כרישום התקבצות העלים

נעמי ולך
הרומן ”כרישום התקבצות העלים” הוא ניסיון לתאר את פרטי הקיום על היבטיו השונים, ומבעד לתודעותיהן של דמויות שונות: יחסים משפחתיים, מפגשים, מסעות , גינון וקשר אל הטבע, נופים ונופי-נפש, מדע ואמנות – כל אלו נרשמים כמעין קווי מתאר, שבאמצעותם משרטטת המחברת את שדות המשמעות הנפרשים לעיני הקורא, ויוצרים, בהתקבצותם יחד, את הקומפוזיציה השלמה של היצירה.
ההתבוננות בפרטים במעין הלך-רוח שקט, השורה גם על הרגעים הסוערים או הסבוכים ביותר, היא דרך עיצוב מרכזית ברומן ואחד מן ההישגים הסגנוניים שלו.
זהו ספרה השני של נעמי ולך. קדם לו הרומן ”הגדרת הצמחים”, שהופיע אף הוא בהוצאת ´כרמל´, 2008
שם: כרישום התקבצות העלים
מחבר/ת: נעמי ולך
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 013760038
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 79.00
קרא פרק ראשון
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-3" class="ChapterSplit">1. כרישום התקבצות העלים</h2>
			<p class="firstspace">כה הרבה חשבתי במשך הזמן על סבַי, על הורי, על אחרים מבני משפחתי, על ידידַי, מיה, הִלה, שרה, דָוִד שדֶה ואחרים, ועל קִרבת הדם וקִרבת הרוח. לפעמים ראיתי בעיני רוחי את דמותי כדמות סבַי והורי, ואת דמויות ידידַי כדמויות סביהם והוריהם, ויכולתי להרגיש את התרחבות קיומנו.</p>
			<p class="text">בין הדברים שקבעו את דמותי ואת דמויות כמה מקרובי וידידַי, היתה גם האמנות, שכל־כך נזקקנו לה, ושגם היא התרחבה והתפשטה בתוך תולדותיה, והיתה משתנה תמיד ונשארת דומה למה שהיתה. לפעמים נדמתה להיות חשובה מכל השאר, אבל גם הצטרפה אל הדברים האחרים, כמו שהצטרפו רוב הדברים זה אל זה.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-2"><span class="bold">***</span></h6>
			<p class="firstspace">לפעמים חשבתי כמה היו קרובים לי כמה מבני משפחתי שלכאורה התרחקתי מהם, ושלעתים כמעט השכחתי מלִבי, ושהיו בהם גם בני דודַי, איריס, נורית, יקיר, איתמר ואחרים, והיה נדמה לי שרק בגלל קִרבת־הדם הם התקרבו והתרחקו כל הימים, כמעט מאליהם. ולפעמים חשבתי שבעיקר איתמר היה מתרחק ומתקרב כל־כך, עד שמרחבים שלמים של חייו היו נגלים לי, עם אהבת האמנות, עם חקר ההיסטוריה ועם מצוקות הנפש, שדברים סוערים ודברים דקים התערבבו בה, והיה נדמה לי שהוא נזקק כל־כך לדברים הדקים, ונזקק כל־כך לנפשות האחרות, ונתלה בהן, כמעט כמו אדם אבוד.</p>
			<p class="text">עכשיו נדמה לי שבפעם האחרונה שוחח על אהבת האמנות, ובעיקר על אהבת הציור, כשהיה נרגש כל־כך, וכאילו הגיע אל קצה גבול יכולתו, בחתונה של בן אחותו. הוא אמר אז, כששוחח עמי, עם אמי ועם דודתי, שבעיקר הציור, שהוא דק כל־כך, וכאילו כל קיומו הוא כשל דימוי, מעורר כמיהה גדולה כל־כך, עד שהנפש עצמה כמעט שוקעת בו. הוא אמר שקרא באחרונה על גניבות של ציורים ידועים ממוזיאונים ומגלריות, וחשב שבעצם אפשר להתרגש מכך שאנשים גונבים את השכבות הדקות האלה, העלולות להתמוטט, וגם קרא שמוזיאונים מחפשים דרך להציג העתקים מושלמים באולמות התצוגה, ולשמור את הציורים המקוריים בכספות, ובכך גם הם מחזקים את היות הציור דימוי, ולא גוף.</p>
			<p class="text">הוא אמר גם שבאחד מספרי האמנות הישנים שבבית אמו הוא נתקל בציור אמריקאי שאהב בילדותו, של הילד עם כובע הקש הקרוע, והרגיש כמה מכאיב יכול להיות מפגש כזה, ושאמנם הוא מדבר על רפרודוקציה בספר, אבל גם היא תמונה, שיכולה להופיע בכל מקום, ואנחנו אפילו לא רוצים לדעת מי הילד המצויר, כי אנחנו רוצים רק את התמונה. והדבר הזה, אמר, דומה קצת לתיאור האירועים והאנשים בחקר ההיסטוריה, שהוא כמו תמונה, שלאירועים ולאנשים אין שום קיום ממשי בתוכה, ושאין דבר אחר דומה לה.</p>
