החולמות 2 רודפת בצע

רומן סוחף, מלא מתח רגשי, תשוקה וסודות, שממשיך את סדרת החולמות האהובה. לוטי פורסט, עוזרת בית ומלצרית, עושה הכול כדי לשמור על אחותה הקטנה – גם אם זה אומר להתרחק מהבוס שלה, הדוכס מבקינגהאם. אבל כשהוא מציע לה להפוך לארוסתו המזויפת, היא נשאבת לתוך מערכת יחסים מסוכנת, מפתה ומורכבת, שבה כל טעות עלולה לעלות לה ביוקר.

הספר מציע שילוב ממכר של גבר מגונן, אישה חזקה וסיפור אהבה שמתחיל בשקר ומאיים להפוך לאמת. ”רודפת בצע” הוא הבחירה המושלמת לכל מי שאוהבת רומנים עכשוויים עם דמויות עוצמתיות, עלילה מותחת וכימיה בוערת. מתאים במיוחד לקוראות שמחפשות רומן רומנטי שלא מרפה – עד העמוד האחרון.

תגיות: הזדמנות נוספת לאהבה,מיריבים לאוהבים,רומנטיקה בעבודה,רומנטיקה עכשווית,מיליונרים שוברי לבבות,חד הוריים,fake relationship
שם: החולמות 2 רודפת בצע
מחבר/ת: סוזי טייט
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 013630024

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak"></div>
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1">פרק</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-1"> 1</span></span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-4">ליפול על</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-4"> התחת</span></span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-4">לוטי</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">אנשים עשירים הם<span class="no-break"> משונים</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">הם גרים בבתים ענקיים, עם יותר מדי חדרי שינה ויותר מדי חדרי שירותים. זאת אומרת, בבית הזה, היחס בין מספר חדרי השירותים למספר האנשים היה חמישה<span class="no-break"> לאחד.</span></p>
			<p class="textindent">זה מגוחך, אבל מעולם לא התלוננתי. שיהיו מוזרים כמה שהם רוצים אם זה אומר שארוויח שכר הוגן — אנשים עשירים אולי אהבו שיש להם מגוון רחב של חדרי שירותים לבחור ביניהם, אבל הם ממש לא אהבו לנקות<span class="no-break"> אותם.</span></p>
			<p class="textindent">וכאן <span class="bold _idGenCharOverride-4">אני</span> נכנסתי לתמונה. רק שביום המסוים ההוא הייתה לי בעיה קטנה בעבודה שלי כמנקה בבתים של עשירים. בעיה בדמות ילדה בת שמונה, קטנה ורזה, שסבלה מכאב בטן ולא רצתה ללכת לבית<span class="no-break"> הספר.</span></p>
			<p class="textindent">ממש לפני שפנינו מעבר לפינה אל הרובע שבו עמדו בתים של עשירים, לחצתי בעדינות את ידה הקטנה והתכופפתי<span class="no-break"> מולה.</span></p>
			<p class="textindent">ליבי נחמץ כשראיתי דמעה זולגת על הלחי שלה. היא הייתה כולה מכורבלת בתוך מעיל נפוח, לבושה בפיג'מה שלה מתחתיו ואחזה בקית', פוני הצעצוע הרך שלה שהיה זקוק מאוד<span class="no-break"> לכביסה.</span></p>
			<p class="textindent">"אוקיי, חיפושית," אמרתי, מחיתי בזהירות את הדמעה <span id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak"></span>והנחתי את ידיי על כתפיה הקטנות. "את זוכרת מה שסיכמנו, כן? זה יהיה כמו משחק מחבואים. רק שהפעם את תצטרכי להתחבא במשך הרבה זמן. עדיין נשאר לך קצת לקרוא בספר שלך,<span class="no-break"> נכון?"</span></p>
			<p class="textindent">היילי הנהנה לעברי, ועיניה החומות הגדולות נראו רציניות בתוך פניה הקטנטנות<span class="no-break"> והמנומשות.</span></p>
