הלורד של סטאריאל
אחוזה קסומה, טקס מסתורי ופיות מסוכנות בספר מהפנט ושובה לב.
בספר הלורד של סטאריאל מאת איי. ג’יי. לנקסטר, מות הלורד המנוח מצית תחרות על תואר הלורד החדש. כולם בטוחים שהאחוזה הקסומה תבחר בבנו הבכור או באחיין המועדף – אבל ודאי לא בהֶטה, הבת השערורייתית שברחה מהבית כדי ללמוד אחיזת עיניים. היא חוזרת רק להלוויה, אך טקס הבחירה משנה הכול.

פתיחה ממכרת לסדרת קוזי־פנטזי רומנטית.
כאשר הפיות שבות לממלכת בני האדם לראשונה זה מאות שנים, הלורד החדש נדרש להגן על האחוזה מפני סכנות מכונפות וקטלניות. ”הלורד של סטאריאל” הוא הספר הראשון בסדרת סטאריאל – סיפור קסום על אחוזות עתיקות, משפחות מסובכות ורומנטיקה חמימה בעולם פנטסטי.
שם: הלורד של סטאריאל
מחבר/ת: גיי לנקסטר איי.
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 017470024
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<p id="_idParaDest-1" class="kot-mispar">1. <span class="kot-perek">בית סטַארִיאֵל</span><span class="footnote _idGenCharOverride-2"><span id="footnote-000-backlink">1</span></span></p>
			<p class="itur"></p>
			<p class="to-potachat"><span class="_idGenDropcap-1">הֶ</span>טָה ואלְסטאר חיטטה בתיק האיפור שלה והזעיפה פנים. האם אדום־דובדבן הוא צבע רציני מספיק? אולי הוא עליז מדי? אולי מוטב להשתמש בגוון בהיר יותר. קל לדמיין ורד ביישני, ולכן יהיה קל באותה מידה לשוות לשפתיה את אותו הגוון באמצעות אחיזת עיניים. אבל אם מישהו ינהג בגסות רוח ויבחן את הטה בקפידה, הוא יֵדע שזאת אחיזת עיניים. <span class="bold">אין</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ספק</span><span class="bold"> </span><span class="bold">שהדודות</span><span class="bold"> </span><span class="bold">שלי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ינהגו</span><span class="bold"> </span><span class="bold">בגסות</span><span class="bold"> </span><span class="bold">רוח</span><span class="bold">.</span> למעשה, סביר להניח שהן יסתייגו משפתון אמיתי לא פחות מכפי שיסתייגו מאחיזת עיניים; הטה העריכה שהאופנות הדרומיות עדיין לא הגיעו לצפון. אולי מוטב להימנע מכל שפתון שהוא.</p>
			<p class="text">הטה התחילה לרוקן את תכולת התיק שלה. היא הבחינה בשפופרת השפתון בדיוק כשהרכבת חצתה את הגבול אל נחלת סטאריאל. בן רגע שטף אותה גל אדיר של תחושת שיבה הביתה. נשימתה נעתקה והיא שמטה את התיק וגיששה כדי להיאחז בצד הדרגש. העולם הסתחרר.</p>
			<p class="text">סטאריאל. לכל בני משפחת ואלסטאר היה לפחות שמץ של חוש־נחלה, אבל הטה לא העריכה נכון את עוצמת התחושה שתתקוף אותה עם חידוש הקשר. משהו שהיה רדום בתוכה במשך שנים התעורר לחיים, ונוכחותו היתה מבהילה ומרוממת רוח כמו פעימות של לב שני. <span class="bold">הבית</span>, הוא פעם. <span class="bold">הבית</span>, בניגוד מוחלט לעובדה שסטאריאל כבר לא היתה ביתה. איך יכלה לשכוח את עוצמת החיבור? כל שנותיה בדרום — שבו המחשבה על קשר קסום שמתקיים בין נחלה לבין אנשיה תיראה מגוחכת — עמעמו את הזיכרון.</p>
			<p class="text">היא נשענה על הדרגש וליבה הלם בחוזקה. היא ניסתה לייצב את עצמה. <span class="bold">שפתון</span><span class="bold">. </span><span class="bold">חיפשתי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">שפתון</span><span class="bold">.</span> הוא התגלגל מתוך התיק אל מתחת לדרגש. היא כרעה על ברכיה וקיללה את שולי השמלה, שלא שיתפו איתה פעולה. נוכחותה הכבירה של נחלת סטאריאל הקיפה אותה, מוכרת וזרה כאחת, בזמן שגיששה בפיזור דעת בחיפוש אחרי השפתון.</p>
