איילנד שאפטל ואוצר החייזרים הקדמונים 5 ספוטלס 5
הספר החמישי והאחרון בסדרת ”ספוטלס”, המשלב הרפתקאות, מתח והומור. איילנד שאפטל, מהנדסת מחשבים שהפכה לראש מחלקת הטכנולוגיה של חברת אבטחה יוקרתית, ושותפה מארס נובמבר, מתנקש אגדי לשעבר, יוצאים למשימה אישית לחלץ את חברתה הטובה של איילנד, ג’וי, שנקלעה לצרות בקנקון. במהלך המסע הם נתקלים באתגרים מסוכנים, כולל חייזרים קדמונים, קרבות ירי וריצות מטורפות בין קנקון לקהיר.

מערכת היחסים בין איילנד ומארס מתפתחת לאורך הספר, ומשלבת רגעים של מתח, הומור ורומנטיקה. השניים לומדים להסתמך זה על זו, לא רק כשותפים מקצועיים אלא גם כשותפים לחיים, תוך שהם מתמודדים עם אתגרים אישיים ורגשיים. הספר מציע סיום מרגש לסדרה, עם עלילה סוחפת ודמויות בלתי נשכחות, שמזמינות את הקוראים למסע אחרון מלא דמיון, דרמה וחום אנושי.
שם: איילנד שאפטל ואוצר החייזרים הקדמונים 5 ספוטלס 5
מחבר/ת: קמילה מונק
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 017470020
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-5" class="chaptersplit">פרק 1</h2>
			<h3 class="part">מסיבת הקרפ</h3>
			<p class="letterinspace ParaOverride-6"><span class="CharOverride-5">ריקה רצה לשדה התעופה. דמעות זלגו</span><span class="CharOverride-5"> במורד פניה האובליות המושלמות. ריקרדו בגד בה, וריסק את אהבתם</span><span class="CharOverride-5"> כמו פיניאטה.</span></p>
			<p class="letterin"><span class="CharOverride-7">— קרי־לי סטורם, </span><span class="bold CharOverride-9">המחיר של ריקה 5: התלקחות </span><span class="bold CharOverride-9">עוף החול</span></p>
			<p class="firstspace">נקודות הציון על המפה מצביעות על מקום כלשהו באמצע מפרץ עומאן. עכשיו דקה אחת אחרי חצות, יום שישי, 20 בספטמבר, ועל כן רשמית יש לי יום הולדת עשרים ושבע. אבל אין עוגה, ואפילו לא נר: רק אני פה, לבושה בסרבל שחור, וצועדת הלוך ושוב בבטן הריקה של אקרנופלן מהעידן הסובייטי. ילדות מפונקות בדרך כלל יורשות מהאבא הביולוגי העשיר שלהן נדל"ן וציורים יקרים. האבא הביולוגי שלי היה נבל־על ראוותני והמנהיג לשעבר של אחוות מתנקשים סודית. כן, ירשתי נכסים בכל רחבי הגלובוס אחרי מותו — ביניהם בקתה קיטשית בגשטאט, כולל מיטה מסתובבת שאני בחיים, אבל <span class="bold _idGenCharOverride-1">בחיים</span>, לא אקיים בה יחסי מין — אבל הפכתי גם לבעליו הגאה של מטוס ים צבאי שיוצר ברוסיה בשנות השמונים. והערב אשתמש בו, או שכך אני מקווה לפחות.</p>
			<p class="text">החשכנו הכול כדי שלא יזהו אותנו, ואין חלונות בתא הראשי. מקור האור היחיד במערת הפלדה הזו שאורכה תשעים מטר הוא מסך המחשב הנייד שלי, שמטיל אור חיוור על רשתות מטען המשתלשלות מהקירות ועל שתי שורות המושבים הספרטניים הממוקמים לאורך גוף המטוס. אני כוססת ציפורניים ולא מזיזה את העיניים ממפת המפרץ שמופיעה על המסך. עדיין אין אות, והאוזנייה שלי דוממת בעקשנות. מוקדם יותר היום, מארס הצליח לחלץ את הלקוח שלנו ואת המשפחה שלו — כולל גרביל מחמד — מאבו דאבי לסוּר, עיר נמל בחוף המזרחי של סולטנות עומאן. עכשיו כל מה שנותר לעשות הוא להעביר אותם בבטחה לדמוקרטיה היחידה ברדיוס של אלף מייל: הודו.</p>
