סטורם
מכירות את זה שסופת שלגים משבשת לכן את התוכניות וגורמת לכן להיתקע בחוסר אונים באמצע שום מקום, כשלפתע מופיע זר מסתורי עם שיער ארוך, קעקועים, שרירים וכלב ענק שמציל אותך? כזה שמפתה בצורה מסוכנת ורגיל לקבל את מה שהוא רוצה, ומה שהוא רוצה זה אותך?

טוב, כבר ברור לכן שאתן חייבות לקרוא את הרומן המחשמל הזה, נכון?
שם: סטורם
מחבר/ת: קריאן קול
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 015500347
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
				
<p class="imagech"></p>
<p class="טקסט-שוטף-ללא">לפעמים, כשאני נוהגת לבד, אני נכנסת למצב שאני קוראת לו "תרדמת כביש", כשפתאום אני קולטת שאין לי שום זיכרון מ... נגיד, שלושים הקילומטרים האחרונים של הנסיעה, או משהו כזה. אני לא זוכרת כלום. לא את הדרך, לא שעצרתי בשלטי "עצור", לא מה שמעתי ברדיו... נמחק לגמרי. הבזק מהיר של בהלה אוחז בי ואני חושבת, <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">אולי</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">דרסתי</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">מישהו</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">ואני</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">אפילו</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">לא</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">יודעת?</span> אם זה היה קורה, בטח הייתי מרגישה קפיצה וחבטה שהיו מנערים אותי מזה.</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">נכון?</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">אני ממצמצת ואוחזת בהגה בכוח, וקולטת פתאום שאני נוהגת בכביש הררי מתפתל, צר ומושלג. כשיצאתי לפני שעה מהבית, בקושי ירד שלג. אני מעיפה מבט בג'י־פי־אס, שלא הוציא מילה כבר מזמן. החץ הכחול הקטן מצביע אל מה שנראה כמו שום מקום, כי אני לא רואה כאן כלום, חוץ מעצים ושלג. הרבה שלג. כשאני מבינה שאני נוסעת בשעת בין ערביים בלי אורות, אני מדליקה אותם וקרני האור מבליטות את השלג אפילו יותר. אני בולעת רוק ותוהה אם הג'י־פי־אס דיבר אליי בזמן שהייתי ב"תרדמת כביש" ופשוט התעלמתי ממנו. כשיצאתי מהבית, מייקל הבטיח לי שאין סיכוי שאתעה בדרך עם המכשיר הדיגיטלי הזעיר הזה, אבל עכשיו עולים בי ספקות כבדים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני לוקחת את הטלפון ומתקשרת אליו כדי להגיד לו שדווקא תעיתי בדרך <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">מאוד</span>, אבל הטלפון עבר למצב חירום. אני נאנחת וזורקת אותו חזרה על מושב הנוסע. הוא מנתר ונוחת על הרצפה בצד הנוסע. אני שולחת יד להרים אותו, מסובבת בטעות את ההגה והמכונית מתחילה להחליק. אני מסובבת את ההגה חזרה בפאניקה ולוחצת על הבלמים, והמכונית מסתחררת לגמרי. השלג יורד בעוצמה בזיגזג, וכל מה שאני רואה זה טשטוש לבן מסתחרר, בזמן שאני מנסה להשתלט שוב על המכונית. אני אפילו כבר לא בטוחה באיזה צד של הכביש אני נמצאת, או אם אני נוסעת בכיוון הנכון. המכונית ואני כמו נוצה ברוח, מתעופפות לכאן ולכאן, מסתחררות במשבי הרוח, עד שאנחנו נעצרות בתעלה לצד הכביש, והראש שלי נחבט קלות בהגה. אני פוקחת לרווחה את עיניי ומביטה סביב. לא, זאת לא הייתה התרסקות. לא ממש. זאת הייתה יותר עצירה לא מרשימה, אחרי כל הסיבובים. המכונית נעצרה כשהחלק הקדמי שלה תקוע בתעלה בצד הכביש. אני <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">באמת</span> אסירת תודה על כך שהמכונית לא נהרסה לחלוטין, והראש שלי לא התנגש בשמשה הקדמית, אבל אני בכל זאת תקועה לגמרי, עם גלגלים מסתובבים באוויר. אני מוותרת ומכבה את המכונית, לא בטוחה אם כדאי שהיא תמשיך לפעול, במקרה שפגעתי איכשהו במנוע. בטלוויזיה המכוניות תמיד מתפוצצות אחרי שהן מתנגשותבמשהו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני שוב שולחת יד אל הטלפון, בתפילה שקטה שיש קליטה, אבל אין כלום. אפס קליטה. אני מנסה להיזכר אם עברתי ליד בתים או תחנות דלק בזמן שהייתי בתרדמת, אבל אני לא זוכרת מתי לאחרונה ראיתי סימני ציוויליזציה, מה שמחזק את העובדה שאני כנראה בכלל לא קרובה למלון המפואר שבו נערך סמינר השיווק והמיתוג שלי בסוף השבוע. אני אבודה ותקועה. <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">אבודה</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">ותקועה.</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span>קצב פעימות הלב שלי מתחיל להאיץ. אבודה ותקועה. <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">אפס</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">קליטה.</span></p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">טוב, אוולין, תישארי רגועה. תנשמי עמוק. </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">זה לא הזמן להתקף חרדה. תתאפסי על עצמך!</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">"הֵי, את בסדר?" יד הולמת על החלון ומבהילה אותי עד מוות. אני קופצת וצורחת. ביגפוט בכובע בוקרים שחור ומעיל שחור ארוך, שעיניו נסתרות מאחורי משקפי שמש כהים וסיגריה תלויה מפיו, מנסה עכשיו לפרוץ למכונית שלי.</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">אוי, אלוהים! רוצח וחוטף מטורף בסופת</span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1"> שלג.</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">"שלום?" הוא קורא ופותח את הדלת, מה שגורם לשלג לצנוח לתוך המכונית שלי ועליי. אני נרתעת ממנו ונחבטת בתא האחסון שבין המושבים, לא בטוחה מה הוא עושה פה ביער ולמה הוא מנסה להיכנס למכונית שלי. אני מעיפה בו מבט ורואה שיש לו פירסינג בגבה.</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">מה</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">גורם</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">לאנשים</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">לתקוע</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">פריטי</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">מתכת</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">מוזרים</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">בפרצוף</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">שלהם?</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">"אל תיגע בי!" אני אומרת, בזמן שהוא שולח יד לתוך המכונית. הלוואי שהיה לי אקדח. או סכין. אבל יש לי רק קופסת סוכריות טיק־טק בטעם תפוז. ואמנם פעם נתקעה לי אחת בגרון, אבל לא נראה לי שהן יעזרו לי עכשיו להגנה עצמית.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"טוב, גברת, רק תירגעי. חטפת מכה בראש?"</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">גברת? למי הוא קורא גברת?