שקרים גדולים בעיירה קטנה

2018

מורגן כריסטופר נאלצת להודות בפשע שלא ביצעה. במקום לפתח קריירה כאמנית עליה לחשוב איך לשרוד שלוש שנים בכלא, אלא שאז אישה מסתורית מציעה לה לשחרר אותה בתמורה לעזרה בשחזור ציור קיר ישן. היא שוקעת מיד בעבודה, וחושפת סודות, טירוף ואלימות שאולי היה עדיף שיישארו חבויים. משהו נורא קרה בעיירה הזו בעבר.

1940

אנה דייל היא אומנית מניו ג׳רזי, שמגיעה לצפון קרוליינה, נרגשת לממש את הפרס שזכתה בו - ציור קיר על סניף הדואר המקומי. לאט לאט היא מבינה שהעיירה המנומנמת למעשה שטופת דעות קדומות, מלאה סודות ודלתות נעולות - שפתיחה של אחת מהן עשוייה לסכן לא רק אותה.

רומן היסטורי מותח ומהפנט מאת דיאן צ’מברליין הנפלאה, מחברת רבי המכר ”שקרים הכרחיים” ו”נישואים גנובים”.
שם: שקרים גדולים בעיירה קטנה
מחבר/ת: דיאן צ’מברליין
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 017510183

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-2" class="kot-mispar">פרק 1. <span class="CharOverride-1"></span><span class="CharOverride-1"> </span><span class="kot-perek _idGenCharOverride-1">מורגן</span></h1>
			<p class="taarich-revach">בית סוהר לנשים, צפון קרוליינה </p>
			<p class="taarich">ראלי, צפון קרוליינה</p>
			<p class="taarich">8 ביוני, 2018</p>
			<p class="text-no-hazacha">המסדרון הזה תמיד הרגיש לי קר, ולא משנה באיזו עונה בשנה. קירות דקיקים, רצפת לינוליאום החורקת תחת נעלי בית הסוהר שלי. המסדרון אינו מסגיר את העונה. הוא אינו מסגיר שיוני בחוץ, שהכול פורח, שעוד רגע הקיץ. כלומר עוד רגע אם אתם בחוץ. בשבילי, יהיה זה הקיץ השני בין כותלי האבן האלו, וניסיתי לא לחשוב על זה. </p>
			<p class="text">״מי כאן?״ שאלתי את השומרת הצועדת לצידי. מעולם לא היו לי מבקרים. ויתרתי כבר על הציפייה לאחד מהוריי, זה דווקא מתאים לי. אבי ביקר פעם אחת, בערך שבועיים אחרי שהועברתי לפה, אבל הוא כבר היה שיכור כשהגיע, אפילו שהשעה עוד לא הייתה שתים־עשרה בצוהריים, והוא לא הפסיק לצעוק. ואז הוא התחיל לבכות באותה צורה, בדמעות שיכורים שתמיד הביכו אותי. אימא שלי כלל לא טרחה לבוא. מעצרי שיקף להם את הפגמים שלהם, והם גמרו איתי, בדיוק כמו שאני גמרתי איתם.</p>
			<p class="text">״אני לא יודעת מי כאן, בלונדי,״ אמרה השומרת. היא הייתה חדשה, לא ידעתי את שמה, ולא הצלחתי לקרוא את תג השם שהיה תלוי על צווארה, אבל אין ספק שהיא כבר ידעה את הכינוי שלי בכלא. ידעתי שגם אם ייתכן שהיא חדשה כאן במתקן, עבודת הכלא אינה זרה לה. היא נעה בקלילות רבה מדי במסדרון הזה, והמבט הצרוב, המשועמם והמריר בעיניה הכהות הסגיר אותה.</p>
			<p class="text">פניתי לעבר הדלת של אולם המבקרים, אבל השומרת אחזה בזרועי.</p>
			<p class="text">״לא,״ אמרה. ״לא שם. היום אני צריכה לקחת אותך לכאן.״ היא סובבה אותי בכיוון חדר האורחים הפרטי, והשיער על עורפי סמר מייד. למה לחדר הפרטי? שום דבר טוב לא יוצא משם.</p>
