ריצת אמוק

שטפן צוויג
נובלה פסיכולוגית מסעירה, שבמרכזה טירוף אהבה קטלני על רקע הווי החיים הקולוניאליים בהודו בתחילת המאה – ממיטב יצירתו של שטפן צווייג, אמן הסיפורת המודרנית הקלאסית.

תגיות: ספרי כיס,קולוניאליזם,קולוניאליזם,קלאסיקה עולמית,הודו,הודו,ספרות גרמנית,סופרים איקוניים,סופרים איקוניים,קלאסיקה,קלאסיקה,נובלות,נובלות
שם: ריצת אמוק
מחבר/ת: שטפן צוויג
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 011563483
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 74.00
קרא פרק ראשון
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<p class="firstsplit">בחודש מארס, בשנת 1912, אירעה בנִמלהּ של העיר נאפּוֹלי, בשעת פריקת משׂאה של אוניית קיטור גדולה שנועדה להפלגות ארוכות, תאונה מוזרה, שהעיתונים ייחדו לה כתבות ארוכות אבל מתובלות בפרטים דמיוניים. אף על פי שהייתי בין נוסעיה של "אוֹקייניָה" לא יכולתי, כמוני כשאר הנוסעים, להיות עד למקרה המשונה ההוא, שכן הדבר התרחש בלילה, כשהעמיסו את הפחם ופרקו את הסחורה ואנחנו ירדנו כולנו אל החוף, כדי לחמוק מן הרעש, והעברנו את הזמן בבתי־קפה או בתיאטראות. ועם זאת אני אישית סבור שהשערות מסוימות, שאז לא השמעתי אותן בפומבי, טומנות בחובן את פשרה האמיתי של ההתרחשות המסעירה ההיא, והשנים הרבות שעברו מאז מתירות לי, כמדומני, לנצל את האמון ששרר בשיחה אשר התנהלה ממש לפני אותה תקרית משונה.</p>
			<p class="firstspace">כשרציתי להזמין לי בסוכנות האוניות בקַלקוּטה מקום על סיפונה של "אוקייניָה", כדי לשוב בה לאירופה, משך הפקיד בכתפיו בצער. עדיין אין הוא יודע אם יוכל להבטיח לי תא באונייה, אמר. בעונה זו, זמן קצר לפני תחילת הגשמים, כל המקומות מוזמנים כבר מן הנמל באוסטרליה, עליו להמתין קודם לַמברק מסינגפור. למחרת הודיע לי, לשמחתי, שעדיין יש בידו להזמין לי מקום אחד, אם כי התא אינו נוח ביותר, מתחת לסיפון ובמרכזה של האונייה. כבר הייתי להוט לשוב הביתה ועל כן לא התלבטתי ארוכות וביקשתי שירשמו את המקום על שמי.</p>
			<p class="text">דברי הפקיד היו מדויקים. האונייה היתה מלאה עד אפס מקום והתא היה גרוע, פינה רבועה קטנה ודחוקה בקרבת המנוע, שהאור חדר אליה רק מבעד לשמשה העגולה, ששקיפותה נתעכרה. האוויר הסמיך, העומד ללא ניע, הדיף ריח של שמן וריקבון: אף לא לרגע לא היה אפשר לברוח מן המאוורר החשמלי, שהסתחרר בזמזום מעל לראש כעטלף פלדה אחוז טירוף. מלמטה נאנק וטירטר המנוע, כאילו היה נושא־פחמים שעולה בלי הרף, עלה והתנשף, באותו גרם־מדרגות שוב ושוב, ומלמעלה נשמעו כל העת הצעדים הנגררים הלוך ושוב על פני סיפון הטיילת. על כן, מיד לאחר שהנחתי את המזוודה בקבר המחניק, המדוּפּן קורות אפורות, נמלטתי לשוב אל הסיפון, ובעלותי מן המעמקים שתיתי כמשקה ענבר את הרוח המתקתקה הרכה שנשבה מן היבָּשה על פני הגלים.</p>
			<p class="text">ואולם גם על סיפון הטיילת שררו דוחק ואי־שקט: המקום המה ורחש אנשים שהתהלכו אנה ואנה ופיטפטו בלי הפוגות בעצבנות התזזיתית שעוררה בהם בטלנות כִּלאם. הצחקוקים הצייצניים של הנשים, השוטטוּת המעגלית חסרת המנוח במעבר הצר של הסיפון, שנחיל ההולכים התנחשל שם על פני הכיסאות באי־שקט להגני, באים ונפגשים שוב ושוב, הכאיבו לי באופן־מה. זה לא כבר ראיתי עולם חדש, בלעתי אל קרבי תמונות שרדפו זו את זו במהירות מסחררת, ורציתי להרהר בהן כעת, לפרקן, למיינן, לשחזרן ולצור צורה לגודש שנדחס בלהט אל המבט, אבל פה בשׂדֵרה הדחוסה לא היה רגע של מנוחה ושקט. שורותיו של ספר נמוגו מפני צלליהם החולפים של העוברים המפטפטים. בשום אופן לא היה אפשר להתבודד בסמטת השוטטוּת חסרת הצל הזאת של האונייה.</p>
			<p class="text">שלושה ימים השתדלתי, התבוננתי מתוך קבלת הדין באנשים ובים, אך הים עמד כל העת בעינו, כחול וריק, ורק עם שקיעת השמש נוצקו עליו פתאום בחטף כל צבעי הקשת. ואשר לאנשים, כעבור שלושה ימים זכרתי אותם בעל־פה, הכרתי כל פרצוף ופרצוף עד שהיה לי לזרא, צחוקן החד של הנשים לא הרגיז אותי עוד, ומריבותיהם הרועמות של שני קצינים הולנדים שגרו בשכנותי שוב לא הכעיסו אותי. וכך לא נשאר לי אלא לברוח, ואולם התא היה חם והביל, ובטרקלין ניגנו בלי הפוגות נערות אנגליות בפסנתר והשמיעו ואלסים מגומגמים. לבסוף הפכתי בהחלטיות את סדר הזמנים שלי על פיו, וצללתי לתאי כבר בשעות אחר־הצהריים, לאחר שהממתי את עצמי בכוסות בירה אחדות, כדי לישון עד לאחר ארוחת הערב ונשף הריקודים.</p>