			<p class="text">חוש־הנחלה שלה התמקם אט־אט במקומו הרגיל וגל העוצמה הראשונית שכך. למרות התחושה העיקשת והלא־רצויה של שיבה הביתה שתקפה את הטה, סטאריאל עצמה אפילו לא הבהבה קלות כדי לקדם את פניה. לא עלה ממנה שום רגש. הטה ניסתה לא לחוש אכזבה קלה לנוכח חוסר התגובה של סטאריאל, אף על פי שהיה אנוכי מצידה לצפות למשהו אחר; אחרי הכול, היא רק אחת מבני ואלסטאר הרבים. מן הסתם סטאריאל אפילו לא שמה לב שנעדרה זמן ממושך כל כך. האם היא יודעת למה הטה כאן עכשיו? למה כל מי שדם ואלסטאר זורם בעורקיהם נוהרים לכאן עכשיו? בטנה התכווצה בתחושת אימה מזדחלת, והיא נדה בראשה בכעס. איפה השפתון הארור הזה?</p>
			<p class="text">אצבעותיה מצאו את שפופרת המתכת הקרירה, ובדמיונה היא נגעה בחוש־הנחלה שלה. <span class="bold">טוב</span><span class="bold">, </span><span class="bold">לפחות</span><span class="bold"> </span><span class="bold">סטאריאל</span><span class="bold"> </span><span class="bold">קיבלה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אותי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">בחזרה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">בלי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">בעיות</span><span class="bold">.</span> אולי בני משפחתה ינהגו כמוה; עדיף להתקבל באדישות ולא בהסתייגות שמפניה חששה.</p>
			<p class="text">היא נעמדה ושקלה את השפתון בידה. <span class="bold">אין</span><span class="bold"> </span><span class="bold">להם</span><span class="bold"> </span><span class="bold">יכולת</span><span class="bold"> </span><span class="bold">להשפיע</span><span class="bold"> </span><span class="bold">עליי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">עכשיו</span><span class="bold">,</span> הזכירה לעצמה בתקיפות. <span class="bold">אני</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אישה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">בוגרת</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ועצמאית</span><span class="bold">.</span> היא בנתה לעצמה חיים מחוץ לאחיזתה של סטאריאל — חיים שתשוב אליהם בעוד שבועיים, אחרי טקס הבחירה. היא וקרובי משפחתה ודאי יצליחו לנהוג בנימוס במשך שבועיים, לא? בייחוד מכיוון שאביה לא יהיה שם.</p>
			<p class="text"><span class="bold">אבא</span><span class="bold"> </span><span class="bold">שלי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מת</span><span class="bold">. </span><span class="bold">הלורד</span><span class="bold"> </span><span class="bold">של</span><span class="bold"> </span><span class="bold">סטאריאל</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מת</span><span class="bold">.</span></p>
			<p class="text">המילים היו רכות כמו נוצות. הן עדיין לא היו אמיתיות מספיק כדי לשאת משקל, אף על פי שהן זמזמו ברקע של מחשבותיה כבר יותר משתים־עשרה שעות. <span class="bold">מת</span><span class="bold">.</span></p>