</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא נראה רק מעט יותר מבוגר ממני, אולי בתחילת שנות השלושים שלו. חשבתי שגברים קוראים "גברת" רק לגברות <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">מבוגרות יותר</span>.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא, לא חטפתי מכה בראש." <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">או שכן? </span>אני שולחת יד ומתחילה למשש את הראש שלי. יש מקום אחד כואב ורטוב למגע. אני מרחיקה את האצבע ובוחנת אותה. דם!</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אוי, אלוהים, אני חושבת שנפתח לי הראש."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא, זאת רק מכה קטנה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"יורד לי דם." אני מפשפשת בתיק שלי, מוציאה טישו מקומט ומספיגה את הראש שלי. יש רק קצת דם, אבל עדיין. ביגפוט מביט בי בחיוך משועשע ואז מושיט יד ומסיט את שערי הארוך מהמצח שלי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"את בסדר," הוא אומר. "זאת רק מכה קטנה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מזיזה את ראשי לאחור. "אל תיגע בי, בבקשה. ותוציא את הראש שלך מהאוטו שלי."</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא צוחק, מתעלם מבקשתי וכורע ברך ליד המכונית, ומשעין את זרועו על החלק הפנימי של הדלת הפתוחה כאילו שאנחנו מבלים יחד ומדברים, ולא נמצאים לצד הכביש — בסופת שלג — בתעלה. אני די בטוחה שהוא לא שפוי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אז... מה את עושה כאן באמצע שום מקום?" הוא שואל בנינוחות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"נתקעתי עם האוטו," אני עונה, מושכת באף.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"כן... את זה אני רואה. התכוונתי, לאן נסעת לפני שתקעת את עצמך בתעלה?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"ל<span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">פולס אין</span>."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"<span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">פולס אין</span>?" הוא חוזר אחריי ופולט עוד צחוק. "בובה, את ממש לא בסביבה של <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">פולס</span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1"> </span>פאקינג <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">אין</span>. זה משהו כמו שמונים קילומטר מכאן. אולי אם המכונית שלך הייתה ממשיכה להתקדם עוד שמונים קילומטר דרך העצים היית מגיעה לשם. זה מה שניסית לעשות?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">ג'י־פי־אס מחורבן! אסור היה לי לסמוך על המכשיר המיותר הזה. נראה שהמצב שלי הולך ומידרדר מרגע לרגע. איפה אני לעזאזל, ואיך אני אגיע לפגישה שלי? או הביתה, לצורך העניין. אני אפילו לא יכולה להתקשר להודיע לבוס שלי שאני מאחרת, או למייקל שיבוא לקחת אותי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"... וזה עוד כמה קילומטרים על הכביש הזה." <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">אוי</span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">.</span> ביגפוט דיבר אליי בזמן שניהלתי עם עצמי שיחה בתוך הראש שלי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"סליחה, מה אמרת?" אני שואלת. שלג מצטבר על שולי הכובע שלו. נראה שכמעט חצי סנטימטר. זה לא יכול להיות טוב.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אמרתי שיש לי בקתה בעוד כמה קילומטרים על הכביש הזה. נוכל לנסוע לשם ולחכות עד שהסערה תחלוף. הטנדר שלי חונה על הכביש. עצרתי בצד כשראיתי את האוטו שלך מסתובב על המקום ונתקע. כמעט התנגשת בי, את יודעת."</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">אין </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">מצב! הקלישאה של הבקתה ביער. </span>מעניין כמה מופרעים השתמשו במשפט הזה. זה הבסיס להרבה סרטי אימה וספרים מפחידים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מנענעת בראשי. "לא נראה לי, אבל תודה על ההצעה." כן, אני אהיה מנומסת ואולי הוא ילך בלי להרוג אותי, ולהשאיר את הגופה שלי מוכה ומגואלת בדם בשלג על צלע ההר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"טוב, אני לא יכול להשאיר אותך כאן. סערת השלגים אמורה להמשיך כמעט כל הסופשבוע. אין לי פה קליטה בטלפון ובטח גם בטלפון שלך אין, אחרת היית כבר מתקשרת למישהו. אמרו שיהיו שישים סנטימטר שלג או יותר. את יכולה לקפוא פה למוות או למות מרעב. אני לא אעשה לך כלום."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אה, כי היום רוצחים פסיכופתים <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">מודיעים</span> על הכוונות שלהם לקורבנות?" אני מנמיכה את קולי ומחקה קול של גבר. "סליחה, מיס, אבל אני אתחיל להרוג אותך עכשיו. אנא הישארי ברכב, עד שאגיע לאזור ההריגה הנבחר."</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא פולט צחוק עמוק ואז נאנח ארוכות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"את חמודה... אבל אני לא פסיכופת. אני סתם מישהו שנסע אחרייך כשאיבדת שליטה על הרכב. ותרשי לי להוסיף שאת צריכה לשמוח שאני כאן. לא נוסעים בכביש הזה הרבה אנשים."</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">איזה יופי</span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">! כביש נידח שאף אחד לא נוסע בו! היה קשה </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">לתכנן זירת רצח טובה יותר.</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מתעקשת, נחושה לפעול לפי העצה שכולנו שמענו בילדות: <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">אף פעם לא להיכנס לרכב של</span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1"> אדם זר. </span>"אני לא באה איתך לשום מקום, אז אתה יכול לפנות את עצמך מהדלת שלי ולנסוע לבקתה שלך. אבל תודה על ההצעה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מדליק עוד סיגריה ושואף ממנה כמה שאיפות ארוכות, לפני שהוא עונה לי. "תשמעי, אני לא משאיר אותך כאן לבד. אני לא יודע אם זה בגלל שקיבלת מכה בראש או שאת סתם לא יציבה נפשית או מה שזה לא יהיה... אבל אין מצב שאני משאיר אותך כאן בסופת שלג, גם אם את ממש מעצבנת. אז תפסיקי להיות לא הגיונית. לחבר שלי יש מוסך בעיירה. אני אתקשר אליו כשנגיע לבקתה, ואחרי שהסערה תיגמר הוא יבוא לגרור את הרכב שלך מכאן."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני יודעת שביגפוט צודק. אני לא יכולה להישאר במכונית ופשוט לחכות שמישהו ימצא אותי, או לקוות שתהיה לי קליטה בטלפון. אני יכולה להישאר כאן ולמות בוודאות, או שאני יכולה לנסוע איתו, בתקווה שהוא לא איזה רוצח מופרע שמסתובב חופשי. </p>
<p class="טקסט-שוטף">"בסדר," אני רוטנת, מובסת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא נעמד ומנער מעליו את השלג, ואז מנענע את ראשו ומעיף שלג לכל עבר, לפני שהוא מסיר את משקפי השמש ומנקה מהם את פתיתי השלג. "קדימה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מסתכלת עליו בצמצום עיניים, חושבת שאולי אני הוזה. הוא מאופר באייליינר שחור, שמשורטט מתחת לעיניים מדהימות בצבע ירוק־אזמרגד. <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">ברצינות, אייליינר?</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">"סליחה," אני אומרת, מכווצת כלפיו את עיניי. "יש לך אייליינר בעיניים?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מגלגל עיניים ומושך בכתפיו. "לא משנה. בואי נלך כבר." הוא מרכיב חזרה את משקפי השמש.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני לא יכולה להרפות מזה. "אתה עושה קוספליי או משהו כזה?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אז למה אתה עם אייליינר?" ועוד כזה שמשורטט ממש טוב. אני אף פעם לא מצליחה ליצור מראה מעושן מושלם כזה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"זה חלק מהפרסונה שלי. אפשר לדבר על השיט הזה אחר כך? אנחנו באמצע סופת שלג. זה לא בדיוק הזמן לשיחות על איפור."</p>
<p class="טקסט-שוטף">כנראה שזה חלק מהמראה הגותי המוזר שלו, משהו שראיתי רק בקליפים ובסרטי ערפדים בטלוויזיה. אולי הוא מעריץ של <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">דמדומים</span>? יעזור לי אלוהים, אני מקווה שלא. אני לא יכולה לסבול עוד ערפדים מנצנצים. החברה הכי טובה שלי מעריצה גדולה של <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">דמדומים</span>, ומתעקשת שנצפה בסרטים האלה בכל פעם שאנחנו עושות ערב בנות בבית.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מגיש את ידו כדי לעזור לי לצאת מהמכונית. מחווה מנומסת שלא ממש תואמת לכל השאר אצלו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני לא יכולה ללכת בשלג," אני אומרת, נבוכה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אה? למה?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"כי אני עם עקבים."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"עקבים? מי לעזאזל נועל עקבים במזג אוויר כזה?" הוא מניף ידיים בכעס. "חרא על החיים שלי!" הוא צורח למעלה, אל השמיים המלאים בשלג. "בסך הכול רציתי סוף שבוע בלי כלום. לבד."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא ירד כזה שלג רציני כשיצאתי לדרך, טוב? נו, באמת. מה בכלל אתה מבין באופנה?" אני מחווה בראשי אל השילוב של הג'ינס המשופשפים והקרועים שלו ומגפי העבודה, שבמציאות עדיפים בהרבה על חליפת המכנסיים המחויטת שעל גופי ונעלי העקב שעל רגליי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אז אני פאקינג צריך להרים אותך לטנדר שלי."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"להרים אותי? מה פתאום. אתה לא נוגע בי." אני משלבת זרועות. אני יודעת שאני בטח נראית כמו ילדה כעוסה, אבל לא ממש אכפת לי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא נאנח, שולח את הידיים שלו לתוך המכונית ולפני שאני מספיקה למחות, שולה אותי משם בקלות ומרים אותי בזרועותיו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מספיק עם הבולשיט שלך. גמרנו," הוא מודיע, ואז סוגר את הדלת בבעיטה ומתחיל ללכת במעלה ההר המושלג. אין לי ברירה אלא לכרוך את זרועותיי סביב הצוואר שלו. אפילו דרך המעיל אני מרגישה את הכתפיים והזרועות השריריות שלו. הוא בחור גדול. אני מנחשת שמטר שמונים ושבע, או יותר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"בבקשה אל תפיל אותי," אני אומרת ונתלית בו, אבל בה בעת מנסה לא לגעת בו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"את רצינית? את לא שוקלת כלום. את לא אוכלת?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני אוכלת. אפשר להרגיש שאתה גדול מאוד." ברגע שקלטתי מה יצא מהפה שלי, אני רוצה לבלוע מייד את המילים שלי בחזרה. "כלומר... אני מרגישה את השרירים בכתפיים ובגב שלך." חום עולה בלחיי ואני מתחננת ליקום שיבלע אותי לקרבו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא צוחק אליי. "שיט, אם תמשיכי לדבר ככה, אולי אני אפיל אותך."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"נכון לעכשיו, אני לא חושבת שאכפת לי. אני רק רוצה שהסבל הזה ייגמר."</p>
<p class="טקסט-שוטף">לבסוף אנחנו מגיעים לכביש והוא הולך לעבר הטנדר השחור והגדול שלו, שמכוסה בכמה סנטימטרים של שלג. קצב ירידת השלג מדאיג אותי, אפילו כילידת ניו המפשייר. אני מושיטה את ידי ופותחת את דלת הנוסע ברגע שאנחנו קרובים מספיק.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אוי, אלוהים!" אני צורחת. "יש זאב באוטו שלך!" אני מפנה את הראש מחיית הפרא המגודלת וקוברת את פניי בצווארו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"תירגעי! זה רק הכלב שלי. את תמיד כזאת דרמטית?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"הוא ענק!" אני צורחת, נמנעת מלהסתכל על הדבר הפרוותי העצום שמתנשף אלינו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אייליינר־ביגפוט מנסה להכניס אותי לטנדר ואני צורחת יותר, בועטת ברגליי כלפי חוץ. "אתה בטוח שהוא לא ינשך? הוא מסתכל עליי כאילו אני ארוחת צהריים."</p>
<p class="טקסט-שוטף">הבחור שמרים אותי חורק שיניים ואז מתחיל לצעוק.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"ניקו! לך אחורה." הכלב מיילל. "אחורה! עכשיו!" הכלב דמוי הזאב נכנע, וקופץ למושב האחורי של תא הנוסעים המוארך. ביגפוט מניח אותי על מושב הנוסע.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אל תפחדי ממנו. הוא לא יעשה לך כלום. הוא דובי גדול."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מעבירה ידיים בשערי הארוך, שנעשה רטוב וקצת פריך מהשלג. "גם אתה וגם הכלב שלך קצת מפחידים. אל תיעלב."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא נעלבתי. עכשיו בואי נעוף מפה." הוא מתחיל לסגור את הדלת, אבל אני מוציאה את זרועי ועוצרת אותו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"רגע! נזכרתי שהתיק והמזוודה שלי עוד באוטו שלי."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"נו?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני צריכה אותם. כל הדברים שלי שם."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"באמת?" הוא שואל, "גם התרופות שלך שם?"</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">תרופות? </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">על מה הוא מדבר?</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">"אה?" אני מטה לעברו את ראשי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"את בטוח לוקחת תרופות נגד מה שיש לך. את רוצה שאני ארד בחזרה עד לתעלה המזוינת, רק בשביל להביא לך תיק שמלא בבגדים ובעוד נעליים דביליות?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"סליחה, אבל המחשב שלי שם, עם כל העבודה שאני צריכה לפגישה שלי..."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אין מצב בחיים שתגיעי לפגישה שלך בסופשבוע הזה, מותק. רק אומר."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני עדיין צריכה את הדברים שלי! אני לא יכולה להשאיר את החפצים האישיים שלי באמצע שום מקום!"</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מדליק עוד סיגריה, שואף ארוכות ובוהה לכיוון המכונית שלי בתוך היער. אני שמה לב שיש לו דפוס התנהגות של לעשן בזמן חשיבה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"טוב," הוא אומר לבסוף. "רק שבי פה ותנסי לא להסתבך בעוד תאונות, בסדר? ואל תיגעי בכלום."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני רועדת כשאני מביטה בו הולך בכבדות במדרון אל המכונית שלי. אני מודעת לחלוטין לכלב האימתני שנושם על עורפי מהמושב האחורי. אני לא רוצה להיות לבד בטנדר עם החיה הזאת, או עם הבעלים שלה, או עם שניהם. אני לא מבינה איך היום הזה כל כך התחרבן כל כך מהר! אני אמורה להיות עכשיו בבית מלון חמים, לטבול באמבט חם ולהזמין שירות חדרים, לא לשבת בסופת שלג עם אדם זר וכלב ענק במידה מתועבת. אני מורידה את מגן השמש ופותחת את המראה, כדי שאוכל לפקוח עין על הכלב מאחוריי. אני רואה שהוא מסתכל עליי דרך המראה ולשונו משתרבבת. נראה כאילו הוא מחייך אליי בזחיחות, ממש כמו הבעלים שלו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">לאחר פרק זמן שנדמה כמו שנים, אני רואה אותו עולה חזרה לכיוון הטנדר, השלג מתערבל סביבו. הוא פותח את דלת הרכב, זורק פנימה את התיקים שלי ונכנס להתיישב מאחורי ההגה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"תודה," אני אומרת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"את בטוחה שאת לא רוצה קפה הפוך? אולי אני יכול ללכת בסופה ל<span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">סטארבקס</span> ולקנות לך קפה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">האמת היא שאני <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">ממש </span>יכולה לשתות עכשיו מוקה שוקולד לבן נחמד, עם קצפת ועם תלתלי השוקולד הקטנים האלה שהם מוסיפים מלמעלה בחגים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני מצטערת, טוב?" אני אומרת לו. "בוא פשוט ניסע." אני רק רוצה להתרחק מהאיש הזה, ולמצוא בהקדם האפשרי דרך להגיע לבית המלון שלי או חזרה הביתה. ועכשיו אני ממש רוצה מוקה לבן, כמו זה ששתיתי אתמול.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מתניע את הטנדר שלו והמנוע רועם. "זה שלושה קילומטרים על הכביש הזה עד לבקתה שלי." הוא מגביר את החימום. "ברגע שנגיע לשם, נזמין גרר למכונית שלך, אם הטלפונים עובדים."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"ואם הטלפונים לא עובדים?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אז נצטרך לחכות עד שהם <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">כן</span> יעבדו, או עד שיפנו את השלג מהכבישים מספיק כך שאוכל להסיע אותך לעיירה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני פולטת אנחה גדולה ומעוצבנת. "איזה יום מבאס."</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מהנהן בהסכמה. "אבל ממש."</p>
<p class="טקסט-שוטף">עכשיו השלג יורד כל כך חזק וכל כך מהר, שאנחנו בקושי יכולים לראות מבעד לשמשה. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי סופת שלג כזאת חזקה. באופן קצת עקום, אני די שמחה שהמכונית שלי נתקעה, כי אני לא יכולה לדמיין את עצמי מנסה לנהוג בשלג כזה, בטח עכשיו כשמתחיל להחשיך.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אנחנו נוסעים לאט בשתיקה מביכה, כשלפתע מזנק מהיער שבשולי הדרך צבי, ישר מול הטנדר. אני צורחת, ביגפוט סוטה מהכביש והטנדר מתחיל להחליק ולהסתחרר, כשהוא צובר מהירות. הוא מושיט יד אחת מול החזה שלי, כדי שאישאר צמודה למושב בזמן שהוא מנסה להשתלט על הטנדר, אבל זה לא מצליח. אני שוב צורחת כשהטנדר עף מהכביש אל תוך היער, נגרר על המדרון וגורף איתו עצים קטנים, עד שלבסוף הוא נעצר ונתקע בין עצים גדולים יותר על צלע ההר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"פאק!" הוא הולם בידיו על ההגה. "אני פאקינג לא מאמין לשיט הזה!" הוא פונה אליי. "ולמה היית בלי חגורה?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מתרחקת ממנו ונחבטת בדלת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"סליחה." קולי נשמע קטן וחלש. הלב שלי דופק כל כך חזק, שנדמה לי שאני עומדת להתעלף.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא משעין את ראשו על ההגה ונושם עמוק כמה פעמים. "סליחה שצעקתי עלייך," הוא אומר לבסוף בקול רגוע ומאופק, אבל אני רואה שזה קשה לו. "את בסדר?" הוא פונה אליי ואני רואה את הבבואה שלי במשקפי השמש שלו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מהנהנת, פוחדת לדבר. אני שונאת לשמוע את הפחד בקולי. הוא שולח יד למושב האחורי ומלטף את הכלב שלו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אתה בסדר, ניקו?" הכלב מייבב ומלקק את היד שלו. "כלב טוב," הוא אומר ברכות תוך שהוא מלטף את ראשו של הכלב. "אתה בסדר."</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מנסה להתניע את הטנדר, אבל הרכב מת לגמרי. אני לא מאמינה. באמת, אני פשוט לא מאמינה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מה... מה נעשה?" אני שואלת, הפחד משתכן עמוק בבטני לנוכח המחשבה שאנחנו תקועים כאן.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"טוב, נגמרו לנו המכוניות, אז אם את לא רוצה ללכת ברגל או לרכוב על הכלב לבית שלי, אנחנו תקועים פה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">האימה גוברת בי כמו גל גאות, וחרדה לא רציונלית ומוכרת מאוד משתלטת עליי. "מה? מה זאת אומרת? אנחנו חייבים לצאת מפה. אנחנו יכולים לקפוא או למות מרעב, אתה אמרת את זה בעצמך ו..."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"ששש!" הוא צועק ואני קופצת בבהלה. "את מוכנה להירגע? ברור ששתי המכוניות שלנו נדפקו. יש הליכה של קילומטר וחצי או יותר עד הבית שלי וזה רחוק מדי בסופה, בטח כשאת עם הנעלי דפוק־אותי האלה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אתה מוכן לשחרר מהנעליים שלי, בבקשה?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא משנה. הסערה בטח תיגמר בלילה או מתישהו מחר, אז אנחנו צריכים להישאר פה עד שתגיע המשאית שמפנה את השלג ונתפוס איתה טרמפ. עד אז, יש לנו מזל שעצרתי בסופרמרקט בדרך לבקתה. אני חושב שיש מספיק אוכל ושתייה שיחזיקו אותנו עד אז, בהנחה שלא נקפא."</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">שיחזיקו אותנו? מה זה אומר?</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">"...יש לי מאחורה שמיכה גדולה, אז יהיה לנו די חם. היא כבדה ועבה מאוד."</p>
<p class="טקסט-שוטף">כולי רעידות וצמרמורות, ואני לא יודעת אם זה בגלל שקר לי או בגלל שאני מתה מפחד, או גם וגם. אני רוצה לצאת <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">עכשיו</span> מהטנדר הזה ולהתרחק מהבחור הזה ומהכלב שלו. אני מתחננת בפני עצמי לא להיכנס לפאניקה, אפילו שאני יודעת שזה בלתי נמנע, כי מאז שהייתי ילדה אני סובלת מהתקפי חרדה, שמתעוררים מסיבות שונות ומשונות. להיות תקועה בטנדר באמצע היער זה בהחלט מתכון מושלם להתקף חרדה מטורף.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא שולח את ידו מעבר למושב ונוגע ברגלי. "הֵי, אנחנו נהיה בסדר. אל תדאגי." אני משלבת את זרועותיי ומחבקת את עצמי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מהנהנת אבל מסרבת לדבר, והוא ממשיך. "טוב, אז אני חושב ששנינו צריכים לעבור למושב האחורי, כי יש שם הרבה מקום ונוכל להתכסות בשמיכה. אני חושב שזה יעזור לנו להתחמם."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מה עם הכלב?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">אין מצב שאני יושבת ליד החיה המפלצתית הזאת. הלוואי שהחתול שלי היה פה. היילו מתוק וחמים והוא היה מצטנף בחיקי ומרגיע אותי בגרגור מנחם.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"...יצטרך לשבת מקדימה. יש לו המון פרווה והגוף שלו בנוי לקור, אז הוא יהיה בסדר."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני ממש לא רוצה לשבת במושב האחורי מתחת לשמיכה עם הבחור ארוך השיער עם האייליינר, משקפי השמש, הפירסינג וכובע הבוקרים.</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">לאיזה גיהינום הזוי הגעתי?</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">"טוב, אז תעברי אחורה ואני אקרא לניקו שיעבור לפה, ואז אני אבוא לשבת לידך, בסדר? אני יודע שהוא מפחיד אותך, אבל הוא לא יעשה לך כלום."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מקללת בשקט ומטפסת מעל הכיסא למושב האחורי. אני מתיישבת בפינה, הכי רחוק שאפשר, בזמן שהוא מעביר את הכלב למושב הקדמי ואז עובר אחורה בעצמו. הוא מרים שמיכת פליס עצומה ועבה, מנער אותה ואז פורשׂ אותה עלינו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"יש עליה קצת שערות של כלב, אבל לפחות היא חמה ואפילו נקייה, חוץ מהפרווה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מחייכת אליו חיוך קלוש. "זה יעזור."</p>
<p class="טקסט-שוטף">המושב האחורי של תא הנוסעים המוארך די גדול, לשמחתי. שנים לא ישבתי בטנדר ולא זכרתי שיש בהם כאלה מושבים אחוריים גדולים. זה בטח משהו שיש בדגמים החדשים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"נחמד, מרווח מאוד." אין לי מושג מה עוד אני יכולה לומר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מעניק לי את החיוך מעוקם שלו וצוחק. "אממ, תודה?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני רק מנסה לדבר על משהו. זה נורא מביך."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"כן, זה פאקינג מביך ולא במובן הטוב של המילה. אבל כנראה שנהיה תקועים פה כמה זמן, אז אנחנו צריכים להיות חברים לכמה ימים. בואי נתחיל עם השמות שלנו. איך קוראים לך?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אוולין. ולך?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"סטורם."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"סטורם?" אני חוזרת אחריו. "כאילו, סערה? אתה צוחק עליי?" <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">האירוניה</span>.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"כן... כשאמא שלי הראתה לאבא שלי את האולטרסאונד, הוא אמר שזה נראה לו כמו עננים שחורים של סערה, אז הם קראו לי סטורם."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"בטח מוזר שיש לך שם שאתה צריך להסביר מחדש בכל פעם שאתה פוגש אנשים."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא, בכלל לא. אני אוהב את השם שלי. לפחות הוא לא משעמם תחת כמו ג'ו או מייקל."</p>
<p class="טקסט-שוטף">מה שמזכיר לי את מייקל, ואני תוהה מה הוא עושה. אם אני לא אתקשר אליו, הוא יתחיל לדאוג. אולי הוא יבוא לחפש אותי ויציל אותי מהגיהינום החדש הזה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">סטורם רוכן לפנים ופושט את המעיל שלו. "זה נרטב כשיצאתי לטייל ביער בשביל להביא את התיקים שלך. עדיף שאני אוריד את זה במקום לשבת פה כמו איזה ספוג, אה?" הוא מקפל ומניח אותו על המושב הקדמי, ואז מסיר את הכובע ומעלה את משקפי השמש על ראשו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">העיניים שלי ממוסמרות אליו, בניגוד לשאר הגוף שלי, שמנסה לשבת הכי רחוק ממנו שאפשר. שערו חום כהה ארוך, גולש כמה סנטימטרים מתחת לכתפיים. יש לו שתי קווצות שיער צבועות בצד ימין, אחת בסגול ואחת בלבן. הוא לבוש בסוודר שחור בסריגת צמות. השרוולים מופשלים ואני רואה קעקועים מכסים את שתי הזרועות שלו, ממפרקי הידיים ועד למרפקים. יצירות האמנות ממשיכות מעבר לצווארון שלו ואל הצוואר. בחיים לא ראיתי מישהו שנראה כמוהו ואני מרותקת, פשוט בוהה בו, כאילו הוא חיה אקזוטית בגן החיות. העיניים שלו פוגשות בשלי, ואני מפנה מבט במהירות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מה?" הוא שואל.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"כלום."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"הסתכלת עליי. את רוצה להגיד משהו?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא... לא התכוונתי לנעוץ מבטים. פשוט אף פעם לא ראיתי מקרוב מישהו שנראה כמוך."</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מרים גבות ומחייך בזחיחות. "שנראה כמוני? זה עלבון או מחמאה?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מנענעת את הראש וקצת מתפתלת. "ממש לא עלבון."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני אנחש... את רגילה לטיפוס הספורטאי, שיש לו שיער קצר, מכנסיים מתוקתקים ומוקסינים?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מודה בהנהון. "כן, אפשר לומר. אני לא רגילה לגברים עם אייליינר ופסים צבעוניים בשיער."</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא משעין לאחור את ראשו על המושב ועוצם עיניים. "אני אוהב להיות שונה. אני לא מרגיש צורך להשתלב."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני לא אודה בזה בפניו, אבל אני מעריצה את זה. מייקל טיפוס משתלב. אני כבר בקושי יכולה להבדיל בינו לבין החברים שלו, כי הם מתלבשים אותו הדבר, נוהגים באותו סוג רכב, ולכולם יש שיער קצר עם קצת קוצים פרועים מלפנים. אפשר לומר שגם אני כזאת, אני לובשת את האופנה האחרונה, כמו כל הבנות במשרד. אבל ברגע שאני לבד בבית, אני הכי רוצה ללבוש חולצת טריקו ישנה, מכנסי יוגה ולנעול נעלי אולסטאר ורודות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אז תגידי, אוולין, לאיזו פגישה נסעת?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"זה היה לעבודה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"את זה הבנתי. מה את עושה?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני מנהלת שיווק במשרד פרסום קטן. הייתי אמורה ללכת לסמינר על אסטרטגיות מיתוג ושיווק לעסקים קטנים חדשים."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"נשמע מעניין."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"טוב, כמו שאמרת, עכשיו ברור שאני אפספס את זה. הבוס שלי יתעצבן. הוא שילם הרבה כסף לרשום אותי לסמינר ולהזמין לי את החדר במלון."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מה הקטע, אֶוו? את תקועה בתעלה ליד הכביש בסופת שלג. נראה לי שהוא יבין."</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">הוא באמת נתן לי עכשיו שם </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">חיבה? </span>אני מנידה בראשי, מניחה לזה וחוזרת לחשוב על מצבי הנוכחי. אני כבר יכולה לשמוע את ג'ים צורח על בזבוז כספים ועל חוסר האחריות שלי, במיוחד כשאני העובדת הכי צעירה במשרד, דבר שתמיד חשוב לו להדגיש. כל מה שמעניין אותו זה כסף ורווחים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"הבוס שלי הוא לא בדיוק הטיפוס המבין."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אז שיזדיין. את לא צריכה את השיט הזה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"נכון, אבל אני <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">כן </span>צריכה את העבודה שלי. ואתה תמיד מדבר ככה?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אם הוא יעשה לך בעיות, תגידי לי ואני אכסה לו את ההוצאות שהוא הפסיד בגלל שסטית מהכביש. וכן, אני פאקינג מדבר ככה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מה? אתה משוגע? אתה לא יכול לתת לי כסף."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"כן, אני בטח קצת משוגע. אבל זה לא סיפור גדול בשבילי. אני לא רוצה שאיזה דוש ילחיץ אותך בגלל כסף. החיים קצרים מדי בשביל זה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני נועצת בו מבט לרגע וקולטת שהוא לגמרי רציני. "למה אכפת לך?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מושך בכתפיים בנונשלנטיות. "לא יודע. למה לא? אני לא חמדן."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"בוא נקווה שזה לא יגיע לשם, אבל תודה," אני אומרת בכנות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מפהק. "אין בעיה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אתה עובד?" אני שואלת בניסיון להמשיך בשיחה. אני לא רוצה לשבת בשקט בטנדר החשוך, כי זה ממש מביך.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"כן, גם אנשים שנראים כמוני עובדים," הוא עונה בסרקסטיות. <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">אאוץ'</span>.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא התכוונתי לזה ככה. רק רציתי לשאול במה אתה עובד." אני ממש צריכה לשים לב איך אני מנסחת דברים. לפעמים יוצאות מהפה שלי שטויות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני בונה אופנועים בהזמנה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">וואו. מעולם לא רכבתי על אופנוע ואני פוחדת מהם, אבל לבנות אותם נשמע כמו קריירה מעניינת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"נשמע די מגניב. בחיים לא הייתי על אופנוע."</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מביט בי המום, כאילו יש לי עשרה ראשים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מה? באמת?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מהנהנת. "תמיד פחדתי מהם."</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מחייך וזה מאיר את כל הפנים שלו. "אני אגיד לך מה, איווי. באביב אני אקח אותך לסיבוב על הכביש של התאונה שלנו. ממש יפה פה באביב. למעלה יש מפל מגניב קטן ויפה וממש רגוע שם. את תאהבי את זה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני לא יודעת..."</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">הוא כבר מתכנן תוכניות לאביב</span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">? איתי? במה סיבכתי את עצמי פה?</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">"תסמכי עליי. אני אסע לאט ואני אקח אותך על האופנוע שאני הכי אוהב. אני מבטיח לך שאת תאהבי את זה." הוא נראה כל כך מלא תקווה, שאני צריכה להסכים. והוא קרא לי "איווי". לא קראו לי ככה מאז שהייתי קטנה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני אחשוב על זה. אם אתה מבטיח שתיסע ממש לאט."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"עשינו עסק."</p>
<p class="טקסט-שוטף">מעניין אם הרכיבה הקטנה שלנו באמת תצא לפועל. מה יקרה אם הסופה תחמיר ונהיה תקועים כאן במשך ימים? מה יקרה אם אף אחד לא ימצא אותנו ונגווע ברעב או שנקפא למוות? הביטוח יכסה את הנזק למכונית שלי? מייקל יזכור להאכיל את היילו?</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מתחילה לרעוד ולהתנשם בכבדות, והיד שלי לופתת באינסטינקטיביות את ידית הדלת. אני עוצמת חזק את העיניים ומנסה לגרש את הפחד בכוח הרצון. <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">בבקשה,</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">די</span>, אני מתחננת לעצמי. <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">לא</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">כאן,</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">לא</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">עכשיו,</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">לא</span><span class="מודגש-דק CharOverride-12"> </span><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">איתו</span>. אבל מאוחר מדי. הרעד הבלתי נשלט כבר התחיל.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"הי, אוולין, את בסדר?" העוקצנות מתחלפת בדאגה. אני מהנהנת, לא מצליחה למצוא את קולי, והלפיתה שלי בידית הדלת מתחזקת אף יותר, כשאני נלחמת בדחף לפתוח את הדלת ולרוץ. לאן? אני לא יודעת, אבל אני חייבת לצאת מהטנדר הזה. אני חייבת לצאת מכאן ולגרום לפחד הזה להיפסק.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מניח יד על כתפי ורוכן אליי. "מה קרה? את לא מרגישה טוב? את ממש חיוורת. דברי אליי."</p>
<p class="טקסט-שוטף">גל של סחרחורת שוטף אותי וגורם לי לבחילה ולקוצר נשימה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"התקף חרדה," אני לוחשת. "יש לי התקפי חרדה מאז שהייתי ילדה..." הלב שלי פועם כל כך חזק שאני מרגישה את זה באוזניים שלי, ועכשיו מגיעה גם התחושה של החום הלוהט, שגורמת לי להזיע קצת, אפילו שאני קופאת. <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">אני על הפנים</span>.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אוי, פאק." הוא פונה הצידה על המושב, כך שהגב שלו נשען על הדלת. "בואי הנה." הוא מניח ידיים על כתפיי ומושך אותי אליו, כשהגב שלי נשען על החזה שלו. הוא מכסה אותנו בשמיכה וכורך את זרועותיו סביבי בחיבוק דוב.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"תישעני עליי," הוא אומר ברכות. "תעצמי עיניים ורק תקשיבי לקול שלי."</p>
<p class="טקסט-שוטף">הידיים שלי עולות ומתהדקות סביב הידיים שלו. כל הגוף שלי רועד והמוח שלי רץ אלף קילומטר בדקה, מאות פחדים ומחשבות רעות מציפים אותי במהירות. אני כל כך שונאת את התחושה הזאת, אני רק רוצה שזה ייפסק.</p>
<p class="טקסט-שוטף">סטורם מתחיל לדבר, קולו רך וחלק, רק מעט מעל לחישה. "כשהייתי קטן, הייתי בא לבית של סבא וסבתא שלי בסופי שבוע. היה להם שטח של שמונה מאות דונם, הרוב היה הרים. הייתה שם פעם חווה, אז היו בשטח אסם ישן ועוד כמה מבנים. סבא שלי השתמש בהם לאחסון. יש להם בית יפה, בנוי מלבנים ועם הרבה חלונות. הוא גדול. יש שם הרבה חדרים, חדר אוכל ענק, אבל ממש נוח. סבתא שלי אוהבת לקשט. היא מאלה שמקשטות לכבוד כל עונה וכל חג, למשל היא שמה את הפסלים הקטנים האלה של הדמויות לחג המולד וכל זה. בסלון יש אח ענקית ותמיד בחורף אהבתי לישון מולה. כשהיינו באים לישון שם כל הילדים, כמה מאיתנו ישנו על הרצפה בסלון."</p>
<p class="טקסט-שוטף">תוך שהוא מדבר, הוא מלטף בעדינות את היד והאצבעות שלי. צליל קולו והמגע העדין מרגיעים אותי. אני עוצמת עיניים ומרשה לגוף שלי להירגע אל תוך הגוף שלו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"סבתא אהבה לאפות והייתה מכינה לנו עוגיות חמאה מדהימות, ושוקו חם שהיא הכינה משוקולד אמיתי, עם חלב חם וקצפת שהיא הכינה. זה היה פשוט חלום. האחים שלי, אחותי הקטנה ואני, היינו מטיילים בשבילים שם בשטח והיינו רואים צבאים ושועלים. אם ירד שלג, סבא שלי היה יוצא לבנות איתנו איש שלג ענק. פעם הוא אפילו בנה לנו איגלו. ואז היינו חוזרים לבית, כמעט קפואים, וסבתא הייתה מכינה לנו מרק או צלי. היה ממש נפלא לגדול ככה. תמיד הרגשתי שם בטוח ומאושר. אפילו עכשיו, אם אני עובר תקופה דפוקה, אני בא להתארח אצלם כמה ימים, וסבתא מתנהגת אליי כאילו אני בן עשר. ואת יודעת מה? אפילו לא אכפת לי, כי כולנו צריכים לפעמים שיטפלו בנו קצת. נכון?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מהנהנת, קצב הנשימה ופעימות הלב שלי חוזרים למצב הנורמלי. "תודה, סטורם," אני לוחשת. התקף החרדה שלי עבר. אני לא יודעת איך הוא ידע שזה יעבוד, אבל זה עבד. לא הייתי צריכה לקחת כדור הרגעה או לרוץ הביתה להתחבא או להיות כמה שעות בהתמוטטות מוחלטת, כמו שבדרך כלל קורה לי. כל מה שהייתי צריכה זה את הזרועות של האיש הזה מסביבי ואת הקול שלו, שמשתף איתי זיכרונות מתוקים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מתיישבת, כדי לעבור חזרה לצד שלי, אבל הוא מחזיק אותי בעדינות, שאישאר צמודה אליו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"תישארי ככה. אני אחמם אותך."</p>
<p class="טקסט-שוטף">זה נכון. הרבה יותר חם לי כשאני עטופה ושעונה עליו. המוח שלי מתקשה לקבל את זה שמותר לי להתכרבל עם מישהו במצב מלחיץ, אפילו שהוא בחור קצת משונה ומפחיד שמתאפר באייליינר בגלל איזו "פרסונה" לא ברורה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אנחנו יושבים כמה זמן בדממה, כשהצליל היחיד בתוך הרכב הוא קול הנשימות הרכות של הכלב הישן. לא נראה שהמצוקה שלנו משפיעה על ניקו, וכל עוד סטורם איתו בטנדר, הוא מרוצה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"ניקו נראה כל כך שלֵו עכשיו," אני מעירה. "לי יש חתול בבית."</p>
<p class="טקסט-שוטף">סטורם פולט צחוק קטן, כאילו אני משעשעת אותו. "באמת? אוקיי... ספרי לי על החתול שלך."</p>
<p class="טקסט-שוטף">חלק מהשיער של סטורם מונח על הכתף שלי, מתערבב בשערי, וזה מוזר לראות שיער ארוך של גבר שזור בשערי — שערו הכהה כמעט שחור לצד החום האדמוני שלי. זה נראה לי קצת ארוטי. אני מסלקת במהירות את המחשבות האלה מהראש.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"קוראים לו היילו. הוא לבן לגמרי והוא נולד חירש. אמא שלי נתנה לי אותו ליום הולדת שמונה. הוא בן שמונה־עשרה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"שמונה־עשרה? באמת?" הוא שואל, המום בבירור. "הוא מבוגר מספיק בשביל להוציא רישיון!"</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מהנהנת ומצחקקת. "כן. הוא מקסים. אפילו שהוא לא שומע, הוא עדיין ממש מתוק. הוא הולך אחריי בכל הבית וישן איתי בכל לילה. יש לו עיניים כחולות ממש יפות. נדמה שאפשר לטבוע בהן, מרוב שהן כחולות. כמו השמיים."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני לא חושב שפגשתי פעם חתול חירש. או כלב. אני אוהב חיות, ניקו זה החבר הכי טוב שלי. הוא בן שמונה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"היילו איתי כל כך הרבה זמן, שאני לא יכולה לדמיין את החיים בלעדיו. קשה לי לחשוב על זה שהוא כבר כל כך זקן. אני כל הזמן דואגת שיקרה לו משהו. כאילו עכשיו, אני מקווה שהוא בסדר. אני מקווה שמייקל מאכיל אותו ולא שוכח להחליף לו את המים."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מייקל?" הוא חוזר אחריי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"החבר שלי. אנחנו ביחד מהתיכון."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא נשואים?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">כולם אומרים את זה וכן, זה מפריע לי. אחרי שתים־עשרה שנים ביחד הוא עוד לא הציע לי נישואים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני פולטת אנחה מעוצבנת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא, עוד לא," אני עונה לו. "הוא רוצה להיות יותר מבוסס כלכלית לפני שהוא יתחתן ויקים משפחה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני כבר לא בקטע של מערכות יחסים. אין לי כוח להתעסק בכל השיט הזה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אז אתה כל הזמן רווק? זה נשמע כמו הרבה בדידות."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אולי אני רווק, אבל אני לא בודד. יש לי הרבה ידידות שאני יוצא איתן וחוגג איתן. את יודעת, יזיזות. אנחנו יוצאים לבלות, עושים חיים ואז הן הולכות הביתה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">זה לגמרי מחליא אותי ואני מתרחקת ממנו, חוזרת למקום שלי בצד השני של המושב, כדי לנעוץ בו מבט זועם. "אתה לא חושב שזה קצת מגעיל, סטורם? סתם לשכב עם כל מיני בנות?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מושך בכתפיו. "לא, בכלל לא. הן יודעות מה המצב בינינו. אני לא משלה אותן ולא נותן להן לחשוב שאולי יהיה בינינו משהו אחר. אנחנו נהנים בלי כל הבולשיט. אני הרבה בנסיעות. אני מתקשר אליהן כשאני נמצא בבית. אנחנו עושים קצת חיים וזהו. אני עושה מין בטוח, אז מה הבעיה?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"זה פשוט נראה לי קצת זול, לעשות סקס בלי אהבה או מחויבות." אני אפילו לא יכולה לדמיין חיים שלמים מלאים בסטוצים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מגלגל עיניים לעברי. "אוולין, יש דבר כזה סקס בלי אהבה. הם לא תמיד הולכים ביחד, את יודעת."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מושכת עליי יותר את השמיכה. "טוב, הם <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">אמורים </span>ללכת ביחד."</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מדליק סיגריה ונועץ בי מבט לכמה דקות. אני חושבת שקצת העלבתי אותו. "אוולין, אהבה היא לא דבר חד־משמעי. לא כל אחד שאומר את זה או שמתיימר להיות מאוהב, באמת מאוהב. אני חושב שהרבה אנשים עסוקים בדברים אחרים שהם מרגישים, כמו חרמנות, כמו רצון להיות בזוגיות, תשוקה מינית וכל השיט הזה, והם מגדירים את הרגשות האלה כאהבה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא נושף טבעת עשן בתוך הטנדר. "אבל אהבה אמיתית? אהבה כזאת שאנשים מוכנים למות אחד בשביל השני? שהם יהיו מוכנים לעשות הכול, רק כדי להיות ביחד? אני לא חושב שיש את זה להרבה אנשים. אני יודע שלהורים שלי יש את זה. אני יודע שלסבא ולסבתא שלי היה את זה. אבל אני עוד לא מצאתי את זה. אז כן, אני רק מזיין את הבחורות שאני מסוגל לסבול לכמה שעות." הוא פותח מעט את דלת הטנדר כדי לאפר את הסיגריה. "יש לי שאלה אלייך, איווי. את באמת, <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">באמת</span> אוהבת את מייקל? או שאתם סתם במערכת יחסים מתוך הרגל? אתם ביחד כבר כל כך הרבה זמן, שאת בטח כבר לא יודעת איך את מרגישה, כי בגדול, הוא נהיה כמו רהיט ישן שיש לך כל החיים. את פוחדת לנסות משהו חדש, כי הוא מרגיש לך בטוח. זה שאת מרגישה ביטחון, זה לא אומר שזאת אהבה."</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">בום.</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">אולי הוא צודק בכמה דברים, אבל אני לא אודה בזה בפניו. הניצוץ בזוגיות שלי ושל מייקל כבה כבר מזמן, אבל זה נורמלי בזוגיות ארוכה, נכון? עדיין כיף לנו. אנחנו עדיין שוכבים. נכון, הוא עסוק מאוד, אבל אני יודעת שהוא אוהב אותי ושאני אוהבת אותו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">סטורם מחייך אליי בלגלוג בזמן שאני מצדיקה לעצמי את הזוגיות שלי. "את חושבת על מה שאמרתי... את שואלת את עצמך אם זה נכון. אם זאת אהבה אמיתית או שאתם סתם תקועים יחד מתוך נוחות?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני אוהבת את מייקל והוא אוהב אותי. אנחנו יחד כבר שתים־עשרה שנה. זה שאתה לא מסוגל לאהוב אף אחת, לא אומר שגם אנשים אחרים לא יכולים. אני מרחמת עליך. אתה תהיה בודד כל החיים ונוסף על זה, בטח גם תחטוף מחלת מין."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אז איך הוא מראה לך שהוא אוהב אותך? אני סתם סקרן איך האנשים בצד השני חיים." הוא שוב פותח את הדלת, מכניס בשנית משב אוויר קר, זורק את הסיגריה החוצה ומפנה אליי את מלוא תשומת ליבו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אז האמת היא שלא עולה לי כלום. אני מנסה לחשוב על משהו בקדחתנות. "הוא קנה לי ג'י־פי־אס לפני שנסעתי לפה, כדי שאני לא אתעה בדרך," אני סוף־סוף אומרת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">סטורם מתחיל להתפקע מצחוק. כאילו, הוא מתקפל בהתקפת צחוק ממש מול הפרצוף שלי. אני שולחת אליו מבטים רושפים עד שהוא מפסיק.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"ברצינות? הוא קנה לך בארבעים דולר מכשיר ג'י־פי־אס קטן שאפילו לא עובד, כי עובדה שהלכת לאיבוד. את חושבת שלקנות למישהו מכשיר אלקטרוני זאת אהבה?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"זאת אכפתיות. הוא קנה את זה כי אכפת לו ממני. הוא יודע שאני פוחדת לתעות בדרך."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"הולי שיט, סליחה. אני לא מתכוון לצחוק עלייך, אבל זה הכי קורע. אם כל כך אכפת לו, למה הוא לא הסיע אותך לכאן בעצמו?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">טוב. <span class="מודגש-דק _idGenCharOverride-1">באמת</span> ביקשתי ממייקל שיסיע אותי למלון ושיחזור לקחת אותי ביום ראשון. לא היו לו תוכניות, חוץ מלשבת בבית ולצפות בטלוויזיה. הוא אמר שלא בא לו, ואז הוא רץ לחנות הסמוכה וחזר עם הג'י־פי־אס המטופש. אני שונאת לנהוג ולפחד שאני אתעה בדרך ושאני אחטוף התקף חרדה במכונית, אבל הוא לא לקח את זה ברצינות ואמר שאני ילדותית.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מרגישה מובסת. "הוא אמר שלא בא לו," אני מודה. "הוא רצה לשבת על הספה ולראות טלוויזיה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אולי אני מניאק, אבל את זה אני יודע: אם הייתי אוהב מישהי והיא הייתה מבקשת ממני, הייתי מסיע אותה פאקינג שעה לפגישה. אם לא הייתי ממש אוהב אותה או מחבב אותה? אז לא, הייתי מדביק את התחת שלי מול הטלוויזיה כמו מייקל ושוכח מזה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"הוא עייף. הוא עובד הרבה. אין עם זה שום בעיה." אפילו אני שומעת את הטון המתגונן שלי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">סטורם מהנהן לאט. "טוב, אני מבין. נשמע הגיוני."</p>
<p class="טקסט-שוטף">הבחור הזה דפוק. אין לו זכות לשפוט אותי או את הזוגיות שלי. אנשים לא נשארים יחד שתים־עשרה שנים מחורבנות אם הם לא אוהבים זה את זה. הוא לא יכול להבין את זה, כי הוא לא עבר את זה אף פעם. אני מרחמת עליו. הזוגיות הכי ארוכה שהייתה לו אי־פעם היא עם הכלב שלו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אולי כדאי שננסה לישון קצת." ההצעה שלו נשמעת לי מעולה. שינה תחסוך ממני את ההערות ואת הביקורת שלו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"רעיון טוב," אני מסכימה, משעינה את ראשי על החלון ובוהה לצד השני, כדי שלא אצטרך לראות אותו יושב שם ומסתכל עליי. כל אחד מאיתנו מושך על עצמו קצה אחר של השמיכה ואנחנו מתעלמים זה מזה. הקור צובט, אבל השמיכה עבה וכבדה מאוד ולוכדת את חום הגוף שלנו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מקווה שאני לא אקפא למוות בשנתי.</p>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
מידידים לאוהבים קרבה מאולצת רומנטיקה מוזיקלית alphaholes אירוטיקה עכשווית בעירה איטית
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!