להתגבר על העבר 885

רפאל ויטלי חסר הרחמים מגלה לתדהמתו שהאישה במיטתו היא בתו של אויבו המושבע ,
איך הוא אינויכול להוציאה מביתו המפואר מספיק מהר .
כאשר אלגרה מגלה שהיא בהריון , רפאל מנצל את ההזדמנות ותובע לקבל לידיו שליטה על
גופה ועל ילדם שעתיד להיוולד , ומתעקש שהיא תעבור לסיצילייה כאשתו .
לילהתשוקה עם רפאל שינה את חייה של אלגרה , אך לתת לרפאל לשלוט בליבה
השברירי יהיה דבר טיפשי , האם תוכל להתנגד לפיתוי העוצמתי ?
שם: להתגבר על העבר 885
מחבר/ת: קייט יואיט
שפה: עברית
תחום: רומן רומנטי
תת תחום: רומן רומנטי
הוצאה לאור: שלגי
מק״ט: 011632119

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 39.00

				



<title>1</title>




<h2 style="text-align: center;">1</h2>
<p class="noindent">נדמה כאילו אנשים הגיעו להלוויה, רק כי זאת הייתה הזדמנות להשתכר. לא שלאלגרה וולס היה ניסיון בזה. היא דבקה במים מוגזים כל הערב ועכשיו עמדה בקצה אולם הנשפים של המלון המפואר ברומא, שם נערך טקס האשכבה של אביה, וצפתה באנשים שותים לשכרה. היא יכלה לחוש מרירה, או צינית, אבל כל מה שהצליחה לדלות מתוכה, הייתה עייפות עמוקה – עד לעצמותיה.</p>
<p>זה לא אמור להיות כך.</p>
<p>לפני חמש-עשרה שנים, זה לא היה קורה.</p>
<p>היא לגמה מהמים, מייחלת למחצה שהיה זה אלכוהול, שיבער בבטנה ויגרום לה להרגיש משהו, סוף סוף. שימיס את הקרח שעטפה בו את עצמה כל כך הרבה זמן, כך שקהות החושים הפכה להיות מוכרת ומנחמת. רוב הזמן, אפילו לא הבחינה בזה והייתה מרוצה מחייה בניו-יורק, קטנים ככל שהיו. רק עכשיו, כשהיא מוקפת בזרים ועם מות אביה, הרגישה מודעת עד כאב לבידודה, בעולם שתמיד ראתה ממרחק בטוח. האב שהפנה לה את גבו, ללא מחשבה שנייה.</p>
<p>אלגרה הכירה את אשתו השנייה של אביה ואת הבת החורגת, לפחות במראה. היא מעולם לא פגשה אותן, אך ראתה תמונות, כאשר ברגעים של חולשה ערכה חיפוש באינטרנט על אביה. אלברטו מנצ'יני, מנכ"ל מנצ'יני טכנולוגיות. לעיתים קרובות הופיע בצהובונים, כיוון שאשתו השנייה הייתה צעירה ושאפתנית מבחינה חברתית – כך לפחות נראתה, ממה שראתה וקראה אלגרה באינטרנט.</p>
<p>התנהגותה בהלוויה, כשהיא לבושה בתחרה שחורה וטופחת על עיניה באלגנטיות מלאכותית, לא גרמה לאלגרה לחשוב אחרת. היא אפילו לא הטריחה את עצמה במבט לעבר אלגרה, אך מדוע שתעשה זאת? איש לא ידע מי היא אלגרה. היא ידעה על ההלוויה, רק בגלל שעורך-הדין של אביה יצר איתה קשר.</p>
<p>מסביבה, אנשים הסתובבו ופטפטו, שקועים בריקוד המורכב שלהם בנימוס חברתי. אלגרה תהתה מדוע נשארה. מה היא קיוותה למצוא כאן? מה חשבה שתוכל להרוויח מזה? אביה מת, אבל הוא היה מת עבורה, חמש-עשרה שנים, או לפחות היא הייתה מתה עבורו. לא הודעות, לא מכתבים או שיחות טלפון, בכל הזמן הזה. שום דבר, ועל זה היא התאבלה כעת, לא על האיש עצמו.</p>
