החתול
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
הצטרפות למועדון ב-15 ש"ח, להצטרפות, הצטרפות לשנה | בכפוף לתקנון | בתוקף עד ה-30.11.2025
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
ספרים נוספים:

הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
החתול

ז’ורז’ סימנון
אמיל ומרגריט הם זוג קשישים, מאחרוני התושבים בסמטה האחרונה של שכונה ההולכת ונהרסת במסגרת פרויקט פינוי-בינוי רחב היקף.
הם ישנים באותו חדר בשתי מיטות נפרדות. הם אוכלים בנפרד ולכל אחד יש מזווה משלו. כבר שנים שהם לא מדברים זה עם זו, ובמידת הצורך מעבירים ביניהם פתקים.
הם נישאו זה לזה לאחר שהתאלמנו מבני זוגם הראשונים. זו היתה טעות. יש ביניהם הבדלי מעמד, תרבות ומנטליות שאולי לא ניתנים לגישור. ואם לא די בכך, לאמיל היה חתול.

ז׳ורז׳ סימנון, כדרכו, כתב את יצירת המופת הזאת בתוך שבועיים. מבין הרומנים הספרותיים שלו, אלה שכינה ״רומנים קשים״, זהו ללא ספק אחד הקשים והנוקבים.
הספר זכה ב-1971 לעיבוד קולנועי בבימויו של פייר גראנייה-דפר ובכיכובם של סימון סיניורה וז׳אן גאבן.
שם: החתול
מחבר/ת: ז’ורז’ סימנון
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 014630012
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 92.00
קרא פרק ראשון
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chaptersplit ParaOverride-4"><span>1</span></h2>
			<p class="firstspace">הוא שמט את העיתון, שנפרש תחילה על ברכיו ואחר גלש לאיטו עד שנחת על רצפת העץ המדונגת. אפשר היה לחשוב שנרדם אלמלא הסתמן מפעם לפעם חרך דק בין עפעפיו.</p>
			<p class="text">האם נפלה אשתו בפח? היא עסקה בסריגה, בכורסה הנמוכה שלה, בעברו האחר של הקמין. בשום רגע לא נראה שהיא מסתכלת עליו, אך הוא ידע זה מכבר שדבר אינו חומק מעיניה, אף לא הזיע הקל ביותר של שריר משרירי גופו.</p>
			<p class="text">ממול, הכף בעלת מלתעות הפלדה צנחה ממרומי העגורן ונחבטה בכבדות בקרקע בהמולת ברזלים, סמוך למערבל הבטון. בכל פעם זעזע ההלם את הבית, ובכל פעם נרתעה אשתו כאילו הרעש הזה, אף שכבר היה דבר שבשגרה, פוגע בה בעמקי ישותה.</p>
			<p class="text">הם השגיחו זה על זה. לא היה להם צורך להסתכל. זה שנים השגיחו כך זה על זה, בהיחבא, משלבים במשחקם בלי הרף דקויות חדשות.</p>
			<p class="text">הוא חייך. שעון הקיר העשוי שיש עם עיטורי ארד הראה חמש דקות לפני חמש, ואפשר היה לחשוב שהוא מונה את הדקות, את השניות. למעשה מנה אותן באופן מוכני, ממתין אף הוא שהמחוג הגדול יגיע למצב אנכי. אז, רעשי המערבל והעגורן יחדלו באחת. העובדים העוטים שכמיות, פניהם וידיהם נוטפים מים, יעמדו מלכת רגע בטרם יפנו אל הצריף שהוקם באחת מפינות המגרש.</p>
			<p class="text">היה חודש נובמבר. החל בשעה ארבע אחר הצהריים, הם עבדו לאור הזרקורים שלא יאחרו לכבות ואז בלי כל מעבר יחשיך ותשתרר דממה, הסמטה ללא מוצא תואר רק בפנס הגז היחיד.</p>
			<p class="text">רגליו של אמיל בּוּאֶן קהו מחמת החום. כשפקח קמעה את עיניו, ראה את הלהבות, מקצתן צהובות, אחרות כחלחלות בבסיסן, עולות מבולי העץ שבקמין. הארובה היתה עשויה שיש שחור, כמו שעון הקיר, כמו הנברשות בעלות ארבעת הקנים משני צדיו.</p>
			<p class="text">הכול בבית, פרט לתנועות ידיה של מרגֵריט ולתקתוק הרפה של המסרגות, היה דומם, חסר תנועה, כמו בתצלום או בציור.</p>
			<p class="text">שלוש דקות לחמש. שתי דקות. פועלים החלו לנוע, איטיים וכבדים, לעבר הצריף, כדי להחליף שם את בגדיהם, אבל העגורן עדיין פעל וכף אחרונה התרוממה עם מטען הבטון שלה לעבר התבניות המסמנות את הקומה הראשונה של המבנה.</p>
			<p class="text">דקה לחמש. חמש. המחוג רטט, מהסס על לוח השעון, ונשמעו חמש פעימות קצובות, כאילו הכול בתוך הבית חייב להיות איטי.</p>
			<p class="text">מרגריט נאנחה, אוזנה כרויה לדממה הפתאומית בחוץ העתידה להימשך עד בוקר המחרת.</p>
			<p class="text">אמיל בואן הרהר. בחיוך עמום הביט בלהבות מבעד לחרכי עפעפיו.</p>
			<p class="text">מאחד מגזירי העץ, זה שמעל, נותר רק שלד מושחר שסלילי עשן עלו ממנו. שני האחרים האדימו עדיין אך קולות הפצפוץ בישרו את דעיכתם הקרובה.</p>
			<p class="text">מרגריט תהתה אם בכוונתו לקום, לקחת גזירי עץ מהסל ולהניח אותם במקום. שניהם היו מורגלים בחום האח והתענגו עליו עד שהעור בפניהם עקצץ והם נאלצו להסיג את כורסותיהם.</p>
			<p class="text">הוא חייך ביתר שאת. לא אליה. לא על האש. רק בשל רעיון שחלף בדעתו.</p>