			<p class="text">היא פתחה את הפודרייה שלה בנקישה. זה לא הזמן לחלומות בהקיץ. הרכבת תגיע בקרוב לתחנת סטאריאל, ועליה להיות מוכנה. אבל איזו צורה צריכה המוכנות שלה ללבוש, בדיוק? היא נשמה עמוק, ומילאה את עצמה בנחישות וביציבות. כשהיא תגיע, משפחתה תראה רק אישה צעירה אסופה ומלאת ביטחון עצמי. <span class="bold">וגם</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אופנתית</span><span class="bold">,</span> החליטה. לעזאזל עם הדודות והרגישויות שלהן.<span class="bold"> </span><span class="bold">לא</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אכפת</span><span class="bold"> </span><span class="bold">לי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">הן</span><span class="bold"> </span><span class="bold">יחשבו</span><span class="bold"> </span><span class="bold">עליי</span><span class="bold">.</span></p>
			<p class="text">קול קטנטן בתוכה ציין שיחסית למישהי שלא אכפת לה מה קרובי משפחתה חושבים, היא מקדישה הרבה מאוד זמן לדאגות לגבי הלבוש שלה. היא התעלמה מהקול והתמקדה במריחה קפדנית של שפתון הדובדבן. כשהשלימה את המלאכה, החזירה לה המראה השתקפות של שלוות נפש מוחלטת. הדודה סיביל תגיד שזה צבע המוני, אבל למי אכפת; היא לא תזַהה זוהַר ותִחכוּם גם אם הם ינשכו אותה באף! הטה חשקה שפתיים בשביעות רצון והתחילה לאסוף את חפציה.</p>
			<p class="text">כשהרכבת נעצרה בתחנת סטאריאל, הטה היתה הנוסעת היחידה שירדה ממנה. קומץ סחורות מסוגים שונים נפרקו מהרכבת והונחו לצד התיבה שלה, כנראה לקראת איסוף, והרכבת יצאה מהתחנה. הטה עקבה אחריה במבטה בשעה שהתפתלה בעיקול ונעלמה, ואיתה הקשר המוחשי לדרום. היא נשארה לגמרי לבדה.</p>
			<p class="text">בהיעדרה של הרכבת, צלילים קטנים הוגברו — קולות טבע צורמניים, ולא קולות העיר שהתרגלה אליהם. היא בלעה רוק, והרגישה פתאום קטנה ולא שייכת. השרכים רשרשו ברוח, ומרחוק שמעה פעיית כבשים. תחנת סטאריאל היתה רחוקה למדי מהכפר סטאריאל, ששמו המלא היה סטאריאל־שעל־אגם־סטאר, ובכל מקום שהביטה אליו היו רק אדמות חקלאיות ויערות.</p>
			<p class="text">רק אז קלטה הטה שאיש אינו יודע שצריך לאסוף אותה מהתחנה.</p>
			<p class="text">"אוף." בכל החיפזון של האריזה וקניית הכרטיס לרכבת הלילה, היא שכחה לתאם איסוף. המברק שבישר לה על מות אביה הגיע רק יום אחד לפני כן, בהפסקה שבין הצגת הבוקר להצגת הערב. <span class="bold">ערכתי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">קסמי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אחיזת</span><span class="bold"> </span><span class="bold">עיניים</span><span class="bold"> </span><span class="bold">במופעים</span><span class="bold"> </span><span class="bold">בלי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">לדעת</span><span class="bold"> </span><span class="bold">שהוא</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מת</span><span class="bold">.</span> המחשבה התגנבה פנימה והיתה שקטה ועוכרת שלווה כמו רוח רפאים — וכמוה, הוסיפה כובד מיותר. אין לדבר שום חשיבות, אז למה להתעכב עליו?</p>
			<p class="text">היא הידקה את הצעיף סביב צווארה. במֶרידוֹן, עיר הבירה הגדולה שבדרום, מזג האוויר עדיין מתון, אבל כאן, בצפון, עמד באוויר קור נשכני שבישר את בוא החורף.</p>
			<p class="text">האם מישהו מבני משפחתה יעלה על דעתו לבוא לתחנה כדי לקבל את רכבת הלילה אחרי שזימנו אותה במברק? ככלות הכול, זאת היתה הדרך היחידה של הטה לחזור הביתה, והם <span class="bold">ודאי</span> מצפים לה. אבל כלל לא היה לה חשק לשבת עם המטען שלה בקור הצורב רק על סמך התקווה הקלושה הזאת. אם אף אחד לא מחכה לה בתחנה, כנראה מי ששלח את המברק לא הודיע לוִוין, רב־המשרתים של סטאריאל וחברהּ הטוב של הטה, שהיא זומנה. וין לעולם לא היה מניח לה לחכות שם בקור. פירוש הדבר שתצטרך לסמוך על הדודה סיביל שתיזכר בה, כי הנוסח היובשני של המברק התאים בהחלט לסגנונה של הדודה הזאת.</p>