			<p class="text">כמה נעים, הוא אמר פתאם, כשהסתכל אל השדות שהשתרעו לרגלינו, שיש עדיין אהבות, ונופים יפים, ודבר אינו מעיב עלינו, כשהנוף ממול הוא כמעט שלנו, ובכל זאת, אפשר להיות נחרדים מהמחשבה על כל החתונות מול הנופים, ומהמחשבה שהציונות בנתה תפאורה לחתונות, ופתאם, אמר, אני שואל את עצמי אם אוכל שוב להיות מאושר ומרוצה, ואם אוכל להיות מאושר כשילדַי יתחתנו מול הנופים.</p>
			<p class="text">חשבתי פתאם, כשדיבר, כמה היינו צריכים להתאכזב מן השינוי שחל במשפחתנו, שחלקים בה נעשו עניי רוח, וגם חשבתי על מיה ידידתי, שהעריצה את הציור, ושאמרה שהציור מראה את המעמקים ללא הצורך בגופים ובנפחים, ושדקותו היא גם בכך שאינו מבקש את הסכמת הצופים, ועל כך שהיתה מהלכת כל הימים על קצה האפשרויות, והיתה נראית כמועדת על גבול הרציונליות, כמו איתמר.</p>
			<p class="text">ובכל זאת, חשבתי, הוא לא שלל את הדברים הלא־דקים, ואת חגיגות־החתונות הגדולות, אלא רק ראה בהן מין עיוות של הקשר שבינו ובין הנופים, וכנראה ראה בעיני רוחו את העיוות הזה מכסה את הארץ. הוא גם לא התאכזב כל־כך מעניי הרוח, והיה מדבר אתם על ענייני היומיום שלהם, ולפעמים היה נדמה שלא רק בשל רגשותיו הנרעשים הוא נמשך אליהם, אלא גם בגלל גבול הרציונליות הדק, כי הרגיש שהמידע על חייהם משאיר אותו באזור הרציונלי.</p>
			<p class="text">והרי הוא לא הרשה לעניוּת הרוח לגרור אותו, ולא ירד בעצמו אל שִפלות הרוח, אלא רק שמר על ההישארות שלו בתוך המידע על חייהם, והיה מנסה לראות את חייו ארוגים בתוך חייהם, ובכל זאת, כשהוא דיבר על היצירה העלולה להתמוטט, והיה נדמה שהוא עצמו עלול להתמוטט, אמרתי בליבי שגם בגלל עניי הרוח, החזקים והחומרניים, הוא עלול להתמוטט.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-2"><span class="bold">***</span></h6>
			<p class="firstspace">לפעמים אמרתי בליבי שנפשו, שנחלשה, ושהתרועעה, שמרה תמיד את מה שאהבה, ושהוא הרגיש, כנראה, שאף על פי שהיא נבדלה מהנפשות האחרות, בעיקר התרחקה אל מחוזות כמעט נעלמים. נזכרתי בכך כשדיבר בחתונה על ציור הילד עם הכובע הקרוע מתוך הרגשת המרחק העצום מילדותו, וכשנזכר פתאם בהרגשת קוצר המרחק והזמן שהיו בינו ובין ציורי פרסקו רומיים שראה במוזיאון, ושביטוי העובדות הממשיות שבהם כמעט היכה בו, ואמר שכאשר עמד מול הציורים הרומיים הרגיש שאין כל ניגוד בינו ובינם, ממש כאילו נולד מהם. הוא תיאר ציפור מצוירת לא יפה במיוחד, עומדת על ענף, שנראתה לו כל־כך קרובה ומוכרת, כאילו היתה אחת מן הדרורים הרגילים אצלנו, ואמר שהיה יכול להתפלא על כך שטרחו לצייר ציפור כל־כך פשוטה, אבל חשב דווקא על הערצת העובדות, ואפילו חשב שהענף המצויר באותו ציור היה ענף הצלף הקוצני, שמתקיים באופן ממשי גם אצלנו, וכל זה נקשר במחשבתו לעובדות הנופים, שאינן סובלות התגנדרות וקישוט, וגם לעובדות ההיסטוריות שלנו, שניצבות חשופות לפנינו, וכמובן, גם לעובדות עצמנו, הממלאות אותנו בהרגשת הממשות שלנו.</p>
			<p class="text">אף על פי שהיה נדמה לפעמים שהרחיק מדי אל המחוזות העלומים, חשבתי אחר־כך, הוא החזיק מעמד, בעצם, ואף על פי שהתגרש מחפציבה אשתו הצליח לחלוק איתה את הבית כל השנים, כשהם גרו בשני חצאים שלו, ובמובן מסוים היתה לו עדיין חפציבה, ובמובן מסוים הוא היה מעורה בעולם, ולא נרתע מהשיחות עם החומרניים, או עם החזקים והיהירים, ולא סלד מן ההמון, וכאשר דיבר על הערצת העובדות, הוא נאחז בכל כוחותיו בעובדות היותו והיותנו בני־אנוש, שהיו בעיניו העובדות החשובות ביותר.</p>
