אשתו של הנוסע בזמן
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
הצטרפות למועדון ב-16 ש"ח, להצטרפות, הצטרפות לשנה | בכפוף לתקנון | בתוקף עד ה-11.11.2026
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
הצטרפות למועדון ב-15 ש"ח, להצטרפות, הצטרפות לשנה | בכפוף לתקנון | בתוקף עד ה-30.11.2025
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר
כשהנרי פוגש את קלייר לראשונה, הוא בן 28 והיא בת 20. בשבילו, היא זרה מוחלטת. בשבילה, הוא האדם שמלווה אותה מאז שהייתה בת שש – גבר שמופיע ונעלם מחייה בהפתעה, תמיד מבוגר או צעיר מכפי שהוא אמור להיות.
הנרי סובל מתסמונת גנטית נדירה ששומטת מתחתיו את הקרקע ומאלצת אותו לנוע קדימה ואחורה בזמן, בלי יכולת לשלוט ביעד או ברגע שבו ייעלם. קלייר, סטודנטית לאמנות, נאלצת להתרגל למציאות של היעדרות תמידית ולבנות את חייה סביב ההמתנה אליו.
אשתו של הנוסע בזמן הוא רומן ביכורים פנומנלי שהפך לתופעה תרבותית חובקת עולם ומכר מיליוני עותקים. אודרי ניפנגר טווה סיפור אהבה יוצא דופן שמתריס נגד חוקי הפיזיקה, ומעמתת את שני הכוחות החזקים ביותר בחיינו – הזמן והאהבה – ליצירת פנטזיה רומנטית סוחפת, שלא תוכלו להניח מהיד

תגיות: טוויסט בעלילה,מסעות בזמן,נוגע ללב,ספרים שהפכו לסרטים,רומנטיקה קורעת לב
שם: אשתו של הנוסע בזמן
מחבר/ת: אודרי ניפנגר
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
הוצאה לאור: כנרת
מק״ט: 011371865
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
קרא פרק ראשון
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<p id="_idParaDest-3" class="kot-perek">פגישה ראשונה, א'</p>
			<p class="perach"></p>
			<p class="taarich" lang="en-US" xml:lang="en-US">שבת, 26 באוקטובר 1991 (הנרי בן 28, קלייר בת 20)</p>
			<p class="text-no-hazacha"><span class="bold">קלייר:</span> הספרייה קרירה ומריחה כמו חומר לניקוי שטיחים, למרות שכל מה שאני רואה זה שיש. אני חותמת בספר האורחים: <span class="bold">קלייר אבשייר, 11:15, 26.10.91, אוספים נדירים</span>. מעולם לא הייתי בספריית ניוברי, ועכשיו כשעברתי את הכניסה האפלה והקודרת אני נרגשת. יש לי תחושה של בוקר חג המולד, והספרייה היא כמו קופסה גדולה מלאה ספרים נפלאים. האור במעלית קלוש, כמעט לא קיים. אני יוצאת ממנה בקומה השלישית וממלאת טופס לכרטיס קורא, ואז אני עולה לאוספים נדירים. עקבי המגפיים שלי מקישים על רצפת העץ. החדר שקט ומלא אנשים, מלא שולחנות כבדים מוצקים ועליהם ערמות ספרים מוקפות קוראים. אור של בוקר סתווי בשיקגו חודר דרך החלונות הגדולים. אני מתקרבת לדלפק ואוספת ערמה של פתקי הזמנה. אני כותבת עבודה לקורס ההיסטוריה של האמנות. נושא המחקר שלי הוא ההוצאה לאור של שירת צ'אוסר בדפוס קלמסקוט בלונדון בסוף המאה ה־19, אני מחפשת את הספר עצמו וממלאת פתק הזמנה עבורו. אבל אני רוצה לקרוא גם על יצירת נייר בבית הדפוס קלמסקוט. הקטלוג מבלבל. אני חוזרת לדלפק לבקש עזרה. בזמן שאני מסבירה לאישה מה אני מחפשת, היא מביטה מעבר לכתפי במישהו שעובר מאחורי. "אולי מר דטאמבל יוכל לעזור לך," היא אומרת. אני מסתובבת, מתכוננת להתחיל את ההסבר מחדש, ומוצאת את עצמי מול הנרי.</p>
			<p class="text">אין לי מילים. הנה הנרי, רגוע, לבוש, צעיר יותר משראיתי אותר אי־פעם. הנרי עובד בספריית ניוברי, עומד כאן מולי, בהווה. כאן ועכשיו. אני צוהלת. הנרי מביט בי בסבלנות, לא מבין אבל מנומס.</p>
			<p class="text">"אפשר לעזור במשהו?" הוא שואל.</p>
			<p class="text">"הנרי!" אני כמעט לא מצליחה לעצור את עצמי מלחבק אותו. ברור שהוא לא ראה אותי לפני כן בחייו.</p>
			<p class="text">"אנחנו מכירים? אני מצטער, אני לא..." הנרי מציץ סביב, מודאג שהקוראים או העובדים האחרים מסתכלים עלינו, מפשפש בזיכרונו ומבין שבדמות עתידי שלו פגש את הבחורה הקורנת מאושר הזו שעומדת לפניו. בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא מצץ את בהונותי באחו.</p>