			<p class="text">הדודה סיביל לא תשכח את הטה <span class="bold">בכוונה</span>, נכון? יכול להיות שהיא פשוט לא יצרה את הקישור ההגיוני בין שיגור המברק לבין הגעתה של רכבת הלילה למחרת בבוקר. ההתרשלות מובנת, הרי כולם עסוקים עד מעל הראש בארגון הלוויה וטקס הבחירה.</p>
			<p class="text">אולי יש טלפון ציבורי בקרבת מקום. המחשבה הזאת עודדה אותה, אף שלא ידעה אם אביה מצא לנכון להתקין בבית סטאריאל את הטכנולוגיה החדשה. כשעזבה לא היה שם קו טלפון. אבל כדאי לנסות. היא טמנה את ידיה עמוק בכיסי המעיל ויצאה לחפש.</p>
			<p class="text">כעבור עשר דקות שלא הניבו דבר, הסיקה שכנראה אין טלפון ציבורי. אבל בתוך המשרד ודאי יש מכשיר. היא הסתכלה שוב בשעונה — השעה היתה כמעט שמונה בבוקרו של יום שני. מתי נפתח משרד הכרטיסים? מה שזכרה בדבר שעות הפתיחה של החנויות בכפר לא מילא אותה תקווה. במרידון אפשר היה להסתמך על כך שהחנויות ייפתחו באותה שעה בכל יום, כפי שפורסם, אבל החיים בסטאריאל התנהלו בקצב נינוח יותר.</p>
			<p class="text">היא ניגשה לבחון את הסחורות שנפרקו מהרכבת. היו שם פריטים מסעירים כמו שק דואר ותיבה קטנה שעליה נכתב <span class="CharOverride-3">סמיתסון ייצור</span>. במרידון, מישהו היה אוסף את הסחורות האלה ברגע שהגיעו. כאן, מי יודע מתי יבואו לאסוף אותן. לה זה לא עזר, אבל הגישה הנינוחה יותר של הכפר העלתה חיוך על פניה.</p>
			<p class="text">כמובן, עומדת לרשותה דרך <span class="bold">אחרת</span><span class="bold"> </span>למשוך תשומת לב. היא הסירה את הכפפה השמאלית שלה ונעצה מבט מהורהר בכף ידה. היא התרכזה וזימנה דימוי שהשתמשה בו בהצגה אתמול: שדים נחשיים סגולים בוהקים שמתפתלים בעשן. היא התכוונה לזמן אחיזת עיניים שגובהה רק סנטימטרים אחדים, סתם כמחשבה שעלתה בדעתה ולא בניסיון רציני לאותת, אבל השדים הנחשיים שהופיעו היו גבוהים כמוה. הם פרצו ממנה במהומת צבעים ובעיניים בוהקות בחיוניות, וקשקשיהם נראו אמיתיים וזהרו באור השמש הקלוש. הטה נבהלה, כיבתה את אחיזת העיניים והביטה בזעף אל החלל שמילאו השדים לפני רגע. היא הזינה את אחיזת העיניים בעוצמה רבה מדי — ואומן אחיזת עיניים לא אמור לטעות כך. היא כנראה נסערת יותר מכפי שחשבה. אחרי הכול, זה העיקרון הראשון של הקסם: שליטה ברגשות. </p>
			<p class="text">היא נשמה כמה נשימות עמוקות, אף שכבר הרגישה רגועה למדי. האם כדאי לשגר סימן ענקי שיזנק לגובה חמישה־עשר מטרים אל השמיים? מצד אחד, מישהו ודאי יבוא לחקור. מצד שני, כיוון שההחלטה שלה להתמחות בקסם היתה גורם מרכזי להגלייתה, זאת כנראה לא תהיה ההתחלה המוצלחת ביותר לביקור שלה. <span class="bold">חוץ</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מזה</span><span class="bold">, </span><span class="bold">יהיה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ילדותי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מצידי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">לנסות</span><span class="bold"> </span><span class="bold">לזעזע</span><span class="bold"> </span><span class="bold">את</span><span class="bold"> </span><span class="bold">המשפחה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">שלי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">בכוונה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">דווקא</span><span class="bold"> </span><span class="bold">עכשיו</span><span class="bold">,</span> אמרה