			<p class="text">הסיפור שלהם הוא דוגמא אופיינית לחסות האמירויות שהשתבשה: מומחה רובוטיקה גרמני מגיע לאיחוד האמירויות עם כמה מיליונים בכיסים, בתקווה להפוך אותם למיליארדים. שייח מקומי מקבל אותו בזרועות פתוחות, ויחד הם מקימים מיזם משותף לבניית הדור הבא של דוכני קרפ אוטומטיים לחלוטין, שמופעלים על ידי רובוטים חמודים. למרות השקעה אדירה במו"פ, הקרפים לא טעימים. מערכת היחסים העסקית מתקלקלת. השייח הזועם מחרים — באופן חוקי — את הדרכונים של כל בני המשפחה ומחזיק אותם כבני ערובה באבו דאבי, עד שהרובוט יצליח להכין קרפ בננה־נוטלה־קצפת בתוספת פצפוצי שוקולד ראוי למאכל. המהנדס שוכר בסופו של דבר איש צללים כדי לברוח מהגיהינום ספוּג הבלילה הזה לפני שיהיה מאוחר מדי.</p>
			<p class="text">אם הכול התקדם כמתוכנן, מארס חיכה לשקיעה, ואז חיבל במכלי הדלק של סירות הסיור של משמר החופים העומאני ואסף את קבוצת הגולים האומללים שלנו בסירת מנוע חמקנית. הוא כבר היה אמור ליצור איתי קשר בשלב הזה. תיקון: הוא כבר היה צריך <span class="bold _idGenCharOverride-1">להיות</span> <span class="bold _idGenCharOverride-1">כאן</span> בשלב הזה. אני שולחת מבט מודאג נוסף אל הפתח האחורי של האקרנופלן, שעדיין סגור. אני הכי סומכת עליו בעולם, אבל זה לא ממש מרגיע את הבחילה שמשתוללת לי בבטן.</p>
			<p class="text">אם מארס ייתפס... אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. מה שאנחנו עושים הערב שווה לפחות אלף מלקות ומאסר עולם ללא חנינה. המבט שלי כמעט חורך את מסך המחשב הנייד, וכססתי כבר את כל הציפורניים כששורת אורות מתחילה להבהב באדום על התקרה. האקרנופלן מתעורר לחיים סביבי. מתכת חורקת ורועדת מתחת לרגליים שלי וקול זמזום נמוך מבשר לי ששמונת המנועים שיושבים על הכנפיים של מפלצת הים הכספי הופעלו. זה <span class="bold _idGenCharOverride-1">לא</span> טוב.</p>
			<p class="text">אני רצה אל הדלת בקדמת המטוס ומטפסת בגרם מדרגות חורק אל תא הטייס. שם ממתינים לי בחושך אריה זקן ובולדוג מרייר.</p>
			<p class="text">"מה אתה עושה?" אני מסננת. "אנחנו לא יכולים לזוז עכשיו!"</p>
			<p class="text">אנדריאה, ששוקל שלושים וחמישה קילו ויושב בכיסא טייס המשנה, מנפנף אותי בנביחה זועפת, ומציג לראווה את הקפלים החומים־לבנים שלו הנתונים במעיל טייסים שעוצב בהזמנה אישית ותואם למעיל של אדונו — כולל סמלים של מועדוני כדורגל והכול. יאן, שיושב במושב הטייס, מגרד בקוקו שהוא אף פעם לא מסרק, ומסיט את המבט מאינספור הלחצנים, החוגות והמתגים שבלוח המחוונים. השפתיים שלו הן קו דק בתוך הזקן הבלונדיני הסבוך; הכחול בעיניים שלו הפך לאפור פלדה. "כבר אחרי חצות," הוא מזכיר לי, וכל הברה נשמעת חמורה יותר בגלל המבטא הפלמי העמום שלו.</p>
			<p class="text">"אנחנו מחכים," אני מתעקשת.</p>
			<p class="text">תותבת הפחמן שמחליפה את ידו הימנית נשארת על הידית, והאצבעות הגסות והמיובלות של ידו השמאלית ממשיכות להרים סדרה של מתגים. "קיבלתי פקודות, נסיכה."</p>
			<p class="text">"ממי? זה האקרנופלן <span class="bold _idGenCharOverride-1">שלי</span>."</p>
			<p class="text">הוא משיב לי חיוך צונן וריק מתוכן. יאן חבר שלי, והוא היה חבר של אבא שלי לפני כן, אבל אני חוששת שאני מבזבזת את הזמן. מארס אמר לו לזוז בחצות, וזה בדיוק מה שיאן יעשה, כי פעם הם היו חברים באותה אחווה, וכמוהם גם דריס, האב שהכרתי לזמן קצר מדי. הם היו — ובמידה מסוימת נשארו — <span class="bold _idGenCharOverride-1">אריות</span>, אגודה חשאית בת אלפיים וחמש מאות שנה של מתנקשים ושכירי חרב, ששגשגה בין הצללים מאז הולדתה של הרפובליקה הרומית ועד לדרום אפריקה של ימינו. הקשר ביניהם חושל בדם, והכבוד שהם רוחשים זה לזה לא משאיר שום מקום לרחמים.</p>