			<p class="text">אני מנסה להסביר. "אני קלייר אבשייר. הכרתי אותך כשהייתי ילדה קטנה..." אני אבודה כי אני מאוהבת בגבר שעומד מולי ואין לו זיכרונות ממני בכלל. הכול יקרה בעתיד שלו. אני רוצה לצחוק מהמוזרות של הכול. אני מוצפת בשנים של היכרות עם הנרי, בעוד הוא מביט בי נבוך ומפוחד. הנרי לובש את מכנסי הדיג הישנים של אבי, בוחן אותי בסבלנות על לוחות כפל, פעלים בצרפתית, ערי הבירה של כל המדינות; הנרי צוחק מארוחת צהריים משונה שהבאתי לאחו בגיל שבע; הנרי לובש טוקסידו, פותח את כפתורי חולצתו ביד רועדת ביום הולדתי השמונה־עשר. כאן! עכשיו! "בוא תשתה איתי קפה, או ארוחת ערב או משהו..." הוא חייב להגיד כן, הנרי הזה שאוהב אותי בעבר ובעתיד חייב לאהוב אותי עכשיו, בהד של זמן אחר, לרווחתי העצומה הוא אומר כן. אנחנו קובעים להיפגש הערב במסעדה תאילנדית קרובה, מול מבטה הנדהם של האישה מאחורי הדלפק, ואני עוזבת, שוכחת מקלמסקוט וצ'אוסר ומרחפת במורד מדרגות השיש, דרך הלובי החוצה אל שמש אוקטובר של שיקגו, רצה דרך הפארק המלא כלבים קטנים וסנאים, נרגשת ושמחה.</p>
			<p class="text-no-hazacha"><span class="bold">הנרי:</span> זה יום רגיל באוקטובר, בהיר וצלול. אני בעבודה בחדר קטן חסר חלונות וממוזג בקומה הרביעית בניוברי, מקטלג אוסף של מסמכים מצהיבים שנתרם לאחרונה. המסמכים יפים, אבל הקטלוג משעמם, ואני משועמם ומרחם על עצמי. למעשה, אני מרגיש זקן, כמו שרק בן עשרים ושמונה יכול להרגיש אחרי שהוא נשאר ער חצי לילה ושתה וודקה יקרה מדי וניסה, ללא הצלחה, לזכות מחדש בחסדיה של אינגריד קרמייקל. בילינו את הערב כולו בריב, ועכשיו אני לא מצליח להיזכר על מה רבנו, הראש שלי פועם. אני זקוק לקפה. אני משאיר את המסמכים המצהיבים בבלגן מאורגן, וחוצה את המשרד דרך אולם הקריאה ודלפק העזרה. קולה של איזבל עוצר אותי במילים, "אולי מר דטאמבל יוכל לעזור לך," מילים שמשמעותן, "הנרי, יא תחמן, לאן אתה מנסה לחמוק?" ובחורה מדהימה ביופייה, ג'ינג'ית, גבוהה ורזה מסתובבת ומסתכלת עלי כאילו אני האליל הפרטי שלה. הבטן שלי מתהפכת. ברור שהיא מכירה אותי, ואני לא מכיר אותה. אלוהים יודע מה אמרתי, עשיתי או הבטחתי ליצור הקורן הזה, אז אני נאלץ לומר בלשון הספרנים המושלמת שלי, "אפשר לעזור במשהו?" הבחורה נושפת "הנרי!" באופן כזה שמשכנע אותי שבנקודה כלשהי בזמן קורה בינינו משהו ממש מדהים. זה הופך את המצב לגרוע יותר כי אני לא יודע עליה כלום, אפילו לא את שמה. אני אומר, "אנחנו מכירים?" ואיזבל נותנת בי מבט שאומר, איזה טמבל. אבל הבחורה אומרת, "אני קלייר אבשייר. הכרתי אותך כשהייתי ילדה קטנה, "ומזמינה אותי לארוחת ערב. אני מסכים, המום. היא זוהרת מולי, למרות שאני לא מגולח ובהנג אובר ופשוט לא במיטבי. אנחנו יוצאים לארוחת ערב ממש הערב, ב"מאהב התאי", וקלייר, אחרי שהבטיחה אותי לערב, מרחפת אל מחוץ לאולם הקריאה.</p>
			<p class="text">בזמן שאני עומד במעלית, מבולבל, אני מבין שאיזו פיסה מדהימה מהעתיד שלי, איזו זכייה מופלאה בלוטו, מצאה אותי איכשהו כאן בהווה, ואני מתחיל לצחוק. אני חוצה את הלובי, ובזמן שאני רץ במורד המדרגות לרחוב אני רואה את קלייר חוצה את כיכר וושינגטון, קופצת ושמחה, ואני קרוב לדמעות ולא יודע למה.</p>
			<p class="taarich" lang="en-US" xml:lang="en-US">מאוחר יותר באותו ערב:</p>
			<p class="text-no-hazacha"><span class="bold">הנרי:</span> בשש בערב אני רץ הביתה מהעבודה ומנסה להפוך את עצמי למושך. הבית בימים אלו הוא דירת סטודיו קטנטנה אבל יקרה בטירוף בצפון דירבורן; אני תמיד נתקל בקירות, בדלפקים וברהיטים מעצבנים. שלב ראשון: פותח שבעה־עשר מנעולים בכניסה לדירה, מטיל את עצמי לסלון־שהוא־גם־חדר־השינה שלי ומתחיל להתפשט. שלב שני: מקלחת ותגלחת. שלב שלישי: נועץ מבט חסר תקווה במעמקי ארון הבגדים שלי, ומבין בהדרגה שאין שום דבר ממש נקי, אני מגלה חולצה לבנה אחת בתיק של המכבסה. אני מחליט ללבוש חליפה שחורה, נעליים מהודרות ועניבה תכולה. שלב רביעי: לובש את כל הנ"ל ומבין שאני נראה כמו סוכן אף־בי־איי. שלב חמישי: מביט סביבי ומבין שהדירה בבלגן. אני מחליט לא להביא את קלייר לדירה שלי הלילה אפילו אם דבר כזה יתאפשר. שלב שישי: מציץ במראה ארוכה באמבטיה ורואה אדם חמור סבר עם עיניים פראיות, מטר שמונים ושתיים שנראה כמו אגון שילה בחולצה נקייה ובחליפה של מנהל בית לוויות. אני תוהה מה האישה הזאת ראתה אותי לובש, כי ברור שלא הגעתי מהעתיד שלי אל העבר שלה בבגדים שלי. היא אמרה שהיא היתה ילדה קטנה? מגוון שאלות חסרות מענה רצות במוחי. אני עוצר לרגע ונושם עמוק. או־קיי, אני לוקח את הארנק והמפתחות, ויוצא לדרך: נועל את שלושים ושבעה המנעולים, יורד במעלית הקטנה והרעועה, קונה ורדים לקלייר בחנות למטה, הולך את שני הבלוקים למסעדה בזמן שיא אבל עדיין מאחר בחמש דקות. קלייר כבר יושבת בתא וכשהיא מזהה אותי יש על פניה מבט של הקלה. היא מנופפת לי כאילו היא במצעד.</p>