			<p class="textindent">נאנחתי והלב שלי נצבט. היילי עברה מספיק. אם היה לה כאב בטן, הגיע לה לבלות איתי יום בבית, מכורבלת על הספה עם משקה חם — ולא להתרוצץ בלונדון הקפואה ולהיאלץ להסתתר בתוך בית מפחיד וענקי של איזה איש עשיר בזמן שאני מנקה את<span class="no-break"> השירותים</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אבל ידעתי שכאב הבטן של היילי היה קשור יותר למידת השנאה שלה לבית הספר מאשר למשהו אחר, ולא התכוונתי לסכן את העבודה הזאת. האריסטוקרטים המסוימים האלה שילמו הרבה מעבר למצופה, ופשוט לא יכולתי להרשות לעצמי שהם יחשבו שאני לא אחראית או לא<span class="no-break"> אמינה.</span></p>
			<p class="textindent">אפילו אם יכולתי להרשות לעצמי לוותר על שעות העבודה של היום, ולא יכולתי, הסיכון לאבד את העבודה הזאת היה גדול<span class="no-break"> מדי.</span></p>
			<p class="textindent">כבר היינו על הקצה, ממש נואשות, ולא הייתה שום רשת ביטחון — לא להיילי ולא<span class="no-break"> לי.</span></p>
			<p class="textindent">מעולם לא הייתה<span class="no-break"> לנו.</span></p>
			<p class="textindent">"הכנסתי הרבה חטיפים לתיק שלך — כל מה שאת אוהבת, וגם תרמוס עם תה חם, אבל אם את מרגישה שאת עומדת להקיא, אולי עדיף שתחכי ותאכלי<span class="no-break"> בבית."</span></p>
			<p class="textindent">בבקשה, <span class="bold _idGenCharOverride-4">בבקשה,</span> אלוהים, אל תיתן לה להקיא בבית ההוא. הייתי שם כשמעצבת הפנים הגיעה בשבוע שעבר. האישה <span id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak"></span>המליצה על שזלונג במחיר של ארבעת אלפים<span class="no-break"> פאונד.</span></p>
			<p class="textindent">אם כורסה מוזרה וארוכה במיוחד שמיועדת לאדם אחד עלתה ארבעת אלפים פאונד, אז על אסון הקאה של ילדה בת שמונה יידרשו לי שנים<span class="no-break"> לשלם.</span></p>
			<p class="textindent">"מה שלום הבטן<span class="no-break"> שלך?"</span></p>
			<p class="textindent">היילי קימטה את אפה המנומש והיד שלה התרוממה כדי לעשות תנועה של<span class="no-break"> ככה־ככה.</span></p>
			<p class="textindent">שוב<span class="no-break"> נאנחתי.</span></p>
			<p class="textindent">"תשתמשי במילים שלך, חיפושית," הזכרתי לה בעדינות. היא השפילה מבט אל המדרכה ובעטה בחתיכת חצץ במגף הרך שלה. שנאתי את זה שאני צריכה להאיץ בה, אבל חששתי שאם לא אגרום לה לדבר, לפחות איתי, מיתרי הקול שלה יתנוונו מחוסר<span class="no-break"> שימוש.</span></p>
			<p class="textindent">"אני בסדר," היא אמרה בקול חלש כל כך עד שהוא כמעט נבלע ברעשי העיר סביבנו, למרות העובדה שהיינו ברחוב לונדוני שקט<span class="no-break"> </span><span class="no-break">יותר.</span></p>
			<p class="textindent">אנשים עשירים גרו ברחובות השקטים ומלאי הצמחייה של<span class="no-break"> לונדון.</span></p>
			<p class="textindent">צפירות האוטובוסים, העשן ממפלטי המכוניות, צמיגים חורקים וצעקות — כל אלו נועדו לנו, בני התמותה הפחות<span class="no-break"> נעלים.</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא אקיא. אני מבטיחה." היא מלמלה<span class="no-break"> חלושות.</span></p>
			<p class="textindent">האף שלי התחיל לצרוב, ומשכתי אותה לחיבוק חזק בעודי מוחצת את קית' הפוני בינינו. מצמצתי במהירות ועצרתי את<span class="no-break"> הדמעות.</span></p>