			<p class="text">כשהתעוררתי, היה תאי הקטן, כמוהו כארון קבורה, חשוך כולו וטחוב. מאחר שכיביתי את המאוורר רָמַץ האוויר שמנוני ולח ברקותי. חושי היו מעורפלים כלשהו: ידיעת הזמן והמקום שבה אלי רק כעבור רגעים אחדים. בכל אופן, שעת חצות כבר עברה כנראה, שכן לא שמעתי לא צלילי מוסיקה וגם לא את הרגליים הנגררות באין מנוח. רק המנוע — לבו הפועם של הלווייתן — דחף, נאנק, את גופהּ המאַוושש של האונייה הלְאה, אל הלא־נראֶה.</p>
			<p class="text">גיששתי את דרכי מעלה, אל הסיפון. הוא היה ריק. וכשנשאתי את מבטי אל מעל למגדל הארובה האפוף אד ואל מעל לכלונסאות המתנוצצים באור תעתועים, חדר אל עיני בבת־אחת זוהר קסום. השמים זרחו. שחורים כנגד הכוכבים שזרעו על פניהם כתמים לבנים בערבוביה, ואף על פי כן: הם זרחו; דומה היה שווילון קטיפה מכסה שם על אור אדיר, כאילו אין הכוכבים המנצנצים אלא חרכים וסדקים, שאותו זוהר בל־יתואר מפציע וקורן בעדם. מעולם לא ראיתי את השמים כבלילה ההוא, זורחים ככה, כחוּלים כִּכחוֹלהּ הקשה של הפלדה ובכל זאת נוצצים, זולפים, הומים, מגירים אור ערפילי שהשתפך מהירח ומהכוכבים ונדמָה כבוער באופן־מה מאיזה פְּנים מסתורי. כל פאותיה של האונייה, צבועות בלכּה לבנה, הבהיקו בעוז באור הירח כנגד הים השחור הקטיפתי, והחבלים, הסְקָריוֹת, כל דבר צר, כל קווי־המתאר התמוססו בברק הגואה הזה: הפנסים שעל התרנים ומעליהם העין העגולה של קֵן הצופֶה נראו כתלויים בחלל ריק, ככוכבים ארציים צהובים בין אחיהם הזורחים בשמים.</p>
			<p class="text">אבל מעל לראשי ממש היתה קבועה קבוצת הכוכבים הקסומה צלב הדרום, מסומרת במסמרי יהלומים נוצצים אל הלא־נראה, כמרחפת, ולא היתה כל תנועה זולת תנועת האונייה, שברטט חרישי, חזהּ הנושם עולה ויורד, עולה ויורד, כשחיין ענקי, פילחה את הגלים האפלים. עמדתי והתבוננתי אל־על: הרגשתי כמי שעומד תחת מקלחת הממטירה מים חמים מלמעלה, אלא שהמטר היה של אור, אשר שטף בלובנו וגם בחמימותו את ידַי, את כתפַי, הִשקה ברוך את ראשי, ודומה כי אף חדר איכשהו אל תוכי, שכן כל מה שהיה עמום בי הואר פתאום. נשמתי כבן־חורין, טהור, ושטוף אושר חשתי את האוויר על שפתי כמשקה צלול, רך, מקציף, משכר קלות, אוויר רווי הבל פירות וניחוח איים רחוקים. עכשיו, ברגע זה, בפעם הראשונה מאז דרכו רגלי על קרשי הסיפון, אחז אותי החשק הקדוש לחלום, והחשק האחר, החושני ממנו, להתמסר בגופי כאישה אל הרוך הזה המקיף אותי. רציתי לשכב ולהתבונן מעלה, אל כתב החרטומים הלבן. אבל כיסאות־הנוח וכיסאות־הישיבה פונו, ובכל סיפון הטיילת לא מצאתי לי מקום למנוחה חולמנית.</p>
			<p class="text">על כן הוספתי לגשש את דרכי אט־אט אל קִדמת האונייה, מסונוור כליל מהאור הקורן אלי מן העצמים בעוצמה גוברת והולכת, כמדומה. אור הכוכבים העז הבוהק הזה, הלבן כסיד, כבר כמעט הכאיב לי, והשתוקקתי להתחבא במקום מוצל כלשהו, שׂרוע על מחצלת, לחוש את הזוהר לא עלי ממש, אלא רק מעלי, משתקף מן הדברים, כמו שרואים נוף מחדר מואפל. לבסוף, לאחר שמעדתי על החבלים וחלפתי על פני כַּנְנות הברזל, הגעתי אל השִדרית והבטתי מטה, וראיתי את החרטום נוגח את השְׁחור ומתיז אל־על רסיסים של אור ירח נמס משני צדי להבו. שוב ושוב עלה להב החרטום ושוב ושוב ירד אל תוך הגוש האפל הגואה, ואני חשתי את מלוא עֱנוּתו של כוח הטבע המנוצח ואת מלוא תענוגו של הכוח האנושי במשחק המנצנץ הזה. ובעודי מתבונן אבדה לי תחושת הזמן. האם שעה שלמה עמדתי שם כך או שמא רק דקות ספורות: בתנועתה מעלה־מטה ניענעה אותי עריסתה האדירה של האונייה אל מעבר לזמן. לא חשתי אלא שפשטה בי עייפות, שהיתה כתאוות בשרים. רציתי לישון, לחלום, ואף על פי כן לא להיפרד מהכֶּשף הזה, לא לרדת אל ארון הקבורה שלי. מבלי משים מיששה רגלי פקעת חבלים תחתי. התיישבתי, עיני עצומות, ובכל זאת לא חשֵכות לגמרי, שכן מעליהן, מעלי, זרם הזוהַר הכסוף. מלמטה חשתי את המיית המים, ומלמעלה, קולו לא־נשמע, את הזרם הלבן של העולם הזה. ואט־אט הציפה ההמיה הזאת את דמי. לא חשתי את גופי עוד, לא ידעתי עוד אם הנשימה נשימתי או שמא לִבהּ של האונייה הוא, הפועם במרחק. זרמתי, זרמתי לכל עבר בהמיה חסרת המנוח הזאת של עולם חצות הליל.</p>
