שלום לא עכשיו
עוצמה צבאית, מדינית, כלכלית ורוחנית בטריטוריה מוגדרת תחת ריבונות יהודית – זהו החזון שראו לנגד עיניהם מקימי המדינה. אך כאשר דור החלוצים פינה את מקומו, השתנתה גם תוכנת ההפעלה.
מזה עשורים ישראל נחבטת מכל הכיוונים: הזיות משיחיות על שלום בכל מחיר, אקסטזת גאולה, התמסרות לחיבוק הדוב האמריקני ופירוק החברה הישראלית למגזרים שאינם שווים במחויבותם לעתיד המדינה. את המחיר על כל אלה שילמנו ביום השחור בתולדותינו.
שלום לא עכשיו מציע מתווה בהיר – רעיוני ומעשי – לקביעת גבולות המדינה, לעיצוב היחסים עם אומות העולם ושכנינו, וליצירת שותפות אמיתית של כל אזרחי הארץ בחובות קיומו של המפעל הציוני.

עינת וילף היא יו״ר מפלגת עוז, מרצה וסופרת. בין ספריה בעברית: ״שיבה באוקטובר״ ו״מלחמת זכות השיבה״ (שנכתב עם ד״ר עדי שורץ), וכן ספרים נוספים בנושאי ממשל וחינוך. החוט המקשר בין כולם הוא זה: בבניין האומה אין קיצורי דרך.
שם: שלום לא עכשיו
מחבר/ת: עינת וילף
שפה: עברית
תחום: היסטוריה יהודית ועם ישראל
תת תחום: היסטוריה יהודית ועם ישראל
מק״ט: 013730215
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 68.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-2" class="kot-mispar">פרק 1: <span class="CharOverride-1"> </span><span class="kot-perek _idGenCharOverride-1">בונים את </span><span class="kot-perek _idGenCharOverride-1">ההון הלאומי</span></h2>
			<p class="tzitut-perek">״נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו״ </p>
			<p class="tzitut-perek-makor">(אהרן זאב, ״אנו נושאים לפידים״)</p>
			<p class="tzitut-perek-revach">"ניסים אכן קורים, רק אחרי שעובדים קשה"</p>
			<p class="tzitut-perek-makor ParaOverride-1">(חיים ויצמן, 1941)</p>
			<p class="kot-mishne">כך ניצלנו מגורלם של הכורדים</p>
			<p class="text-no-hazacha">התנועה הציונית החלה את דרכה מאפס — ואולי אף פחות מכך. מתוך מוחו הקודח, ובעזרת לא יותר ממילים, נחישות ואנרגיה בלתי נלאית, יצר בנימין זאב הרצל מציאות. במשך פחות מעשור, מ־1895 ועד למותו ביולי 1904, ניסח הרצל את החזון הציוני, תיאר לפרטי פרטים את תהליך בניית המדינה, יצר את התשתית הדיפלומטית שבבוא העת תוליד את הצהרת בלפור וכתב המנדט, והניח את היסודות הארגוניים של המדינה שבדרך — עם פרלמנט (הקונגרס הציוני), ממשלה, קרן עושר לרכישת נכסים ובנק.</p>
			<p class="text">בתוך עשורים ספורים נהפכה התנועה הציונית לבעלת קרקעות שבעזרת מדע, ייבוש ביצות וביעור המלריה נהפכו לעשרות יישובים משגשגים ולתשתית למדינה שבדרך. הציונות המעשית של ההתיישבות וההגנה והציונות המדינית של ניצול הזדמנויות היסטוריות התלכדו ליצירת מדינה שנולדה במשפט האומות ובמלחמת הגנה. שנים של קליטת עלייה — בפרופורציות שאין להן תקדים בתולדות העמים — ובהצלחה מעוררת השתאות; בניית מערכת בריאות ציבורית, חינוך לכול, רווחה, תעשייה צבאית ודיפלומטיה מתוחכמת — יצרו ב־1967 את המדינה והצבא שהשיגו את הניצחון המפואר על צבאות סוריה, ירדן ומצרים בתוך שישה ימים.</p>
			<p class="text">שום דבר בהצלחת התנועה הציונית לא היה בלתי נמנע. הקמתה של מדינת ישראל והצלחותיה הצבאיות והכלכליות הובילו רבים, כולל ישראלים, לראות בסיפורה של מדינת ישראל קו ישר ובלתי נמנע הנמתח מ"מדינת היהודים" של הרצל, דרך הכרזת העצמאות של בן־גוריון, עבור בניצחון מלחמת ששת הימים ועד ל"אומת הסטארט־אפ". אך הסיפור בפועל היה כמעט הפוך. בכל רגע נתון, הניתוח הקר היה מנבא את כישלונה של התנועה הציונית. בכל רגע נתון, יכולתה של התנועה הציונית ומדינת ישראל להצליח כנגד הסיכויים הייתה תוצאה ישירה של מאמץ מדויק להשגת הישגים, תוך ניצול הזדמנויות היסטוריות שהתקיימו להרף עין בלבד.</p>
			<p class="text">דבר לא חִייב שהתנועה הציונית תשיג, מתוך מלחמת העולם הראשונה, את הצהרת בלפור ואת כתב המנדט. בלא הפעולה הדיפלומטית המרוכזת של הרצל וההתארגנות הציונית ב־20 השנים שקדמו להצהרת בלפור, אין כל סיכוי שמישהו בבריטניה היה מעלה על דעתו לצאת ב־1917 בהצהרה, "הרואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה". ודאי שמדינות חבר הלאומים לא היו מצביעות ב־1922 פה אחד (!) על כתב מנדט שהכיר בצורך בהקמת "בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה", על בסיס "הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה ובזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו".</p>
			<p class="text">פריחת הלאומיות בעולם במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 סיפקה את הקרקע הראשונית להצלחתה של הציונות, אך זאת הייתה השראה בלבד. עמים רבים מעולם לא השיגו מדינה או אוטונומיה משלהם. עבודתו המדינית המרשימה של הרצל לא הייתה מובנת מאליה. הוא הצליח לעצב חזון שסחף אחריו רבים — חזון שבו אדמת המולדת העתיקה, מוכת הביצות והדלות, תהפוך בסיס למדינה יהודית מודרנית ומפותחת. יותר מכך, הרצל לא היה רק איש חזון אלא גם איש מעשה, שבשנים ספורות הניח את היסודות שהיו עתידים להפוך את החלום למציאות.</p>
			<p class="text">הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, באוגוסט 1897, מסמל אבן־דרך ראשונה בבניית ההון הציוני. מאז ועד למותו הצליחו הרצל ושותפיו, בעמל דיפלומטי רב, לקדם את היתכנותו של חזון מדינת היהודים. אפילו תוכנית אוגנדה — שהייתה שנויה במחלוקת עזה וקוממה עליו רבים — שימשה מטרה חשובה: היא הניחה לראשונה בפני בריטניה את הרעיון של הקמת מדינה יהודית בשטחים שבשליטתה.</p>
			<p class="text">בינואר 1906, זמן קצר לאחר מותו של הרצל ודחיית תוכנית אוגנדה, נפגש פעיל ציוני צעיר, מרצה לכימיה בשם ד"ר חיים ויצמן, עם ראש ממשלת בריטניה לשעבר, אדם שעתידו הפוליטי באותה עת היה לוט בערפל, ארתור ג'יימס בלפור. בלפור ביקש להבין מדוע דחו הציונים את תוכנית אוגנדה. לאחר שוויצמן הרגיש שהוא "מזיע דם" בניסיון להסביר את ההתנגדות לתוכנית, עלה לפתע במוחו רעיון: "מר בלפור", אמר לו ויצמן, "נניח שהייתי מציע לך את פריז במקום את לונדון — האם היית לוקח אותה?"</p>
			<p class="text">בלפור, מופתע, השיב: "אבל ד"ר ויצמן, לונדון היא שלנו!"</p>
			<p class="text">"נכון", השיב לו ויצמן, "אבל ירושלים הייתה שלנו עוד כשלונדון הייתה ביצה".</p>
			<p class="text">זכר השיחה הזו, והקשרים האמיצים שכוננו השניים בהמשך הדרך, היו קרקע פורייה לניסוחו של אחד המסמכים שנהפכו לאבן־דרך בתולדות הציונות.</p>
			<p class="text">אך גם בכך לא היה די. גם לאחר הצהרת בלפור וכתב המנדט של חבר הלאומים, גורלם של היהודים היה עלול להיות דומה לזה של הארמנים והכורדים. ב־8 בינואר 1918 נשא נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, את נאום 14 הנקודות, ובו קבע את עקרון ההגדרה העצמית לעמים — עיקרון שהיה אמור לעצב את מפת אירופה והעולם כולו עם קריסת האימפריות האירופיות והעות׳מאנית. הוא גם קרא לאפשר אוטונומיה ללאומים החיים תחת שלטון טורקי. זמן קצר אחר כך קמה רפובליקה ארמנית קצרת־ימים ומצומקת, אך במסגרת הסכם סוור לסיום מלחמת העולם הראשונה, הובטחו לה שטחים נרחבים על אדמות ארמניה ההיסטורית.</p>
			<p class="text">הטורקים פעלו באלימות כדי לדכא אפשרות זו. ב־24 במאי 1920 פנה וילסון לקונגרס וביקש, על רקע זוועות רצח העם הארמני, כי ארצות הברית תקבל מנדט על ארמניה לקראת הקמת מדינה ארמנית עצמאית. ב־22 בנובמבר 1920 הכריז וילסון על מפת גבולותיה של ארמניה — באותו יום שבו נפלו הערים קרס, ארדהן ואלכסנדרופול לידי הטורקים, שפלשו אליהן. שבוע לאחר מכן צעד הצבא האדום לתוך העיר ירוון, והבטיח את שליטת הסובייטים במה שנותר מאדמות ארמניה, שצומקה לשטח של 29,800 קמ"ר בלבד, וקיבלה עצמאות רק עשרות שנים מאוחר יותר.</p>
			<p class="text">גורל קשה עוד יותר פקד את העם הכורדי, שמעולם לא זכה למדינה משלו. הסכם סוור קבע הקמת מחוז כורדי אוטונומי במזרח אנטוליה, מכוח אותה רוח של הגדרה עצמית שהפיח וילסון בעולם. אך הטורקים חנקו את ההזדמנות באיבה ובאלימות שמעולם לא פסקה. כורדיסטן עצמאית, כך נראה, אולי לעולם כבר לא תקום.</p>
			<p class="text">גורלה של מדינת ישראל יכול היה להיות דומה. הערבים מול היהודים, כמו הטורקים מול הארמנים והכורדים, פעלו בנחישות כדי לחנוק כל סיכוי לריבונות יהודית. אילו הצליחו, התנועה הציונית הייתה עלולה להישאר הערת שוליים היסטורית, ומדינת ישראל לא יותר מחזון־שווא של קומץ רומנטיקנים שנעלם באכזריותו של הריאל־פוליטיק העולמי.</p>
			<p class="text">לכן, לצד העבודה הדיפלומטית המאומצת והמרשימה של ראשוני הציונות, שהובילה לכתב המנדט, יש להוסיף את פועלם מעורר ההשראה של הצעירים והצעירות שעלו לארץ בראשית המאה ה־20 — מעטים מדי, למרבה הצער — ובזיעת אפם ובעזרת המדע הקימו את הבסיס למדינה היהודית. הקמת הקיבוצים והמושבים, הערים העבריות, מיסוד ההסתדרות, קופות החולים, ארגוני השמירה וההגנה, ויצירת מוסדות דמוקרטיים שהנהיגו את היישוב הצעיר — כל אלה היו עשייה מקפת, מאורגנת, חרוצה ומעוררת התפעלות בכל קנה מידה. העולים החדשים החיו את השפה העברית העתיקה, הקימו מפעלים כלכליים מרשימים וייסדו לא פחות משתי אוניברסיטאות — האוניברסיטה העברית בירושלים והטכניקום, לימים הטכניון, בחיפה. כל זאת בארץ שלא רק שהיו חסרים בה משאבים טבעיים — אלא ניתן אף לומר שהיו בה אנטי־משאבים. </p>
			<p class="text">שלוש מפות מספרות את הסיפור כולו: הראשונה — מפת ריכוזי המלריה בארץ ישראל ב־1920; השנייה — מפת היישוב היהודי בארץ ישראל ב־1947; והשלישית — מפת תוכנית החלוקה מנובמבר 1947. החפיפה הכמעט מלאה בין המפות מלמדת יותר מכול על החריצות היהודית: על היכולת להפוך אדמה שלא הייתה ראויה ליישוב, שבה "המוות מוֹלך" כדברי ד"ר מזרקי בשירו של יורם טהרלב על הקמת פתח תקוה — להתיישבות פורחת, בוטחת ומשגשגת.</p>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer004" class="Object-Style-3">
					
				</div>
			</div>
			<p class="text">אך גם החריצות היהודית האין־סופית של ראשית המאה ה־20 לא הבטיחה בשום אופן את הקמתה של מדינה יהודית. שנות המרד הערבי הגדול, בין 1936 ל־1939, כמעט שסתמו עליה את הגולל. היישוב היהודי אמנם התמודד באופן מרשים עם המרד הערבי: באותן שנים קשות לא פונה אף יישוב, ואף נוספו 60 נקודות התיישבות חדשות במסגרת מבצעי חומה ומגדל. המרד הערבי נכשל במידה רבה, אך בפועל, הנחיתות המספרית המובנית של היהודים מול הערבים, והמוסלמים בכלל, הובילה לכך שלמרות כישלונם הצבאי של הערבים במרד הגדול — הם עדיין זכו להישג דיפלומטי עצום בדמות הספר הלבן של 1939.</p>
			<p class="text">הספר הלבן, הנודע לשמצה, של מקדונלד פורסם כאשר העם היהודי באירופה היה בשיא מצוקתו, בדרכו אל האסון הנורא ביותר שידע מעודו. הרי לפי חזונו של הרצל ולפי מעשיהם של ממשיכיו, מדינת היהודים הייתה אמורה לקום עוד לפני השואה. הגאונות של הרצל טמונה בכך שבשיא ההשתלבות היהודית בווינה — בתקופה שבה יהודי העיר היו קובעי הטעם בעיתונות, באמנות ובתעשייה — הוא כבר הבין כי אדמת אירופה בוערת. הרצל דמיין את מדינת היהודים לא כדי ש״לעולם לא עוד״, אלא כדי ש״לעולם לא״.</p>
			<p class="text">אילו הותרה עלייה חופשית והייתה מוקמת מדינה עברית לאורך שנות ה־30 וה־40, כפי שהיה אמור להיות אילו יושם כתב המנדט, היה העם היהודי מממש את ריבונותו בזמן — וההיסטוריה הייתה יכולה להיות שונה לחלוטין. אך הספר הלבן של 1939, שהיה תוצאה ישירה של המרד הערבי הגדול, סגר את שערי המדינה שבדרך בפני העלייה היהודית דווקא ברגע שבו היא נזקקה לה יותר מכול.</p>
			<p class="text">עם כל הישגי הציונות ב־40 השנים שקדמו לספר הלבן, ולמרות חזונו של הרצל שהרחיק לראות את הסכנות דווקא בשיא שגשוגם של יהודי וינה, האלימות הערבית ועליונותם המספרית של הערבים הביאו לכניעה בריטית — ולבגידה במנדט. ברגע המכריע לא הייתה ליהודים המדינה שעל הקמתה הם עבדו בעמל כה רב לאורך עשרות שנים.</p>
			<p class="text">השואה, בניגוד למיתוס הרווח, שלפיו מדינת ישראל הייתה כביכול מתנה לעולם היהודי מצד מדינות רוויות רגשות אשמה, העמידה בסיכון את האפשרות שהיהודים יקימו את מדינתם. עם התבהרות פרטי הטרגדיה האיומה שחווה העם היהודי, ריחף סימן שאלה גדול מעל עצם האפשרות להקים מדינה יהודית — מן הסיבה הפשוטה, שלא נותרו די יהודים. מדיניות הספר הלבן נמשכה גם לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ולכך נוספה זהותם של מי שבכל זאת עלו: רבים מהם שרידי שואה, שבורים בגופם ובנפשם, רחוקים מאוד מתמונת העולים שעליהם חלם היישוב היהודי לצורך בניין כלכלה, חברה והגנה במדינה שבדרך.</p>
			<p class="text">מחקריו של ד"ר אלעד בן־דרור מאוניברסיטת בר־אילן מראים שכאשר בוחנים את יומני חברי ועדת אונסקו"פ של האו"ם, שבאה לבחון את דרכי ההתמודדות עם הסכסוך בין היהודים לערבים בשטחי המנדט, מתברר כי נכונותם של כמה מחברי הוועדה לתמוך בהקמת מדינה יהודית לא נבעה מרגשות אשם — אלא להפך: מתוך התפעלות, גם אם בעל כורחם, מהישגי היישוב היהודי בתחומים המדיני, ההתיישבותי והצבאי. חברי הוועדה, שתמכו בהחלטת החלוקה ובהקמת מדינה יהודית, עשו זאת מהטעם הפשוט שבשטח כבר הייתה מדינה יהודית בפועל. הם לא יכלו להתעלם ממה שהיהודים כבר הקימו ובנו. ההון הדיפלומטי והמדיני שהוביל להישג החלטת החלוקה נבע ישירות מן ההון הקרקעי, ההתיישבותי והמדעי שהצטבר בעשורים שקדמו לה.</p>
			<p class="text">לא רק שמדינת ישראל לא ניתנה ליהודים כפיצוי על השואה, אלא שהיכולת של היישוב היהודי, התנועה הציונית והיהודים ששרדו — לקום מתוך חורבן השואה ומלחמת העולם השנייה ולהגיע להישג הדיפלומטי של תוכנית החלוקה — היא דוגמה מפוארת ליצירת הון מדיני ודיפלומטי מתוך בנייה נחושה, סבלנית ומואצת של הון קרקעי, מדעי וחברתי.</p>
			<p class="kot-mishne">הקמת המדינה: לא נחים על זרי הדפנה</p>
			<p class="text-no-hazacha">הקמת המדינה יכלה להוות אות לפסק זמן. הרי ״התגשם חלום הדורות של העם היהודי״, כפי שנכתב בעיתון "הארץ" באותו יום גורלי. כעת, לאחר שהתגשם החלום, אפשר היה להבין לוּ מנהיגי המדינה הצעירה היו נחים על זרי הדפנה. בפועל, קרה ההפך הגמור. כמו בשנים שלפני כן, העשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה היו שנים של בניית הון בלתי פוסקת.</p>
			<p class="kot-mishne">עלייה</p>
			<p class="text-no-hazacha">עם הקמת המדינה ובתום מלחמת העצמאות חיו בתחומה של מדינת ישראל כ־650 אלף יהודים. מדינה צעירה בראשית דרכה הייתה יכולה להסס אם לקבל אליה מספר גדול כל כך של מהגרים, רבים מהם פליטים חסרי כול — אך לא מדינת ישראל. בחסות חוק השבות ובעידוד פעיל של מוסדות המדינה, נפתחו שערי הארץ לרווחה בפני כל יהודי. מאות אלפי עולים זרמו ארצה, ועד סוף 1951 כבר הוכפלה אוכלוסיית המדינה ועמדה על 1.4 מיליון נפש, בעוד ריבוי טבעי בלבד היה מביא אותה לכ־720 אלף איש. אין דוגמה אחרת בעולם לקליטת הגירה בפרופורציות כאלה, בפרק זמן כה קצר — ועוד מרצון.</p>
			<p class="text">ברובה, זאת לא הייתה עלייה של מי שעברו הכשרות ציוניות וחקלאיות באירופה כהכנה להגשמה בארץ. השואה שמה קץ לעלייה ההיא באופן הנורא ביותר. ההנהגה הציונית, מתוך תחושת דחיפות עמוקה ומנימוקים אידיאולוגיים, לקחה סיכון אדיר והעלתה לארץ אנשים מכל שדרות העם ומכל הגלויות. היא נדרשה להתמודד עם מגפות שהתפשטו במחנות העולים, עם מצוקת מזון קשה ועם מחסור חמור במקומות מגורים למאות אלפי העולים החדשים שהגיעו לפתע. רבים מן העולים באותן שנים באו מארצות מצוקה: שורדי שואה ממחנות העקורים, ועולים מתימן וממדינות ערב והעולם המוסלמי. הם הגיעו למדינה שפתחה בפניהם את שעריה לרווחה — כשהיא על סף רעב. חלק מהעולים הגיעו ללא ידע בעברית, למדינה במצב כלכלי קשה ביותר שלעתים לא יכלה להציע להם יותר מאוהל, מדיניות צנע וקיצוב מזון. </p>
			<p class="text">בן־גוריון החליט, באופן דרמטי ולא מובן מאליו, לקלוט כמה שיותר עולים, כמעט בלי להביט במחיר הכלכלי האדיר: "עלינו להגביר המאמץ הכלכלי לפי צרכי יציאת הגלות, וגם אם ייצבר מאתנו — העלייה קודמת, גם אם היא רוכה בסבל", הדגיש. הקשיים היו ברורים מראש: "צריך להעלות ולקלוט במשך זמן קצר מאות אלפי אנשים הרוסים, מחוסרי חינוך, מחוסרי הכשרה, מחוסרי מקצוע, מחוסרי הון — אין צפויים לנו ימי רווחה במדינה הזאת, אלא חיים קשים מאין כמוהם".</p>
			<p class="text">ואכן, הקושי היה רב כמעט בכל תחום של החיים; הדבר השפיע לא רק על הכלכלה שסבלה ממחסור חמור, אלא גם על תחומים אחרים — בהם צבא ההגנה לישראל. כך, לדוגמה, ב־1950 היו 56.3% מהמגויסים לצה"ל עולים חדשים שעלו לארץ לא יותר משלוש שנים קודם לכן, ורבים מהם לא ידעו עברית. 19.3% מהמגויסים בשנים 1951-1950 היו עולים טריים שהגיעו באותה שנה — מהאונייה הישר לצה"ל. בסוף 1951 רק 24.3% מהחיילים ידעו עברית ברמה טובה, ו־20.2% מהם לא ידעו עברית כלל. אך המדינה הצעירה הקדישה מאמצים כבירים לשיפור רמתם של החיילים ושל העולים בכלל, והתוצאות ניכרו במהרה: ב־1955 כבר ידעו 61.8% מהמתגייסים עברית ברמה טובה, ורק 5.8% מהם לא ידעו עברית כלל.</p>
			<p class="text">עשרות שנים מאוחר יותר התפתח שיח ציבורי על העוולות שנעשו לעולים החדשים, במיוחד לאלה שהגיעו ממדינות ערב. אין ספק שהיו עוולות, התנשאות, גזענות ורצון "לתרבת" את העולים. אך חשוב לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה של ההישג המפואר: מדינת ישראל קלטה בתוך עשור אוכלוסייה הגדולה פי אחד וחצי מאוכלוסייתה המקורית — הישג חסר תקדים בקנה מידה עולמי. למרות זאת, לא התרחש רעב המוני, לא פרצו מגפות, מחנות הפליטים (המעברות) חוסלו כמעט כולם בתוך עשור, והמדינה הצליחה — בעמל עצום ובאמצעים מוגבלים — לספק חינוך ציבורי ודיור ציבורי כמעט לכל אזרחיה.</p>
			<p class="kot-mishne">צבא</p>
			<p class="text-no-hazacha">בניגוד לנטייה הרווחת כיום לתאר את הכוח הלוחם הישראלי במלחמת העצמאות כאילו מאז ומתמיד זה היה צבא גדול ומצויד בטכנולוגיה מתקדמת, הרי שצבא ההגנה לישראל ב־1948 לא היה צבא מפואר כלל. לצד מצביאים מבריקים כמו יגאל אלון ומשה דיין, זה היה צבא שברשותו ציוד רעוע מיד שנייה, שנאסף בדרך־לא־דרך מכל הבא ליד. חיל האוויר, חיל השריון, חיל התותחנים ושאר החילות היו רחוקים מאוד מהתדמית המרשימה שהשתמעה משמם, והחזיקו ציוד שהוברח מעשרות מדינות — לעיתים במצב תחזוקה ירוד במיוחד. תקציב משרד הביטחון שנקבע בשנת 1951 דרש מעל 33% מתקציב המדינה. היום, גם אחרי מלחמת חרבות ברזל והגדלה של תקציב הביטחון מעבר למה שנקבע בחוק תקציב המדינה, ישראל משקיעה כ־27% מהתקציב שלה בביטחון — פחות ממה שהשקיעה כמדינה חדשה, ענייה וסחופה. ייתכן שדי בנתון הזה להבהיר כמה גדולה הייתה המחויבות לבניין האומה; גם משאביה של המדינה היו מגוייסים. </p>
			<p class="text">שמונה שנים בלבד לאחר הקמתה השתתפה המדינה במבצע צבאי שבו הצליחה, בהישג מזהיר, להשתלט על כל חצי האי סיני. יש הרואים במלחמת סיני אפיזודה חולפת, אך ראוי לראות בה דווקא אבן־דרך. במלחמת סיני באו לידי ביטוי חשיבה יוזמת ומקורית, זיהוי מדויק של הזדמנויות גאו־פוליטיות ליצירת בריתות ממוקדות מטרה, ויכולת צבאית מרשימה — והכול מיושם לשם המשך בניית ההון הציוני.</p>
			<p class="text">האיום המתמיד מצד הפדאיון, שחדרו לישראל מעזה בחסות מצרים, יצר חוסר שקט צבאי ומדיני מתמשך, שהעמיד בספק את יציבותה של מדינת ישראל בתום מלחמת העצמאות. הרי בתום אותה מלחמה כל המדינות הערביות סירבו להכיר בקווי הפסקת האש כגבולות קבע, והבהירו כי מדובר, לכל היותר, בקווי שביתת נשק זמניים עד למלחמה הערבית הבאה נגד הציונות.</p>
			<p class="text">אך במקום לשבת ולחכות למלחמה הבאה, ניצלה ישראל את הרגע הגאו־פוליטי: שקיעתן של האימפריות הבריטית והצרפתית, עליית האיום הפן־ערבי והזעם הצרפתי על מצרים, שתדלקה את המאבק האלג׳יראי. היא רקמה בסתר תוכנית משותפת עם צרפת ובריטניה להשתלטות על חצי האי סיני ועל תעלת סואץ.</p>
			<p class="text">על אף הדהירה המפוארת של צה״ל לכיבוש מהיר של סיני, דווקא צבאות שותפותיה למבצע, המעצמות בריטניה וצרפת, אכזבו בביצועיהם. לבסוף, נחישותה של ארצות הברית להביא לסיום עידן הקולוניאליזם האירופי, לצד ניסיונות לפייס את העולם הערבי, הובילו ללחץ אמריקני שכפה על ישראל לסגת מסיני.</p>
			<p class="text">למרות זאת, מבחינת ישראל, מלחמת סיני סימנה תפנית חדה: היא הפסיקה באחת את ההסתננויות, ופתחה את העשור השקט בתולדות המדינה — עשור שבניגוד ל״עשור הבטוח״ שלפני 7 באוקטובר, נוצל לבניין עוצמה כלכלית, חינוכית, תרבותית, צבאית ודיפלומטית, ועל פי פרסומים זרים — גם גרעינית.</p>
			<p class="kot-mishne">דיפלומטיה</p>
			<p class="text-no-hazacha">ישראל קמה על אדניה בזכות עבודה דיפלומטית מאומצת וניצול מושכל של הזדמנויות גאופוליטיות, והיא המשיכה לנהוג כך גם לאחר הקמתה. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא היחסים עם ברית המועצות. לשנים ספורות בלבד — 1947 עד 1951 — הייתה ברית המועצות לבעלת בריתו של היישוב היהודי ושל מדינת ישראל. היו אלה שנים קצרות, אך משמעותיות מאוד, ואולי החשובות ביותר. לזמן קצר התלכדו האינטרסים של ברית המועצות ושל היישוב: שני הצדדים רצו לסלק את הבריטים מן הארץ, והעובדה שבקרב הנהגת היישוב היו כמה דמויות שנשאו חיבה כלפי ברית המועצות והאידיאולוגיה שלה, סייעה לשכנע את מוסקבה כי יש טעם לתמוך במאבקו של היישוב לעצמאות.</p>
			<p class="text">היישוב ניצל היטב את המצב הדיפלומטי החדש כדי להשיג שני הישגים מפוארים: אישור תוכנית החלוקה, שתמכה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, והניצחון במלחמת העצמאות, שאִפשר ליהודים להקים מדינה ריבונית ולפתוח מייד את שעריה לעלייה. יש להבין עד כמה חריג היה ההישג הדיפלומטי הציוני, שהביא את ברית המועצות וארצות הברית — שתי מעצמות־העל היריבות — להצביע יחד בעד תוכנית החלוקה וההקמה של מדינה יהודית בארץ ישראל.</p>
			<p class="text">אשר למלחמת העצמאות, רבים שוכחים כי אף שארצות הברית הכירה במדינת ישראל מייד לאחר הכרזת העצמאות, היא גם מיהרה להטיל עליה אמברגו נשק. בלא משלוחי הנשק מצ׳כוסלובקיה, שאושרו בידי ברית המועצות, הייתה מדינת ישראל מוכרעת בידי אויביה הערבים, וניסיון העצמאות היהודי היה מסתיים כמו זה של הארמנים והכורדים. לדברי ההיסטוריון בני מוריס, בַּחודש שלאחר הכרזת העצמאות ולפני ההפוגה הראשונה, שאפשרה לנשק הסובייטי לזרום לישראל, יכלו צבאות ערב להשיג את מטרתם ולחנוק את מדינת היהודים עוד בעריסתה.</p>
			<p class="text">ואולם ירח הדבש עם הסובייטים לא נמשך זמן רב. אמנם הבריטים סולקו מן הארץ, אך הסובייטים גילו במהרה כי השפעתם על ישראל קטנה בהרבה משסברו. כבר ב־1951 החליטה ברית המועצות — בהחלטה מוטעית — להפנות את תמיכתה לעולם הערבי. מכת הפטיש האחרונה ניתנה ב־9 בפברואר 1953, כאשר בשעת ערב חדרו פעילי לח"י לשעבר לצירות הסובייטית בתל־אביב, והניחו בה פצצה שפגעה קשות בבניין ופצעה ארבעה אנשים.</p>
			<p class="text">בתגובה, הכריזה ברית המועצות רשמית על ניתוק יחסיה עם ישראל, בתואנה כי הפעולה בוצעה "בעקבות הסתה לשנאה נגד ברית המועצות" מצד גורמים רשמיים במדינה — אירוע שסיים פרק קצר, אך מכריע, בבניין ההון הדיפלומטי של ישראל הצעירה. אך מדינת ישראל מיהרה למצוא לה בעלת ברית חדשה, שבדומה לברית המועצות לפניה, נמצאה ברגע של התלכדות אינטרסים עם מדינת היהודים — צרפת.</p>
			<p class="text">צרפת, נוסף ליריבותה המסורתית באזור עם בריטניה, הייתה שקועה באותה תקופה במלחמה מרה באלג׳יריה נגד הערבים, שזכו לתמיכה מוסרית וצבאית נרחבת ממצרים של גמאל עבד אל־נאצר. ישראל ניצלה שוב את ההתלכדות האינטרסים עם מעצמה לטובת בניית יכולות צבאיות יוצאות דופן.</p>
			<p class="text">חיל האוויר הישראלי הצטייד עד מהרה במטוסים תוצרת צרפת: ב־1955 רכשה ישראל מטוסי דאסו אוראגן צרפתיים, שהשתתפו במלחמת סיני ותרמו לה תרומה ניכרת. בהמשך נוספו לחיל מטוסים נוספים מתוצרת דאסו — מיסטר <span class="english">IV</span> ו־מיראז' 3 — וכן מסוקי תובלה מדגם סופר פרלון ומסוקי אלואט, שניהם מתוצרת חברת ארוספסיאל הצרפתית. גם חיל השריון התברך בתוצרת צרפתית, עם טנקי <span class="english">AMX</span> ושריוניות <span class="english">AML</span>, חיל הים עם ספינות הטילים סער 2 וטילי הים־ים גבריאל, ויחד עם מגוון ציוד צרפתי אחר נהפך צה"ל לצבא מתקדם ומאיים במזרחי התיכון. </p>
			<p class="text">היחסים החמים עם צרפת היו לשם דבר, והם השפיעו על התרבות הישראלית כולה. "תחי צרפת וישראל", שרו באותם ימים את הפזמון המפורסם מאת דן אלמגור — "בינינו אין כבר שום הבדל". הפקולטות ללימודי צרפתית באוניברסיטאות התמלאו בסטודנטים נלהבים, ויוסי בנאי שר שאנסונים צרפתיים שתורגמו לעברית בידי נעמי שמר. באותן שנים גם הגיעו לארץ מומחי גרעין צרפתים רבים, שהתיישבו דווקא בבאר שבע, לא רחוק מדימונה, שם הוקם מפעל טקסטיל חשאי שלפי פרסומים זרים, חיזק באופן דרמטי את מעמדה האסטרטגי של ישראל באזור.</p>
			<p class="text">ישראל הצעירה לא שקטה על שמריה וחיפשה לבסס ידידויות נוספות ומגוונות ככל האפשר. אחת היוזמות המשמעותיות ביותר הייתה יצירת קשרים עם מדינות אפריקה, שרבות מהן זכו לעצמאות בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת. ישראל שלחה משלחות סיוע בתחומים שבהם הייתה לה מומחיות מוכחת — מחקלאות ומים ועד לביטחון ונשק — פעילות שמוסדה עם הקמת המחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי (מש"ב) במשרד החוץ. היחסים החמים עם מדינות אפריקאיות רבות העניקו לישראל הגנה מדינית חשובה מפני בידוד באו"ם, והועילו גם מבחינה כלכלית — כמקור לייבוא חומרי גלם וכיעד לייצוא מוצרי תעשייה ישראלית מתפתחת.</p>
			<p class="text">ישראל גם יזמה וקידמה את "ברית הפריפריה", שהייתה רשת הסכמים ויחסים עם מדינות המעגל הרחוק ממדינות ערב. טורקיה בצפון, איראן במזרח ואתיופיה בדרום היו לבעלות בריתה של ישראל, וסיפקו לה תמיכה בימים של בידוד ועוינות קיומית. לכך נוספה גם תמיכתה של ישראל בכורדים בעיראק ובמורדים בתימן. זאת הייתה אסטרטגיה יעילה לשאיבת כוחות מצבאות מדינות ערב, והשתקפו בה היטב היוזמה, היצירתיות והחריצות הישראלית אל מול מציאות גאופוליטית מאתגרת.</p>
			<p class="text">בכל אותן שנים של התעצמות ובנייה, מדינת ישראל הצעירה הבינה היטב כי גם אויביה פועלים במרץ כדי להתחזק. גם לאחר הניצחון המזהיר — אך הזמני — במלחמת קדש, לא היו להנהגה הישראלית אשליות באשר לכוונות מדינות ערב. בתקופה זו, מתוך תודעה מתמדת של בניין ההון הלאומי, נערך הצבא הישראלי באופן שיטתי למלחמה עם מדינות ערב, וגיבש תפיסת ביטחון המבוססת על שני אדנים שלובים: יוזמות־מנע התקפיות והעברת המלחמה לשטח האויב.</p>
			<p class="text">ישראל ידעה כי מלחמת ששת הימים תפרוץ — בין השאר משום שמנהיגי מדינות ערב הצהירו על כך בפומבי שוב ושוב — והכינה עצמה בקפדנות. זאת לא הייתה מלחמה אקראית. מבצע מוקד, שפתח את המלחמה במכת־פתע אווירית שחיסלה את חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן, תוכנן לפרטיו במשך שנים. טייסי חיל האוויר התאמנו עליו פעם אחר פעם, שנה אחר שנה, עד שהביאו אותו לשלמות מבצעית נדירה. אך זה לא היה מבצע בודד, אלא חלק מתפיסה כוללת של לחימה, שבמסגרתה נקטף הניצחון רק לאחר שנים של הכנות, תכנון ועשייה עיקשת.</p>
			<p class="kot-mishne">שישה ימים של שיכרון חושים מוצדק</p>
			<p class="text-no-hazacha">הניצחון המפואר במלחמת ששת הימים ביוני 1967 סימן את שיא תקופת בניין ההון הציוני. בתוך שישה ימים בלבד הצליח צה"ל להתמודד עם צבאותיהן של שלוש מדינות ערביות — מצרים, סוריה וירדן — שהיו מצוידות עד שיניהן בנשק סובייטי ובריטי חדיש, וחדורות ביטחון בניצחונן הקרֵב.</p>
			<p class="text">לכאורה, יחסי הכוחות בין הצדדים נטו חד־משמעית נגד ישראל: לצבאות ערב היו מאות אלפי חיילים, אלפי טנקים ומאות מטוסים, מעל ומעבר לסד"כ של צה"ל. אך התוצאה הייתה מובהקת — ניצחון מהדהד. בתוך ימים ספורים השתלט צה"ל על שטחים עצומים בגודלם: חצי האי סיני, רמת הגולן, יהודה ושומרון, ובתוכן — ירושלים העתיקה.</p>
			<p class="text">מדינת ישראל הכפילה את שטחה כמעט פי שלושה, ובכך נהפכה לגורם מרכזי ובעל השפעה אזורית חסרת תקדים. גם גדולי שונאיה לא יכלו שלא להתפעל מהישגיה הצבאיים, הארגוניים והמדיניים. ההצלחה האדירה הזו הובילה לגל עצום של התלהבות בכל רחבי העולם היהודי. יהודים רבים התגייסו לתמוך בישראל — כלכלית, פוליטית, ואף אישית. גלי מתנדבים, יהודים ולא יהודים כאחד, הגיעו מכל קצות העולם כדי לסייע בהמשך בנייתה של ישראל. ושלא כמו לאחר מלחמת סיני ב־1956, הפעם לא הועלתה דרישה חדה מישראל להשיב את השטחים שכבשה — אלא אם יושג שלום בתמורה.</p>
			<p class="text">הניצחון המוחץ במלחמה הוליד תחושת שיכרון חושים. ניתן לבקר את האופוריה ואת נזקיה, אך חשוב לזכור שהיה לה בסיס מוצק במציאות. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית שמדינה קטנה כמו ישראל הצליחה להכניע מספר כה רב של אויבים ובזמן כה קצר. התחושה הרווחת הייתה שכל הישגי הציונות — מן הקונגרס הציוני הראשון ועד לרגע הניצחון — הגיעו לשיאם בשישה ימים גורליים אלו. בפחות משבוע אחד נוכחו היהודים לראות איזה הון אדיר הם בנו בעשרות שנות עמל מתמשך. הם הגיעו לשיא שלא יכלו לדמיין אפילו בחלומותיהם הוורודים ביותר.</p>
			<p class="text">או כמעט השיא.</p>
			<p class="text">השיא האמיתי בבניין ההון הציוני הגיע רק כמה שנים לאחר מכן — בעקבות מאבק מדמם במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים, שהוכיחו את נחישותה ויכולתה של מדינת ישראל להגן על ההון שצברה. המאבק הקשה הזה הוביל להישג חשוב נוסף — ייצוב ההון הלאומי באמצעות הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה, הסכמים שנשכחו מעט, אך הם מייצגים למעשה את נקודת השיא בבניין ההון הישראלי, כפי שיפורט בפרק הבא. </p>
			<p class="text">דווקא הסכם השלום עם מצרים — לכאורה הישג מדיני עצום של מדינת ישראל — סימן את תחילת המעבר מבניית ההון לחיים על הריבית: ממדינה שבונה וצוברת נכסים בעמל רב, למדינה שמתחילה לממש את נכסיה ולחיות על פירותיהם, ובהמשך גם לצבור חובות כנגד משכון אותם נכסים עצמם.</p>
			<p class="text">7 באוקטובר היה שיאו של תהליך זה, שהחל באמצע שנות ה־70. כפי שתיאר ארנסט המינגווי בספרו ״וזרח השמש״, על האופן שבו אחת הדמויות נהפכה לפושטת רגל — ״בהתחלה בהדרגה, ואז בפתאומיות״.</p>
			<p class="text-no-hazacha">"אני נולדתי לשלום שרק יגיע / אני נולדתי לשלום שרק יבוא / אני נולדתי לשלום שרק יופיע / אני רוצה, אני רוצה להיות כבר בו" (עוזי חיטמן)</p>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 61.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 39.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות
הנמכרים ביותר

ימינה
שמאלה