<p>האב שאיבדה לפני זמן רב, שמותו גרם לה עכשיו לזכור ולכאוב את כל מה שהחמיצה, במהלך השנים. האם זו הסיבה שהגיעה? לסגור מעגל? למצוא היגיון בכל הכאב הזה?</p>
<p>אימהּ של אלגרה זעמה על כך שהיא הגיעה להלוויה, וראתה זאת כפגיעה עמוקה ואישית. רק להיזכר בשתיקה הקפואה של ג'ניפר וולס, גרם לבטנה של אלגרה להתכווץ. האינטראקציה עם אימהּ הייתה טעונה, במקרה הטוב. ג'ניפר מעולם לא התאוששה, מהדרך שבה בעלה חתך אותה ואת אלגרה מחייו, בקפידה ובאופן מוחלט, כאילו אחז במספריים. למרות שלא כך הייתה ההרגשה. ההרגשה הייתה עקובה מדם ומייסרת, להיזרק מחיים של פאר ויוקרה לחיים של מחסור ובדידות, לנסות להבין את השינוי הפתאומי, את היעדרותו של אביה, את ההסברים הקפוצים של אימהּ, שלמעשה לא הסבירו דבר.</p>
<p>"אביך החליט שהנישואים שלנו הסתיימו. אין שום דבר שיכולתי לעשות. הוא לא רוצה שום קשר, עם אף אחת מאיתנו. הוא לא ייתן לנו גרוש."</p>
<p>פשוט כך? אלגרה לא יכלה להאמין לזה. אביה אהב אותה. הוא הרים אותה בזרועותיו, דגדג אותה, קרא לה הפרח הקטן שלו. במשך שנים, חיכתה שהוא יתקשר, ישלח הודעה, מכתב, כל דבר. כל מה שקיבלה, שוב ושוב, הייתה שתיקה.</p>
<p>ועכשיו היא כאן, ומה הטעם? אביה איננו ואף אחד כאן אפילו לא ידע מי היא, או מה הייתה לו, פעם.</p>
<p>מעבר לצד השני של החדר, ראתה אלגרה הבזק של עיניים בצבע ענבר, כנף של שיער שחור כעורב. גבר עמד בשוליים, בדיוק כמוה, בצד השני של החדר. כמוה, הוא צפה בהמונים, ומבט הרגש המרוסן על פניו הדהד אל אלגרה, מנגן תו אמיתי וברור.</p>
<p>היא לא זיהתה אותו, לא היה לה שום מושג מה הוא היה לאביה או מדוע היה שם – ובכל זאת, משהו בו, באופן בו עמד בנפרד, המבט הזהיר בעיניו, דיבר אליה. גרם לה לתהות. כמובן, היא לא תדבר איתו. היא תמיד הייתה ביישנית, והגירושים של הוריה החמירו זאת. לשוחח עם אדם זר, בדרך כלל, היה כמעט בלתי אפשרי עבורה.</p>
<p>ובכל זאת, היא התבוננה בו, בחשאי, אם כי היה לה ספק אם הבחין בה בקצה החדר, אישה צעירה וחיוורת, לבושה בשחור משעמם עם שיער אדום ומתולתל מדי. הוא, הבינה, בהחלט היה בולט, ונשים רבות בחדר, כמוה, ירו לעברו מבטים סמויים – וחמדניים. הוא היה מושך להחריד, גברי כמעט באופן בלתי הולם, גופו הגבוה והשרירי מקרין אנרגיה ואון, שנראו לא מתאימים להלוויה, ועם זאת היה מפתה ומרתק.</p>
<p>הם היו כאן כדי להנציח את המוות, והוא היה החיים, החל מלהבת עיניו הענבריות ועד לאנרגיה הסוערת שהקרין, לאגרופים הקפוצים, לאופן בו העביר את משקלו מרגל לרגל, כמו מתאגרף שמתכונן לקרב. היא נמשכה לא רק ליופיו, אלא גם לחיוניותו, חשה את מחסורה בעצמה. היא הרגישה סחוטה וריקה, הרגישה כך הרבה זמן, ובאשר לו...?</p>
<p>מי הוא היה? ומדוע היה כאן?</p>
<p>היא לקחה נשימה עמוקות והסתובבה אל הבר. אולי בכל זאת, תשתה משהו. ואז תחזור לבית ההארחה, שהזמינה בו חדר קטן, ואז הקראת הצוואה של אביה מחר, אם כי בהחלט לא חשבה שהוא השאיר לה משהו. ואז היא תחזור הביתה לניו-יורק, וסוף סוף תניח מאחוריה את הבלגן המצער הזה. תמשיך הלאה, בדרך שרק עכשיו הבינה, שלא הצליחה לעשות.</p>