			<p class="text">שיעול חרישי, יבש, על ידי ממש, החריד אותי מרבצי. הקצתי בבהלה מחולמנותי, שכבר היתה כמעט בשכרות. עיני, מסוּנוורות מן האור הלבן על שמורותיהן שהיו עצומות עד כה, נפקחו בגישוש: קרוב מאוד אלי, מולי, בצלה של דופן הסיפון, הבהיק משהו שנראָה כברק של משקפיים, ועכשיו נדלק זיק גדול, עגול, גחלת של מקטרת. נראֶה כי כשהתיישבתי, ולא הבטתי אלא מטה, אל הלהב המקציף של החרטום, ומעלה, אל צלב הדרום, לא הרגשתי בשכן הזה, שוודאי ישב כאן כל אותה העת בלי נוע. מבלי דעת, חושי עדיין מעורפלים, אמרתי בגרמנית: ״סליחה!״ — "בבקשה, אל נא..." השיב הקול בגרמנית מן החשכה.</p>
			<p class="text">לא אוכל לתאר כמה משונה ומבהילה היתה בשבילי הישיבה האילמת הזאת זה לצד זה בחשכה, סמוך לאדם שאין לראותו. בעל כורחי דימיתי לי שהאיש הזה נועץ בי את מבטו, בדיוק כשם שאני נועץ בו את מבטי שלי. ואולם האור שמעלינו — נחשול האור המרצד המלבין — היה כה חזק, שאיש מאתנו לא יכול לראות אלא את קווי דמותו של האחר בצל. רק את הנשימה נדמָה לי שאני שומע, ואת היניקה הקולנית מן המקטרת.</p>
			<p class="text">השתיקה היתה קשה מנשוא. בכל מאודי רציתי להסתלק משם, אבל סברתי שיהיה זה גס ופתאומי מדי מצדי. מתוך מבוכה הוצאתי לי סיגריה. הגפרור נדלק בלחישה ולהרף עין הבליח אור בחלל הצר. מאחורי זגוגיות של משקפיים נגלו לי פנים זרות שלא ראיתי על האונייה מעולם, לא בארוחה ולא בטיול, ואם מפני שהלהבה הפתאומית הכאיבה לעיניים או בגלל תעתוע, הן נראו מעוּותות להחריד, קודרות ושֵדיות. אבל לפני שיכולתי להבחין בפרטים שב ובלע החושך את תוויהן שהוארו בחטף ולא ראיתי אלא צללית, צלליתה של דמות אפלה שנלחצת אל האפלה, ומדי פעם בפעם את טבעת האש האדומה העגולה של המקטרת בחלל הריק. איש מאתנו לא דיבר, והשתיקה היתה מחניקה ומעיקה כאוויר הטרופי.</p>
			<p class="text">לבסוף לא יכולתי לשאת זאת עוד. קמתי ואמרתי בנימוס: "לילה טוב."</p>
			<p class="text">"לילה טוב," נשמעה התשובה מן החשכה, בקול צרוד וקשה, שכאילו החליד.</p>
			<p class="text">כשלתי לפנים במאמץ דרך החיבֵּל ועברתי על פני עמוד המנוף. ואז שמעתי צעדים מאחורי, נחפזים ולא בוטחים. זה היה האיש ההוא. שלא מרצוני נעמדתי. הוא לא ניגש עד אלי, מבעד לחושך חשתי שבאופן הילוכו יש שמץ של פחד, מועקה.</p>
			<p class="text">"סלח לי," אמר אז בחופזה, "אם אבקש ממך דבר־מה. יש לי... יש לי...״ — הוא גימגם ומרוב מבוכה לא יכול להמשיך מיד בדבריו — "יש לי סיבות השמורות עמי... סיבות אישיות ביותר, שגורמות לי להתבודד פה... מקרה עצוב... אני מתרחק מנוסעי האונייה... אינני מתכוון אליך... לא, לא... כל בקשתי היא... אודה לך מאוד אם לא תספר לאיש באונייה שראית אותי פה... אלה הן... סיבות אישיות, אפשר לומר, שמונעות אותי עכשיו מלהתערב בין הבריות... כן... לכן... זה יביך אותי אם תספר שמישהו בלילה פה... שאני..." דיבורו נקטע שוב. מיהרתי להפיג את מבוכתו בהבטיחי לו בלי כל שהיות שאמלא את מבוקשו. לחצנו איש את יד רעהו. לאחר מכן שבתי אל תאי, וישנתי שינה עכורה, טרופת מראות ומסוכסכת באופן מוזר.</p>
			<p class="text">עמדתי בדיבורי ולא סיפרתי לאיש מן הנוסעים על הפגישה המשונה, אף כי הפיתוי לא היה קטן כלל. שכן בלב ים כל דבר פעוט נהפך למאורע: מפרשׂ באופק, דולפין המזנק מן המים, פרשת אהבהבים שנתגלתה זה עתה, הלצה חטופה. אך בו בזמן עינתה אותי הסקרנות, ביקשתי לדעת יותר על הנוסע המוזר ההוא: בדקתי את רשימת הנוסעים וחיפשתי בה שֵם שיוכל להתאים לו, בחנתי את פני האנשים, לראות אם למי מהם יש אולי איזו קרבה אליו. כל היום כולו הייתי שרוי בקוצר־רוח עצבני, ולא ציפיתי בעצם אלא לערב, לראות אם אפגוש בו שנית. עניינים פסיכולוגיים מסתוריים יש להם עלי שליטה כמעט מדאיגה, הרצון העז לגלות קשרים בין הדברים מחלחל עד דמי, ואנשים מיוחדים עשויים, בעצם נוכחותם, להצית בי כמיהה להכירם שאינה נופלת הרבה מכמיהתה של אישה לבעלוּת. היום התארך והתפורר לריק בין אצבעותי. נשכבתי לישון בשעה מוקדמת, ידעתי שאתעורר בחצות, הדבר הזה יעירני.</p>
