הרומנטיקנים המתים
פלורנס דיי, סופרת צללים מצליחה, מאבדת את האמונה באהבה לאחר פרידה קשה שמותירה אותה שבורה. כשהעורך החדש שלה מסרב להאריך את הדד ליין, היא בטוחה שהקריירה שלה עומדת להתרסק. טלפון בלתי צפוי מחזיר אותה לעיירת ילדותה כדי להשתתף בהלוויה של אביה, ושם, בין זיכרונות כואבים ונופים מוכרים, היא מגלה שהעבר לא באמת נשאר מאחור – במיוחד כשדמות מסתורית של גבר נאה מופיעה בבית הלוויות, שכמוה, ממש לא מבין מה הוא עושה שם. מסתבר שלא רק הרומנטיקה מתה, אלא גם העורך החדש שלה.

הספר משלב רומנטיקה, הומור, דרמה ונגיעה על-טבעית, כשהרוח של העורך שלה – גבר יפה תואר ומרגיז כתמיד – מתגלה כשותף בלתי צפוי למסע רגשי עמוק. פלורנס דיי נאלצת להתמודד עם שאלות של אהבה, אובדן, זהות והתחלות חדשות. מתאים במיוחד לאוהבי רומנים עכשוויים עם טוויסט מפתיע, דמויות חזקות ועלילה מרגשת שנוגעת בלב.
שם: הרומנטיקנים המתים
מחבר/ת: אשלי פוסטון
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 013660118
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 104.00
				
<div class="_idGenStoryDirection-1 _idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
<p class="מספר-פרק">1</p>
<p class="שם-הפרק">סופרת הצללים</p>
<p class="טקסט-0">בכל סיפור טוב יש כמה סודות. </p>
<p class="טקסט-1">ככה אמרו לי, לפחות. לפעמים אלה סודות על אהבה, סודות על משפחה, סודות על רצח. חלקם כל כך חסרי חשיבות שבקושי אפשר לקרוא להם סודות, אבל הם משמעותיים מאוד עבור האדם ששומר אותם. לכל אדם יש סוד. מאחורי כל סוד יש סיפור. </p>
<p class="טקסט-1">ובראש שלי לכל סיפור יש סוף טוב. </p>
<p class="טקסט-1">אם הייתי גיבורה בספר, הייתי מספרת לכם שיש לי שלושה סודות. </p>
<p class="טקסט-1">הראשון: לא חפפתי את השיער כבר ארבעה ימים. </p>
<p class="טקסט-1">השני: למשפחה שלי יש בית לוויות. </p>
<p class="טקסט-1">והשלישי: אני סופרת הצללים של מחברת הרומנים הרומנטיים אן ניקולס, סופרת עטורת שבחים שכל ספריה הם רבי מכר. </p>
<p class="טקסט-1">וכרגע עמדתי לאחר <span class="שמן">מאוד</span> לפגישה.</p>
<p class="טקסט-1">"תחזיקו את הדלת!" צעקתי בזמן שעקפתי את השומר ליד דלפק הקבלה ורצתי אל המעליות. </p>
<p class="טקסט-1">"מיס!" צעק לעברי השומר המבולבל. "את צריכה להירשם! את לא יכולה —" </p>
<p class="טקסט-1">"פלורנס דֶיי, הוצאת פלקון האוס. תתקשר לארין והיא תאשר!" זרקתי אליו מעבר לכתפי, ונכנסתי לאחת המעליות עם הקקטוס בידי. </p>
<p class="טקסט-1">הדלתות נסגרו, וגבר מאפיר בחליפה אלגנטית נעץ מבט שואל בצמח.</p>
<p class="טקסט-1">"זאת מתנה כדי למצוא חן בעיני העורכת החדשה שלי." אמרתי לו, כי לא הייתי אישה שסוחבת איתה סוקולנטים קטנים לכל מקום בלי סיבה. "זה ממש לא בשבילי. אני הורגת כל מה שאני נוגעת בו. הרגתי כבר שלושה קקטוסים." </p>
<p class="טקסט-1 ParaOverride-9">האיש השתעל לתוך כף ידו והתרחק ממני. האישה בצד השני של המעלית אמרה, כאילו רצתה לנחם אותי, "הוא יפה מאוד, חביבתי."</p>
<p class="טקסט-1">וכך הבנתי שזאת מתנה איומה. כלומר, כבר הנחתי שהיא כזאת, אבל בזמן שחיכיתי יותר מדי על הרציף לקו <span class="אנגלית-רץ-CAP">B</span> של הרכבת התחתית ודיברתי עם אחי בטלפון, אחוזת חרדה, עברה לידי אישה זקנה עם רולים בשיער שמכרה קקטוסים בדולר, וכשאני במתח יש לי נטייה לקנות דברים. בעיקר ספרים, אבל מתברר שגם צמחים. </p>