			<p class="text">"תן לו עוד עשר דקות," אני מתחננת, וקולי מתעבה בלחץ הולך וגובר. "אם תנסה לזוז אני אצטרך להילחם בך ובאנדריאה, ואני ממש לא רוצה לעשות את זה." במיוחד כי לא אחזיק מעמד שנייה מול האגרופים בגודל ירך חזיר של יאן.</p>
			<p class="text">אלף קמטים נחרצים בעור הברונזה המחוספס של פניו. "איילנד..."</p>
			<p class="text">"אל תחשוב שאני לא אעשה את זה."</p>
			<p class="text">יאן יודע שאני לא משקרת. הגעתי עם מארס עד החלל ובחזרה — פשוטו כמשמעו. אני אעשה הכול בשביל האיש הזה. <span class="bold _idGenCharOverride-1">הכול.</span> ואני לא הולכת לשום מקום עד שהוא חוזר לכאן בריא ושלם עם הלקוח שלנו ועם הגרביל המחורבן שלו.</p>
			<p class="text">"עשר דקות גג," מתרצה יאן בנהמה. "אבל אני לא אמור להקשיב לך."</p>
			<p class="text">"הוא אמר לך להסתלק מכאן איתי, לא משנה מה," אני מנחשת חרש, והלב שלי עולה על גדותיו ונחבט בכלוב הצלעות. מתאים למארס לתכנן משהו כזה מאחורי הגב שלי. הוא מגונן ויש לו תסביך שליטה חולני. לפעמים הוא יכול להיות עריץ עדין.</p>
			<p class="text">גופו הגדול של יאן שוקע באנחה, והוא עומד לענות לי כשאנדריאה קופץ במושב שלו כאילו עקצה אותו דבורה. הטבע לא מפסיק להדהים: הכלב קלט שהטלפון שלי מזמזם עוד לפני ששמתי לב לזה בעצמי. יאן ואנדריאה בוחנים אותי בסקרנות בלתי מוסתרת כשאני מכניסה יד במהירות לכיס הקדמי שלי. אני שולחת את קצות האצבעות ונוגעת בזכוכית הקרירה במסגרת האלומיניום. לא הגיוני שמארס יתקשר אליי בטלפון כשהאוזנייה שלי מחוברת לתדר רדיו סופר־מאובטח, אבל בבקשה שזה יהיה הוא, <span class="bold _idGenCharOverride-1">בבקשה</span>...</p>
			<p class="text">הדופק שלי מטפס אל השיא ומתרסק בחזרה באותה מהירות כשאני רואה את השם שכתוב על המסך. זאת ג'וי, שותפתי לדירה לשעבר, אשתי במשרה חלקית, ובמקרה גם אהבת חיי הנוספת. היא יודעת שאני אמורה להיות באיחוד האמירויות למטרת "עסקים"; היא לא היתה מתקשרת אם זה לא היה חשוב. אבל אני פשוט לא מסוגלת לענות לה כשהשעון מתקתק ואני משתגעת מדאגה למארס. הלחיים שלי מסמיקות מרוב אשמה כשאני מחליקה על המסך כדי לדחות את השיחה.</p>
			<p class="text">"זה לא הוא," אני מודיעה ליאן.</p>
			<p class="text">הוא מהנהן באיטיות ופונה בחזרה אל לוח המחוונים. הצלצול האחרון והשֶׁקט שמשתרר אחריו לא מביאים איתם הקלה, רק גל נוסף של בושה זדונית כשאני חושבת על כל השקרים שסיפרתי לג'וי בשנתיים האחרונות. ולמרות זאת, היא היתה סבלנית כלפיי; היא נתנה לי אוויר והעמידה פנים שהיא קונה את הקשקושים שלי גם כשעורכת הדין שבה זיהתה בקלות שאני משקרת.</p>
			<p class="text">הלוואי שהיא היתה בסוד העניינים. כי אז הייתי יכולה להגיד לה שאני מפחדת ואבודה בים רחוק מהבית, והיא היתה אומרת לי לא לדאוג כי מארס יכול להרכיב כוננית של איקאה ולירות שמונה יריות תוך פחות משנייה. הוא הטוב ביותר. אבל החיים קצת יותר מסובכים. הגוש שיש לי בגרון לא נעלם כשאני מחזירה את הטלפון לכיס. המכשיר רוטט שוב. הפעם זאת הודעה. אני אמורה להתעלם ממנה ולהיות ממוקדת, אבל זה חזק ממני. אני מציצה בתחושת אשמה.</p>
			<p class="letterinspace"><span class="CharOverride-5">אני</span><span class="CharOverride-5"> בג'יי־אפ־קיי , ממריאה בקרוב. רמת כוננות 1 עם</span><span class="CharOverride-5"> וינס.</span></p>