			<p class="textindent">השתדלתי לעולם לא לבכות מול היילי אם יכולתי לשלוט בזה. היא הייתה צריכה להאמין שאני חזקה ואמינה. מספיק אנשים מבוגרים בחייה, שלא היו מסוגלים להתמודד, אכזבו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אותה.</span></p>
			<div id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">לא רציתי שהיא תחשוב שגם אני אאכזב<span class="no-break"> אותה.</span></p>
			<p class="textindent">ברגע שהייתי בטוחה שצינורות הדמעות שלי חזרו להיות תחת שליטה, פסעתי לאחור כדי לקום. אחזתי שוב בידה של היילי, זקפתי כתפיים ונכנסתי לרובע<span class="no-break"> בקינגהאם.</span></p>
			<p class="textindent">רובע בקינגהאם, ששכן בלב ליבה של שכונת קנסינגטון היוקרתית, היה יפהפה. הבניינים הגדולים והמעוטרים הקיפו גינה פרטית קטנה ששכנה במרכזו, וכדי להשתמש בפיסת האדמה המוקפת גדר הזאת הייתם צריכים להיות תושבי<span class="no-break"> המקום.</span></p>
			<p class="textindent">זה לא היה דומה בכלל לשטח הציבורי שמעבר לפינה ליד בלוק הדירות שלנו. כאן היו יותר ורדים מטופחים ועצים בוגרים, ופחות מחטים משומשות, קטעי דשא שרופים, פחיות בירה<span class="no-break"> והומלסים.</span></p>
			<p class="textindent">עדיין לא גייסתי את האומץ לבקש מפתח כדי לאכול שם את ארוחת הצהריים שלי, והגבלתי את עצמי להצצות משתוקקות מעבר<span class="no-break"> לגדר.</span></p>
			<p class="textindent">זה היה כמו נווה מדבר קטן של טבע, ממש באמצע לונדון. אפילו רק להביט בגינה מבחוץ עזר לי להזין את<span class="no-break"> הנפש.</span></p>
			<p class="textindent">היילי קפאה מחוץ לבית בקינגהאם המרשים, ואני העפתי מבט לעבר עיניה הקרועות לרווחה ופיה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הפעור.</span></p>
			<p class="textindent">"הוא ענקי," היא לחשה, והפקת המילים עצמה העידה על ההלם שלה. "חשבתי שאמרת שהם לא משפחת<span class="no-break"> מלוכה."</span></p>
			<p class="textindent">"לא, חיפושית," אמרתי ומשכתי אותה בכיוון כניסת צוות העובדים. ככל שנהיה יותר זמן כאן בחוץ, כך יגבר הסיכוי שניתפס. "את מתכוונת לארמון בקינגהאם. בית בקינגהאם הוא משהו<span class="no-break"> אחר."</span></p>
			<p class="textindent">מה שלא אמרתי לה זה שהאנשים שגרו בבית בקינגהאם לא היו רחוקים כל כך בסדר הירושה. הדוכס היה בערך במקום השלושים וחמישה בפעם האחרונה שחיפשתי אותו<span class="no-break"> בגוגל.</span></p>
			<div id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">נרעדתי מהמחשבה על הדוכס. האובססיה שלי אליו כבר יצאה מכלל שליטה. אבל אני מאתגרת כל נקבה בעלת דם אדום לעבוד בשביל מישהו כזה ולא לעשות עליו קצת סטוקינג<span class="no-break"> באינטרנט.</span></p>
			<p class="textindent">הגבר הזה היה מושך באופן כמעט לא אנושי. יפהפה ועוצמתי — מולטי מיליארדר, אם להאמין לוויקיפדיה, ממש פאקינג בן מלוכה. ונוסף לכול היה לו הומור יבש שהתחרה אפילו בשלי, ושלי היה מהסוג המדברי. לא שהוא אי פעם חלק איתי את ההומור שלו. הוא בקושי הסתכל עליי. הייתי חלק מצוות הבית, מה שהפך אותי למעשה לבלתי נראית עבור יצור דמוי אל כמו הדוכס<span class="no-break"> מבקינגהאם.</span></p>
			<p class="textindent">אבל היו כמה פעמים שבהן כן הרגשתי שרואים אותי. בשבוע שעבר רוקנתי את הפח בפינת המטבח בדיוק כשהדוכס והגיס המלחיץ שלו, בלייק, נכנסו פנימה והתעלמו ממני, כרגיל. הם דיברו על הפגישות שהיו קבועות להם באותו אחר הצהריים, אבל אז בלייק אמר, "אני מצטער, איש זקן," המבטא הפלצני שלו הדהד בחלל, "אבל זה פשוט לא יתאים. אתה יכול לנסות להשחיל את זה פנימה, אבל זה יכאב באופן לא ייאמן<span class="no-break"> לכולם."</span></p>
			<p class="textindent">ניסיתי, באמת ניסיתי, אבל זה היה מפתה מדי. אז לפני שהצלחתי לרסן את עצמי, מלמלתי בשקט, "זה מה שהיא<span class="no-break"> אמרה."</span></p>
			<p class="textindent">הבעיה הייתה שלמרות שבעבר נהגתי לקלל כמו מלח, הצלחתי ללמד את עצמי לא לעשות זאת אחרי שהיילי באה לגור איתי, אבל להשאיר בדיחת 'זה מה שהיא אמרה' מושלמת כזאת תלויה באוויר... זה היה כבר יותר מדי<span class="no-break"> בשבילי.</span></p>
			<p class="textindent">נשכתי את השפה וקיוויתי שאף אחד מהם לא שמע אותי. צוות העובדים היה אמור להיות בלתי נראה ככל האפשר, ממש כמו גמדוני הבית ב<span class="bold _idGenCharOverride-4">הארי</span><span class="no-break"> </span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-4">פוטר.</span></span></p>
			<p class="textindent">ניסיתי לצאת במהירות, אבל כשהסתובבתי והעפתי מבט <span id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak"></span>לעבר הדוכס, הוא היה קרוב יותר משחשבתי, ומבטו הכחול שתל אותי<span class="no-break"> במקומי.</span></p>
			<p class="textindent">היה ברור שבלייק לא שמע, תודה לאל, והוא המשיך לקשקש על איזה משהו שטותי אחר, לגמרי לא מודע לכך שגיסו נועץ בי מבט, או שאני קיימת<span class="no-break"> בכלל.</span></p>
			<p class="textindent">אבל הדוכס לא הפסיק לבהות בי, ואני לא הצלחתי<span class="no-break"> לזוז.</span></p>
			<p class="textindent">בסופו של דבר, הגבות שלו זינקו למעלה ופיו הסקסי התעקל בצד אחד, ואני נשבעת שכמעט התעלפתי מגל של תשוקה ממש באותו רגע במטבח כשהחזקתי ביד שקית זבל שהריחה כמו הקארי מאתמול<span class="no-break"> בלילה.</span></p>
			<p class="textindent">ואז, ככה פתאום, הרגע עבר. הוא החזיר את מבטו אל בלייק, ואני שאפתי חמצן שהיה נחוץ לי מאוד אחרי שעצרתי את הנשימה לאורך כל הדו־שיח נטול המילים<span class="no-break"> הזה.</span></p>
			<p class="textindent">כשמיהרתי לצאת מהמטבח, הפרצוף שלי התלהט<span class="no-break"> ממבוכה.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="bold CharOverride-2">למה הייתי צריכה למשוך תשומת לב?</span> זאת אומרת, אם רציתי למשוך את תשומת ליבו של הדוכס, עדיף שלא הייתי עושה זאת בזמן שאני לובשת טייטס וטי־שירט עם צווארון קרוע שהכריזה על ההערצה שלי ללהקת <span class="bold CharOverride-2">טייק דאט,</span> כששערי אסוף בפקעת כאילו אני איזה אננס מגוחך בעודי אוחזת בשקית זבל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מסריחה.</span></p>
			<p class="textindent">ובכל מקרה, למשוך את תשומת הלב של המעסיק שלך כשאת בתפקיד כמו שלי זה אף פעם לא דבר<span class="no-break"> טוב.</span></p>
			<p class="textindent">משרת הניקיון האחרונה שהייתה לי הוכיחה את זה כשהבעל, שעד לאותה נקודה חשבתי שהוא די נחמד, התחיל לפלוש למרחב האישי שלי. במשך זמן מה חשבתי שאני פרנואידית או רגישה מדי, עד ליום שבו הוא תפס לי את<span class="no-break"> התחת.</span></p>
			<p class="textindent">זה היה הרגע שבו חילופי עקיצות ידידותיות עם מעבידים נפסקו אצלי, וזו הייתה אחת הסיבות לכך שעכשיו השפלתי את <span id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak"></span>הראש למטה, אפילו אם המחשבה על כך שהדוכס יתפוס לי את התחת — או כל חלק אחר שלי — גרמה לי<span class="no-break"> סחרחורת.</span></p>
			<p class="textindent">הגבר הזה היה חלום רטוב<span class="no-break"> מהלך.</span></p>
			<p class="textindent">אני אמורה לדעת את זה, מאחר שהחלומות שלי היו מלאים<span class="no-break"> בו.</span></p>
			<p class="textindent">זו הייתה עוד תוצאה של העובדה שעקבתי אחריו באינטרנט בלילות ונרדמתי עם חלומות שבהם הוא קרא לי להיכנס אל המשרד החשוב הזה שלו, משרד שכולו מחופה בעץ כהה ומשדר כסף ישן, הסיר מהראש שלי את הצעיף שכרכתי מסביב לשיער, הצמיד את שפתיו אל שפתיי וכופף אותי על השולחן העתיק בן אלף השנים<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">אה, ההשלכות של דמיון פעיל מדי בשילוב עם תסכול של חיי מין בלתי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">קיימים.</span></p>
			<p class="textindent">בחיים שלי לא היה מקום לגברים גבוהים עם עיניים כחולות בוערות וגוף שרירי, שלובשים חליפות מושלמות ומתהדרים בזקן<span class="no-break"> מעוצב.</span></p>
			<p class="textindent">הייתי צריכה להתמקד<span class="no-break"> בהישרדות.</span></p>
			<p class="textindent">בכל אופן, התקרית עם הסולם לפני כמה שבועות לימדה אותי שלדוכס — בשונה מהמעסיק הקודם שלי שחשב שאי אפשר לעמוד בפניי — כנראה הייתה אלרגיה מוחלטת אליי. ולמרות שזה היה מביך בטירוף, המצב הזה היה ממש בסדר מבחינתי. לפחות ככה אמרתי<span class="no-break"> לעצמי.</span></p>
			<p class="textindent">האינטראקציה היחידה שהרשיתי לעצמי לקיים איתו עכשיו הייתה דרך משחק יומי של שחמט. לא שישבנו לשחק יחד — ערכת השחמט תמיד הייתה מונחת בחוץ בחדר המנוחה, ובכל פעם שניקיתי את החדר שבו היא הייתה ממוקמת, ביצעתי את המהלך שלי. ביום הבא תמיד חיכה לי מהלך נגדי. עד עכשיו, ניצחתי בשלושה משחקים והפסדתי<span class="no-break"> בשניים.</span></p>
			<div id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">היילי ואני עברנו במהירות דרך המטבח. למרבה המזל, צוות הקייטרינג עדיין לא הגיע בשעה המוקדמת<span class="no-break"> הזאת.</span></p>
			<p class="textindent">או שהאנשים העשירים כאן הכינו לעצמם ארוחת בוקר, או שהם שמחו להתקיים על קפה חזק ממכונת הקפה המפוארת שלהם עד לשעת הצהריים. חשדתי שהאפשרות השנייה היא<span class="no-break"> הנכונה.</span></p>
			<p class="textindent">מיהרתי ללכת לאורך המסדרון הארוך אל הדלתות הכפולות של חדר ההסבה. זה לא היה חדר שיושבים בו, כשמדובר באנשים האלה. לא, אצלם אלה היו <span class="bold _idGenCharOverride-4">חדרי הסבה</span> ו<span class="bold _idGenCharOverride-4">חדרי מנוחה.</span> היו שם הרבה משני הסוגים האלה. למרבה הייאוש, בחדר המנוחה הקטן ביותר היה יותר מטר רבוע מאשר בכל הדירה<span class="no-break"> שלנו.</span></p>
			<p class="textindent">חמקתי פנימה וגררתי את היילי איתי אל גרם המדרגות הספירלי שבפינת החדר הגדול בעל התקרות הגבוהות. במרכזו של החלל הענקי ניצבו כורסאות שונות וספות רקומות שנראו לא נוחות, בצידו האחד אח רחבה ובצד השני חלונות גדולים שמהם נשקף נוף אל<span class="no-break"> הגנים.</span></p>