<p>היא הזמינה כוס יין אדום ונסוגה אל גומחה פרטית, ליד חדר הקבלה הראשי, רוצה להיעלם משם ככל שאפשר, מבלי ממש לעזוב.</p>
<p>היא לגמה מהיין, נהנית מהנוזל הקטיפתי ומהדרך בה החליק בגרונה, עוטף את כל הקצוות המשוננים שחשה בפנים.</p>
<p>"האם את מתחבאת?"</p>
<p>הקול, נמוך, מלודי, גברי, גרם לה למתח. היא הבזיקה את מבטה ממעמקי הכוס שלה ועיניה התרחבו בהלם, למראה האיש שלפניה. הוא.</p>
<p>זה היה כאילו שהיא חוללה קסם וכישפה אותו מראשה, שיגרה אותו מעבר לחדר, לעמוד כאן כמו נסיך נאה מהאגדות, אלא שהיה משהו קצת זדוני מדי בניצוץ בעיניו, משהו קשה מדי בפיו, מכדי שהוא יהיה הנסיך בסיפור.</p>
<p>האם הוא היה הנבל?</p>
<p>המומה מכדי להגיב תגובה ברורה, או תגובה מכל סוג שהוא, אלגרה רק בהתה. הוא באמת נראה יפה-תואר להפליא – שיער כהה, ארוך בצורה מושחתת, אותן עיניים נוצצות, ענבריות, ולסת חזקה עם שמץ של זיפים סקסיים. הוא היה לבוש בחליפה אפורה כהה, עם חולצה כהה יותר ועניבה בצבע אפור-כסוף, ונראה קצת כפי שדמיינה אלגרה שמפיסטופלס היה נראה, כהה, בעל כוח לא מרוסן, האנרגיה שהרגישה מעבר לחדר עוצמתית עוד יותר, חזקה יותר.</p>
<p>"נו?" טון קולו היה שובב, אך עם זרם אפל שהתגנב אל אלגרה, כמו נהר שוקולד, פיתוי חושני טהור. "זה נכון?"</p>
<p>מה נכון? פיה היה פעור, זה היה בטוח. אלגרה סגרה את פיה וכפתה על פניה הבעה רגועה. היא קיוותה, לפחות.</p>
<p>"למען האמת, אני כן. מתחבאת, זאת אומרת. אני לא מכירה כאן אף אחד." היא לגמה מהיין, זקוקה לכוח, כמו גם להפוגה של רגע.</p>
<p>"האם את עושה לך הרגל, להתגנב להלוויות?" שאל בקלילות, והיא התקשחה, אינה רוצה להודות מי היא... הבת הדחויה, הילדה הזנוחה, שחוזרת בשביל שיירים.</p>
<p>"רק אם יש בר חופשי," היא התבדחה והרימה את כוסה לברכה, והגבר הביט בה מהורהר. האם האמין לה? היא לא יכלה לדעת. "הכרת אותו?" שאלה. "את אלברטו מנצ'יני?" השם נתקע בגרונה, והיא ראתה הבזק בעיניו של הזר, ניצוץ בודד של תחושה שלא הצליחה לזהות, אבל טלטלה אותה כמו ברק.</p>
<p>"לא ישירות. אבי עשה איתו עסקים, לפני זמן רב. רציתי... להביע את תנחומיי."</p>
<p>"אני מבינה." היא ניסתה לעשת את מוחה המפוזר. המבט הספקולטיבי המנומנם בעיניו של הגבר גרם לעורה לעקצץ. מבטו היה כמו ליטוף, קצות אצבעות בלתי נראות, שמתחקות על עורה הלוהט. היא מעולם לא הגיבה למישהו בצורה כה מוחשית, כל כך מיידית. אולי זה כך בגלל שרגשותיה היו חשופים, הכול קרוב מדי לפני השטח. היא בהחלט לא יכלה לזכור שהרגישה כך בעבר. "זה מאוד נחמד מצידך." הוא חייך ולא אמר דבר. "מה אמרת ששמך הוא?"</p>
<p>"לא אמרתי." מבטו שוב חלף עליה, כמו נץ שמחפש את טרפו. "אבל שמי הוא רפאל."</p>
<p> </p>