			<p class="letterin"></p>
			<p class="firstspace">אוי אלוהים, אני אצטרך רפידות זיעה בקצב הזה. לא זה. לא עכשיו! רמת כוננות 1 משמעה מלחמה גרעינית כוללת, קוד ששמור למצבי אסון חריגים. כשמארס זרק אותי כמו סמרטוט בטוקיו לפני שנתיים בגלל שהוא לא היה מוכן לזוגיות, הכרזתי על רמת כוננות 2 קשה וספוגת דמעות. דייוויד־רואה־החשבון־השמוק־הדפוק שתפס את הזר והציע לג'וי נישואים בלי שום התראה מוקדמת בחתונה של בת דודה שלה היה קרוב מאוד לרמת כוננות 1 — במיוחד כשג'וי סירבה לו מול מאתיים אורחים, והוא התייפח ואמר שהיא האישה היחידה שהוא רוצה לעשות איתה ילדים.</p>
			<p class="text">פיסות מידע מסתחררות ומסתדרות מחדש במהירות במוח שלי. ג'וי נמצאת בשדה התעופה, ולמיטב ידיעתי, החבר הנוכחי והאקס לעתיד וינס נמצא בקנקון עד יום שני, שם הוא מצלם עבור <span class="bold _idGenCharOverride-1">סיי־פיי </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">אנלימיטד</span>. תקיפה אווירית טקטית שמכוונת אליו יכולה לנבוע רק מסיבה אחת. המבט שלי מתרוצץ הלוך ושוב בין יאן, אנדריאה ודלת תא הטייס. "אני צריכה לצאת מכאן לשנייה. תצעקו או תנבחו אם יש משהו על הרדאר."</p>
			<p class="text">יאן זוקר את אגודל סיבי הפחמן שלו. "הבנתי."</p>
			<p class="text">החשיכה בולעת אותי כשאני יוצאת בשקט מתא הטייס ומקלידה תשובה מהירה.</p>
			<p class="letterinspace"><span class="CharOverride-5">מה המצב? לא יכולה לענות כרגע. חוזרת אלייך ברגע שאוכל!</span></p>
			<p class="firstspace">אני מחכה לתשובה שלה, אבל במקומה אני מקבלת תמונה, וכן, נראה לי שהמונח המתאים למה שמפאר עכשיו את המסך שלי הוא תמונת עירום. אבל לגוף השזוף ועלום השם הזה אין קימורים שופעים כמו של ג'וי, והתמונה חתוכה ממש מתחת לרצועת שיער צרה שאני יכולה לומר באופן חד־משמעי שאינה שייכת לה — ג'וי בלונדינית.</p>
			<p class="text">על מה — או יותר נכון, על מי — אני מסתכלת? את התשובה קיבלתי בהודעה השנייה של ג'וי.</p>
			<p class="letterinspace ParaOverride-6"><span class="CharOverride-5">השם</span><span class="CharOverride-5"> של</span><span class="CharOverride-5"> הכלבה הוא קשמיר.</span></p>
			<p class="letterin ParaOverride-6"><span class="CharOverride-5">הוא איתה בקנקון בשביל תוכנית החייזרים הדפוקה</span><span class="CharOverride-5"> שלה. אני כל כך הולכת להרוווג אותו!!!!!!!!</span></p>
			<p class="firstspace">אוי, אלוהימה היושבת במרומים, הצילי אותנו מסוף העולם. אני לא מבינה איך בדיוק חייזרים קשורים לכל זה, אבל דבר אחד בטוח: וינס נתפס שוב על חם, ואני חוששת שהפעם הוא ממש לא רק הסתכל. חלפו הימים שבהם ג'וי נהגה לקרוא לו וינס־הצלם־הכי־חמוד־בעולם. היחסים ביניהם הידרדרו לאחרונה. קצת כמו הסלע של סיזיפוס, אם הסלע הזה היה שולח סלפי־מראה ותמונות של הזין שלו עם פילטרים של אינסטגרם לבנות עשרים פעורות עיניים, וסיזיפוס היה בכל זאת דוחף את הסלע העבריין בחזרה במעלה הגבעה בכל פעם. לא יודעת כמה אני נשמעת הגיונית, אבל ג'וי היא בעיקרון סיזיפוס, ווינס נמצא במערכת יחסים מחייבת ופעיל בטינדר בו־זמנית.</p>
			<p class="text">אני שולחת מבט נוסף אל קבוצת האימוג'ים המאיימת על המסך, והאגודל שלי מרחף מעל אימוג'י של שיחת טלפון. מארס עוד לא חזר, ויכול להיות שנצטרך להמריא המראת חירום בכל רגע. אני מקלידה "דרוש תדרוך מלא!" ושולחת רגע לפני שהנביחה המוטרפת של אנדריאה מחזירה אותי בבת אחת אל המציאות. המקרה של וינס יצטרך לחכות. אני מתפרצת בחזרה לתא הטייס, והדופק שלי מאיץ מאפס למאה מהר יותר ממקלארן.</p>