<p class="טקסט-1">האיש בחליפה יצא בקומה העשרים והאישה שהחזיקה בשבילי את דלת המעלית יצאה בקומה העשרים ושבע. הצצתי בחטף אל העולמות שלהם לפני שהדלת נסגרה שוב: שטיחים צחורים ללא רבב או רצפות עץ מלוטשות וכונניות מלאות בספרים שנחו עליהן בעצלתיים. בבניין הזה היו די הרבה משרדי הוצאות לאור של ספרים, מודפסים ודיגיטליים, ובאחת הקומות אפילו היתה מערכת עיתון. יכולתי למצוא את עצמי במעלית עם העורכת של נורה רוברטס.</p>
<p class="טקסט-1">בכל פעם שביקרתי במשרד היה לי ברור שאנשים מעיפים בי מבט אחד — נעליים שטוחות חורקות, גרביים מטולאים ומעיל משובץ גדול מדי — ומגיעים למסקנה שאני נמוכה מדי לעלות למתקן הזה. ויכולתי להבין אותם. הגובה שלי היה מטר שישים וכל הבגדים שלי נקנו לא כי הם אופנתיים, אלא כי הם נוחים. רוז, השותפה שלי לדירה, תמיד אמרה בצחוק שאני זקנה בת שמונים בגוף של אישה בת עשרים ושמונה. </p>
<p class="טקסט-1">ולפעמים הרגשתי ככה. שום דבר לא משדר נטפליקס וצ'יל כמו כרית אורתופדית וכוס יין מלאה בתוסף מזון נוזלי. </p>
<p class="טקסט-1">כשדלתות המעלית נפתחו בקומה השלושים ושבע הייתי לבד ולפתתי את הקקטוס כמו גלגל הצלה בלב ים. המשרד של הוצאת פלקון האוס היה מצוחצח ומבהיק ומשני צדי דלת הכניסה ניצבו שתי כונניות ספרים בגוון זרחני והתהדרו בכל רבי המכר ויצירות המופת הספרותיות שפרסמה ההוצאה לאורך שבעים וחמש שנות פעילותה. </p>
<p class="טקסט-1">לפחות מחצית מהמדפים לאורך הקיר השמאלי היו מלאים בספריה של אן ניקולס — "בתה של מפלצת הים", "יער החלומות", "בית הנצח" — ספרים שאמא שלי היתה קוראת ונאנחת כשהייתי נערה וכתבתי את הפאנפיק הארוטי שלי על לסטאט — ולידם ספריה החדשים יותר של אן, "סיכוי לאהבה — מדריך ההולל לשידוכים" (זאת היתה כותרת שהתגאיתי בה במיוחד), ו"הנשיקה בהצגת חצות". מבעד לזכוכית ראיתי את השתקפות פני על כריכות הספרים — פנים חיוורות ועייפות של אישה צעירה עם שיער בלונדיני כהה אסוף בפקעת מרושלת ועיגולים כהים מתחת לעיניה החומות הטרוטות, לבושה בצעיף צבעוני ובסוודר רחב בצבע בז' שגרמו לי להיראות כאילו הוזמנתי להרצות במועדון סריגה, ולא לפגישה באחת מהוצאות הספרים המכובדות ביותר בעולם. </p>
<p class="טקסט-1">מבחינה טכנית לא אני הוזמנתי לפה אלא אן ניקולס, וכולם הניחו שאני העוזרת שלה. </p>
<p class="טקסט-1">והיתה פגישה שהייתי צריכה להגיע אליה.</p>
<p class="טקסט-1">עמדתי במבוכה בלובי וחיבקתי את הקקטוס בשעה שארין, פקידת הקבלה כהת השיער, זקפה אצבע אחת תוך שהיא מדברת בטלפון. משהו על סלט לארוחת הצהריים. כשהיא ניתקה לבסוף את השיחה היא הרימה את ראשה מהמסך וזיהתה אותי. "פלורנס!" היא אמרה בחיוך רחב. "טוב לראות אותך פה. מה שלום רוז? המסיבה אתמול בערב היתה קטלנית!" </p>
<p class="טקסט-1">ניסיתי לא להתכווץ כשנזכרתי איך רוז ואני נכנסנו הביתה בצעדים כושלים בשלוש בלילה. "זה היה משהו מיוחד!"</p>
<p class="טקסט-1">"היא חיה?"</p>
<p class="טקסט-1">"זה לא הדבר הכי גרוע שקרה לרוז בחיים." </p>
<p class="טקסט-1">ארין צחקה ואז סקרה במבטה את הלובי, כאילו היא מחפשת עוד מישהו. "גברת ניקולס לא תגיע היום?"</p>
<p class="טקסט-1">"לא, היא עדיין במֵיין, עושה דברים שעושים במֵיין."</p>