			<p class="text">ואכן כך היה. התעוררתי באותה השעה כבליל אמש. על לוח הרדיום של השעון התלכדו שני המחוגים לקַו מאיר אחד. עליתי חיש־מהר מן התא ההביל אל הלילה שהיה הביל אף יותר.</p>
			<p class="text">הכוכבים זהרו כאתמול ושפכו אור מעורפל על פני האונייה הרוטטת, ובמרום בער צלב הדרום. הכל היה כבליל אמש — באזורים הטרופיים הימים והלילות דומים זה לזה יותר מאשר במחוזותינו — רק בי לא היתה ההתערסלות הרכה, הגואה, החולמנית כבלילה הקודם. משהו משך אותי, בילבל את דעתי, וידעתי לאן אני נמשך: אל הכננת השחורה שבקדמת האונייה, לראות אם הוא שוב יושב שם, קפוא תחתיו, האיש המסתורי ההוא. מלמעלה נשמע צלצולו של פעמון האונייה. הצלצול דחף אותי הלאה. צעד אחר צעד, בעל כורחי ובכל זאת נמשך, הנחתי לרגלַי להובילני. עוד לא הספקתי להגיע אל מזוזת המדחף והנה הבליחה שם פתאום כמין עין אדומה: המקטרת. הוא ישב שם איפוא.</p>
			<p class="text">מבלי דעת נרתעתי לאחור ועמדתי מלכת. עוד רגע הייתי מסתלק. ואז נע שם משהו בחושך, קם, צעד שני צעדים, ופתאום שמעתי לפנַי ממש את קולו, אדיב ושפוף.</p>
			<p class="text">"סלח לי," אמר, "אני משער שרצית לשבת שוב במקומך, ונדמה לי שנסוגת כשראית אותי. אנא, שב לך כרצונך, מיד אלך."</p>
			<p class="text">אני מצדי מיהרתי לומר לו שלא יסתלק חלילה, נסוגתי רק מפני שלא רציתי להפריע לו. "אינך מפריע לי כלל," אמר במרירות מסוימת, "להפך, אני שמח שאינני לבדי פעם אחת. זה עשרה ימים שלא הוצאתי מילה מפי... שנים, בעצם... ולכן זה קשה כל־כך, אולי דווקא מפני שכבר נחנקים מזה, מזה שבולעים הכל... אינני יכול עוד לשבת בתא... בַּ... בקבר הזה... אינני יכול עוד... אבל גם את האנשים אינני סובל, כי הם צוחקים כל היום... אינני יכול לשאת זאת עכשיו... אני שומע אותם עד תאי ואני פוקק את האוזניים... אמנם, אינך יודע כמובן ש... אכן, אינך יודע, וחוץ מזה, מה זה נוגע לזרים..."</p>
			<p class="text">שוב נקטע דיבורו. ואז אמר בפתאומיות רבה ובחיפזון גדול: "אבל אינני רוצה להטרידך... סלח לי על הפטפטנות שלי."</p>
			<p class="text">הוא קד קידה וביקש להסתלק. אבל אני מחיתי בתוקף: "אינך מפריע לי, כלל וכלל לא. גם אני שמח להחליף פה כמה מילים שקטות... תרצה סיגריה?"</p>
			<p class="text">הוא לקח. הדלקתי לו אותה. שוב הבליחו הפנים וניתקו מדופן הסיפון השחורה, אבל הפעם נפנו אלי במלואן: העיניים שמאחורי זגוגיות המשקפיים חקרו את פני, בתאווה ובכוח עצום. חלחלה עברה בי. חשתי שהאיש הזה רוצה לדבר, אנוס לדבר. וידעתי שעלי לשתוק כדי לעזור לו.</p>
			<p class="text">ישבנו שוב. היה לו שם עוד כיסא אחד, והוא הציע לי אותו. הסיגריות שלנו ניצנצו, ולפי ריטוטה חסר המנוח של טבעת האור של הסיגריה שלו בחושך ידעתי שידו רועדת. אבל אני שתקתי, והוא שתק. ואז שאל פתאום קולו חרש: "אתה עייף מאוד?"</p>
			<p class="text">"לא, כלל וכלל לא."</p>
			<p class="text">הקול מן החשכה היסס שוב. "הייתי רוצה לשאול אותך משהו... כלומר, אני רוצה לספר לך דבר־מה. אני יודע, אני יודע היטב, כמה זה אווילי מצדי לפנות לאדם הראשון שנקרה לי; אבל... אבל אני... אני נתון במצב נפשי איום ונורא... הגעתי למצב שבו אני מוכרח, יהיה אשר יהיה, לדבר עם מישהו... אם לא, אני אבוד... אני מניח שתצליח להבין את זה, אם אני.... כן, אם פשוט אספר לך... אני יודע שלא תוכל לעזור לי... אבל איכשהו, אני חולה מהשתיקה הזאת... ואדם חולה תמיד נראה לזולתו מגוחך..."</p>
			<p class="text">נכנסתי לתוך דבריו וביקשתי ממנו שלא יענה את עצמו ככה. אדרבה, שיספר לי... אינני יכול להבטיח לו דבר, כמובן, אבל אדם הלוא חייב להציע את עזרתו. כשרואים מישהו במצוקה, הלוא מובן מאליו שחובה לעזור לו...</p>
			<p class="text">"חובה... להציע עזרה... חובה לנסות... אם כך, גם אתה, גם אתה סבור שחובתו של אדם... חובתו להציע את עזרתו."</p>