			<p class="text">לא אצה לו הדרך לתרגמו לכלל מעשה. היה להם זמן, לו ולה, כל הזמן המפריד בינם לבין הרגע שבו אחד מהם ימות. איך יכלו לדעת מי יסתלק ראשון? בטוח שגם מרגריט חשבה על זה. הם חשבו על כך כבר שנים רבות, פעמים רבות ביום. הדבר נעשה הבעיה העיקרית שלהם.</p>
			<p class="text">לבסוף נאנח גם הוא וידו הימנית הרפתה ממסעד הכורסה ופשפשה אחר כיס אפודת הבית שלו. הוא הוציא משם פנקס קטן שמילא תפקיד חשוב בחיי הבית. בדפים הצרים היו קווים מנוקבים שאיפשרו לתלוש רצועות נייר ברוחב שלושה סנטימטרים.</p>
			<p class="text">הכריכה היתה אדומה. עיפרון דק היה מושחל בלולאת עור.</p>
			<p class="text">האם מרגריט נדרכה? האם שאלה את עצמה מה יהיה המסר הפעם?</p>
			<p class="text">אין ספק שהיתה מורגלת בכך, אבל אף פעם לא יכלה לדעת אילו מילים הוא עומד לכתוב והוא הקפיד להתמהמה שעה ארוכה, עם העיפרון ביד, כאילו מהרהר בדבר.</p>
			<p class="text">לא היה לו שום דבר מיוחד למסור לה. כל רצונו היה להטריד אותה, להחזיק אותה במתח, דווקא ברגע שבו חדֵלה המולת הבנייה למרבה הקלתה.</p>
			<p class="text">רעיונות רבים עלו בדעתו של האיש והוא דחה אותם בזה אחר זה. קצב המסרגות לא היה כמקודם. הוא הצליח להדאיג אותה, מכל מקום לגרות את סקרנותה.</p>
			<p class="text">הוא האריך את ההנאה בחמש דקות נוספות וכבר נשמעו צעדי הפועלים הנעים לעבר קצה הסמטה.</p>
			<p class="text">בסופו של דבר כתב באותיות מרובעות:</p>
			<p class="centerspace"><span>החתול</span></p>
			<p class="firstspace">אחר כך התמהמה עוד זמן מה לפני שהחזיר לאותו כיס את הפנקס שממנו תלש רצועת נייר.</p>
			<p class="text">לבסוף, קיפל אותה קטן־קטן, כמו שעושים ילדים בפיסת נייר שהם יורים בעזרת גומייה. הוא רכש במשחק זה מיומנות מפליאה, כמעט מקיאבלית.</p>
			<p class="text">פיסת הנייר נאחזה בין אגודלו לאצבע המורה שלו. האגודל התכופף לאחור ואז השתחרר פתאום ושילח את המסר אל חיקה של מרגריט.</p>
			<p class="text">מעולם לא החטיא את המטרה, ובכל פעם צהל בלבו אותה צהלה.</p>
			<p class="text">הוא ידע שמרגריט לא תניד עפעף, שתעמיד פנים שלא הבחינה בדבר, שתמשיך לסרוג, ושפתיה ינועו כמו בתפילה בעודה סופרת את העיניים בלי קול.</p>
			<p class="text">לפעמים היתה מחכה עד שייצא מהחדר, או שיפנה את הגב, כדי להכניס גזירי עץ לקמין.</p>
			<p class="text">בפעמים אחרות, אחרי כמה דקות של אדישות לכאורה, היתה מחליקה את ידה הימנית על סינרה ואוחזת בפתק.</p>
			<p class="text">אף כי מעשיהם היו פחות או יותר זהים, הם הכניסו בהם שינויים קלים. היום, למשל, היא חיכתה עד שכל רעשי הבנייה יידומו והדממה תתפשט עד קצה סמטת מגוריהם.</p>
			<p class="text">כאילו כילתה את מלאכתה, הניחה את הסריג על שרפרף, ובעיניים עצומות למחצה אף היא, נראתה מתנמנמת בחום הקמין.</p>
			<p class="text">כעבור זמן רב העמידה פנים שהבחינה בפיסת הנייר המקופלת על סינרה ואחזה בה באצבעותיה המחורצות קמטים עדינים.</p>
			<p class="text">ניתן עדיין לשער שבכוונתה להשליך אותה אל האש, שהיא מתלבטת, אך הוא ידע שזה חלק מההצגה הקבועה, ולא הלך עוד שולל אחריה.</p>
			<p class="text">ילדים חוזרים בשעה ידועה מדי יום ביומו על אותו משחק עצמו בלי לאבד אמון. הם עושים "כאילו".</p>
			<p class="text">ההבדל הוא שאמיל בואן היה בן שבעים ושלוש, ומרגריט בת שבעים ואחת. הבדל אחר הוא שהמשחק שלהם נמשך כבר ארבע שנים ודומה שלא נמאס עליהם.</p>
			<p class="text">באווירו הטחוב והדומם של הסלון, פרשה האישה לבסוף את הנייר וקראה, בלי להרכיב את משקפיה, את המילה שרשם הבעל:</p>
			<p class="centerspace"><span>החתול.</span></p>
			<p class="firstspace">היא לא הנידה עפעף, לא הרימה גבות. היו בעבר פתקים ארוכים יותר, מפתיעים יותר, דרמטיים יותר, אחדים שחדו חידה של ממש.</p>
			<p class="text">הפתק הזה היה הבנלי ביותר, זה שחזר ונשנה לעתים הקרובות ביותר, כשלא מצא אמיל בואן משהו זדוני אחר.</p>
			<p class="text">היא השליכה את פיסת הנייר אל הקמין ושם עלתה להבה קטנה שדעכה כעבור רגע. כששתי ידיה על בטנה, נשארה בלי ניע, כך שלא היו חיים אחרים בסלון פרט לאלה שבקמין.</p>
			<p class="text">שעון הקיר רטט, השמיע צלצול אחד. כאילו היה זה אות, קמה מרגריט, נמוכה וצנומה.</p>
			<p class="text">שמלת הצמר שלה היתה בגון ורוד חיוור, אותו ורוד שבלחייה, הסינר במשבצות כחלחלות. בלובן שערה ניכרו עדיין אי אלו הבהובים של שערות בלונדיות.</p>