			<p class="text">"שלום," אני אומר. קלייר לובשת שמלת קטיפה בצבע יין ועונדת פנינים. היא נראית כמו ציור של בוטיצ'לי: עיניים אפורות גדולות, אף ארוך, פה קטנטן ועדין כמו של גיישה. יש לה שיער ארוך אדמוני שמכסה את הכתפיים וגולש עד אמצע הגב. קלייר כל כך חיוורת שהיא נראית כמו בובת שעווה לאור הנר. אני מושיט לה את הוורדים: "בשבילך."</p>
			<p class="text">"תודה," אומרת קלייר, מרוצה עד אבסורד. היא מביטה בי ומבינה שאני נבוך מהתגובה שלה. "אף פעם לא נתת לי פרחים לפני זה."</p>
			<p class="text">אני מתיישב מולה, אני מוקסם. האישה הזאת <span class="bold">מכירה</span> אותי; זה לא סתם מכר מזדמן מנסיעה עתידית. המלצרית מופיעה ומושיטה לנו תפריטים.</p>
			<p class="text">"ספרי לי," אני דורש.</p>
			<p class="text">"מה?"</p>
			<p class="text">"הכול. כלומר, את מבינה למה אני לא מכיר אותך? אני נורא מצטער על כך ש..."</p>
			<p class="text">"אוי, לא, אתה לא צריך להצטער. כלומר, אני יודעת... למה זה." קלייר מנמיכה את קולה. "זה בגלל שבשבילך שום דבר מזה עדיין לא קרה, אבל בשבילי, טוב, אני מכירה אותך הרבה זמן."</p>
			<p class="text">"כמה זמן?"</p>
			<p class="text">"בערך ארבע־עשרה שנים. פגשתי אותך בפעם הראשונה כשהייתי בת שש."</p>
			<p class="text">"אלוהים. פגשת אותי לעתים תכופות? או רק כמה פעמים?"</p>
			<p class="text">"בפעם האחרונה שראיתי אותך, ביקשת ממני להביא את זה לארוחת ערב כשניפגש שוב," קלייר מראה לי יומן תכול של ילדים, "אז הנה," — היא מושיטה לי אותו — "אתה יכול לשמור את זה." אני פותח אותו במקום שמסומן בפיסת נייר עיתון. העמוד, ששני גורי קוקר־ספנייל מצוירים בפינה הימנית העליונה שלו, הוא רשימה של תאריכים. היא מתחילה ב־23 בספטמבר 1977 ומסתיימת אחרי שישה־עשר עמודים קטנים, תכולים, עם גורים מצוירים בפינה, ב־24 במאי 1989. אני סופר. יש 152 תאריכים, כתובים בקפדנות ובדיוק בעט כדורי כחול של בת שש.</p>
			<p class="text">"את עשית את הרשימה? כל התאריכים מדויקים?"</p>
			<p class="text">"למעשה, אתה הכתבת לי אותה. סיפרת לי לפני כמה שנים ששיננת בעל־פה את כל התאריכים ברשימה הזאת. אז אני לא יודעת איך בדיוק זה קיים; כלומר, זה נשמע מוזר, כמו אשליה אופטית או משהו. אבל הם מדויקים. השתמשתי בהם כדי לדעת מתי לרדת לאחו לפגוש אותך." המלצרית מופיעה שוב ואנחנו מזמינים: טום־קה־קאי לי וגאנג־מוסאמן לקלייר. מלצר מגיש תה ואני מוזג לשנינו.</p>
			<p class="text">"מה זה האחו?" אני כמעט קופץ מהתרגשות. אף פעם לא פגשתי מישהו מהעתיד שלי, בטח שלא יפהפייה מציור של בוטיצ'לי שנפגשה איתי 152 פעמים.</p>
			<p class="text">"האחו הוא חלק מהבית של ההורים שלי במישיגן. יש יער בצד אחד של השטח, והבית הוא בצד השני. פחות או יותר באמצע היער יש קרחת בקוטר של שלושה מטרים בערך ויש בה סלע גדול, ואם אתה בקרחת אף אחד בבית לא יכול לראות אותך. הייתי משחקת שם כי אהבתי לשחק לבדי וחשבתי שאף אחד לא יודע שאני שם. יום אחד כשהייתי בכיתה א' חזרתי הביתה מבית הספר והלכתי לקרחת והיית שם."</p>
			<p class="text">"עירום לגמרי וכנראה הקאתי."</p>
			<p class="text">"האמת היא שנראית די קר רוח. אני זוכרת שידעת איך קוראים לי, ואני זוכרת שנעלמת בצורה מרהיבה. בדיעבד, ברור שהיית שם לפני כן. אני חושבת שהפעם הראשונה בשבילך היתה ב־1981; אני הייתי בת עשר. חזרת ואמרת 'אלוהים אדירים' ונעצת בי מבטים. חוץ מזה, נראית די מבוהל מהעירום שלך, ואני כבר אז לקחתי כמובן מאליו שהגבר הזקן והעירום הזה מופיע כמו קסם מהעתיד ודורש בגדים." קלייר חייכה, "ואוכל.״ </p>
			<p class="text">"מה מצחיק?"</p>
			<p class="text">"הכנתי לך ארוחות די מוזרות במהלך השנים. סנדוויצ'ים של חמאת בוטנים ואנשובי. פאטה וסלק על קרקרים. אני חושבת שחלק מזה היה ניסיון לראות אם יש משהו שלא תאכל, וחלק מזה ניסיון להרשים אותך עם הדמיון הקולינרי שלי."</p>
			<p class="text">"בן כמה הייתי?"</p>
			<p class="text">"אני חושבת שהכי זקן שהיית היה ארבעים ומשהו. אני לא בטוחה בקשר להכי צעיר; אולי שלושים בערך? בן כמה אתה עכשיו?"</p>
			<p class="text">״עשרים ושמונה."</p>
			<p class="text">"אתה נראה לי מאוד צעיר עכשיו. בשנים האחרונות היית לרוב בשנות הארבעים המוקדמות שלך, ונראה היה שיש לך חיים לא קלים... קשה לומר. כשאתה ילד כל המבוגרים נראים גדולים וזקנים."</p>
			<p class="text">"אז מה עשינו? באחו? לפי הרשימה בילינו שם הרבה זמן."</p>