			<p class="text">שלוש פעמים חזר על המשפט. התחלחלתי מן החזרה הזאת, החדגונית והעיקשת. האם הוא מטורף, האיש הזה, האם הוא שיכור?</p>
			<p class="text">אבל הלה, כאילו הבעתי את השערתי בקול רם, אמר פתאום בנימה שונה בתכלית: "אתה בוודאי חושב אותי למטורף או לשיכור. לא, אינני מטורף ולא שיכור — עדיין לא. אלא שהמילה שאמרת דיברה אל לבי בצורה משונה כל־כך... משונה כל־כך, כי זה הדבר שמענה אותי עכשיו, דבר זה עצמו, האם חובתו של אדם... חובתו..."</p>
			<p class="text">הוא שוב החל לגמגם. לבסוף השתתק לרגע ופתח בשטף חדש.</p>
			<p class="text">"העניין הוא שאני רופא. ולרופאים מזדמנים מקרים כאלה לעתים קרובות, מקרים גורליים... גבוליים, נאמר, שלגביהם אין לדעת אם מחובתו של הרופא... שהרי אין כאן רק חובה אחת ויחידה, החובה כלפי הזולת, אלא יש גם החובה כלפי עצמך, וכלפי המדינה, וכלפי המדע... צריך לעזור, כמובן, לשם כך אתה רופא... אבל הכללים האלה אינם אלא להלכה... עד כמה צריך לעזור?.. אנה אתה, איש זר, ואני זר לך, ואני מבקש ממך לא לגלות שראית אותי... יפה, אתה שותק, אתה ממלא את החובה הזאת... אני מבקש ממך שתשוחח אתי, מפני שהשתיקה הורגת אותי... אתה מוכן להקשיב לי... יפה... אבל הרי אלה דברים שקל לעשותם... ומה אילו ביקשתי ממך לאחוז בי ולהשליך אותי מהסיפון... כאן מקיץ הקץ על הרצון הטוב, על הנכונות לעזור. היכנשהו זה נגמר... במקום שממנו והלאה יש לך עניין עם חייך שלך, עם האחריות האישית שלך... הרי במקום כלשהו זה מוכרח להיגמר... במקום כלשהו רגש החובה חייב לחדול... ואולי אצל רופא דווקא אסור לו לחדול? האם עליו להיות גואל, עוזר לכל, רק משום שקיבל דיפלומה עם מילים לטיניות, האם באמת מוטל עליו להרוס את חייו ולהקריב את דמו אם מישהי... מישהו פונה אליו ומבקש שיהיה אצילי, נכון לעזור, טוֹב לב? כן, היכנשהו החובה מסתיימת... במקום שאינך מסוגל עוד, דווקא שם..."</p>
			<p class="text">הוא השתתק שוב וננער.</p>
			<p class="text">"סלח לי... מיד אני מדבר בהתרגשות שכזאת... אבל אינני שיכור... עדיין לא... גם זה קורה לי עכשיו לעתים קרובות, בבדידות הזוועתית הזאת, אני מודה ומתוודה... תאר לך, כמעט שבע שנים חייתי אך ורק בין ילידים וחיות... ואז אתה שוכח איך לדבר באיפוק. וכשאתה פותח את הלב מיד הכל גולש ונשפך... אבל חכה רגע, תן לי להיזכר... כן, נזכרתי... רציתי לשאול אותך, להציג לפניך מקרה מסוים ולשמוע את דעתך, האם חייבים לעזור במקרה כזה... לעזור כמלאך משמים ממש, האם צריך... דרך אגב, אני חושש שזה יהיה ארוך. אתה באמת לא עייף?"</p>
			<p class="text">"לא, כלל וכלל לא."</p>
			<p class="text">"אני... אני מודה לך... האם תואיל להתכבד?"</p>
			<p class="text">הוא שלח את ידו לאחוריו, מגשש בחושך. משהו נתקל זה בזה בצלצול, שניים, שלושה, על כל פנים כמה בקבוקים שהעמיד על ידו. הוא הציע לי כוסית ויסקי, אני טעמתי כזית ואילו הוא הריק את כוסיתו בלגימה אחת. לרגע עמדה בינינו שתיקה. ואז צילצל הפעמון: שתים־עשרה וחצי.</p>
			<p class="firstspace">"ובכן... אני רוצה לתאר לך מקרה. נניח שרופא ב... בעיירה קטנה... או בעצם, בכפר... רופא ש... רופא ש..." שוב נתקעו המילים בגרונו. ואז הסיט באחת את כיסאו לעברי.</p>
			<p class="text">"ככה אי־אפשר. עלי לספר לך הכל ישר ולעניין, מהתחלה, אחרת לא תבין... אי־אפשר לגולל זאת בתור דוגמה, בתור עניין מופשט... עלי לספר לך את המקרה שלי. אין כאן מקום לבושה, להסתרה... הרי גם לפַני האנשים מתפשטים עירומים, מראים לי את האֶקזמה שלהם, את השתן, את ההפרשות שלהם... אם אדם רוצה שיעזרו לו אסור לו לפטפט סתם ואסור לו להסתיר שום דבר... ובכן, לא אספר לך על מקרה של רופא מסיפור אגדה... אני מתפשט עירום ואומר: אני... אני שכחתי בושה מהי בבדידות המטונפת הזאת, בארץ המקוללת ההיא, שקורעת לך את הנפש ומוצצת את לְשַד חלציך."</p>
			<p class="text">כנראה עשיתי איזו תנועה, שכן הוא השתתק.</p>