			<p class="text">תווי פניה התחדדו עם השנים. לאחרים, שלא הכירו אותה, הביעו חביבות, מלנכוליה, השלמה.</p>
			<p class="text">"אישה ראויה כל כך...!"</p>
			<p class="text">אמיל בואן לא גיחך. הם לא נטו עוד, לא הוא ולא היא, להבעות כה מופגנות של מצבי הנפש שלהם. די היה להם ברטט קל, בכיווץ של זווית שפתיים, בנצנוץ חולף באישוניהם.</p>
			<p class="text">היא הביטה סביבה, כמי שמתלבטת מה בכוונתה לעשות. הוא ירד לסוף דעתה כשם שבמשחק הדמקה מנחשים איזו אבן יקדם היריב.</p>
			<p class="text">הוא לא טעה. היא ניגשה אל הכלוב, כלוב גדול על רגל, לבן וכחול, מרושת נימי זהב.</p>
			<p class="text">תוכי עטוי נוצות ססגוניות ניצב בתוכו בלי ניע, עיניו מקובעות, ונדרשו רגע או שניים לגלות שהעיניים עיני זכוכית ושהתוכי הנאחז בכנו הוא פוחלץ.</p>
			<p class="text">היא הביטה בו בכל זאת בעדנה כאילו היה עדיין חי, הושיטה יד והחליקה אצבע בין הסורגים.</p>
			<p class="text">שפתיה זעו, כמו לפני שעה קלה כשספרה את העיניים בסריגתה. היא דיברה אל הציפור. אפשר היה כמעט לצפות שתנסה להאכיל אותה.</p>
			<p class="text">הוא כתב:</p>
			<p class="centerspace"><span>החתול.</span></p>
			<p class="firstspace">היא השיבה לו בלי מילים:</p>
			<p class="centerspace"><span>התוכי.</span></p>
			<p class="firstspace">התשובה הקלאסית. הוא האשים את אשתו בהרעלת החתול שלו, החתול שהיה שייך לו, שאותו אהב עוד לפני שהכיר אותה.</p>
			<p class="text">כל אימת שישב מול האש, קהוי ממשבי החום ששילחו בו הקורות הבוערות, חש פיתוי לשלוח מעט את ידו כדי ללטף את היצור בעל הפרווה הרכה עם הפסים השחורים, שהיה בא ומתיישב ומיד מצטנף בחיקו.</p>
			<p class="text">"חתול אשפתות ווּלגרי," היא טענה.</p>
			<p class="text">בתקופה שבה עדיין דיברו זה עם זה, כמעט תמיד כדי לפתוח בוויכוח.</p>
			<p class="text">החתול אולי לא היה גזעי, אך גם לא חתול אשפתות. גופו היה ארוך וגמיש יותר, והתמתח לאורך הקירות והרהיטים כגופו</p>
			<p class="firstspace">של נמר.</p>
			<p class="text">ראשו היה קטן יותר, משולש יותר משל חתולי בית רגילים, ומבטו היה מקובע, מסתורי.</p>
			<p class="text">אמיל בואן טען שזה חתול פרא שמצא את דרכו לפריז. הוא מצא אותו, צעיר מאוד, בקצה אתר בנייה, בתקופה שבה עדיין עבד במחלקת העבודות הציבוריות. הוא היה אלמן, וחי לבדו. החתול היה לו לרֵע. היו עדיין בתים בעברה האחר של הסמטה, שעכשיו נבנה בו בניין עצום של דירות להשכרה.</p>
			<p class="text">כאשר חצה את הכביש כדי להתחתן עם מרגריט, החתול בא אחריו.</p>
			<p class="centerspace"><span>החתול.</span></p>
			<p class="firstspace">החתול שגילה, בוקר אחד, בפינת המרתף האפלה ביותר.</p>
			<p class="text">החתול שהורעל כשאכל את העיסה שהכינה לו מרגריט.</p>
			<p class="text">בעל החיים מעולם לא התרגל למרגריט. בכל ארבע השנים שחי בבית שממול, לא הסכים לקבל את מזונו אלא מידיו של בואן.</p>
			<p class="text">פעמיים־שלוש ביום, לקול נקישת לשון פשוטה ששימשה אות, היה הולך בעקבות אדונו כמו כלב מאולף לאורך מדרכות הסמטה.</p>
			<p class="text">את החתול הזה ליטף רק הוא לבדו עד ליום שבו נכנסו שניהם לבית חדש ששררו בו ריחות לא מוכרים.</p>
			<p class="text">"הוא קצת פראי, אבל הוא יתרגל אלייך..."</p>
			<p class="text">הוא לא התרגל. בחשדנותו, לא התקרב אף פעם אל מרגריט, אף לא אל כלוב התוכי, עוף גדול בעל נוצות ססגוניות שלא דיבר אך פלט צעקות נוראות כשהתרגז.</p>
			<p class="text">החתול שלך...</p>
			<p class="text">התוכי שלך...</p>
			<p class="text">מרגריט היתה עדינה, כמעט ענוגה. אפשר היה לדמותה צעירה וחטובה, כבר אז לבושה בגוני פסטל, חובשת כובע קש גדול ומטיילת לה באורח פיוטי עם שמשייה ביד על שפת נהר.</p>
			<p class="text">ואכן היה בחדר האוכל תצלום שהראה אותה כך.</p>
			<p class="text">היא נשארה דקת גו באותה מידה. רק רגליה התנפחו מעט. עדיין היה לה אותו חיוך חביב מדי כלפי החיים כמו פעם מול הצלם.</p>
			<p class="text">החתול והתוכי, מסויגים זה אף זה, הסתפקו בצפייה זה בזה ממרחק, לא בלי יראת כבוד מסוימת. כאשר החל החתול לגרגר בחיק אדונו, קפא התוכי במקומו וצפה בו בעיניו העגולות, כאילו הרעש הקצוב והאחיד הזה מתמיה אותו.</p>