<p class="טקסט-1">ארין הנידה בראשה. "מעניין איך זה להיות אן ניקולס או סטיבן קינג."</p>
<p class="טקסט-1">"זה בטח נחמד," אמרתי. אן ניקולס לא עזבה את האי הקטן שלה במיין כבר חמש שנים. בכל התקופה שהייתי סופרת הצללים שלה.</p>
<p class="טקסט-1">משכתי למטה את הצעיף הצבעוני שהיה כרוך סביב הפה והצוואר שלי. החורף אמנם נגמר אבל בניו יורק תמיד יש כמה ימים אחרונים של קור לפני תחילת האביב, ואחד מהם היה חייב להיות דווקא היום. התחלתי להזיע מרוב מתח מתחת למעיל.</p>
<p class="טקסט-1">"יום אחד," הוסיפה ארין, "את תגלי לי איך השגת עבודה בתור העוזרת של אן ניקולס בכבודה ובעצמה." </p>
<p class="טקסט-1">צחקתי. "כבר אמרתי לך, זאת היתה מודעה בקרייגסליסט."</p>
<p class="טקסט-1">"אני לא מאמינה לך."</p>
<p class="טקסט-1">משכתי בכתפי. "ככה זה קרה."</p>
<p class="טקסט-1">ארין היתה צעירה ממני בכמה שנים ועל שולחנה התנוססה תעודת סיום של לימודי מו"לות מאוניברסיטת קולומביה. רוז פגשה אותה לפני די הרבה זמן דרך אפליקציית היכרויות והן שכבו כמה פעמים, אבל הבנתי שעכשיו הן רק חברות. </p>
<p class="טקסט-1">הטלפון על שולחנה של ארין התחיל לצלצל והיא אמרה במהירות, "טוב, אז תיכנסי. את זוכרת את הדרך, נכון?"</p>
<p class="טקסט-1">"בטח."</p>
<p class="טקסט-1">"מעולה. בהצלחה!" היא אמרה, וענתה לשיחה בנימה הכי שירותית שלה. "בוקר טוב! הגעת להוצאת פלקון האוס. מדברת ארין."</p>
<p class="טקסט-1">ואז נשארתי לבד. </p>
<p class="טקסט-1">ידעתי לאן ללכת כי ביקרתי את העורכת הקודמת פעמים רבות והכרתי את המסדרונות האלה גם בעיניים עצומות. טבֶּתה מרגרייבס יצאה לגמלאות לא מזמן, בתזמון הכי גרוע, וככל שהתקרבתי למשרד כך התהדקה האחיזה שלי בקקטוס האומלל. </p>
<p class="טקסט-1">טבֶּתה ידעה שאני סופרת הצללים של אן. היא והסוכנת של אן היו היחידות שידעו את זה חוץ מרוז, אבל רוז לא נחשבת. האם טבֶּתה גילתה את הסוד לעורכת החדשה שלי? אלוהים, ממש קיוויתי שלא, אחרת זאת תהיה פגישה ראשונה מביכה. </p>
<p class="טקסט-1">הקירות משני צדי המסדרון היו עשויים מזכוכית חלבית שהיתה אמורה לספק פרטיות, אבל לא ממש עמדה במשימה. שמעתי צלליות של עורכים ושל אנשי שיווק ויחסי ציבור מדברות בקולות מהוסים על רכישות, על תוכניות שיווק, על התחייבויות חוזיות, על סיבובים של מפגשי קוראים והעברת כסף מתקציב של ספר אחד לתקציב של ספר אחר. </p>
<p class="טקסט-1">הדברים שאף אחד לא ממש מדבר עליהם בעולם המו"לות. עולם ההוצאה לאור נשמע מאוד רומנטי עד שאת מתחילה לעבוד בו, ואז הוא הופך לסתם עוד תעשייה מהגיהינום. חלפתי על פני כמה סגני עורך שישבו בפינות העבודה האישיות שלהם עם ארוחת צהריים של גזר עם חומוס, ערמות ענקיות של כתבי יד ופרצוף מבולבל. הם כנראה לא נכללו ברשימת האנשים שארין הזמינה להם סלטים. לא שלסגני עורך היה כסף לאכול בחוץ כל יום. המשרדים היו מסודרים על פי סדר היררכי. ככל שממשיכים ללכת כך המשכורת גבוהה יותר. כמעט לא זיהיתי את המשרד שבקצה המסדרון. הזר הפרחוני העגול שהיה תלוי על הדלת למזל טוב והמדבקות על קיר הזכוכית החלבית עם הכיתוב "אל תנסה, תעשה!" ו"הרומנטיקה לא מתה!" נעלמו משם.</p>
<p class="טקסט-1">לרגע חשבתי שהתבלבלתי בפנייה עד שזיהיתי את המתמחה שישבה בפינת העבודה הקטנה שלה, הכניסה עותקי קריאה למעטפות בתנועות קדחתניות ונראתה על סף בכי.</p>