			<p class="text">"<span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Andrea</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">, zwijg</span>!" <span class="bold _idGenCharOverride-1">אנדריאה, תהיה בשקט!</span> צועק יאן, ומשתיק ביעילות את הכלב בשאגה עוצמתית משלו.</p>
			<p class="text">דממה משתררת שוב בתא הטייס, ואנחנו מקשיבים. אגלי זיעה מתקבצים על הרקות שלי כשאני מאמצת את האוזניים בניסיון לשמוע משהו מבעד להתנשפות הבלתי פוסקת של אנדריאה. שניות מתקתקות בשעון אנלוגי ישן בלוח המחוונים. חמש. עשר... ואז גם אני שומעת את זה. קולות נפץ קלושים, הולכים ומתקרבים. מישהו יורה בנשק אוטומטי, והוא נע לכיווננו.</p>
			<p class="text">יאן מביט אליי בתנועת ראש חדה וחיוך נלהב מוחק את הקמט במצח שלו. "זה בטוח הוא."</p>
			<p class="text">אני בקושי שמה לב כשהוא מושיט את היד אל מתג הפתח האחורי. אני כבר רצה אל ירכתי האקרנופלן הכי מהר שהרגליים שלי מאפשרות לי. שם, חוט כסוף עמום מפלח את הצל כשהמתכת נפתחת בקול גרגור. אוויר קריר זורם פנימה, ומלתעות הפלדה חושפות ים שמנוני וכהה כדיו שגליו מלחכים את רמפת המטען מתחת לשמיים נטולי ירח. אני לוקחת משקפת ראיית לילה מהתא שעל הקיר וממקדת אותה באורות הגדלים באופק. הכתם הירקרק המטושטש הופך לחרטום גבוה בצורת סכין קצבים, ומייד אחר כך אני מזהה תותח על הגשר של כלי השיט. זו לא סירה רגילה של משמר החופים. זו ספינת סיור של צי האמירויות, מצוידת בתותחים אוטומטיים בקוטר שלושים מילימטר ובחתיכת משגר טילים רציני. מתברר שהמשקיע האמירתי של הלקוח שלנו לא רק עצבני כי השותף העסקי שלו נמלט בחשאי, אלא שיש לו גם מספיק עוצמה כדי לזמן ספינה צבאית בגלל סכסוך על קרפים.</p>
			<p class="text">ספינת הסיור נראית כעת במלוא גודלה, והאלומות המסנוורות של הזרקורים שלה סורקות לשווא את הים השקט. בקצב הזה, הם תכף יגלו <span class="bold _idGenCharOverride-1">אותנו</span>, ואני עדיין לא רואה את הסירה של מארס. ובכל זאת, הרי האמירתי ירה על משהו, והם נוסעים היישר אלינו. כתם כהה עמום מופיע במשקפת שלי, זה יכול להיות גל — או שזאת סירת מנוע חמקנית ונמוכה במיוחד, שעברה התאמות ושינויים שהביאו לכך שחלונות התא שלה נמצאים ממש מעל קו המים. אוי, אלוהים; זה מארס.</p>
			<p class="text">תותחי הספינה מסתובבים ויורים שוב אל תוך הלילה, וכמעט פוגעים בחץ השחור שמפלח את הגלים לפניהם. בינתיים, הזמזום הנמוך של מנועי האקרנופלן מתגבר עד שהוא הופך לרעם מאיים. אנחנו עומדים להמריא, ופעימות הלב שלי מהדהדות בכל גופי, הולמות בי מהראש ועד לקצות האצבעות. יאן עוד לא מאיץ. הוא נותן למארס זמן כדי להשיג אותנו. עשר שניות חולפות, ואני כבר לא צריכה את המשקפת. אני משליכה אותה על מושב סמוך כשהסירה השחורה הדקיקה כתער סוגרת את המרחק בינינו, ומשאירה בעקבותיה שובל ערפילי של רסס מים.</p>