לעצמה בחומרה. <span class="bold">אף</span><span class="bold"> </span><span class="bold">על</span><span class="bold"> </span><span class="bold">פי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">שמטופש</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מאוד</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מצידם</span><span class="bold"> </span><span class="bold">להסתייג</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מהבחירות</span><span class="bold"> </span><span class="bold">שלי</span><span class="bold">, </span><span class="bold">הרי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">סטאריאל</span><span class="bold"> </span><span class="bold">עצמה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מלאה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">קסם</span><span class="bold">!</span> אבל ככל שהתמרמרה על חוסר ההוגנות שבדבר, היא ידעה היטב שהמקרים שונים זה מזה. בלי קשר לקסם, סטאריאל לא היתה אישה מהמעמד הגבוה שעובדת בתיאטרון. <span class="bold">תיאטראות</span><span class="bold"> </span><span class="bold">הם</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מאו</span><span class="bold">ּ</span><span class="bold">רות</span><span class="bold"> </span><span class="bold">של</span><span class="bold"> </span><span class="bold">חטאים</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ושל</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מוסר</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מפוקפק</span><span class="bold">,</span> חשבה הטה בחיוך. למען האמת, היא נהנתה מאוד מהמוסר המפוקפק.</p>
			<p class="text">בדיוק כאשר החליטה לצעוד לכיוון הכפר ולחפש מישהו, נשמע מהכביש קול זמזום של כלי רכב. היא ניגשה לנופף לנהג כדי שיעצור, אבל התברר שאין צורך בכך. כלי הרכב, אחת המכונעות החדשות, נסע בבירור לכיוון התחנה. המכונעה נעצרה ויצא ממנה איש שהטה הכירה היטב. גופו היה גדול וכתפיו רחבות, והיו לו תלתלים חומים של מלאך, עיניים ירוקות לבביות וחיוך קבוע, שהטה ידעה מניסיון אישי שיש ביכולתו להרטיט לבבות.</p>
			<p class="text">"אנגוס!" קראה כשהתחיל ללכת לעבר התחנה. "אני שמחה כל כך לראות אותך."</p>
			<p class="text">חלפו כמה רגעים עד שהבלבול על פניו של האיש התחלף בהבנה.</p>
			<p class="text">"הנרייטה ואלסטאר! כמעט לא זיהיתי אותך." מבטו סקר אותה במהירות, משערה הערמוני העשוי בתסרוקת מוקפדת ועד למגפיה השחורים האופנתיים, וכשראה את מותניה הצרים התמלא הערכה חמימה. "חֵי סימוּלסֶן, הנרייטה, התבגרת יפה."</p>
			<p class="text">"כן, אני יודעת." היא הושיטה את זרועותיה לפנים ועשתה חצי פירואט תיאטרלי לכבודו. "תרגיש חופשי להמשיך להחמיא לי." אנגוס צחק, וליבה הבוגדני פרפר בקרבה. כשהיתה בת־עשרה מגושמת, היא פיתחה התאהבות חסרת תקנה באנגוס; הוא לא הבחין בעניין שהביעה בו תלמידת בית הספר. עכשיו הוא לא הביט בה עוד כמו בתלמידת בית ספר. "אבל עכשיו אני צריכה לקרוא לך לורד פֶּנהארוֹ, לא?" היא שמעה שלפני שלוש שנים ירש מאביו את נחלת פנהארו, השוכנת בסמוך לנחלת סטאריאל. </p>
			<p class="text">לורד אנגוס פנהארו חייך חיוך רחב והציג לראווה את הגומה שבלחיו השמאלית. היא שכחה את כוח המשיכה הלא־הוגן של הגומה הזאת. "לא, עדיף שתקראי לי אנגוס; אם תקראי לי 'לורד פנהארו' אני ארגיש עתיק. אלא אם כן את רוצה שאקרא לך העלמה ואלסטאר. אני לא רוצה לנהוג בצורה לא הולמת."</p>
			<p class="text">הטה צחקה. "אין לך מושג, אנגוס, באילו התנהגויות לא הולמות הייתי מעורבת בשנים האחרונות. הבעיה הפוכה. אני בטח אזעזע את המקומיים במנהגים המודרניים שלי."</p>
			<p class="text">הוא צחקק. "את זה הייתי רוצה לראות." הוא הרים את התיבה שלצידה, והרצין בבת אחת. "באת ממרידון ללוויה, אני מתאר לעצמי." הוא נד בראשו. "עצוב מאוד. הצטערתי לשמוע על אבא שלך. תמיד הערכתי מאוד את לורד ואלסטאר."</p>
			<p class="text">הטה התאפקה בקושי מלהרים גבה. בפעמים הנדירות שבהן ראתה אותם משוחחים, התייחס אנגוס הצעיר לאביה בנימוס אדיש. היא הניחה שלא פיתחו יחסים קרובים יותר בשנים שחלפו מאז. אביה לא היה אדם שקל להסתדר איתו, גם לא כשהיה פיכח, ולפי המכתבים מהבית, הגיל המתקדם והבריאות המידרדרת רק הגבירו את הקושי.</p>
			<p class="text">"תודה," אמרה בנימוס. "וכן, באתי ללוויה — ולטקס הבחירה." היא עטתה הבעה של ביטול עצמי. "אבל לצערי מיהרתי כל כך להגיע לכאן, עד ששכחתי להודיע למשפחה שלי שאני באה." היא עפעפה לעברו בהטעמה מופרזת. "תרצה אולי להציל עלמה במצוקה? אני יודעת שזאת לא כוס התה שלך, אבל אהיה אסירת תודה לך לנצח, ותוכל להרגיש כמו אביר על סוס לבן."</p>
			<p class="text">הגומה הופיעה שוב. "ברור שלא אפקיר אותך בתחנה, ועוד אחרי שקיבלתי הצעה כזאת."</p>
			<p class="text">היא חייכה. "תודה לך, כבוד הלורד." היא ניגשה לאסוף את המטען שלה. אנגוס נראה מופתע כשהניחה את התיבה שלה ליד המכונעה בזמן שניגש להביא את הארגז הקטן שבא לאסוף מהתחנה. </p>
			<p class="text">"חשבת שאהפוך אותך גם לסבל שלי," אמרה הטה בעוקצנות קלה.</p>
			<p class="text">"אף אחת מהאחיות שלי לא סוחבת את התיבות שלה בעצמה," השיב אנגוס, והבעה מוזרה הצטיירה על פניו. להטה היתה תחושה ברורה שהתנהגותה לא טבעית בעיניו. היא נאנחה בינה לבינה. זה לא היה מפתיע. הצפון מיושן יותר ממרידון. כמה מדכדך לגלות שגיבור ילדותה הוא בסך הכול גבר בן תמותה. אבל אנגוס התאושש במהרה והעמיס את המִטען שלה על כלי הרכב. היא החליטה לא לזעזע עוד את המציל שלה, והניחה לו לפתוח בשבילה את הדלת. </p>
			<p class="text">"הכרכרה שלך, גברתי," אמר בחיוך.</p>
			<p class="text">השניים ניהלו שיחה ידידותית במהלך הנסיעה. אנגוס נד בראשו כשחלפו על פני שדות ספוגי מים, מאוכלסים בעדר כבשים עצוב למראה. "ניקוז הוא העתיד של החקלאות המודרנית," העיר. "אבא שלי התחיל להתקין ניקוז בפנהארו לפני שנים, ואני לא יכול לומר שזה היה מהלך מוטעה. זה מגדיל את כושר הייצור במידה ראויה לציון."</p>
			<p class="text">"אבא תמיד היה מסורתי מאוד," אמרה הטה. היא לא התמצאה בחקלאות. אביה חשב שהתחום הזה לא מתאים לנערות. "אבל אולי הלורד החדש ירצה להתקדם עם הזמנים."</p>
			<p class="text">אנגוס שלח אליה מבט חקרני. "אולי," אמר, והטה ידעה שהוא רוצה לשאול מי ייבחר לדעתה. <span class="bold">אבל</span><span class="bold"> </span><span class="bold">למה</span><span class="bold"> </span><span class="bold">הוא</span><span class="bold"> </span><span class="bold">חושב</span><span class="bold"> </span><span class="bold">שיש</span><span class="bold"> </span><span class="bold">לי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מושג</span><span class="bold">? </span><span class="bold">הרי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">לא</span><span class="bold"> </span><span class="bold">הייתי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">כאן</span><span class="bold"> </span><span class="bold">כבר</span><span class="bold"> </span><span class="bold">שנים</span><span class="bold">. </span>אם כי מערכי הכוחות והיחסים במשפחה שלה ודאי לא השתנו מאוד. היא עברה בראשה על האפשרויות ללורד חדש; היא עדיין לא הקדישה לכך מחשבה רבה. היה קשה לדמיין מישהו שאינו לורד הנרי ואלסטאר בתפקיד הזה. <span class="bold">אבא</span><span class="bold"> </span><span class="bold">שלי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">מת</span><span class="bold">.</span> החזה שלה התכווץ, והיא התאמצה לא לקמוץ את ידיה לאגרופים. איך אבא שלה העז למות כשהיא עדיין כועסת עליו כל כך?</p>
			<p class="text">איש מעולם לא ידע בוודאות במי סטאריאל תבחר, אבל ההיסטוריה העידה שהמעמד עבר על פי רוב מאב לבן בכור. כלומר, מַריוּס יהיה הלורד הבא. מריוס צידד בה לא מעט. הוא לא חשש להסתכן בכעסו של אביהם ובא לבקר אצלה בבירה הדרומית הגדולה בכל הזדמנות. <span class="bold">אבל</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אבא</span><span class="bold"> </span><span class="bold">לא</span><span class="bold"> </span><span class="bold">חשב</span><span class="bold"> </span><span class="bold">שמריוס</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ייבחר</span><span class="bold">. </span>לא, אם המצב לא השתנה מאוד, הטה ידעה בדיוק מי צפוי להיות היורש: בן דודה ג'ק. היו לו כל התכונות שחסרו לבנו הבכור של לורד הנרי: הוא היה בוטה ומעשי, וגברי בכל המובנים המסורתיים שהלורד הזקן החשיב. חוש־הנחלה שלו היה החזק ביותר בקרב בני הדור של הטה. הטה הזעיפה פנים מול הנוף החולף. גם אם אבא חשב שג'ק יהיה היורש, לא היה הוגן מצידו לנהוג במריוס כמו בכישלון. יש עוד דברים בחיים חוץ מהאחוזה הישנה הזאת, לכל הרוחות!</p>
			<p class="text">הם עברו בכפר סטאריאל־שעל־אגם־סטאר. לא הרבה השתנה שם בשש השנים האחרונות, וכעסה של הטה על התנהגותו המפלה של אביה טבע בגל של זיכרונות ישנים. היא ומריוס רכבו אל הכפר לעיתים קרובות. הם חלפו על פני בית תה שהיא ואחיה אהבו להתפנק בו בכמות מופרזת של סקונס עם שמנת. ועל פני סדנת הנפח. ועל פני בית הדואר והינשוף המשונה המגולף על השלט שלו. הבניין נראה מיושן להפליא בהשוואה לבניינים הגדולים במרידון. האם הכפר היה תמיד קטן כל כך? כל שינוי בו הזדקר לעיניה כמו שן חסרה: בית המרקחת הפך לחנות כובעים; הגדר הלבנה נעשתה אפורה ומתקלפת; ואחד מעצי האגוז הבוגרים שעל מדשאת הכפר הפך לגדם מרקיב.</p>
			<p class="text">"התגעגעת?" שאל אנגוס.</p>
			<p class="text">הטה התנערה מזיכרונותיה בבת אחת. היא שקלה את תשובתה. "קצת," אמרה אחרי שתיקה קצרה. "הדברים כמעט לא השתנו מאז שעזבתי! אני מרגישה כאילו חזרתי אחורה בזמן."</p>
			<p class="text">"אנחנו בטח נראים לך צרי אופקים<span class="הפניה-להערה CharOverride-4">,</span>" אמר אנגוס. הוא אמר את זה בביטחון עצמי שסתר את דבריו. ניכר בו שלא העריך את התחכום כביכול של הדרום. </p>
			<p class="text">הטה לא התגברה על הפיתוי להקניט אותו. "כן, בהחלט. אני לא יודעת איך אעסיק את עצמי במקום הנידח הזה עד טקס הבחירה. אני בטוחה שלא אמצא אפילו אדם אחד שיש טעם לשוחח איתו. למעשה," הוסיפה ברצינות, "במשך הבוקר נעשיתי משוכנעת בכך יותר ויותר."</p>
			<p class="text">אנגוס השמיע נחרת צחוק, אבל שוב חלפה על פניו הבעה מוזרה. הטה נזפה בעצמה בחומרה על התבדחות ברגעים לא מתאימים, אבל בהחלט הצטערה על כך שחבריה מהתיאטרון במרידון לא נמצאים בסביבה.</p>