			<p class="text">האם גילה החתול את כוח השפעתו זו על העוף? האם עקב אחריו, בסיפוק דק, בעיניו העצומות למחצה?</p>
			<p class="text">הוא לא היה כלוא בכלוב. הוא חלק את החום הנעים עם אדונו והלה גונן עליו.</p>
			<p class="text">בא רגע שבו קצה נפשו של התוכי בחקר בעיה שאין לה פתרון, הוא התעצבן והתרגז. נוצותיו רטטו, צווארו נמתח, כאילו אין סביבו סורגים, כאילו הוא עומד להסתער על אויבו, וצעקותיו הצורמות מילאו את הבית.</p>
			<p class="text">אז הביעה מרגריט אומר:</p>
			<p class="text">"מוטב שתשאיר אותנו רגע לבד..."</p>
			<p class="text">אותנו, משמע אותה ואת היצור שלה. גם החתול רטט, בידיעה שייקחו אותו, יישאו אותו אל חדר האוכל הקר שבו יישב בואן בכורסה אחרת.</p>
			<p class="text">מרגריט פתחה את הכלוב כשהיא מדברת בקול רך, כמו למאהב או לבן. לא היה לה צורך להושיט את ידה. היא חזרה והתיישבה במקומה. העוף הסתכל בדלת הסלון הסגורה, האזין כדי לוודא שלא נשקפת לו כל סכנה, ששני הזרים, הגבר והיצור שלו, אינם עוד בחדר כדי לאיים עליו או ללעוג לו.</p>
			<p class="text">ואז, בדילוג נמרץ, שכן לא התעופף, זינק אל משענת כיסא. בשתיים או שלוש קפיצות הגיע עד לאדוניתו והתייצב על כתפה.</p>
			<p class="text">היא המשיכה לסרוג. משחק המסרגות המבהיקות ריתק אותו. כשזה נמאס עליו, חיכך את מקורו העצום כנגד לחיה של האישה, אחר כך על פני העור העדין ביותר, מאחורי אוזנה.</p>
			<p class="centerspace"><span>החתול שלך.</span></p>
			<p class="centerspace"><span>התוכי שלך.</span></p>
			<p class="firstspace">הרגעים חלפו, אמיל בחדר האוכל, מרגריט בסלון, עד שהראה שעון השיש כי באה השעה להכין את ארוחת הערב.</p>
			<p class="text">עדיין היתה זו היא, באותה תקופה, שבישלה לשניהם.</p>
			<p class="text">תחילה, לקח אמיל על עצמו את הטיפול בהכנת המזון לחתולו. שבוע אחד כאשר חלה בשפעת ושכב שלושה ימים במיטה, היא ניצלה זאת וקנתה את הריאות באטליז, חתכה את הבשר לחתיכות, בישלה אותו, ערבבה עם אורז וירקות.</p>
			<p class="text">"הוא אכל?"</p>
			<p class="text">היא היססה.</p>
			<p class="text">"לא מיד..."</p>
			<p class="text">"בסוף אכל?"</p>
			<p class="text">"כן..."</p>
			<p class="text">הוא היה בטוח למדי שהיא משקרת. למחרת עלה חומו לשלושים ותשע והיא אמרה לו את אותו הדבר. ביום שלמחרת, בשעה שהיא הלכה לקניות ברחוב סן־ז'אק, הוא ירד בחלוק בית ומצא מתחת לכיור את העיסה מאתמול, שלא נגעו בה.</p>
			<p class="text">החתול, שהתלווה אליו, הביט בו במבט מאשים. אמיל ערבב מחדש את סוגי המזון, הגיש את הצלחת ליצור, שלא מיהר להשתכנע.</p>
			<p class="text">כשחזרה מרגריט, מצאה את הצלחת הריקה. החתול לא היה בקומת הקרקע, אלא בחדר שבקומה הראשונה, שוכב לרגלי אדונו.</p>
			<p class="text">שם נהג לישון כל לילה.</p>
			<p class="text">"זה לא בריא," מחתה בערבים הראשונים.</p>
			<p class="text">"הוא ישן איתי הרבה שנים ולא חליתי מזה."</p>
			<p class="text">"הנחירות שלו מפריעות לי לישון."</p>
			<p class="text">"הוא לא נוחר. הוא מגרגר. מתרגלים לזה. אני התרגלתי בהחלט."</p>
			<p class="text">במידת מה, הצדק היה איתה. החתול הזה לא גרגר כמו חתולים אחרים; הקול שהשמיע דמה יותר לנחירה, נחירה קולנית כמו של גבר שהפריז בשתייה.</p>
			<p class="text">עכשיו, כשעמדה ליד הכלוב, קבעה את מבטה בתוכי המפוחלץ כשהיא מניעה את שפתיה, כאילו מרעיפה עליו מילות חיבה.</p>
			<p class="text">אמיל הפנה אליה את גבו למחצה, לא היה לו צורך לראותה.</p>
			<p class="text">הוא הכיר את ההצגה הזאת כשם שהכיר את שאר הצגותיה של מרגריט. הוא חייך חיוך עמום, מבטו עדיין קבוע בגזירי העץ המשחירים. לבסוף קם ולקח עוד שניים והניח אותם באח, נעזר במחתה כדי לייצב אותם.</p>
			<p class="firstspace">בחוץ לא נשמע עוד כל רעש, למעט המיית הגשם וזרם המים הדק של המזרקה באגן השיש. הסמטה כללה שבעה בתים צמודים, דומים לגמרי זה לזה, לכל אחד דלת מרכזית, שני חלונות משמאל, של הסלון, ומימין חלון חדר האוכל שמאחוריו נמצא המטבח. חדרי השינה היו בקומה הראשונה.</p>
			<p class="text">בתים זהים ניצבו שנתיים קודם לכן מעברה השני של הסמטה ונשאו מספרים זוגיים. כדור הברזל העצום של ההורסים הפיל אותם כמו צעצועי קרטון וכעת תפס את הנוף כולו אתר בנייה עמוס עגורנים, מרישים, מגרסות, קרשים ומריצות.</p>
