגש הקצר עם טיבי לא רק שהעצים את המועקה, אלא שלאורו גם זכרו של האירי הולך ומתעכר, ובהתקף בושה התוקף אגואיסטים ברגע שמצטללת אנוכיותם, עולה בדעתי לראשונה, שכלל לא הבאתי בחשבון את העובדה שהוא נמצא ארבעה ימים לפני יציאת הצגה, ואין זמן פחות מתאים מלהעמיס עליו עניינים פרטיים, ועוד כאלה בעלי אופי תובעני כל כך. הייתי אמורה כבר לזכור שיציאת הצגה בתיאטרון היא הרת גורל יותר משיגור חללית מאוישת מנאס"א. לחינם נסעתי לווינה, יכולתי לחכות כמה ימים ולהצטרף אליו בפרנקפורט. איך לא חשבתי על זה. איך לא חשבתי. בפגישת מחזור מאוחרת בחוג לספרות התבקש כל אחד מאיתנו לספר דבר אופייני הזכור לו על חברו. "נעמי קלר," אמרה עלי מישהי, "היתה קודם עושה, ואחר כך גם לא חושבת."</p>
			<p class="text">שתי הבירות שאני שותה לא תורמות דבר מלבד צורך בסיגריה ובשירותים. האור האכזרי בתא מפיח עוד גל מרקיב של חוסר תקווה. עורי צפוד, צללים חשאיים התגנבו מתחת לעיני, ואפילו השיער הבלונדיני העשיר שלי, שכה חביב על האירי, נראה ברגע זה כשדה של חיטה נבולה. מה תביא לי הנסיעה המבוהלת הזאת מלבד התבזות. איזו דרגה של נואשות הביאה אותי להאמין שהדג הקר הזה יהפוך את עורו, ומה שחמור יותר, איך ייתכן שבגיל ארבעים ושבע לא הקמתי בתוכי עתודות שיילחמו בתחושות הנתעבות, ממאיסות החיים, שנטפלו אלי לאחרונה עם כל תירוץ קלוש. וזה לא שלא ניסיתי לעזור לעצמי. כשהבנתי בשלב מסוים שגרורות של מצב רוחי מתחילות להתפשט לעבודה — מפלטי היחיד — הלכתי לדבר עם פסיכולוג. כדי לקצר תהליכים, התעכבתי רק על העניינים הרלוונטיים הקשורים במשבר עם טיבי ובקשיים עם האירי, אבל למורת רוחי הוא שב וניסה לגרור אותי בעקשנות לעָבר, אל מה שהגדיר כ"מקורותיה של תחושת היתמות", שעושה לו רושם שפתאום התלקחה אצלי, אולי כיוון "שאף פעם לא עובדה כמו שצריך". הסברתי לו שלא מסיבות של הדחקה אלא מסיבות של נוחיות אני לא מעוניינת לדבר על משפחתי, לא על הורי שנטשו אותי בילדותי ומאז לא ראיתי אותם, ולא על סבתי המכוננת שגידלה אותי ומתה בצעירותי. הסברתי לו שהכאב ורתיעת הצער שמביאים עלי הזיכרונות, הטובים והרעים כאחד, הביאו אותי למסקנה שבגיל ארבעים ושבע, כשבמקרה הרע או הטוב רוב חיי כבר מאחורי, זכותי לעקוף מכשולים ולא להתעקש להינזק מהם. חיטוט בפצעים ישנים רק מייצר דלקת חדשה, ובגילי עדיף להשקיע את הכוחות המידלדלים בפרויקטים תכליתיים. מתוך בחירה חופשית, הבהרתי לו, אני מעדיפה לא לקרוא את המכתבים שלהם, לא להביט בתצלומים שלהם ולא לנסוע למקום הולדתם. זיכרונות הילדות הפכו אצלי במודע למאגר מים עומדים, מַעלי ירוקת, ומלבד חלומות לילה חתרניים המטלטלים לעתים מהקרקעית פיסות עדות מתעתעות באמינותן, ילדותי היא בשבילי כארץ אחרת שנתקיימה כממד ביוגרפי נטול ממשות. האנשים שפלשו אליה וכבשו חלקים ממנה, ואולי יכולים היו לספק לה תוקף, מתו כבר מזמן, איזו ישועה תצמח לי מזכרם. התעלמתי מהמבט הפטרוני שנעץ בי הפסיכולוג, והמשכתי, בפטרונות נגד, להסביר לו שלדעתי השאיפה לאחות את קרעי הילדות לטובת תמונה צלולה ואמיתית ממילא נידונה לכישלון, כיוון שהצורך האנושי להשביח קלקולים לא מאפשר ללכוד את הרגעים כפי שהיו. לכן כמו כל עבודת שחזור, גם שחזור הילדות הוא בנייה של יצירה חדשה שאין לסמוך על מהימנותה. ובכלל, סיכמתי, אופנת השורשים זוכה לטעמי להערכת יתר, והמינימום שאני יכולה לעשות נגדה הוא ליטול ממנה מרחק אירוני. הוא שתק על חשבוני שתיקה יקרה, ואני אמרתי בזעף שחבל שלא נשארתי בבית לדבר עם החתול, אילו היה לי. הוא חייך בעצב ואמר שאני כפי הנראה לא בשלה עדיין לטיפול, וכיוון שכרגע אני מחפשת לשמוע רק שורות תחתונות, הוא מוכן להגיד לי שלדעתו אני סובלת מבעיית סינכרוניזציה בין השכל לרגש, ואין דבר מסוכן יותר לאנשים אינטליגנטים ממודעות עצמית כוזבת. סירובי להתמודד עם העבר הוא הוכחה ברורה לכך. יצאתי ממנו בטריקת דלת ואמרתי לעצמי שכמו שחשבתי, עדיף שאקנה לעצמי משהו יפה ללבוש.</p>
			<p class="text">אז הנה לי. עֲברי הולך ומתקרב אלי. אנחנו מתבקשים להדק את חגורות המושב כי תוך דקות ספורות אנו עומדים לנחות בווינה, עיר הולדתה של סבתי, רות שטיין, אהובת לבי, גיבורת הספר הזה.</p>
		</div>
	


			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 49.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 16 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות