נקודת תורפה

להיות שותפה לחדר של כוכב ההוקי הכי לוהט בקולורדו זה… לא להיט. תיאו ברוקס מרגיז וחתיך במידה שווה, ונדמה לו שכל העולם זה מגרש המשחקים שלו. אבל כשאני תופסת את החבר שלי במיטה עם בחורה שהיא בפירוש לא אני, תיאו מציע להעמיד פנים שאנחנו זוג. אני אזכה בנקמה, והוא מקווה לזכות בקצת חופש מהמעריצות.

אבל המשחק הולך ונעשה אמיתי יותר עם כל נשיקה וכל מגע מקרי. האם נצטרך, בשלב מסויים, לשנות את החוקים?

רומן סוחף, מפתיע ומהנה במיוחד.
שם: נקודת תורפה
מחבר/ת: ס.ג’. סילביס
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 015500363

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 99.00

				
<div class="_idGenStoryDirection-1 _idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
<p class="מספר-פרק-">1</p>
<p class="שם-פרק">קלייר</p>
<p class="center2"></p>
<p class="טקסט-שוטף-ללא">בית.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ניחוח של אורנים, אוויר צח ועלי שלכת שבריריים הסתחררו סביבי כשעצמתי את עיניי ונשמתי את הנשימה האמיתית הראשונה זה חודשים רבים. ברמה הטכנית, אוניברסיטת בקסלי לא נחשבה באמת לבית, כי היא הייתה מקום זמני. אוניברסיטה לארבע שנים, ואני הייתי בשנה השלישית שלי. גרתי כאן רק שמונה חודשים בשנה במשך שלוש השנים האחרונות, ובכל זאת הרגשתי שהמקום הזה הוא בית עבורי יותר מאשר הדירה הקטנה והעלובה שאמא שלי ואני חלקנו, מאז הגעתי לגיל שבו הצלחתי לקפוץ מקצה אחד של המסדרון לקצה השני בלי לדרוך על השטיח<span lang="en-US" xml:lang="en-US">.</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">נשמתי נשימה עמוקה נוספת והתענגתי על השלווה שחשתי כשהסתכלתי על מעונות הספורטאים, בעודי נשענת על הטויוטה הישנה שלי שחנתה מאחוריי במגרש החנייה של הסטודנטים. היא הייתה עמוסה בארגזי קרטון מלאים בפריטים קטנים לחדר שלי במעונות ובבגדי ריקוד. נראה שהייתי הסטודנטית היחידה בשנה ג' שבאמת ציפתה לחזור לאוניברסיטה עם כל הכאוס שכרוך במפגשי לימוד בחצות, מחסור בשעות שינה, מסיבות אחווה — לא שהלכתי להרבה כאלה, לדברי טייטום — וחדרי מעונות שבקושי היה בהם מקום לעשות שפגט, אבל לא הרבה סטודנטים באוניברסיטת בקסלי גדלו כמוני. זו הייתה אוניברסיטה יוקרתית, ואני לא הרגשתי שייכת לכאן, ולכן למדתי פה על מלגה חלקית<span lang="en-US" xml:lang="en-US">.</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">בתזמון מושלם, הטלפון שלי צפצף, והודעה נכנסה, כל עמוד השדרה שלי נדרך והתקשח כמו פלדה. נאנחתי וסגרתי את דלת הטויוטה שלי עם הרגל.</p>
<p class="סמס">אמא: אל תשכחי שמחר צריך לשלם את חשבון החשמל<span lang="en-US" xml:lang="en-US">.</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">מלמלתי בשקט. "אה, נכון, ברור שיש מצב שאשכח שצריך לשלם מחר את חשבון החשמל <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">שלך</span>. תודה על התזכורת לשלם על חשמל שלא אשתמש בו במהלך שמונת החודשים הבאים."</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">"</span>את שוב מדברת לעצמך?" טייטום דחפה קלות את הכתף שלי בזמן שניפחה בלון ממסטיק המנתה שלה ופוצצה אותו בפניי. היא לא נתנה לי לענות כשצללה למושב האחורי של המכונית כדי להוציא ארגז מבין החפצים שלי. "חבל שאת לא גרה איתי בבית האחווה. כל הסיפור הזה שאת גרה במעונות הספורטאים ממש דפוק.<span lang="en-US" xml:lang="en-US">״</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">"את יודעת שאני לא יכולה להצטרף לאחווה, טיי. ניסיתי את זה בשנה א', וזה לא עבד."</p>