			<p class="textindent">"כאן למעלה," לחשתי להיילי וסימנתי לה לעלות ראשונה. גרם המדרגות היה תלול, ואני הייתי ידועה כבחורה מגושמת. חשבתי לעצמי שאם היא תיפול, אני מעדיפה שהיא תנחת עליי, ואם אני עומדת ליפול על התחת, אני מעדיפה לא להפיל אותה למטה<span class="no-break"> איתי.</span></p>
			<p class="textindent">בקומת הביניים היו שורות של כונניות ספרים ושולחן ביליארד ניצב<span class="no-break"> באמצע.</span></p>
			<p class="textindent">מאחר שכונניות הספרים היו מלאות בעיקר באנציקלופדיות, שהודות לאינטרנט כבר לא היו רלוונטיות זה שנים, לא חשבתי שמישהו שיחק שם ביליארד מאז תחילת המאה התשע־עשרה. קיוויתי שהיילי לא תתגלה אם היא תהיה<span class="no-break"> כאן.</span></p>
			<p class="textindent">היא התכרבלה לתוך פינה עם הכריות שהבאתי איתי בדרך <span id="page15" role="doc-pagebreak" aria-label="15" epub:type="pagebreak"></span>למעלה, ועטפה בזרועותיה את קית' לאחר שעזרתי לה לפשוט את המעיל והנחתי אותו מעליה כמו<span class="no-break"> שמיכה.</span></p>
			<p class="textindent">"הצלחנו," לחשתי וניסיתי להישמע נרגשת כדי לא לחשוף את ההקלה החדה שחשתי באמת. "זה היה כיף, נכון? המשימה הסודית<span class="no-break"> הושלמה."</span></p>
			<p class="textindent">רציתי שהיילי תחשוב שכל העניין הוא קצת משחק ושהיא לא תדאג יותר מדי. הבעיה הייתה שהיא יצור קטן וחד הבחנה, בדיוק<span class="no-break"> </span><span class="no-break">כמוני.</span></p>
			<p class="textindent">שתינו היינו מסוגלות לקרוא אנשים ואווירה בדייקנות כמעט על־טבעית. העובדת הסוציאלית כינתה את זה 'ערנות<span class="no-break"> יתר'.</span></p>
			<p class="textindent">ככל הנראה, זה היה נפוץ אצל אנשים עם רקע כמו<span class="no-break"> שלנו.</span></p>
			<p class="textindent">היילי הייתה מסוגלת לקלוט סימן קל שבקלים של מתח בכתפיי ואת הדאגה שבעיניי. החיוך הזוהר והמזויף שלי לא הוליך אותה<span class="no-break"> שולל.</span></p>
			<p class="textindent">ידי נצמדה אל מרכז החזה שלי לפני שהצמדתי אותה אל מרכז החזה של היילי. זה היה ה<span class="bold _idGenCharOverride-4">אני אוהבת אותך</span> הלא מילולי<span class="no-break"> שלנו.</span></p>
			<p class="textindent">כשסיימתי, היילי כבר חייכה חיוך קטן, וזה היה הכי הרבה שיכולתי לבקש באותו רגע. חיוכים זוהרים גדולים, צחקוקים וכאלה דברים כבר לא היו חלק מהיילי, אבל הייתי נחושה בדעתי לשנות את זה, אז נישקתי את המצח שלה והסתובבתי כדי לרדת בחזרה בגרם המדרגות<span class="no-break"> הספירלי.</span></p>
			<p class="textindent _idGenParaOverride-1">למרבה הצער, הצלחתי להגיע רק לחצי הדרך למטה כשקול עשיר ועמוק נשמע מהמסדרון, הולך ומתקרב. כשהדלתות הכפולות נפתחו והעיניים הכחולות האלה ננעלו על עיניי, עשיתי את הדבר שאני עושה הכי טוב — מעדתי ונפלתי על התחת שלי במורד<span class="no-break"> המדרגות.</span></p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 49.90 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

הזדמנות נוספת לאהבה מיריבים לאוהבים רומנטיקה בעבודה רומנטיקה עכשווית מיליונרים שוברי לבבות חד הוריים fake relationship

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!