פרק 1

לד״ר טרישה ראג׳ה היו הרבה תהיות בנוגע לעולם, אבל אף פעם לא קרה לה מקרה שבו לא ידעה איך לבצע את עבודתה. לומר לחולת סרטן שהגידול שלה אינו קטלני היה אמור להיות הדבר הקל ביותר, אבל לטרישה לא היה מושג איך היא הולכת לעשות את זה. איך לעזאזל אפשר להגיד לאומנית שהיא עומדת להתעוור?

טרישה עמדה קפואה במסדרון המחלקה לניתוחי מוח בסטנפורד, בוהה במסדרון המוביל לחדרה של המטופלת שלה. אבל במקום לראות את הרצפה האפורה ואת הקירות המכוסים בעבודות של אומנים מקומיים, עלו בזיכרונה קשתות שיש מעוטרות בטווסים משובצים אבני ברקת ותכלת. ניחוח של אלגום עתיק יומין ואוקיינוס מלוח הציף את ריאותיה, מחליף את העקצוץ הקל של חומרי החיטוי.

זה לא היה הזמן להתבוסס בזיכרונות, אבל טרישה נזקקה למשהו שיעגן אותה לקרקע המציאות ושום דבר לא עשה זאת טוב כמו בית הוריה, המרוחק ממנה אלפי קילומטרים. היא חיבקה את עצמה, וכשהידקה את זרועותיה סביב גופה, כאילו נאחזה בכל כוחה בזיכרונותיה ונצמדה אליהם. הסאגר מהאל, כפי שנקרא בסנסקריט ארמון האוקיינוס על שלוש מאות חדריו המשקיפים אל הים הערבי, היה מקום מושבם של אבותיה של טרישה, אשר ממנו משלו בממלכת סריפורה במערב הודו במשך למעלה ממאתיים שנה, עד הכיבוש הבריטי.

המלכים הלוחמים לבית ראג׳ה הצליחו אומנם להדוף את הפולשים מהאימפריה המוגולית בשדה הקרב, אבל לטרישה היה קשה לתעל את התעוזה שלהם. ברגע זה, היא התחברה יותר לאופן שבו האירופאים הביסו את אבותיה, באמצעות שיטות סחר מתוחכמות ואלימוֹת, מתוך מטרה להסתנן להודו ולגזול את אדמתם של אבותיה. בשל עיוות היסטורי בלתי מוסבר, שליטי הממלכות הרבות המרכיבות את הודו המודרנית — ובהם גם מלכי ראג׳ה — איבדו את ריבונותם והפכו, בעל כורחם, למלכים נטולי סמכות המשלמים מיסים לאימפריה הבריטית.

בתמורה לנאמנותו הנרצעת והשקטה, המהרג׳ה השמונה־עשר, אחד מאבות אבותיה של טרישה, המרוחק ממנה שישה דורות, הורשה להחזיק בתוארו ובביתו האהוב ובכל הנכסים המלכותיים הנלווים לתואר זה. וכך, הוא היה האיש שטרישה הייתה צריכה להודות לו על שבילתה בסריפורה את כל הקיצים של ילדותה.

אימה של טרישה התעקשה שילדיה האמריקנים יישארו מחוברים למורשת ההודית המלכותית שלהם. זו הייתה דרכה להיאחז בבית שעליו ויתרה כאשר נישאה לאביהם והיגרה לאמריקה. אביה של טרישה, מצידו, נעתר לכך כל עוד המורשת שלהם לא פגעה בקליטתם בארץ החדשה. מבחינת הוד מעלתו שרי הארי ראג׳ה — או ״הוד מעלתו״, כפי שנהגו הילדים לכנותו מאחורי גבו — השושלת המלכותית שלהם הייתה העבר שלהם, זו הייתה היסטוריה. זהותם כילידי קליפורניה הייתה העתיד שלהם; זו הייתה ההיסטוריה שציפה שיקיימו.

מבחינתה של טרישה, מקצוע הרפואה היה המקום שבו שתי הזהויות שלה הצטלבו, ממש כפי ששני עצבי הראייה חוצים זה את זה בתצלובת הראייה — הנקודה החלולה במוח שבה באופן טרגי ממוקם הגידול של החולה שלה. ופירוש הדבר הוא שאמה קיין תאבד את הראייה בשתי עיניה כשטרישה תבצע את הניתוח להצלת חייה. בחמש השנים שחלפו מאז החלה לנתח, זו תהיה הפעם הראשונה שבה אחד החולים שלה יתעוור. האירוניה הייתה אכזרית.

בשנה שבה מלאו לטרישה שלוש־עשרה, משפחתה הייתה בביקור הקיץ השנתי הקבוע בסריפורה. כדרכו, הוד מעלתו בילה את מרבית הבקרים בביקור בארגוני צדקה מלכותיים רבים. הפרויקט האהוב עליו היה בית יתומים לעיוורים שאביו בנה זמן קצר לפני מותו.

טרישה הייתה היחידה מבין הילדים שביקש שתתלווה אליו בביקורו בבית היתומים באותו יום. פינוק נדיר, והיא נהנתה להטיח אותו בפרצופיהם. בעדינות, כמובן. היה מצופה מילדי משפחת ראג׳ה לנהוג באיפוק בכל דבר ועניין, והתעמרויות הדדיות לא היו חלק ממערך הציפיות.

בבואם לבית היתומים, צעדה טרישה בעקבות אביה במעלה מדרגות הבטון האפורות, והמנהלת הציגה אותם בפני הילדים שהועמדו בשורה ארוכה לאורך המסדרון, לבושים במדי בית הספר הלבנים והכחולים שלהם. אחת הבנות, שהייתה בגילה של טרישה פחות או יותר, ניגשה אליה. היא הרימה את ידה ונגעה בפניה של טרישה, שרטטה באצבעותיה את גבותיה מעל למשקפיה, את לחייה ואת סנטרה. מִיָּדה עלה ניחוח צבע — משהו כימי המעורב בריח אדמה; מגעה היה לח וצונן.

״את יפה,״ היא לחשה בחיוך שהגיע באורח פלא לעיניה, שם אישוניה היו מצועפים בשכבה לבנה שקופה. קולה המבויש עמד בסתירה למגע ידה הנועז, להבל נשימתה נטול המודעות העצמית, וכאשר נסוגה מעט, טרישה הרגישה כאילו ספגה בחזה מהלומה מרגש שלא הצליחה להסביר. חוסר מנוח מציק וריקנות טלטלו וערערו אותה לחלוטין.

בשארית הביקור היא הרגישה כמו בלון שהאוויר דולף ממנו, הלחץ כאילו נשאב מתוך נקבוביות עורה וחמק מבעד לקורטת המשי המסורתית שאימה התעקשה שתלבש באירועים ציבוריים. היא נשאה עימה את התחושה הזו כשחזרה אל הארמון, כמו טפיל שלא הייתה יכולה לסלקו מתוך גופה.

שעות אחר כך מצא אותה אביה מסתתרת בחדר שחלקה עם נישה, אחותה הגדולה, מצונפת על מיטת האפיריון שעליה נהגו הנסיכות לישון עוד במאה השבע־עשרה, אז בנה המהרג׳ה הראשון את הארמון. לא פעם, בלילות, התכנסו אחיה ואחותה ובני הדודים על המיטה הענקית והעמידו פנים שהיא ספינת קרב שממנה כבשו את העולם. חמימותו של עץ הטיק חדרה תמיד לעצמותיה של טרישה, והמשי המרופד של כיסויי המיטה קרקע אותה עד שהרגישה בלתי מנוצחת. כמו שאר הדברים בסאגר מהאל, גם למיטה היו שורשים בעומק ההיסטוריה המשפחתית שלהם.

אבל באותו יום טרישה חשה עצמה מרחפת, לא מעוגנת. לא מסוגלת להחזיר את עצמה מהקירות האפרוריים של בית היתומים. מהילדים העיוורים שעבדו, כשהם ישובים שורות־שורות ליד שולחנות עבודה ארוכים, תחת מאווררי תקרה ענקיים המשמיעים זמזום כבד ומערבלים את אוויר הקיץ מעליהם, מפזרים את ריח הדיו ואת הנסורת ברחבי החדר. הם הידקו והדביקו, קצב תנועותיהם תואם את קולות פטפוטם הסתמי, בזמן שהתכשיטים, חפצי הנוי והצעצועים נערמים בסלסילות שלצידם.

״מה הטריד אותך היום?״ שאל אותה אביה כשמצא אותה. אז הוא עוד טרח לבוא לחפש אותה כשהלכה לאיבוד.

ככל שניסתה, טרישה לא הצליחה לבטא במילים את תחושותיה.

הוד מעלתו התיישב על הכורסה שלצד המיטה והמתין. דוגמה ומופת למצופה מנסיך, עמוד השדרה שלו זקוף אך לא נוקשה. כוחו בייש אותה וגרם לה לרצות להידמות לו בעת ובעונה אחת. אלוהים, היא רצתה כל כך להיות בדיוק כמוהו.

״חשוב לזהות מה מטריד אותך,״ הוא אמר באותו חיתוך דיבור יפהפה שתמיד נעשה מודגש יותר כאשר היו בסריפורה. ״אם לא תהיי מסוגלת לזהות בדיוק מה מפריע לך, איך תוכלי לתקן אותו?״

הוא המתין. שתיקתו דרבנה אותה להסב את תשומת ליבה מהתבוססות בעצבות אל הניסיון להגדיר אותו, להפוך אותו לאקטיבי, לדבר מסקרן, ולא לדבר סביל ומכַלֶּה. לבסוף הבינה. הרגש הממלא אותה היה כעס. הזעם האצור בה רק התחפש לעצב, יוצר תערובת מחרידה, משולבת בחוסר אונים.

״הם לא אמורים להיות עיוורים.״ היא הזדקפה ובלעה את הדמעות, נבוכה מהאופן שבו נאגרו במקום שבו משקפיה ננעצו בלחייה. ״הילדים האלה צריכים לראות. זה לא הוגן!״

אביה נרכן מעט־מעט קדימה ובחן בעיון רב את החדר המוזהב. ״למשפחות כמו שלנו אין זכות להתלונן על חוסר הצדק בחלוקת ההון בעולם. אשמה היא בזבוז זמן. העובדה שיש לך את כל מה שיש לך איננה טעות. אי־הבנה של מה שיש לך, זו הטעות. את מבינה מה יש לך, נכון, בֶּטָה?״ הוא המתין עד שהכירה במשמעות החבויה במבטו החום העמוק. ״לא מדובר רק בראייה או בנוחות. יש לך גם מוח, גם גישה למשאבים. אבל מה שחשוב עוד יותר מכל אלה הוא מה שהרגשת היום. המצפן הפנימי שלך שאותת לך שמשהו לא בסדר. זה הכישרון הגדול ביותר שלך. אז מה את מתכוונת לעשות בקשר למה שהרגשת היום?״

היא משכה את ברכיה אל חזָהּ. ״איני אלוהים, אבא. מה אוכל לעשות כדי להשיב לעיוור את מאור עיניו?״

הוא חייך אליה חצי חיוך, מרים את אחת מזוויות פיו. ״טוב, נניח שהיה לך כוח כזה. מה היית צריכה לדעת כדי לעזור לעיוור לראות שוב?״ הוא הושיט לה את הממחטה שהיו רקומים עליה ראשי התיבות של שמו. הוא השתמש בממחטות האלו רק בהודו. המשרתים כיבסו וגיהצו אותן, והן היו מסודרות על מעמד הבגדים לצד שאר מלבושיו לאותו יום.

טרישה קפצה מהמיטה, ליבה הולם כאילו רצה במעלה הצוק המוביל מהחוף אל הארמון. היא נטלה את פיסת הבד המוצעת. עלה ממנה ריח של הארמון, אלגום והיסטוריה, ועם זאת, היא הדיפה גם את ריחו של אביה, כל־אמריקני כמו קיץ קליפורני, ניחוח מחוספס ואדמתי, מעורב בדשא גזום.

״אני אגלה את הסיבה לעיוורונם.״ היא הרימה את משקפיה וניגבה את הרטיבות בבד הפשתן המעומלן.

״בינגו!״ הפעם חייך אליה חיוך מלא, כזה שהאיר את עיניו. חיוכו הגאה, החיוך שטרישה חיה למענו. הוא טפח על לחייה, נשק למצחה נשיקה עזה, ועורר פרץ של אושר בתוכה. ״הינה הילדה המוכשרת שלי. את תגלי את הסיבה לעיוורונם. ואז תגלי אם ניתן לרפא אותו. ואז תעשי משהו עם כל מה שתגלי.״

וזה מה שעשתה. היא חזרה לבית היתומים. נדרש קיץ שלם לשם כך, אבל היא נפגשה עם הרופאים, והיא השיגה דו״חות רפואיים ועברה עליהם יחד עם הוד מעלתו בזמן שאחיה ובני הדודים שכבו על מחצלות לחופו של האוקיינוס המשתבר, ושיחקו רמי ומונופול עם המשרתים. היא גילתה שרבים מהילדים הללו סבלו מקטרקט מוקדם שהוביל לעיוורון. חלקם סבלו מהיפרדות רשתית. בעיות אלה היו בנות תיקון בניתוח, אולם בית היתומים לא יכול היה להרשות לעצמו מימון של ניתוח שכזה.

כאשר חזרו לקליפורניה, היא ארגנה משלחת של מנתחי עיניים מאזור המפרץ, שיעבדו עם הרופאים של בית היתומים. אחר כך שכנעה את אימה לארגן את אחד מאירועי הצדקה שלה, והן גייסו די כסף לחמישה־עשר ניתוחים. עד סוף אותה שנה, קיבלו בחזרה שישה בנים ותשע בנות את מאור עיניהם. היו עוד ארבעה ילדים שלא היו עיוורים מלידה. העיוורון שלהם היה קשור למוח, ואף אחד מהמנתחים לא מצא לכך פתרון.

הפרויקט נמשך והתפתח לקרן צדקה חובקת עולם שביצעה ניתוחי עיניים. דודתה ניהלה את הקרן וכינתה אותה ״טרישה — לראייה״. פירוש השם ׳טרישה׳ בסנסקריט הוא ׳צמא׳.

טרישה המשיכה בלימודיה ובחרה להתמחות בניתוחי מוח ובסיס הגולגולת. היא מעולם לא שקלה כל אפשרות אחרת. ועכשיו היא כאן, החברה הצעירה ביותר בצוות מנתחי המוח של סטנפורד, והיא מסוגלת לחשוב אך ורק על ידיה של הילדה הקטנה שטיילו על פניה וכיצד, כל כמה שניסתה, היא לא הצליחה להיזכר בשמה. ועל העובדה שאין לה מושג כיצד תספר לחולה שלה שהיא עומדת לאבד את מאור עיניה.

בעומדה מחוץ לחדר האשפוז של אמה קיין, טרישה נשמה עמוק והזכירה לעצמה שהאבחנה של אמה, עוד לפני שהגיעה לטיפול, הייתה סופנית. כל מנתח שאמה פנתה אליו לפני כן קבע שהגידול אינו בר ניתוח. כשטרישה מצאה דרך לנתח, איש בצוות שלה לא הופתע. ייתכן שהמילה ׳גאון׳ נזרקה פה ושם בין קריאות העידוד. ולא בפעם הראשונה, יש לציין.

זה לא שטרישה התנגדה להיחשב גאון. היא אהבה את עבודתה מכאן עד הירח ובחזרה, כפי שסבתה נהגה לומר. הבעיה הייתה שהמילה ׳גאון׳ רמזה על קלות. לא היה שום דבר קל בהתפתחות הטכנולוגית שתציל את חייה של אמה. טרישה בילתה את כל רגעי הערות שלה בחמש השנים האחרונות במחשבה על הסרת נגעים היושבים על רקמות מוח באופן שלא יפגע ברקמות המוח הבריאות. למעשה, זה לא היה נכון. היא לא חשבה על כך רק ברגעי הערות שלה; במרבית הלילות היא אפילו חלמה על עבודתה.

טרישה הדפה את דלת חדרה של אמה והתקבלה בחיוך מלא תקווה וברכה במבטא בריטי בולט: ״האלו, ד״ר ראג׳ה!״

אמה הגתה תמיד באופן מושלם את שם המשפחה של טרישה, בלי שטרישה הייתה צריכה לעזור לה ולהזכיר ״הוגים את זה רא־ג׳ה, וזה נשמע כמו השם של הציפור הכחולה״.

על אף האלקטרודות שהוצמדו לחזהּ והציגו את הסימנים החיוניים שלה על גבי צגי מכונות שזמזמו ומצמצו במעקב, על אף העובדה שנכנסה ויצאה משערי בתי חולים במשך חודשים ארוכים, האנרגיה שפעה מאמה כמו גודש התלתלים שנשפכו מהקוקו הגבוה שלה.

מרגע שאמה נכנסה לראשונה למשרדה של טרישה והכריזה שאין בכוונתה למות, המקרה שלה השתלט על טרישה. אולי זה נבע מהאופן שבו אמה התייחסה למחלה שלה, בהיעדר מוחלט של פחד ובנחישות מנוכרת באופן כמעט אכזרי, אבל היא לא דמתה לאף חולה שטרישה טיפלה בו אי פעם.

טרישה הזכירה לעצמה בפעם המאה באותו יום שהיא עומדת להציל את חייה של אמה.

״יש לי משהו בשבילך, ד״ר ראג׳ה.״ עיניה של אמה — אחת חומה ואחת כמעט שחורה — ברקו בהתרגשות כשהצביעה על חבילה בעטיפת מתנה שנסמכה אל הקיר ליד המיטה.

נראה שמישהו הביא את החבילה, חשבה טרישה בהקלה. פירוש הדבר שאמה לא הייתה לבדה היום.

״אחיך כאן?״ שאלה טרישה ובחנה את החדר באחד מאותם רפלקסים מגוחכים בעקבות שאלה מעין זו, אף שהיה ברור מעל לכל ספק שאין איש בחדר.

אמה הגיעה לטרישה מפני שאחיה של אמה היה חבר ותיק של בת דודה של טרישה, אשנה. זה קרה המון. לפעמים טרישה חשבה שהרשת המשפחתית שלה הייתה למעשה מכמורת שהושלכה על פני תבל כולה. היא פגשה ללא הרף מטופלים שהופנו אליה על ידי מישהו שהכיר מישהו שהכיר את משפחתה. כאשר אשנה שמעה על האבחנה של אמה מאחיה, היא התעקשה שאמה תגיע לביקור אצל טרישה, מתוך אמונה — מבוססת, למרבה המזל — שטרישה תוכל לעזור לה.

אשנה וטרישה היו בנות המשפחה היחידות שלא ירשו את גן הכריזמה החברתית של משפחת ראג׳ה, כך שטרישה לא הייתה יכולה שלא לתהות על קנקנו וזהותו של אותו חבר ותיק ומיתולוגי של אשנה. אבל עוד קודם יהיה עליה לפגוש את אחיה המסתורי של אמה.

״הוא נאלץ ללכת לעבוד, אבל הוא היה כאן קודם.״ בעיניה של אמה עלה תמיד מבט עז כאשר דיברה על אחיה.

לדברי אשנה, כאשר האיש גילה על הגידול של אמה, הוא עזב איזו משרה מדהימה בפריז, ארז את חייו ועבר לכאן. עד שהגיעה לטרישה, הרופאים אמרו לאמה שנותרו לה שישה חודשים לחיות. ובכל זאת, היה משהו אצילי עד טירוף בסוג כזה של הקרבה למען אחותך, משהו שמעיד על גדלות נפש פסיכית. אחרי הכול, אתה נוטש את החיים שבנית לעצמך כאשר המשפחה שלך זקוקה לך.

הייתה תקופה שבה גם אחיה של טרישה עצמה, יאש, היה עוזב הכול כדי לעזור לה. אבל זה היה לפני שחלומותיו של יאש הפכו לדבר המשמעותי היחיד.

״אוכל לחזור כשאחיך יהיה כאן״. טרישה הרימה את החבילה שאמה הצביעה עליה. ״ולא היית צריכה לקנות לי מתנה!״

״תפתחי אותה״, אמרה אמה, ניצוצות של התרגשות ברקו בעיניה.

טרישה ליטפה את נייר העטיפה העבה העשוי בעבודת יד לפני שקילפה את נייר הדבק בזהירות רבה. בפנים מצאה בד ציור. טרישה הזכירה לעצמה שמאור עיניו של אוֹמן אינו יקר יותר ממאור עיניו של אדם אחר, בזמן שהביטה בציור השמן המצויר במשיחות מכחול עבות. היא מצמצה כשהמשיחות מלאות החיים הסתחררו וריצדו כדי להתגבש לכלל מה שנראה כמו... אוה! האם זה סחלב בשרני?

לא. ממש לא. זה היה משהו אנושי מעט יותר מזה.

ללא ספק... אה... ואגינה? היא צוירה בזווית שגרמה לה להיראות כמו שפתיים, אבל זה היה ברור, בעיקר לאדם שלמד אנטומיה. והן היו... ובכן, השפתיים היו עסוקות בפתיחת פקק של בקבוק בירה.

במשך דקה שלמה, טרישה לא הצליחה אלא לעמוד ולמצמץ לנגד הציור כאילו הייתה מוקיון. פניה האדימו והאיברים האינטימיים שלה, טוב, אלה לא רק האדימו — הם התכווצו בדרך המפחידה ביותר.

אמה חייכה. ״אני קוראת לזה ואגינה מפצחת ראש.״

משהו דמוי שיעול התפרץ מגרונה של טרישה. ״זה... זה...״ בוטה? ״נפלא..."

״את היית ההשראה לציור,״ אמה הוסיפה, וההומור גרם לה לעקל את שפתיה.

הפעם צחוקה של טרישה, זה שניסתה להסתיר, התפרץ מתוכה. לו רק ידעה אמה את האמת. בהתחשב בשימוש שטרישה עשתה בשרירים הספציפיים הללו, פתיחת משהו באמצעותם הייתה בבחינת אשליה במקרה הטוב. אלמלא התרגול מתחת לסדינים של מנתחת־על־מנתח שעשתה עם הארי, היא הייתה מסתכנת בקמילה ממשית.

״תודה?״ אמרה תוך כדי התנשפות וגרמה לאמה לצחוק עד דמעות.

והדבר גרם לטרישה להתפכח. אצבעותיה ליטפו את הציור ועקבו אחר העוצמה שאמה הביאה לידי ביטוי במשיחות המכחול שלה. ברגע שמתגברים על ההלם הראשוני, מגלים שמדובר ביצירה בלתי רגילה. לא רק שאמה הבינה ולכדה את העוצמה ודרכי הפעולה של התנועה, אלא אף הצליחה להתעלות על כך בהומור שהיה כמעט אופראי.

אולי הגיע הזמן לתרגילים המחזקים את רצפת האגן?

כל דבר שיגרום לה להרגיש חזקה יותר.

מה קרה לה? הבשורות שבפיה הן בשורות טובות, לכל הרוחות!

אמה ודאי ראתה משהו בפניה של טרישה, מפני שהשעשוע בעיניה בעלות הצבעים השונים התפוגג. ״תוצאות הסריקות הגיעו, נכון?״

״כן.״ טרישה משכה כיסא והתיישבה לצד מיטתה של אמה. לראשונה בחייה היא קנאה ביכולתם של אחיה להימנע מרגשות, להבין את הדבר הארור.

״דברי, ד״ר ראג׳ה. אני רוצה לדעת.״ קולה של אמה היה נחרץ, מבטה יציב.

אז טרישה עשתה כמצווה עליה. ״ידענו שיש סיכוי רב לכך שהגידול קרוב מדי לעצבי הראייה. הוא לא סתם קרוב, הוא כרוך סביב העצבים. סביב הנקודה שבה הם מצטלבים״.

אמה הסבה את מבטה. עיניה תרו אחר ידה של טרישה, זו שאחזה חזק מדי בציור שלה.

היא לא הוציאה הגה מפיה.

אולי טרישה הייתה צריכה לחכות עד שהיא לא תהיה לבד. איפה לעזאזל אותו אח אצילי? ״הגידול עדיין בר ניתוח וסיכויי ההחלמה שלך מעודדים. אבל אין אפשרות להציל את עצבי הראייה״. היא כמעט התנצלה, אבל היה מגוחך לומר סליחה על שהיא מצילה את חייה של אמה. ״הניתוח הוא הסיכוי הטוב ביותר שלנו להציל את חייך״. וכל זאת מפני שטרישה לא עשתה דבר במשך שנים זולת לעבוד כדי להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. ״הטכנולוגיה הרובוטית שבה נשתמש מדהימה. היא מסוגלת להסיר רקמות סרטניות תוך נזק מזערי לרקמות המוח. היא...״ קולה גווע כשאמה נשכה את שפתה ועצמה בחוזקה את עיניה.

נקישה נשמעה על הדלת הפתוחה למחצה ורמת ההקלה ששטפה את טרישה הייתה מעוררת רחמים כמעט. הבוס שלה נכנס פנימה, מפזר סביבו את הילת החמימות וההבנה המוכרות שלו.

״איך אנחנו היום, מיס קיין?״ ד״ר אנטוף החליק את ידיו מתחת למתקן החיטוי, ואז חיכך אותן זו בזו כמי שמתכונן להתקיף את השדים למען אמה.

המסכן ניסה בכול כוחו במשך שנים ללמד את טרישה את קסם יחסו לחולה. אבל אחרי כל השיעורים שאימה בזבזה עליה, לא הייתה תקווה רבה שמישהו אחר יצליח. טרישה מעולם לא הבינה את הרעש הגדול שעשו בעניין יחסם של הרופאים לחולים. היא הבינה בגידולים, היא ידעה בדיוק איך לנווט סביבם, לחסל אותם. האם זה לא אמור להספיק?

״אוה, הכול דבש, נכון?״ אמרה אמה, והמבטא הבריטי שלה התחדד ונעשה נשכני. ״ד״ר ראג׳ה בדיוק בישרה לי שאהיה עיוורת עד יומי האחרון.״

ד״ר אנטוף טפח על ידה של אמה ויצר בדיוק את הכמות הנכונה של קשר עין. ״אני באמת מצטער, אמה. אנחנו לא יכולים לשלוט במיקום של הגידול, אבל אנחנו יכולים להסיר אותו כדי שהוא יפסיק להוות איום על החיים שלך.״

טרישה הרגישה פרץ של הקלה. היא בילתה את כל הבוקר בניסיון לשכנע את הבוס שלה שההליך הוא הפעולה הנכונה. הטכניקה החדשה הייתה עדיין בשלב הניסויים הקליניים, והניסיון לשכנע את אנטוף להשתמש בה במקרה הזה לא היה פשוט. ניתוח כושל עלול להוביל לפרסום שלילי, ופרסום שלילי עלול לבטל את המימון לפיתוח נוסף של טכנולוגיה שתציל אלפי אנשים. אבל לטרישה הייתה אמונה רבה בניתוח הזה, והיא הייתה מוכנה לסכן למענו את הקריירה שלה.

אמה בלעה את רוקה ושרבבה את לסתה בכעס.

אנטוף צעד לעבר עמדת העבודה והחל לעבור על התיעוד של אמה ברוגע. ״אני יודע שלא פשוט לעכל את כל זה. אני ממליץ בחום שתיקחי את הזמן לעבד את הבשורות האלה. לדון בהן עם בני המשפחה שלך. אנחנו לא צריכים לקבל החלטות כלשהן היום. ישנם עוד כמה טיפולים ניסיוניים אחרים שיכולים להאט את התפשטות הגידול ואולי להשפיע על תוחלת החיים. אני מציע לך בכל ליבי לא למהר ולבחון את הדברים ששמעת היום.״

רק רגע, מה? יחס טוב לחולים וכל זה הם יופי־טופי, אבל מה זה הזיבולים האלה? גם אם אנטוף בסך הכול לא רוצה שהחולה תחטוף היסטריה מטורפת, אף אחד מהטיפולים הניסיוניים האלה לא היה באמת בגדר אפשרות. גם אם היו יכולים להאט קצת את צמיחת הגידול, בלי הניתוח, הגידול יהיה, בסופו של דבר, גדול דיו ויהרוג את אמה, וככל שיגדל כך יפחתו סיכויי הצלחתו של הניתוח. הענקת תקוות שווא רק כדי לגרום לה להרגיש כאילו יש לה אפשרויות נוספות לא נשמעה הגיונית לטרישה.

לפני שהספיקה לומר משהו, אמה פנתה אליה לפתע במבט זועם. ״נראה שד״ר ראג׳ה חושבת שניתוח הוא האפשרות היחידה שעומדת בפניי. אין ביניכם הסכמה, אם כן?״ בנימת קולה הייתה עוצמה של ואגינה מפוקקת פקק של בקבוק בירה.

ד״ר אנטוף ביטא קרירות נגדית של בקבוק בירה צונן, וטרישה הרגישה לפתע כמו הפקק הנמחץ של הבקבוק. ״אנחנו מסכימים שהניתוח הוא האפשרות הטובה ביותר. אבל הטכנולוגיה הזו עודנה בחיתוליה — היא כמעט לא נוסתה, ואם את מרגישה שתרצי לבחון אפשרויות אחרות, אני רוצה שתדעי שאנחנו נעזור לך לעשות את זה.״ הוא שלח לעבר טרישה מבט מרגיע והיא בלעה את התנגדותה, בעל כורחה. ״עם זאת, אני רוצה להבהיר שד״ר ראג׳ה כבר עובדת על הטכנולוגיה הזו במשך כמה שנים, ואם היא מאמינה שהטכנולוגיה מוכנה, הייתי סומך עליה.״

המבט שאמה שלחה לעבר טרישה כמו הכה אותה במפשעה. ״ואת מאמינה שאובדן הראייה הוא האפשרות היחידה שלי, ד״ר ראג׳ה?״

טרישה יישרה את כתפיה, עיניה פוגשות את מבטה. ״כן. הסרת הגידול היא הדרך היחידה להציל את חייך. ואנחנו לא יכולים להסיר את הגידול ולשמור על עצבי הראייה שלך בעת ובעונה אחת.״

אמה שבה והביטה בציור שלה, טרישה ניסתה להתעלם מהכאב המיואש שנשקף מעיניה. הליכה סחור־סחור סביב האמת לא הייתה מעולם חלק מהגדרות התפקיד שלה.