<p class="noindent">רפאל ויטלי לא ידע מי האישה המקסימה הזו, אבל הוא נשבה בקסמי ענני התלתלים האדמוניים האלה, בעיניים הפעורות והאפורות שהיו צלולות כמו מראות, ששיקפו את רגשותיה כך שיכול היה לקרוא אותן, מהצד השני של החדר. לאות. צער. יגון.</p>
<p>מי היא? ומה היו יחסיה עם מנצ'יני? זה לא ממש משנה, לא עכשיו כשסיים את ענייניו, כשהצדק סוף סוף נעשה, אך הוא עדיין היה סקרן. חברת משפחה – או משהו פחות תמים? מאהבת? פילגש? היא לא הגיעה רק בשביל הבר, הוא היה בטוח בזה. אז מה היא הסתירה?</p>
<p>רפאל לגם מהמשקה שלו, צופה ברגשות שנעו על פניה, כמו אדוות מים. בלבול, תקווה, עצב. מאהבת, החליט, למרות שהיא ללא ספק צעירה דייה להיות בתו. אשתו ובתו של מנצ'יני היו בצידו השני של החדר, נראות זועפות ואפילו משועממות. רפאל היה מרשה לעצמו רגע של אהדה לאלמנתו של הגבר, לולא היה יודע כיצד רדפה אחר כספו. ומחר היא תגלה כמה מעט נותר... צדק מושלם, בהתחשב בעובדה שמנצ'יני עשה אותו דבר לאימו, משאיר אותה ללא כלום.</p>
<p>ובאשר לאביו...</p>
<p>הוא חיזק את עצמו להבזק הכאב, לזיכרונות שהדחיק כהגנה עצמית, למען שפיותו. הוא מעולם לא הרשה לעצמו לחשוב על אביו ולא היה מסוגל ללכת לאותו מקום חשוך ונעול, ובכל זאת, מסיבה כלשהי, מותו של מנצ'יני פתח את הדלת הנעולה ההיא, ועכשיו הוא חש בהבזק של הכאב הישן, גולמי כתמיד, כמו הבזקים של ברק בתוכו, סערת רגשות שהיה מוכרח לשלוט בה.</p>
<p>"תשגיח עליהן למעני, רפאל. אתה הגבר בבית עכשיו. עליך להגן על אימך ואחותך. לא משנה מה..."</p>
<p>אך לא. הוא מוכרח לטרוק את הדלת הזו פעם נוספת, וכרגע ידע מהי הדרך המושלמת לעשות זאת... עם האישה המפתה הזו, שלצידו.</p>
<p>"אני מקווה שהבר שווה מספיק, כדי לסבול טקס אשכבה," הוא אמר בקלילות והיא עיוותה את פניה.</p>
<p>"אני לא באמת כאן בשביל הבר."</p>
<p>"חשבתי שלא." הוא השעין את כתפו על הקיר, כך שהיה קרוב יותר אליה, שואף את ניחוחה הפרחוני הקליל. קווצת משיערה התחככה בכתפו. היא הייתה מקסימה לגמרי, מעיניה האפורות-כסופות ועד לאפה הסולד והפה השופע, עורה חיוור ובצבע שמנת, עם קומץ של נמשים זהובים. "אז איך הכרת אותו?" הוא שאל.</p>
<p>היא משכה בכתפיה, מסיטה את מבטה. "הכרתי אותו מזמן. אני אפילו לא בטוחה אם הוא היה זוכר אותי, למען האמת." היא פלטה צחוק מהוסס, שנשמע מעט עצוב מדי, ורפאל התנגד לדקירת האהדה שחש כלפיה. הוא לא רצה לרחם עליה, לא עכשיו. לא כשכבר החליט לשכב איתה. מלבד זאת, אין ספק שהייתה אחת מהפילגשים הדחויות של מנצ'יני, רודפת בצע שהייתה שם עבור הכסף. למה לרחם על אישה כזו?</p>
<p>אך עם זאת, הוא לא היה יכול שלא להבחין כמה שברירית נראתה, כאילו רוח קלה עשויה להעיף אותה. היו כתמים כהים כמו חבורות מתחת לעיניה ופניה היו חיוורות מתחת לאיפורה. הגזרה מתחת לשמלה השחורה חסרת הצורה נראתה רזה וגבעולית, עם רמז לקימורים מסקרנים. "אני לא מאמין שמישהו ישכח אותך," הוא אמר והיה משועשע לראות את לחייה הופכות לוורודות, אישוניה מתרחבים, כאילו שהייתה תמימה, שאינה רגילה למחמאות.</p>
<p>"טוב... תתפלא," השיבה בצחוק לא בטוח. "איזה עסק היה לאביך, עם-עם מנצ'יני?"</p>
<p>"טכנולוגיה חדשה לטלפונים ניידים." הוא לא רצה לדבר על העבר. "לפחות, היא הייתה חדשה, באותה תקופה. הענף התפתח לא מעט מאז." אבל היא הייתה מכניסה לאביו הרבה כסף, לולא מנצ'יני לא היה מונע ממנו. לו היה חי.</p>
<p>"אין לי מושג. אני חסרת תועלת, בכל מה שקשור לטכנולוגיה. אני בקושי מצליחה להסתדר עם הטלפון שלי." היא לגמה מהיין, ריסיה האדומים-זהובים גולשים על לחיי החרסינה שלה. רפאל חש רצון, עז באופן מטריד, לחכך את אגודלו לאורך לחייה ולראות אם עורה החיוור היה רך כפי שנראה.</p>
<p>"מה את עושה, אם כן?" שאל. "למחייתך?" הוא חשב שהיא בטח בסוף שנות העשרים לחייה. האם מצאה שוגר-דדי חדש?</p>
<p>"אני עובדת בבית קפה, בגריניץ' וילג'. זהו קפה מוסיקה."</p>
<p>"קפה מוסיקה? לא שמעתי על דבר כזה."</p>
<p>"זו חנות לכלי נגינה ומוסיקה." הסבירה אלגרה. "כמו גם בית קפה. אבל זה כל כך הרבה יותר מזה – המקום מארח קונצרטים של מוסיקאים מתחילים, ומציע שיעורים לכל מיני אנשים. זה מעין מוקד קהילתי, לחובבי מוסיקה לפחות."</p>
<p>"ואת אחד מהם, אני מניח?"</p>
<p>"כן." קולה היה שקט וכן, כמו גם קצת עצוב. "כן, מוסיקה חשובה לי מאוד."</p>
<p>רפאל הביט בה, מבולבל מההודאה הביישנית הזו, מהכנות שבה, שלה. הוא לא רצה לבלבל או לסבך את רגשותיו, ולא התכוון להעמיק, את מה שהיה אמור להיות מפגש מיני, רדוד אך מספק.</p>
<p>"אני מניחה שכדאי שאלך," אמרה אלגרה לאט. "אין לי ממש סיבה להישאר." היא נשמעה מהוססת, וכשהביטה אליו היו עיניה מלאות בפניה אילמת, כאילו רצתה שיעצור אותה. וכך הוא יעשה.</p>
<p>"עדיין מוקדם," הוא אמר, כשהיטה את גופו קרוב יותר אליה, כתפו מתחככת בכתפה, נותן לה להרגיש את החום ואף את כוונתו. עיניה התרחבו, ולשונה יצאה לגעת בשפתיה. צורך ראשוני הוצת בתוכו. או שהייתה תמימה, או מאוד-מאוד מנוסה – הוא לא היה יכול לדעת מה – אך בכל מקרה, היא הציתה אש בתוכו. "אבל אנחנו לא מוכרחים להישאר כאן. ספרי לי, מה היצירה המוסיקלית האהובה עלייך."</p>
<p>"הו..." היא נראתה מופתעת, ואז מרוצה בביישנות. "אני לא חושבת שתכיר אותה."</p>
<p>"נסי אותי."</p>
<p>"בסדר." היא חייכה, וזה הרגיש כמו קרן אור על נשמתו, בהירה באופן מדאיג ומגיעה ליותר מדי פינות חשוכות. זה היה רק חיוך. "זו החלק השלישי, בסונטת הצ'לו של שוסטקוביץ'. אתה מכיר את זה?"</p>
<p>"לא, אבל חבל שאני לא מכיר. הלוואי שהייתי יכול לשמוע את זה."</p>
<p>"הוא לא אחד מהמלחינים הידועים ביותר, אבל המוסיקה שלו אמוציונלית מאוד." עיניה האפורות העלו ברק. היא נראתה כמעט דומעת. "זה מרגש אותי, כמו ששום דבר אחר לא מצליח לעשות זאת."</p>
<p>"עכשיו אני באמת מצטער, שלא שמעתי את זה." מראה הרגש העירום על פניה תפס אותו במפתיע. הוא התחיל את השיחה על מוסיקה, כדרך להזמין אותה לסוויטה שלו, אבל עכשיו גילה שהוא באמת רוצה לשמוע את היצירה. "יש לי סוויטה במלון הזה," אמר. "עם מערכת סאונד מדהימה. למה שלא תעלי איתי למעלה ותאזיני איתי ליצירה?"</p>