			<p class="text">"אה, אתה מוחה... אני מבין, הודו הלהיבה אותך, המקדשים, הדקלים, כל הרומנטיקה של מסע בן חודשיים. כן, ככה הם מהלכים קסם, האזורים הטרופיים, כשחולפים על פניהם ברכבת, במכונית או בריקשה: גם הרגשתי שלי לא היתה שונה מזו כשהגעתי לשם לראשונה, לפני שבע שנים.. מה לא חלמתי לעשות: רציתי ללמוד את השפה ולקרוא את הספרים הקדושים בלשון המקור העתיק, לחקור את המחלות, לעבוד כמדען, לגלות את נבכי נפשם של הילידים — הרי כך קוראים להם בארצות אירופה — להיות מיסיונר של האנושיות והציוויליזציה. כל מי שבאים חולמים אותו החלום. אבל בחממה הלא־נראית הזאת הכוחות אוזלים, הקדחת — שתחלה בה גם אם תזלול כינין עוד ועוד — הקדחת תוקפת אותך עד לשד עצמותיך, אתה נחלש, מתרפה, מתרכך, נהפך למדוזה. כאירופאי, אתה מתנתק איכשהו מישותך האמיתית כשאתה עוקר מן הערים הגדולות ובא למרפאה ארורה בין ביצות. במוקדם או במאוחר כל אחד יורד מהפסים, האחד שותה, האחר מעשן אופיום, ויש מי שמכים ונהיים חיות־טרף — אין איש שלא נכנס בו איזה שיגעון קטן. מתגעגעים לאירופה, חולמים לשוב וללכת יום אחד ברחוב של אספלט, לשבת בחדר מואר בנוי אבן בין אנשים לבנים, שנה אחר שנה חולמים על כך, ואז, כשמגיע הזמן שאפשר לצאת לחופשה, כבר עצלים מכדי לקום וללכת. אתה יודע ששם, באירופה, שכחו אותך, אתה זר, צדפה בים הזה, שכל אחד דורך עליה. ואתה נשאר איפוא, מבוֹסֵס ונרקב ביערות החמים והרטובים האלה. ארור היום שמכרתי בו את עצמי לחור המטונף הזה...</p>
			<p class="text">אמנם, יש לציין שלא לגמרי מרצוני עשיתי זאת. למדתי בגרמניה, נעשיתי רופא כדת וכדין, ואפילו רופא טוב, והיתה לי משרה בבית־החולים של לייפציג; בכרך נשכח של עלון רפואי היכנשהו הקימו רעש גדול סביב איזו זריקה חדשה שהזרקתי בפעם הראשונה. ואז היה סיפור עם איזו אישה, מישהי שהכרתי בבית־החולים: היא שיגעה את אהובה עד כדי כך שהוא ירה בה באקדח ופצע אותה, ולא חלף זמן רב וגם אני השתגעתי כמוהו. היתה לה מין התנהגות גאוותנית וקרירה, שהוציאה אותי מדעתי — מאז ומעולם שבו אותי בקלות נשים שתלטניות וחצופות — אבל האישה ההיא כופפה אותי עד שנשברו עצמותי. עשיתי כל מה שרצתה, למענה — ובכן, למה שלא אגיד זאת, כבר עברו מאז שמונה שנים — למענה מעלתי בכספי בית־החולים, וכשהתפוצצה הפרשה החל מחול־שדים. אחד מדודי אמנם כיסה את הנזק, אבל הקריירה שלי היתה מחוסלת. ואז הגיעה לאוזני השמועה שהממשלה ההולנדית מחפשת רופאים לעבודה במושבות, ושהיא מציעה מקדמה. ובכן, חשבתי לי שהעניין בוודאי מכובד אם מציעים בעבורו מקדמה. ידעתי שבמטעי הקדחת האלה המצבות צומחות פי שלושה מהר יותר מבמקומותינו, אבל כשאתה צעיר נדמה לך שהקדחת והמוות נטפלים תמיד לאחרים, לא אליך. וגם לא היתה לי ברֵרה רבה. נסעתי לרוֹטרדם, התחייבתי לעשר שנות עבודה, קיבלתי צרור שטרות נאה למדי, שאת מחציתם שלחתי הביתה לדודי, ואת המחצית האחרת הוציאה מידי מישהי שם, ברובע הנמל, שהצליחה לסחוט ממני כל דבר רק משום שדמתה כל־כך לחתולה הארורה ההיא. אחר־כך, בלי כסף, בלי שעון ובלי אשליות הפלגתי מחופי אירופה, ולא הייתי עצוב במיוחד כשיצאנו מהנמל. ואז ישבתי על הסיפון כמוך, כמו כולם, וראיתי את צלב הדרום ואת הדקלים, והתמוגגתי: הה, יערות, בדידות, שקט, חלמתי! ואכן — בדידות קיבלתי די והותר. לא הציבו אותי בבָּטַבְיה או בסוּרַבָּיה, במקום שיש בו אנשים, מועדונים, גולף, ספרים ועיתונים, אלא באחת מן המרפאות האזוריות — השם הרי לא יוסיף כאן כלום — במרחק של יומיים נסיעה מן העיר הקרובה ביותר. כמה פקידים משעממים ויבשים וכמה בני נישואי־תערובת: זו היתה כל החֶברה שלי, וחוץ מזה, ככל שהעין מגעת רק יערות, מטעים, בתה צפופה וביצות.</p>
			<p class="text">בתחילה עוד היה המצב נסבל. ערכתי כל מיני מחקרים; פעם אחת, כשסגן הנציב התהפך עם רכבו בסיור הביקורת שלו וריסק את רגלו, ניתחתי אותו בלי עזרה, מעשה שדובר בו רבות; אספתי מהילידים רעלים וכלי נשק, עסקתי באלף דברים קטנים כדי לשמור על ערנותי. אבל כל זה היה אפשרי רק כל עוד פעל בי הכוח מאירופה, אחר־כך הלכתי והתייבשתי. האירופאים המעטים שיעממו אותי, ניתקתי את הקשרים אתם, שתיתי ושקעתי בחלומותי. הרי נותרו לי אז רק עוד שנתיים, שלאחריהן עמדתי להיות אדם חופשי המקבל קצבה, יכולתי לשוב לאירופה, להתחיל שוב חיים חדשים. בעצם, לא עשיתי עוד דבר, רק חיכיתי, ישבתי בשקט וחיכיתי. וככה הייתי יושב עד היום, לולא היא... לולא קרה הדבר הזה."</p>