<p class="טקסט-שוטף">זיכרונות של נזיפות משאר החברות באחווה כאילו אני שוב בבית עם אמא שלי עברו לי בראש, ומייד התחלתי לרעוד. למרות שעברתי את תהליך הקבלה, מהר מאוד למדתי שאני לא מתאימה להיות באחווה. בגלל הצורך לשמור על הציונים שלי כדי לא לאבד את המלגה, חזרות הריקוד והאודישנים הרבים, והעבודה בזמני הפנוי בבקס — המסעדה והבר המקומי בקמפוס — כדי שאוכל לממן את המחצית השנייה של שכר הלימוד שלי ובנוסף לעזור לאמא שלי לשלם חשבונות, פשוט לא היה לי זמן.</p>
<p class="טקסט-שוטף">לכן מגורים במעונות הספורטאים היו הפתרון הכי מוצלח בשבילי, וזה היה בסדר מבחינתי. לא הרגשתי שום הבדל.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"כן, אבל עכשיו את כבר סטודנטית ותיקה. את יכולה לעשות מה שבא לך, וכל הצעירות יעשו כל מה שאת צריכה. יש לך ותק עליהן."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני בחיים לא אכריח סטודנטית צעירה —"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אחות," טייטום תיקנה אותי לשפה המכובסת של האחווה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">צחקתי בעודנו עולות במדרגות האבן אל המעונות החדשים שלי. "לא משנה. אני בחיים לא אכריח מישהי אחרת לעשות משהו בשבילי. את יודעת שאני אוהבת לעשות דברים בעצמי."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"כן, בהחלט. אני יודעת. גברתי הקטנה והעצמאית. אני מופתעת שאת נותנת לי בכלל לסחוב את אחד הארגזים שלך."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מה את בכלל עושה כאן?" שאלתי והנחתי את הארגז שלי ליד רגליי כדי להוציא שוב את הטלפון. עברתי על האימיילים שלי וחיפשתי את מספר החדר, שבאופן לא מפתיע נמחק מהמפתח שקיבלתי. אוניברסיטת בקסלי הייתה אחת האוניברסיטאות הוותיקות ביותר בניו אינגלנד, והארכיטקטורה העתיקה לא הייתה הדבר היחיד שלא התקדם למאה ה־21.</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">חדר</span><span class="מודגש-דק CharOverride-13"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">213</span><span class="מודגש-דק CharOverride-13">.</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">"באתי לקחת לוח זמנים כדי לבדוק מתי האודיטוריום פנוי לחזרות. יש כמות מגוחכת של אודישנים בסמסטר הזה, ויש אודישן אחד שאני יודעת שיעניין אותך. אם תקבלי אותו, זה ישלם לך את שכר הלימוד לשנה הבאה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">כבר ידעתי עליו, והיא צדקה. הייתי מעוניינת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לקחתי לך ולג'קלין לוח זמנים."</p>
<p class="טקסט-שוטף">נאנחתי בהקלה ולקחתי ממנה את הארגז. "אין כמוך. תודה. ג'קלין גרה גם כאן? חשבתי שהיא גרה מחוץ לקמפוס עם החבר שלה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"היא נפרדה ממנו. אה, באיזה חדר את? אולי אתן גרות יחד."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני ב־213."</p>