			<p class="text">קלייר מחייכת. "עשינו המון דברים. זה השתנה לפי הגיל שלי, ומזג האוויר. עזרת לי להכין שיעורי בית הרבה פעמים. שיחקנו משחקים. רוב הזמן רק דיברנו על כל מיני דברים. כשהייתי ממש צעירה חשבתי שאתה מלאך; שאלתי אותך הרבה שאלות על אלוהים. כשהייתי בגיל ההתבגרות ניסיתי לשכנע אותך לשכב איתי, אבל לא הסכמת, מה שהפך אותי להרבה יותר נחושה כמובן. אני חושבת שחשבת שאתה הולך לעוות אותי מינית, איכשהו. בדרכים מסוימות היית מאוד אבהי."</p>
			<p class="text">"אה. אלה כנראה חדשות טובות, למרות שאיכשהו כרגע אני לא ממש רוצה להצטייר כאבהי." העיניים שלנו נפגשות. שנינו מחייכים כאילו אנחנו קושרים קשר. "מה עם החורף? החורפים במישיגן די קיצוניים."</p>
			<p class="text">"נהגתי להבריח אותך למרתף שלנו; יש בבית מרתף עם הרבה חדרים, ואחד מהם הוא חדר אחסון שמתקן ההסקה הוא מעבר לקיר שלו. אנחנו קוראים לו חדר הקריאה, כי כל הספרים והמגזינים הישנים וחסרי השימוש מאוחסנים שם. יום אחד היית שם והיה מבול ואף אחד לא הלך לבית הספר או לעבודה וחשבתי שאני משתגעת כי היה קשה להביא לך אוכל מפני שלא היה הרבה אוכל בבית. אֶטָה היתה אמורה ללכת לסופרמרקט בדיוק כשהסופה התחילה. היית תקוע שם שלושה ימים עם המגזינים הישנים, וחיית על סרדינים ואטריות ראמן.״</p>
			<p class="text">"נשמע מלוח. אני אצפה לזה." הארוחה שלנו מגיעה. "למדת אי־פעם לבשל?"</p>
			<p class="text">"לא. אני לא חושבת שאני יכולה לטעון שאני יודעת לבשל. נֶל ואטה תמיד כעסו כשעשיתי משהו במטבח שלה חוץ מלקחת קולה מהמקרר, ומאז שעברתי לשיקגו אין לי אף אחד לבשל בשבילו, אז לא היה לי מה שידרבן אותי לעבוד על זה. לרוב אני עסוקה מדי בלימודים וכל זה, אז אני פשוט אוכלת כאן." קלייר לוקחת ביס מהקארי שלה. "זה ממש טוב." </p>
			<p class="text">"נל ואטה?"</p>
			<p class="text">"נל היא הטבחית שלנו." קלייר מחייכת. "נל היא כמו שילוב של הקורדון בלו ודטרויט; היא כמו שארתה פרנקלין היתה אם היא היתה מחליטה להיות שפית. אטה היא מנהלת משק הבית שלנו ודואגת לכול. היא באמת כמעט אימא שלנו; כלומר, אימא שלי היא... טוב, אטה תמיד שם, והיא גרמנייה וקפדנית, אבל היא מאוד מעודדת, ואימא שלי כאילו בעננים, אתה מבין?"</p>
			<p class="text">אני מהנהן, הפה שלי מלא מרק.</p>
			<p class="text">"אה, וישנו פיטר," מוסיפה קלייר. "פיטר הוא הגנן."</p>
			<p class="text">"וואו. למשפחה שלך יש משרתים. זה נשמע קצת מחוץ לליגה שלי. האם אי־פעם, אה, פגשתי מישהו מהמשפחה שלך?"</p>
			<p class="text">"פגשת את סבתא שלי מיגרם בדיוק לפני שהיא מתה. היא היתה היחידה שסיפרתי לה עליך. היא כבר היתה אז פחות או יותר עיוורת. היא ידעה שאנחנו נתחתן והיא רצתה לפגוש אותך."</p>
			<p class="text">אני מפסיק לאכול ומביט בקלייר. היא מביטה בי בחזרה, שלווה, מלאכית, רגועה לחלוטין. "אנחנו נתחתן?"</p>
			<p class="text">"אני מניחה שכן," היא עונה. "כבר שנים אתה מספר לי שבמקום שאתה בא ממנו אתה נשוי לי.״</p>
			<p class="text">יותר מדי, זה יותר מדי, אני עוצם את עיני ומכריח את עצמי לא לחשוב על שום דבר; הדבר האחרון שאני רוצה זה לאבד את האחיזה בכאן ובעכשיו.</p>
			<p class="text">"הנרי? הנרי, אתה בסדר?" אני מרגיש את קלייר מחליקה למושב שלידי. אני פוקח את עיני והיא מחזיקה את ידי חזק בשלה. אני מביט בידיה ורואה שאלה ידיים עובדות, מחוספסות וסדוקות. "הנרי, אני מצטערת, אני פשוט לא מצליחה להתרגל לזה. זה הפוך. כלומר, כל החיים שלי אתה היית זה שידע הכול, ומדי פעם אני שוכחת שזה שונה הלילה ושאולי אני צריכה להאט." היא מחייכת. "למעשה, הדבר הכמעט אחרון שאמרת לי לפני שעזבת אותי בפעם האחרונה היה, 'תרחמי עלי, קלייר.' אמרת את זה בקול המצטט שלך, ועכשיו כשאני חושבת על זה אני משערת שציטטת אותי." היא ממשיכה להחזיק את ידי. היא מביטה בי בלהט; באהבה. אני מרגיש כנוע לחלוטין.</p>
			<p class="text">"קלייר?"</p>
			<p class="text">"כן?"</p>
			<p class="text">"אנחנו יכולים לסגת? אנחנו יכולים להעמיד פנים שזאת פגישה ראשונה נורמלית בין שני אנשים נורמליים?"</p>
			<p class="text">"או־קיי," קלייר קמה וחוזרת לצד שלה על יד השולחן. היא מזדקפת ומנסה לא לחייך.</p>
			<p class="text">"המ, טוב. וואו, אה, קלייר, אה, ספרי לי על עצמך. תחביבים? חיות מחמד? נטיות מיניות יוצאות דופן?"</p>
			<p class="text">"תגלה בעצמך."</p>
			<p class="text">"כן, בואי נראה... באיזה אוניברסיטה את לומדת? מה את לומדת?״</p>
			<p class="text">"אני בבית הספר של המשכן לאמנות; למדתי פיסול, ובדיוק התחלתי ללמוד יצירת נייר."</p>
			<p class="text">"נהדר. איך העבודות שלך?"</p>