			<p class="firstspace">הקול בחושך השתתק. גם המקטרת לא הגחילה עוד. היה שקט כל־כך שבבת־אחת שמעתי שוב את המים הנשברים אל החרטום ומעלים קצף ואת פעימות לבו הרחוקות, העמומות של המנוע. בחפץ לב הייתי מדליק לי סיגריה, אלא שחששתי מההבזק הבוהק של הגפרור ומתגובת פניו. שתיקתו התארכה והלכה. לא ידעתי אם כילה את דבריו, אם מתנמנם הוא או שמא ישֵן — כה מתה היתה שתיקתו.</p>
			<p class="text">והנה צילצל פעמון האונייה צלצול פסקני וחזק: השעה אחת. הוא הזדקף בבהלה; שוב שמעתי את צליל נקישתה של הכוסית. כנראה גיששה היד את דרכה אל הוויסקי. לגימה ביעבעה חרש — ואז שב הקול לדבר פתאום, אך כעת דימיתי לשמוע בו מתיחות רבה יותר, סערת רגשות מוגברת.</p>
			<p class="text">"ובכן כן... חכה רגע... ובכן כן, ככה זה היה. אני יושב לי שם למעלה ברשת הארורה שלי, כעכביש בקוריו, יושב בלי נוע כבר חודשים רבים. זה היה בדיוק לאחר עונת הגשמים, שבועות על שבועות הצליף הגשם על הגג, איש לא בא, שום אירופאי, יום־יום ישבתי לי בבית עם הנשים הצהובות שלי ועם הוויסקי, ידידי הטוב. הייתי ממש down בימים ההם, ממש חולה־אירופה; כשקראתי באיזה רומן על רחובות מוארים ונשים לבנות החלו האצבעות לרעוד לי. לא אוכל לתאר לך בשלמות את המצב שהייתי נתון בו, זו מין מחלה טרופית, מין כמיהה נוראה, קודחת, ואף על פי כן חסרת אונים, שאוחזת אותך לפעמים. ככה ישבתי אז, רכון על אטלס, כמדומני, וחלמתי לי חלומות על מסעות. והנה דופקים בהתרגשות על הדלת, ובחוץ עומדים ה׳בּוֹי׳ ואחת מהנשים, ועיני שניהם פעורות בתדהמה. הם עושים תנועות נמרצות: הגיעה לכאן איזו גברת, ליידי, אישה לבנה.</p>
			<p class="text">אני מזנק ממקומי. לא שמעתי כרכרה מתקרבת, לא מכונית. אישה לבנה כאן, במקום הפראי הזה?</p>
			<p class="text">אני רוצה לרדת למטה, לרוץ במדרגות, אבל ברגע האחרון אני מתאפק. מבט אל הראי, אני נחפז לשפר מעט את מראי. אני עצבני, חסר שקט, ולבי מנבא לי רעות משום־מה, שכן אינני מכיר איש בעולם שיבוא אלי לביקור רֵעים. לבסוף אני יורד במדרגות.</p>
			<p class="text">הגברת ממתינה בפרוזדור וחשה לקראתי. צעיף מסע עבה מכסה את פניה. אני רוצה לברכה לשלום אבל היא ממהרת ומקדימה אותי. ׳שלום, דוקטור,׳ היא אומרת ברהיטות באנגלית (ברהיטות קלילה מדי, כאילו שיננה את דבריה מראש). ׳סלח לי שאני מפתיעה אותך. אבל עברנו במרפאה כרגע, המכונית שלנו עומדת שם׳ — למה היא לא נוסעת עד לפני הבית, מבזיקה בראשי המחשבה — ׳ואז נזכרתי שאתה גר פה. שמעתי עליך כל־כך הרבה, הלא אצל סגן הנציב חוללת פלאים ממש, הרגל שלו allright, בסדר גמור, הוא משחק גולף כמו ששיחק קודם. כן, כן, כולם עוד מדברים על זה אצלנו למטה, וכולנו היינו מוכנים לוותר על הסֶרג׳ן הרגזני שלנו וגם על שני האחרים, אם רק תבוא אלינו. ובכלל, למה אף פעם לא רואים אותך למטה, הלא אתה חי לך כמו חכם־יוגה...׳</p>
			<p class="text">וככה היא ממשיכה לפטפט, מהר, עוד יותר מהר, ולא נותנת לי להוציא מילה. יש דבר־מה עצבני ובהול בלהג הקשקשני הזה, וגם בי עצמי הוא מכניס אי־שקט. למה היא מדברת כל־כך הרבה, אני שואל בלבי, למה אינה מציגה את עצמה, למה אינה מסירה את הצעיף שלה? אולי יש לה חום? אולי היא חולה? אולי השתגעה? עצבנותי הולכת וגדלה, כי אני מרגיש את הגיחוך שבעמידתי האילמת לפניה, שטוף כולי בפטפטנות הקולחת שלה. סוף־סוף היא משתתקת קצת ואני יכול להזמינה לעלות. היא רומזת ל׳בּוֹי׳ בתנועת יד להישאר במקומו ועולה לפני במדרגות.</p>
			<p class="text">׳מקום נחמד יש לך פה,׳ היא אומרת וסוקרת את חדרי במבטה. ׳אח, איזה ספרים יפים! מתחשק לי לקרוא את כולם!׳ היא ניגשת למדף ובוחנת את שמות הספרים. לראשונה מאז באתי לקראתה היא שותקת רגע אחד.</p>
			<p class="text">׳אוכל לכבד אותך בכוס תה?׳ אני שואל.</p>