			<p class="text">נזכרתי שכאשר סיפר שהוא עומד להתגרש, אמר שאין לו דרך להתנגד למה שהוא, ולמה שחפציבה מרגישה, והיה נדמה שהיו בו כניעות, ועיוות של דמות עצמו, בזמן שהיו בו בעיקר כוונות טובות. ואחר־כך, כשחלק את הבית עם חפציבה, ויכול היה להמשיך ולאהוב אותה, יכול היה גם להרגיש שעשה דבר טוב. כשדיברנו על כך אמרה אמי שבסופו של דבר, בשל המגורים בבית החצוי, ממש ליד המשפחה שלו, הוא לא נפל, והמשיך בעבודתו, ואפילו חזר להתעניין שוב בספרות ובציור, שנדמה שיכלו להיות עיקר חייו.</p>
			<p class="text">אבל, בעצם, הוא לא הפסיק אף פעם להתעניין בספרות ובציור, אלא רק נעשה נרגש יותר כשדיבר עליהם, וכך, גם כשדיבר על הציורים הרומיים, וכאילו יכול ליפול בכל רגע, היה, בעצם, מיוצב ומאוזן בעָמדו מול חפציבה, ומול הנפשות המתונות של אמי ושל דודתי, ומול הנופים הנמשכים והולכים.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-2"><span class="bold">***</span></h6>
			<p class="firstspace">אמי אמרה, כששוחחנו בגינה, שהיה אפשר להתפלא על כך שבסופו של דבר העדיף איתמר את אהבת ההיסטוריה על פני אהבת הציור והסִפרות, שהתאימו לאישיות הרגישה שלו ולמחשבות הנודדות. ובכל זאת, אמרה, הוא רצה את האנשים הממשיים.</p>
			<p class="text">כמו בשיחות אחרות בגינה היא קמה לעקור כמה עשבים, ואמרה, לפעמים נדמה שהפסיד את ייעודו, כשבעצם הוא הכיר בדבר המכריע שבתוכו.</p>
			<p class="text">אחר־כך אמרה שהטעות הגדולה של איתמר היתה ההחלטה הנמהרת שלו להיפרד מחפציבה בזמן של משבר גדול, שאחריו באו שנים יותר שקטות, ושכאשר היא רואה עכשיו כמה הוא יציב, וכמה הוא בעצם נאמן לחפציבה, היא מבינה שבגלל קוצר ראות הוא השליך את הדבר הטוב ביותר שהיה לו. היא אמרה שקראה שוואן גוך התאבד בזמן שחייו עמדו להשתנות לטובה, כאילו הגיע עד קצה ארץ התלאות שלו ולא ידע שמעבר לקצה מצפה לו ארץ טובה יותר. איתמר לא היה טרוף־מחשבות ומעונה כמו ואן גוך, היא אמרה, אלא שהוא קצת התמכר למה שאמרו לו הרופאים, ולאצילות הנפש כשחשב על טובת חפציבה, וגם הוא לא ראה את מה שמעבר לקצה. בסופו של דבר, ההתנהגות האצילית שלו והפרידה לא הועילו אפילו לחפציבה, שלא נעשתה יותר מאושרת, כך שאפשר לומר שגם היא לא הצליחה לראות למרחוק.</p>
			<p class="text">אמי המשיכה לדבר על חפציבה, ואמרה שהיתה יכולה להחזיק מעמד בכל הקשיים אילו היתה ליד הוריה, באמריקה, אבל בארץ, ללא הרגשת בית, היא הרגישה כמו שמרגיש אדם העומד לטבוע. אפשר להבין איך יכלה להיות כל־כך החלטית ברצון שלה להתגונן, אמרה, למרות האופי השקט שלה. אחר־כך, כשהסכימה לחלק את הבית, והם נהיו מין שותפים קצת מוזרים, אמר איתמר שבאותו אופן שהחליטה להינשׂא לו החליטה להתגרש, ואחר־כך לחלק את הבית, כך שהוא לא יכול לחשוב שהיא עשתה דבר רע, אלא רק שגיבשה במהירות רבה את הדעות ואת ההחלטות שלה. לפעמים עוד היה קורא לה אהובתי, והרי תמיד היה יוצא דופן. כה הרבה היא ידעה על איתמר, ואמרה שעדיין הוא מבקר אצלה הרבה.</p>
			<p class="text">אמי רצתה שאראה את שאר הגינה, והלכנו בשביל עד האזורים הרחוקים של הגינה, שבאופן מסוים הראו את חלקיו הלא ידועים של עולמה שלה. היא סיפרה פתאם שחברת הילדות שלי, טליה, חלתה במחלת נפש, ואמרה שחברתי עשתה בחוכמה כשלא רצתה לנבור בכל הסיבות המאיימות שאין להן סוף. לא ראיתי את טליה זמן רב, ועכשיו הרגשתי געגוע פתאומי, והחלטתי שאטלפן אליה כאשר אחזור הביתה.</p>
			<p class="text">אחרי שחזרתי הביתה היססתי הרבה לפני שטלפנתי אל טליה, אבל טליה לא התפלאה שטלפנתי, וצחקה כשדיברה על המחלה שלה, כאילו היתה זר שהגיע בטעות אל פתח ביתה. היא שאלה אם אני זוכרת את השכנה שלנו שהיתה חולה תמיד, ואמרה שפתאם היא עצמה חלתה, אבל יש גם תקופות טובות, שבהן היא נוסעת הרבה בארץ ובארצות אחרות. היא אמרה שהיא פוגשת מדי פעם את אמי, שגם היא אוהבת לנסוע ולטייל, ושנראית מלאת חיים.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-2"><span class="bold">***</span></h6>
			<p class="firstspace">בשיחות שלה עם איתמר תיארה לו אמי את הנופים שראתה כשנסעה, ושהיו בעיניה מעוררי פליאה כל־כך, וכשאיתמר אמר בחתונה שנדמה לו שהציונות הקימה תפאורה לחתונות, היא כנראה הרגישה שבדבריו הוא עצמו מאבד את הנופים, ואמרה שעדיין יש לנו נופים יפים, וכנראה רצתה לראות בעיני רוחה את התמדת הנופים מול ארעיות החתונות, ואפילו מול ארעיות החיים. איתמר אמר פתאם שהוא נזכר ברפרודוקציה של ציור המלַקטות, שתלתה אמי בבית, וכמה אהב את הציור הזה, והיה נדמה שכבר לא הבדיל בין המלַקטות ובין אמי, וגם הזכיר את הציור הקטן של הר הצופים שהיה בביתנו, שהיה, בעצם, כמו ציור של מקום רחוק מאד. אמי אמרה שלא היה אצלנו ציור של הר הצופים, ושמילֶה, שהכיר היטב את חיי האיכרים, צייר את המלקטות באהבה, ושוואן גוך, שכידוע הושפע ממנו מאד, כתב לאחיו שצייר צריך לעבוד קשה כמו איכר, וגם אמרה שהיא עצמה הרגישה שהשדות והנופים המצוירים של מילֶה ושל ואן גוך ליוו את כל חייה.</p>
			<p class="text">איתמר אמר שבזמן ששהה באמריקה ראה את ציורי הנוף האמריקאים המוקדמים, שיצרו דימויים מפוארים, שליוו את העם האמריקאי כאילו היו שותפים לבריאתו שלו, וכאילו תיאר לו, כשדיבר, שכך השפיעו ציורי השדות והנופים על אמי, ושגם היא נזקקה לציורים כמו שנזקקה לנופים עצמם. בכל זאת, הוא אמר שהוא עצמו, כאשר שהה שם, הרגיש שלא יוכל להיות שייך אל התפארת האמריקאית, אולי מפני שנוכח לדעת שהיה שונה כל־כך וזר שם, אף על פי שהיה עם חפציבה. הוא אמר שבעצם, מול הציורים, שביטאו את הרוח שיצרה את מולדתה של חפציבה, הוא גם התפלא שחפציבה היתה שייכת לרוח הזאת, מפני שחפציבה לא התעניינה מאד בחזיונות של אמריקה. עדיין לא ראה אז את גודל השפעת תולדות אמריקה על אלה שנולדו בה, ולא הכיר את כל נפשה של חפציבה, הוא אמר.</p>
			<p class="text">בנופים סביב בית הוריה של חפציבה מתערבבים עצי היער והבתים, שהם מעשי הטבע ומעשי האדם, והם שונים כל־כך מן הנופים שלנו, הוא אמר, וכמה חשופים חלק מהנופים שלנו, עד שאפשר לחשוב שדבר לא יוכל להסתתר בהם עד קצותיהם הרחוקים. ומן המקום שבו אנחנו יושבים, באמת נדמה שהם נפרשים לגמרי לרגלינו, אמר, והדבר הזה דומה למה שהרגיש כשעמד לראשונה בימי ילדותו על הר הכרמל, וראה את העמק מתחתיו, וכאילו ראה את כולו, אף על פי שסופו נעלם מעיניו.</p>
			<p class="text">הוא מתפלא עכשיו שלא חשב מעולם על כך שרוב נופי העמק, עם שדותיהם, הם מעשי בני־האדם, העלולים לעבור מן העולם, ושאולי סבינו לא תיארו לעצמם את קיצם של מעשיהם ושל הנופים הטבעיים, כשזרעו את השדות, הוא אמר.</p>
			<p class="text">כעבור כמה שבועות, כשדיברנו על מעשיהם של סבי ושל סבתי, אמרה אמי שאולי מפני שסבי וסבתי הכירו בימי נעוריהם את השדות הנרחבים כל־כך של רוסיה, הם לא חשבו כלל על חורבן השדות, או על היעלמותם. היא אמרה שגם בעיניה השדות הזרועים הם מהדברים הנמשכים תמיד.</p>