<p class="טקסט-שוטף">כשהגעתי למדרגות כדי לעלות לקומה השנייה ועקפתי יותר מדי סטודנטים צעירים שלא הייתה להם ברירה אלא לגור במעונות הספורטאים, בניגוד אליי שבחרתי לגור בהם, קלטתי שטיי כבר לא לצידי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מה קרה?" שאלתי והרמתי את הארגז קצת יותר גבוה. שמעתי את העטים והעפרונות שלי מתגלגלים בתחתית.</p>
<p class="טקסט-שוטף">גבותיה של טייטום התכווצו, ושפתיה הוורודות השתפלו פתאום. "את בטוחה שאת בחדר 213?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"כן." הנמכתי את קולי כשהתקרבה אליי. "למה את נראית מודאגת כל כך?" התחלתי לעלות במדרגות וקיוויתי שהיא תבוא אחריי. "תפסיקי לנסות לגרום לי להצטרף לאחווה שלך. אין לי זמן לזה. אנחנו פשוטי העם צריכים לעבוד, את יודעת."</p>
<p class="טקסט-שוטף">טייטום נמנית עם בנות המזל, כפי שאני אוהבת לקרוא להן. אתם יודעים, אלה שבאו ממשפחה עשירה ויש להן חשבון בנק מרופד שההורים שלהן אהבו למלא מדי פעם, כדי שהילדים יוכלו להתמקד בלימודים ובפעילויות ההעשרה. שלא תבינו אותי לא נכון, היא לא מפונקת. טייטום היא חכמה, נחושה ואדיבה יותר מכל חברה שהייתה לי אי־פעם. פשוט הוציא אותה מדעתה שמעולם לא הרשיתי לה לשלם עבור הקפה שלי או — גרוע מזה — על ספרי הלימוד.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ספרי הלימוד באוניברסיטה יקרים, והאמת שזה לא הוגן. שלוש מאות דולר לספר שאשתמש בו רק כמה פעמים? זה לא לעניין.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אבל זו הקומה של הבנים. אחי גר במעונות האלה לפני שעבר לדירה שלו."</p>
<p class="טקסט-שוטף">עצרתי מלכת לשבריר שנייה וקפאתי במקום על המדרגה השלישית מלמעלה בגרם המדרגות שהוביל למסדרון שהדיף ריח בשמים מסוגים רבים מדי. הרחתי רמז לדאודורנט אקס, ופתאום חזרתי בזמן לכיתה ט', אחרי חופשת חג המולד, כשהיה נדמה שכל בן בכיתה שלי רכש מלאי לכל החיים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">היססתי לפני ששאלתי, "רגע, מה?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"כן." טייטום התקרבה אליי ועינינו נפגשו. "זו הקומה של הבנים. בנות בקומה הראשונה, בנים בקומה השנייה, בנות בקומה השלישית, ובנים בקומה הרביעית."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"חשבתי שאלה מעונות לבנות בלבד." ספקנות החלה לחלחל דרך הנקבוביות שלי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא דורותי הול. אני בטוחה שכמה חברים של אמורי גרים בקומה השנייה," לחשה טייטום והתקרבה אליי כשגורד שחקים בדמות גבר ירד במדרגות, מזיין אותה בעיניים במשך כמה שניות ארוכות, לפני שחייך בעליונות והמשיך הלאה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">חום התפשט בלחיי וקיללתי בשקט. "בכל מצב אחר, הייתי מניחה שזו בדיחה, אבל זו אני, והעולם מוצא דרך לחרבן עליי בכל הזדמנות."</p>