״אני צריכה לחשוב על זה,״ אמרה אמה לבסוף.

טרישה נעמדה, מאמצת את הציור אל חזה. אך לפני שהצליחה לומר משהו מהטיעונים שצצו ועלו בגרונה, קטע אותה ד״ר אנטוף.

״כמובן״, אמר ד״ר אנטוף. ״עלינו לערוך עוד בדיקות לפני שנוכל לקבוע משהו. ד״ר ראג׳ה תעבור על פרטי הניתוח מחר ותענה על כל השאלות שיהיו לך.״

שוב, טרישה רצתה להתנגד, ואז היא חשבה על אחיה האצילי של אמה. אילו היה כאן, היה קל יותר לגרום לאמה לחשוב בהיגיון.

במקום לענות, אמה רק בהתה באופק וסירבה לפגוש במבטה של טרישה. לראשונה מאז נפגשו, במקום תקווה, הייאוש כרך את עצמו והתפתל סביב אמה, וננעץ גם בעומק נפשה של טרישה, כמו קרס חד המפלח את העור.

״שימי לב, טרישה. אנחנו מצילים חיים״. הבוס שלה טפח על כתפה בחביבות כשנכנסו למעלית בדרכם למשרדיהם.

טרישה העלתה חיוך מאולץ על שפתיה. היא לא הגיעה עד לאן שהגיעה בזכות הרכות שלה.

הם יצאו מהמעלית. ״כך טוב יותר. ועכשיו, בואי נחייך, בסדר?״ הוא הצביע על טרקלין המנתחים. ״בא לך לשתות קפה ולשמוע קצת חדשות טובות?״ חיוכו היה רחב כל כך, עד שטרישה עצרה לפתע והסתובבה אליו. היא ידעה מה בכוונתו לומר עוד לפני שפתח את פיו. ״הרגע דיברתי עם האחראי על התוכנית. הוא חיפש אותך. המימון שלך אושר.״

טרישה הרימה את ידה לפיה בתדהמה, אבל רמז לצווחה עדיין פרץ מתוכה. ואז עוד אחד. זה היה מענק בגובה עשרה מיליון דולרים, למען השם! המענק הגבוה ביותר בהיסטוריה של המחלקה, והכול בזכותה. היא עמדה לקבל מימון למחקר הקליני השאפתני ביותר לניתוח מוח באמצעות רובוט שהומצא אי פעם.

״זה מוכיח שיש אמת בשמועות״, אמר אנטוף, ״יש בינינו גאון!״ הוא מעולם לא גרם לה לעבוד קשה למען חיוכו הגאה, אבל החיוך שהבזיק לעברה עכשיו — זה שגרם לו להיראות כאדם שמברך את היום שבו שכר אותה לעבודה — גרם לה לרצות להניף את אגרופה באוויר ולצעוק ״יש! אכלת אותה, אבא!״

במקום זאת, היא אחזה בידו המושטת והודתה לו שהיה בוס ומנטור נהדר.

״לא, ד״ר ראג׳ה,״ אמר בחיוך גאה, ״אני בוס בר מזל מאוד.״

״נכון מאוד!״ רצתה לצעוק. אבל היא הודתה לו במקום זאת עם כל החן שמצאה בתוכה.

קפה היה ודאי רעיון גרוע בהתחשב באדרנלין שפעם בעורקיה של טרישה, אבל היא נטלה מידו של הבוס שלה את הספל שהגיש לה, הודתה לשני העמיתים שבירכו אותה במעט פחות התלהבות, ונשאה את הספל ואת התמונה שקיבלה מאמה למשרדה. הדבר הראשון שעשתה כשסגרה אחריה את הדלת היה לצרוח צרחת אושר... בסדר, שתיים! ליבה לא הפסיק לדהור. היא עשתה משהו שאף אחד אחר לא עשה לפניה.

היא חייגה אל נישה בלי לחשוב. אחותה הגדולה הייתה האדם היחיד שיבין באמת כמה קשה טרישה עבדה על המענק שלה ועל המקרה הזה. השיחה עברה ישירות לתא קולי. ברור. היום הוא היום הגדול.

או אם לדייק, היום הוא עוד יום גדול. הערב ייערך עוד אירוע קדם־הכרזה של אחיה. אולי "החגיגה הקטנה" העשירית שאימא ונישה ארגנו בארבעת השבועות שחלפו מאז החליט יאש סוף־סוף להכריז על הגשת מועמדותו למשרת מושל קליפורניה.