			<p class="text">הסירה של מארס סוטה שמאלה כדי לחמוק מסבב ירי נוסף, וממשיכה בקשת חיננית שנועדה להאט את המהירות שלה ולמנוע ממנה להתנגש בנו. אבל היא בכל זאת מגיעה מהר מדי. סירת המנוע נסחפת, ולבסוף מתנגשת ברמפת המטען ומשאירה שקע עמוק בגוף הפיברגלס. בשנייה שהסירה מפסיקה לנוע, אני רצה במורד הרמפה ומשכשכת עד הקרסוליים במי ים. דלתות תא הנהג נפתחות ומקיאות מתוכן קבוצה מבוהלת. אני מזהה את השיער האפור ואת ז'קט הספארי המקומט של הלקוח שלנו, מר רוטוואנג. הצורה הכהה שצמודה אליו היא אישה עטופה בעבאיה וחיג'אב, אוחזת בידיהם של שני ילדים חומי שיער — בני עשר ושש, לפי המידע שיש לנו. ואת כולם מובילה דמות חסונה המתנשאת מעליהם. מדי צבא שחורים. שיער ערמוני קצר שיהפוך לתלתלים אם ייתנו לו לצמוח לאורך של יותר משני סנטימטרים. מארס הצליח. הוא הגיע. בתוך כל המהומה והזרקורים המסנוורים של ספינת הסיור שמקיפים אותו בהילה, העיניים שלנו נפגשות, וזה מספיק. זה כל מה שאני צריכה. אני קוראת את ההבטחה המרגיעה הטמונה במעמקים הכחולים הכהים האלה. <span class="bold _idGenCharOverride-1">יהיה בסדר. </span>שאיפה, נשיפה, והרגע חלף.</p>
			<p class="text">"תקפצו!" צועק מארס על המשפחה המבוהלת לקול הירי המתקרב.</p>
			<p class="text">מר רוטוואנג מגיב ראשון. הוא מושך איתו את הילד הגדול, ומארס משליך אליי את הצעיר כמו פוטבול. אני מיירטת את צרור הגפיים המיילל בתפיסה שמצדיקה חוזה בליגה הלאומית, ונופלת על התחת בלי טיפת אוויר. הילד בידיים שלי קורא לאימא שלו בצרחות, אבל היא לא זזה. הפתח האחורי של האקרנופלן כבר מתחיל להתרומם, אבל היא עומדת משותקת על סיפון סירת המנוע השבורה וממצמצת בעיניים מוכות אימה אל ספינת הסיור המתקרבת — כמו צבי שנלכד באור פנסי מכונית. מארס מחליט עבורה, דוחף אותה מהסיפון אל תוך זרועותיו הממתינות של בעלה, ואז מחליק במורד רמפת המטען ברגע האחרון.</p>
			<p class="text">המים שנקוו על הרצפה מדביקים לי את הסרבל לגב, ומשהו קטן ורועש להפליא נאבק באחיזה שלי כשהפתח נסגר בנקישה. אבל כולם יצאו מכלל סכנה. גם ספינת הסיור וגם סירת המנוע נעלמו מאחורי קיר פלדה בעובי של כמה סנטימטרים טובים. אני מסתכלת סביב ומחפשת את מארס. הוא כורע על ברכיו במרחק כמה מטרים ממני ומערסל בזרועותיו כלוב ורוד. אני מגחכת בהקלה מגוחכת; פרדריק הגרביל חולץ בהצלחה מאבו דאבי.</p>
			<p class="text">"כולם לחגור חגורות בטיחות!" פוקד מארס כשהאקרנופלן מתחיל לזוז סוף־סוף.</p>
			<p class="text" dir="ltr">האמירתים הולכים לחטוף את שוק חייהם כשהפלא הזה ימריא. אני נושאת את האח הצעיר אל שורת המושבים הצמודה אל הקיר. עיניו החומות הגדולות מתרחבות בפחד כשהוא מתחיל להרגיש את התאוצה. שמונת מנועי הטורבו שיושבים על הכנפיים הקצרות של האקרנופלן שואגים מעל ראשינו, ומרעידים את כל תא הנוסעים. הוא מנסה לשלוח יד אל אבא שלו במושב שלידו בזמן שאני מהדקת את חגורת הבטיחות שלו. "<span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Papa, werden wir sterben</span>?" <span class="bold _idGenCharOverride-1">אבא, אנחנו הולכים </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">למות?</span></p>
			<p class="text" dir="ltr">מארס, שהגרמנית שלו תמיד היתה טובה בהרבה משלי, קורץ אל הילד, והבעת פניו מתרככת מעט. "<span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Nein. Dies ist das</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US"> schnellste Schiff der Welt. In weniger als zwei Stunden sind</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US"> Sie in Indien.</span>" <span class="bold _idGenCharOverride-1">לא. זאת הספינה הכי מהירה בעולם. </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">תוך פחות משעתיים, תהיו בהודו.</span></p>