<p class="טקסט-שוטף">טייטום המשיכה לשתוק כשהתקדמנו ליעד הסופי שלנו, שהיה —איזו הפתעה — מסדרון מלא בספורטאים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כל זוג עיניים הסתובב לכיווננו, וטייטום — שהיא יפהפייה מהממת ורגילה לספורטאים כי אחיה הגדול, אמורי, שיחק בקבוצת ההוקי של אוניברסיטת בקסלי — יישרה את כתפיה והציגה הבעה ששידרה <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">אל־תתעסקו־איתי</span><span class="מודגש-דק CharOverride-13"> </span>כשהלכנו בשקט עד חדר 213.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"תבדקי שוב את האימייל שלך," היא אמרה והסתכלה עליי.גיחוכים נשמעו מכל עבר. הייתי בטוחה ששמעתי גם שריקות, אבל אולי הדמיון שלי עבד שעות נוספות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">במקום לבדוק את האימייל שלי, הכנסתי את המפתח לחור המנעול, ומובן שהדלת נפתחה מייד. שוב עינינו נפגשו, וטייטום החלה לצחוק בהיסטריה. אני, לעומתה, ממש לא. "את בטוחה שאת לא רוצה להצטרף לאחווה שלי? תקבלי חדר משלך."</p>
<p class="טקסט-שוטף">שלחתי אליה מבט של רוגז והנחתי לדלת להיסגר מאחוריי. העפתי מבט בזוהר של המנורה על השולחן מימין. ערימות ספרים כבר היו מונחות על השולחן, ותיק שחור היה זרוק על הרצפה ליד המיטה המגושמת. השמיכה הייתה בצבע כחול כהה, והיה ברור מייד שמדובר בחדר של גבר. לא היו שם נורות לקישוט, והכול שידר אווירה קודרת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"היו לי לא מעט שותפות לחדר," התחלתי לומר והלכתי אחרי טייטום כשהניחה את הארגז שלי על השולחן מול השולחן שמימין. "הפאנקיסטית שהשאירה את מחליק השיער שלה דולק בשנה א' וכמעט שרפה את כל הבניין. והייתה גם השחיינית שבגללה לכל דבר היה ריח של כלור."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"והבחורה שצ'אד שנא כי ניסתה לגרור אותך למסיבות אחווה כל סוף שבוע." טייטום זרקה את שערה הבלונדיני לקוקו על ראשה. "אה רגע, צ'אד שונא את כל מי שמתקרב אלייך."</p>
<p class="טקסט-שוטף">טייטום לא טעתה. החבר שלי באמת שנא את כל מי שהתקרב אליי. הוא היה טיפוס קנאי, וזו התכונה שהכי פחות אהבתי אצלו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"בכל מקרה," קטעתי אותה והתקדמתי מהדיון על צ'אד, שטייטום תיעבה. "אף פעם לא היה לי שותף לחדר ממין זכר, כך שזו פעם ראשונה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"וטעות," טייטום הבהירה והניחה את ידיה על מותניה. "זה בכלל מותר? כלומר, כולנו מבוגרים כאן, אבל אני לא חושבת שבנים ובנות מתגוררים יחד בבקסלי. באוניברסיטאות אחרות? אולי. אבל בבקס יו?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"את צריכה לפנות למדור קבלה לפני שתכניסי לכאן עוד ארגזים. זאת בטוח טעות. בואי." היא לקחה ממני את הארגז והניחה אותו על השולחן. ואז ידיה מצאו את כתפיי, והיא סובבה אותי והוציאה אותי בדחיפה מהדלת. "אבוא איתך למקרה שהם ינסו לרמוס אותך, עם האופי החמוד והתמים שלך."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני יודעת להיות נחרצת כשצריך."</p>
<p class="טקסט-שוטף">טייטום גלגלה את עיניה. "אהה. בואי נלך. ואם את מחליטה שאת יכולה לטפל בזה בעצמך, כמו שאת עושה בכל מצב אחר בחיים שלך, אז אני אבוא בשביל לתמוך בך."</p>
<p class="טקסט-שוטף">שתינו הלכנו לאורך המסדרון, מתעלמות מכל גבר שנראה כאילו הוא שייך לחדר הלבשה ולא למעונות, כשחצי מהם נוצצים מזיעה מאימון או מחדר כושר, והחצי השני נראים כאילו הם מוכנים ללכת למועדון לילה ביום שלישי בשתיים בצהריים.</p>


</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 89.10 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות

הנמכרים ביותר

ימינה

שמאלה