<p>עיניה של אלגרה התרחבו מהבנה המומה. "הו, אבל..."</p>
<p>"אנחנו יכולים לשתות משקה, יחדיו. הבר למעלה טוב בהרבה מהיין הזול, שהם מגישים כאן למטה." הוא לקח את הכוס שלה מידה והניחה על מגש של מלצר חולף. "בואי," הוא הושיט את ידו, מייחל שהיא תסכים. הערב לא יכול היה להסתיים כאן, לא פתור, לא מסופק. הוא היה זקוק ליותר. הוא השתוקק לקשר ולסיפוק שידע שימצא איתה, קצר ככל שיהיה.</p>
<p>אלגרה בהתה ביד המושטת, עיניה פעורות, אצבעותיה קפואות. "אני לא..." היא התחילה לומר ואז עצרה, נראית לא בטוחה. האם זה היה משחק? או שהיא באמת היססה?</p>
<p>הוא לא רצה שהיא תהסס. "אני כן," אמר ולקח את ידה, מושך אותה בעדינות אליו. היא התקרבה לאט, בצעדים מהוססים, מבטה פעור-העיניים מחפש את מבטו, מחפש ביטחון.</p>
<p>והוא נתן לה את זה, כשאצבעותיו נסגרו סביב אצבעותיה, כובלים את הניצוץ שניתר ביניהם, בחיכוך העור הראשון. הוא משך אותה בידה, הרחק מההמונים המסתובבים. כמה אנשים שלחו להם מבטים סקרניים, מבטי קנאה מוסווית שרפאל התעלם מהם, בדיוק כפי שהתעלם מניסיונות הפיתוי, של הנשים השונות שם. הייתה רק אחת שהוא רצה, והוא אחז בידה.</p>
<p>הם יצאו מהחדר יד ביד, חלפו על פני המבואה, ואז הלכו לעבר המעליות הנוצצות. ליבו של רפאל החל לדהור מציפייה. הוא ציפה לזה, יותר מכפי שציפה לכל דבר אחר מזה זמן רב.</p>
<p>דלתות המעלית נפתחו והם נכנסו פנימה, למעלית ריקה, למרבה המזל. כשהדלתות נסגרו, פנה אליה רפאל. "יש לך את החיוך המקסים ביותר."</p>
<p>היא נראתה מופתעת לחלוטין. "באמת?" שאלה, והוא הנהן, כי חיוכה היה מקסים, ביישני, שהתפרש לאט, כמו עלי כותרת של פרח. יותר ויותר, חשב שהיא אינה מזויפת, שאווירת התמימות וחוסר הוודאות שלה היא לא משחק. לפחות לא עד כדי כך. נראה שהיה לה ניסיון כלשהו, בכל זאת התאבלה על מנצ'יני, אך בכל זאת, נראתה כמעט טהורה.</p>
<p>"באמת. ואני חושב שזה דבר נדיר אך יקר." הוא נשען לאחור אל קיר המעלית ומשך אותה בעדינות אליו, קרוב מספיק כך שהירכיים שלהם נגעו וחום התלקח, חום מתוק שהתפשט והותיר אותו משתוקק ליותר. "הייתי רוצה לראות אותו יותר."</p>
<p>"היינו בהלוויה," מלמלה אלגרה, מבטה גולש מטה. "לא היו הרבה סיבות לחייך."</p>
<p>הדלתות נפתחו, לפני שרפאל נאלץ להשיב לאמירה החדה הזאת. הוא יצא, היישר לסוויטת הפנטהאוז שהזמין. אלגרה הביטה סביב החלל המרחף הפתוח, עיניה נפערות.</p>
<p>"זה מדהים..."</p>
<p>האם לא הייתה רגילה לדברים כאלה? רפאל הסיט את השאלה הצידה ומשך אותה לעומק החדר. דלתות המעלית נסגרו. סוף סוף היו לבדם.</p>





			

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

Notify me

באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי

מייל לעדכון

בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות