פגוש אותי באגם

קרלי פורצ’ן

פרן ברוקבנקס פגשה את ויל בקסטר בעיתוי הכי גרוע, ליממה אחת מסעירה ובלתי נשכחת. הם קבעו להיפגש בעוד שנה באגם.

עשר שנים לאחר מכן, פרן חוזרת אל אתר הנופש המשפחתי שמפסיד כסף ומנוהל על ידי האקס שלה. לשמחתה, לפני מותה אמה שכרה את שירותיו של יועץ עסקי שאמור לחלץ אותה מהסבך. הבעיה היא שהיועץ הזה הוא ויל בקסטר, אותו גבר בלתי נשכח שקבע להיפגש איתה באגם – ולא הופיע.

סיפור על שני זרים, שדרכיהם מצטלבות בדיוק כשחייהם מגיעים למבוי סתום.
שם: פגוש אותי באגם
מחבר/ת: קרלי פורצ’ן
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 015500346

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

קרא פרק ראשון

				
<p class="פרק">1</p>
<p class="שם-פרק">עכשיו</p>
<p class="פסקה-ראשונה"><span class="אות-פותחת _idGenCharOverride-2">אני מגיעה עד לדלפק</span><span class="אות-פותחת _idGenCharOverride-2"> הקבלה</span> בלי שאף אחד יבחין בי. מדובר ברהיט מרשים, חצוב מגזע עץ גדול — כפרי אבל לא עלוב, התגלמות האסתטיקה של אמא — ואין אף אחד מאחוריו. אני חולפת במהירות על פניו אל המשרד ואז מסתגרת בפנים ונועלת את הדלת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">החדר הוא יותר בקתת דייגים ופחות מקום עבודה. קירות מעץ אורן, שני שולחנות עבודה עתיקים, חלון קטן מעוטר בווילון משובץ דקיק. אני לא חושבת שהוא השתנה הרבה מאז נבנתה הבקתה במאה התשע־עשרה. אין דבר שמעיד כמה זמן אמא הייתה כאן, למעט תמונה שלי בתור תינוקת נעוצה בעץ וריח קלוש של בושם של קליניק.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מתיישבת באחד מכיסאות העור השחוקים ומפעילה את המאוורר השולחני מפלסטיק. אני כבר דביקה, אבל מחניק כאן, אחד המקומות הבודדים בבניין בלי מיזוג אוויר. אני מרימה את מרפקיי כמו דחליל ומניפה את ידיי אחורה וקדימה. כתמי זיעה בבית השחי הם הדבר האחרון שאני צריכה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">בזמן שאני מחכה להצטנן לפני שאחליף לנעלי עקב, אני מביטה בערימה של העלונים שלנו. <span class="נרקיסים-מודגש-דק">אתר הנופש ברוּקבנקס — החופשה שלך במוסקוקה</span>, מכריז פונט עליז מעל תמונה של חוף הים בשקיעה, הבקתה ניצבת ברקע כמו טירה כפרית. זה כמעט מצחיק אותי — ברוקבנקס הוא המקום שלא הצלחתי לברוח ממנו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אולי ג'יימי ישכח שהסכמתי לעשות את זה הערב ואוכל לחמוק חזרה אל הבית, ללבוש מכנסיים עם גומי במותניים ולהטביע את עצמי בדלי יין לבן קר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ידית הדלת מקרקשת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אין לי מזל.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"פֶרני?" קורא ג'יימי. "מה הסיפור עם המנעול? את לא לבושה שם?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני צריכה חמש דקות," אני עונה בקול לחוץ.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"את לא מתכוונת להבריז, נכון? נשבעת שתעשי את זה," הוא אומר. אבל התזכורת מיותרת. חרדתי מזה כל היום. אולי כל חיי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני יודעת, אני יודעת. אני מסיימת לעבור על ניירת." אני עוצמת את עיניי בגלל הטעות. "כמעט סיימתי."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"איזו ניירת? הזמנת מצעים? יש לנו שיטה לזה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">לאמא שלי הייתה שיטה לכל דבר, וג'יימי לא רוצה שאתעסק עם אף אחת מהן.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הוא מודאג. זו עונת השיא אבל יש חדרים ריקים רבים. חזרתי למשך שישה שבועות, וג'יימי חושב שזה רק עניין של זמן לפני שאכניס רוח חיים למקום. אני לא בטוחה שהוא צודק. אני אפילו לא בטוחה אם אני נשארת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"את לא יכולה לנעול אותי מחוץ למשרד שלי. יש לי מפתח."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מקללת בשקט. ברור שיש לו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">זה יהיה מביך אם הוא יצטרך לגרור אותי מכאן, ואני בטוחה שהוא יעשה את זה. לא עשיתי סצנה באתר הנופש מאז השנה האחרונה שלי בתיכון, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו. כשאני כאן אני מרגישה לפעמים שאני בנסיגה, אבל אני כבר לא נערה פזיזה בת שבע־עשרה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני נושמת עמוק, קמה ומחליקה את כפות ידיי על השמלה שלי. היא צמודה מדי, אבל הג'ינס הקרועים שאני נוהגת ללבוש לא מתאימים לחדר האוכל. כמעט שמעתי את אמא כשהחלפתי בגדים קודם לכן.</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="נרקיסים-דק-נטוי">אני יודעת שהיית מעדיפה ללבוש פיג'מה כל </span><span class="נרקיסים-דק-נטוי">היום, אבל אנחנו צריכים לקבוע את הטון, מתוקה שלי.</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">אני פותחת את הדלת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">התלתלים הבהירים של ג'יימי קוצצו ועוצבו כדי שלא יזדקרו לכל עבר, אבל יש לו עדיין את הבייבי פייס שהיו לו כשהיינו צעירים, כשחשב שדיאודורנט זה לא חובה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"זאת הזמנת המצעים?" הוא שואל.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"כמובן שלא," אני אומרת. "יש לך שיטה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">ג'יימי ממצמץ ולא בטוח אם אני מקניטה אותו. הוא מנכ"ל אתר הנופש כבר שלוש שנים וזה לא נתפס מבחינתי. במכנסיים מגוהצים ועניבה, הוא נראה כאילו התחפש. מבחינתי הוא עדיין מכור לשחייה באגם, שלובש בגד ים ובנדנה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">גם הוא לא יודע מה לחשוב עליי — הוא מתלבט בין הניסיון לרַצות אותי, הבוסית החדשה שלו, ובין הניסיון למנוע ממני לעשות בלגן. אמור להיות חוק קוסמי נגד עבודה משותפת עם אקסים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"פעם היה כיף איתך," אני אומרת לו והוא מגחך. ושם, עם קמטי החיוך העמוקים והעיניים הכחולות, אני מוצאת את ג'יימי שפעם שר את כל האלבום הראשון של אלאניס מוריסט, מסומם ולבוש בחלוק סגול שפילח מהבקתה של גברת רוז.</p>
<p class="טקסט-שוטף">העובדה שג'יימי אהב תשומת לב לא פחות משאהב ללכת בלי תחתונים, הייתה אחד הדברים האהובים עליי בו — אף אחד לא הסתכל עליי כשג'יימי היה בסביבה. הוא היה בן זוג טוב, אבל גם הסחת דעת מושלמת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״גם איתך," הוא אומר וממצמץ. "זו השמלה של אמא שלך?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מהנהנת. "היא לא מתאימה." שלפתי אותה מהארון שלה בתחילת הערב. צהוב קנרית. אחת מבין עשרים שמלות בצבעים בוהקים, ללא שרוולים. מַדֵי הערב שלה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">יש רגע של שתיקה ודי בו לגרום לי לאבד את האומץ. "תקשיב, אני לא מרגישה —"</p>
<p class="טקסט-שוטף">ג'יימי קוטע אותי. "לא־לא. את לא עושה לי את זה, פרני. התחמקת מהזוג הנוֹבֵר כל השבוע, ומחר הם עוזבים."</p>
<p class="טקסט-שוטף">לדברי ג'יימי, בני הזוג הנובר מתארחים בברוקבנקס מדי קיץ כבר שבע שנים, נותנים טיפים כאילו הם צריכים להוכיח משהו, וממליצים עלינו להמון אורחים. לפי הבעת הזעף שראיתי על פניו כשישב מול מסך המחשב, אני חושבת שאתר הנופש צריך המלצות מפה לפה במידה נואשת יותר משג'יימי מוכן להודות. רואה החשבון שלנו השאיר לי הודעה נוספת היום וביקש שאתקשר אליו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"הם כבר סיימו את הקינוח," אומר ג'יימי. "אמרתי להם שעוד מעט תצאי. הם רוצים לנחם אותך פנים אל פנים."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מגרדת את זרועי הימנית בציפורניי כמה פעמים לפני שאני מתעשתת. זה לא אמור להיות קשה כל כך. בחיים האמיתיים שלי אני מנהלת שלושה בתי קפה עצמאיים בווסט אנד של טורונטו שנקראים <span class="נרקיסים-מודגש-דק">פילטר</span>. בסתיו הקרוב אפקח על פתיחת הסניף הרביעי והגדול מכולם, הראשון עם בית קלייה במקום. שיחה עם לקוחות היא טבע שני מבחינתי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"בסדר," אני אומרת לו. "סליחה. אני מסוגלת לעשות את זה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">ג'יימי נושם עמוק. "נהדר." הוא שולח אליי מבט מתנצל ומוסיף, "יהיה עוד יותר נהדר אם תעצרי ליד כמה שולחנות להגיד שלום, אם את כבר שם. את יודעת, כדי להמשיך את המסורת."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני אכן יודעת. אמא שלי ביקרה במסעדה כל ערב וּוידאה שהאורח הזה אהב את דג הפורל והאורח ההוא חווה שנת לילה מצוינת. מטורף כמה פרטים הצליחה לזכור על האורחים, והם אהבו אותה על כך. היא אמרה שאין משמעות לעסק בהנהלה משפחתית אלא אם מחברים פנים לַשֵם ברוקבנקס. ובמשך שלושה עשורים הפנים האלה היו שלה. מרגרט ברוקבנקס.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ג'יימי רמז, לא כל כך בעדינות, שאני צריכה להיכנס לחדר האוכל כדי לברך לשלום את האורחים, אבל התעלמתי ממנו. כי ברגע שאצא לשם, זה יהפוך לרשמי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אמא איננה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ואני כאן.</p>
<p class="טקסט-שוטף">שוב באתר הנופש — המקום האחרון שתכננתי להגיע אליו.</p>
<p class="פסקה-ראשונה"><span class="אות-פותחת _idGenCharOverride-2">ג'יימי ואני</span><span class="אות-פותחת _idGenCharOverride-2"> ניגשים לדלפק הקבלה.</span> אין עדיין אף אחד מאחוריו. ג'יימי עוצר יחד איתי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא שוב," הוא ממלמל.</p>
<p class="טקסט-שוטף">פקידת הקבלה במשמרת הערב התחילה לעבוד לפני כמה שבועות ונוטה להיעלם. אמא כבר הייתה מפטרת אותה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אולי כדאי שנאייש את הקבלה עד שהיא תחזור," אני אומרת. "למקרה שמישהו יבוא."</p>
<p class="טקסט-שוטף">ג'יימי מרים את עיניו לתקרה ושוקל את העניין. ואז הוא מצמצם אותן ומביט בי.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"ניסיון יפה, אבל בני הזוג הנובר חשובים יותר."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אנחנו ממשיכים לעבר הדלתות הצרפתיות שמובילות למסעדה. הן פתוחות ונקישות הסכו"ם ורחש השיחות העליזות מגיע אל הלובי עם ריח לחם מחמצת טרי. קורות מעטרות את מרומי התקרה מעל הכניסה ויש חלונות שמשקיפים אל האגם בחצי־מעגל מרשים. זה שיפוץ שאמא שלי ניצחה עליו אחרי שירשה את אתר הנופש מסבא וסבתא שלי. חדר האוכל היה הבמה שלה. אני לא מצליחה לדמיין אותו בלי שהיא תעבור בין השולחנות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני נושמת בשקט, תוחבת את שערי מאחורי אוזניי, וקולה נשמע בראשי.</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="נרקיסים-דק-נטוי">אל תתחבאי מאחורי השיער</span><span class="נרקיסים-דק-נטוי"> שלך, מתוקה.</span></p>
<p class="טקסט-שוטף">כשאנחנו עומדים לעבור בפתח, זוג יוצא שלובי זרוע. הם בשנות השישים לחייהם ולבושים כמעט לחלוטין בפשתן בז'.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"מר וגברת הנובר," אומר ג'יימי וידיו פשוטות לצדדים. "בדיוק באנו לחפש אתכם. הרשו לי להציג בפניכם את פֶרן ברוקבנקס."</p>
<p class="טקסט-שוטף">בני הזוג הנובר שולחים אליי חיוך אדיב, הבעת הפנים המקבילה לטפיחה מנחמת על השכם.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"הצטערנו כל כך לשמוע על הפטירה של אמא שלך," אומרת גברת הנובר.</p>
<p class="טקסט-שוטף"><span class="נרקיסים-מודגש-דק">פטירה</span>.</p>
<p class="טקסט-שוטף">מילה משונה כדי לתאר את מה שקרה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">לילה חשוך. התנגשות באייל ששבר את השמשה. פלדה שנמעכה על גרניט. קוביות קרח מפוזרות על הכביש המהיר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ניסיתי לא לחשוב על הרגעים האחרונים של אמא. ניסיתי לא לחשוב עליה בכלל. המתקפה היומיומית של אבל, הלם וכעס עלולה להקשות עליי לקום על הרגליים בבוקר. אני מרגישה קצת חוסר יציבות, אבל משתדלת לא להפגין את זה. עבר יותר מחודש מאז התאונה, ואף על פי שאנשים רוצים להביע הזדהות, יש גבול לכמה סבל אחרים יכולים לשאת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״קשה לדמיין את המקום הזה בלי מגי," אומר מר הנובר. "תמיד היה לה חיוך גדול על הפנים. אהבנו לשוחח איתה. אפילו שכנענו אותה לשתות איתנו משהו בקיץ שעבר, נכון?" אשתו מהנהנת בהתלהבות, כאילו יש חשש שלא אאמין להם. "אמרתי לה שאני מקבלת סחרחורת כשאני רואה אותה מתרוצצת. כמה שהיא צחקה.״</p>
<p class="טקסט-שוטף">המוות של אמי ועתיד אתר הנופש הם שני נושאים שאני לא מוכנה לדבר עליהם, וזו עוד סיבה שבגללה נמנעתי מהמסעדה. ללקוחות הקבועים יהיה מה להגיד על שניהם.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מודה לבני הזוג הנובר ומשנה את הנושא לחופשה שלהם — הטניס, מזג האוויר היפה, סכר הבונים החדש. שיחת החולין קלילה ונעימה. אני בת שלושים ושתיים — מבוגרת מכדי לכעוס על האורחים או לחשוש מהשיפוטיות שלהם. עליה אני כועסת. חשבתי שהיא השלימה עם העובדה שהחיים שלי מתנהלים בטורונטו. מה היא חשבה לעצמה כשהשאירה לי את אתר הנופש? מה היא חשבה לעצמה כשמתה?</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אנחנו משתתפים בצערך מעומק הלב," אומר שוב מר הנובר. "את דומה לה כל כך."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"נכון," אני מסכימה. אותו מבנה גוף קטן. אותו שיער בהיר. אותן עיניים אפורות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"טוב, אני בטוחה שאתם רוצים לעלות לחדר וליהנות מהערב האחרון שלכם כאן. יהיה לכם נוף נהדר לזיקוקים מהמרפסת," אומר ג'יימי ומציל אותי. אני שולחת אליו חיוך אסיר תודה והוא משיב לי קריצה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">גם כשהיינו ילדים, היינו צוות נהדר. בהתחלה השתמשנו במילת קוד כשאחד מאיתנו היה זקוק להצלה מאורח מרגיז או תלותי במיוחד: <span class="נרקיסים-מודגש-דק">אבטיח</span>. האלמן הקשיש שלא הפסיק לספר לי כמה אני מזכירה לו את אהבתו הראשונה: <span class="נרקיסים-מודגש-דק">אבטיח</span>. הצפּר שמסר לג'יימי תיאור מפורט של כל זן שראה באזור: <span class="נרקיסים-מודגש-דק">אבטיח</span>. אבל אחרי קיץ שבו בילינו יחד כל יום בבקתת הציוד, מוציאים סירות קאנו וקיאק מהאגם, התחלנו לתקשר בלי מילים — פעירת עיניים קלה או עיקול שפה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"זה לא היה נורא כל כך, נכון?" הוא אומר אחרי שהם ניגשים למעליות, אבל אני לא מגיבה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ג'יימי מושיט את זרועו אל הכניסה לחדר האוכל. רבים מהאנשים בפנים יהיו אורחי אתר הנופש, אבל יהיו שם גם הרבה מקומיים. עם המזל שלי, מישהו שלמדתי איתו בתיכון יבחין בי ברגע שאיכנס. הדם גועש באוזניי כמו משאית תובלה על הכביש המהיר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני לא חושבת שאני מסוגלת לעשות את זה," אני אומרת. "אני אחזור לבית. אני מותשת."</p>
<p class="טקסט-שוטף">זה לא שקר. נדודי השינה התחילו מייד כשחזרתי לכאן. כל יום אני מתעוררת בחדר ילדותי בחוסר שינה ובבלבול קל. אני מביטה אל הסבך הצפוף של ענפי העצים מחוץ לחלון ומזכירה לעצמי איפה אני ולמה אני כאן. בימים הראשונים הייתי שמה כרית על הראש וחוזרת לישון. הייתי קמה בצהריים ויורדת למטה, ממלאת את שאר היום בפחמימות ובפרקים של <span class="נרקיסים-מודגש-דק">האישה הטובה</span>.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אבל אז ג'יימי התחיל להתקשר ולשאול שאלות, וּויטני קפצה בלי התראה בתדירות גבוהה כדי לנזוף בי כמה זמן אני מסתובבת בפיג'מה — אהבה קשוחה שרק חברה הכי טובה יכולה להעניק — ולכן התחלתי להתלבש. התחלתי לצאת מהבית, לבקר בבקתה, לרדת אל הרציף המשפחתי לשחייה או כדי לשתות את הקפה של הבוקר, כמו שאמא שלי נהגה לעשות. אפילו יצאתי לשיט בקיאק כמה פעמים. נעים להיות על המים, כאילו יש לי שבריר שליטה, גם אם מדובר בסירה קטנה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">תהלוכה של אבל, כעס ובהלה ממשיכה לקדם את פניי כשאני פוקחת את עפעפיי, אלא שעכשיו היא עוברת בשקט במקום להרעיש כמו תזמורת מצעדים.</p>
<p class="טקסט-שוטף">בשבועות האחרונים ג'יימי עדכן אותי בסבלנות לגבי כל מה שהשתנה בשנים הרבות שחלפו מאז עבדתי כאן, אבל מה שמופרע הוא כל הדברים שלא השתנו. לחם המחמצת. האורחים. העובדה שהוא עדיין קורא לי פרני.</p>
<p class="טקסט-שוטף">הכרנו זה את זה זמן רב לפני שהתחלנו לצאת. בקתת פרינגל נמצאת במרחק כמה מפרצים בהמשך האגם. הסבא והסבתא שלו הכירו את סבא וסבתא שלי, והוריו עדיין מגיעים למסעדה בכל יום שישי כדי לאכול פיש אנד צ'יפס. הם מבלים את רוב הקיץ במוסקוקה, עכשיו לאחר שפרשו, ויוצאים בחזרה לגוּאַלף בספטמבר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">ג'יימי שוכר דירה בעיר, אבל הוא קנה את המגרש הצמוד לבית המשפחה שלו כדי לבנות שם בית לכל השנה. הוא אוהב את האגם יותר מכל דבר אחר.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״היום יום קנדה," אומר ג'יימי. "זה חשוב שהאורחים והעובדים יראו אותך. זה תחילת הקיץ. אני לא מבקש ממך לעלות לבמה ולשאת נאום לפני תחילת הזיקוקים." הוא לא צריך להוסיף <span class="נרקיסים-מודגש-דק">כמו שאמא</span><span class="נרקיסים-מודגש-דק"> שלך עשתה</span>. "פשוט תלכי להגיד שלום."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני בולעת את הרוק וג'יימי אוחז בכתפיי ומיישיר אליי מבט. "את מסוגלת לעשות את זה. את קרובה כל כך. את כבר לבושה. היית שם כבר מיליון פעם." הוא מנמיך את קולו. "עשינו את זה שם, זוכרת? תא מספר 3."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני נאנחת. "כמובן שאתה יודע באיזה תא זה קרה."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"יכולתי לצייר לך מפה של כל המקומות שחיללנו. רק בבקתת הציוד..."</p>
<p class="טקסט-שוטף">"די." אני צוחקת עכשיו אבל הצחוק מעט מבוהל. אני כאן עם האקס שלי, מדברת על המקומות שבהם עשינו סקס באתר הנופש של אמא שלי, שנפטרה לאחרונה. היקום עושה ממני צחוק.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"פרני, זה לא סיפור. זה כל מה שאני אומר."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני עומדת לומר לג'יימי שהוא טועה, שזה חתיכת סיפור, אבל אז אני רואה תירוץ בזווית העין שלי. גבר גבוה מאוד גורר מזוודה כסופה אל דלפק הקבלה ועדיין לא עומד שם אף אחד.</p>
<p class="טקסט-שוטף">גבו של גורד השחקים מופנה אלינו, אבל רואים שהחליפה שלו יקרה. כנראה תפורה לפי מידה. הבד השחור מותאם לגופו בקפדנות שדורשת מדידות מדויקות ומסגרת אשראי גדולה וזמינה. אני לא בטוחה אם בכל חנות אפשר למצוא בגדים שיתאימו לגודל של האיש הזה, ודשי השרוול שלו מושלמים. כמו גם השיער המסודר. שחור ומבריק ומוקפד כמו הז'קט המחויט. הוא לבוש בהידור מוגזם, למען האמת. זה אתר נופש יפהפה, אחד היפים במזרח מוסקוקה, והעובדים תמיד מטופחים ומתוקתקים, אבל האורחים נוהגים להתלבש בסגנון יומיומי, בעיקר בקיץ.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"אני הולכת לעזור לו," אני אומרת לג'יימי. "אני צריכה לתרגל צ'ק אין. בוא תוודא שאני עושה את זה נכון."</p>
<p class="טקסט-שוטף">אין מקום לוויכוחים. אנחנו לא יכולים פשוט לתת לאיש המהודר הזה לעמוד סתם כך.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כשאנחנו מקיפים את הדלפק, אני מתנצלת על שנאלץ לחכות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"ברוך הבא לאתר הנופש ברוקבנקס," אני אומרת ושולחת אליו מבט חטוף — גם כשאני על עקבים, הוא גבוה ממני בשלושים סנטימטרים לפחות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">״היה לך מסובך למצוא אותנו?" אני שואלת ולוחצת על מקש כדי להעיר את המחשב. הבחור הגבוה עדיין לא אמר מילה. קטע הכביש האחרון לא סלול, לא מואר, ויש בו כמה פניות חדות בתוך היער. לפעמים זה מלחיץ את העירוניים, בעיקר כשהם מגיעים אחרי השקיעה. אני מעריכה שהבחור הזה בא מטורונטו, אף על פי שיש מצב שהוא ממונטריאול. בשבוע הבא ייערך כנס רפואי — חלק מהרופאים מגיעים מוקדם והופכים את סוף השבוע הארוך לחופשה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"לא." הוא מעביר יד על העניבה שלו. לא אומר מילה נוספת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"יופי." אני מקישה את הסיסמה. "באת לכנס רופאי העור?" אני מנווטת לתפריט הראשי וכשהוא לא עונה, אני מכחכחת בגרוני ומנסה שוב. "יש לך הזמנה אצלנו?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">"כן, יש." הוא אומר את המילים לאט, כאילו הוא סוקר אותן לבדוק שאין שגיאות.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אין לי מושג מה הבעיה שלו. גברים שלובשים חליפות כאלה בדרך כלל נשמעים הרבה יותר בטוחים בעצמם. אבל כשאני מרימה את המבט, אני נתקלת בפנים נאות, מסותתות ומתוחות מאוד. הוא בערך בן גילי ומוכר לי להפליא. אני בטוחה שראיתי את הפרצוף הזה בעבר. משהו באף שלו. אולי הוא שחקן, אף על פי שסלבס בדרך כלל לא מופיעים בחליפות ובגילוח למשעי — לפחות לא עד היום.</p>
<p class="טקסט-שוטף">"שֵם?"</p>
<p class="טקסט-שוטף">הגבות שלו מתרוממות לשמע השאלה שלי, כאילו מופתע ששאלתי. ואז אני שמה לב כמה העיניים שלו כהות, שחורות כמו כנף עורב, והבטן שלי מתהפכת. היציבה שלו ללא רבב. הלב שלי דוהר, הולם בכריות אצבעותיי ובכפות רגליי. אני מחפשת מייד את הצלקת. והנה היא: מתחת לשפה בצד שמאל של הסנטר, בקושי נראית, אלא אם יודעים לחפש אותה. אני לא מאמינה שאני עדיין יודעת לחפש אותה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אבל אני יודעת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני מכירה את הפנים האלה.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני יודעת שהאישונים שלו לא באמת שחורים — באור השמש, הם בצבע חום־אספרסו.</p>
<p class="טקסט-שוטף">אני יודעת איך הוא קיבל את הצלקת הזאת.</p>
<p class="טקסט-שוטף">כי אף על פי שניסיתי לשכוח אותו, אני יודעת בדיוק מי הגבר הזה.</p>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 73.49 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 24.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 15 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!