			<p class="text">לראשונה קלייר נראית לא נינוחה. "הן כאלו... גדולות, והן עוסקות ב... ציפורים." היא מביטה בשולחן, ואז לוגמת מהתה.</p>
			<p class="text">"ציפורים?״</p>
			<p class="text">"טוב, האמת היא שהן על, הממ, געגועים." היא עדיין לא מביטה בי, אז אני משנה נושא.</p>
			<p class="text">"ספרי לי עוד על המשפחה שלך."</p>
			<p class="text">"או־קיי," קלייר נרגעת, מחייכת. ‏ "ובכן... המשפחה שלי גרה במישיגן, ליד עיירה קטנה בשם סאות־הייבן, על האגם. הבית שלנו נמצא בשטח פרטי, למעשה מחוץ לעיירה, הוא היה שייך במקור להורים של אמי, סבא וסבתא מיגרם. הוא מת לפני שנולדתי, והיא חיה איתנו עד שמתה, כשהייתי בת שבע־עשרה. סבא שלי היה עורך דין וגם אבא שלי עורך דין; אבא שלי פגש את אימא שלי כשהוא בא לעבוד אצל סבא."</p>
			<p class="text">"אז הוא התחתן עם הבת של הבוס."</p>
			<p class="text">"כן, למעשה, לפעמים אני תוהה אם הוא לא התחתן בעצם עם הבית של הבוס. אימא שלי היא בת יחידה, והבית די מדהים; הוא מופיע בהרבה ספרים של אמנות וארכיטקטורה."</p>
			<p class="text">"יש לו שם? מי בנה אותו?"</p>
			<p class="text">"שמו בית עפרוני האחו, והוא נבנה ב־1896 על ידי פיטר וינס."</p>
			<p class="text">"וואו. ראיתי תמונות שלו. הוא נבנה עבור מישהו ממשפחת הנדרסון, נכון? ״</p>
			<p class="text">"כן. זאת היתה מתנת חתונה למרי הנדרסון ודיטר בסקומב. הם התגרשו שנתיים אחרי שעברו לבית ומכרו אותו."</p>
			<p class="text">"בית מפואר."</p>
			<p class="text">"המשפחה שלי מפוארת. הם גם מאוד מוזרים."</p>
			<p class="text">"אחים ואחיות?"</p>
			<p class="text">"מארק בן עשרים ושתיים ולומד משפטים בהרווארד. אלישיה בת שבע־עשרה ומסיימת תיכון. היא צ'לנית." אני מזהה חיבה לאחות ואדישות מסוימת לאח. "את לא כל כך אוהבת את אחיך?"</p>
			<p class="text">"מארק הוא בדיוק כמו אבא. שניהם אוהבים לנצח, להתווכח איתך עד שתיכנעי."</p>
			<p class="text">"את יודעת, תמיד קינאתי באנשים עם אחים ואחיות, גם אם הם לא אוהבים אותם כל כך."</p>
			<p class="text">"אתה ילד יחיד?"</p>
			<p class="text">"כן. חשבתי שאת יודעת עלי הכול?"</p>
			<p class="text">"האמת היא שאני יודעת הכול וכלום. אני יודעת איך אתה נראה בלי בגדים, אבל עד היום לא ידעתי מה שם המשפחה שלך. ידעתי שגרת בשיקגו, אבל אני לא יודעת כלום על המשפחה שלך, רק שאימא שלך מתה בתאונת דרכים כשהיית בן שש. אני יודעת שאתה יודע הרבה על אמנות ומדבר צרפתית וגרמנית שוטפת; לא היה לי מושג שהיית ספרן. לא איפשרת לי למצוא אותך בהווה; אמרת שזה פשוט יקרה כשזה אמור לקרות, והנה אנחנו."</p>
			<p class="text">"הנה אנחנו," אני מסכים. "טוב, המשפחה שלי לא מפוארת; הם מוזיקאים. אבא שלי הוא ריצ'ארד דטאמבל ואימא שלי היתה אנט לי רובינסון."</p>
			<p class="text">"אה — הזמרת!"</p>
			<p class="text">"כן. והוא כנר. הוא מנגן בתזמורת הסימפונית של שיקגו. אבל הוא אף פעם לא הצליח כמוה. זה חבל כי אבא שלי הוא כנר נהדר. אחרי שאימא מתה הוא דרך במקום." החשבון מגיע. אף אחד מאיתנו לא אכל הרבה, אבל לפחות אני לא מעוניין באוכל כרגע. קלייר מרימה את הארנק שלה ואני מנענע בראשי, אני משלם; אנחנו עוזבים את המסעדה ועומדים ברחוב קלארק בליל סתיו יפה. קלייר לובשת מעיל סרוג כחול וצעיף פרווה; שכחתי להביא מעיל, אז אני רועד.</p>
			<p class="text">"איפה אתה גר?" קלייר שואלת.</p>
			<p class="text">או־או. "אני גר שני בלוקים מפה, אבל המקום שלי קטנטן וממש מבולגן כרגע. את?"</p>
			<p class="text">"רוסקו וילג', על שדרת הוין. אבל יש לי שותפה."</p>
			<p class="text">"אם את באה אלי את צריכה לעצום את העיניים ולספור עד אלף. אולי יש לך שותפה חירשת ולא סקרנית?"</p>
			<p class="text">"אין סיכוי. אני אף פעם לא מביאה אף אחד; שאריס תסתער עליך ותתקע קיסמי במבוק תחת הציפורניים שלך עד שתספר הכול."</p>
			<p class="text">"תמיד רציתי שמישהי בשם שאריס תענה אותי, אבל אני מבין שאת לא חולקת איתי את טעמי. בואי לממלכתי." אנחנו הולכים צפונה על קלארק. אני נכנס לחנות משקאות וקונה בקבוק יין. כשאני חוזר קלייר תמהה.</p>
			<p class="text">"חשבתי שאתה לא אמור לשתות?"</p>
			<p class="text">"אני לא?"</p>
			<p class="text">"ד"ר קנדריק היה מאוד החלטי בעניין."</p>
			<p class="text">"מי הוא?" אנחנו הולכים לאט כי קלייר נועלת נעליים לא נוחות.</p>
			<p class="text">"הוא הרופא שלך; הוא מומחה גדול לליקוי זמן."</p>
			<p class="text">"תסבירי. "</p>