			<p class="text">היא אינה נפנית אלי ומסתכלת רק בשמות הספרים. ׳לא, תודה, דוקטור... עלינו להמשיך מיד בדרכנו... אין לי זמן רב... בעצם עשינו רק טיול קטן... אה, אני רואה שגם פלוֹבֶּר יש לך, אני כל־כך אוהבת אותו... נפלא, ממש נפלא, ״Éducation sentimentale״... אני רואה שאתה קורא גם צרפתית... כמה אתה יודע!.. כן, הגרמנים, הכל הם לומדים בבית־הספר... אכן, אין כמו ידיעת שפות רבות כל־כך!.. סגן הנציב אומר שאין כמוך, הוא אומר שוב ושוב שרק לך ייתן לגעת בו באזמל המנתחים... הסֶרג׳ן החביב שלנו שם למטה טוב רק למשחקי ברידג׳... רציתי לומר לך דרך־אגב — (היא עדיין לא נפנתה אלי) — שגם אני עצמי חשבתי היום שכדאי לי להיוועץ בך פעם... וכיוון שעברנו פה כרגע חשבתי ש... אבל אני מניחה שאתה עסוק עכשיו... מוטב שאבוא פעם אחרת.׳</p>
			<p class="text">׳אולי תניחי סוף־סוף את הקלפים על השולחן!׳ אמרתי בלבי מיד. אך כלפי חוץ לא הראיתי דבר, והבטחתי לה שרק לכבוד יהיה לי לעמוד לשירותה עכשיו או בכל זמן שתרצה.</p>
			<p class="text">׳זה לא שום דבר רציני,׳ אמרה, נפנתה אלי למחצה ובו בזמן דיפדפה בספר שלקחה מהמדף. ׳שום דבר רציני... עניינים פעוטים... עסקי נשים... סחרחורות, התעלפויות. היום בבוקר, כשפנתה המכונית בסיבוב, נפלתי פתאום... ה׳בּוֹי׳ נאלץ להרים אותי ולהביא מים... ובכן, אולי נסע הנהג במהירות מופרזת... אינך סבור כך, דוקטור?׳</p>
			<p class="text">׳אינני יכול לקבוע זאת כך. לעתים קרובות את מתעלפת ככה?׳</p>
			<p class="text">׳לא... כלומר כן... בזמן האחרון... דווקא בזמן האחרון ממש... כן... התעלפויות כאלה ובחילות.׳ שוב היא עומדת מול ארון הספרים, מחזירה את הספר למקומו, לוקחת ספר אחר ומדפדפת בו. מוזר, למה היא מדפדפת כך כל הזמן... בעצבנות כזאת... למה אינה נושאת אלי את עיניה מתחת לצעיף? בכוונה אינני אומר דבר. מתחשק לי לתת לה לחכות. סוף־סוף היא מתחילה שוב בלהג הפטפטני, הקליל שלה.</p>
			<p class="text">׳נכון, דוקטור, שאין בזה שום דבר מדאיג? לא מחלה טרופית... שום דבר מסוכן...׳</p>
			<p class="text">׳קודם כל עלי לראות אם יש לך חום. ברשותך, אוכל לבדוק את הדופק...׳</p>
			<p class="text">אני ניגש אליה. היא נרתעת מעט הצדה.</p>
			<p class="text">׳לא, לא, אין לי חום... אני בטוחה, בטוחה לגמרי... מדדתי לי בעצמי את החום יום־יום, מזמן... מזמן שהתחילו ההתעלפויות האלה. לא היה לי חום אפילו פעם אחת, תמיד תקין, 36.4 בדיוק. גם הקיבה שלי בריאה.׳</p>
			<p class="text">היססתי רגע. כל הזמן כבר מנקר בי החשד: אני חש שהאישה הזאת רוצה ממני דבר־מה, איש אינו מגיע למקום הפראי הזה כדי לדבר על פלוֹבֶּר. אני מניח לה לחכות רגע או שניים. ׳סלחי לי,׳ אני שואל אותה לאחר מכן ישירות, ׳האם תרשי לי לשאול אותך כמה שאלות בחופשיות?׳</p>
			<p class="text">׳בוודאי, דוקטור! הלא אתה רופא,׳ היא עונה. אך מיד שבה ומפנה לי את גבה ומשחקת בספרים.</p>
			<p class="text">׳ילדת פעם?׳</p>
			<p class="text">׳כן, בן אחד.׳</p>
			<p class="text">׳והיו לך... היו לך לפני זה... כלומר אז... היו לך אז תופעות דומות?׳</p>
			<p class="text">׳כן.׳</p>
			<p class="text">קולה השתנה עכשיו מקצה אל קצה. צלול לחלוטין, החלטי מאוד, לא עוד להגני ועצבני, כלל וכלל לא.</p>
			<p class="text">׳והאם ייתכן... סלחי לי על שאלתי... שמצבך כעת כמצבך אז?׳</p>
			<p class="text">׳כן.׳</p>
			<p class="text">היא מטילה את המילה לחלל החדר כסכין, חדה וחותכת. בראשה, המופנה ממני, לא זע אף תו אחד.</p>
			<p class="text">׳אם כך, גברתי הנכבדה, אולי מוטב שאעשה בדיקה כללית... ברשותך, התואילי, התואילי בבקשה לעבור לחדר השני?׳</p>
			<p class="text">ואז היא מסיבה באחת את ראשה. ואני חש, מבעד לצעיף, במבט קר ונחוש, המכוּון היישר אלי.</p>
			<p class="text">׳לא... אין צורך... מצבי נהיר לי לחלוטין.׳"</p>
		</div>
	
			
ספר מודפס
מחיר מוצר 40.00 ₪ מחיר רגיל 59.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 25.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
לפי נושאים
ספרי כיס קולוניאליזם קלאסיקה עולמית הודו ספרות גרמנית סופרים איקוניים קלאסיקה נובלות
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!