			<p class="text">נכנסתי לחדר הקטן וראיתי שתי נשים יושבות ליד השולחן. שתיהן היו בנות ארבעים או חמישים. הן לא לבשו מדי כלא. הן לבשו חליפות עסקים, האחת בצבע כחול, השנייה בצבע חאקי. הן נשאו אליי את מבטן, בלי לחייך, פניהן הכהות חתומות. המשכתי להתבונן בהן בזמן שהתיישבתי בצידו השני של השולחן. האם ראו את החרדה בעיניי? למדתי לא לבטוח באיש במקום הזה.</p>
			<p class="text">״מה העניין?״ שאלתי.</p>
			<p class="text">האישה בחליפת החאקי רכנה לפנים, ידיה המטופחות שלובות על השולחן. ״אני ליסה ויליאמס,״ אמרה. על הדש ענדה סיכה בצורת בית, וקצת הזכירה לי את מישל אובמה. שערה מגיע לכתפיה. גבותיה מעוצבות לתפארת. אבל היא לא חייכה כמו מישל אובמה. בהבעתה של האישה היה משהו שנע בין שיעמום לחשש. ״וזאת אנדריאה פולר. היא עורכת דין.״</p>
			<p class="text">אנדריאה פולר הנהנה לעברי. היא הייתה מבוגרת משחשבתי. בת חמישים ומשהו. אולי אפילו בת שישים. היה לה שיער אפרו קצוץ נטול יומרות, אניצים אפורים בזוקים בו. השפתון שלה היה אדום כהה.</p>
			<p class="text">הנדתי בראשי. ״אני לא מבינה,״ אמרתי והבטתי מאישה אחת לחברתה. ״למה ביקשתן לפגוש אותי?״</p>
			<p class="text">״אנדריאה ואני באנו להציע לך דרך לצאת מהמקום הזה,״ אמרה האישה ששמה ליסה. מבטה נע אל קעקוע התחרה שהציץ מתחת לשרוול הקצר של חולצת הכלא התכולה שלי. עיצבתי את הקעקוע המורכב בעצמי — תחרה שחורה חרוצה בשורות של פנינים זעירות ותכשיטי שנדליר, שתי וערב. ליסה שוב הרימה את מבטה אליי. ״מהשבוע הבא ניתן יהיה לקצוב את עונשך מאחר והשלמת את המינימום לשם כך. שנה, נכון?״ היא שאלה.</p>
			<p class="text">שלחתי לעברה מעין הנהון, מחכה. כן, השלמתי את שנת המינימום שלי, אבל המקסימום היה שלוש שנים, ומכול מה שנאמר לי, לא נראה לי שאני הולכת לאנשהו בעתיד הקרוב.</p>
			<p class="text">״אנחנו... אנדריאה ואני... עבדנו על השחרור שלך,״ אמרה ליסה.</p>
			<p class="text">בהיתי בה בלי להבין. ״למה?״ שאלתי. ״אתן אפילו לא מכירות אותי.״ ידעתי שיש איזו תוכנית שבה סטודנטים למשפטים מנסים להביא לשחרורם של אסירים שהוכנסו לכלא על לא עוול בכפם, אבל נדמה היה לי שהייתי האדם היחיד שחשב שנאסרתי בטעות.</p>
			<p class="text">אנדריאה פולר כחכחה בגרונה ודיברה לראשונה. ״הטיעון שלנו הוא שיש לך כישורים ייחודיים לעבודה מסוימת שליסה תרצה שתעשי. שחרורך מותנה בנכונותך לבצע את העבודה וגם —״</p>
			<p class="text">״בעמידתך בזמנים,״ ליסה קטעה אותה.</p>
			<p class="text">״כן, השלמת העבודה כרוכה בעמידה בתאריך יעד,״ אמרה אנדריאה. ״ותיאלצי, כמובן, להיות בפיקוח קצין מבחן במהלך אותה תקופה, וכן לפצות את המשפחה של הבחורה בה פגעת — משפחת מקסוול, וגם —״</p>
			<p class="text">״רק רגע.״ הרמתי את ידי. הופתעתי לראות שאצבעותיי רועדות ושמטתי את ידי אל חיקי. ״קצת יותר לאט, בבקשה,״ אמרתי. ״אני לא קולטת כלום.״ שתי הנשים הדהימו אותי בקלילות בה עברו מנושא לנושא כשדיברו. לאיזו עבודה יש לי כישורים ייחודיים? בכלא עבדתי במכבסה, למדתי לקפל סדינים בצורה מושלמת, והדחתי כלים במים לוהטים שהדיפו ריח כלור שצרב את עיניי. אלו היו הכישורים הייחודיים היחידים שיכולתי לחשוב עליהם.</p>
			<p class="text">גם ליסה הרימה את ידיה, כפותיה מושטות לפנים, עוצרת את השיחה. ״הסיפור הוא כזה,״ אמרה, נועצת בי מבט יציב. ״את יודעת מי היה ג׳סי ג׳יימסון ויליאמס?״</p>
			<p class="text">כולם ידעו מי היה ג׳סי ג׳יימסון ויליאמס. שמו החזיר אותי מייד לחדרי הגלריה הלאומית בוושינגטון הבירה ארבע שנים קודם לכן. לא, חמש. הייתי בת שבע־עשרה, נסעתי עם הכיתה לסיור במוזיאון. חבריי לכיתה כבר התכוננו לעזוב, אבל אני, שהוקסמתי מהאומנות בת זמננו, רציתי להישאר, והתחבאתי בשירותים שעה ששאר התלמידים כבר יצאו מהמבנה. לא ידעתי ולא היה אכפת לי לאן הם הולכים. ידעתי שאסתבך, אבל החלטתי להתמודד עם זה מאוחר יותר. כך, הייתי לבדי כשראיתי את הג׳סי ג׳יימסון ויליאמס הראשון שלי. אפשר לומר שנשימתי נעתקה למראהו, וצנחתי על הספסל היחיד שהיה בגלריה כדי להתבונן בו. המבט, כך הוא נקרא. זה היה ציור ארוך, לפחות מטר ושמונים, ודי צר. גבר ואישה לבושים בגדי ערב שחורים ניצבו גב־אל־גב על רקע כסוף ומנצנץ, כה קרובים זה לזה עד כי כמעט בלתי ניתן היה להפריד בין הז׳קט השחור שלו לשמלה השחורה שלה. שניהם היו כהי עור, אף שהאישה הייתה כהה מהגבר. עיני הגבר היו מושפלות, כאילו ניסה להביט מאחורי עצמו, אל האישה, ואילו עיניה היו פעורות, מביטות אל הצופה — אליי — כאילו היא לא לגמרי בטוחה שהיא בכלל רוצה להיות בציור. כאומרת, הצילו. כשחזרתי לנשום, בחנתי את הקירות, מחפשת עבודות נוספות של ג׳סי ג׳יימסון ויליאמס ומגלה כמה יצירות. ואז, בחנות המוזיאון, דפדפתי בספר אומן של ציוריו, מייחלת שהייתי יכולה להרשות לעצמי את תג המחיר שלו, שבעים וחמישה דולרים.</p>
			<p class="text">״הוא אחד האומנים האהובים עליי,״ עניתי לליסה.</p>
			<p class="text">״הא.״ ליסה חייכה, או כמעט חייכה, בפעם הראשונה מתחילת שיחתנו. ״טוב לשמוע, כי הוא קשור מאוד להצעתי.״</p>
			<p class="text">״אני לא מבינה,״ אמרתי שוב. ״הוא מת, לא?״ קראתי על מותו בעיתון בספריית הכלא. הוא היה בן תשעים וחמש וללא ספק ניהל חיים יצירתיים, ואף על פי כן, הרגשתי גל של אובדן שוטף אותי כשקראתי את הידיעה.</p>
			<p class="text">״הוא מת בינואר,״ אמרה ליסה, ואז הוסיפה, ״ג׳סי ויליאמס היה אבי.״</p>
			<p class="text">״לא נכון!״ הזדקפתי.</p>
			<p class="text">״את עשרים וחמש השנים האחרונות בחייו הקדיש לעזרה לאומנים צעירים,״ אמרה ליסה.</p>
			<p class="text">הנהנתי. קראתי על עבודת הצדקה שלו.</p>
			<p class="text">״אומנים מבטיחים לדעתו, כאלה שהתקשו בלימודים או בחיי המשפחה, או שפשוט סטו מדרך הישר.״</p>
			<p class="text">האם היא מדברת עליי? האם ג׳סי ויליאמס ראה עבודות שלי במקום כלשהו וחשב שיש בהן הבטחה, משהו שהמרצים שלי פספסו? ״אני זוכרת שקראתי על איזה נער בגיל העשרה שהוא עזר לו לפני כמה שנים,״ אמרתי. ״אני לא יודעת איפה אני —״</p>
			<p class="text">״זה יכול להיות אחד מקבוצה שלמה של נערים.״ ליסה נופפה בידה באוויר בקוצר רוח. ״בכל רגע נתון הוא התמקד בבחור צעיר — או בבחורה צעירה. מוודא שיהיו להם די כסף ותמיכה כדי לפתח את השכלתם. הוא הציג את עבודותיהם ועשה כל שנדרש לדעתו, כדי להעניק להם את הדחיפה הראויה.״ היא הטתה את ראשה. ״הוא היה אדם נדיב ביותר, אך גם מניפולטיבי,״ אמרה.</p>
			<p class="text">״למה את מתכוונת?״ שאלתי.</p>
			<p class="text">״זמן קצר לפני מותו, הוא התחיל להתעניין בך,״ אמרה ליסה. ״עמדת להיות הפרויקט הבא שלו.״</p>
			<p class="text">״אני?״ הזעפתי פנים. ״מעולם לא פגשתי אותו. ואני לבנה.״ הרמתי קווצת שיער חלקה ובהירה כאילו כדי להוכיח את כוונתי. ״האם לא עזר רק לאפרו־אמריקאים?״</p>
			<p class="text">ליסה הנידה בראשה. ״רובם, אבל בהחלט לא כולם,״ אמרה במשיכת כתפיים. ״ואם לדבר בכנות, אין לי מושג למה התעניין בך. לעיתים קרובות, עזר לאומנים מצפון קרוליינה, וזו סיבה אחת — נולדת בקארי, נכון? — אבל הוא יכול היה לבחור רבים אחרים. אפשר רק לנחש מדוע משכת את תשומת ליבו.״</p>
			<p class="text">זה כלל לא היה הגיוני. ״האם כל מה שתכנן בשבילי... או בשביל כל אחד אחר... האם תוכניותיו לא מתו יחד איתו?״</p>
			<p class="text">״הלוואי,״ אמרה ליסה. במחווה עייפה, החליקה קווצת שיער מתסרוקת מישל אובמה שלה אל מאחורי אוזנה. ״אבי עדיין שולט בעניינים מהקבר.״ היא הביטה באנדריאה ונדה בראשה, ואני חיכיתי, ידיי שלובות בחיקי, לא בטוחה שהאישה הזו מוצאת חן בעיניי. ״גרתי איתו,״ המשיכה. ״טיפלתי בו ככל שהלך ונחלש. הוא ידע שקיצו מתקרב ונפגש עם עורכת דינו״ — היא הנהנה בראשה לכיוונה של אנדריאה — ״ועדכן את צוואתו. הוא היה עסוק בהקמת גלריה באידנטון. גלריה לאומנות שתציג את ציוריו, לצד ציוריהם של כמה אומנים אחרים, ועבודות של כמה סטודנטים.״</p>
			<p class="text">״אה,״ אמרתי, עדיין מבולבלת. ״האם רצה להציג שם את אחת מעבודותיי?״ אולי זה מה שזה. ייתכן ששמע עליי איכשהו, ורצה לתת לקריירה שלי — אם אפשר לקרוא לזה ככה — זריקת עידוד באמצעות חשיפה בגלריה שלו? מגוחך. איך ישמע עליי? לא נראה לי הגיוני שאחד המרצים שלי באוניברסיטת צפון קרוליינה קשר לי כתרים. ומה בשם שמיים אוכל להציג בגלריה שלו? מוחי זגזג בין ציוריי, כולם היו בבית הוריי... אלא אם הוריי נפטרו מהם, מה שלא היה מפתיע אותי.</p>
			<p class="text">״זה לא עד כדי כך פשוט,״ אמרה ליסה. ״הוא רצה שתשחזרי ציור קיר ישן משנות הארבעים, והתנה את פתיחת הגלריה בהעמדת ציור הקיר המשוחזר במקומו במבואה. ופתיחת הגלריה מתוכננת בחמישה באוגוסט.״</p>
			<p class="text">זו חייבת להיות טעות. הן בטח מחפשות בחורה אחרת, הרגשתי כיצד הסיכוי לשחרור מוקדם חומק בין אצבעותיי. לשחזר ציור קיר? בחודשיים? ראשית, לא היה לי ניסיון בשחזור אומנותי, ושנית, עבדתי על ציור קיר אחד בלבד בשלוש שנותיי במכללה, ציור מופשט פשוט שגודלו מטר ועשרים על שני מטר וארבעים, אותו ציירתי עם סטודנט אחר בשנת לימודיי הראשונה. ״את בטוחה שהתכוון אליי?״ שאלתי.</p>
			<p class="text">״לגמרי.״</p>
			<p class="text">״למה הוא... למה שיחשוב שיש לי ׳כישורים ייחודיים׳ לעשות זאת?״ שאלתי, נזכרת בניסוח הדברים. ״איך בכלל ידע על קיומי?״</p>
			<p class="text">״מי יודע?״ אמרה ליסה, ללא ספק מוטרדת מהמוזרות של אביה. ״כל שאני יודעת הוא שעכשיו אַת הבעיה שלי.״</p>
			<p class="text">יחסה עצבן אותי, אבל לא אמרתי מילה. אם שתיהן יחד יכולות לעזור לי לצאת מכאן, אני לא יכולה להרשות לעצמי להתנכר אליהן.</p>
			<p class="text">״אני מניחה שחשב שאת מוסמכת בזכות העובדה שיש לך השכלה אומנותית,״ אמרה אנדריאה. ״למדת תואר באומנות, לא?״</p>
			<p class="text">הנהנתי. נכון, למדתי לתואר באומנות, אבל לא היה לזה שום קשר לשחזור. שחזור מצריך מערך כישורים שונה לגמרי מהנדרש ליצירת עבודת אומנות. חוץ מזה, בשנה האחרונה לא הייתי הסטודנטית הכי מסורה. הנחתי לעצמי להיגרר אחרי טריי במקום להשקיע בלימודים. הוא ינק את כל זמני ואת כל כוחי. הייתי מוקסמת באופן מעורר בחילה, נשאבתי לתשומת הלב שהרעיף עליי ולעתיד שתכננו יחד. הוא סיפר לי על טבעת האירוסים של סבתו המנוחה, רומז שבקרוב תהיה שלי. חשבתי שהוא נפלא כל כך. סטודנט במכינה למשפטים. מקסים. חתיך הורס. הייתי טיפשה. אבל ידעתי שאסור לי להזכיר את היעדר כישוריי באוזני שתי הנשים הללו בזמן שדיברו על האפשרות ליציאתי מהמקום הזה.</p>
			<p class="text">״אז... איפה ציור הקיר הזה?״ שאלתי.</p>
			<p class="text">״באידנטון. תיאלצי לגור באידנטון,״ אמרה ליסה. ״איתי. ביתי — ביתו של אבי, אם לדייק — גדול. לא נפריע זו לזו.״</p>
			<p class="text">לא האמנתי למשמע אוזניי. לא רק שאצא מהכלא, אלא שאחיה בביתו של ג׳סי ג׳יימסון ויליאמס? הרגשתי את הדמעות המאיימות לזלוג מעיניי. אלוהים, הייתי חייבת לצאת מכאן! בשנה האחרונה והאומללה, נחבלתי, נחתכתי והוכיתי. נכון, למדתי להשיב מלחמה, אבל זו לא הייתה מי שהייתי. לא ידעתי ללכת מכות. האסירות האחרות לעגו לי בשל גילי הצעיר, מבנה גופי הצנום, שיער הפלטינה שלי. חייתי בפחד מתמיד. הרגשתי לא בטוחה, אפילו בתאי. שותפתי לתא שתקה. מילולית. מעולם לא שמעתי אותה מוציאה הגה מפיה, אבל על פרצופה הייתה הבעת בוז. בקושי ישנתי, עין אחת פקוחה תמיד, מצפה שתשסף את גרוני באישון לילה עם סכין גנובה.</p>
			<p class="text">ואסור לשכוח את הסיוטים אודות אמילי מקסוול, אבל אני מניחה שאותם אקח איתי, לא משנה לאן אפנה.</p>
			<p class="text">״תעבדי על ציור הקיר בגלריה, שבנייתה טרם הסתיימה,״ קטעה ליסה את מחשבותיי. ״במבואה יש המון מקום. אבי רצה שציור הקיר יוצג שם.״</p>
			<p class="text">״הוא לא מצויר על קיר?״</p>
			<p class="text">״לא, הוא מצויר על בד ומעולם לא... נתלה, או איך שלא קוראים לזה.״</p>
			<p class="text">״הוצב,״ אמרה אנדריאה.</p>
			<p class="text">״בדיוק,״ אמרה ליסה. ״הוא מעולם לא הוצב.״</p>
			<p class="text">״מי צייר אותו?״ </p>
			<p class="text">״אישה בשם אנה דייל,״ אמרה ליסה. ״זה אחד מאותם ציורי קיר מתקופת השפל הגדול. כידוע, במהלך אותה תקופה הממשלה שכרה אומנים לצייר ציורי קיר בבניינים ציבוריים?״</p>
			<p class="text">הנהנתי, אף שהידע שלי אודות מפעלים מהסוג שיזם מִנהל קידום העבודות היה מזערי במקרה הטוב.</p>
			<p class="text">״ציור הקיר הזה נועד לסניף הדואר באידנטון. אבל אנה דייל השתגעה או משהו כזה — אני לא זוכרת בדיוק את סיפורו של אבי. היא יצאה מדעתה בזמן שעבדה עליו, ולכן התוצר הסופי מעולם לא הוצב. הוא היה בבעלותו של אבי במשך עשרות שנים והוא רוצה — רצה — לתלות אותו במבואה לגלריה. אמר שציור הקיר חייב להיות במקומו עד מועד פתיחת הגלריה.״</p>
			<p class="text">״חמישה באוגוסט,״ אמרה אנדריאה למקרה שלא שמעתי את התאריך בפעם הראשונה. למען האמת, שמעתי לגמרי.</p>
			<p class="text">״זה אפילו לא חודשיים מהיום,״ אמרתי.</p>
			<p class="text">ליסה פלטה נשיפה ארוכה שנשמעה חרדה. ״בדיוק,״ אמרה. ״וזו הסיבה שאת חייבת להתחיל לעבוד עליו מייד.״</p>
			<p class="text">״באיזה מצב הוא?״ שאלתי.</p>
			<p class="text">ליסה משכה בכתפיה. ״למען האמת, לא ראיתי אותו במו עיניי. במשך כל השנים האלו היה מגולגל בפינת הארון בסטודיו של אבי —  הוא ענקי — ואיני יודעת באיזה מצב הוא. אבל הוא חייב להיות בר־הצלה, אם אבי ציפה שתתקני אותו.״</p>
			<p class="text">ניסיתי לדמיין מה יכולות לעולל כמעט שבעים שנה לבד ציור ענקי התקוע בארון. ליסה צריכה חברת שחזור מקצועית, לא אומנית חסרת ניסיון. אבל אני צריכה את החופש שלי.</p>
			<p class="text">״אקבל שכר?״ הבטתי באנדריאה. ״אם עליי לשלם פיצויים ל —״</p>
			<p class="text">״אבי השאיר חמישים אלף לצורך המיזם,״ קטעה ליסה.</p>
			<p class="text">״לכל הגלריה?״</p>
			<p class="text">״לא,״ אמרה ליסה. ״לך. לשחזור של ציור הקיר. חמישים אלף, בתוספת כמה אלפים לכל הציוד שיידרש לך.״</p>
			<p class="text">חמישים אלף דולרים? מדהים. גם אם הייתי מסיימת את התואר, ספק אם הייתי מוצאת עבודה שבה הייתי מרוויחה כל כך הרבה כסף תוך שנה, לא כל שכן בחודשיים. חודשיים של עבודה שאין לי מושג איך עושים אותה. ניסיתי להסתיר את ספקותיי העצמיים. בעלת כישורים ייחודיים? ממש לא.</p>
			<p class="text">״זהו ׳כרטיס היציאה מהכלא׳ שלך, מורגן.״ אנדריאה רכנה לפנים, שפתיה האדומות מבטאות את המילים לאט ובבירור. ״אם תמלאי את חלקך בעסקה ותסיימי את העבודה — כלומר תעשי עבודה איכותית על ציור הקיר עד חמישה באוגוסט — תקבלי שחרור על תנאי ולעולם כף רגלך לא תדרוך עוד במקום הזה. במקומך, הייתי מתחילה לקרוא על שחזור.״</p>
			<p class="text">מבטי נע אל פתח החדרון. דמיינתי את עצמי חוצה אותו וצועדת במסדרון לעבר היציאה והחופש. דמיינתי את עצמי בחוץ, חגה סביב עצמי במעגלים, זרועותיי פרושות לצדדים, קולטות את האוויר הרענן. אבל חשבתי שלעולם לא אהיה חופשייה לחלוטין מהמקום הזה. תמיד אשא בתוכי רסיסי כלא. הרגשתי כלא מדומיין סוגר עליי גם כשישבתי שם, גם כשדמיינתי את עצמי יוצאת דרך דלת הכניסה.</p>
			<p class="text">ועדיין, אעדיף את הכלא המדומיין על זה האמיתי, המחריד.</p>
			<p class="text">״אעשה זאת,״ אמרתי לבסוף, מתרווחת במקומי.</p>
			<p class="text">איך אעשה זאת, לא היה לי שמץ של מושג.</p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 73.49 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

תעלומה ספרות אמריקאית עיירה קטנה רומן היסטורי נוגע ללב שקרים גדולים בעיירה קטנה מותחן רומנטי סופרות איקוניות אמנות רומנטיקה היסטורית

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!