בחמש השנים שבמהלכן שימש התובע הכללי של ארצות הברית במחוז הצפוני של קליפורניה, הצליח יאש ראג׳ה לסכל מתקפת טרור על אלקטרז, דָּלַק אחר חבורה של מנהלי הון סיכון שניהלו הונאת פונזי בשווי חמישים מיליארד דולרים מקופרטינו, והיה מהכוחות החשובים שעמדו מאחורי מעֲבָרו לקליפורניה של אחד מגדולי יצרני המטוסים בעולם. אז ברצינות, על מי הם עובדים פה עם כל השו־שו הזה סביב הכרזת התוכניות הענקיות שלהם מבחינה לאומית? אם תושבי מדינת קליפורניה הגדולה לא ניחשו עד כה את כוונותיו, אז הם מטומטמים מכדי להיות ראויים לממשל.

אף על פי כן, נישה — היחידה במשפחה שעדיין דנה בקריירה של יאש עם טרישה — הבטיחה לה שיש כאן שיטה, ושכרגע השיטה מצריכה חיזור שיטתי אחר העילית שבתושבי קליפורניה כדי לסלול ליאש דרך יציבה, ועליה יצעד לסקרמנטו, מקום מושבו של המושל, אל הגורל שיועד לו מיום הולדתו. נישה ידעה כל זאת, מפני שהיא זו שטיפלה במסע הבחירות של יאש.

״אני נורא עסוקה עכשיו. צריכה משהו?״ נאמר במסרון של אחותה. טרישה דמיינה את נישה, שיערה אסוף באלגנטיות על קודקודה, ספל קפה מהביל בידה, עומדת במרכזם של החלקיקים הנעים, שכמו יצרו את האירועים הללו ונאבקת להשתלט עליהם. למען אחיהן.

התחוור לה בחלחלה שהיא עדיין מחזיקה בידה את הציור של אמה — ציור של כוח שהיא הייתה ההשראה לו. התחושה הזו שקרס שקוע בעורה אחזה בה שוב, והביאה עימה חוסר שקט שטרישה לא הצליחה להכיל. היא חשבה על אמה שמתבשרת על עיוורונה כשהיא לבדה. היא חשבה על אחיה, שעזב את חייו ועבר לחיות ביבשת אחרת כדי לעזור לה להתגבר על חולְיָה. היא הניחה את הציור בזהירות על השולחן, וקראה את ההודעה מאחותה. לפני שהצליחה לעצור את עצמה, היא הקישה את תשובתה. ״היית רצינית כשאמרת שאני צריכה לבוא לארוחת הערב היום?״ היא שלחה את המסרון לפני שהספיקה למחוק את המילים. ומייד התחרטה על שעשתה זאת.

הטלפון צלצל בתוך רגעים.

״ברצינות?״ אחותה נשמעה בדיוק כמו מפקדת צבאית שמתכוננת לפלישה.

טרישה לא הצליחה לגרום לעצמה להזכיר את המענק. היא תעשה את זה בארוחת הערב. מפני שאולי הגיע הזמן ללכת לארוחה הזו. ״את כל הזמן אומרת שאני צריכה לבוא,״ אמרה בהיסוס. ״אני פנויה הערב.״ ההתרגשות שבזכייה במענק כנראה מחקה לה תאי מוח.

רגעי השתיקה המביכים נבלעו על ידי קול ששאל את נישה משהו על פרחים. היא חילקה שורה של פקודות שנשמעו לטרישה כמו נקישות דולפין, לגמרי בלתי נהירות.

״בסדר. זה מעולה,״ אמרה נישה כשחזרה לקו, והיה ברור שדעתה מוסחת. ״אז נתראה בשש.״ זה הכול? שום דבר על שנים של אירועי מסע הבחירות שטרישה החמיצה. שום דבר על האופן שבו הוד מעלתו יגיב כשיגלה שהיא שם. ״יש לך מה ללבוש?״

לא היה לה. כמובן. תודה לאל, זו הייתה שאלה רטורית. שאלה שאחותה תמיד שאלה לפני שהחליטה בדיוק מה טרישה תלבש.

״בסדר, אני אטפל בזה.״ צליל טריקה מאיים נשמע ברקע. ״חייבת להתקדם. ואל תאחרי. אני רצינית.״

וכמו שהופיעה, כך נעלמה. שיחה בת שתי דקות שדחסה לתוכה את כל אותן שנים שבהן ניסתה נישה לבנות מחדש את הגשרים שטרישה שרפה. ובעניין ״לבנות מחדש״ טרישה התכוונה בעצם ל״התעלמות". נישה דגלה בפילוסופיית בת היענה לפתרון בעיות — אם מתנהגים כאילו הבעיה אינה קיימת, אז היא בעצם אינה קיימת. בעניין הזה, נישה הייתה בתה של אימן בכל רמ״ח איבריה.

מנגד, הוד מעלתו ויאש לא היו מסוגלים להניח לשום דבר.

אלא שעכשיו היה מאוחר מדי לחרטות. טרישה הקיפה את שולחנה ושקעה בכיסאה.

לעזאזל, על מי היא עובדת? חרטות שועטות בתוכה כעדר של חיות בר החשות באריה משחר לטרף. היא הצמידה את ראשה לשולחנה, ואז הטיחה אותו כמה פעמים בעץ הצונן. היא הייתה גאון, לעזאזל! ברור שזה אומר שהיא מסוגלת להתמודד עם ארוחת ערב משפחתית. גם כזו שבה היא לא תתקבל בברכה.