			<p class="text">"אני לא יודעת הרבה. ד"ר דייוויד קנדריק הוא דוקטור לגנטיקה מולקולרית שגילה — שיגלה למה אנשים הם לקויי זמן. זה גנטי; הוא יגלה את זה ב־2006." היא נאנחת, "אני מניחה שמוקדם מדי עכשיו. אמרת לי פעם שיהיו הרבה יותר אנשים עם ליקוי זמן בעוד עשר שנים מעכשיו."</p>
			<p class="text">"מעולם לא שמעתי על מישהו אחר שסובל מה... ליקוי הזה."</p>
			<p class="text">"אני משערת שגם אם תלך עכשיו לחפש את ד"ר קנדריק הוא לא יוכל לעזור לך. ואם הוא יוכל, לעולם לא היינו נפגשים."</p>
			<p class="text">"בואי לא נחשוב על זה," אנחנו בלובי. קלייר נכנסת לפני למעלית הקטנטנה. אני סוגר את הדלת ולוחץ אחת־עשרה. היא מריחה כמו מטלית ישנה, סבון, זיעה ופרווה. אני שואף שאיפה עמוקה. המעלית מגיעה למקומה בקומה שלי ואנחנו נחלצים ממנה והולכים במעשן הצר. אני מתפעל את חופן המפתחות שלי על כל 107 המנעולים ופותח חריץ בדלת. "המצב כאן החמיר מאוד במהלך הארוחה. איאלץ לכסות לך את העיניים." קלייר מצחקקת בעוד אני מניח את היין ומוריד את העניבה. אני מעביר אותה על עיניה וקושר חזק מאחורי ראשה. אני פותח את הדלת ומוליך אותה לתוך הדירה ומושיב אותה בכורסה. "או־קיי, תתחילי לספור."</p>
			<p class="text">קלייר סופרת. אני במירוץ של איסוף תחתונים וגרביים מהרצפה, כפיות וספלי קפה ממשטחים מאוזנים שונים וזריקתם לכיור. כשהיא אומרת "תשע מאות שישים ושבע", אני מסיר את העניבה מעיניה. הפכתי את הספה־מיטה לספה רגילה, ואני יושב עליה. "יין? מוזיקה? נרות?"</p>
			<p class="text">"כן, בבקשה."</p>
			<p class="text">אני קם ומדליק נרות. כשאני מסיים אני מכבה את האור והחדר רוקד בהרבה אורות קטנים והכול נראה טוב יותר. אני שם את הוורדים במים, מוצא את הפותח, שולף את פקק השעם ומוזג לשנינו כוס יי. אחרי רגע של מחשבה אני מנגן דיסק של אמי שרה לידר של שוברט ומנמיך את הווליום.</p>
			<p class="text">הדירה שלי היא בעצם ספה, כורסה, ובערך ארבעת אלפים ספרים.</p>
			<p class="text">"מקסים," אומרת קלייר, היא קמה ומושיבה את עצמה על הספה. אני מתיישב על ידה, עובר רגע נעים שבו אנחנו רק יושבים שם ומביטים זה בזה. אור הנר רועד על השיער של קלייר. היא מושיטה יד ונוגעת בלחיי. "כל כך טוב לראות אותך. הייתי בודדה."</p>
			<p class="text">אני מקרב אותה אלי. אנחנו מתנשקים. זאת נשיקה מאוד... תואמת, נשיקה שנולדה מהיכרות ארוכה, ואני תוהה מה בדיוק עשינו באחו ההוא של קלייר, אבל אני מדחיק את המחשבה הזאת. השפתיים שלנו נפרדות; בדרך כלל בנקודה הזאת אני שוקל איך להתגבר על מבצרים שונים של ביגוד, אבל במקום זאת אני נשען לאחור ונמתח על הספה, מביא את קלייר אלי במשיכה מתחת לזרועותיה; שמלת הקטיפה עושה אותה חלקלקה, והיא גולשת למרווח שבין הגוף שלי והמשענת של הספה כמו צלופח מקטיפה. היא מולי ואני נתמך במשענת הספה. אני מרגיש את גופה נלחץ כנגד שלי דרך הבד הדק. חלק ממני משתוקק לזנק עליה וללקק ולצלול, אבל אני מותש והמום.</p>
			<p class="text">"הנרי המסכן."</p>
			<p class="text">"למה 'הנרי המסכן'? אני מוכרע מאושר." וזה נכון.</p>
			<p class="text">"הפלתי עליך את כל ההפתעות האלה כמו סלעים." קלייר מעבירה רגל אחת מעלי כך שהיא יושבת בדיוק מעל הזי שלי. זה תופס את תשומת הלב שלי בצורה נפלאה.</p>
			<p class="text">"אל תזוזי," אני אומר.</p>
			<p class="text">"או־קיי, אני חושבת שהערב הזה מבדר ביותר. כלומר, ידע הוא כוח וכל זה. חוץ מזה, תמיד רציתי לדעת איפה אתה גר ומה אתה לובש ומה אתה עושה למחייתך."</p>
			<p class="text">"נחשפתי," אני אומר בצרפתית. אני מחליק את ידי תחת השמלה שלה ובמעלה ירכיה. היא לובשת גרבונים וביריות. בחורה כלבבי. "קלייר?"</p>
			<p class="text">"כן," היא עונה בצרפתית.</p>
			<p class="text">"נראה לי חבל לזלול הכול בפעם אחת. כלומר, קצת ציפייה לא תזיק." קלייר נבוכה. "אני מצטערת! אבל, אתה יודע, מבחינתי, אני ציפיתי שנים. וחוץ מזה, זאת לא עוגה... שאתה אוכל והיא נעלמת."</p>
			<p class="text">"לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.״</p>
			<p class="text">"זה המוטו שלי." היא מחייכת חיוך קטנטן ושוכב ומניעה את המותניים קדימה ואחורה פעמיים־שלוש. עכשיו יש לי זקפה גבוהה כמו רכבת הרים.</p>
			<p class="text">"את מצליחה להשיג את מה שאת רוצה, אה?"</p>
			<p class="text">"תמיד. אני נוראית. למרות שלרוב היית אטום לשיטות שלי. סבלתי המון תחת המשטר שלך של פעלים בצרפתית ודמקה."</p>
			<p class="text">"אני מניח שאני יכול להתנחם בעובדה שלעצמי העתידי יהיו לפחות כמה כלי נשק נגדך. את עושה את זה עם כל הבנים?"</p>
			<p class="text">קלייר נפגעת; קשה לי לומר עד כמה היא כנה. "לא הייתי חולמת לעשות את זה עם הבנים. איזה רעיונות רעים יש לך!" היא פותחת את כפתורי חולצתי. "אלוהים, אתה כל כך... צעיר." היא צובטת את הפטמות שלי, חזק. ציפייה בתחת שלי. הבנתי את המכניקה של השמלה שלה.</p>
			<p class="taarich" lang="en-US" xml:lang="en-US">למחרת בבוקר:</p>
			<p class="text-no-hazacha"><span class="bold">קלייר:</span> אני מתעוררת ואני לא יודעת איפה אני. תקרה לא מוכרת. קולות תנועה רחוקים. מדפים. כורסה כחולה עם שמלת הקטיפה שלי עליה ועניבה של גבר מוטלת מעל השמלה. ואז אני נזכרת. אני מסובבת את ראשי ורואה את הנרי. כל כך פשוט, כאילו עשיתי את זה כל חיי. הוא יש כמו מת, מעוות בתנוחה לא הגיונית כאילו נפלט על איזה חוף, יד אחת על עיניו כדי לחסום את הבוקר, השיער השחור הארוך שלו מפוזר על הכרית. כל כך פשוט. הנה אנחנו. כאן ועכשיו, סוף־סוף עכשיו. </p>
			<p class="text">אני יוצאת מהמיטה בזהירות. המיטה של הנרי היא גם הספה שלו. הקפיצים מצייצים כשאני נעמדת. אין הרבה רווח בין המיטה לבין מדפי הספרים, אז אני מתקדמת לאורכם עד שאני מגיעה למסדרון. חדר האמבטיה קטנטן. אני מרגישה כמו אליס בארץ הפלאות, ענקית, כי אני צריכה להושיט את היד שלי מחוץ לחלון כדי שאוכל להסתובב. הרדיאטור הקטן פולט חום ברעש. אני משתינה ושוטפת פנים וידיים. ואז אני שמה לב שיש שתי מברשות שיניים במתק החרסינה הקטן.</p>
			<p class="text">אני פותחת את ארון התרופות. סכיני גילוח, קצף גילוח, מי פה, כדורים נגד כאב ראש, אפטרשייב, קיסם, דאודורנט על המדף העליון. קרם ידיים, טמפונים, קופסת דיאפרגמה, דאודורנט, ליפסטיק, בקבוק מולטי־ויטמינים, קוטל זרעים במדף התחתון. הליפסטיק בצבע אדום כהה.</p>
			<p class="text">אני עומדת שם, מחזיקה את הליפסטיק. יש לי בחילה. אני תוהה איך היא נראית, מה שמה. אני תוהה כמה זמן הם יוצאים. מספיק זמן, אני מניחה. אני מחזירה את הליפסטיק, סוגרת את הארון. במראה אני רואה את עצמי, חיוורת, השיער מתעופף לכל הכיוונים. <span class="bold">טוב, מי שלא תהיי, אני כאן עכשיו. את אולי העבר של הנרי, אבל אני העתיד שלו</span>. אני מחייכת לעצמי. הבבואה שלי עושה לי פרצוף בחזרה. אני שואלת את חלוק האמבטיה הלבן של הנרי שתלוי מאחורי הדלת. מתחתיו על הוו יש חלוק משי כחול. בלי סיבה ברורה החלוק שלו עלי גורם לי להרגיש טוב יותר. </p>
			<p class="text">בסלון, הנרי עדיין ישן. אני לוקחת את השעון שלי מאדן החלון ורואה שרק 6:30. אני חסרת מנוחה מכדי לחזור למיטה. אני הולכת למטבחון ומחפשת קפה. כל הדלפקים והתנור מכוסים כלים, מגזינים וחומר קריאה אחר. יש אפילו גרב בכיור. אני מבינה שהנרי פשוט זרק הכול למטבח אתמול בלילה, לא משנה מה. תמיד חשבתי שהנרי היה מאוד מסודר. עכשיו מתחוור לי שהוא בררן בקשר למראה החיצוני שלו אבל מרושל בסתר מכל בחינה אחרת. אני מוצאת קפה במקרר, ומוצאת את המכונה ומפעילה אותה. בעודי מחכה לקפה, אני בודקת את מדפי הספרים של הנרי.</p>
			<p class="text">זה הנרי שאני מכירה. "קינות" ו"שירים וסונטות" של ג'ון דון. "ד"ר פאוסטוס" של כריסטופר מארלו. "ארוחה עירומה". א בראדסטריט, עמנואל קאנט. בארת, פוקו, דרידה. "שירים על תמימות וניסיון" של בלייק. "פו הדוב". "אליס בארץ הפלאות", הספר המוער. היידיגר. רילקה. טריסטרם שנדי. "מסע אל המוות בוויסקונסין". אריסטו. הבישופ ברקלי. אנדרו מארוול. "היפותרמיה, כוויות קור ופציעות קור אחרות".</p>
			<p class="text">המיטה חורקת ואני קופצת. הנרי יושב, מציץ בי באור הבוקר. הוא כל כך צעיר, כל כך לפני... הוא עדיין לא מכיר אותי, אני מפחדת פתאום שהוא שכח מי אני.</p>
			<p class="text">"נראה שקר לך," הוא אומר. "בואי בחזרה למיטה, קלייר."</p>
			<p class="text">"עשיתי קפה," אני מציעה.</p>
			<p class="text">"מממ, אני יכול להריח אותו. אבל קודם תבואי ותגידי בוקר טוב."</p>
			<p class="text">אני מטפסת למיטה עם החלוק שלו. הוא מחליק את היד שלו תחתיו ועוצר לרגע, ואני רואה שהאסימון נפל, והוא סוקר את חדר האמבטיה שלו בדמיונו ביחס אלי.</p>
			<p class="text">"זה מפריע לך?" הוא שואל.</p>
			<p class="text">אני מהססת.</p>
			<p class="text">"כן, זה מפריע לך. כמובן." הנרי מזדקף, וגם אני. הוא מפנה את ראשו אלי, מביט בי. "זה כמעט נגמר, בכל מקרה."</p>
			<p class="text">"כמעט?"</p>