			<p class="text">שלושה מתושבי הרחוב היו בעלי מכוניות. אפילו בתריסים מוגפים אפשר היה לשמוע, בערב, אם מישהו יוצא. ומבחוץ אפשר היה לראות באילו חדרים האור כבה.</p>
			<p class="text">מעטים מהדיירים סגרו את וילונותיהם והיה אפשר לראות זוגות, משפחות ליד השולחן, גבר מתקרח קורא בכורסה מתחת לתמונה במסגרת זהב דהויה, ילד מוצץ עיפרון רוכן על מחברת, אישה מקלפת ירקות למחר.</p>
			<p class="text">הכול היה רך, מתקתק, מרופד. למען האמת, רחש המזרקה לא נשמע אלא לאחר שנשכבת במיטה וכיבית את האור.</p>
			<p class="text">הבית של הבּוּאנים, שכונה עדיין הבית של הדוּאַזים, היה האחרון בטור וגבל בקיר הגבוה הסוגר על הסמטה. למרגלות הקיר הזה התנוסס פסל, קופידון מארד ובידו דג. זרם המים הדק שניגר מפיו של הדג נפל לתוך קונכיית שיש.</p>
			<p class="text">מרגריט חזרה ותפסה את מקומה מול האח. עכשיו לא סרגה. כשעל אפה משקפיים במסגרת כסף, סרקה את העיתון שאספה מן הרצפה סמוך לכורסת בעלה.</p>
			<p class="text">מחוגיו השחורים של השעון התקדמו לאיטם, ובכל שעה ובכל חצי שעה רעדו רעד מהוסס.</p>
			<p class="text">אמיל לא קרא, לא הסתכל בשום דבר, נשאר בעיניים עצומות, אולי מהורהר, אולי מנומנם, משנה לפרקים את תנוחת רגליו שקהו מחמת החום.</p>
			<p class="text">רק כשצלצל השעון שבע קם לאיטו, ובלי להסתכל באשתו ולא בכלוב התוכי המפוחלץ, פנה אל הדלת.</p>
			<p class="text">המסדרון לא היה מואר. דלת הכניסה, עם תיבת הדואר הריקה באמצעה, היתה מצד שמאל, המדרגות המובילות לקומה הראשונה מימין. הוא סובב את המתג, סגר את הדלת אחריו, פתח את דלת חדר האוכל שעמד בו אוויר קר.</p>
			<p class="text">בבית הותקנה הסקה מרכזית, אך לא הדליקו אותה אלא בימים של קור עז. בכלל, איש לא השתמש עוד בחדר האוכל. בני הזוג אכלו במטבח, שם הספיקו כירי הגז ליצור תחושה של חום.</p>
			<p class="text">בקפידה, בשיטתיות, כיבה בואן את המנורה במסדרון, סגר את הדלת אחריו, הלך לעבר המטבח וכאשר זה הואר, כיבה את האור בחדר האוכל.</p>
			<p class="text">הוא אימץ את הרגלי החסכנות של אשתו, והיתה לו סיבה נוספת לנהוג כך.</p>
			<p class="text">הוא ידע שמיד לאחר שקם, התחילה מרגריט להתנועע בכורסתה. היא לא רצתה ללכת בעקבותיו מהר מדי. לכן התמהמהה קצת. כשתקום אף היא, מושכת אנחה מלִבה, כמו בכל שעה משעות היממה, יהיה עליה לכבות את המנורות בסלון, להדליק במסדרון, לכבות שוב, לסגור כל דלת אחריה.</p>
			<p class="text">פעולות אלה של כל אחד מהם נעשו טקסיות ולבשו משמעות פחות או יותר מסתורית.</p>
			<p class="text">במטבח הוציא אמיל בואן מפתח מכיסו לפני שפתח את המזווה שמימין, שכן היו שניים כאלה. זה שמשמאל, הישן יותר, מאורן אוסטרלי, היה שם עוד מימי אביה של מרגריט.</p>
			<p class="text">זה שמימין, הצבוע לבן, המזווה של בואן, נקנה בבולוואר בַּרְבֶּס.</p>
			<p class="text">הוא הוציא ממנו אומצת צלע, בצל, שלושה ראשי עולש מבושלים שנשארו מהצהריים והונחו בקערה. לקח גם בקבוק יין אדום מלא למחצה, מזג לו מתוכו כוס ולאחר מכן טיפל בחמאה שלו, בשמן ובחומץ שלו.</p>
			<p class="text">משהדליק את הגז, המיס גוש חמאה, חתך את הבצל לפרוסות, וכשזה החל להזהיב, פרש את האומצה על המחבת.</p>
			<p class="text">מרגריט הופיעה בדלת, מעמידה פנים שאינה רואה אותו, שאינה יודעת שהוא שם, מתעלמת אפילו מריח הבצל שהציק לה.</p>
			<p class="text">גם היא פתחה את המזווה שלה, במפתח שלקחה מחגורתה.</p>
			<p class="text">החדר לא היה גדול. השולחן תפס חלק נכבד ממנו. היה עליהם להתנועע בזהירות כדי לא להיתקל זה בזה. הם היו מורגלים בכך במידה כזו שכמעט מעולם לא אירע שהתחככו זה בזה.</p>
			<p class="text">הם לא השתמשו עוד במפות כמו בעבר, הסתפקו בשעוונית המשובצת שכיסתה את שולחן המטבח.</p>
			<p class="text">גם למרגריט היה בקבוק משלה. לא של יין, אלא של ליקר שהיה באופנה בראשית המאה ושאביה היה מוזג לה ממנו מדי צהריים וערב כשהיתה עדיין נערה וסבלה מאנמיה.</p>
			<p class="text">על התווית, המעוצבת בסגנון מיושן, נראו עלים קשים לזיהוי ומילים שנכתבו באותיות מסולסלות: ליקר מהרי האלפים.</p>
			<p class="text">היא מילאה נוזל בכוסית קטנטנה וטבלה בה את שפתיה בגרגרנות.</p>
			<p class="text">משהתבשלה האומצה והעולש חומם, שם הכול בצלחת והתיישב בקצה השולחן, מול הבקבוק שלו, הלחם שלו, הסלט שלו, הגבינה והחמאה שלו.</p>
			<p class="text">אדישה לכאורה למה שהוא אוכל, פרשה היא את ארוחתה בקצה האחר של השולחן: פרוסת קותל חזיר, שני תפוחי אדמה קרים שעטפה ברדיד מתכת לפני שהכניסה אותם למקרר ושתי פרוסות לחם דקות.</p>
			<p class="text">היא פיגרה אחר בעלה. קרה שאחד מהם התיישב לשולחן כשהאחר כבר סיים. לא היתה לכך כל חשיבות, שכן בלאו הכי התעלמו זה מזה.</p>
			<p class="text">הם אכלו בשתיקה, כדרכם בכול.</p>
			<p class="text">בואן היה בטוח שאשתו חושבת:</p>
			<p class="text">"אז עכשיו הוא אוכל בשר פעמיים ביום! והוא עושה דווקא ומטגן את הבצל..."</p>
			<p class="text">היתה בכך מידה של אמת. הוא אהב בצל, אבל לא התחשק לו בהכרח כל יום.</p>
			<p class="text">לעתים, כדי להרגיז אותה, הכין לעצמו תבשילים מסובכים, שנדרשו שעה או שעתיים לבישולם. מבחינתו, היתה לכך משמעות. זה הוכיח שלא נגרע דבר מתיאבונו, שגרגרנותו בעינה עומדת, שהדבר לא ירפה את ידיו מלדאוג לתזונתו בכוחות עצמו.</p>
			<p class="text">בבקרים אחרים, הביא הביתה מעיים, שעצם ראייתם הגעיל את אשתו.</p>
			<p class="text">בערב, היא מצדה, כמדגישה את חסכנותה, הסתפקה בפרוסה קרה של קותל חזיר או של עגל, בדל גבינה, לפעמים תפוח אדמה אחד או שניים שנשארו מהצהריים.</p>
			<p class="text">גם לכך היתה משמעות. יותר מאחת. ראשית, לבסס את העובדה שהוא מוציא יותר כסף ממנה על מזונו. כמו כן, שהיא מסרבת להשתמש בכיריים אחריו. כשלא היה מנוס מכך, חיכתה עד שהוא ינקה אותם, גם אם תתאחר ארוחתה מאוד.</p>
			<p class="text">הם לעסו באיטיות, היא בתנועות כמעט בלתי מורגשות של לסתותיה, כמו עכבר, הוא, אדרבה, בהפגנה רועשת של תיאבונו ושל הנאתו:</p>
			<p class="text">"את רואה! הנוכחות שלך לא מפריעה לי בכלל... חשבת שתענישי אותי, שתצליחי להתגבר עלי..." הדו־שיח ביניהם היה אילם, כמובן, אך הם היטיבו להכיר זה את זה מכדי שלא יפענחו כל מילה, כל כוונה.</p>
			<p class="text">"אתה איש וולגרי... אתה אוכל בצורה מטונפת ואתה זולל בצל כאחד מדלת העם... לי תמיד היה תיאבון של ציפור... כך קרא לי אבי... הציפור הקטנה שלו... ובעלי הראשון, שהיה משורר לא פחות ממוזיקאי, קרא לי היונה השברירית שלו..."</p>
			<p class="text">היא צחקה. לא כלפי חוץ. בלבה. ואף על פי כן חשה שהיא צוחקת.</p>
			<p class="text">"דווקא הוא, המסכן, מת... דווקא הוא שהיה שברירי..."</p>
			<p class="text">אך נח מבטה על בעלה השני ומיד היה מתקשח.</p>
			<p class="text">"ואתה שחושב את עצמך חזק כל כך, גם אתה תסתלק לפני..."</p>
			<p class="text">"הייתי מסתלק כבר מזמן אם הייתי יכול להרשות לעצמי... את הרי זוכרת את הצלוחית, במרתף...?"</p>
			<p class="text">גם הוא הצטחק בלבו. אמנם היו לבדם בבית הדומם ושניהם דנו את עצמם לשתיקה, ובכל זאת החליפו מהלומות מילוליות קשות.</p>
			<p class="text">"חכי קצת... אני אקלקל לך את ארוחת הערב שלך..."</p>
			<p class="text">הוא הוציא את הפנקס מכיסו, כתב שתי מילים, תלש את רצועת הנייר והשליך אותה במיומנות אל הצלחת של אשתו.</p>
			<p class="text">היא לא הופתעה ופרשה את הפתק.</p>
			<p class="centerspace"><span>תיזהרי מהחמאה.</span></p>
			<p class="firstspace">זה היה חזק ממנה: גופה התקשח. מעולם לא התרגלה לחלוטין להלצה הזאת. היא ידעה שהחמאה אינה מורעלת, שכן החזיקה אותה נעולה במזווה שלה, עד שהתרככה ולפעמים היתה לנוזל. בכל זאת היססה לאכול ממנה שוב והצליחה רק במאמץ.</p>
			<p class="text">היא עוד תתנקם. עדיין לא ידעה כיצד. היה לה זמן להגות בכך. לאיש משניהם לא היה דבר לעשות.</p>
			<p class="text">"אתה שוכח שאני אישה ושלאישה תמיד שמורה המילה האחרונה, כשם שלאישה יש שלוש עד חמש שנים יותר לחיות מגבר... רק תספור את האלמנות... בכמה עולה מספרן על מספר האלמנים...?"</p>
			<p class="text">הוא היה אלמן, פעם, אבל זה היה במקרה, זה לא נחשב. אשתו נדרסה על ידי אוטובוס, בבולוואר סן־מישל. היא לא מתה מיד. נסחבה עוד שנתיים, חסרת ישע. הוא עדיין עבד. לא היה גמלאי. כשחזר הביתה בערב, היה עליו לטפל בה ולדאוג למשק הבית.</p>
			<p class="text">"היא נקמה בך יפה, לא?"</p>
			<p class="text">ריק. דממה. הגשם בחצר.</p>
			<p class="text">"אני שואלת את עצמי לפעמים אם לא נמאס לך בסוף ונפטרת ממנה... עם כל התרופות שהיא לקחה, זה לא היה קשה... היא לא היתה חשדנית וגם לא פיקחית כמוני... היא היתה כלומניקית, עם ידיים אדומות גדולות, שחלבה פרות בצעירותה..."</p>
			<p class="text">מרגריט לא הכירה אותה בשעתה. הזוג התגורר בשָרַנְטוֹן. אמיל הוא שהזכיר את ידיה האדומות, בחיבה דווקא, בתקופה שבה עדיין דיברו.</p>
			<p class="text">"נראה לי מוזר לראות את הידיים הכל־כך לבנות שלך, את המפרקים הדקים כל כך, את העור הכמעט שקוף... אשתי הראשונה היתה בת כפר, חסונה, עם ידיים טובות גדולות ואדומות..."</p>
			<p class="text">הוא הוציא מכיסו חפיסת סיגרים איטלקיים, שחורים מאוד, חזקים מאוד, מהסוג שמכונה מסמרי ארון מתים.</p>
			<p class="text">הוא הדליק אחד מהם, נשף לאוויר עשן חריף, השתמש בגפרור כבקיסם שיניים.</p>
			<p class="text">"מתאים לך, חביבתי... זה ילמד אותך להיות כזאת עדינה..."</p>
			<p class="text">"חכה... עוד תקבל את שלך..."</p>
			<p class="text">הוא רוקן את כוס היין שלו, חיסל את הבקבוק, ואחרי שישב רגע בלי ניע, קם בכבדות, ניגש אל הכיור והזרים בו מים חמים.</p>
			<p class="text">בעוד היא מסיימת את ארוחתה בנגיסות קטנות, הדיח את הכלים שלו, ניקה את הכיריים תחילה בנייר, אחר כך במטלית, עטף בקפידה בעיתון ישן את העצם והשומן של הצלע שאכל והלך לזרוק אותו לפח שמתחת למדרגות. לא בלי להקפיד, כמובן, לנעול את המזווה שלו.</p>
			<p class="text">כך נגרס פרק מפרקי היום והוא ניגש כעת לפרק האחרון, חזר לסלון והתעסק שם בכפתור הטלוויזיה. זו היתה שעת החדשות בערוץ הראשון. הוא שינה את זווית כורסתו. גזירי העץ בקמין אוכלו כמעט לגמרי, אבל לא היה צורך לטפל באש שכן שרר בחדר חום נעים.</p>
			<p class="text">היא הדיחה כלים בתורה. הוא שמע אותה הולכת ובאה. היא הצטרפה אליו, אך לא הפנתה את כורסתה אל הטלוויזיה מיד. החדשות לא עניינו אותה.</p>
			<p class="text">"הכול פוליטיקה מלוכלכת, תאונות ומעשי אלימות..." נהגה לומר לפנים.</p>
			<p class="text">היא נטלה את הסריגה הנצחית שלה. אחר כך, כשהכריזו על פסטיבל זמר, הזיזה את הכורסה, קלות תחילה, אחר כך עוד קצת, ושוב עוד. היא לא רצתה להיראות כמי שמתלהבת מהשטויות האלה. אף על פי כן אירע שמחתה דמעה לשמע שיר אהבה רגשני ועצוב.</p>
			<p class="text">בואן קם לקחת את פח הזבל שמתחת למדרגות, יצא והניח אותו על שפת המדרכה. הגשם היה מקפיא, הסמטה שוממה על שבעת בתיה שבטור אחד, על אי אלו חלונותיה המוארים, על שלוש המכוניות הממתינות לבוקר המחרת ועל אתר הבנייה הנורא שבו החלו להתרומם קירות לצד בורות פעורים.</p>
			<p class="text">הדג שבמזרקה המשיך לירוק את סילון המים שלו לאגן בצורת קונכייה ופסל הארד של קופידון נשטף בגשם.</p>
			<p class="text">הוא נעל את הדלת אחריו והבריח אותה. אחר כך, כמו בכל ערב, הוריד את הצלון בחדר האוכל, ולבסוף גם את זה שבסלון שבו עדיין פעלה הטלוויזיה.</p>
			<p class="text">היא הפיצה בחדר רק אור קלוש, אך די היה בו כדי שיגלה, במבט חטוף, שאשתו מחזיקה מדחום בפיה.</p>
			<p class="text">היא מצאה! זאת היתה הנקמה הקטנה שלה, תגובתה לעניין החמאה. היא דימתה בנפשה שתדאיג אותו אם תשיא אותו להאמין שהיא חולה.</p>
			<p class="text">בימים עברו נהגה לדבר על החזה שלה, על הסימפונות שלה, ודי היה בצינה קלה כדי שתתעטף בצעיפים.</p>
			<p class="text">"את עלולה להתפגר, זקנתי..."</p>
			<p class="text">הוא לא הסתפק במחשבה זו. רשם אותה על פיסת נייר שנחתה בחיקה כשלא ציפתה לכך. היא קראה אותה, הוציאה את המדחום מפיה, הביטה בבעלה ברחמים, אחר כך לקחה פיסת נייר מכיסה וכתבה אף היא:</p>
			<p class="centerspace"><span>אתה </span><span>כבר נעשית ירקרק</span></p>
			<p class="firstspace">היא לא השליכה אותה, אלא ניגשה והניחה אותה על השולחן. שהוא יטרח. היא, מצדה, לא התחמשה בפנקס עם רצועות נתלשות. כל בדל נייר, אפילו כזה שנקרע מאיזה עיתון, הספיק לה.</p>
			<p class="text">הוא לא יעז לקום מיד. למרות סקרנותו, יחכה זמן רב ככל האפשר.</p>
			<p class="text">היא מצאה דרך להניע אותו לפעולה. די היה שתקום, תיגש לטלוויזיה ותחליף לערוץ השני. הוא לא היה מוכן לסבול שיכפו עליו תוכנית שונה מזו שבחר.</p>
			<p class="text">לכן, ברגע שחזרה לכורסתה, גם הוא קם, החליף ערוץ, וכאילו במקרה, אסף את הפתק.</p>
			<p class="text"><span>ירקרק</span>! זה הצחיק אותו. הוא התאמץ לצחוק. צחוקו היה לא מלא, לא מכל הלב, שכן למען האמת צבע פניו לא היה טוב. הוא הבחין בכך מדי בוקר בשעת הגילוח.</p>
			<p class="text">תחילה תלה זאת באור שבחדר האמבטיה שאריחיו מרובבים. אחר כך הסתכל על עצמו במקום אחר. אין ספק, הוא רזָה. כשמזדקנים, מוטב לרזות מלהשמין. הוא קרא בעיתון שחברות הביטוח גובות פרמיה גבוהה יותר משמנים מאשר מרזים.</p>