			<p class="text">אחר־כך, כששאלתי את אמי גם על טליה חברתי, חשבתי גם על אמה של טליה, שהיתה דומה קצת לסבתי, ובכל זאת, כבר שנים שלא פגשתי את טליה, וגם לא הכרתי לגמרי את אמה. אמי אמרה שכאשר טליה התחתנה היא זנחה את הדברים שלמדה, והתחילה לעסוק בדברים אחרים, ולכאורה שינתה את כל חייה, ובעצם, היא רק פנתה אל מה שכבר היה בה מלכתחילה. אחר־כך, כשחלתה, אמרה אמי, היא התרחקה מרוב האנשים, ומחיי החברה, שהתחילה לראות כהפרעה, ובכל זאת הצליחה, כמעט בסתירה לכך, לשמור על הבריאות הנפשית הבסיסית שלה כשהתרחקה מן הנבירה בסיבות למחלה. בכל זאת היה בה, כמו בעבר, איזה דבר שמשך את הלב, ואנשים המשיכו לבקש את קרבתה. כמה מוזר שטליה חלתה במחלת נפש, היא אמרה עוד, כאילו חשבה שמחלות נפש נזקקות לנפשות סבוכות.</p>
			<p class="text">נזכרתי, בזמן שאמי דיברה, בחלום שחלמתי בנעורי, שבו ציור של פנים חדר מואר, שצייר ידיד של הוריה של טליה, הופך לאטו לציור של פנים קבר, ואמרתי בליבי כמה רצתה אמי להתרחק מדברים זרים כאלה, ושאילו היה הציור שבחלום נעשה לציור ממשי הייתי גם אני סולדת ממנו.</p>
			<p class="text">אחרי השיחה עם אמי חיפשתי בספרים את ציורי ירושלים הישנים ולא מצאתי דבר דומה לציור הר הצופים, ובכל זאת לא הפסקתי לחשוב על הציור ההוא, ששורות של עצים עגולים בחזיתו, והאוניברסיטה העברית בהמשכו.</p>
			<p class="text">במשך השנים טיילה אמי גם בארצות אחרות, בעיקר כשהצטרפה לאבי, שנסע בענייני עבודתו, ולא חששה מזרות הארצות האחרות, והיתה מתרגשת מן הנופים שראתה כמו שהיתה מתרגשת מנופי הארץ. בשיחה שלנו, כשחזרה לדבר על הנופים, היא הזכירה את הנסיעות האלה ואמרה שזכתה לראות את העולם, ושכאשר היא הצטרפה לנסיעתו של אבי לאוסטרליה, היא דימתה לה שתראה את הארץ הרחבה, שעליה קראה בספרו של אלן מורהד, "נחל קופר", ובספרים אחרים, אף על פי שידעה שתראה רק חלק קטן ממנה.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-2"><span class="bold">***</span></h6>
			<p class="firstspace">כשאמי קראה בספר של אלן מורהד היא ראתה קצת ממה שכתבו ביומניהם אנשי המשלחות של סטארט ושל בֶּרק, שיצאו לחקור את מרכז אוסטרליה, ומן העדויות שניתנו בוועדה, שחקרה את האירועים שהביאו למותו של ברק ושל כמה מאנשיו. היא לא ראתה את הרישומים ואת הציורים שצוירו במהלך המסעות, את רישומי הציפורים של סטארט, ואת הרישומים האחרים שלו, ואת רישומיו וציוריו של בקֶר, שחלה ומת במהלך המסע. בקר תיאר בציוריו את הנופים, את החי והצומח, את אנשי המשלחת ואת הגמלים והסוסים בשטחי המישורים. בציור "גבול מדבר הבוץ" הוא תיאר אור גדול יורד על האדמה הצהובה.</p>
			<p class="text">אילו היתה רואה אותם, אולי היתה מרגישה שראתה עוד דבר־מה מנפשם של סטארט ושל בקר, ובכל זאת הרגישה אמי שראתה את תלאותיהם בארץ הגדולה, את משטחי המדבר, את הר אין־תקווה ואת השלוחות המתעתעות של נחל קופר.</p>
			<p class="text">אלן מורהד כתב על משלחת החיפוש וההצלה שיצאה אחרי ברק ואנשיו: "פעמים הרטיטו מראות תעתועים מוזרים נכחם על פני המישור, ועצים תלויים היו במהופך בשמים הריקים. היכן בכל המרחב החולם הצף הזה ניתן למצוא את ברק?"<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-006-backlink">1</span></span></p>
			<p class="text">ולקראת סוף הספר הוא כתב גם: "אחרי שסוכמו תוצאות המסעות האלה<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-005-backlink">2</span></span> שוב לא היתה תעלומת אוסטרליה התיכונה בגדר תעלומה. עתה נודע אל נכון כי אין שם לא הרים ראויים לשמם ולא ים פנימי, וכי אותם מרחבי מישורים אינם אך ורק מדבריות. יש שם שטחי מרעה משובחים, המשתרעים על פני עשרות אלפי מילין מרובעים, נהרות שזרמם עונתי אך שופע, ויערות על גדותיהם".<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-004-backlink">3</span></span></p>
			<p class="text">כשדיברנו על מה שאירע למשלחת של ברק, אמרה אמי שאמנם הוועדה מצאה שברק טעה כאשר לא וידא את קיומו של הקשר בין חלקי המשלחת שהושארו מאחור, כאשר לא השאיר הוראות בכתב, וכשסמך כל־כך על יכולת ההנהגה שלו, ובכל זאת, כשהיא חושבת על קשיי המסע, על העייפות ועל המחלות, שבהן היתה גם מחלת הצפדינה, היא מתארת לעצמה שגם אילו היה עושה הכל כנדרש, היו הקשיים, העייפות והמחלות יכולים להשפיע על שיקול הדעת שהיה נדרש בכל רגע.</p>
			<p class="text">בזמן ששוחחנו היא קטפה פולים צעירים בגינת הירקות שלה, ששורות הירקות בה, והשבילים שביניהן, היו נקיים מעשב. כל־כך הרבה שנים ראיתי אותה עוקרת מבין צמחי התרבות את עשבי הבר הדגניים, את צמחי החֶלמית והרְגֵלָה, ועכשיו, כשדיברנו על נחל קופר, היא הזכירה את צמח הרגלה האוסטרלי, הפּוֹרטוּלאקה, שהיה יכול להציל את חייהם של כמה מאנשי המשלחת, והזכירה גם את סבתי, שהיתה מבשלת את צמחי הרגלה, ודימיתי שמדי פעם היא תמהה על שפע הגידולים שצמחו בשדות שלנו. היא אמרה שסבתי, שהכירה מעט את עבודת האדמה בנעוריה, נעשתה אחרי עלייתה ארצה כמעט מומחית בגידול עצי פרי ובהרכבת זנים. הכישלונות של השנים הראשונות לא ריפו את ידיה, אמרה אמי, ובמשך השנים הגיעו גם זנים חדשים, שהתאימו לאקלים הארץ, ושגשגו בה. גם האנשים שעלו ארצה עברו תלאות רבות, אמרה, כמעט כמו אותם מגלי ארצות.</p>
			<p class="text">אחר־כך אמרה אמי שלעת זקנה היה אפשר לראות בסבתי את נזקם של הקשיים ושל התלאות, שבסופו של דבר גם הֶחְלו אותה, והביאו למותה.</p>
			<p class="text">חזרנו לדבר על המשלחת של ברק, ואמי אמרה כמה הצטערה על מותו של אותו נער, ששכחה כבר את שמו, ושהיה נאמן ביותר לברק. אמרתי ששמו היה וילס, ושגם אני הצטערתי עליו מאד. וילס לא היה נער, אבל גם במחשבתי נתפס כנער. מורהד כתב שווילס היה צעיר אנגלי רציני, טוב מראה, מצוין במעלות טובות, שהצטרף למשלחת כמודד וממפה בהיותו בן עשרים ושש, ושמופלא היה הדבר, שהתמיד לכתוב את הדוחות שלו יום יום, בתנאים קשים כל־כך, בכתב־יד נקי ומוקפד, בנוסף לרישום תצפיותיו המטאורולוגיות והאסטרונומיות הסדירות. בדיווחיו האחרונים וילס כתב שרק בנס יוכל מי מהם להינצל, ושהוא עצמו יוכל אולי להחזיק מעמד עוד ארבעה או חמישה ימים.</p>
			<p class="text">דמותו של וילס היתה דמות בהירה, חשבתי, וכמה משונה הדבר שדווקא דמותו של ברק, שנבחר לעמוד בראש המשלחת, תוארה כדמות לא לגמרי ברורה, כאילו רצה מורהד להראות את אפשרות צמיחת הכישלון מלכתחילה.</p>
			<p class="text">אמי הניחה את קערת הפולים בקצה הגינה, והוציאה מן האדמה כמה בצלים ירוקים, וכמה צנוניות, ואמרה שתכין לנו ארוחה קלה. ביקשתי לעזור בהכנת הארוחה, אבל אמי לא נזקקה לעזרה. היא נראתה שלווה מאד בזמן שעבדה במטבח, כמו שנראתה רוב הימים, וסיפרתי לה על הציורים והרישומים מן המסעות אל מרכז אוסטרליה וממסעות מחקר אחרים. הרישומים ממסעם של לואיס וקלארק באמריקה, שהיו בהם רישומי מפות, רישומי ציפורים, דגים ועלים, ורישום של סירה ששתי חיות מגולפות בקצותיה, ציורי הצמחים ממסעו של קפטן קוק לפסיפיק, שצוירו על־ידי סידני פרקינסון ואחרים, והיו רבים ומפורטים, ורישום דיוקן פניה של אמליה דיטריך, שחקרה את החי והצומח באוסטרליה, שנרשם על־ידי כ.ו. אלרס, כאשר היתה בת ששים.</p>
			<p class="text">סיפרתי לה על סידני פרקינסון, שעבד בגנים הבוטניים "קיו", לפני שהצטרף למסע של קוק, ואשר כמו צייר נוסף שהצטרף למסע, לא החזיק מעמד, ומת בדרך, על ציורו של ס. ט. גיל, שבו צוירה בצבעי מים יציאת המשלחת של סטארט מאדלייד, בבוקר ארבעה באוגוסט, 1844, כשצ'רלס סטארט ואנשיו ישובים על סוסיהם, ומצוידים, בין השאר, בסירה, שיוכלו לנווט בעזרתה בים הפנימי שהאמינו שימצאו, אִתם האנשים שבאו לחזות ביציאת המשלחת, ובנייני העיר ברקע, ועל ציור מותו של ברק, שבו דמותו השרועה על פני האדמה של ברק, ולידה דמותו של קינג, היושב לידו, והוא צנום מאד, וסביבם משתרע עשב המישור, שמראהו רך, והוא נפרש כך עד ההרים הרחוקים, כמעט כאילו היה המוות עצמו רך ויפה מאד.</p>
			<p class="text">בספר של מורהד, לקראת סופו, תוארו מסקנות הוועדה, וסכומי הכסף ששילמה הוועדה לקינג, ששרד, למשפחתו של וילס, שמת במסע, ולאחרים. סכום כסף ניתן גם לאומנת הזקנה של ברק, אשר יצאה בעקבותיו לאוסטרליה זמן קצר אחרי שיצאה המשלחת לדרכה. כאשר קראתי זאת הרגשתי כאילו קראתי על דבורה מינקת רבקה, שכל דמותה בפסוק האחד.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-2"><span class="bold">***</span></h6>
			<p class="firstspace">כמובן, הצטערתי גם על מותו של סידני פרקינסון, שהיה בערך בן גילו של וילס כשהצטרף למסע, ושבציור הדיוקן שלו ניתן לראות כמה עדין היה, כמעט כנערה. הוא הצטרף למסע של קפטן קוק באוגוסט 1768, ובמשך המסע רשם כשש מאות שבעים רישומים, וצייר כמאתיים שבעים ציורים בצבעי מים, ומת בדרך לכף האפריקני, כנראה מקדחת, בהיותו בן עשרים ושש. ייתכן שהוא עצמו צייר את ציור הדיוקן, שבו הדגיש כל־כך את רכות המצח, את ורדרדות העור, את יפי העיניים, אבל גם את זקיפות הגו, הנושא את הראש בנחישות הדעת.</p>
			<p class="text">את הציורים הלא גמורים של פרקינסון השלימו אחרי המסע פרדריק פולידור נודר, ג'ון פרידריק מילר, ג'יימס מילר, ואחרים. שני האחרונים היו בניו של צייר הטבע ועושה התחריטים יוהאן סבסטיאן מילר. בין התחריטים שעשה גם אלה שנעשו על פי הציורים של ג'ובאנו פאולו פניני, שתיארו את חורבותיה של רומא כמראות מדומים.</p>
			<p class="text">ג'ון פרדריק מילר צייר גם בשביל כמה עבודות מדעיות אחרות, ובין ציורי המסע שלו, שנעשו מן הרישומים של פרקינסון, ציור עדין של צמח אוסטרלי דמוי עשב [לומנדרה מולטי פלורה], שבמבט חטוף נראה קצת כציור סיני.</p>
			<p class="text">בין ציורי הצמחים של פרקינסון ופרדריק פולידור נודר גם ציורי צמח ההיביסקוס, שכמה מינים שלו גדלים גם בארץ. היביסקוס רוזה, בעל הפרחים האדומים, שצייר פרקינסון, דומה לצמחי ההיביסקוס האדומים שנשתלו בגינות רבות בארץ. היביסקוס נורמני, בציור של נודר, הוא פרח צהבהב, בעל מראה רך, וכשראיתי אותו עלה בדעתי מראה הלוטם המרווני. נודר ציר אותו בדיו ובצבעי מים על נייר, ותחריט צבעוני, די דומה לו, שנמצא גם הוא באוסף ציורי המסע, נעשה על־ידי דניאל מקנזי.</p>
			<p class="text">כשסיפרתי לאמי שאחד ממינֵי הפיקוס שצוירו במסע נקרא על שמו של פרקינסון, היא אמרה שמיני הפיקוס רבים כל־כך ושונים, ושאנשים בעיר נטעו די הרבה עצי פיקוס, במיוחד את אלה שעשו צל רב, והזכירה את פיקוס הגומי שגדל ליד ביתם של סבי וסבתי מצד אבי, והֵצֵל קצת על המרפסת ועל המדרכה הלוהטת בקיץ. היא אמרה שפיקוס הגומי ההוא החזיק מעמד, בזמן שהגינה המפוארת, שהקימה אחותו של אבי בחצר האחורית של הבית, גוועה די במהירות, והוא נשאר כמו רמז קלוש לצורך המסוים של סבי ושל סבתי בגינה, ושמאז שסבי הלך לעולמו לא ראתה את הבית, שעכשיו רק אחותו של אבי ובעלה גרים בו, ושהיא מתארת לה שהם לא שתלו צמחים חדשים בחצר. מאז שאחותו של אבי הרחיקה את רוב בני המשפחה, כשתבעה זכויות שותפות במשרד הארכיטקטים של אחיה, וזכויות ירושה, אמרה אמי, לא פגשה אותה כלל, וכשהיא חושבת עכשיו על הבית היא מדמה שהוא נראה כבית עזוב. בכל זאת, אמרה, מפני שאחותו של אבי לא היתה חמדנית, נוצרה הרגשה שתביעת הירושה שלה לא היתה קשורה בצורך ברכוש, אלא ביטאה, כנראה, רגשות נסתרים.</p>
			<p class="text">גם אחד מבני דודיה שלה, אמרה אמי, כשהיה מדבר על ירושת הבית של הוריו, היה עושה זאת בעיקר כדי להרגיש שאינו נידח, ובסופו של דבר לא רצה הרבה יותר מדיבור. הוא היה בן דוד רחוק, אמרה, שבעיקר רצה את היופי של הכפר, מפני שלא היה יכול לקחת על עצמו את כל השאר, ובעיקר היה מדמה לו את חייו בבית הוריו כאילו היו מין ילדות נמשכת, וכך היה חוזר מדי פעם ומדבר על החיים שם, והיתה הרגשה שרק רצה לשמור לעצמו את האפשרות הדמיונית הזאת. הוא היה חלש יותר מאֶחיו, וכאילו לא יכול להשיג דבר, אבל היה לו הדמיון הזה, שהם לא לגמרי הבינו, ואחרי שנים שבהן נדד די הרבה, ולא התחתן, חזר לגור לצדם באותה החצר. היא עצמה, אמרה, חשבה שדווקא מפני שרצה את הבית בעיקר בדמיונו, יכול היה לחזור ולחיות לצדם, מפני שאחרי כל הנדודים, כשכבר התרחק מהם מאד, הם המשיכו להיות בדמיונו אותם אחים של ילדותו. אף על פי שהיה בן דוד רחוק, אמרה, היא ואחיותיה נמשכו אליו מאד, כמו אל צד קצת לא ידוע של המשפחה.</p>
			<p class="text">בזמן האחרון חשבה שאולי ברוב המריבות המשפחתיות על ירושה הרצון להשיג שוב איזה דבר מן הילדות הוא הרצון החזק ביותר, וגם חשבה על כך שאבי לא ביקש לרשת דבר, מפני שהרחיק עצמו מחלק מן הרצונות ומן המעשים שרוב בני־האדם מעורבים בהם, אמרה. נזכרנו במה שקרה ליקיר בן דודי, שגם הוא חי לבדו רוב הזמן מפני שהיה מתאכזב כל־כך מן הניסיונות שלו לחיות עם נשים, ושהיה מדמה לו מדי פעם שבבית הוריו ימצא מנוחה לנפשו. אמי אמרה, הנסיונות לחזור אל בית ילדותו נכשלו מפני שהוא לא ראה את מטרת החיים שם, והיה מדמה לו את המקומות האחרים כשייכים יותר לעולם הגדול.</p>
			<p class="text">נזכרנו שהיה מדבר על מה שכינה כישלונותיו, כדומים לאירועים בלתי נמנעים בעלילת מחזה, ושכך דיבר גם על האכזבה. הוא התאמץ כל הימים לשמור את ההרגשה הגורלית הזאת, אמרה אמי, וחשבנו שהרגשת האכזבה הנשארת כבר לא תגביה ולא תנמיך בתודעתו.</p>
			<p class="text">עדיין קשה להבין את המתרחש בנפשו, אמרה עוד, והרי כשהוא חוזר ושוקע לפעמים בקריאת הסִפרות האהובה עליו, הוא מתמלא כל־כך בתקוות ובאפשרויות. ובכל זאת, אמרה, החזרות שלו אל הסִפרות דומות לניסיונות השיבה הביתה, והוא אומר שהסִפרות היא מין עולם טוב, הנמצא הרחק ממנו.</p>
			<p class="text">על אחותו של אבי אמרה אמי עוד שאיש במשפחה לא היה יכול לשער את מעשיה, אולי גם מפני שתמיד חשבו אותה לטובת לב, אבל בעיקר לא יכלו לשער בנפשם שהיא תפנה אל הדרך של תביעה משפטית, המבטלת את האפשרויות הרגילות של טענות ושל כעס בתוך משפחה. היא אמרה שאולי אחותו של אבי, שהיתה רגילה כל ימיה לחיות בקִרבה רבה עם הוריה ועם אחיה, לא ידעה לצפות את התוצאות של מעשיה, שאחת מהן היתה גם בדידותה שלה.</p>
			<p class="text">ועל הגינה שגוועה אמרה אמי שרוב מיני הצמחים שנשתלו בה, שאז נראו כל־כך מפוארים או זרים, נמצאים היום במשתלות רבות ובגינות בארץ. אבל אל הגינה ההיא הם הובאו לא בגלל אהבה אליהם, אלא מתוך איזו מחשבה שהם והגינה יהיו עמידים ובלתי משתנים עם הזמן, כמין תצוגה קבועה. היא אמרה שלבד מהפיקוס היו ליד הבית גם כמה שיחים של היביסקוס שהחזיקו מעמד, ושאף פעם לא נזקקו לטיפול רב, ושבגינות כאלה, שאינן מטופלות הרבה, יכולים לגדול ולחיות היטב הצמחים המתאימים לאקלים ולאדמה שלנו.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-2"><span class="bold">***</span></h6>
		</div>

			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 42.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 15 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!