			<p class="text">תוך כדי נסיעה התחיל לרדת גשם, מטח פתאומי שאופייני לאקלים בצפון בעונה זו של השנה. בתוך שניות נבלע העולם באפרוריות, וקול הגשם המכה בגג המכונעה הקשה עליהם לשוחח. הם האטו כדי לחצות את גשר הבית, והטה ידעה שרק קילומטרים אחדים מפרידים בינם לבין בית סטאריאל. צמיגי המכונעה הרעישו על גבי מהמורות הדרך. </p>
			<p class="text">הגשם נחלש בזמן שעברו בעיקול, והבית נגלה לעיניהם. חלקו המרכזי של המבנה — על שלושת הצריחים שלו, קירות האבן והקשת הגבוהה של הכניסה הראשית — הזכיר טירה מימי הביניים. סמל משפחת ואלסטאר התנופף בחצי התורן מהצריח הגבוה ביותר, אבל חוץ מזה לא השתנה כמעט דבר מאז שעזבה, לפני שנים רבות כל כך. המראֵה היה כמו חבטה חזקה. <span class="bold">את</span><span class="bold"> </span><span class="bold">בבית</span><span class="bold">,</span> פעם שוב חוש־הנחלה שלה. הטה התרעמה על התחושה. זה כבר <span class="bold">לא</span> הבית שלה, גם אם הקשר הקסום עומד בעינו, והיא לא מוכנה להיות רגשנית לגבי מבנה. בית סטאריאל בשלמותו אפילו לא היה בניין <span class="bold">יפה</span>, כי דורות של בני משפחת ואלסטאר מצאו לנכון להוסיף למבנה המרכזי דמוי הטירה תוספות בסגנונות אדריכליים שונים ומשונים.</p>
			<p class="text">לפני שיכלה לבקש ממנו לעשות אחרת, נעצר אנגוס מול הכניסה הקדמית הרשמית וכיבה את המנוע. למה הרשתה לעצמה להפליג במחשבות, למה התמסרה למראה הבית? היא העדיפה להגיע לכניסה האחורית של הסוחרים, בקרבת המטבח, ולחמוק הביתה בלי מהומה, אבל שיערה שזאת משאלה לא מעשית. כך או כך, תהיה מהומה. כבדות מוזרה התהוותה בחזה שלה. אולי עכשיו, כשאבא איננו, הם לא יקבלו אותה בחזרה?</p>
			<p class="text">היא נשמה עמוק ויצאה מהמכונית. אנגוס יצא בעקבותיה והרים את התיבה שלה לפני שהספיקה לעשות זאת בעצמה.</p>
			<p class="text">"תודה," אמרה.</p>
			<p class="text">הכניסה הרשמית התנשאה לפניה, מוכרת ומפחידה בעת ובעונה אחת. יצורי אבן מיתיים שמרו על תחתית המדרגות. הטה העניקה להם פעם שמות במשובת ילדות: סְפּוֹט ורֶג'ינלד. רג'ינלד היה יצור בעל קרניים, שדמה לכלב ציד; ספוט היה חתול גדול ולו שלושה זנבות. שניהם היו דמויות מתוך אגדות מקומיות.</p>
			<p class="text">בלב דוהר, אזרה עוז ועלתה במדרגות אל הדלת הראשית, אחזה במקוש ונקשה ארבע פעמים. היא חשה סחרחורת משונה של ציפייה כאשר עמדה וחיכתה, ומחשבותיה נדדו לסצנה מההצגה שבה הגיבור נכנס למאורת השד. היא דחתה את הקשר הגחמני בין המצבים והתרגזה על עצמה קצת. אין כאן שדים נחשיים תיאטרליים. <span class="bold">מלבד הדודה </span><span class="bold">סיביל</span><span class="bold">,</span> חשבה. חוץ מזה, וין הוא רב־המשרתים עכשיו, וסביר להניח שהוא זה שיפתח את הדלת ולא אחד מקרובי המשפחה שלה; לכן, בכל מקרה, אין סיבה לדאגה.</p>
			<p class="text">למרות המחשבות המרגיעות האלה מתחה ההמתנה את עצביה. היא התלבטה אם להקיש שוב על הדלת, אבל אז היא נפתחה והטה הביטה להפתעתה בעיניו הממוסגרות במשקפיים של אחיה הגדול, מריוס.</p>
			
			<div class="_idFootnotes">
				<div id="footnote-000" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
					<p class="eara">1	השם סטאריאל נגזר מהמילה האנגלית <span class="englis _idGenCharOverride-1">Star</span>, כוכב. (כל ההערות בספר הן מאת המתרגמת.)</p>
				</div>
			</div>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 42.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
פיות אצולה קסם וכישוף פנטזיה רומנטית מחמם לב
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!