<p class="טקסט-1">העורכת החדשה שלי לא חיכתה הרבה לפני שקילפה את המדבקות וזרקה את הזר העגול לזבל. לא ידעתי אם זה סימן טוב או רע.</p>
<p class="טקסט-1">לקראת סוף תקופת עבודתה של טבֶּתה מרגרייבס בפלקון האוס היו לנו די הרבה ויכוחים. "תגידי לאן שספרות רומנטית מאמינה בסוף טוב," היא היתה אומרת לי בנימה מבודחת, כי מבחינתה אני הייתי אן. </p>
<p class="טקסט-1">"אבל <span class="שמן">אן</span> כבר לא מאמינה בזה," הייתי עונה לה, ואני די בטוחה שעד שהיא הגישה את התפטרותה ועברה לפלורידה, כל אחת מאיתנו כבר זממה להרוג את השנייה. היא עדיין האמינה באהבה, משום מה. </p>
<p class="טקסט-1">ואני חשבתי שאהבה היא שקר.</p>
<p class="טקסט-1">אהבה היא לסבול מישהו חמישים שנה כדי שיהיה מי שיקבור אותך כשתמותי. מי כמוני יודעת, המשפחה שלי היתה בעסקי הקבורה. </p>
<p class="טקסט-1">אמרתי את זה לטבֶּתה, והיא אמרה שאני וולגרית. </p>
<p class="טקסט-1">אני אמרתי שאני מציאותית. </p>
<p class="טקסט-1">התיישבתי להמתין על אחד משני הכיסאות שמחוץ למשרד, הנחתי את הקקטוס בחיקי ונכנסתי לאינסטגרם. אחותי הקטנה העלתה תמונה שלה עם ראש העיר של העיירה שגדלנו בה — הוא היה גולדן רטריבר — ופתאום נתקפתי געגועים הביתה, למזג האוויר, לבית הלוויות ולעוף המטוגן המדהים של אמא שלי. </p>
<p class="טקסט-1">תהיתי מה היא מכינה לארוחת הערב. </p>
<p class="טקסט-1">הייתי שקועה כל כך במחשבות שלא שמעתי את דלת המשרד נפתחת עד שקול גברי אמר, "סליחה על ההמתנה, תיכנסי בבקשה."</p>
<p class="טקסט-1">קמתי מיד על רגלי, המומה. הגעתי למשרד הלא נכון? סקרתי את פינות העבודה — המתמחה העסוקה עם השיער החום שדחפה עותקי קריאה למעטפות משמאל, מנהל משאבי האנוש שהזיל דמעות לתוך הסלט שלו מימין — לא, זה המשרד הנכון. </p>
<p class="טקסט-1">האיש כחכח בגרונו בחוסר סבלנות. </p>
<p class="טקסט-1">חיבקתי את הקקטוס חזק כל כך שהרגשתי שהעציץ מתחיל לחרוק מרוב הלחץ ונכנסתי למשרד שלו. </p>
<p class="טקסט-1">ואז קפאתי. </p>
<p class="טקסט-1">הגבר המדובר התיישב על כיסא העור שבמשך שלושים וחמש שנים היה שייך לטבֶּתה מרגרייבס. תיארתי לעצמי שהוא עוד לא נולד כשהיא התיישבה עליו בפעם הראשונה. השולחן, שפעם היה עמוס בפסלוני פורצלן ובתמונות של הכלב שלה, היה נקי ומסודר עכשיו וכל החפצים שנחו עליו היו מונחים בערמות מוקפדות. השולחן נראה בדיוק כמו הגבר שישב מאחוריו: מסודר מדי. הוא לבש חולצת כפתורים צחורה שהבליטה את כתפיו הרחבות ושרווליה המקופלים עד למרפקים חשפו אמות סקסיות להחריד. שערו השחור היה מסורק לאחור והבליט את אפו הארוך, שעליו נחו משקפיים מרובעים שחורים, ועל פניו הארוכות היו כמה נמשים חיוורים: אחד ליד הנחיר הימני, שניים על הלחי ואחד מעל הגבה הימנית העבה. קונסטלציה של נמשים. לרגע אחד התחשק לי לקחת טוש, לחבר ביניהם ולראות איזו דמות מיתולוגית מתקבלת. וכעבור רגע הבנתי ש... אה.</p>
<p class="טקסט-1">הוא חתיך. וכבר ראיתי אותו באירועים מקצועיים שהגעתי אליהם עם רוז, או עם החבר שלי לשעבר. לא זכרתי את שמו אבל ידעתי שכבר נתקלתי בו כמה פעמים. עצרתי את נשימתי ותהיתי אם הוא מזהה אותי. </p>
<p class="טקסט-1">לרגע אחד חשבתי שכן, כי הוא פער מעט עיניים ומיד חשדתי שהוא יודע משהו, ואז זה נעלם.</p>
<p class="טקסט-1">הוא כחכח בגרונו. "את בטח העוזרת של אן," הוא אמר ללא היסוס. הוא קם ממקומו, התקרב אלי והושיט לי את ידו. הוא היה גבוה כל כך שהרגשתי כאילו אני בתוך גרסה חדשה של "ג'ק ואפון הפלא" שבה הוא אפון פלא חתיך מאוד ולי ממש מתחשק לטפס — </p>
<p class="טקסט-1"><span class="שמן">לא, פלורנס</span><span class="שמן">! ילדה רעה!</span> נזפתי בעצמי. <span class="שמן">את לא רוצה לטפס עליו </span><span class="שמן">כמו על עץ. הוא העורך החדש שלך, ואת בשום פנים </span><span class="שמן">ואופן לא יכולה לטפס עליו</span>. </p>
<p class="טקסט-1">"פלורנס דיי," אמרתי ולחצתי את ידו. היתה לו לחיצה חזקה וכף ידי כמעט נבלעה לגמרי בכף ידו.</p>
<p class="טקסט-1">"בּנג'י אנדוֹר, אבל את יכולה לקרוא לי בן," הוא הציג את עצמו.</p>
<p class="טקסט-1">"פלורנס," חזרתי, והופתעתי מהעובדה שהצלחתי בכלל לדבר. </p>
<p class="טקסט-1">חיוך קטן הסתמן בזוויות פיו. "כבר אמרת את זה."</p>
<p class="טקסט-1">מיהרתי למשוך את ידי מאחיזתו. בושה עזה הציפה אותי. "נכון, סליחה." קרסתי על כיסא לא נוח מאיקאה והנחתי את הקקטוס על ברכי. הלחיים שלי בערו, וידעתי שאם אני יכולה להרגיש את זה, הוא רואה שהסמקתי.</p>
<p class="טקסט-1">הוא התיישב בחזרה ויישר עט על השולחן. "נעים מאוד לפגוש אותך. סליחה על ההמתנה. הנסיעה ברכבת התחתית היתה סיוט הבוקר. ארין כל הזמן אומרת לי לא לנסוע בקו <span class="אנגלית-רץ-CAP">B</span>, אבל אני טיפש וחוזר על הטעות הזאת כל פעם מחדש."</p>
<p class="טקסט-1">"או שאתה מזוכיסט," לא הצלחתי להתאפק.</p>
<p class="טקסט-1">הוא צחק, והצחוק שלו נשמע כמו נביחה. "אולי שניהם." </p>
<p class="טקסט-1">נשכתי את פנים הלחי שלי כדי לכבוש חיוך. היה לו צחוק נהדר — עמוק וצרוד, כמו רעם. </p>
<p class="טקסט-1">אוי לא, זה בכלל לא הולך כמו שצריך. </p>
<p class="טקסט-1">הוא חיבב אותי, ובעוד חמש דקות זה ישתנה. אני בכלל לא חיבבתי את עצמי על מה שבאתי לעשות פה, אז למה בדיוק חשבתי שאם אביא לו קקטוס זה יהיה קל יותר?</p>
<p class="טקסט-1">הוא קירב את הכיסא שלו לשולחן ושוב יישר את העט במקביל למקלדת. המשרד כולו היה מסודר מאוד והיתה לי הרגשה שהוא טיפוס מהסוג שנכנס לחנות ספרים ומחזיר למקום ספרים שהונחו במקום הלא נכון.</p>
<p class="טקסט-1">לכל דבר היה מקום.</p>
<p class="טקסט-1">הוא היה גבר שמנהל רשימות מסודרות ביומן, ואני הייתי אישה שמשתמשת בפתקיות דביקות.</p>
<p class="טקסט-1">אולי בעצם זה דבר טוב. הוא נראה רציני מאוד, ורוב האנשים הרציניים הם לא רומנטיקנים, אז הוא לא יסתכל עלי ברחמים כשאגיד לו בסופו של דבר שאני כבר לא מאמינה ברומנים רומנטיים, והוא יהנהן בכובד ראש ויבין על מה אני מדברת. ואני מעדיפה לסבול את זה מאשר לראות את טבֶּתה מרגרייבס נועצת בי עיניים כהות ועצובות ושואלת, "למה את כבר לא מאמינה באהבה, פלורנס?" </p>
<p class="טקסט-1">כי כשאת מכניסה את היד לאש יותר מדי פעמים את לומדת שכל מה שיוצא מזה הן כוויות. </p>
<p class="טקסט-1">העורך החדש שלי זז בכיסאו. "אני מצטער שגברת ניקולס לא יכלה להגיע לפה היום. הייתי שמח מאוד לפגוש אותה." הוא אמר, והעיר אותי מההרהורים שלי.</p>
<p class="טקסט-1">זזתי בכיסא שלי. "אה, טבֶּתה לא סיפרה לך? היא אף פעם לא עוזבת את מיין. נדמה לי שהיא גרה באי או משהו. זה נשמע מקום נחמד. גם אני לא הייתי רוצה לעזוב מקום כזה. שמעתי שמיין יפה."</p>
<p class="טקסט-1">"זה נכון, גדלתי שם." הוא ענה. "ראינו הרבה איילים קוראים. הם יצורים ענקיים." </p>
<p class="טקסט-1"><span class="שמן">אתה נראה כמו יצור ענק</span><span class="שמן"> בעצמך</span>, אמר המוח הבוגדני שלי, ואני התכווצתי כי זאת היתה מחשבה איומה ונוראה. "הם בטח הכינו אותך למפגשים עם העכברושים בניו יורק."</p>
<p class="טקסט-1">הוא צחק שוב, הפעם בהפתעה, והיה לו גם חיוך מושלם שחשף שיניים צחורות והגיע עד לעיניו החומות הבהירות. "שום דבר לא הכין אותי לזה. ראית את העכברושים ביוּניון סקוור? אפשר ממש לרכוב עליהם."</p>
<p class="טקסט-1">"לא ידעת? בתחנת הרכבת התחתית ברחוב שמונה־עשרה יש מרוצי עכברושים מעולים."</p>
<p class="טקסט-1">"את הולכת לשם הרבה?"</p>
<p class="טקסט-1">"ברור. יש שם אפילו עכ־בר."</p>
<p class="טקסט-1">"וואו, הבדיחות שלך נותנות בעכבר־ראש."</p>
<p class="טקסט-1">נחרתי בצחוק והסבתי את מבטי כדי לא להסתכל עליו. כי הוא הקסים אותי ולא רציתי שזה יקרה, ושנאתי לאכזב אנשים ו —</p>
<p class="טקסט-1">הוא כחכח בגרונו ואמר "טוב, מיס דיי, נראה לי שאנחנו צריכים לדבר על הרומן החדש של אן." </p>
<p class="טקסט-1">הידקתי את אחיזתי בקקטוס שבחיקי. המבט שלי נדד מקיר ריק אחד לאחר. לא היה במשרד שום דבר להסתכל עליו. פעם הוא היה מלא בדברים — פרחים מלאכותיים, תמונות, כריכות של ספרים על הקירות — אבל עכשיו הדבר היחיד שהיה תלוי על הקיר היה תעודת סיום תואר שני בכתיבה יוצרת.</p>
<p class="טקסט-1">"זה חייב להיות רומן רומנטי?" שאלתי.</p>
<p class="טקסט-1">הוא נראה מופתע והטה את ראשו. "זאת הוצאה־בת של ספרות רומנטית."</p>
<p class="טקסט-1">"אני יודעת, אבל... ניקולס ספארקס כותב ספרים מדכאים, וג'ון גרין כותב ספרים מלודרמטיים על גיבורים שחולים במחלות סופניות. אולי אני — כלומר גברת ניקולס — תוכל לנסות משהו כזה?"</p>
<p class="טקסט-1">הוא שתק לרגע. "את מתכוונת לטרגדיה."</p>
<p class="טקסט-1">"לא, זה עדיין יהיה סיפור אהבה, מן הסתם. אבל סיפור אהבה בלי סוף טוב."</p>
<p class="טקסט-1">"בתחום שלנו סוף טוב הוא דבר חשוב." הוא דיבר לאט ובחר את מילותיו בקפידה. </p>
<p class="טקסט-1">"אבל זה שקר, אתה לא חושב?"</p>
<p class="טקסט-1">הוא הידק את שפתיו. </p>
<p class="טקסט-1">"הרומנטיקה מתה, וזה — כל זה — נראה כמו רמאות." מצאתי את עצמי אומרת את זה עוד לפני שהמוח שלי אישר את המילים, וברגע שהבנתי שאמרתי אותן בקול התכווצתי. "לא התכוונתי... זה לא מה שאן חושבת, זאת רק הדעה שלי."</p>
<p class="טקסט-1">"את העוזרת או העורכת שלה?"</p>
<p class="טקסט-1">המילים היו כמו סטירה מצלצלת. הסתכלתי עליו וקפאתי במקומי. הגוון החום־בהיר החמים בעיניו נעלם וקמטוטי הצחוק התחלפו בארשת חתומה.</p>
<p class="טקסט-1">הידקתי עוד יותר את האחיזה שלי בקקטוס, שהפך פתאום לאחי לנשק. אז הוא לא ידע שאני סופרת הצללים של אן. טבֶּתה לא סיפרה לו, או פשוט שכחה מזה. אופס! ועכשיו אני אצטרך לספר לו.</p>
<p class="טקסט-1">הוא הרי העורך שלי. </p>
<p class="טקסט-1">אבל עמוק בפנים הרגשתי מרירות ובושה ולא רציתי לספר לו. לא רציתי שהוא יגלה שהחיים שלי כל כך כאוטיים, כי בתור סופרת הצללים של אן הם אמורים להיות מסודרים, לא?</p>
<p class="טקסט-1">אני לא אמורה להיות יותר טובה בזה?</p>
<p class="טקסט-1">כשהייתי קטנה אמא שלי קראה את הספרים של אן ניקולס, ולכן גם אני קראתי אותם. כשהייתי בת שתים־עשרה הייתי מתגנבת למדור הרומנטיקה בספרייה וקוראת בשקט את "יער החלומות" בין מדפי הספרים. הכרתי את רשימת הספרים שלה בעל פה, כמו את הדיסקוגרפיה של הלהקה האהובה עלי. </p>
<p class="טקסט-1">ואז הפכתי להיות העט שלה. </p>
<p class="טקסט-1">השם של אן אמנם התנוסס על הכריכה, אבל אני כתבתי את "סיכוי לאהבה — מדריך ההולל לשידוכים" ואת "הנשיקה בהצגת חצות". בחמש השנים האחרונות אן כתבה לי צ'ק כדי שאכתוב כל אחד מהספרים האלה, ואני כתבתי אותם והמילים שלי קצרו שבחים בכל מקום, החל מה"ניו יורק טיימס בּוּק ריוויו" וכלה ב"ווג". הספרים האלה עמדו על מדפים לצד הספרים של נורה רוברטס, ניקולס ספארקס וג'וליה קווין, והם היו שלי. </p>
<p class="טקסט-1">כתבתי עבור אחת הסופרות המצליחות ביותר בז'אנר הרומנים הרומנטיים — תפקיד שכל אחד היה חולם להשיג — ועשיתי אותו בצורה גרועה.</p>
<p class="טקסט-1">ואולי עכשיו נכשלתי בו סופית. הרגע ביקשתי לכתוב ספר שיש בו הכול חוץ מסוף טוב. והוא סירב לבקשתי.</p>
<p class="טקסט-1">"מר אנדור," אמרתי וקולי נסדק. "האמת היא ש —" </p>
<p class="טקסט-1">"אן צריכה לעמוד בדדליין." הוא קטע אותי בנימה קרה ועניינית. החמימות שנשמעה בקולו דקות ספורות קודם לכן נעלמה. הרגשתי שאני מתכווצת ונעלמת לתוך הכיסא מאיקאה.</p>
<p class="טקסט-1">"זה מחר," אמרתי בשקט. </p>
<p class="טקסט-1">"כן, מחר."</p>
<p class="טקסט-1">"ומה אם היא לא יכולה?"</p>
<p class="טקסט-1">הוא קפץ את שפתיו. היו לו פה רחב ושפתיים שבמרכזן היה שיפוע, והן הביעו דברים שהפנים שלו לא הסגירו. "כמה זמן היא צריכה?"</p>
<p class="טקסט-1">שנה. עשר שנים. </p>
<p class="טקסט-1">"חודש?" שאלתי בתקווה. </p>
<p class="טקסט-1">הגבות הכהות שלו התרוממו. "בשום פנים ואופן."</p>
<p class="טקסט-1">"צריך זמן כדי לכתוב את הדברים האלה!" </p>
<p class="טקסט-1">"אני מבין את זה," הוא ענה, ואני התכווצתי. הוא הוריד את המשקפיים עם המסגרת השחורה והסתכל עלי. "אפשר לדבר איתך בכנות?"</p>
<p class="טקסט-1">ממש לא. "כן." אמרתי. </p>
<p class="טקסט-1">"אן כבר ביקשה הארכה שלוש פעמים, וגם אם נקבל את כתב היד מחר אנחנו ניאלץ לקצר את סבבי עריכת הלשון וההגהה — וזה רק בהנחה שבאמת נקבל את כתב היד מחר — כדי לעמוד בלוח הזמנים שלנו. זה הספר הגדול של אן לסתיו. רומן רומנטי עם סוף טוב. זה המותג שלה. בשביל זה החתמנו אותה. כבר קבענו אירועי קידום מכירות. יכול להיות שאפילו נשיג ריאיון של עמוד שלם בניו יורק טיימס. אנחנו משקיעים הרבה מאמצים בקידום הספר הזה, אז כשביקשתי מהסוכנת של אן לדבר איתה היא חיברה אותי אלייך, העוזרת שלה."</p>
<p class="טקסט-1">את החלק הזה ידעתי. מולי סטיין, הסוכנת של אן, לא היתה מרוצה כשקיבלה את השיחה לגבי הספר המדובר. היא חשבה שהכול מתקדם בלי בעיות. לא הייתי מסוגלת לספר לה את האמת. מולי לא התערבה כמעט בכלל בעבודה שלי כסופרת צללים, בעיקר כי החוזה שנחתם כלל ארבעה ספרים וזה היה האחרון, והיא סמכה עלי שלא אהרוס אותו. </p>
<p class="טקסט-1">ולמרות זאת עשיתי את זה. </p>