			<p class="text">"עמדתי לגמור איתה. זה רק תזמון רע. או תזמון טוב. אני לא יודע." הוא מנסה לקרוא את הפנים שלי, מה הוא מחפש בהן? מחילה? זו לא אשמתו. איך היה יכול לדעת? "אנחנו מענים זה את זה הרבה זמן..." הוא מדבר מהר יותר ויותר ואז הוא עוצר. "את רוצה לדעת?"</p>
			<p class="text">"לא.״</p>
			<p class="text">"תודה." הנרי מעביר את ידיו על פניו. "אני מצטער. לא ידעתי שתבואי, אחרת הייתי מנקה קצת יותר. את החיים שלי, אני מתכוון, לא רק את הדירה." ליפסטיק מרוח תחת האוזן של הנרי, ואני מושיטה אצבע ומנגבת אותו. הוא לוקח את ידי ומחזיק אותה. "אני מאוד שונה? ממה שציפית?" הוא שואל בחשש.</p>
			<p class="text">"כן... אתה יותר..." <span class="bold">אנוכי</span>, אני חושבת, אבל אני אומרת, "...צעיר."</p>
			<p class="text">הוא שוקל את זה. "זה טוב או רע?״</p>
			<p class="text">"שונה," אני מלטפת בשתי ידי את כתפיו של הנרי ואת גבו, מעסה שרירים, חוקרת קפלים. "ראית את עצמך בשנות הארבעים?"</p>
			<p class="text">"כן. אני נראה כאילו הצרו אותי ועיוותו אותי."</p>
			<p class="text">"כן, אבל אתה פחות — כלומר אתה כאילו — יותר. כלומר, אתה מכיר אותי, אז..."</p>
			<p class="text">"אז את אומרת שכרגע אני קצת לא־יוצלח."</p>
			<p class="text">אני מנענעת את ראשי, למרות שזה בדיוק מה שאני מתכוונת. "פשוט היו לי כל כך הרבה חוויות, ואתה... אני לא רגילה להיות איתך כשאתה לא זוכר שום דבר ממה שקרה."</p>
			<p class="text">הנרי מדוכדך. "אני מצטער. אבל האדם שאת מכירה עדיין לא קיים. תהיי סבלנית, ובמוקדם או במאוחר הוא בטח יופיע. זה מה שאני יכול להציע לך, לא יותר."</p>
			<p class="text">"זה הוגן," אני אומרת. "אבל בינתיים..."</p>
			<p class="text">הוא פונה ועינינו נפגשות. "בינתיים?"</p>
			<p class="text">"אני רוצה..."</p>
			<p class="text">"את רוצה?"</p>
			<p class="text">אני מסמיקה. הנרי מחייך ודוחף אותי אחורה בעדינות על הכריות. "אתה יודע."</p>
			<p class="text">"אני לא יודע הרבה, אבל אני יכול לנחש דבר או שניים."</p>
			<p class="text">מאוחר יותר אנחנו מנמנמים בחמימות השמש החיוורת של אמצע אוקטובר, עור צמוד לעור והנרי אומר משהו לצווארי שאני לא קולטת.</p>
			<p class="text">"מה?"</p>
			<p class="text">"חשבתי; מאוד שלֵו כאן איתך. זה נחמד פשוט לשכב כאן ולדעת שהעתיד פחות או יותר מסודר.״</p>
			<p class="text">"הנרי?"</p>
			<p class="text">"הממ?"</p>
			<p class="text">"איך זה שאף פעם לא סיפרת לעצמך עלי?"</p>
			<p class="text">"אה. אני לא עושה דברים כאלה."</p>
			<p class="text">"איזה דברים?"</p>
			<p class="text">"אני בדרך כלל לא מספר לעצמי דברים שעוד לא קרו אלא אם כן זה משהו גדול, מסוכן, את יודעת? אני מנסה לחיות כמו אדם נורמלי, אני אפילו לא אוהב כשאני בסביבה, אז אני מנסה לא להפתיע את עצמי אלא אם כן אין ברירה.״</p>
			<p class="text">אני מהרהרת בזה זמן מה. "אני הייתי מספרת לעצמי הכול."</p>
			<p class="text">"לא, את לא. זה גורם הרבה צרות."</p>
			<p class="text">"תמיד ניסיתי לגרום לך לספר לי דברים." אני מתגלגלת ושוכבת על גבי והנרי משעין את ראשו על ידו ומביט בי מלמעלה. הפרצופים שלנו רחוקים כחמישה־עשר סנטימטר זה מזה. זה כל כך מוזר לדבר, כאילו כמו שתמיד דיברנו, אבל הקרבה הפיזית מקשה עלי להתרכז.</p>
			<p class="text">"סיפרתי לך דברים?" הוא שואל.</p>
			<p class="text">"לפעמים, כשהתחשק לך, או כשהיית חייב. </p>
			<p class="text">"מה למשל?"</p>
			<p class="text">"רואה? אתה רוצה לדעת, אבל אני לא מספרת."</p>
			<p class="text">הנרי צוחק. "מגיע לי, היי, אני רעב. בואי נלך לאכול ארוחת בוקר."</p>
			<p class="text">בחוץ צונן. מכוניות ורוכבי אופניים נוסעים לאורך רחוב דירבורן וזוגות מטיילים על המדרכות ואנחנו איתם, באור הבוקר, יד ביד, סוף־סוף יחד לעיני כולם. יש לי התייסרות קטנה של חרטה, כאילו איבדתי סוד, ואז גל של התרוממות רוח שוטף אותי: עכשיו הכול מתחיל. </p>
		</div>
	


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 49.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 49.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
טוויסט בעלילה מסעות בזמן נוגע ללב ספרים שהפכו לסרטים רומנטיקה קורעת לב
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 16 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
טוויסט בעלילה מסעות בזמן נוגע ללב ספרים שהפכו לסרטים רומנטיקה קורעת לב
ביקורות