			<p class="text" dir="ltr">אחיו נאחז בחוזקה ברצועות הכתפיים העבות של חגורת הבטיחות שלו. "<span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Aber ist das nicht ein</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US"> Flugzeug</span>?" <span class="bold _idGenCharOverride-1">אבל זה לא מטוס?</span></p>
			<p class="text" dir="ltr">"<span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Weder noch. Das hier </span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">ist das Kaspische Seeungeheuer</span>," עונה האבא המתנשף, וחיוך רועד חורץ קמטים עמוקים סביב פיו.<span class="bold _idGenCharOverride-1"> לא זה ולא זה. זו מפלצת</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> הים הכספי.</span></p>
			<p class="text">השפתיים שלי מתעקלות מעט, וליבי יוצא אל הזר הזה, מהנדס כמוני שמזהה עשרת אלפים טונות של כוח דחף. אני בקושי מספיקה לקפוץ למושב שלי לצידו של מארס כשהקרביים שלי נמעכים כנגד עמוד השדרה. יאן לוחץ על הגז בכל הכוח, ואני לא מצליחה אפילו לדמיין את הפרצופים של אנשי משמר החופים בזמן שהספינה שלהם עפה ונזרקת על ידי טונות המים שאנחנו מרימים בעקבותינו.</p>
			<p class="text">התאוצה הראשונית שוככת; סוף־סוף אני נושפת בתשישות. אנחנו גולשים בגובה עשרה מטרים מעל המים, נמוך מכדי להיראות במכ"ם, ובמהירות של יותר מחמש מאות קילומטר לשעה. מארס מרפה סוף־סוף מהכלוב של פרדריק ומגניב בקבוק קטנטן מכיסו — חומר חיטוי לידיים. הוא הרי היה במגע ממושך עם הכלוב של פרדריק, שמלא בחיידקים של גרבילים, קקי ואינספור מיקרואורגניזמים שמארס בטוח מדמיין לעצמו בזמן שהוא משפשף בעקשנות את כריות אצבעותיו. זה העול שהוא נושא: מארס סובל מאו־סי־די מאז גיל ההתבגרות, ואף שהמצב השתפר בשנים האחרונות ושהוא מתאמץ מאוד לשלוט בעצמו רוב הזמן, יש גורמים שפשוט אי־אפשר להתעלם מהם — ריח השתן הקלוש שאופף את הכלוב של פרדריק הוא אחד מהם.</p>
			<p class="text">עכשיו הוא מגניב את היד המחוטאת שלו אל בין המושבים שלנו ומלטף קלות את ידי — הוא לא יעשה יותר מזה מול הלקוחות שלנו. האצבעות שלנו מחפשות זו את זו בריקוד מיומן, ומציתות חום וחשמל בכל מקום שבו העור שלנו נוגע. המבט שלי משתהה על הפרופיל שלו: הלסת החזקה והאף הנשרי שאני אוהבת לנשק, השפתיים הדקות שמחייכות בפומבי רק לעיתים נדירות אבל מחייכות בשמחה כששנינו לבד. כל חריץ וכל קמט עדין. הוא.</p>
			<p class="text">לפי הטאבלט שלי, קראתי 2,811 ספרי רומנטיקה מאז שפתחתי את הספר הראשון בגיל שמונה־עשרה — <span class="bold _idGenCharOverride-1">שפחתו של הערפד העשיר והסקסי</span>, שיש בו דרך אגב סצנת סקס בלתי נשכחת בתוך ארון מתים. אף אחד מהספרים האלה לא הכין אותי למארס, לסוף טוב משלי, ולוודאות הפשוטה שאני לא לבד: אי־שם על פני האדמה יש לי חבר נפש, אדם שגם הוא מרבה לקרוא ויקיפדיה ושלא צריך מילים גדולות כדי לתקשר איתי. כמה מוזר לחשוב שלמרות ברווזנים רצחניים ונבלי־על, וכנגד כל הסיכויים, מצאנו את הדרך זה אל זה.</p>
			<p class="text">"יום הולדת שמח, פודינג," הוא ממלמל במבטא הבריטי הקלוש שירש מאבא שלו. מבחינתי מדובר במעורר תשוקה טוב יותר מנוטלה.</p>
			<p class="text">"מה קרה? איחרת." הוא יודע שאין כעס בשאלה, רק האימה המתמשכת שאאבד אותו.</p>
			<p class="text">"אני מצטער. נתקלנו בבעיות בגבול העומאני."</p>