<p class="טקסט-1">פחדתי לדמיין איך מולי תבשר לאן את החדשות האלה. פחדתי לדמיין את האכזבה העצומה של אן. פגשתי אותה רק פעם אחת ופחדתי מאוד לאכזב אותה. לא רציתי לעשות את זה. </p>
<p class="טקסט-1">הערצתי אותה. ולאכזב אישה שאת מעריצה זאת תחושה מחורבנת גם כילדה וגם כמבוגרת. </p>
<p class="טקסט-1">בנג'י המשיך. "הסיבה שמונעת מגברת ניקולס לסיים את כתב היד שלה הפכה לבעיה לא רק בשבילי, אלא גם בשביל מחלקות השיווק וההפקה, וכדי לעמוד בלוח הזמנים אנחנו צריכים את כתב היד הזה."</p>
<p class="טקסט-1">"אני יודעת, אבל —"</p>
<p class="טקסט-1">"ואם היא לא יכולה לעמוד בהתחייבות שלה," הוא הוסיף, "נצטרך לערב את המחלקה המשפטית, לצערי."</p>
<p class="טקסט-1">המחלקה המשפטית. זה אומר הפרת חוזה. זה אומר שפישלתי בענק ולא תהיה שום דרך חזרה. אכזבתי לא רק את אן, אלא גם את ההוצאה לאור ואת הקוראים שלה. את כולם.</p>
<p class="טקסט-1">וכבר נכשלתי כך פעם אחת.</p>
<p class="טקסט-1">המשרד התחיל פתאום להתכווץ, או שאני חטפתי התקף חרדה, וממש קיוויתי שמדובר באפשרות השנייה. הנשימות שלי היו קצרות ומהירות. היה לי קשה לנשום.</p>
<p class="טקסט-1">"את בסדר, מיס פלורנס? את קצת חיוורת," הוא אמר, אבל הקול שלו נשמע רחוק מאוד. "את צריכה מים?"</p>
<p class="טקסט-1">דחסתי את הבהלה שלי לתוך הקופסה במעמקי מוחי שבה אחסנתי גם את כל שאר הרגשות. את כל הדברים הרעים. את הדברים שלא רציתי להתמודד איתם. את הדברים <span class="שמן">שלא יכולתי</span> להתמודד איתם. הקופסה עזרה לי. דחסתי לשם הכול ואז נעלתי אותה. אילצתי את עצמי לחייך. "לא, אני בסדר גמור. פשוט קשה לעכל את כל זה. ואתה צודק, כמובן."</p>
<p class="טקסט-1">הוא נראה ספקן. "אז זה יגיע מחר?"</p>
<p class="טקסט-1">"כן," צייצתי.</p>
<p class="טקסט-1">"יופי. תמסרי בבקשה לגברת ניקולס דרישת שלום, ותגידי לה שאני שמח מאוד לעבוד איתה. וסליחה, זה קקטוס? הרגע שמתי לב."</p>
<p class="טקסט-1">הסתכלתי על הסוקולנט שנח בחיקי בשעה שהחרדה הלמה על דפנות הקופסה במחשבתי וניסתה לפרוץ החוצה. חשבתי לעצמי שאני שונאת את האיש הזה, ושאם אישאר במשרד עוד קצת אני אזרוק עליו את הקקטוס או אפרוץ בבכי.</p>
<p class="טקסט-1">או שניהם.</p>
<p class="טקסט-1">קמתי על רגלי והנחתי את הסוקולנט על קצה השולחן. "זאת מתנה."</p>
<p class="טקסט-1">ואז לקחתי את התיק שלי, הסתובבתי ועזבתי את הוצאת פלקון האוס בלי להוסיף מילה. הצלחתי לשלוט בעצמי עד שהגעתי אל דלת הבניין המסתובבת ויצאתי אל האוויר הקריר של חודש אפריל, ורק אז הרשיתי לעצמי להתפרק.</p>
<p class="טקסט-1">נשמתי נשימה עמוקה, קיללתי בצרחות לעבר השמים הכחולים, והבהלתי להקת יונים שמיהרה להתעופף משם.</p>
<p class="טקסט-1">הרגשתי שאני חייבת לשתות משהו. לא, שאני חייבת לקרוא ספר. תעלומת רצח. חניבעל. ליזי בורדן — כל דבר. </p>
<p class="טקסט-1">אולי הייתי צריכה לעשות את שניהם. </p>
<p class="טקסט-1">לא, <span class="שמן">בהחלט</span> את שניהם. </p>


</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 93.60 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 39.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
רומנטיקה בעיירה קטנה מציאות על טבעית מחמם לב נוגע ללב בעירה איטית
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!