			<p class="text">עם זאת, קשה היה לו להתרגל לגבר שהפך להיות. הוא היה גבוה. בעבר, היה רחב גרם, עב גוף, חסון.</p>
			<p class="text">באתרי הבנייה נעל מגפיים עצומים, ובקיץ כמו בחורף, לבש מעיל עור שחור. הוא אכל ושתה מכל הבא ליד בלי להתחשב בקיבתו.</p>
			<p class="text">במשך יותר מחמישים שנה, לא עלה בדעתו להישקל.</p>
			<p class="text">עכשיו הרגיש שהוא רזה מדי בבגדיו הרפויים ולעתים כאב לו, פעם בכף הרגל או בברך, פעם בחזה או בעורף.</p>
			<p class="text">הוא היה בן שבעים ושלוש, אך פרט לעובדה שרזה, סירב לראות בעצמו זקן.</p>
			<p class="text">והיא, האם ראתה בעצמה אישה זקנה? כשהתפשט, לבשו פניה ארשת מקניטה, מבלי שתיתן דעתה על כך שמצבה ירוד הרבה יותר משלו.</p>
			<p class="text">עוד אחד מהמשחקים שלהם! הם ישחקו בו מאוחר יותר, לקראת השעה עשר, כשיעלו לישון. היו שלושה חדרי שינה בקומה הראשונה. בליל כלולותיהם, הם ישנו מטבע הדברים באותו חדר, שהיה לפנים חדר ההורים ושמרגריט הפכה לחדר השינה שלה ושל בעלה הראשון.</p>
			<p class="text">היא שמרה את מיטת האגוז הישנה של הוריה, את מזרן הנוצות ואת שמיכת הפוך הענקית. בואן ניסה להתרגל אליהם. לאחר כמה ימים הרים ידיים, מה גם שאשתו סירבה להשאיר את החלון פתוח.</p>
			<p class="text">הוא לא הרחיק לכת עד כדי מעבר לחדר אחר, הביא את המיטה שלו והציב אותה ליד זו של אשתו.</p>
			<p class="text">הקיר היה מכוסה טפט בדוגמה של פרחים קטנים. נראו עליו, בתחילה, רק שני תצלומים מוגדלים במסגרות סגלגלות, אחד של אביה של מרגריט, סֶבַּסְטְיֶן דוּאַז, ואחד של אמה שמתה משחפת כשהיא היתה ילדה קטנה.</p>
			<p class="text">אחר כך, כשהפסיקו לדבר, תלתה מרגריט ליד אביה את דיוקן בעלה הראשון, פרדריק שַרְמוּאַ. על פי התמונה הוא היה גבר דק, מעודן, טיפוס של משורר, עם שפם וזקנקן מחודד. הוא ניגן כינור ראשון באופרה, ובשעות היום נתן שיעורים לכמה תלמידים.</p>
			<p class="text">פחות משבוע לאחר מכן, הגיב בואן להתגרות והציב את דיוקן אשתו הראשונה למראשות מיטתו.</p>
			<p class="text">כך קנטרו זה את זה, כשם שנהגו בקנטרנות כשפשטו את בגדיהם. הם יכלו לסור לחדר אחר, אבל מיאנו לשנות דבר בהרגלים של שנותיהם הראשונות.</p>
			<p class="text">כמעט תמיד התפשט ראשון, בכל הצניעות האפשרית. בכל זאת היה איזה רגע שבו הראה את חזהו החשוף, את צלעותיו שהתבלטו יותר ויותר, את רגליו ואת ירכיו השעירות ששריריהן כבר התנוונו.</p>
			<p class="text">הוא ידע שהיא בולשת אחריו במבטה, מאושרת לראותו מידרדר אט־אט, אולם קצת אחר כך, היה זה תורו להעיף מבטים גנובים על החזה הכחוש והשטוח, על האחוריים המידלדלים ועל הקרסוליים הנפוחים של אשתו.</p>
			<p class="text">"את יפה, ילדתי...!"</p>
			<p class="text">"ואתה מה? נדמה לך שאתה יפה...?"</p>
			<p class="text">הם עדיין לא דיברו זה עם זה. אמדו זה את זה בשתיקה. כל אחד הלך לצחצח שיניים לפי תור, שכן חדר האמבטיה היה החדר היחיד בבית שבו מעולם לא נמצאו יחד. רעש מוכר היה נקישת המנעול כשאחד מהם הסתגר בתוכו.</p>
			<p class="text">בואן נשכב בכבדות, כיבה את העששית שמעל למיטתו. אשתו החליקה ביתר עדינות אל בין הסדינים והוא ידע שתישאר זמן רב בעיניים פקוחות עד שתירדם.</p>
			<p class="text">הוא נרדם כמעט מיד. עוד נתח של היום, האחרון, התכלה. מחר יהיה יום חדש, פחות או יותר דומה.</p>
			<p class="text">היה טוב לישון. נעם לו בעיקר לחלום חלומות שבהם הוא חסר גיל, שבהם הוא לא זקן. הוא הצליח לראות נופים כמו שראה בעבר, נופים שהיו בהם חיים, שהיו בהם צבעים ססגוניים ושהדיפו ריח טוב. לפעמים גם רץ עד כלות הנשימה בחיפוש אחר מעיין שפכפוכו הגיע לאוזניו.</p>
			<p class="text">מעולם לא חלם על מרגריט, לעתים נדירות על אשתו הראשונה, וכשזה קרה, תמיד כפי שהיתה קצת לפני נישואיהם.</p>
			<p class="text">האם גם מרגריט חלמה? על בעלה הראשון? על אביה? על התקופה שבה חבשה כובעי קש רחבי תיתורה וטיילה לאורך נהר המַרְן בצל שמשייה?</p>
			<p class="text">מה זה אכפת לו? שתחלום על בעלה הראשון המוזיקאי ועל ילדותה אם מתחשק לה.</p>
			<p class="text">הוא הרי מצפצף על זה, נכון?</p>
		</div>
	
			
ספר מודפס
מחיר מוצר 55.20 ₪ מחיר רגיל 82.80 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 46.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 15 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!