			<p class="text">אני מסתכלת לעבר רוטוואנג, שממלמל דברי הרגעה למשפחתו ההמומה. "היית צריך ל...?" אני לוחשת.</p>
			<p class="text">אין צורך לפרט. החבר המתנקש לשעבר שלי יודע בדיוק מה אני שואלת. הוא מחייך אליי חיוך של חרטה כשאנחנו פותחים את חגורות הבטיחות שלנו ומתקדמים יחד לעבר תא הטייס. "לא. היו כמה שריטות, אבל לא משהו —"</p>
			<p class="text">אני מלכסנת אליו מבט חשדני. "<span class="bold _idGenCharOverride-1">שריטות</span>?"</p>
			<p class="text">הוא מכחכח בגרונו. "אולי כמה עצמות שבורות. מישהו ריסק מטען של אבטיחים לתוך עמדת בקרה." כשהפנים שלי מתחילות להתקמט, הוא ממהר להתוודות. "המישהו הזה הטמין רימון רסס בין הארגזים. לא היה לי מושג שדלעת מעופפת יכולה להיות כוח עצירה אדיר כל כך."</p>
			<p class="text">"אוי, אלוהים..."</p>
			<p class="text">"זה מה שכולן צועקות," מעיר קול צרוד כשמארס פותח את הדלת לתא הטייס.</p>
			<p class="text">אני מביטה בזעף ביאן. הידיים שלו בקושי נוגעות בהגה. אנדריאה יושב בכיסא של טייס המשנה ולועס תפוצ'יפס, אם לשפוט לפי הפירורים הדבוקים לבד הפליז השחוק שהוא יושב עליו. הנחיריים של מארס מתרחבים במורת רוח אילמת.</p>
			<p class="text">"הם ינסו לעקוב אחרינו?" אני שואלת את יאן.</p>
			<p class="text">הוא מושך בכתפיו ומחווה לעבר הלילה המעונן שמתמזג עם קו האופק השחור שלפנינו. "נגיע לגוג'ראט הרבה לפני שהם יספיקו לקרוא לגיבוי. הם בטח בכלל לא מבינים מה הם ראו."</p>
			<p class="text">"מה לגבי חיל האוויר האמירתי? חיל הים ההודי?" אני מקשה.</p>
			<p class="text">מארס מתכופף אליי והצחקוק החם שלו משגר שובל של עור ברווז מענג במורד עורפי. "מר רוטוואנג אומנם שווה הרבה כסף למשקיע שלו, אבל לא משתייך למשפחת המלוכה. אני בספק אם איחוד האמירויות או הודו ירימו את מטוסי האף־16 שלהם לאוויר הלילה. לא בגלל קרפים."</p>
			<p class="text">כל כך נכון. למיטב זיכרוני, בפעם האחרונה שאיחוד האמירויות והודו טרחו לערוך מבצע משותף במים בינלאומיים, הנמלטת חסרת המזל היתה בתו של ראש ממשלת איחוד האמירויות בכבודו ובעצמו. <span class="bold _idGenCharOverride-1">זה</span> היה שווה משלחת אווירית, שתי ספינות מלחמה ולפחות חמישה־עשר אנשי קומנדו, שהצליחו להשיג בקלות את אמצעי המילוט שבו בחרה הנסיכה — יאכטת מפרש ששייטה במהירות של שבעה קשר לכל היותר. מאז היא לא הורשתה לצאת למקום ציבורי לבדה...</p>
			<p class="text">האקרנופלן מהיר ממנה פי חמישים, אני מזכירה לעצמי — אבא שלי אף פעם לא עשה חצי עבודה. המתח באיבריי מתפוגג, ואני כבר מתחילה להאמין שזה נגמר, אבל אז נשמעת צרחה גבוהה מעברה האחר של דלת תא הטייס. "פרדריק! פרדריק!"</p>
			<p class="text">יאן מביט לאחור כשמארס ואני ממהרים בחזרה לתא הנוסעים. שני הבנים מצטופפים סביב הכלוב הוורוד של חיית המחמד שמארס הניח קודם על אחד המושבים, ופניהם השמנמנות מוכות אימה. גברת רוטוואנג כורעת ברך בין בניה ומחליפה מבט עצוב עם בעלה. אני רוכנת מעל הכלוב ומסתכלת לראשונה מקרוב על הנוסע הקטן ביותר שלנו. אוי, זה לא טוב. לא נראה לי שהוא אמור לשכב על הגב עם זנב רפוי ורגליים ישרות שמזדקרות ככה למעלה...</p>
		</div>
	


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 42.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
לפי נושאים
פשע רומנטי קומדיה רומנטית מותחן רומנטי מתח ואקשן מיליונרים שוברי לבבות
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!